דג חתול

אנונימי

דף מוצנע

בעלי מצא טבעת על קרקעית הים
הביט כה וכה , השליך אותה ושט משם בהיטח סנפירים.
אולי הוא בכלל לא היה בעלי
ויתכן שזו לא הייתה בדיוק טבעת
אבל המצולות
בריצוד
בקריצה
בעפעוף

בסינוור
הנידו סנטרן אלי
ראינו אותך,
ראינו איך ראית את כל זה.
לכי אל החוף.
מה לך כאן
כאן זה המצולות
לא שמת לב?

תהליך שבו את מפסיקה לאט לאט ובהדרגה לראות את עצמך כקורבן של הנסיבות, ומתחילה לאט לאט לראות את עצמך כמובילה של החיים שלך.

את המשפט הזה כתבה בשמת א , והוא הופיע על המסך כגריין בראש הדף כשעמדתי להקליד את המילים הראשונות בסיפור הזה. כנראה לא הופיע סתם. אני נוטלת אותו בעדינות ומניחה אותו בתודה גדולה כאן בראש הדף. שהוא כמובן דף בלוג (-:
קריאה נעימה.

כשנעלמו לי הידיים והרגליים ואז גם הרצפה, והקירות נמסו ונבהלתי אל הילדים שלי והכל הוצף ועלה והוצף עוד עד התקרה הופתעתי לגלות שאני בעצם נושמת. בועיות נעימות עלו ברחשישיות כאילו מוכרת. הלסוכך עליהם ולהצמיד אותם לאין גוף שלי הכי מהר שאפשר עשה לי לחץ בצלעות, דוקר מתחדד מתעבה והתפקעו להן יריעות עבות ומחוספסות , שעמדו לרגע במים כמו שטיח שמישהו גילגל בחוסר סבלנות. הסתכלתי אליהם בבהלה, הם עדיין קיפצצו והתווכחו בינהם על משהו, וכשרציתי להושיט יד כמו בחלום כשהקול לא נשמע והחרדה עולה בנחשול צונן ופראי, התנערו לפתע הגידולים המשונים ונפרשו בצליל חבטה עמום לשני משולשים ענקיים מרהיבים, וזרם אויר נפלא מילא את כולי. שוב מבט לצדדים, איפה הם, איפה הם, והנה הם לידי, משולשי יריעות יפים וקורנים משני צידי גופיהם המתוקים, האהובים, והם נצמדים ומתרחקים משלי חליפות וממשיכים בויכוח שהעסיק אותם הרף נצח קודם. כעבור זמן לא ארוך הרגישו בשינוי. הקטן נצמד מיד אל פטמתי כשהוא שוחה תחתיי. הגדולה שחתה במרחק מה ממני כשהיא בוחנת בדריכות את סביבותינו. האמצעית הצליפה בזנבה וצחקה באושר כשהיא מבצעת גילגולים מתרחקת ומתקרבת אלינו. הגדולה גערה בה "הישארי קרוב! מה את עושה?!"
התבוננתי בהן, יפות, בטוחות, שוחות לצדי. הוא נרדם ופיו שמט את הפטמה, גופו מתחיל לשקוע מטה ואני שאפתי בבהלה אל תוכי ענן פלנקטון והתחלתי להשתעל. הכיתי במים בכוח, עיני סומות במערבולת שנוצרה צווחות בוקעות מגרוני התינוק שלי נופל התינוק שלי נופל, איפה אתה, ושמעתי קול בוגר, זר ומוכר כאחד "אמא די כבר, הוא פה, הוא ישן. "
שוכב על כנף אחותו הגדולה, מעוטף בכנף זעירה שלו והשניה שמוטה ברכות מעבר לגוף אחותו והיא מחייכת אלי "מה יש לך, אמא."
תודה מתוקה, אני אומרת לה בגרון ניחר ומלוח, והיא עונה בביטול, מה תודה, את סתם לא רגילה אז את עושה מזה עניין גדול.
גם את לא רגילה. אני עונה לה.
נכון אבל אני לא בלחץ כמוך. את ממש מגזימה לפעמים."
בתי האמצעית יורדת פתאם בחדות מטה , עיניה מפוקסות על יצור זוהר והיא כמו מהופנטת, כל גופה הופך ראש חץ, כנפיים אחורה והיא בצלילה.
"מה זה????!!!" אני שואגת במלוא כוחי "חזרי הנה! מיד !"
אף אחד פה לא זז ממני! זה ברור?! אני צועקת על שתיהן כשהיא חוזרת נזופה וכועסת
אבל אמא זה לא פייר"
"שום לא פייר" אני לוחשת להן בכעס. "מי שתעיז להתרחק ממני כאן אני...אני.."
"את מה? שואלת הגדולה בשקט עיניה לקרקעית
שלא תעזי להתחצף אלי!" אני עונה לה
היא מיטיבה את גוף אחיה על כנפה ומפהקת בעייפות.
תני לי אותו. תודה ששמרת עליו. אני אומרת ומעבירה את הפעוט החלקלק אל גבי. עורי המחוספס אוחז בו כמו היו אלה אלפי ידיים זעירות שמונעות ממנו לצלול מטה והוא ממשיך לישון בשלווה.
אני שומעת בכי חרישי. זה לא פייר. היא אומרת. רציתי את הדבר הזוהר הזה. בגללך הוא ברח לי. אני רוצה הביתה כבר.

כאן זה הביתה. אני אומרת לה בשקט.

אני אמא דג חתול.
שלושת ילדיי שוחים לצדי, ואני מניעה את כנפיי הענקיות במים, שנענים לי ונדחפים מטה ואחורה, ומשיטים אותי בעוצמה רכה הלאה, לעוד מים, עוד מים, מים אחד גדול, ואני וקטניי בתוכו. מרגישה בגבי את האפלוליות שמתפשטת אלינו מלמעלה, בתחילה במרומז וככל שנוקפות הדקות היא מתעבה מעלינו. אני מופתעת לגלות שרישום גוף ילדיי בחושך נהיר לי גם בלי שאפנה, ובלי שאראה, חשה את חומם כמו אור שבוקע ומשרטט לי אותם במדויק, עד כמה רחוקים, עד כמה עירניים. גופי יודע ללא מחשבה, ואני מתחילה לתור אחר קן ללילה. משנה כיוון בכמה תנועות כבדות ואיטיות ומקרבת את להקתנו הקטנה אל הקרקעית. עיני בולשות בחושך כנפיי נוגעות ברפרוף. לא אבנים, לא דברים חדים, לא דברים זזים. הנה כאן. כאן טוב. בואו.

הם מתמקמים לצדי ונרדמים כמעט מיד. אני מחלצת כנף אחת מתחתם, ומיישרת את השניה שהתקפלה בתנועה מכאיבה כשנרדמו ולא רציתי לזוז ולהעיר. אני רוצה שקט עכשיו. אני צריכה לחשוב. להתרווח. לא רוצה שאף אחד יתעורר ושוכבת ללא תנועה. נושמת בשקט.
כשנשימותיהם הופכות כבדות והבועיות עולות סדירות כמו מובייל הפוך מעל מיטת תינוק, אני מתרוממת מעט מעליהם, שוחה בעיגול סביבם, מסתכלת למעלה. כמה רחוק החוף. כמה רחוקה הקרקע. לבי נמלא רחמים עצמיים .עצב. בשתי תנועות איטיות מנמיכה עצמי מטה, נוחתת ברכות מעל עולליי ממקמת עצמי ברווח החולי בין הבנות לתינוק ומניחה כנפיים כבדות על כולם.
עוד גילגול עיניים למעלה ומחשבה ספוגת צער, כמה רחוקה הקרקע, כמה רחוקה הקרקע, ופתאום צוחקת. הנה הקרקע כאן מתחתיי. היא כאן. היא הייתה כאן כל הזמן. צחוק עייפות הזוי מתפקע מתוכי ואני משתנקת ומשתעלת ומרעידה את הקן הישן. טרוניות רדומות עולות מכל עבריי.
ששש...לישון. הכל בסדר. לישון.
ציצי.
הנה קח ציצי. לישון.
אמא אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך גם מתוקה שלי.
אל תדאגי הכל יהיה בסדר, היא אומרת לי.
את דואגת?
שקט.
מתוקה שלי?
מממ?
את דואגת?
לא יודעת
לילה טוב

אין תשובה.

ואו, איזה יופי @} @} @}

דף מומלץ
דף לידה של העצמי במים

ואו, איזה יופי

אוהבת במיוחד את זה
הנה הקרקע כאן מתחתיי. היא כאן. היא הייתה כאן כל הזמן
לא לשכוח את זה.

למחרת עם אור ראשון הבחנתי בו. כבד ורופס, הבעה משועשעת על פניו המקומטים, ושריון מכוסה ירוקת.
אההה...התעוררת, יפהפיה?
אני ממהרת להזדקף.
הכל בסדר. הוא אומר. אל תעירי אותם. משפחות כמוכם זה בדיוק מה שאני רוצה כאן. מבית טוב...והוא מבליע חיוך.
מי אתה?
מי אני? חה חה חה. מי אני? הביטי סביבך. גם שם, וגם בכיוון ההוא. רואה? זה אני.
שמת לב שאין כאן גדר? והחול נקי ונוח? הילדים ישנו טוב?
כן...תודה . המילה תודה גולשת מפי בלי מחשבה והוא קולט במבט זריז , מניף כפה בביטול ואומר אין צורך להודות לי, יפהפיה. הכל בשמחה. הכל בשמחה.
והוא מיטיב ישיבתו בכבדות נאנח ואומר: לא סתם נוח לנו פה ככה, את ודאי מבינה. המקום הזה זה הלב שלי, הנשמה שלי, ומי שאני אוהב מרגיש פה טוב, כמו שאתם הרגשתם מהרגע שהגעתם לפה אתמול בקרניים אחרונות. לא רציתי להפריע לכם...אבל אם יש לך קצת זמן, אולי אסביר לך, איך זה הולך.

הוא מסביר את מה שמכירה כבר ממקומות אחרים. צריך לשלם. כמה פשוט. צריך להביא כסף, או אוכל, או משהו, כדי שנוכל לישון בשלווה ולהרגיש נוח. פשוט.

המזגנים הורגים אותי. מאז שהתחלתי לעבוד פה פלשו לחיי שתי מפלצות מתכת : המזגן והטלפון הנייד.
האמת, הטלפון הזה הוא לא רק ידידי הטוב והמיטיב. בלעדיו חיי אינם חיים. חבל הטבור אל ילדיי.
בשער מקום העבודה שלי מתנוסס שלט: "יש משיח". המזגנים מכים בך איך שאתה נכנס ואתה מיד מאבד קשר למציאות, לטובה ולרעה. לפחות בפנים חם, מהאש והסירים והחלון שפתוח כל הזמן. זה המזל שלי. צולחת את הבוקר טוב בוקר טוב אהלן אהלן לרוחבו של האולם הענק המנשב בצבעוניות, פותחת את הדלת ושששש...סוגרת אחרי. והעצמות מתרככות, הכתפיים נשמטות, עור הפנים מתעקצץ בהקלה ענפי העץ מבחוץ מהנהנים אלי, אני מושיטה יד אל הסינר הכחול אפור שלי שקניתי בהריון הראשון ונראה עדיין כמו חדש- מה שבא להזכיר לי שהזמן הוא תמיד לא מה שחשבתי- מורידה את הקרש הכבד - לאחרונה אמרו לי שקוראים לזה לוח קצבים- לא הייתי מעלה בדעתי לחתוך עליו בשר- וניגשת להביא כמה בצלים גדולים.

זה לא מקום רגיל. כך אני מניחה שהייתי מתנסחת אם השאר היה רגיל, וזה היה בולט באי רגילותו. אולי זה מקום רגיל לגמרי, ואני רק מתחילה את הרחבת הראות שלי. כך או כך, הוא ספג התנכלויות לילה אחד, מקומץ פעילים קיצוניים מקהילה שכנה מתונה דווקא בדרך כלל, שראו בשם המסעדה "יש משיחין בשעת הסעודה" נסיון להתגרות בנאמנים למורשת. פעולת ההשחתה הופסקה על ידי אחד מעובדי המקום שהגיע לעבודה לפנות בוקר והציע להם לאכול,
וכך נותר על השער השם יש משיח, וכמחווה של שכנות טובה לא ננגע עוד על ידי מי מהצדדים.
בעלי המקום נמנע מפרסום. שמו הולך לפניו, לאט ובסמטאות צדדיות בלבד, ומביא אליו אנשים שונים רגילים ומשונים ולכולם עיניים דומות. אל יש משיח מגיעים אנשים כדי לאכול. באולם הגדול פזורים כעשרים שולחנות, לצד כל שולחן שני כסאות המוצבים זה מול זה, ובין השולחנות תלויים בדים שקופים בשלל צבעים פסטליים. קצת רואים, קצת לא, לא לבד.
והם מדברים, ואנחנו מאכילים אותם. טוב, לא בדיוק אנחנו כי אני בדרך כלל בפנים, אבל הצוות. כל סועד מקבל כפותן שיושב מולו, מגיש לו את מנת היום, ממתין לתחילת הסיפור, ובאתנחתאות או באנחות , מעמיס בעדינות מהתבשיל אל הכף ומניח בפיו הנפער של הסועד.

לאחר כמה שבועות כאן, כשהצטבר לי קצת כסף לבזבוזים ולקחתי אותנו למסעדה, המראה שם נראה לי ביזארי, עד כמעט ממש בלתי נעים. האנשים סביב השולחנות ישבו ושתקו בדרך כלל, והגישו את המזון לפיהם בעצמם. כשלא שתקו, ליהגו בקולניות ונכנסו אלה לדברי אלה בנפנופי ידיים ושלל הבעות.
ושוב תהיתי, מה מוזר? שם ביש משיח או כאן במסעדה המפורסמת הזאת. והיקרה, קיבינימט, הזאת. אני מבשלת כל כך הרבה יותר טוב וכמה זה עולה לי כבר.

_הוא ספג התנכלויות לילה אחד, מקומץ פעילים קיצוניים מקהילה שכנה מתונה דווקא בדרך כלל, שראו בשם המסעדה "יש משיחין בשעת הסעודה" נסיון להתגרות בנאמנים למורשת. פעולת ההשחתה הופסקה על ידי אחד מעובדי המקום שהגיע לעבודה לפנות בוקר והציע להם לאכול,
וכך נותר על השער השם יש משיח, וכמחווה של שכנות טובה לא ננגע עוד על ידי מי מהצדדים._

אחלה סיפור.

לא הבנתי מה המהות של המסעדה הזאת שאת עובדת בה (משהו סיעודי?).
גם לא הבנתי למה היית בהתחלה אמא דג חתול.

אני לא יודעת אם את רוצה להסביר. כי אולי את מעדיפה שזה יהיה סיפורי ודי.
אבל אני מאוד סקרנית.

(מה שבטוח, שאת כותבת בכישרון רב....

)

הוא מסביר את מה שמכירה כבר ממקומות אחרים. צריך לשלם. כמה פשוט. צריך להביא כסף, או אוכל, או משהו, כדי שנוכל לישון בשלווה ולהרגיש נוח. פשוט.
אוף. צמרמורת.

מורידה את הקרש הכבד - לאחרונה אמרו לי שקוראים לזה לוח קצבים- לא הייתי מעלה בדעתי לחתוך עליו בשר- וניגשת להביא כמה בצלים גדולים.

ביש משיח לא בוחרים את האוכל. הם באים כאמור לדבר, לספר, והכפותן מאכיל אותם ברגעים המתאימים בכף גדושה ממה שבישלתי באותו היום. לעתים רחוקות ניתנות מחמאות על התבשיל. לרוב על ידי חד פעמיים שלא נראים יותר. ישנה הסכמה שבשתיקה על התעלמות מכל עניין האוכל וההאכלה שם. מעולם לא חזרה קערה עם שאריות. הן חוזרות נקיות, כי הכפותנים יודעים את המלאכה. אם הרגישו שיש עוד מילה, עוד אנחה שלא נשמעה, עוד משפט שלא נוסח, עוד זיכרון שלא קיבל שם, הם ילטפו בנקישות כפית עדינות את הקערה, יסובבו אותה שוב ושוב, יקפידו להשאיר פסי נזיד כתומים לסיבוב ההברות הבא, וישובו לנקות אותם עד ימוצה הכאב, יחולץ הזיכרון, תישור הדמעה, ייפער הפה ריק מתשוקה לדבר ויבלע בשתיקה את הכפית האחרונה.

לפעמים אני נחמצת קלות, כשמציצה ורואה אותה הבעה למטעם מרק דלורית ולמטעם פיסות עוף בקארי לוהט וטבעות כרישה. יש ימים, בהם אני מתמלאת שנאה לאדישות הזאת ומכינה מחית שום איומה כמרכיב עיקרי, סתם כדי לבדוק, ואז מצטערת כל כך. ואז שבוע של חרטה מביא תרכובות מעודנות בלתי מורגשות כמעט מרוב שמכוונות לא לפגוע. ביום של ג'לי קיפוד ים במרמלדת קיווי כבר באמת הרגשתי שלא ברור מה אני עושה.
אבל אלה מקרים קיצוניים. לרוב, אני מבשלת באהבה וחמלה חופשיות מכבלים ואיסורים או ייסורים. נזיד עדשים חומות עם כמון ושום ופטרוזיליה קצוצה וקרוטונים . מרק כתום חלק מגזר בטטה דלעת ובצל ורק קצת מלח, אורז בחלב מתוק וקצת קינמון., רסק תפוחים, שיבולת שועל שמנמנה נפלאה מהשוק שהושרתה לילה והצטרפה לדבלים קצוצות דק בחלב אורז ומעט סילאן. כאלה. דברים שגם הילדים שלי אוהבים. סחלב, אח. סחלב. אבל ממעטת להגיש אותו. איכשהוא לא נוח לי להגיש להם מאבקה.

הבית שלנו לא מגודר, אבל כן מוגדר. סימנים שנתנו בגבולותיו עוזרים לי להרגיש עד איפה מה, והילדים קולטים את זה יפה.
חפץ עצום ממדים מברזל בצדו הרחוק, הלאה ממנו בזווית נעימה שורה של שיחי אלמוג לבן. מולם, מהעבר השני, נתיב ענן הדגים הקטנים, נע תדיר אך משרטט קו קבוע כגדר רוחשת, ובפינה הרביעית המקום בו ישב בעל הבית בפעם הראשונה, שעתה הוא סתם תלולית חול אך הופעתה צרובה בזכרוני ועוברת לילדים בבהירות. עד שם מותר. מעבר לזה, צריך שיקול דעת. האם אלה קרניים אחרונות? האם הייתה התרחשות מבשרת סכנה במים שלידינו? לשני הקטנים מותר רק אם אני מסתכלת או שהצטרפתי. אם יצאתי, מותר רק עם הגדולה ורק אם זה ממש חשוב.

אני כבר כמעט לא מצטרפת. פעם לא ידעתי לדמיין שחייה שלהם בלעדיי. ואילו עכשיו, כשאני יוצאת כל כך הרבה בלעדיהם, עוד יציאה החוצה אחרי ששבתי הביתה היא כמעט תמיד בגדר טורח, ניג'וס, מבצע מיותר.
התחמקתי וצעקתי ורגזתי והם התרגלו.
כמה זה מבהיל, שילדים מתרגלים בקלות כה גדולה להופעות לא נעימות של אמא שלהם. מקבלים הכל, אולי במחאה בהתחלה, אבל מקבלים, מתרגלים, ואתה יכול להיות כמה לא זהיר שתרצה, הם ימשיכו להתרגל ולאהוב אותך.
זה היה פיק הברכיים הראשון שלי באמהות החדשה הזאת. שאף אחד לא יראה ויגיד לי. והם לעולם לא יגידו לי שלא עושים ככה. כי איך שאמא עושה, ככה עושים.

טוב, למזלי העצום לא נשביתי בסבך החוטי הריחני-אדמדם המזמין של הצמח הטורף הנבזי ההוא, רגשות אשם ופחד. פשוט לא היה לי זמן וכשהיה זמן הייתי עייפה מדי ונרדמתי.
ועם הזמן, כשירדו ענני החול שחבטתי בבהלה, והילדים נרגעו קצת, גיליתי שהם אומרים. ועוד איך אומרים.
כן ככה, לא ככה, לעולם לא ככה...אומרים, מה זה אומרים, לא סותמים.

כמו דונה פלור בסצינה ההיא, עם החלון והלילה הקודח . ככה.
לב לבו הלוהט של אוגוסט ואף מטאור, כלום.
חבורת משולחי גרון קורעים את הלילה לגזרים מכמירים
מכל עברי החלון שלי
לא מותירים ספק, אליך אנחנו פונים, בואי, בואי, בואי

אצא אל הלילה מקום שם
התנים וואו וואו כאן כאן
בריכת מי הקרח שתבקשי.
אפשיל אכרע ארכן וואו
יאמרו ינידו ראש.

http://www.youtube.com/watch?v=a13nUg5pwbc

גיליתי שהם אומרים. ועוד איך אומרים.
אין לי מילים.

_זה היה פיק הברכיים הראשון שלי באמהות החדשה הזאת. שאף אחד לא יראה ויגיד לי. והם לעולם לא יגידו לי שלא עושים ככה. כי איך שאמא עושה, ככה עושים.
טוב, למזלי העצום לא נשביתי בסבך החוטי הריחני-אדמדם המזמין של הצמח הטורף הנבזי ההוא, רגשות אשם ופחד. פשוט לא היה לי זמן וכשהיה זמן הייתי עייפה מדי ונרדמתי._
הוי.

תודה.

מרגש כלכך.
השכנה.

מרגש כלכך

http://www.youtube.com/watch?v=QOthel4L ... re=related

בשבילך

כמה זה מבהיל, שילדים מתרגלים בקלות כה גדולה להופעות לא נעימות של אמא שלהם. מקבלים הכל, אולי במחאה בהתחלה, אבל מקבלים, מתרגלים, ואתה יכול להיות כמה לא זהיר שתרצה, הם ימשיכו להתרגל ולאהוב אותך. @}

אנונימי

פעם, כשיהיה לנו זמן וכסף, נלך לאכול במנטה ריי, על חוף תל אביב.
ואת הדאגות נשאיר לאחרים. אני מעדיפה להתפלל.
ותודה. התגעגעתי מאד.

אמא, ראינו את איש חציל בבריכה.
אני ממשיכה לסבן את הכלים ועונה להם בנזיפה "כריש אציל."
כריש חציל, הם צוחקים.
הוא אמר לכם שלום?
לא, הוא עשה את עצמו שהוא לא מכיר אותנו.
אה.
הוא היה לבד?
אמא מאוהבת באיש חציל. אמא מאוה..
די כבר ! תפסיקי! ברור שהיא לא מאוהבת בכריש אציל. מגעילה אחת. שלא תעיזי לשיר את זה שוב.

כולם להירגע. אני לא מאוהבת באף אחד.
מנגבת ידיים ואת השולחן בתנועה מהירה ומבטה של האמצעית חוקר אותי. "ובטח לא באיש חציל! " אני מוסיפה וכולנו צוחקים.

לא ידעתי שהוא חזר.

בלילה, הם נרדמים ואני יוצאת לשחיה במים החמימים. כמעט ברור לי שהוא יופיע. מרחיקה עד לחפץ המתכתי הענק. משתהה שם קצת. חוזרת ומרחפת בגובה מעל קטניי הישנים. מבצעת התקמרויות חלקות וגלי שמיניות איטיים למקרה שהוא מסתכל מזוית שלא צפיתי וחוזרת מרוקנת וחלולה לישון עם הילדים שלי על החול שהתקרר בינתיים. מגע גופם מכעיס אותי ואני משוטטת בין שינה לעירות עד קרניים ראשונות.

זה פה מאוגוסט ולא ידעתי 0-:

תודה שהזמנת אותי.
מחר אקרא (כרגע עובדת עד מאוחר להכין את הכנס מחר, מתה לישון, קמה בחמש בבוקר...).

_זה פה מאוגוסט ולא ידעתי oh

תודה שהזמנת אות_ ה

וקשה.

זה פה מאוגוסט ולא ידעתי
<עדיין יש לי ספק קל אם אני איפה שאני חושבת שאני...>
מצפה לעוד.
לקרוא כאן זה כמו להיות במדיטציה.
לקרוא כאן זו מדיטציה לרגישות חושית.

עדיין יש לי ספק קל אם אני איפה שאני חושבת שאני...> את איפה שאת חושבת שאת.

@}

את איפה שאת חושבת שאת.
אה. אז גם אני.
לא שהיה לי ספק.

חזרת!
<לא הבנתי כלום>

_חזרת!
<לא הבנתי כלום>_
<מאוגוסט אני רוצה להגיד את זה>

גם כן קוראות אינטיליגנטיות רכשתי לי. צורה לכן.

<לא הבנתי כלום>
הבנתי הכל! ועכשיו תמשיכי בבקשה!

גם כן קוראות אינטיליגנטיות רכשתי לי. צורה לכן.
אפילו כמה אינטליגנטיות במיוחד, עם מידע פנימי וסודי במרחבי הים ועם קשרים בדרגים (דגים?) הנכונים לא הצליחו לפענח...
אבל אוהבות אותך אפילו כשאת מעליבה אותנו.

מצפה לעוד.

ביש משיח היה יום רגיל. כשהאירועים מספקים מגוון מוגזם של תבלינים זה משפיע ישירות על מה שאוכלים שם היום. הכפותנים לגמרי מתורגלים בהבעה שוות נפש - זה חלק מהקטע התראפוייטי- כשזה מגיע לתכולת הקעריות. אבל אפילו הם הבליעו הרחבת נחיריים קלה מתחת לחומרת הסבר האדיבה של עיקול הגבה ועצמות הלחיים הבוטחות, כשראו את כעכי עבאדי לצד גוש ענק של גבינת תבור, וכמה זיתים מרירים (דווקא מהמסיק שהיה עכשיו.).
למי שלא יודע, גבינת תבור, היא גבינה כאילו חסרת טעם. אם כתוב עליה שהיא מיועדת לבישול או מילוי מאפים צריך להתעלם ולהמשיך הלאה. לפתוח את הקופסא המוזרה שבה היא מונחת, לקחת מזלג, לנעוץ ולשבור חתיכה ולהכניס לפה נטול דעות קדומות. לאסוף את הפירורים שנשרו מהגוש עם האצבעות ולהכניס לפה. לאפשר התאהבות איטית וחסרת פחד בגבינה הזאת. זה אפשרי, ושווה.

אחר כך לאכול זית. ולהתחיל הכל מהתחלה.
לא חייבים לגעת בכעכים. הם שם בעיקר כדי לצמצם את הבהלה עם המפגש הראשוני.

דווקא אז, ברגע בו התבוננתי בספק דאגה ספק סקרנות בתגובות, והתחלתי להשתעשע למראה הכפותן הראשון שהעז להתחיל ולהערים גבינה במזלג על הכעך, ולמראה הכפותן השני שהביט בו וניגש מיד עם האצבעות ומעך את הגבינה אל הכעך והגיש לפה האשה שישבה מולו בחיוך שליו, צלצל הטלפון.
תעזבו אותי תעזבו אותי תעזבו אותי. ככה אני מרגישה בזמן האחרון אל כל חדירה אלימה כזאת למרחב התחושתי שלי. די. שקט. ועונה. כי עונים. הטלפון מצלצל אז עונים.

הייתי רעב ובסביבה אז חשבתי שתסכימי להאכיל אותי.

הגוף שלי מצטמרר ואני סוגרת מיד את וילון ההצצה אל אולם האכילה, כאילו אפשר לראות משהו. כאילו מישהו מרים מבט לכאן בכלל.
החרך שלי בנוי לגובה עיני בלבד, ובזכות ענפי העץ מאחורי, והקיטור הקבוע של התבשילים, והיריעות הצבעוניות התלויות בין השולחנות, אני נהנית מאפשרות לטישה והאזנה בלתי מוגבלות. זה מקום העבודה המושלם, ללא שום ספק.

לקחתי אויר וסגרתי את הטלפון. קודם כל שיהיה פה שקט.
לאחרונה התחלתי להבין שאני כנראה סובלת מרגישות מופרזת לצליל ולמראות נעים. אולי יש לזה שם. זה משפיע לי על הריכוז ועל כל התפקוד. רק על הבישול זה לא משפיע.

בצלצול הבא הרמתי כבר יותר בביטחון. הייתה לי תשובה. לא היו לי שאלות. היה בי קוצר רוח וכלים לשטוף.
היי אמא.
כן אני זוכרת.
בטו בשבט.
בטח שאני שמחה.
אני כן שמחה
די כבר נו אמא. אני שמחה שלסבתא יש יומולדת. אני מתרגשת ואני אעזור לכם לארגן. אני מבטיחה.
מה איך יהיה לי זמן. יהיה לי.
מאיפה שמקבלים זמן. משם יהיה לי.
מהדמיון.
אני לא לועגת לך.
אני לא לועגת לך. די כבר נו אמא אני בעבודה. די. ביי. ביי.

יש בזה משהו לא תקין. הוא לא אמור לצוף כאן כל כך קרוב. כבר נרדמתי. אם אזוז כל החבורה הזאת שנרדמה עלי תזוז אתי. אני קולטת את הכתם הכהה בזוית העין שפקחתי. הוא חושב שאני ישנה ומסתכל בי. אני לא אמורה לאפשר את זה.
הוא מתרחק בכמה נענועי סנפיר איטיים. אני קולטת את עינו עדיין בכיוון המרבץ הכל כך לא מוגן שלנו.
אין לי סיכוי להירדם. ההתרגשות מהופעתו והתחושה שסביבתי פרוצה כך גורמים לי להיחלץ בתנועה פראית מכל עוללי שמתגלגלים ממני בערימה ומסתדרים לשינה בתנוחות חדשות.
יצאתי אל החושך. איפה הצב הזה כשצריכים אותו. אה, הנה אתה. היה לנו סיכום, לא? מה זה היה?
תראי...הוא היה מאוד בטוח בעצמו אבל כשהתקרבתי לברר מה העניינים הוא...איך אני אגיד לך, הוא היה כל כך...התנצל, את מבינה. הייתה לו איזו אי הבנה. אני לא חושב שהייתה לו כוונה רעה.

אני מסתכלת בזקן המעצבן הזה ולבי מתמלא כמיהה. אני מבינה בדיוק מה הוא מנסה לספר לי. הוא דיבר אליו בקול הזה. הסתכל בו בעיניים האלה. המיס את השריון החלוד שלו ואת המוח מכוסה הירוקת שלו.
זה לא יכול לקרות שוב. זה לגמרי מנוגד להסכמות בינינו, אני אומרת לו בתקיפות, עיני בולשות בחשיכה.
הוא משתתק ומביט בי מבולבל, משתוקק לחזור לישון.
בבקשה. אני אומרת לו יותר ברכות. אל תניח לאף אחד, לאף אחד להתקרב אלינו כשאנחנו ישנים. זה ההסכם בינינו.
הוא מסתובב עייף וממלמל סליחה. חשבתי שאת רוצה אותו. סליחה.

אני יכולה לחשוב על אלף תשובות למשפט העלוב, חסר האחריות, החצוף, הפולשני והמטומטם הזה, אבל מניחה לו. שיילך כבר.

מעל תלולית החול אני משייטת הלוך ושוב, סמוך מאוד לקרקע. בוא. בוא. בוא.

טוב, הבנתי קצת יותר

טוב, הבנתי קצת יותר
אני עדיין לא הבנתי כלום.
(וגם אין לי ספקי אינפורמציה משום סוג)

איפה היציע? זה של אלה שלא מבינות?
(לומשנה כן או לא אינטיליגנטיות, איפה שתגידו זה בסדר)
לא, לא, שאדע איפה לשבת.

תגידו לי, מה כל העניין הזה עם ההבנה? עד שהגעתן, אז אתן רק מקטרות בלי הפסקה. כן הבנתי לא הבנתי. מה יש פה להבין? תקראו וזהו. אין משמעויות נסתרות. וואט יו סי איז ווט יו גט.

מוקדם בבוקר, בקרניים ראשונות ממש, החלטתי להתעורר ולקרוא לו. לאמץ את המחשבה, לכוון, לדייק, ולהביא אותו הנה. התרוממתי בשקט, נחושה ונרגשת לקראת המשימה, רק כדי להיתקל במבטו לא רחוק מזרם הדגים הקטנים שהתפזר בבילבול ופרץ את גדרות השטח שלי.
תראה, כריש אציל, זה לא לעניין
הייתי חייב לראות אותך. את מעדיפה שאני אתקשר קודם?
הוא מחייך בעדינות ומתקרב
בואי
אני מנידה ראש לעבר הקטנים הישנים
לא יכולה
לא יכולה או לא רוצה?
אני מרגישה רוגז עמום עולה בי
את עסוקה. אין לך זמן. אני מבין. התחייבויות קודמות. חבל
והוא פונה הצדה, ואני נזעקת: רגע. חכה שניה.
הוא עוצר בהבעה מופתעת מעושה.
חכה שניה. די עם ההתגרות הזאת.
התגרות? נסיכה, את עסוקה. אין לך זמן בשבילי. זאת האמת.

יודע שיש כאן זרמים מתחלפים?
איך אדע ולא סיפרת לי?
אז הנה אני מספרת לך. יש פה זרמים שאין בשום מקום אחר. בוא.

ואני מצליפה בזנב ודוחפת נחשול מים אדיר בכיוונו ומתקדמת אל הפינה הרחוקה של השטח שלנו, שם גילו הילדים את הזרמים. כשהוא עוקף אותי אני מנצלת את הרגע ושולחת מבט מודאג אל הישנים מאחור. נדמה לי שראיתי שם תזוזה אבל ממשיכה הלאה.
אנחנו מגיעים אל הזרמים. הרעש שם לא מאפשר שיחה ואני מרגישה הקלה, על שהתקשורת היא בחיוכי התענגות בלבד. בתוך המערבולת הצלילים נשמעים לעתים כמו יבבת בכי ואני יוצאת בבהלה כדי לחוש אם מגיעים גלי מצוקה מכיוון הקן, אבל לא. תעתוע של קולות מים. כעבור דקות ארוכות של ריקוד מענג במים המתחלפים אני יוצאת מהם לנוח ומגלה לזוועתי שהקטן צורח בבכי והילדות קוראות אמא אמא. לא שמעתי. כמה זמן הוא ככה בוכה? כריש אציל לא שומע כלום ואני דוחפת אותו קלות בגבו כדי להשיג קשר עין בתוך רעש הזרם, והוא מפנה אלי מבט שאלה ומנסה לדחוף אותי בשובבות חזרה למערבולת.
לא, לא, אני אומרת, והוא, מה לא, בטח שכן, ומפרש את תנועת ההתחמקות שלי כהתגרות חמודה. אני נאבקת בו בעוצמה גדולה יותר, הבכי הרחוק של בני מכניס אותי לאימת מחנק, ולפתע הוא מזהה את המבט בעיני ומרפה בהבעת מיאוס: מה יש לך? את אלימה. אני לא מבין אותך. אולי מוטב שלא נתראה.
ושוחה משם.

אני ממהרת אל ילדיי, בגופי מתפשט מגע קרח. הכעס הופך עצום מלהכיל וכשאני מגיעה אליהם ואוספת אלי את הפעוט הבוכה שוטף ממני זעם עצום אל הילדות.
מה זה? מה זה צריך להיות? מה זה החוסר אונים הזה? אז הלכתי לרגע! למה הוא בוכה ככה? תתביישו לכן!

אבל אמא לא ידענו איפה את.
שטויות! אז מה? לאן כבר יכולתי ללכת?!
אבל אמא...הוא בכה נורא.
ברור שהוא בכה נורא! כי במקום לטפל בו עמדתן וצרחתן אמא אמא.
אבל...
בלי אבל. די כבר. תתרחקו ממני. לכו ליישר את התלולית ולסדר את גדר האלמוגים. עזבו אותי בשקט.

צרור כוסברה גדול
שלוש שיני שום
שמן זית, חצי לימון
שני פלפלים חריפים
לא, שלושה.
שלושה פלפלים חריפים ועוד אחד אדום חריף
קצת מלח
הכל בבלנדר מוט.
פרוסות חלה קלועה מאתמול, חתוכות דק וקלויות בתנור. חמות. זהובות יפות עם קצת פסים חרוכים.
מיץ רימונים עז בכוסות גבוהות

זה מה שיאכלו ביש משיח היום. שיתמודדו.

בלי אבל. די כבר. תתרחקו ממני. לכו ליישר את התלולית ולסדר את גדר האלמוגים. עזבו אותי בשקט.

<עוצרת נשימה>

קחי אויר אחותי (-:

שליחה על ידי אה* » 29 נובמבר 2010, 16:51

למה את כל הזמן כל כך כועסת? מילא כועסת, אבל משפריצה כעס על כל העולם.

אגב,
למה הילדים שלך צריכים לטפל באח הקטן בזמן שאת"מכייפת לך" (או שלא) עם גבר? ועוד לחטוף ממך צעקות.

נראה לי שמי שצריכה אוויר זו את....

זה פה מאוגוסט ולא ידעתי ועוד בהתחלה הייתי נכנסת...
יש רק אחת שיודעת לכתוב ככה ומרוב התענוג בכלל לא איכפת לי אם אני מבינה או לא. תודה על המטעמים האלה ותודה שאת מגישה אותם ישר לפה בלי להסביר. וואי וואי איך טעים.

בוקר טוב, סיפרו לי שנכתב כאן משהו "לא נעים" בתגובה למה שכתבתי ומישהו מחק.
אני מודה לכותב ולמוחק, אבל מבקשת גם להחזיר ההערה וגם לא למחוק כאן דברים.

הנה עברתי בסביבה והחזרתי לך את ההערה ה"לא נעימה".

אמא, שאלה אותי בתי הגדולה, למה את כל כך כועסת כל הזמן? ומילא שאת כועסת, את ממש...כאילו..משפריצה עלינו את הכעס הזה! זה כל כך לא פייר!

אחרי שהקטנים נרדמו ישבתי איתה והתחלתי להסביר, לאט, לאט, לפרטי פרטים, עם דמעות עצב ודמעות צחוק ודמעות חרטה ודמעות סתם, למה אני כל כך כועסת. והיא הקשיבה, והעיניים שלה נהיו כבדות, וההנהונים כבר נהיו לא לעניין ובמקומות הלא נכונים, ואת הקטעים הבלתי נחמדים ממש יש מצב שאפילו לא שמעה. וכשנאנחתי אנחה גדולה ואמרתי לה אז זהו, בגלל כל זה אני כועסת כל הזמן. היא הרימה את הראש, ואמרה אוף אמא, נו, לא התכוונתי למה את כועסת, זאת אומרת לא באמת את הסיבות, רק התכוונתי שלא בא לי שזה יהיה ככה. זה לא נעים.

לא נעים, אמרתי לה, אבל זה מה שיש. זה לא אומר שככה זה יהיה כל הזמן, אבל ככה זה עכשיו.

אה, את זה הבנתי פרפקט.

שליחה על ידי אה* » 30 נובמבר 2010, 21:55

אז למה לא לאפשר טיפול בכעס? (זו הזמנה, לא שאלה שאת "צריכה" לענות לי עליה)

הם הרי לא יכולים ולא צריכים ("הם" זה לא רק הילדים אבל בעיקר) להכיל את כעסייך, בטח שלא בתדירויות כאלו ובעוצמות כאלו. זה יכול לפגוע בהם באופן בלתי הפיך ואת בוודאי לא רוצה בזה. (אני לא מדברת על עצם הכעס, אלא על האופן שבו הוא מתבטא)

אגב, אם את כותבת פה סתם סיפור ללא שום קשר לחייך האישיים - (מה שקשה לי להאמין) - אז תתעלמי.

קרוטונית / מי שמחק:
הדפים השונים כאן מזמינים דיונים שונים. במהלכן יש הערות שונות. לא כולן "מכילות, נעימות ומחבקות" וזה לא הופך אותן לפחות ראויות או פחות נכונות. לפעמים ( אם כי לא תמיד) הערה משקפת שנאמרת מהבטן יכולה לתת הרבה יותר מחיבוק חום אהבה ושאנטי. ואם כבר, זה גם "לא נעים" שאנשים עוברים בדפים של אחרים ומוחקים הערות שלא נעים להם לשמוע. (ואין בהן איזה תוכן שיווקי, או משהו אחר שפוגע ברוח האתר).

שליחה על ידי יעל* » 01 דצמבר 2010, 07:36

זה לא אומר שככה זה יהיה כל הזמן

אהההםם....
תמיד אהבתי את התיאור שהופיע באחד הדפים כאן, על המשפחה המושלמת.
המשפחה הזאת, שבה יושבים כל בני המשפחה סביב השולחן, לארוחת הערב (או הבוקר) אוכלים לחמניות מקמח מלא, מאפה בית כמובן, אוכלים אוכל טעים בריא ומזין ואורגני, כולם מאירים ומוארים, מחייכים ומנהלים שיחה פילוסופית עמוקה, הכל בהרמוניה ובאהבה שאין לה גבולות או קץ.
וכמובן, כפי שנכתב בדף האלמותי ההוא, אצל האחרים זה תמיד כך, כמובן....
אז הגדולה כאן היא האנושיות כפי שהיא, בלי יומרות, וזה לא אומר שאם מישהו כותב כאן בלי יומרות, וחושף את רגשותיו ברבים, צריך להיתלות בזה ולתקן.
כך זה.
ויפה שכך זה, על הטוב ועל הרע.
ואין כאן בקשה לתיקונים ושיפורים,
ולכן, אולי ענווה לא תזיק כאן, שכן כאמור, אצל האחרים תמיד הכל כל כך וכולי וכולי.
וכמובן, הפוסל, במומו פוסל....

מה שהיא אמרה: אהההםם....

מה שהיה טוב בלגלות עכשיו את כל מה שנכתב מאוגוסט זה שיכולתי לקרוא את זה בשלוקים גדולים. הבעיה הכי קשה שלי עכשיו היא לחכות לפוסט הבא. אוף, דחיית סיפוקים.

אין משפחה מושלמת.
אני חושבת שכולנו משפריצות איכסות, לפעמים זה כעס.
בכל מיני עוצמות, בלכ מיני תדירויות.
ולפעמים אנחנו מסוגלות לקחת את עצמינו משם ולקום.
ולפעמים זה לוקח זמן.
אבל למה לכל השדים מישהו חושב שהאמהות של המשפחות המושלמות מסתובבות דווקא בבאופן?

הי תבשיל
זה היה בהומור... ברור שאין משפחה כזאת,
זה היה דף שמתאר בהומור איך לפעמים נדמה שאצל האחרים זה כך... תמיד אצל האחרים...(-:

נזכרתי בבדיחה שהכי הצחיקה אותי בילדות:
היה היתה משפחת דג חתול. אמא דג חתול, אבא דג חתול, ילד דג חתול וכלב דג חתול.
(זה אפרופו משפחות מושלמות והומור)

אה, תמרול ה, לא חשבתי לרגע שאת חושבת אחרת ממני.
הרחבתי והדגשתי, לטובת הנוזפות מלמעלה.

מתחיל להיגמר לי החשק להניק. אני עסוקה מדי, טרודה מדי. זה מעצבן אותי.
הפעוט שלי כנראה הרגיש, כי בא ואמר לי "אמא, ילד לא חמוד עושה חור בציצי ושותה עם קש. אני חמוד אז אני לא עושה את זה."
רחמים. עם יציאות כאלה אני כנראה לא אצליח לעולם להיגמל מההנקה. מה יהיה עלי ועל ציציי הדואבים והמרוטים? עד מתי יציקו לי ככה בבוקר ובלילה ובינהם? לא רוצה. די. זה לא נעים לי. בעולם החדש של אמהותי הלא נחמדה לא נעים לי זה דווקא כן סיבה.
למה?
כי זה לא נעים לי.
אפשר להתאמן על זה. הרחק מה- "זה לא נעים לנו שאתה מדבר ככה".
זה כבר לא זה בכלל.
זה בויינה, דיר באלאק, זה לא נעים לי. קולט? זה לא נעים לי!
בדיוק כמו החתולה שראיתי מעיפה וואחד לאטמה לגור שהעיז ובכל זאת תפס בפטמה. היא לא דיברה איתו ברכות בכלל. היה בזה מסר אחד: תיזהר. עשית משהו שלא נעים לאמא. זה עלול להיות לך מסוכן.

מעניין, אני חשבתי שההערה של "אה" זה סוג כתיבה של ה סופר אגו של הכותבת לעצמה.

לא קראתי מהתחלת הבלוג. קצת קשה לי לעיכול השילוב של הדג והחתול ביחד. אבל זה שלי, לא של אף אחת אחרת.

לא (-: אה היא אישיות בפני עצמה.
דג חתול הוא לא דג מאכל אז את יכולה לדלג על הקטע עם העיכול, ואולי להסתכל בקישורים ליוטיוב שנתתי במעלה הדף, של דג חתול אמיתי בים. זה מסביר יותר מאלף מילים, אם כי - נשימה עמוקה - אם כי יש סיכוי כלשהו שגדלתי על הידיעה שהדג בסיפור הזה והדג בסרטונים היפהפיים מיוטיוב הוא הוא דג חתול, ובעצם שמו אחר ודג חתול הוא דג אחר בכלל.
זה לא משנה. לצורך העניין, דג חתול זה ההוא בסרטונים וכך אפשר לדמיין אותו.

איפה קישורים? יגעתי ולא מצאתי.

http://www.youtube.com/watch?v=QOthel4L ... re=related

http://www.youtube.com/watch?v=a13nUg5pwbc

הצעיר שמעבר לכתף שלי ישר אמר "זה דג חתול".

תודה!
הכי דג חתול!

<אנחת רווחה>
(-:

לא רוצה לאכזב, אבל דג חתול זה 1C1CHEU]שפמנון iwIL402IL402[/po]&q=catfish&um=1&ie=UTF-8&source=univ&ei=Kqv8TPnwJYSQ4Qbm54XdBg&sa=X&oi=image result group&ct=title&resnum=1&ved=0CCsQsAQwAA&biw=1265&bih=707
למשפחת הריי'ז קוראים בטאים בעברית. ויש להם תתי משפחות כמו גיטרניים וכנפתניים. אבל אנחנו עוסקים במטאפורות, הרי, אז ישאר הריי חתול ונעצום עין מטאפורית ובא לציון משיח. או משהו.

ובא לציון משיח
ובא לציון גואל (-:
<מתמקדת בעיקר>

בשמת, בחייך. אני מפרפרזת פרועות על "יש משיח". דאאההה.

צצצ. אל תטעי את הנוער! אחר כך מקבלים את player]זה embedded[/po]

זה באמת? אמאלה. מגרד לי מתחת לעור לראות את זה. מביך אותי ברמות. זוועה.

יש טענה שזה בוים. אבל האמת, בתוך עמי אני יושבת. אני בטוחה שהן לא היחידות.

טוב האמת, יצאתי גם סתומה (כי לא הבנתי בעצמי את הבא לציון משיח. אהבלה שכמותי.) וגם שפמנון. אבל לפחות אני יפה ולא חנונית. (כי יש לי, אגב, שפם. והדמות הרצינית היחידה לדבר על זה איתה היא פרידה קאלו, ושמעתי שבסרט שעשו עליה השחקנית בסוף לא הייתה משופמת. מאוד מקומם.)
ובקשר ליפות וחנונים, באמת, לא בוכים על גבר. מה אתן רוצות ממנה? חכמת חיים במיטבה. סוף מעשה...מהו מעשה? זו שאלה פילוסופית עמוקה. והאמת הייתי ממשיכה לפתח את זה אבל בא לי להכניס סטירה לחארות שעשו את התכנית הזאת.
לא יודעת אם מותר בכלל, במסגרת זכויות אדם בסיסיות, להשתמש ככה באנשים.
התכנית הבאה: תמונה יפה של פרידה קאלו שאמצא ברגע הפנוי הבא.

אסותא! הדסה בילינסון. זה מצחיק.

בשמת, תודה על הקישור. זה אמיתי ?!

סליחה דגחה, אני אפסיק להפריע. חוזרת להקשיב בשקט. @} @} @}

בשמת.... זה חומר חזק
יעצור אותי מפראפרזות למשך איזה עשור

<בהלם>

דגחתול, גם אני שמחה שחזרת

אני אפסיק להפריע. חוזרת להקשיב בשקט.
הצילו! מישהו כותב בשם ניצן אמ! טרול!

היי היי! אני קוראת כבר מלא זמן בשקט!

זה לחלוטין לא אמין, צטערת.

הגיע הרגע בו אני רק מקווה שיצטרפו לכאן עוד חרצובות לשון.
זה לא עובד טוב במעמקים ולא בקיטון מהביל של בישול ולטישה (בשניהם שומעים גרוע והאזניים כרויות לרחשים מסוגים אחרים, ובכלל, כל פרשנות העולם מתבצעת אחרת)
דילמה שכזאת. מרוב אהבה.

הגיע הרגע בו אני רק מקווה שיצטרפו לכאן עוד חרצובות לשון
כולן פה, קשורות היטב (לסלע אנדרומדה).

איך זאת? http://www.elsaelsa.com/wp-content/uploads/2010/08/frida-kahlo.jpg]+פרידה[/img] קאלו

אוי. נפלאה. תודה.

הלכתי לכיוון הציורים דווקא, ולא הצלחתי להחליט אז תודה שפתרת את זה באופן הכי מתבקש.