גיס מכעיס

יש לנו בעיה: גיס מכעיס.
יותר מאשר תמיכה, אני פשוט מחפשת דרך להתמודד עם בעיה משפחתית שקיימת כבר די הרבה שנים במשפחת בן זוגי
ובזמן האחרון הגיעו מים עד נפש. אולי הגיע הזמן (שאני?) אטפל בעניין?

מדובר באחיו הבכור של בן זוגי, גיס מכעיס.
אנחנו באמצע שנות השלושים של חיינו, גיס מכעיס בן 50, נשוי ואבא לשני בני נוער.
גיס מכעיס בעל עסק עצמאי. אני ובן זוגי שכירים, פחות אמידים ושמחים זה בזו
עם פז"ם של נשואים שנים ארוכות, נטולי ילדים ומרובי טיפולי פוריות.

זה הרקע, ועכשיו לעניין עצמו:
גיס מכעיס נוהג לזלזל באנשים באופן כללי, באחים שלו ובאימו באופן מוחלט, ובבן זוגי (שהוא האח בצעיר) - מזלזל באופן מיוחד.
המשפחה נוהגת להפגש בתדירות גבוהה בבית האמא, ובכל מפגש שכזה סופג בן זוגי העלבות והשפלות מגיס מכעיס,
שמשתמש במילים לא יפות בפני כל המשפחה, כולל ילדיו שלו וכולל אותי:

בן זוגי נכנס בדלת: "הנה בא החמור" נובח גיס מכעיס.

אימו מניחה בפניו אוכל שבישלה במיוחד לפי דרישתו: "גועל נפש, אין טעם". גיס מכעיס דוחף את הצלחת אליה בחזרה.

אנחנו מגיעים בשבת לבית האמא. גיס מכעיס ממש לא לוחש: "מפגר, אפילו ילדים לא יודע לעשות".

גיס מכעיס מתקשר לבן זוגי באמצע העבודה: "תיקח...תביא..תשלם..תקנה..." מחלק הוראות, בתפקיד האב הפוקד על בנו.

לבן זוגי יש הרבה אורך רוח. לפעמים שותק, לפעמים עונה בחזרה, אבל לי הוא מספר שזה מעליב אותו. הוא לא מוכן לקבל את המצב הזה,
אבל לא עושה דבר נגד גיס מכעיס כי לא רוצה להעציב את אימו שמאז מות האבא דוגלת באחדות המשפחה.

אני נעלבת. בעיני זה בלתי-נסבל. לפעמים אני חושבת איך אני אנקום בו. איך אני אפתח עליו פה כל-כך מלוכלך, יותר מלוכלך משלו,
ואעמיד אותו במקומו (טוב, אני תחת השפעת הורמונים סינטיים כרגע, בדרך כלל אני יותר שלוה!)
אני לא הטיפוס שיצעק. אני די עדינה. שקטה. ומצד שני כשאני בסביבה גיס מכעיס יותר שולט בעצמו, אולי בכל זאת הוא קצת מפחד ממני..
"מים שקטים חודרים עמוק" כמו שאומרים.

במבט לאחור, מספר השיחות שהיו לי עם גיס מכעיס מאז שהצטרפתי למשפחה הוא בערך...אחת. אני לא היחידה, יש גיסה נוספת
שלדעתי מתעבת אותו ומעולם לא ראיתי אותה משוחחת איתו. גם בעלה מנפגעי גיס מכעיס, ויש מין "קשר של שתיקה" בעניין.

גיס מכעיס מאוד דוחה אותי. מחליא אותי ואני פשוט שונאת לשהות במחיצתו. מרתיח אותי שאישתו לא נוהגת להעיר לו,
וילדיו צוחקים כשהוא מעיר הערות מעליבות ומעביר ביקורת גועלית על כל צעד של אחיו.

מעבר לזה שהתנהגותו בוטה, מעליבה ומרחיקה אותנו ממנו, מה עם ילדיו אתם שואלים? באופן טבעי הבת הבכורה שלו הולכת בדרכו.
פוגעת ומביעה רגשי קנאה חזקים שהרחיקו ממנה את כל ילדיהם של האחים האחרים.

ומה עם האמא אתם שואלים? חיצונית עושה רושם שהיא מעריצה את בנה הבכור, לפעמים ממש עיוורת. אך כשדיברנו איתה ביחידות
על העניין, מתברר שהיא פשוט פוחדת ממנו. מפחדת שאם תעיר לו או שנריב איתו, הוא פשוט לא יבוא לבקר. לדעתה "אסור לריב בין אחים"
אפילו אם סובלים.

ואני שואלת את עצמי, איזה מין יחסים אלו בין אחים? אני מנסה לדמיין את המצב הפוך: את האחים שלי מתנהגים אליי כך. מה היה בן זוגי עושה?
האם היה חושב כמוני? עד כמה היה מוכן לפתוח את הפה למעני?

אנחנו לא אוהבים ולא רוצים לריב, אבל גיס מכעיס עלול לגרור אותנו לכך, ממש "לפתות" אותנו לריב.

מה עושים? בשיחה שהיתה לשנינו הלילה, הבטחתי לו שבפעם הבאה שאשמע הערה כזו מפי גיס מכעיס, פשוט אגיד בקול רם:
"איזה פה מלוכלך. אתה לא מתבייש?" (ותאמינו לי שגם זה יהיה לי קשה. אבל למה? האם גם אני מפחדת ממנו?
אני פשוט לא אחת שאוהבת להעליב).

מעליב אותי כשמעליבים את בן זוגי. הוא עובר ביחד איתי קשיים רבים בשנים האחרונות, קשיים שמחזקים אותנו כזוג, אבל משום מה
לא מוסיפים לנו רבה בטחון עצמי מול העולם בחוץ. למה בן זוגי צריך לעבור את ההשפלה הזו במקום שבו הוא צריך לקבל הכי הרבה
תמיכה והבנה - במשפחה, בבית של אמא?

אני מחפשת את הדרך הנכונה להתמודד עם גיס מכעיס. לבד או ביחד עם בן זוגי.
אני מתלבטת האם להשתמש בנשק שלו נגדו (כלומר, לפתוח פה מלוכלך כמו שלו, לשים מסכה של מכשפה לכמה דקות ולהראות לו
במו-פי שעלבון זה דבר כואב) או לנסות דרך אחרת שעוד לא ברורה לי. הסבלנות אוזלת.
אנו ממש צריכים עזרה בהתמודדות מול גיס מכעיס.

הגיס שלך נשמע בגיל שלוש בערך. איך היית מתנהגת אליו אם היה בן שלוש?

אני לא הייתי מגיעה למקום בו מדברים אלי ככה.
חד וחלק.
איך אתם סופגים את זה כל כך הרבה זמן?
להעיר לכם על בעיות הפוריות, הרי זה עוול משווע!!!
אני לא צינית , אתם צריכים שיעור באסרטיביות...
בהצלחה
@}

אני בדרך כלל בעד הרמוניה, לעגל פינות, להחליק קטעים משובשים.
אבל כאן?! למה לספוג התנהגות שכל כולה נועדה להכאיב לכם איפה שכואב במיוחד?
בקצרצרה (צריכה לזוז): קחי שאכטה של דקפפטיל או מנת-יתר של פרוגסטרון. התקשרי אליו או בואי אליו למשרד. ותשפכי את כ-ל מה שרובץ לך על הלב, בצירוף "שלא תעז יותר לחשוב לומר אפילו מילה אחת מעליבה אלי או אל בעלי". טיפוס כוחני, דורסני וגועלי לא ראוי לנסיונות תיווך.

אני דווקא הייתי מנסה גישה אחרת הרבה יותר מעליבה .
נגיד פעם הבאה שהוא אומר משהו כזה תפלטי בשקט כאילו לא בכוונה:" מסכן... או אומלל...
או שתקחי את הגיסה השניה לשיחה ותגידי לה איזה בן אדם מסכן . בקיצור תתחילי להפיץ במשפחה את זה שהוא מסכן(מה שנכון הרי רק מסכנים מתנהגים כך)
ואולי אפילו שווה לביים קטע שנגיד את מתעצבנת ובעלך אומר לך :"ששש ..את יודעת את מצבו.
או הפוך בעלך מתעצבן ואת אומרת לו:" נו באמת ,אתה הרי יודע את מצבו .
בקיצור תדאגו שהוא ידע שאתם יודעים שהוא מתנהג כך כי הוא מסכן .
אולי אפשר גם לגשת אליו ולהגיד לו :" אם אתה צריך עזרה במשהו אנחנו כאן, אתה יודע משפחה , לפעמים אפילו רק לדבר על דברים זה עוזר.
לדעתי ברגע שהוא יחשוב שאתם יודעים שהוא מסכן בהתחלה המצב יחמיר הוא יהפוך ליותר ארסי אבל כשהוא יבין שאתם באמת חושבים כך ומרחמים עליו זה יעבור לו .
אם תחשבי על זה הרי ברור שאדם מאושר לא היה נוהג כך אבל היכולת להרגיש אמפטיה נרכשת רק אצל ילדים שמרגישים טוב ובטוח בעולם ואין שום ספק שהשלב הזה לא היה ממש במיטבו אצל אותו אדם .
למעשה אני מציע לך להחליף את שם הדף ל גיס מסכן ואומלל
בברכת פוריות ושבת שלום

אני מסכימה עם איילה א , ואפילו משכללת את זה לדרגת אליפות...
יש לי גיס וגיסה ממש מעצבנים, אמנם לרמות כאלו עוד לא הגענו, אבל יש קטעים מסריחים, נגיד אם אני אריב עם בעלי אז הם ילכו לחמם אותו מאחורי הגב שלי, וזה קרה כמה פעמים, ועוד בהריונות שלי (ובפעם הראשונה בחיינו המילים "בוא לרבנות" נזרקו לחלל האוויר P-:)!
בהתחלה ממש התעצבנתי, חשבתי "להיכנס" בו עם כל ההורמונים של אחרי הלידה, ממש לפוצץ הכל ולא להגיע לשם יותר. אבל אחר כך (בעיקר בעקבות שיחה עם חברה) תפסתי שכל. באתי אליו בגישה של "אני בטוחה שאתה לא מתכוון להזיק, אז תדע שזה פוגע בי ולא נעים לי". ומתייחסת אליו הכי בסדר שיש. גם הוא אלי עכשיו. אני דיי משוכנעת שהוא עדיין שונא אותי, אני גם לא מתה עליו, אבל ככה הוא לא יכול יותר "לצאת תמים" כאילו הוא רק דואג לאחיו...
אנשים מהסוג הזה חיים על סיכסוכים ו"דם"... אל תתני לו את הכבוד וההנאה... תתייחסי אליו הכי יפה, כמו שאמרה איילה בכאילו נחמדות אבל תראי לו שהוא לא מראה בכך שום כוח וגבורה, אלא להיפך...

לא בטוחה שהפרשנות של שלומית לדברי היא מדוייקת
לא הייתי אומרת לו שזה פוגע בי כיזה רק יחזק אותו אבל כן הייתי נותנת לו להבין שאנחנו נשתדל להכיל אותו
להיות מלאי חמלה כלפיו .

תשמעו, עשיתן לי מצב רוח טוב רק בזה שעניתן לי.
או-טו-טו אנחנו הולכים לארוחת ערב אצל אימו ונראה מה יתפתח שם
בסוף השבוע הזה.

הגיס שלך נשמע בגיל שלוש בערך. איך היית מתנהגת אליו אם היה בן שלוש?
אם הוא היה בן שלוש, אולי היה מצב שהיינו חושבים שהוא חמוד או "שובב"...
אבל יותר ברצינות - היינו חושבים שבתור ילד בן 3 החינוך שהוא מקבל ממש לקוי.
כנראה שבאמת החינוך שלו ע"י האמא היה שגוי. זו הוכחה שחינוך הוא דבר שכ"כ טבוע בנו,
שקשה מאוד לשנות (וזה מביא אותי לחשוב שאת הילדים שלי אני אחנך בצורה שונה לגמרי).
כבר אמרתי לבעלי שהדבר שהכי משמח אותי הוא שהילדים שלי לא יהיו בגיל הילדים שלו, כך שאין סיכוי
שיושפעו מהם..!

אני לא הייתי מגיעה למקום בו מדברים אלי ככה.
אבל עדיין אני לא רוצה לפגוע בשאר המשפחה בזה שלא אבוא, הרי אותם אני
לא שונאת ולא מחרימה. גם זו בעיה.

אני בדרך כלל בעד הרמוניה, לעגל פינות, להחליק קטעים משובשים. - גם אני, וזה מה שעשיתי כל השנים עד עכשיו. אבל עד מתי?

קחי שאכטה של דקפפטיל או מנת-יתר של פרוגסטרון - קטן עליי, אני נרקומנית של זריקות גונל ומנוגון! ותאמיני לי, זה גורם לך להיות עוד יותר מסוכנת!
במיוחד עכשיו שאני ממש לקראת שיא הטיפול.

"שלא תעז יותר לחשוב לומר אפילו מילה אחת מעליבה אלי או אל בעלי". - אני ממש חושבת להתאמן על זה מול המראה. זה יהיה דווקא מצוין להפחיד אותו קצת, עם עיניים רושפות וציפורניים שלופות. אחח..ממש קשה לי לדמיין את עצמי ככה.

תפלטי בשקט כאילו לא בכוונה:" מסכן... או אומלל... - הוא כל כך מרוכז בעצמו שאין סיכוי שבכלל ישים לב. הוא נהנה שכל הטמבלים מסביב
צוחקים (חלקם ממבוכה, אבל הוא לא קולט את זה) שהוא בכלל לא שומע. צריך לצעוק לו את זה.
אבל בסה"כ זה רעיון לא רע בכלל להביע כאילו רחמנות על "המסכן".

אם תחשבי על זה הרי ברור שאדם מאושר לא היה נוהג כך אבל היכולת להרגיש אמפטיה נרכשת רק אצל ילדים שמרגישים טוב ובטוח בעולם ואין שום ספק שהשלב הזה לא היה ממש במיטבו אצל אותו אדם .
כמה נכון. לא הייתי בסביבה בזמן ילדותו (לשמחתי) אבל גם בלי להיות פסיכולוגית בקלות עליתי על זה long time ago..
הוא אדם מאוד מאוד רכושן וחומרני, קונה וקונה כל הזמן מוצרי חשמל ומשדרג את עצמו ואת הג'יפ שלו, בעוד שמבחינה רגשית הוא כמעט חסר רגש לחלוטין,
מאוד ריקני עם תחומי עניין די מצומצמים.

באתי אליו בגישה של "אני בטוחה שאתה לא מתכוון להזיק, אז תדע שזה פוגע בי ולא נעים לי".
אני מנסה לדמיין סצנה כזו. קשה לי לחשוב שזה יעבוד עליו רגשית. אולי. בעצם, אין מה להפסיד ואולי כדאי לנסות, לא?

טוב, אני אשמח לשמוע עוד גישות.
בינתיים, נראה מה ילד יום (והלאווי שגם אני אלד כבר. לא יודעת לצייר סמיילי, אבל עודדתן אותי)

אל תלכי למפגשים. למה לך להיות שם אם מעליבים אותך? אם את הולכת למקום שאת יודעת שיעליבו אותך, האחריות עליך.
אם מה שאת אומרת נכון, ואני לא מכירה את הצד השני רק קוראת את הצד שלך, הוא בריון. ובריונים הופכים לבריונים כמו שילדים קטנים הופכים לבריונים - כי אף אחד לא אומר להם שהם כאלה. אמא שלו לעולם לא הציבה לו גבולות, אז הוא מחפש את מי שיעשה את זה.
היה גבר שהטריד אותי מילולית. מינית. לא משהו קשה, סתם לא נעים. אמרתי לו "כשאתה אומר לי ככה וככה, אני מרגישה ככה וככה." הוא התנצל וזה נגמר. הוא היה רגיל לשפה כזאת מהבית - אני לא. יישרנו עמדות והכל נגמר.
יכול להיות שהוא לא יודע שהוא כזה. רוב האנשים לא יודעים שם כאלה. ואם את אומרת לו והוא ממשיך, תמנעי. זה שהתחתנת עם גבר לא אומר שהתחתנת עם אחיו. משפחה זה לא עונש, זו מתנה. את מתנה. תתייחסי לעצמך בכבוד.

בספר "ילד פיצוץ", של רוס גרין, אחד הדברים שהוא אומר שהם תנאי-מפתח לשינוי התנהגות במקרים קיצוניים כאלה, הוא שתוף פעולה בפומבי של כל הסביבה.
נראה לי שאת צריכה לדבר עם גיסתך, זו עם קשר השתיקה, בגלוי. אין סיבה שאתן תיבוכו. אותו דבר עם חמותך. היא צריכה לדעת שהמצב כזה.
עם ובלי קשר, אולי כדאי שגם אתם תזמינו לפעמים את המשפחה, אולי בלכ פעם זוג אחר: פתחו קשרי משפחה עם שאר המשפחה ביוזמתכם, כי ברור שהמפגשים המשפחתיים כרגע לא מצליחים לספק סביבה מתאימה לכך.

באופן אישי, לא הייתי משתפת עם זה פעולה. לא הייתי מסכימה לבוא לאירועים כאלה (לפחות לא בתדירות גבוהה) והייתי מנסה להניא גם את הבעל מכך.
אבל אם אצלכם זו לא אופציה - אני ממליצה בחום על חמלה.
בהתחלה מרחוק, כי בזמן אמת זה יותר קשה.
לחשוב עליו, על הילדות שלו. על כל מה שקיבל ולא קיבל. על כל הסיבות שגרמו לנכות הרגשית שלו, שהיא לא קלה. על החוויות גרמו לו להיות כל כך קהה לאהבה, לאושר, לפשטות.
על השפה האלימה שבה דיברו איתו כילד, וזו השפה היחידה שהוא מכיר - ולכן בה הוא מדבר כרגע.
כל הסיבות שגרמו לכך שהוא לא יכול אחרת, שהוא אדם כזה.

אני מסכימה שזה קשה, אבל אני אומרת את זה כי אני נמצאת עכשיו בסירה דומה מאוד.

בהתחלה גם החמלה תגיע מרחוק. להיות איתו עדיין לא יהיה קל, אבל בבית תסכימו בינכם לבין עצמכם שהוא פשוט איש עם בעיות שהחיים לא חייכו אליו כל כך.
אחרי זמן מה תרגישו כבר שגם כשאתם איתו - ההערות שלו יהיו פחות מעצבנות וכואבות, ויותר יעוררו בכם תגובה של "חבל שהוא לא מסוגל לשים לב לכל הדברים החיוביים במצב, וזה כל מה שהוא רואה בו".

נכון, יש לו בעיה והבעיה שלו פוגעת בכם, אבל אם אתם רוצים לחיות איתו - קבלו אותו בחמלה. כי זה המקסימום שהוא יכול להגיע אליו כרגע, במצבו. הוא לא יכול להשתנות גם אם מאוד ירצה, כרגע. אין לו את היכולת.
עד שיוכל - נסו ללמוד לראות את כל מגוון הרגשות שלו. הגלויים, ואלה שרוחשים מאחורה והוא מסתיר אותם כל כך טוב עם האגרסיביות והמגעילות שלו.

אני מרגישה שלא ללכת לפגוש את המשפחה בסופשבוע זה לא הצעד הנכון. מה גם שבן זוגי לא יסכים כלל עם הדרך הזו.
אם נמעיט את הפעמים שאנחנו מגיעים, זה לא יגרום לו להשתפר. הרי ברור שכלום בו לא ישתנה ואולי אפילו הוא ישמור את מנת
ההעלבה שלנו עד שנבוא ואז נקבל מנה כפולה (!). אני לא מנסה לברוח ממנו. להיפך.
אני לא רוצה להעניש את עצמי ובטח לא את בן זוגי.
בעצם אני לא רוצה להעניש ולהילחם באף אחד אלא לשנות את המצב וכל דרך יכולה להתאים.פשוט צריך למצוא את הדרך
שתתאים עם הטיפוס של גיס מכעיס, ויותר מכך - למצוא את הדרך שתתאים לי ולאופי שלי.
שאני אהיה שלמה עם מה שאני עושה, ולא אבהל מעצמי ופתאום אסוג אם הוא יתקוף אותי בחזרה.
כלומר, אני חושבת שהפתרון צריך לצאת ממקום שיתאים לי. בסופו של דבר יותר חשוב שאני ובן זוגי נרגיש טוב עם עצמנו, וגיס מכעיס פחות חשוב.

אמא שלו לעולם לא הציבה לו גבולות - כמה נכון. וזה גם היום כך, בגיל 50.

משפחה זה לא עונש, זו מתנה. את מתנה. תתייחסי לעצמך בכבוד. - תודה תודה תודה על המשפט הזה.

אני מסכימה שזה קשה, אבל אני אומרת את זה כי אני נמצאת עכשיו בסירה דומה מאוד. - בא לך לספר?

הוא לא יכול להשתנות גם אם מאוד ירצה, כרגע. אין לו את היכולת. - למה לא? יש דברים שאני לא מצליחה לתפוס באנשים.
למה הוא לא יכול להשתנות בעוד שאני מסוגלת לחשוב, לשנות, להתגמש ולעבור כ"כ הרבה חוויות מתסכלות בלי להיות מרירה
ולהישאר חייכנית ונעימה אל כולם??

תראו כמה זה מתאים למרגיעון שמופיע פה עכשיו: "אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה"..

לילה טוב!

נראה לי שהוא מהטיפוסים שאת תגידי לו משהו הכי קטן בבוטות או אולי אפילו רק בתקיפות ואז הוא כבר יקפל את הזנב בין הרגליים וינצור את פיו לנצח.
המרגיעון: קירבה ללא הקרבה!

נראה לי שהוא מהטיפוסים שאת תגידי לו משהו הכי קטן בבוטות או אולי אפילו רק בתקיפות ואז הוא כבר יקפל את הזנב בין הרגליים וינצור את פיו לנצח. אכן. ביריון שכונתי/כיתתי/משפחתי קלאסי.
כמה נביחות, מתודלקות בחומר המועדף עלייך, והוא פתאום לא יהיה בעמדת "זה שכולם יושבים במתח וצופים פגיעה ממנו".

חמי מאז ומעולם התייחס בזלזול לאשתו, חמותי. שבת אחת הוא זרק גם לי איזו הערה, מיד עניתי. כאילו בצחוק. ומאז לא נרשמו תקריות של דיבור אלי בחוסר כבוד. מקרה קל הרבה יותר מזה של גיסך, אבל נביחה קלה ממני - כשפתאום הגעתי לנקודה הזו שבה באמת חשוב לי לעמוד על שלי, ותאמיני לי שלא קל לי להגיע לנקודה הזו - כשנבחתי במלוא הכוונה, השיגה את המטרה.

נשמע שיש במשפחת בעלך דינאמיקה נפוצה - ילד אחד בריון ואמא "חלשה" כל האחים מגנים עליה ומוכנים לאכול ממנו ח&$^% כדי שאמא לא תתרגש /תפגע / תסבול
אבל:

אמא כבר סובלת
(ואני לא מתכוונת להשמע קרת לב) אמא בוחרת לסבול אבל זה לא טוב שהיא בוחרת את זה גם בשביל שאר הילדים (מקריבה אותם לטובת האח האלים) ושאר הילדים יכולים (וזה קשה) להחליט ולבחור שהם לא מוכנים לסבול יותר, גם לא בשביל אמא

כאלה, הוא שתוף פעולה בפומבי של כל הסביבה, נראה לי שאת צריכה לדבר עם גיסתך, זו עם קשר השתיקה, בגלוי. אין סיבה שאתן תיבוכו. אותו דבר עם חמותך. היא צריכה לדעת שהמצב כזה.
מתחברת לעיצה הזו - להפסיק לשתף פעולה עם הביריונות שלו.
בריונות ניזונה מהפחד של מי שמשמשים לה יעד ומטרה (במקרה שאת מתארת כל בני המשפחה)
בהרבה משפחות מתקיים הקוד הזה של "לא להרגיז אותו/ה (הבריון) לא להעליב אותו בו אלא ידבר איתנו וכו' והחשש הזה מפיצוץ מאפשר לבריון המשפחתי להמשיך לפגוע, וכולם הולכים על ביצים ונפגעים ממנו כל הזמן.

נפרק רגע את האפשרות הזו - מישהו יעמוד מולו (לא צריך באגרסיביות אלא אמירה פשוטה "אני מבקשת שלא תדבר אלי כך" או "אני כרגע בעבודה ולא יכול לעשות X" (בעלך) ו....
יהיה פיצוץ!
מה זה אומר ה"פיצוץ" הזה?
הוא יצעק? [ לא נעים אפשר ללכת מהמקום בו הוא צועק / מראש לעשות את ה"עימות" במקום ציבורי שבו הוא יצעק פחות אם בכלל. ]
הוא יעשה עליכם חרם? - פה חשובה תמיכה כלל משפחתית כדי שזה לא יהיה חרם מצד כולם שחוששים ממנו
הוא ינתק מגע מכל המשפחה? - מעט מאוד אנשים עודים את זה ומתמידים בזה גם הוא רוצה סבתא ודודים לילדים שלו, גם הוא רוצה אמא ואחים
ונניח שהוא ינתק מגע? מה יקרה? לי נראה שיהיה לכם יותר נעים במפגשים המשפחתיים. (לפחות אחרי תקופת ההסתגלות )

צריך להפסיק לשתף פעולה עם האלימות שלו

הקוץ באיליה? זו לא את, זה בעלך, אלו אחיו, הם שצריכים להפסיק את זה, את יכולה לתמוך אבל זה "שלהם" לא שלך.
ואני בעד העיצות של "להתרחק ממקומות שבהם מתנהגים אליך לא יפה"

משפחה תחת טירור - אולי שווה לקרוא שם ובהפניות משם

במיוחד עכשיו שאני ממש לקראת שיא הטיפול
מי יתן ויהה זה הטיפול האחרון שלך שבסופו הריון מעולה וילדי-ם נפלאים

משפחה תחת טרור קטן גדול ההקשר אחר אבל עיצות משם יכולות לעוזר

קודם כל בואי נבהיר נקודה אחת: אני לא חושבת שאת צריכה לסבול את זה ולהיות נחמדה אליו בעוד הוא ממשיך בשלו. הבעיה היא שהנחת היסוד במקרה שלכם (למרות שלא את הנחת אותה) היא שאחידות משפחתית היא הכל, ולפצוח בריב לא מסתדר עם הנחת היסוד הזאת. יש כאלו שיגידו שכמה מילים מכוונות היטב אל מתחת לחגורה ישתיקו אותו כמו שצריך. אבל אם זאת השפה היחידה שהוא יודע לדבר בה, יכול מאוד להיות שהוא גם יראה בזה הזמנה לדו שיח לא מלבב במיוחד.
אז מה שאני מציעה (וזו רק הצעה, לא ביקורת ולא הטפת מוסר. כלי שאת יכולה לאמץ ויכולה לבחור לא לאמץ, וכל אחת מהאפשרויות היא בסדר) הוא לאמץ הסתכלות אחרת על המצב, הסתכלות שתאפשר לך לשמוע את הדברים האלו ולתת להם לעבור לידך, לא לפגוע בך כמו החיצים המורעלים שהם כרגע (ולא כי את רגישה, אלא כי אותו גיס מרעיל אותם היטב).

אצלי לא מדובר בגיס, מדובר באבא של בעלי.
אני מאמינה שבבסיסו הוא אדם טוב, אבל הוא משרה אוירה מאוד אלימה בכל מקום וזמן שהוא נמצא בו.
הוא לא יודע לתמוך, רק להתווכח. ובקולניות רבה. למעשה, טון הדיבור הרגיל שלו כל כך חזק שאני חוזרת כל פעם הביתה עם מיגרנות אחרי ביקורים אצלו. הוא לא מסביר ולא מבקש, הוא מצווה. ואוי למי שלא יעשה כדברו. אין בו טיפת סובלנות לדעות שונות (אלוהים, כמה מרורים אכלנו ממנו כשהודענו שאנחנו רוצים חתונה רפורמית, קטנה וטבעונית. זאת לא נשמעת בקשה מוגזמת, נכון?). והוא חייב שכולם ידעו מה דעתו ויישרו איתה קו. ותמיד יש ביקורת כלשהי, שנאמרת בצורה די בוטה ומעליבה. כי זה מה שהוא חושב כרגע, ולעזאזל עם הרגשות של מי שעומד מולו (הוא עוד מעז לעמוד, החצוף? שישב עם מבט מבוייש!).
הוא אחראי באופן ישיר ללא מעט אירועים לא משמחים במיוחד בחייו של בעלי ושאר המשפחה, שאמנם קרו בעבר, הרבה לפני שהכרתי מישהו מהם, אבל הם פשוט בלתי נסלחים מבחינתי. הוא חצה כמה גבולות שפשוט לא חוצים ואמר כמה דברים שפשוט לא אומרים.
הוא פשוט משליט טרור, סמוי וגלוי, על כל מי שנמצא בסביבה באותו הזמן.
אמרתי לבעל כבר שאני עוד איכשהו יכולה לסבול את זה כרגע (מה שלא נחמד, וניסיתי להמנע מהביקורים האלה ככל יכולתי) אבל ברגע שנכנס ילד לתמונה - אני לא מסכימה לחשוף אותו לכזאת אוירה.
והבעל - באמצע. כי למרות כל הדברים האלה, הוא עדיין אבא שלו, שעזר לו בלא מעט סיטואציות בחיים ועדיין עושה בשבילו מה שהוא יכול. נכון שלא כיף להיות בקרבתו, אבל איתו הוא גדל והוא כבר רגיל. הוא לא מתכוון לנתק את הקשר רק כי אשתו חוטפת שוק מההתנהגות הזאת (ואני גם לא רוצה שהוא ינתק).

אז ניסיתי לחשוב מאיפה זה הגיע. ומן הסתם היתה לו ילדות לא קלה בעצמו, שכללה ענישה פיזית מגוונת ושימוש באלימות כשפה יומיומית, פיזית ושאינה פיזית. והוא למד לצעוק (ולצערי הנחיל את המורשת הזו הלאה לדור הצעיר) כי אם לא היה צועק לא היו שומעים אותו, והוא למד שרק ככה הוא יכול להשיג את הדברים הכי בסיסיים שהיה צריך.
אני לא אומרת לרגע שזה תירוץ ולא נותנת לגיטימציה להתנהגות שלו אפילו לשניה. רק מנסה להבין מאיפה היא הגיעה ולמה.
וכל פעם שאני שומעת אותו מדבר בווליום של אצטדיון, במקום הנסיגה הרגילה שלי שני צעדים אחורה, אני מנסה להגיד לעצמי ולו, בלב, "כמה חבל שלא הקשיבו לך". וכשהוא צועק על מישהו את דעתו ומבטל לגמרי את מה שנאמר לו, אני חושבת על כך שהוא מעולם לא קיבל את האפשרות להביע את דעותיו, אלא לימדו אותו רק לציית. שוב, לא כתירוץ, אלא כסוג של השלמה (לא השלמה עם המצב, השלמה כמו שמשלימים פאזל) למה שהוא אומר ואיך שהוא אומר את זה, משהו שמגיע כחלק בלתי נפרד עם כל מילה שלו, ועוזר לי לראות אותה אחרת. כתוצאה של משהו אחר, ולא כמשהו שבא לפגוע בי.

אני לא חושבת שהוא נולד אדם רע. זה פשוט הדבר היחיד שהוא מכיר כרגע, זה מה שהוא מכיר כל החיים שלו. אין לו אפילו אלטרנטיבה לשאוף אליה, לצערם של כל הצדדים.
זה מי שהוא, והוא לא מסוגל להיות אחרת, גם אם הוא מאוד רוצה.
ואני מקווה שזה לא נשמע מתנשא, כי זו לא הכוונה ולא הגישה (ואני לא מוצאת מילים טובות יותר), אבל כל מה שאני יכולה לעשות הוא לקבל אותו, בחמלה גדולה על מצבו.

(מרגיעון:"כולנו משפחה אחת")

אני לא ממש מסכימה עם ג'וניפר ועם כל תיאוריות החמלה.
אפשר, כמובן, לחוש חמלה ולחשוב מאיפה הכל נובע וכו'.. אבל זה רק תוספת.
אין שום סיבה בעולם להסכים לשמוע אמירות מכוערות ופוגעניות מאף אדם בעולם. זה מחלחל לנשמה. זה יוצר טרור. זה פוגע בילדים שנמצאים בסביבה.

את צריכה להגיד לו, באופן חד ושלא משתמע לשני פנים: "אל תדבר אלי או אל בעלי כך אף פעם! ברור?"
וכל פעם שהוא מתחיל מחדש, להגיד שוב "אל תדבר בצורה מכוערת אלי או אל בעלי, אף פעם!".
אפילו לא לתת לו להתחיל. כשהגועל נפש רק מתחיל, אחרי מלה, לעצור את זה מיד.
שוב ושוב ושוב. עד שהוא יקלוט. לעשות את זה בקול רם וברור וחד משמעי.

יחד עם זה, את גם יכולה לרחם עליו. אבל זה פשוט לא קשור.

ואם אחד מהילדים שמסתובבים שם יראה שאת עושה זאת, זה ישמש לו דוגמה להתמודדות עם בריונות.
ותעדכני...

הייתי חייבת...
כשהודענו שאנחנו רוצים חתונה רפורמית, קטנה וטבעונית. זאת לא נשמעת בקשה מוגזמת, נכון?

לא בארץ אוטופיה, שם זה לא מוגזם...

להחליט על חתונה קטנה זה בדיוק סוג הדברים שפותחים לשתלטנים את הפה בארוחות משפחתיות... הם ממש חוגגים על דברים כאלה, על כל שונות מהם.

אפשר, כמובן, לחוש חמלה ולחשוב מאיפה הכל נובע וכו'.. אבל זה רק תוספת.
צודקת, בהחלט אין סובה להיות ליד אנשים כאלה ולספוג את הכל באופן רגיל. (להורים שלי, למשל, יש לי הרבה פחות חמלה - ואני פשוט לא בקשר איתם לאחרונה. אבל אלו ההורים שלי וההחלטה שלי, אני לא יכולה להחליט החלטות דומות לגבי המשפחה של הבעל)
הסיבה שרשמתי את כל המגילה היא שהנחת היסוד אצלם היא שחייבים לבוא וחייבים להיות איתו (כמו אצלנו - ניתוק הקשר לא בא בחשבון). אז כשלא צריך לא מתנדבים, אבל אם כבר נמצאים שם - רצוי לאמץ דרך לצאת מזה עם מינימום פגיעה. החמלה הזו היא לא בשבילו, היא בשבילך. (ואם היא לא בשבילך, אין סיבה שתשתמשי בה)

להחליט על חתונה קטנה זה בדיוק סוג הדברים שפותחים לשתלטנים את הפה בארוחות משפחתיות...
כן, משום מה יש להם נטייה לרצות להאדיר את עצמם בפורום כמה שיותר גדול.

אני לא יכולה להחליט החלטות דומות לגבי המשפחה של הבעל
רוצה לפרק את האמירה הזו.
בעצם יש פה סוגיה אחת והיא מה לגיטימי בעיני שיגידו לי / ידרשו ממני - זה שזו משפחת הבנזוג (או הבנזוג של המשפחה ע"ע גיסות) לא משנה את העובדה שיש פה משהו שאני מרשה שיעשו לי.
כשאני מרשה למישהו לפגוע בי אני צריכה למצוא צידוק נפשי לזה שאני נמנעת מהתמודדות (והיא קשה, ההתמודדות) ואז נכנסים ה"אני לא רוצה להקשות על בעלי / אמא שלו / מוישה זוכמיר" וזה פותא לנו את הדיסוננס.

ואני מרשה לעצמי לומר זאת כי גם אני "הסכמתי" לכל מיני אמירות שנאמרו לי / בנוכחותי כדי "להגן" על בעלי מהתמודדות אבל התוצאה היתה שאני הרגשתי רע והפכתי למטרה בעצמי. [ וזה לא היה משהו קיצוני כלל וכלל] והיו תביעות שהופנו כלפינו (לבקר הרבה) שנענתי להן כי לא רציתי להקשות עליו והם התרבו והתרבו ולא משנה מה עשינו לא הצלחנו להשבוע את רצון המשפחה.
עד שהפסקתי.
בשלב הזה היו לי ויכוחים עם בעלי לא עם אמא שלו.
בראיה לאחור אני יודעת שבעצם היה עלי להציב את הגבול שלי מול האיש לא מול משפחתו. זה אכן מייצר לו התמודדות מול המשפחה אבל הי על זה נאמר עזב את בית אביו...
מנסיוני שלי הדל והלא מושלם שמתי לב שכאשר הצלחתי להפריד בין בעלי וביני בעניין הזה התנהגו אלי יותר יפה.
וגם הוא הצליח למצוא איזה שייוי משקל בענין
לא מפסיקים להפריע פה (ילדים

)

אהלן,
אחרי שבת שקטה שעברה עלינו, בה פגשנו את גיס מכעיס רק פעם אחת (יש פעמים שנפגשים אפילו לשלוש ארוחות משותפות..)
אפשר לסכם שהיה רגוע. אני לא יודעת להסביר למה, אבל בן זוגי מסביר את זה שכנראה אחיו היה עייף ולא ממש דיבר.
אולי משהו קוסמי מפה עבר אליו בלי שנגיד כלום?!

אני "חיכיתי לו בפינה", כלומר התכוננתי לשלוף איזשהוא משפט מחץ ברגע שינסה להעליב, אבל לא היתה שום הזדמנות..!
אני עדיין נשארת בכוננות למפגשים הבאים ונראה איך נתקדם.
שלא תבינו לא נכון, זה לא שעכשיו אני מחרחרת ריב ומתה להחזיר לו, אני פשוט באה מוכנה למפגש.
כמו שקוסמת אמרה, שיעור באסרטיביות... - זה מה שאני מעבירה את עצמי עכשיו. הייתי צריכה לעשות את זה מזמן.

הוא קצת שאל את בן זוגי שאלות סטנדרטיות בלי לנסות להתגרות ולעורר קטטות קטנות כמו שהוא אוהב.
איתי כמובן לא החליף מילה חוץ מ"שלום" בהתחלה ו"להתראות" בסוף.

הוא זרק גם לי איזו הערה, מיד עניתי. כאילו בצחוק._ - ניסיתי את זה פעם, זה לא עבד כי הוא חשב שאני ממש מתבדחת איתו. מעניין שהוא לא ממש מבין שהוא פוגע. _שוב ושוב ושוב. עד שהוא יקלוט. לעשות את זה בקול רם וברור וחד משמעי. - זה מה שיקרה מעכשיו.

ושאר הילדים יכולים (וזה קשה) להחליט ולבחור שהם לא מוכנים לסבול יותר, גם לא בשביל אמא - כל כך קשה לנסות לגרום להם להבין שזה כך ובמיוחד לגרום לאמא להבין.
אני חושבת שאם הייתי אחת מהאחים ולא גיסה, זה היה מתקבל ומובן יותר בקלות. אבל בתור אחת שנשואה לאחד הבנים, זה עלול להתקבל כאילו שאני ממרידה אותם או כמו ששמעתי את אמא שלו אומרת פעם: "מסכסכת" (לא אמרה את זה עליי, אל תדאגו).
אבל, אם זה יבוא מצד אחד הבנים, למשל בן זוגי, זה אולי יתקבל אחרת כי לא ייראה פה שום נסיון לסכסוך אלא באמת רצון לשנות את המצב. אני עובדת על זה עכשיו מול בן זוגי. אנחנו עדיין בתחילת התהליך, כי אני בסופו של דבר לא רוצה שיפרש לא נכון את העניין ויחשוב שאני מנסה להרחיק אותו מאימו או אחיו. צריך לעשות את זה בעדינות-בעדינות.

והחשש הזה מפיצוץ מאפשר לבריון המשפחתי להמשיך לפגוע - אני לא מפחדת מפיצוץ. אני בעצם מחכה לו שיקרה כי ברור לי שרק לאחריו ישתנו הדברים. או לטובה או לרעה. זה מין סיכון שנצטרך לקחת, חשבון פשוט כמו אחת ועוד אחת: אם יצא מזה טוב - יופי! ואם יצא מזה רע - לא נורא, היה רע בחברת גיס מכעיס גם קודם.

_הוא ינתק מגע מכל המשפחה? - מעט מאוד אנשים עודים את זה ומתמידים בזה גם הוא רוצה סבתא ודודים לילדים שלו, גם הוא רוצה אמא ואחים
ונניח שהוא ינתק מגע? מה יקרה? לי נראה שיהיה לכם יותר נעים במפגשים המשפחתיים. (לפחות אחרי תקופת ההסתגלות )_ - אין, אין, אין מצב שינתק מגע כי הוא ממש שורץ מתחת לסינר של האמא 24 שעות (תאמיני או לא, מנהל את העסק שלו מהמטבח שלה, ואני ממש לא מתלוצצת. כשהוא בחו"ל אין יותר מאושרים מאיתנו במפגשי שבת נעימים וחברותיים עם שאר האחים. מדהים איך אדם אחד יכול להרעיל אוירה.

הסתכלות אחרת על המצב, הסתכלות שתאפשר לך לשמוע את הדברים האלו ולתת להם לעבור לידך, לא לפגוע בך כמו החיצים המורעלים שהם כרגע
אני חושבת שזו היתה הדרך שלי עד עכשיו, עד שהתברר לי כמה זה פוגע בבן זוגי, ומאז זה בלתי נסלח בעיני.
אני קצת מתנדבת להלחם בשביל זוגי את המלחמה הזו, אבל נראה לי שזו חובתי, כמו אמא נמרה ששומרת על הגורים שלה. אז הגור שלי בן 35, זה נורא?!

ג'וניפר, איבדתי אותך קצת או שלא ממש הבנתי. מצד אחד כתבת אבל ברגע שנכנס ילד לתמונה - אני לא מסכימה לחשוף אותו לכזאת אוירה._ ועם זה מאוד הזדהיתי. גם אני כבר כתבתי שאני ממש שמחה שהילדים שיוולדו לי לא יהיו בחברת ילדיו (וזה בעקיפין אומר שגם לא יכירו היטב את גיס מכעיס) אבל מצד שני אני מבינה שלא חל בו שום שינוי, אם כתבת :_וכל פעם שאני שומעת אותו מדבר בווליום של אצטדיון, במקום הנסיגה הרגילה שלי שני צעדים אחורה, אני מנסה להגיד לעצמי ולו, בלב, "כמה חבל שלא הקשיבו לך"_ - הרי ילדך עכשיו כן חשוף להתנהגות שלו, בתוך תוכו הילד לא מבין וחושב כמוך _כמה חבל שלא הקשיבו לך. איך הילד בסופו של דבר יבין שזו לא ההתנהגות המצופה מסבא?

באופן לייט,
בעצם יש פה סוגיה אחת והיא מה לגיטימי בעיני שיגידו לי / ידרשו ממני - זה שזו משפחת הבנזוג (או הבנזוג של המשפחה ע"ע גיסות) לא משנה את העובדה שיש פה משהו שאני מרשה שיעשו לי.
אני חייבת לספר לך שזה דבר טוב שקרה לי בזכות הדרך הארוכה שלנו להפוך מזוג למשפחה. במהלך הדרך הבנתי שבעצם דורשים ממני במשפחת בן זוגי דברים שאני בעצם לא מוכנה נפשית ורגשית לתת. ועכשיו לסיפור: כבר בתחילת הדרך הזוגית שלנו נתקלנו במשבר משפחתי; אבא של בן זוגי היה מאוד חולה ונפטר כמה ימים לאחר חתונתנו. כך יצא שעוד לא יבשה הדיו מחתימת הכתובה וכבר בן זוגי ישב שבעה. כמובן שאני מייד גויסתי לעזרת המשפחה, במקום החופשה מהעבודה שיועדה לירח דבש, הייתי איתו בשבעה. ועשיתי את זה מרצוני. במהלך השבעה נעשיתי מלצרית, קניינית, מארחת ומה לא. לא נחתי לרגע. ומאז נדבק בי התפקיד של "הסוציאלית". קצת נתתי שירכבו עליי, הרגשתי שאני קצת חייבת תודה לאבא שלו שהחזיק מעמד (קצת נורא לכתוב את זה ככה, באמת אהבתי את אבא שלו) וריגשית חשתי שאני נותנת מעצמי בשמחה, בעיקר כדי שבן זוגי ירגיש טוב, שירגיש בטחון ושאני תמיד תמיד איתו.
והנה אחרי הרבה שנים, פתאום הדברים שנתתי מעצמי פתאום הפכו למובנים מאליהם ודורשים אותם ממני, גם אם אני כבר לא רוצה לתת אותם. אני השתניתי אבל הסביבה המשפחתית נשארה כמו שהיתה אז. ואותו דבר לגבי מה לגיטימי שיגידו לי : דברים שנאמרו פעם ע"י הגיס, כשהם חוזרים שוב ושוב בטון גועלי, כבר לא לגיטימיים בעיני. הם אף פעם לא היו, ובעקבות ההתמודדות הזוגית שלנו עם הפריון שלנו, פתאום נפל לי האסימון שאני כבר מבוגרת, לא כלה צוציקית וצעירה במשפחה וכבר אי אפשר להתבדח איתי על דברים שפעם היה אפשר.
אז שתבינו שהקשר עם המשפחה הוא אף פעם לא פשוט ותמיד יש מלא דברים מעבר למה שרואים בשטח, כמו פסיכולוג צריך לחפור ולחפור. לפעמים בסוף החפירה רואים אור ויוצאים במקום חדש וטוב יותר, ולפעמים יש סיכון שהבור יתמוטט עליך..

לי אף אחד לא מפריע פה, אני יכולה לכתוב עד מחר..אבל משפחה תחת טרור קטן גדול - אני עוברת לקרוא שם.

אני קצת מתנדבת להלחם בשביל זוגי את המלחמה הזו, אבל נראה לי שזו חובתי, כמו אמא נמרה ששומרת על הגורים שלה. אז הגור שלי בן 35, זה נורא?!

מבינה אותך כל כך.

הרי ילדך עכשיו כן חשוף להתנהגות שלו, בתוך תוכו הילד לא מבין וחושב כמוך כמה חבל שלא הקשיבו לך. איך הילד בסופו של דבר יבין שזו לא ההתנהגות המצופה מסבא?
אבל כאן קצת איבדתי... אין לי עדיין ילדים.
כרגע את כל המאמצים שלי, בתחום הזה או בכלל, אני עושה בשביל בעלי. הוא זה שהקשר עם אביו מאוד חשוב לו. כשיהיה ילד זה בהחלט יישקל - אני הבהרתי את עמדתי.
בעלי אומר שכשיהיה ילד, אבא שלו יהפוך להיות סבא רך וחביב. אני אמנם מטילה בזה ספק, אבל מוכנה לתת לזה צ'אנס. אם אני אראה שזה לא הולך - אז לא. אני לא אקריב את טובתו של הילד למען הקשר בין אבא של בעלי לבין בעלי ואנוכי, אבל כל זמן שאין ילד אני יכולה להיות קצת יותר גמישה וכן לנסות להתמודד עם הסיטואציה.

וכך או כך, שום דבר הוא לא שחור או לבן. יכול מאוד להיות שאוכל להתייחס אליו בחמלה לבי דברים מסויימים, אבל דברים אחרים יקפיצו לי את הפיוז ואני אענה לו. החוכמה במצבים כאלה, כמו שאני רואה את זה ומנסה ליישם, היא ללכת בעקבות התחושה והרגשות שלי, אבל לא לתת לעצמי לקחת את הכל לכיוון הרגש - לא להפגע מהאידיוטיות של אחרים. סוג של זן, בעצם...

(וזן מאסטרית גדולה - אני לא)

אני "חיכיתי לו בפינה", כלומר התכוננתי לשלוף איזשהוא משפט מחץ ברגע שינסה להעליב, אבל לא היתה שום הזדמנות..!
אני מאמינה גדולה בזה.
את עשית שינוי אנרגטי חזק.
בן זוגך עשה גם הוא שינוי אנרגטי מסוים. כבר ברור לו בפנים, בתוכו, למה הוא לא מוכן יותר. הוא עוד לא מוכן להילחם על זה, אבל הוא כבר יודע מה הגבולות שלו.
הגיס הרגיש את זה, והגיב בהתאם.

שימי לב כמה הדברים האלה פועלים על איזון עדין!
שימי לב, בלי להעביר שום "אשמה" לקורבנות - איזה חלק יש לתחושה של הקורבן ש"מותר לעשות לי את זה" בדינאמיקה כזאת. אני מציעה לקחת מזה את התובנה: כמה כוח יש לתחושה של הקורבן-לשעבר ש"אסור לעשות לי את זה!".
אני מסכימה איתך ששניכם חייבים להחזיק את המסר האנרגטי הזה מעכשיו, טוב-טוב, ולהיות מוכנים לעצור כל הידרדרות שלו לסיגנון הקודם.

אני קצת מתנדבת להלחם בשביל זוגי את המלחמה הזו, אבל נראה לי שזו חובתי, כמו אמא נמרה ששומרת על הגורים שלה. אז הגור שלי בן 35, זה נורא?!
זה די נורא. את לוקחת לו את התהליך שלו, את מסרסת אותו מהעצמאות שלו. ילד צריך לצאת מהבית. ואת במקום לאפשר לבעלך להתבגר, פשוט מעבירה אותו מאמא שלו לאמא שאת. את אמא רק לילדים שלך. וגם הם, עדיף להם להילחם את מלחמותיהם בעצמם. (לא בגיל שנה, אבל אולי בשנה וחצי

)

כשיום אחד יהיה לך ילד, והוא יספר לך שילד אחר העליב אותו, ואת תעריכי שאין סיכוי לשנות את הילד המעליב, את תגידי לו תתרחק ממנו. אתם פשוט צריכים להתרחק ממנו. אם הוא וחמולתו מגיעים לאמא כל שבת בצהריים אז אתם תגיעו כל שישי בערב. ולהגיד בדיוק מדוע. משפחת לא אוהבות שינויים וכמובן שיהיו ריקושטים מצס האמא ואולי מגורמים אחרים במשפחה אבל אחרי שבוע-שבועיים-חודש יקבלו את זה ואף יעריכו אתכם יותר.

אה... חלק ממה שכתבתי היה בכלל ל ג'וניפר אבל אם זה עשה לך "קליק" אז גם טוב

ואגב משהו שאני למדתי - אנחנו לוקחים את ה"פגמים" שלנו גם להורות

חוסר האסרטיביות שלי לא התפוגג עם בוא הילדים לעולם

אם קרה משהו זה שנהיה לי הרבה יותר דחוף לטפל בזה אבל אני עדיין רחוקה ממה שאני רוצה להיות.
ועדיין קורה ש"לא נעים לי" ובדף אחר כתבתי איך הרשתי לאיזו "דודה" לתת לבת שלי שוקולד (מאכל שהיה אסור אצלנו בזמן ההוא) כדי לא להעליבה (המרכאות כי הדודה היתה זרה גמורה ברחוב)
וחמור מכך אני עדיין מרשה לדודים (אמיתיים) לנשק / לחבק אותה כי לא נעים לי לעשות סצנה ולהעליב אותם וכו'
בעניין זה ספציפית אישי ואני עושים מאמץ כביר להתמודד עם זה
[השבוע רשמתי לי הצלחה בעניין זה כשדודוה טענה נגדי "הבת שלך לא הסכימה לנשק אותי" ואני צודדתי בבת בפורום משפחתי לא תומך בעמדתי]
ועדיין זה קשה!
ועדיין המרחק בין לדעת מה נכון לעשות והיכולת לעשות גדול ממה שהייתי רוצה וזה לא משתנה בהכרח עם בוא הילדים [ מצד שני אני יודעת שיש כאלו שהילדים הפכו אותן ללביאות אז אולי ... מצד שלישי אני לא בטוחה שהן אסרטיביות ולא תוקפניות
< לייט סוטה מהעיקר>

יש לי הרגשה שמשהו משתנה, אבל אולי זו רק הרגשה שלי
או שאני משתנה כלפי המצב עם גיס מכעיס (?)
בסופשבוע האחרון לא היו הרבה היתקלויות עם גיס מכעיס, ובפעם היחידה שהוא אמר משהו מעליב כלפי בן זוגי, הוא פשוט ענה לו בעצמו, לא היה זקוק לי למרות שהיתה לי תשובה על קצה הלשון, ושמרתי אותה לעצמי.
כמות הריבים קצת פחתה, נצטרך לבדוק את זה לאורך זמן כדי לראות אם זה באמת נכון.
(זו אני, גיסתו, ממחשב אחר)
אך, איזה מרגיעון: "כבד את עצמך".

יש אנרגיה שמשתחררת כשמוציאים קיטור. כיף לך.

אני "חיכיתי לו בפינה", כלומר התכוננתי לשלוף איזשהוא משפט מחץ ברגע שינסה להעליב, אבל לא היתה שום הזדמנות..!
ככה זה קורה בדרך כלל

. כשאנחנו מתאפסות על דרך התגובה הנכונה - היא עובדת עוד לפני שיישמנו אותה.

אני אבל רוצה לחדד כמה נקודות פעוטות:

קודם כל "אל תתנהג ככה אף פעם" - אני אישית לא רואה יכולת להגיד דבר כזה לאנשים. אני כן יכולה להגיד "אני לא מוכנה לסבול את ההתנהגות הזאת, שלא תעז להתנהג כך בנוכחותי". אין לי שליטה ואני לא מנסה להשיג שליטה על ההתנהגות הכוללת של אנשים - אבל אני בהחלט מציבה את הגבולות שלי ואת הצייה שלי מהם להתנהגות מסוימת כשהם בסביבתי.

לכן גם לא אהבתי מה שכתבת על השינוי שאמור או רצוי שיתחולל אצל גיס מכעיס - זה לא מעניינך שהוא ישתנה באופן כללי. מעניין אותך שההתנהגות הגועלית שלו כלפייך וכלפי אנשים יקרים - תיפסק.
כמובן את יכולה להתפלל לכך שאיכשהו הוא ירגיש טוב יותר עם עצמו ועם העולם ויתחיל להפגין את התכונות היותר-טובות שלו, אבל זה בגדר תפילה בלבד, ולא משהו שמתפקידך ליצור או לגרום או לעזור לזה להתרחש - אלא אם כן הגיס בא אלייך במפורש לקבלת עצה או עזרה.

זה חלק מהתמונה הכללית, מהאתגר של הצבת גבולות שעומד בפנייך: לתת לאדם כלשהו להתנהג אלייך כפי שאת מתארת - פירושו לא להציב לו גבול נחוץ וחיוני ביותר. אבל גם להיכנס לעורו ולהתחיל לרצות שהוא ישתנה, "לטובתו" וגם לטובת כולם - גם זה אומר מחסור בגבולות בינך לבינו.

אני קצת מתנדבת להלחם בשביל זוגי את המלחמה הזו, אבל נראה לי שזו חובתי, כמו אמא נמרה ששומרת על הגורים שלה. אז הגור שלי בן 35, זה נורא?!
וגם זה שייך לחלק של הגבולות, אם כי בינך לבין בעלך

תראי, בתור אשה נשואה, אני מאוד מזדהה עם הרגש שלך. אף אחד לא יעז להעליב את בעלי!!! הוא איש טוב ולא מגיע לו!!!!
א ב ל, המלחמה הזאת היא שלו. אני חושבת, שלהילחם אותה בשבילו צעד-צעד, זו שגיאה. כמו שאחרת כתבה. אבל את כן יכולה לתת לו את כל התמיכה שמגיעה לו, בפניו, להזכיר לו שוב ושוב שהוא ראוי להערכה, ליחס של כבוד. להעצים אותו ולכבד אותו ואת הכוחות שלו דרך היחסים שביניכם, ואז הוא כבר ייצא החוצה ויראה לכולם מה זה

. ונדמה לי שאת כבר עושה משהו דומה - ויש לזה תוצאות חיוביות.
(ודרך אגב, אם מתאים לך, את יכולה להתנהג גם אל חמותך בדרך מחזקת ומעצימה, בלי להגיד לה מילה על הבן שלה, וזה עשוי לעזור גם לה ביחסים אתו)

תני לו בשינ-יים!
תני לו בשינ-יים!
הגעתי מאוחר, אמרו הכל, נשאר לי רק לעודד.