ובכן, למה אנחנו לא ממשיכים שנה הבאה ?
שאלה טובה.
התשובה הפורמלית היא שמתוך חמש משפחות אחת,
מיכל אמא לאל ו
אבו לאל עברה למושב רחוק (והם כן הקימו שם גן הורים שיוצא לדרך). מתוך ארבע המשפחות שנותרו, שלוש משפחות החליטו לשלוח את הילדים לגן רגיל (כולל משפחתי) ומשפחה אחת,
אום אל בנאת (נורית) ומיכה, רצתה להמשיך אבל נשארה לבד.
מה שקרה זה שאכן משפחה אחת עברה למושב רחוק כבר לפני מספר חודשים. בנוסף,
יעל אמ החליטה כבר מזמן שהיא מעדיפה לא להמשיך שנה הבאה, אלא לשלוח את ינון לגן רגיל במושב. נשארנו שלוש משפחות שרצו להמשיך בגן הורים. אבל חלקינו מאוד התלבט ומשכנו את ההתלבטויות עד יוני. ביוני התחלנו להתארגן בעצלתיים, והכי בעייתי – בחוסר התלהבות. המטרה היתה למצוא משפחות נוספות כי נותרנו שלוש משפחות ורצינו עוד 2-3 משפחות. כן הדפסנו פליירים וכן חלקנו בלוחות מודעות אבל לא מאוד ברצינות. הבעיה היתה שבעוד שבאופן פורמלי החלטנו להמשיך, שתי משפחות אצלינו, שאחת מהן זה המשפחה שלי ויותר נכון בת זוגתי שתחיה, התחילו לבדוק את הגנים הרגילים במושב, קרי לדבר על הגננת, ללכת לראות את הגן. גם כי היו התלבטויות וגם כדי לפתוח אופציה למקרה שלא נצליח למצוא עוד משפחות.
רק לציין שהכל היה שקוף. אף אחד לא הסתננן בלילה לראות גן ... ספרנו הכל אחד לשני וזה גם קצת יצר תגובת שרשרת...
כך יצא שבמקום שנשקיע את זמנינו ומרצינו וחשוב מכל - התכוונותינו - בלמצוא עוד ילדים לגן, בלכסות כל לוח מודעות, בלחשוב על רעיונות יצירתיים איך למצוא עוד ילדים - עסקנו בדיונים, במעשה (הלכנו לראות וכ"ו) ובמחשבה איזה גן משני הגנים בבית זית יותר טוב ...
זה היה תהליך הרסני שהוריד לכולם את המוטיבציה, גרם לאבד את האמונה שנצליח לארגן את הגן ובסופו של דבר מוטט את כל העסק.
בתחילת יולי קבענו ישיבה אצלינו בבית שלושת המשפחות ועוד משפחה נוספת שנתנו תשובה חיובית עקרונית. יום לפני הישיבה טלי ויוסי ואנחנו (אני ונורית) החלטנו סופית להרשם לגן רגיל, הישיבה בוטלה
והסיפור נסגר.
אני לא רוצה לספר בשביל אחרים למה הם החליטו לא להמשיך. אם הם ירצו יכתבו. אני אספר על עצמינו.
בעקרון אני מאוד רציתי להמשיך בגן (בטח שמתם לב שאני די מתלהב מהרעין הזה). נורית לא כ"כ רצתה. היא טוענת שיש כמה יתרונות לגן רגיל, למשל יותר ילדים ויותר תכנים. אני מסכים עם שתי היתרונות הללו. גם אני הרגשתי החמצה שכמעט לא התעסקנו עם הילדים בחגים וכ"ו.
אבל אני חושב שניתן לארגן גן הורים עם יותר ילדים (נניח שמונה ולא רק חמשה) ושאפשר להתאמץ ולהכניס הרבה יותר תכנים לגן הורים.
בעיקר אני חושב ששתי החסרונות הללו של גן הורים הם הרבה פחות משמעותיים מהחסרונות המובהקים, הגדולים והמובנים בגן רגיל
שאני אפילו לא אתחיל לפרט אותם כאן (אפשר לקרוא ב
דמעות גן ודפים דומים).
בגלל שלי זה היה מאוד חשוב ונורית כן ראתה את היתרונות של גן הורים, סכמנו שנמשיך עם גן ההורים.
אבל, נורית במקביל התחילה לבדוק את הגנים הרגילים.
יום אחד חזרתי מנסיעה קצרצרה לחו"ל במסגרת העבודה ויצאנו לירושלים לבית קפה לחגוג את יום נישואינו ולדבר. לנורית היה שתי בשורות עבורי: אחת שהסתבר לה יום קודם שהיא בהריון ... והשניה שהיא החליטה שהיא לא רוצה להמשיך בגן הורים ...
שתי פצצות ...
אחרי ששמחנו מאוד וגם התאוששנו מזה למחרת, התחלנו לדבר על הגן הורים. נורית החליטה שהיא לא רוצה כי היא מעריכה שזה יהיה לה קשה שנה הבאה גם הריון, גם עבודה, גם לימודים וגם גן הורים. בנוסף ההתמודדות עם קבוצת ההורים, קרי צורך בתאומים, צורך בהתמודדות ופתרון מחלוקות בתוך הקבוצה הם קשים מדי עבורה.
חיש מהר הסתבר לנו שיש לנו עמדות קוטביות. אני רציתי גן הורים והיא רצתה גן רגיל. ואין כאן פשרה אפשרית, צריך לבחור אחד מהם. מישהוא צריך לותר.
אני לא אפרוש כאן בפרהסיה את כל מערכת היחסים ביננו ואת כל התהליך שהיה אבל כמאמר הבדיחה אצלינו בבית הגבר (אני) מחליט על הדברים החשובים – בעד/נגד המלחמה בלבנון, מרי אזרחי מול דמוקרטיה וכ"ו – והאשה מחליטה על הדברים השוליים - איפא נגור, איפא הילדים ילמדו וכ"ו.
הלכנו לראות גן את הגן שבסופו של דבר ביתנו, נגה, תלך אליו שנה הבאה. יצאתי ממנו בוכה. לא בוכה באופן סמלי, אלא בוכה פיזית. חשוב לי לציין שלא ראיתי שם שום דבר חריג ואני לא רוצה להעביר ביקורת על הגן הזה כאן. פשוט ראיתי את הקבוצה הגדולה, של 15 ילדים בחצר קטנה עם גננת אחת (השניה היתה בתוך הגן ו/או בטלפון) והרגשתי/הבנתי שאנחנו עתידים לשלוח את נגה למקום שלתפיסתי לא יכול לספק לה את הצרכים הרגשיים שלה וזה צער אותי צער עמוק. אבל הגננת שם היא ככל הנראה חמה ואוהבת וקרובת משפחה שלנו עבדה עמה שנים בגן והיא מלאה שבחים אליה, בנוסף עדי המקסימה שעבדה איתנו השנה בגן תעבוד שם שנה הבאה יומיים בשבוע וחוץ מזה - בנישואים חייבים להתפשר.
עוד שבוע נגה תחל את הגן הזה.
התחושה שלי היא תחושה של כשלון. אני מקווה שאני לא פוגע בהורים האחרים שאני כותב את זה. אבל,
אני חושב שנכשלנו בלארגן לילדים שלנו מסגרת שהיא באופן מובהק יותר טובה מגן רגיל. אף אחד בעולם לא ישכנע אותי ששני מטפלים ל 16 ילדים (שזה היחס בשני הגנים הפרטיים כאן במושב) שחלקם מתחת לגיל שלוש זה מספיק. הייתי השנה עם הילדים בגן וראיתי למה הם זקוקים.
אני חושב שבמקום להתמודד על הקשיים שבתוך הקבוצה (ובהערת אגב חשובה מאוד, הם לא היו כ"כ גדולים לדעתי. בסה"כ הסתדרנו מצוין, אבל כן היו מחלוקות, קצת כעסים וכ"ו ) ועם הקושי של לארגן את המסגרת הזו לשנה הבאה - בחרנו באפשרות הקלה, הפשוטה, היקרה פי שתיים/שלוש, אפשרות השגר/שלם-ושכח שידענו לבקר ולהתגאות שלא בחרנו בה. בחרנו באפשרות שהיא הרבה פחות טובה לילדים שלנו.
וכל זאת אחרי שחוינו כולנו השנה את כל הטוב של הגן הורים והגענו למסקנה שזו מסגרת טובה לילדים ורצינו להמשיך בה.
לי קשה עם זה.
האמת היא שאני עדיין מקווה ששבוע שבועיים אחרי תחילת הגן תהיה התפכחות קולקטיבית של כולנו ונחזור לגן הורים. אני אפילו מאמין שזו אפשרות לא דמיונית.
בגלל שכתבתי דברים לא קלים כאן ומשתמעת מהם ביקורת כלפי כל קבוצת ההורים, חשוב לי לאזן את התמונה ולומר שבמהלך השנה כל ההורים השקיעו בגן את הלב והנשמה ועשו מאמץ פיזי ונפשי כדי לקיים את הגן וכדי להתמודד עם הקשיים עם הילדים ובתוך הקבוצה וכ"ו.
אני חושב, ואני ארשה לעצמי להחמיא לקבוצה שאני חלק ממנה, שזה ראוי להרבה מאוד הערכה. המאמץ הזה
הופנה ליצירת מקום/מסגרת טובה מאוד לילדים שלנו ומסגרת שלנו ולילדים שלנו היה כיף ואושר גדול להיות חלק ממנה.
). לסרב בנימוס לסנדוויץ' ולצאת עם סנדוויץ משובח. עבורי זה מאוד חשוב שהזמן הזה שבו אני משאיר את נגה אצל אחרים הוא זמן נעים גם עבורי.