גשמי ברכה

הלילה לא באמת מכוער, אבל הביטוי "מכוערת כמו הלילה" - אין ספק שנשמע באינספור חדרי טלויזיה ישראליים ואם כבר באים לתאר סיטואציה בצורה אחראית אז אי אפשר סתם ככה להתעלם מהעובדה הזאת.

http://il.youtube.com/watch?v=kT3pIYemsF0
חבל על הזמן, שיר אחד יותר טוב מלא משנה כמה מילים.

יו, העלית לי כזה חיוך... איך ניסחת יפה בדיוק את מה שאני מרגישה (למרות שלא ממש יכולתי לשבת ולצפות בנאום ההכתרה וכל השואו, כי זה נפל בדיוק על ארוחת הערב והאמבטיות והסיפורים לפני השינה, והציצי לפני השינה...)
אבל, כמה שזה שטותי, זה באמת מרגש, לא? ולמה אצלנו אין איזה ראש ממשלה - כוכב קולנוע הוליוודי כזה. הרבה יותר כיף מכל הפוליטקאים המשמימים האלו...

תודה שאת כותבת!

באה לי תובנה שאני פשוט חייבת לחלוק עם כל מי שאוהב מילים, לא משנה כמה או למה או מאיזה סוג:
בהפטרה של פרשת שמות, פרשה אגב שנראה לי שאין יולדת שלא שופכת בה דמעות בטירוף, כתוב כך: (אני טסה, במחילה מכבוד הקוראים, הלאה, כי זה ממש לא העיקר, הרגלי קריאת ההפטרות הלא קיימים שלי, אלא הפוקס הנשגב שזכיתי לו:)
"...הכמכת מכהו הכהו אם כהרג הרוגיו הורג: בסאסאה בשלחה תריבנה הגה ברוחו הקשה ביום קדים: לכן בזאת יכופר עוון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים: "

לא יקומו אשרים וחמנים
חמנים: עובדי חמה.
וחמנים זה שמנים. או שמא בכתיב האקזוטי שאמאנים
והשאמאניזם אינו אלא חאמאניזם, או עכו"מ. וואו. איזה גילוי מרגש.

שליחה על ידי יעל* » 25 ינואר 2009, 22:44

תודה על" יום יבוא". (לא שלא הכרתי, אבל כיף להיזכר)... אין ספק שפעמון החירות סוף סוף השלים את המעגל.

והנה ארתה לפני שהיה לה צוואר עבה, באחד השיריםהכי יפים כאן

טוב עכשיו כבר בא לי לכתוב על פרשת שמות. שבאה לי בדיוק כשהילד שלי בן שנה. עברה שנה. אפשר להתחיל לחשוב מה היה.
אז בהריון, חלמתי שאני יוצאת במעבר טאבה לתוך ישראל, ושוטרים מצרים מרושעים מאיצים בי יאללה יאללה, בגסות. והמעבר צר, צר, שער קטן בקצה הימני של גדר מכוערת וגדולה ואני אמורה לעבור בעדו, מהר, מהר.
וכשקמתי אמרתי לא. לא ככה. אני אלך לאט. בתוך מקום פתוח. לא ככה. לאט, ואף אחד לא יגיד לי ולא יאיץ בי.
ואני אצא איך שאני רוצה. בנחת, בראש מורם. בשיר.

ופתאם חברה נותנת לי ספר על מיילדות רוחנית ושם מתוארת הלידה כיציאת מצרים. ואני חושבת אמא'לה אמא'לה הרי זה מה שחלמתי. יציאת מצרים. מעבר טאבה, והנוגשים, נוגשים. והשער צר. והפחד גדול. והמהירות. וכולי התרגשות כי אם יש משהו שאני מתה עליו זה רמזים נדיבים והתקשרויות לא אפשריות. אבל מה פתאם ככה. ומזמנת חלום אחר. לאט. בלי כל אלה, כי די, אני לא זקוקה להם. שיאיצו בי ויפחידו. לא לברוח את הדרך החוצה. לצעוד אותה. והחלום לא בא. ואני איתנה בדעתי לעשות הכל אחרת. ומכינה הכל אחרת. וכמה חודשים אחרי שבא אלי ילדי היקר והטוב אני פתאם קולטת, שכן היה מעבר טאבה, עם שוטרים רעים, שמאיצים, ודוחפים, וצועקים, ויצאנו אני ותינוקי הקטן בדיוק בשער התיל הקטן והדחוק, בדיוק בעדו עברנו, במעבר טאבה הזה. אחד לאחד. רק המלאך שהתבוננה לי לתוך הנשמה, קרעה וילון אחר וילון וצעקה לי בקול חודר מסכי פחד הכי עבים שיכולתי לייצר "תסתכלי רק אלי! אל תקשיבי להם! את יולדת!" וכשראיתי איך היא דחפה בכתפיה הקטנות שלושה שוטרים מצרים ושאגה אליהם "זוזו אחורה מה אתם עושים!" בנהמה כזאת, והבנתי שלא רק שהיא באה להציל אותי, אלא שהיא מאמינה באמת, זו לא היתה הצגה, היא מאמינה באמת שלמרות התנוחה הזאת, והצעקות והבהלה מסביב, והכל, אני יכולה ללדת את התינוק שלי. ככה. והבנתי שאם היא רואה שאני יכולה אז כנראה שאני באמת יכולה כי ראיתי בעיניים שלה שהיא רואה את האמת. פעם קראתי את המשפט הנפלא "והרגשתי איך אלוהים עובר דרכי". אבל כאן, הרגשתי איך אלוהים מסתכל דרכה ואיך היא שואגת דרכו.העוצמה של האשה הזאת הרתיעה לאחור צוות רפואי עצבני שלא יכול לקדושת הידיעה שפרצה ממנה. זה בלתי נתפס עד עכשיו ואני רוצה לכתוב את זה עוד ועוד רק כדי לגעת ולו לרגע בקצות האצבעות בהבנה של מה שקרה שם . שמעתי הסבר על "הים ראה וינוס". שהמטה של משה, לא היה מקל, אלא עצמת אור שהיה חקוק עליה השם המפורש, והים, כשראה, את השם המפורש ראה, וינוס.
והתינוק שלי ברוך השם נולד. נולד. יצא. ובא.
ואני לא מפסיקה לחשוב על האשה הזאת.
ועל האמונה העזה שלה בכוח של נשים שבאות אליה. אני שומעת על נשים חזקות שיולדות ככה. ככה. בכוחות עצמן. אני ילדתי פעמיים בכוח האמונה של נשים שניצבו מולי והביטו בי וידעו אותי בזמן שלא הייתי פה בכלל. על הפעם הראשונה אין לי הסבר.
ובפרשת שמות, מסופר על המיילדות האלה, שפרה המשפרת את העובר ופועה הפועה אליו שיבוא, וגדולתן באמונתן העזה ובעוז לבן הרב כל כך.
ספר שמות פרק א' פסוק טו:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. יח וַיִּקְרָא מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת, וַיֹּאמֶר לָהֶן, מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. כ וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, לַמְיַלְּדֹת; וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ, מְאֹד. כא וַיְהִי, כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים; וַיַּעַשׂ לָהֶם, בָּתִּים.

ובמעבר לא ממש חד, מהכתרה להכתרה לסתם פדחת, הנה חופן עסיסי של הומור אלוהי:
הרי משה אומר לו, מי אני ומה אני שבכלל ישימו עלי חצי קצוץ, ואלוהים אומר לו תביא להם אותה בלהטים.
עכשיו מה הקטע? הרי קטן על אלוהים, והוא גם בטוח יודע שהחרטומים גם יכולים את הטריקים האלה. אז בקטע עם התנין, החרטומים עושים גם, ופרעה ממשיך לנחור בשעמום. ובקטע עם היד היוצאת מצורעת מן החיק, קטן על החרטומים וכך גם בדימום כל היאור וגם בצפרדע. עושים הכל ויכולים הכל. איפה הם לא מצליחים? כמובן, בלבטל את הקטע של הכינים. רק שם, עושה רושם שמצרים באמת, אבל באמת מתחרפנת, והחרטומים מתבקשים להוציא את הכנים, ולא יכולים. תנין הם יכולים להמציא ולבטל וכינים לא!! וזה בכלל לא מוזרררררררר. וגם לא מצחיק. סססאמק.
עוד משהו מצחיק, שכשמוזכרים להטי החרטומים, לעומת להטי משה, כתוב "בלטיהם", כאילו שאיזה זקנה במבטא יידי כבד אומרת את זה בביטול ובחוסר חשק. לא "בלהטיהם" אלא "בלטיהם"

תודה שחזרת@}
היה קצת יבש פה בלי הגשמים והברכה שלך
מענגת(())

כרמיה, מיכל, תודה

(לא שלא הכרתי, אבל כיף להיזכר)
למען הסר ספק היה לי ברור שכשתפתחי את הקישור תיאנחי בשביעות רצון.
ותודה ענקית על השיר. קולטת איך בחלק מהשיר היא משמשת קולות רקע בלבד כשקולות הרקע האמיתיים עושות את השידרה של השיר? מדהים. מקסים. תודה. (איזה לפני שהיה לה צוואר עבה?...)

היי כוכב, תגידי, את מהמגזר, לא? (-: אז מה בדיוק הסיפור, למה בהדרגה עם כל הקסמים, הרי הוא יכול היה להוציא אותם עם אצבע ואגודל, לא? להרשים את המצרים? בשביל מה? ועוד כתוב שם "שלא תצאו על פארש, תבקשו בהשאלה משכנותיכן כלים ותכשיטים לפני שתחתכו ממצרים, וככה תנצלו את מצרים. מה הענין הזה?
ואפרופו אצבע ואגודל, מצחיק שרק כשהם חוטפים כינים ולא מצליחים להיפטר מהם הם מחליטים "אצבע אלוהים היא!"
<שיחות לא מצליחה להחליט אם להתנחם או לדאוג מכל האינפורמציה העתיקה הזאת בעניין הכינים>

זה בלתי נתפס עד עכשיו ואני רוצה לכתוב את זה עוד ועוד רק כדי לגעת ולו לרגע בקצות האצבעות בהבנה של מה שקרה שם

כן. לדעתי, בגלל זה נשים רוצות ללדת שוב למרות כל הכאבים - האדרנלין הזה, וכל ההרגשה הקיצונית של כאן ועכשיו. לידה זה כמו לקפוץ באנג'י, רק פחות צפוי..

מהכתרה להכתרה לסתם פדחת

אח, איזה כיף שחזרת

אח, איזה כיף שחזרת
ועוד הכל ביום אחד...תענוג לנו...במקרה אתמול הגעתי לאחד הדפים פה שמדבר על חדשי השנה העבריים ומשמעותם...כדי לדעת "איפה אני" הלכתי מייד ללוח להסתכל ,וראיתי שאתמול התחלף לו החודש..מעבר לחודש של זריעת הזרעים לעשייה ולצמיחה...לי אישית זה התחבר לעוד מלא דברים ועשה לי ממש טוב למצוא את הקישור הזה..נחמד למצוא אותך גם מפציעה בכזה עיתוי.
וגמני נרגשתי מאד מהנשיא החדש הזה - מצאתי ת'עצמי מקשיבה לנאום ההשבעה ברדיו באוטו

שליחה על ידי יעל* » 26 ינואר 2009, 20:11

קולטת איך בחלק מהשיר היא משמשת קולות רקע בלבד כשקולות הרקע האמיתיים עושות את השידרה של השיר? קולטת, בטח קולטת..... מעניין שבדיוק חשבתי על זה כששמתי את הקישור לכאן..

והנה שיר שמחבר במובן מסוים בין יציאת מצרים לבחירה של אובמה.... "Go down Moses"
או בשמו הידוע יותר Let my people go

<נכון שנראה שהפסנתרנית זאת הילרי קלינטון?>

שיחות, מאד רוצה לענות לך, אבל לא אוהבת תשובות שטחיות.
לצערי, זה כל מה שיש לי בראש כרגע.
<כוכב _נגה עסוקה יותר מידי זמן בגשמִי מכורח הנסיבות>
אולי מישהי אחרת תתנדב לתת תשובות טובות. אם לא, אעשה מאמץ...

תענוג... מעניין הלימוד שלך משמות,
גם אני כרגע לא מספיק ממוקדת להתייחס לסוגייות שהעלית.
_אבל לא אוהבת תשובות שטחיות.
לצערי, זה כל מה שיש לי בראש כרגע._
אבל תמשיכי,נראה לי שאת תמצאי בתוכך תשובות.

ובתור אחת שצריכה ללדת בקרוב מתפללת שתהיה לידי מילדת כמו שתיארת...אמן.

טוב, לאור הדיון ההיסטרי שהתפתח פה בתחום הרליגיוזי, אני רוצה להביא כמה תשובות שהגיעו בסוף השבוע החולף בעזרת דוד אלבוים ותכניתו הכיפית על פרשת השבוע בערוץ אחד בימי שישי בשבע ערב:
נשאלת השאלה : אז מה בדיוק הסיפור, למה בהדרגה עם כל הקסמים, הרי הוא יכול היה להוציא אותם עם אצבע ואגודל, לא? להרשים את המצרים? בשביל מה? ועוד כתוב שם "שלא תצאו על פארש, תבקשו בהשאלה משכנותיכן כלים ותכשיטים לפני שתחתכו ממצרים, וככה תנצלו את מצרים. מה הענין הזה?
אז האורח של אלבוים (אלעזר שטרן, אני כמעט בטוחה) דיבר, וענה לשמחתי על החלק הראשון של השאלה, לעניין ההדרגה, והכבדת לב פרעה, ואמר שלכן כתוב "אשר ברא אלוהים לעשות" . אלוהים ברא. ומישהו צריך לעשות**. האדם.
ומדבריו אני מבינה שתהליך ההמתנה והכבדת הלב, מנס לנס, ממכה אכזרית לרעותה, נועד לחולל תהליך של עשיית דבר בתוך העם המתגבש. (ההמתנה, התקווה, האכזבה, הדריכות, הספקות, תאוות הנקם, השמחה לאיד, הפחד, ההילפתות אל סיר הבשר המתקרר, כל אלה כרגשות משותפים ומאחדים, המחשבה הקולקטיבית, כל אלה ודאי נחוצים ביצירת קבוצה שצריכה ללכת בעקבות מישהו, ביחד, חתיכת זמן במעגלים במדבר, ועוד להפוך יחד לעם. ועוד סגולה.) נכון שאלוהים יכול היה לעשות קליק והם יהיו מגובשים לגמרי, אבל כאן בא "אשר ברא אלוהים לעשות".

ובעניין השאלת הכלים והתכשיטים ערב לפני היציאה, בידיעה שלא יוחזרו, למען "וניצלתם את מצרים" התמוה, יש גם הסבר, והוא, שמדובר בגביית תשלום על העבודה, שנעשתה כמובן בכפייה וללא תשלום (עבדות). ולמה לגבות תשלום? גם את הקטע הכלכלי אלוהים יכול לסדר הרי.
אז למה? למען הינצל מהיות עבדים , (וזו המשמעות של וניצלתם את מצרים!).
לקיחת התשלום על העבודה הקשה ע"מ לשנות סטטוס בתוכם פנימה, ויציאה כאדם חופשי, ששכרו שולם לו. ולא כעבד.

הסבר די חזק.

ובתור אחת שצריכה ללדת בקרוב מתפללת שתהיה לידי מילדת כמו שתיארת...אמן.
שיהיה לך בשעה טובה ומוצלחת, וכמו שאת רוצה וצריכה, אמן.

וכדרכן של הדוסיות בדף הזה אך לא כמותן אלא ממעמקי חילוניותי רבת התארים (כי לא הצלחתי להחליט: חילוניותי המשמימה? חילוניותי המקריחה? חילוניותי העירומה, הסקרנית, הנברנית, הקטנונית, הנהנתנית, הגאוותנית, השטחנית, הבלעדית, החילונית), מתוכה, בכל אופן, אני סרה כאחיותיי פה במעלה הדף לעניינים גשמיים יותר. הרבה גשם ירד היום וגם אתמול. תודה על הגשם. הלכנו לבית הספר. עמדתי בסככה מחוץ לכיתות, גשם עם שמש ואויר רענן. תינוק ישן במנשא. הוצאתי חצי פיתה עם חומוס ואגס. צילצול להפסקה. אני כבר נעשית רעבה לפי ההפסקה הגדולה ומוציאה "כריך" עם כולם. יש את צילצול האוכל, ועשר דקות אחר כך את צילצול ההפסקה שבה מותר לצאת. רוח סערה שוטפת את החצר הריקה שלי ושל התינוק, מלא ילדים צורחים את נשמתם החוצה מהמבנים. היא לא יוצאת, לא יוצאת, לא יוצאת, אני ניגשת להציץ. המתוקה היפה שלי, כזאת מסורקת ומנומסת יושבת לה לשולחן לבד בכתה וקוראת ספר. בית הספר לפיות. וכולה רצינית וזקופה ונרגשת כזאת. חמקתי משם למעלה לכתה של הגדולה והצצתי. המתוקה היפה שלי, כזאת מסורקת ומנומסת יושבת לשולחן לבד בכתה ביד פיתה ועל המפית אגס נגוס וביד השניה ספר. הארי פוטר. קוראת ולועסת. ושקועה כל כך. אז יצאתי החוצה והוצאתי ספר. מטילדה, שהגדולה ביקשה ממני כבר מזמן לקרוא. אני רוצה שתקראי את זה אמא. זה אחד הדברים הכי מרגשים שהילדה הזאת אמרה לי. והיא כבר אמרה לי לא מעט דברים מרגשים. אז התחלתי ואני נהנית מאד.
והתחלתי לתהות, מה בנו הזכיר לה את ההורים של מטילדה. והאם הן כ"כ אוהבות לקרוא כי ככה הן בורחות מהצרות המשפחתיות שלנו? כמו מטילדה, בעצם? הצרות המשונות שניחתו על ראשנו ואנחנו לא מצליחים להתעורר מהחלום הרע שהן, ושבידלו אותנו כ"כ מסביבתנו הטבעית ומילאו את לבנו רגשות קשים ורעים כל כך, בכמויות גדולות כל כך, ולאורך זמן רב כל כך, עד שכמעט ודאי שהילדות שלנו צריכות מקום טוב לברוח אליו, ומה מוטב ממקום כה נפלא ורב וכמוס כמו ספרים?
אני מחכה לזהות ולגלות ולחשוף את היופי והייחוד והמעצים בעיוות שהתחולל אל תוך חיינו וזה עדיין לא קורה.

כי לא הצלחתי להחליט: חילוניותי המשמימה? חילוניותי המקריחה? חילוניותי העירומה, הסקרנית, הנברנית, הקטנונית, הנהנתנית, הגאוותנית, השטחנית, הבלעדית, החילונית.
נראה לי שאת מגמדת את עצמך, מי צריך הגדרות? את מלאה, את סקרנית, את חוקרת ומהמקום הזה את מגיעה לתובנות נפלאות.

שיהיה לך בשעה טובה ומוצלחת, וכמו שאת רוצה וצריכה, אמן. תודה על הברכה היפה @}

המתוקה היפה שלי, כזאת מסורקת ומנומסת יושבת לה לשולחן לבד בכתה וקוראת ספר. בית הספר לפיות
את יודעת, ראיתי במשפט הזה גם את המתוקה היפה שלי ומאוד התרגשתי.
וגם אני מאוד התרגשתי כשהיא אמרה לי
שהגדולה ביקשה ממני כבר מזמן לקרוא. אני רוצה שתקראי את זה אמא
(היום שלחה אותי לקרוא את "ווינטר בלו ילדת פיות". היא חוסכת כסף כבר שנים. סוף סוף קנתה משהו! מה היא קנתה? את "ווינטר בלו ילדת פיות" החדש, ובחרה במתנה "טינטין", במבצע של 1 + 1 מתנה. בכספה!)(יש משפחות כאלה, את יודעת, שאין לילדים ברירה אלא לצאת אוהבי ספרים. זה לא בגלל הצרות, חמדתי. זה בשביל העולמות הקסומים).

את "ווינטר בלו ילדת פיות" החדש, ובחרה במתנה "טינטין", במבצע של 1 + 1 מתנה. בכספה!)(
דאאאאאיי! (גם אצלנו ובדיוק בשילוב הזה.)
ותגידי, אם את כבר פה וכבר מדברים, (תחליף ל "אם את כבר עומדת"

מה העניין עם התרגום של מדיקן והספוגית ? לא צלחנו שניים ורבע עמודים, אחרי שזללנו ברעבתנות את הראשון.

יש משפחות כאלה, את יודעת, שאין לילדים ברירה אלא לצאת אוהבי ספרים. זה לא בגלל הצרות, חמדתי. זה בשביל העולמות הקסומים
מחרה מחזיקה אחרי בשמת בעניין הזה. (הביטוי במיוחד בשבילך, כמובן

).

אם את כבר פה וכבר מדברים, על ספרים - בכורתי קראה השבוע את הרייט המרגלת, ספר אהוב ומומלץ בחום.
לעומת זאת אל "שמונה בעקבות אחד", ששמור לו אצלי מקום מיוחד, היא ממש לא מתחברת. (האם להתעקש? לשווק בצורה בוטה ולא מתוחכמת ("כדאי לך, תנסי, נו!")? להתקיף אותה עם הקראת קטעים נבחרים בקול מפתה? P-: )

(האם להתעקש? לשווק בצורה בוטה ולא מתוחכמת ("כדאי לך, תנסי, נו!")? להתקיף אותה עם הקראת קטעים נבחרים בקול מפתה? )
(-:
<נזכרת בצער איך רציתי שהן תאהבנה את זמר האיילות. ואיך טחנתי בייאוש את השיטות המעולות שאת מציינת לעיל...>

מה העניין עם התרגום של מדיקן והספוגית ? לא צלחנו שניים ורבע עמודים
זו באמת מתרגמת אחרת. אבל אני אוהבת את שניהם... למרות ההתחלה. תנסו לדלג קצת.

לשווק בצורה בוטה ולא מתוחכמת
D-:
אני שיווקתי בהצלחה את "יחיפיה" בזה שסיפרתי לה סיפור קטן מהספר.
כמו ששיווקתי לשי את סיפור שמואל ועלי בעזרת שיווק הקטע, איך אלוהים קורא לשמואל ושמואל חושב שזה עלי הזקן שקורא לו... הכי מצחיק, סיפרתי לו באוטו תוך כדי נסיעה. זה היה אגב משהו, שכחתי מה. ואז מגיעים הביתה, ואני פותחת את התנ"ך, ואיזה קטע! מלה במלה מה שציטטתי לו! הי, איך זכרתי בעל פה?

_אני שיווקתי בהצלחה את "יחיפיה" בזה שסיפרתי לה סיפור קטן מהספר.
כמו ששיווקתי לשי את סיפור שמואל_
אז שווה לנסות

אני מוחה על ההשוואה להורים של מטילדה. יש גבול.

(-:
זהו, שברור שיש גבול, אבל פתאם אני קולטת, שבעיני עצמנו אנחנו טובים בדיוק כמו שאנחנו שואפים להיות מדי יום כהורים, ז"א טובים מאאאאאד, מאאאאאוד (מאד זה עם ו' או בלי ו'?), אבל בעיניה מה? מה היא רואה שאנחנו לא רואים? והאם היא תגדל ותחשוב לעצמה "ההורים שלי היו רק טובים, מצויינים כאלה, רגישים נבונים מאפשרים, תומכים, בדיוק כמו שהם התכוונו להיות- ככה הם יצאו, לא מדהים?" ואם היא ניחנה אפילו בשמץ מכושר ההזדהות החולני של לפחות חלק מהוריה עם כל דמות סיפורית אז אל אלוהים מה יהיה, אנחנו בול ההורים של מטילדה. או שמץ מהם, שזה די והותר ונורא ואיום.
טוב. אני נסחפת. האינטרנט פתאם חזר וזה גרם לי למרוח ערב שלם ומתוק מול המסך המרצד במקום לישון. לישון.
אני מקנאה בכן שמכירות הרבה ספרים. תודה על השמות שנזרקו פה. לכל יימצא שימוש. (נדמה לי שכבר סיפרתי, אולי לא, שזה מה שאמר מישהו רומנטי במיוחד לאהובתו שהיתה מודאגת כשהשמינה)
לילה טוב

התכוונתי להגיד שכאילו הילדים רואים את ההתכוונות הכל כך גבוהה שמוחלים אוטומטית על החריגות והחריקות הרבות. אבל איפה? הם רואים את זה מן הסתם כל כך ממקום אחר, שאת שונותו, גובהו, רוחב חריריו, כל כך קשה להבין ובטח לתאר, שלא יפלא אם אנחנו באמת מצטיירים למי מילדינו היקרים כמו ההורים של מטילדה. ורק התחלתי לקרוא. ושוב נזכרתי למה אני לא קוראת ספרים. זה עומס רגשי גדול מדי. כל ההזדהות הזאת. (בטח אף אחד מאוהבי המילה הכתובה לא מזדהה אתי בזה...) - עוד לפני ההנקות והחוסר שינה והחוסר ריכוז זה היה ככה. דיסלקציגרפואמוציונאלית.

מה, אני צריכה לקרוא את מטילדה עכשיו? (תוהה)
(זה שיעורי בית באופן טבעי?)

<שיחות ממחשב הספריה>

"אח, קאקאיה ג'בוצ'קה! קאקאיה ג'בוצ'קה!" שזה ברוסית "אח, איזו ילדה! איזו ילדה!".
את יודעת, נשים דוברות רוסית פונות ככה, במילה ג'בוצ'קה, בחיבה או פמיליאריות, זו אל זו, והן בנות חמישים ומעלה. כל אלה שאני שמעתי, לפחות.
זה מזכיר לי סיפור לחלוטין לא קשור, אבל רציתי כבר ממש מזמן לכתוב אותו ולהנציח את הרגע החמוד ההוא: בחנות יד שניה בסידני, אוסטרליה, עמדה האשה המוכרת, והיא בערך בת שישים, אני מודה שכשראיתי אותה היא נראתה לי הרבה יותר זקנה ממה שנראה לי שישים היום, כי זה היה לפני כמעט עשרים שנה. גברת אנגליה, עור פניה מבהיק בחומר ריחני כלשהו, כפות ידיים גרומות, אצבעות רזות מאונקלות ונוקשות, ובכ"ז מטופחות , שיער דליל קצר מעוצב נורא בגלים גזוזים מוחזקים בחומר קשוח, צבוע אדום, פנים רזות, גוף קצר ורזה ודחוס, גיבנת קלה, ניחוח החנות נודף מבגדיה והיא כולה מאד מהודקת ומאורגנת כמו המבטא האוסטרלי בפיה שבדומה לתלתלים לא היה משולח ונינוח כדרכו של מבטא אוסטרלי אלא גזוז ומהודק.
וכך היא אמרה "כשאני נוסעת הביתה אני יכולה לקחת את זה איתי" והרימה מין ספק מחוך ספק כתונת לילה סקסית, בגד אדום קצר ומבריק, המזמין ציצים ענקיים, והשרוכים בגבו מזמינים הידוק עד לאובדן הנשימה והשגת מצב ליידי חסרת אונים ואטרקטיבית להפליא. וחברתה, שעונה על התיאור של הראשונה רק יותר נינוחה, כמבקרת בחנות ולא בעלת תפקיד, התפקעה מצחוק, והמוכרת לעומתה הפטירה "yeh, you're right, i would'nt get much sleep in this one"

טוב שחיכיתי עם כתיבת הקטע הזה. שם בחנות זה הצחיק אותי כל כך, כל כך. ממש הייתי צריכה להידחס לתוך מתלה מעילים משומשים וללעוס את הלחיים. עכשיו שזה כבר מונח אני מבינה שהזמן בחש בסיפור הזה והביא לי אותו בהפוכה. ממקומי היום טוונטי יירז לייטר נותר לי לקוות שהן לא התבדחו בכלל, ובגיל שישים כבר יש זמן לסקס.

נשארתי מוטרדת משיחזור המילים שלה. איך זה היה? מהמשפט שאמרה היה ברור שהיא מתכוונת ב"היים" לאינגלנד, והיה ברור שהיא לא גרה באנגליה. ושהיא אוסטרלית ששורשיה באנגליה והיא מכנה את אנגליה "היים". זכרתי אותו כל השנים כי היה מקופל בזה סוד תרבותי, מהקסמים האלה ששפה, או עגה, מסוגלות לקפל בתוכן. עכשיו לא מצליחה לשחזר. אולי הרמז היה במילה back.
(when i go back hime)

יש לך עברית משהו, לגזור ולשמור.
וחוץ מזה זו מתנה גדולה מאז שגיליתי את רשימותייך.
תודה לך.

מה, אני צריכה לקרוא את מטילדה עכשיו?
כמובן! ויפה שעה אחת קודם!

זה שיעורי _בית באופן טבעי?)
רוצה אני ייתן לך לאתיק בהפסקה?
<שיחות בהפסקה של שעה מבצפר>

תודה נהלל

קראתי קודם משהו וישר רציתי לבוא ולצטט לך את זה כאן:
"כן, כמיליוני נשים פתיות גם אני התאהבתי בברק חוסיין לאלתר, והרגע שבו הוא הושבע לנשיא של אמריקה עשה צדק עם ליבי ועם נהר הדמעות ששפכתי בנעורי על "אוהל הדוד תום", "חלף עם הרוח"
"מיסיסיפי בוערת, "שורשים" ואחרים, אלמוניים יותר. " (מירי חנוך, מוסף הארץ 30.12)

<ותעשי לי טובה, ההורים של מטילדה ואת? ....>

תודה יעל (-: האמת שאני חוששת שלא הובנתי אז. הכאב שהטקס יכול היה להשכיח היה כאב הנפגעים כאן, במקום הכל כך נטול כריזמה שלטונית הזה. כי זה הרי קרה בדיוק כשכבר ממש לא ידענו לאן להוליך את המבוכה העצומה מההרג שמתחולל בשמנו ולמעננו. זה בא בול בזמן, שמיכת שיכחה שכזאת. אז לזה התכוונתי ולא לכאב אי הצדק כלפי השחורים.

אה... אבל אין סתירה. אכן נכון מה שכתבת על ההכתרה (השבעה?) של אובמה, אבל אני התכוונתי להביא גם את הפן הזה, שעליו כתבה מירי חנוך...

שליחה על ידי ש* » 02 פברואר 2009, 22:40

_"אח, קאקאיה ג'בוצ'קה! קאקאיה ג'בוצ'קה!" שזה ברוסית "אח, איזו ילדה! איזו ילדה!".
את יודעת, נשים דוברות רוסית פונות ככה, במילה ג'בוצ'קה, בחיבה או פמיליאריות, זו אל זו, והן בנות חמישים ומעלה._
לא רוצה להתקטנן...
אבל נדמה לי (ואתן יכולות לתקן כמובן) שיש הבדל בין
דֵיבוֹצ'קה = ילדה (girl)
לבין דֵיבוּשקה = נערה/בחורה (או אשה בסלנג) (יותר כמו lady) - אולי גם זה עדיין לא ממש מתאים לבת חמישים ומעלה אבל בכל זאת מתאים יותר מהמילה הראשונה, ונראה לי שזה הביטוי שבד"כ משתמשים בו...

אבל אני התכוונתי להביא גם את הפן הזה, שעליו כתבה מירי חנוך...
כן. ותודה עליו.

לא רוצה להתקטנן...
בכלל לא התקטננות! זה מעניין מאד. אני אכן כמעט בטוחה שזה היה ד' ולא ג', מה שאני שמעתי, אבל כשבשמת כתבה ג' לא העיליתי על דעתי שיש עוד מילה כ"כ קרובה. ומה שאת אומרת נשמע משכנע לגמרי.
אז אם סבאצ'קה זה כלבלב סבא זה כלב? ואם כך אז איך בדבושקה וג'בוצ'קה?
(איך רוסית לא דומה לכלום! אי אפשר אפילו להשתעשע בניחושים!)

לכל יימצא שימוש.
D-: D-:

מה, אני צריכה לקרוא את מטילדה עכשיו? (תוהה)
לגמרי!! נפלא לגמרי..

לאלא. נשים משתמשות לגמרי במילה ד'יבוצ'קי - "בנות" בפניה לקבוצת חברות/עמיתות וכד'.
זה חמוד.

שתי המילים מתחילות אותו דבר - ב ד רכה שאני מבינה למה את מתעתקת לעברית כ ג'
ההבדל הוא בהמשך - ד'י בוֹצ 'קה לעומת ד'י בוּש קה.

אני אברר למה המילים כ"כ דומות זו לזו.

בעצם אולי אני טועה. אולי זה ד'יבושקי.
גם את זה אני אברר.

שתי המילים מתחילות אותו דבר - ב ד רכה שאני מבינה למה את מתעתקת לעברית כ ג'
המממ. רק עכשיו קלטתי.
גילגלתי בלשוני את המלה כמו שאני אומרת אותה, כמו ששמעתי מאותה אשה בילדותי, ואת הג' כמו נגיד בג'ורג', והבנתי שאכן אני מתעתקת בג', כי ד' היא בכלל צליל שיש בערבית (כמו ב-that באנגלית) ולא היה עולה בדעתי לתעתק את הצליל הזה ברוסית בד'.
אבל זה צליל כל כך רוסי, משהו רך מעוגל כזה, דיפטונג שקשה מאוד לתעתק אותו. צריך פשוט לשמוע. זה לא ג' כמו ג'ורג'. זו ג' רכה רכה. הפה פתוח לצדדים, לא נמשך קדימה. הצליל הולך למטה והצידה, לא למעלה וקדימה.

djiiee

שליחה על ידי ש* » 03 פברואר 2009, 21:53

בעצם אולי אני טועה. אולי זה ד'יבושקי.
ד'יבוֹצ 'קה

ילדה, ד'יבוֹצ 'קי

ילדות
ד'יבוּשקה

בחורה, ד'יבוּשקי

בחורות

זה אכן מתחיל ב-ד' רפויה בתוספת י', צליל שישראלים ממש לא יכולים לבטא (זה גם לא בדיוק כמו בערבית)
אז כשאני מנסה להגיד במבטא ישראלי את המילים האלה הצליל ג' באמת נשמע קצת יותר סביר מ-ד' רגילה (עד עכשיו אף פעם לא חשבתי על המילים האלה כמלים עם ג' בהתחלה...)

טוב ונראה לי שאפשר לחזור לנושא הדף המקורי...

אוף. שוב אני מגיעה לפה ב 7 בבוקר, זמן לא מתאים להתקשר להורים

_ד'יבוֹצ 'קה

ילדה, ד'יבוֹצ 'קי

ילדות
ד'יבוּשקה

בחורה, ד'יבוּשקי

בחורות._ (נערות)
כל זה אני יודעת.
השאלה שאני לא בטוחה בה היא רק אופן הפניה של נשים מבוגרות לקבוצת נשים. האם "בנות (ילדות)" או שמא "בחורות".

שליחה על ידי ש* » 04 פברואר 2009, 08:59

השאלה שאני לא בטוחה בה היא רק אופן הפניה של נשים מבוגרות לקבוצת נשים. האם "בנות (ילדות)" או שמא "בחורות".
לדעתי גם וגם.
אם רוצים להגיד "קדימה בנות בואו נלך ל..." או משהו כזה אז משתמשים יותר ב-ד'יבוֹצ 'קי (למרות שגם השני מתאים).
אבל אם רוצים להגיד "אח, איזה בחורה..." או משהו כזה אז משתמשים בשני "קאקיה ד'יבוּשקה..."

כלב זה סבאקה לא סבא לדעתי. תבשילה?

כלב זה סבאקה
סאבאקה זו כלבה וגם זונ@

כלב זה סבאקה
אכן.
זונה - בהשאלה. כמעט כמו בעברית.

וידאתי -
אם רוצים להגיד "קדימה בנות בואו נלך ל..." או משהו כזה אז משתמשים ב-ד'יבוֹצ 'קי , כלומר "בנות".

טוב, ד'יבוצ'קס, אחלה (עשה לי קצת געגועים לסרט "עיניים שחורות" עניין הסאבאקה, במיוחד שאני קולטת שזאת שפיתתה את מרצ'לו הנשוי לא רק חיפשה כלב אלא העידה בתמימות מופזת על עצמה כשקירקרה שם בלי סוף "סאבאצ'קה, סאבאצ'קה". בעצם אולי זו מסקנה טפשית. אני אפילו לא זוכרת אם היא פיתתה אותו. רק את התשובה שלו לאשתו, כששאלה אם בגד בה. )

אפשר לעבור לעניין אחר.
הילדה הקטנה שלי שנכנסת בצעדים מתוקים אל עולם הקריאה (איך זה קרה? היא פשוט פתאם התחילה לקרוא. טראח, פתאם. אני רוצה להבהיר שלא לימדנו אותה. למה להבהיר? כי כל החיים מנג'סים לי על שאיך הם ידעו ואיך הם ילמדו. ואני רוצה להנציח בכתיבה את העובדה הזאת: לא לימדנו אותה. זה סוג של נס שהודעתי - בפחד קל אך בתוקף - לכל מי שטרח להלחיץ, שהוא יתרחש, והוא אכן התרחש. (בחופש סוכות הן שיחקו כאן שלושה ימים בבית ספר, וכשהקטנה שומעת אותי מספרת "היא התחילה לקרוא לבד, פתאם, זה מדהים" היא ישר קוראת "לא נכון, אחותי לימדה אותי." כנראה שזה באמת מה שקרה.)
בכל אופן, בהקשר הזה, מה שהתכוונתי לכתוב:
היא שאלה "מי שלא יודע מילים, אז איך הוא יכול לחשוב מחשבות?"
וואללה, עניתי. אבל אחותה, טיפוס יותר רציני ממני, ענתה מייד: "הנה, תינוק לא יודע מילים והוא כן חושב. אולי לא דברים כמו 'אולי עוד מעט אבא שלי יבוא' . אולי, היא מילה שתינוק לא יכול לחשוב."

אחותי ובעלה, חמסה עליהם, יושבים עם התינוק שלהם, כפרה עליו, הוא מנגן בגיטרה, והיא שרה, והם חוזרים כל הזמן על אותו שיר לומדים אותו, ומשתפרים, וטועים, ומתקנים. עובדים. והחדר מתמלא. והלב מתמלא.
וגם איזה שיר מגניב וקשה. וכמה מילים! ואיזה לחן קשה! אני תכף מביאה אותו לפה.
הנה:
http://www.youtube.com/watch?v=ueUOTImKp0k

ולצלילים האלה, אני נזכרת ששאלתי אותה מה הקטע של השיר בעצם, והיא נתנה לי את ההסבר הכי לא צפוי, ששמעה, ולא היתה בטוחה, שכשיצא i did it my way פרנק סינטרה הקדים את בואי ולקח אותו, ודיוויד בואי התיישב לכתוב משהו ברוח של my way כי לא היו לו הזכויות עליו והוא מאד רצה לבצע אותו.
וזה מה שיצא לו?!

עזבי, לא קיבלתי על זה שום רמז באינטרנט. שקוף שזה מישהו על סמים כתב שיר.

בקיצור היה כל כך כיף הסופשבוע הזה. תמיד אני לא יודעת מה יותר כיף, להיפגש סוף סוף עם המשפחה או לחזור סוף סוף הביתה.

"לא נכון, אחותי לימדה אותי."
אבוי. הגדולים שלי מלמדים את השלישית חשבון.
עם לוח וטוש מחיק.
זה אחרי שאני מתאמצת כל כך שהם ילמדו לבד, יגלו לבד, יחשבו בעצמם :S

אבל "אחים גדולים שמלמדים" זה בעצם גם "לבד", לא? הם בטח לא מכריחים אותה לשבת עד הצלצול?

גם אני "למדתי לקרוא מאחי". אבל אולי בעצם זה סתם היה טריגר, שהוא בא הביתה מכיתה א' או ב' עם המחברות והספרים.

מה קה לך. קריאה זה תהליך. את יכולה להיות רגועה, היא למדה לבד. אחותה רק עזרה לה בסוף.

אבוי. הגדולים שלי מלמדים את השלישית חשבון.
כן, גם אני כל הזמן צריכה לקפד את "שיעורי" החשבון עם מחברת ועיפרון. (אין לנו לוח (-: )
אבל אגב "הגדולה מלמדת":
אתמול חוזרים הביתה מהקונסרבטוריון. הקטן (6.5) מתחיל לשיר את הקטע הראשון של הילדים מ"כרמן". אני מתפעלת מאוד (שר בצרפתית, מדוייק מאוד! בלי אקצנטים ומזיכרון: avec la garde montante, nous arrivaux nous voila): "וואו, איך למדת!" כי אני חושבת ששוב הוא לומד את האופרה מהקשבה לאחותו, כמו שהיה שר לנו לפני שנתיים את "מבול נח" של בנג'מין בריטן, כשאחותו השתתפה באופרה הזאת. הגדולה (11.5) נעלבת מאוד: "זאת אני שלימדתי אותו! למה אף פעם לא מתפעלים ממני?!"
אז היא מלמדת אותו כרמן. ואנגלית. ועוזרת לו לכתוב. ולא התחלתי אפילו.
<הבת שלי מאוד רוצה לדבר עם הילדה שקנתה לעצמה גם היא את "ווינטר בלו" ובחרה את טינטין בתור ספר מתנה>

"הנה, תינוק לא יודע מילים והוא כן חושב. אולי לא דברים כמו 'אולי עוד מעט אבא שלי יבוא' . אולי, היא מילה שתינוק לא יכול לחשוב."
מה? רק אני מתעלפת פה???

מה? רק אני מתעלפת פה???
ברור שלא, אבל רק את מולטי טאסקית מספיק בשביל לכתוב מתוך עילפון....

שיחות את כותבת כל כך יפה.
האם את כותבת בעוד מקום?
האם יש אפשרות לקרוא אותך בנייר (חוץ מלהדפיס את הדף)..

_מה? רק אני מתעלפת פה???
ברור שלא_

פעם קראתי מחקרים על העניין הזה - של החשיבה הלא מילולית לעומת המילולית.
אחד ההסברים לזה שמתחילים לזכור מגיל 4-5 זה העניין זה - של לחשוב במילים ובמשפטים. התבניות האלו משתרשות אצלנו ככה שקשה לזכור את הדרך האחרת - הראשונית, הלא מילולית, אם כי ברור שהיא ישנה. יחידי סגולה זוכרים גם את הלא מילולי אחרי שנחשפו לחשיבה המילולית.
והגדולה שלך היא משהו מיוחד.
גם הקטנה

אאוריקה!!!!
תודה.
ץ

ואם כבר בהתלעפויות: לא התעלפתי מהסיפור על כרמן ןהילדים של בשמת רק כי איך שקראתי נהיה לי מה שקרה לבחורה בתשדיר על ישראל מתייבשת.

בהתלעפויות

באים לפה כל מיני אנשים, כותבים לי העניין זה - של לשחוב במילים ובמשפטים...קשה לזכור את הדרך החארת - הראשונית,...יחידי סדולה זוכרים
וזה מה שקורה. וקשה.

אוף קרציה. אני מתקנת.

מה שקרה לבחורה בתשדיר על ישראל מתייבשת.
ולטובת אלה מבינינו שלא צופים בתשדירים? (-:

אז עוד יותר לא הבנתי את הקשר לכרמן?
טוב, יש לי שאלה בעברית:
אילולא נסדקו לי הפנים ונשרו כמו בתשדיר, הייתי ודאי מתעלפת
אלמלא נסדקו לי הפנים ונשרו כמו בתשדיר, הייתי ודאי מתעלפת
לולא נסדקו לי הפנים ונשרו כמו בתשדיר, הייתי ודאי מתעלפת
(איפה מקיפים?)
...אבל אני לא מולטי טאסקית מספיק

להתעלף תוך כדי אירוע כזה!
או במילים אחרות, בשמת, סחתיין על הילדים שלך.

אחרי שהתברר לי גודל הזוועה בעזה (איזו יומרה, ממעמקיה המביכים של הנוחות, התברר לי, עאלק), מצאתי עצמי הולכת לאיזה מישהו כאן, שבגלל שהוא מדבר אנגלית קיוויתי שיתן לי תשובה. מי שלא מכאן, אולי השפה הזרה שלו מאפשרת לו לראות את זה אחרת. אני תולה הרבה תקוות בשוני שפה. לא רק עכשיו. ושאלתי אותו. והוא אמר לי
it doesn't make sense because it is not MEANT to make sense
ואתמול אחרי הבחירות הוא אמר אותו הדבר. ובאופן הכי מוזר והכי צפוי זה הרגיע אותי. כמו שהיה מרגיע אותי אם היה נותן לי מרשם לכרוב כבוש. אבל בכלל התחלתי בזה כדי לספר שאני חזירת חקיינות אוכל. לפני כמה שנים, בעצם יותר מעשר, התארחתי אצל חברה בירושלים והיא הגישה לשולחן אורז מלא עגול חסר כל תבלין, ואבוקדו. מאז. זה בעיני שילוב חלומי. זה היה כל כך טעים, וחובר יחדיו מתוך מחשבה כל כך זרה לי, שהרושם העז של זה היה הרבה מעבר ל"טעים לי".
בקיצור אתמול, האיש הזה המדבר אנגלית, בדיוק התקין לעצמו ארוחת בוקר במטבחו הקטן והפשוט. על קרש חיתוך מפלסטיק חבוט הוא ערך טוסט של לחם פרוס לבן, ביצה רכה בגביע קטן שלא ראיתי כדוגמתו מעולם (לא הרגילים החמודים בצורת דמעה), ומרח חמאה, אבל הזהובה, זאת שיש בה מלח, שאנחנו לא קונים כי היא טעימה מדי ומתחסלת. וקפה.
אין, נקרעתי מזה.
היום מה קיבלו פה לארוחת בוקר? כמובן.
היה תענוג. הטוסטים התפצחו בצהלות שמחה בידיו של התינוק בעודי מסדרת את הביצים הלוהטות במתקני הדמעה ההם, ומעלי ניסרה טרוניה מתמשכת על כך שמה פתאם רכות, איחסה, אני רוצה ביצה קשה. בעצם אני לא רוצה ביצה. אמא, יש קוטג'? אוי, הוא שבר את כל הטוסטים. די. לא. הוא מפיל פה הכל, נו. אל תקום מהכסא. אמא הוא קם. אוף. אני לא שומרת עליו. אמאאאאא. אז יש קוטג'? ולחם רגיל, לא בא לי טוסט.

בסוף, מצלחת פלסטיק אדומה מרוחה באבוקדו, שהיו מוטלות בה שתי כפיות שכבר השתמשו בהן ואולי כבר היו על הרצפה ובחזרה לשולחן, אכלתי ביצה רכה מרוחה בבלגן על שברי טוסט, כשעלי יצור מרוח חלמון נוזלי מתפתל ומתעצבן ומעלי קולה של ילדה שחיברה את המילים אפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקו לכדי שיר קינה עגום, לפנטזיה וביצה.

מעולה! (-:
_{גם אני בקוראות}

בסוף, מצלחת פלסטיק אדומה מרוחה באבוקדו, שהיו מוטלות בה שתי כפיות שכבר השתמשו בהן ואולי כבר היו על הרצפה ובחזרה לשולחן, אכלתי ביצה רכה מרוחה בבלגן על שברי טוסט, כשעלי יצור מרוח חלמון נוזלי מתפתל ומתעצבן ומעלי קולה של ילדה שחיברה את המילים אפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקו לכדי שיר קינה עגום, לפנטזיה וביצה.

ממש סצנה של ארוחת ערב אצלנו בבית(-: (בשינויים קוסמטיים קלים)

איכס. אני שונאת ביצה רכה. משהו מהילדות כנראה. צחקתי בקול רם כמובן. רואה אותך בעיניים

(עברתי 3 פעמים לראות שלא התפלקו לי שום שגיאות הקלדה הפעם אחרי שהלכתי להתבייש בפינה קודם)
(כל כך הרבה שנים באתר ואין לי מושג עדיין איך עושים את הסוגריים המשולשים ההם)

בסוף, מצלחת פלסטיק אדומה מרוחה באבוקדו, שהיו מוטלות בה שתי כפיות שכבר השתמשו בהן ואולי כבר היו על הרצפה ובחזרה לשולחן, אכלתי ביצה רכה מרוחה בבלגן על שברי טוסט, כשעלי יצור מרוח חלמון נוזלי מתפתל ומתעצבן ומעלי קולה של ילדה שחיברה את המילים אפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקו לכדי שיר קינה עגום, לפנטזיה וביצה.

לפעמים נדמה שזו תמצית קיומנו, לא? (הפער הזה).

(כל כך הרבה שנים באתר ואין לי מושג עדיין איך עושים את הסוגריים המשולשים ההם)
אני שמחה שאת שואלת. אז לסוגריים המשולשים יש דרך שימוש, ואני גאה להסביר אותה במיוחד אחרי תיאורים שקשורים בחמאה:
מקובל לכתוב בהם תמיד בגוף שלישי על עצמך. לדוגמא:
<שיחות ממש מקווה שאף אחד לא ילך להתבייש בפינה בדף שלה. לעולם. ומלואו.>
אם תרצי, זוהי החרה-החזקה אחר עצמך במילמול. התפנקות גאוותנית שלרוב מעודנת בהתקרבנות והשמת עצמך ללעג, קלות, אך לא בהכרח, לעתים רק הבהרת פואנטה בסוג של פינת האהבל למקרה שהתחכמת בגוף הטקסט בצורה ממש מופרזת עד סרת טעם, לעתים תוספת וידוי מביך תוך הימנעות נוחה משימוש בגוף ראשון...
<שיחות מרגישה ש POINT IS MADE , ומתקשה, מהפדיחה, להגיע לסיום ההסבר, שזה בהחלט עוד אחד מהמאפיינים המקוריים לנחיצותם של סוגריים משולשים.>

אה, ויכוח ניטש על האם הם אמורים להיות פתוחים או הפוכים, ויכוח מיותר כמו טושים זה הדק, כי כמובן שפתוחים, (וכמובן שדק, תבשיל.)

איך עושים אותם טכנית, התכוונת? שיפט ומעל ה-ץ ומעל ה-ת.
עוד אנקדוטה בקשר אליהם: פעם מישהו חשב, בגלל הגוף השלישי, שאלה הערות של יונת שרון על כתיבה של כל מיני אנשים...
וכמובן, שהמציאה אותם ספל חמאה.
(-:

וכמובן, שהמציאה אותם ספל חמאה. לעניות דעתי היא המציאה את הסוגריים המשולשים ההפוכים. > <

<מכל מה שכתבת היום, אני בעיקר התפעלתי מזה שהגעת לירושלים.....>

איפה מקיפים?)
כל האפשרויות נכונות (-:

אין צורך להתעלף. תבואי תשמעי את המקהלה ותראי שכל הילדות למדו יפה את השיר בצרפתית. המקהלה תשתתף השנה באופרה "כרמן", ותופיע גם בפארק הירקון. תבואו לראות? תצטרכו משקפות לראות את הילדה שלי

<מכל מה שכתבת היום, אני בעיקר התפעלתי מזה שהגעת לירושלים.....> בצחוק, כן?

לעתים תוספת וידוי מביך תוך הימנעות נוחה משימוש בגוף ראשון...

> תבשיל זוכרת במעומעם שהסוגריים המדוברים יובאו ע"י ספל חמאה מפורום הבית שלה (דאז?) בתפוז. <

חמימות נוסטלגית אופפת אותי למראה הסוגריים המשולשים ושמה של ספל חמאה (שאגב, גם אני הייתי בטוחה המון זמן שהיא המציאה אותם, ובעצם עד היום אני מסרבת להאמין לטענות שכנגד בנושא)

_מקובל לכתוב בהם תמיד בגוף שלישי על עצמך. לדוגמא:
<שיחות ממש מקווה שאף אחד לא ילך להתבייש בפינה בדף שלה. לעולם. ומלואו.>
אם תרצי, זוהי החרה-החזקה אחר עצמך במילמול. התפנקות גאוותנית שלרוב מעודנת בהתקרבנות והשמת עצמך ללעג, קלות, אך לא בהכרח, לעתים רק הבהרת פואנטה בסוג של פינת האהבל למקרה שהתחכמת בגוף הטקסט בצורה ממש מופרזת עד סרת טעם, לעתים תוספת וידוי מביך תוך הימנעות נוחה משימוש בגוף ראשון...
<שיחות מרגישה ש POINT IS MADE , ומתקשה, מהפדיחה, להגיע לסיום ההסבר, שזה בהחלט עוד אחד מהמאפיינים המקוריים לנחיצותם של סוגריים משולשים.>_
בול!! איך עלית על זה? נשארתי פעורת פה, אני צריכה שתעשי לי טיפול פסיכולוגי. (ככה גם תרויחי כסף ותשקיטי כמה קולות).

סתכלו את זה!! :
סוגריים משולשים

אני צריכה שתעשי לי טיפול פסיכולוגי. (ככה גם תרויחי כסף ותשקיטי כמה קולות).

מרוב שאני שומעת קולות אני צריכה אחד בעצמי. את עובדת על בארטר?

ציטוט מ סוגריים משולשים :
היופי העיקרי במשולשים, שהם מאפשרים לך להסתכל על עצמך קצת מרחוק, ולחשוב איך היית מתייחס לליצן כמוך אם באמת לא היית מפחד ממנו... (און בן פלת)

לפעמים נדמה שזו תמצית קיומנו, לא? (הפער הזה).
חופשי.

מכל מה שכתבת היום, אני בעיקר התפעלתי מזה שהגעת לירושלים...
נכנסתי לכוננות ספיגה ברגעי הכתיבה כבר אז תפסת אותי מוכנה לגמרי (-:

_היה תענוג. הטוסטים התפצחו בצהלות שמחה בידיו של התינוק בעודי מסדרת את הביצים הלוהטות במתקני הדמעה ההם, ומעלי ניסרה טרוניה מתמשכת על כך שמה פתאם רכות, איחסה, אני רוצה ביצה קשה. בעצם אני לא רוצה ביצה. אמא, יש קוטג'? אוי, הוא שבר את כל הטוסטים. די. לא. הוא מפיל פה הכל, נו. אל תקום מהכסא. אמא הוא קם. אוף. אני לא שומרת עליו. אמאאאאא. אז יש קוטג'? ולחם רגיל, לא בא לי טוסט.
בסוף, מצלחת פלסטיק אדומה מרוחה באבוקדו, שהיו מוטלות בה שתי כפיות שכבר השתמשו בהן ואולי כבר היו על הרצפה ובחזרה לשולחן, אכלתי ביצה רכה מרוחה בבלגן על שברי טוסט, כשעלי יצור מרוח חלמון נוזלי מתפתל ומתעצבן ומעלי קולה של ילדה שחיברה את המילים אפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקואפשרשוקו לכדי שיר קינה עגום, לפנטזיה וביצה._

עיניים חצי עצומות, קרועה מעייפות וכמעט נופלת מהכסא מרוב צחוק

אין, אין, זה הדף הכי טוב באתר!
_{(ולא שאין כאן עוד כמה שאני אוהבת ממש ממש)}

השלמתי חוסרים (בעצם קראתי כמעט הכל מהתחלה) וזה ממש כמו טוסטים עם חמאה, טעים נורא ואי אפשר להפסיק (ביצה רכה זה לא אני, יש לי בעיה עם אוכל במרקם כזה).

היא שאלה "מי שלא יודע מילים, אז איך הוא יכול לחשוב מחשבות?"
עדה למפרט בספרה המאלף "נפש ערומה" כתבה על זה אבל אני לא כשירה לצטט כרגע, אשתדל לעשות זאת בהמשך.

איך עושים אותם טכנית, התכוונת? שיפט ומעל ה-ץ ומעל ה-ת.

ואללה.מפגרת. העפתי מבט במקלדת וזה ממש מצוייר עליה!

<מפגרת כבר אמרנו>