דג חתול

[עולם_ומלואו*]

יא מלעונה, תחזרי

[לי_אורה*]

תודה על התשובה
ומקווה שתהיה תשובה-שיבה מהירה

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יא מלעונה, תחזרי

[לי_אורה*]

אוי! ראיתי במה חדש ונכנסתי מהר לפני שקלטתי שלא דג חתול כתבה...
אווווף
מתגעגעים נורא! שובי שובי
מקווה שאת בטוב ולא כותבת רק מפני שהרבה טוב אופף אותך ואת ילדייך

[דג_חתול*]

שלום שלום, הבלוג לא ננטש הוא רק במנוחה. תודה רבה על ההודעות החמימות בחורף הקפוא הזה ואיחולים לנעימות בחדרים חמימים מאחורי חלונות רטובים וכל שאר הסצינה הזאת שבינינו, מה זה מיציתי אבל הס מלקטר חס וחלילה על החורף.
בא לי דווקא אם כבר יש לי מחשב (ממליצה לכל אחד איזה קילקול בריא וממושך במחשב. יש בזה ברכה שאי אפשר לדמיין או לתאר)
לאחל לכל מי שאיחול בא לו טוב כרגע,
להיות נעימה לעצמה. ככה, קיבלתי את זה בתיקשור. כל מי שקוראת חובה עליה עכשיו ללכת להיות טובה אל עצמה. הייתה לי שכנה שכל פעם שהייתה מציעה לי משהו מעצבן (תעיפי את החולצה הזאת זה לזקנות. תעיפי את הבחור הזה, הוא לצעירות, תעיפי את ההלך רוח הזה, הוא מדכא את כל הבניין והוא לא טוב לך, והייתי שואלת בקריזה "מאיפה לך?! מה זה הידענות הזאת?!" היא הייתה עונה "קיבלתי את זה בתיקשור, אוקיי?"
אז זהו. קיבלתי בתיקשור שכולם צריכים להיות טובים לעצמם ושאין שום ברירה אחרת. אז יאללה. קישטה הביתה.

[כבשה_פרה*]

או במילים אחרות דג נחש אומרת לקוראותיה המתחננות:
get a life
(-:

[כבשה_פרה*]

או במילים אחרות: קישטה הביתה!!!

[בשמת_א*]

יאללה, מכבה את המחשב
(אבל תחזרי כבר! איזה תקוות עלו בי לראות את דג חתול במה חדש, ובסוף את שולחת אותנו הביתה )-: ).

[דג_חתול*]

קישטה הביתה היה לעצמי. סליחה על חוסר העדינות שבה זה נכתב.
אני ממש מתנצלת על הנימה שכאילו עושה שווו לפרות-כבשות, חס וחלילה. לכן בחרת שם כזה?
אני מבקשת להסביר לך באופן אישי והכי כנה: אני מכורה כ"כ לכתיבה, כל כך מכורה לקוראות והכותבות שכל אחת מהן סוסה-סוסה, אולי גם את, לא מכירה אותך, ותחנונים בכלל לא קשור למה שהן עושות כאן, ואין לי ספק שהם יודעות, ואולי גם את, כמה קל למכור את החיים האמיתיים תמורת החמימות, התבונה, האחווה הנשית החכמה, ההזדהות, הרחם החמים הזה שבקלות הופך לארמון נפלא של נשים אוהבות וצוחקות, שמספק מרחב וירטואלי.
ואיך לפעמים צריך להגיד לעצמך "עופי מפה! חזרי לחיים! מחכים לך שם דברים! צאי מיד ושובי!"
או במילים אחרות: קישטא הביתה.
בין אם נפגעת בעצמך ובין אם נפגעת עבור אחרות, והלוואי ולא נפגעת כלל וסתם עצבן אותך: אני מבקשת סליחה על ההתבטאות הלא זהירה.
את יודעת, אני מוכנה לגור פה בתוך הבלוג, עם קוראותיו וכותבותיו הנהדרות והאהובות. גם איתך.
אבל איי ניד טו get a life
כמו כולנו, בזמנים כלשהם לפעמים.
אני מבינה שיתכן שזה לא הובן מהמשפט הנמהר שכתבתי קודם. מבקשת סליחה ממך ומכל מי שאפילו צל של הרגשה לא נוחה עבר בה עם קריאת המילים.

[כבשה_פרה*]

זה נכתב בהומור (-:
יאללה רצה "לקחת חיים" מחוץ לפה...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מתוקה, מה פתאום... אני קראתי את זה כאיחול מקסים שאת מאחלת לכולן.
כל מי שקוראת חובה עליה עכשיו ללכת להיות טובה אל עצמה.
לא נראה לי שמישהי נפגעה באמת.


אבל איי ניד טו get a life
הלוואי שהעבודה שלי לא היתה על המחשב. הייתי עושה לעצמי שבועות שלמים כאלה.

[כבשה_פרה*]

גם אני קיבלתי את זה:
להיות נעימה לעצמה. ככה, קיבלתי את זה בתיקשור. כל מי שקוראת חובה עליה עכשיו ללכת להיות טובה אל עצמה.
תודה על הבונוס: תיקשור מתנה לחג

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלוואי שהעבודה שלי לא היתה על המחשב. הייתי עושה לעצמי שבועות שלמים כאלה
איפה יש עבודה כזו תגידי לי
(טוב שלך במיוחד אבל בכל זאת)

[עולם_ומלואו*]

אויש מה פלוני אלמנוית. זאת אני

[בשמת_א*]

אני קראתי את זה כאיחול מקסים שאת מאחלת לכולן
גמני.
ובכל זאת, באנוכיות מוחלטת, רוצה שתחזרי לכתוב. והרבה. (-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איפה יש עבודה כזו תגידי לי
את באמת שואלת? בטוחה שאת רוצה? לפעמים אני תוהה אם זו קללה או ברכה, שדווקא מהכישרון הזה אני מתפרנסת.

[מי_מה*]

האיחול המקסים שלך עזר לי היום, בכל פעם שהרדיו בראש התחיל לשדר את הג'ינגל של החברה המתחרה (יעני התאבססות על שטויות וגערות עצמיות על ההתאבססות ) מיד חייכתי לעצמי והעברתי תחנה.
את אהובה עד בלי די וכייף שהצצת לפה בין חתיכת חיים אחת לשניה.

[עולם_ומלואו*]

את באמת שואלת? בטוחה שאת רוצה?
התכוונתי הפוך - איפה יש עבודה כזאת היום שהיא לא על המחשב כל היום....
ואת הכשרון שלך ברכה, בטח ברכה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אה, הפוך
בספרייה העירונית שלנו עדיין משתמשים בכרטיסיות(!). זה תופס?

[דג_חתול*]

מתחשק לי לכתוב מכתב ללאה גולדברג:
שלום לאה,
רציתי לספר לך, שלשכנה שלי נולד תינוק שקוראים לו נדב. הרמתי אותו ובלי לחשוב אמרתי לו " נדבת כבר ריבה לחייליך?" ואמא שלו, המיניקה, הרדמדמה ממתיקות תינוק שאופפת אותה, שאלה בעירפול ריסים "מה?"
וסיפרתי לה, שכשהייתי בהריון עם בתי השניה,
רגע, זה לא התחיל ככה. כשהייתי בהריון עם בתי הראשונה (את זה לא סיפרתי לה, זה אני מספרת לך) קיבלתי תלושים לחנות תינוקות כזאת. יצאה לי הנשמה שם, כל מה שראיתי לא רציתי לתינוק שייצא לי, ואל הכל השתוקקתי כמו אני לא יודעת מה. ולמזלי הרב היה שם ספר של לאה גולדברג, שלך זאת אומרת , בציורים יפיופים ומשמחי לב, שקוראים לו "בואו עננים". אם אני זוכרת נכון זו הייתה הקניה הראשונה שקניתי לתינוק שייצא, שהסתבר לימים כתינוקת.
ואחר כך, וזה כבר מה שכן סיפרתי לשכנה היולדת היפהפיה, בהריון השני, קניתי את הספר שלך הוורוד "מה עושות האיילות" ושם יש שיר, בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה. זוכרת? ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה? אז שם, כשהוא חזר, הוא נדב ריבה לחייליו, לצבא החרגולים. ואז היא הביטה בי, אמא של נדב, במבט כזה שבחיי, יש רק למיניקות שמתערפל להן המוח אבל כאלה שבבירור זוכרות שהן היו ישות אינטיליגנטית קודם, ובמרדף אחרי הרגע החמקמק של בהירות הידיעה ההיא , התעשתה, תפסה את פיסת הזיכרון בקצה זנבה ואמרה "רגע אבל בדיוק קיבלנו את הספר הזה!" וקמה בכבדות ממרבץ ההנקה הנפלא, והלכה לחדר פנימי וחזרה, את לא מאמינה, עם מהדורה חגיגית בפורמט ריבועי עצום וצבעוני, שכול כולה רק שיר יחיד: בארץ סין גר צ'ן סו לין.
מה שנקרא, אם היית חיה היית מתה כשהיית רואה את זה.
ומאז, כבר כמה פעמים ראיתי אותה מניפה את התינוקי שלה ומגרגרת לאזנו " מה שלומך נדב ריבה?"

אז למה בעצם הטרדתי אותך? גם כדי לספר לך על התינוק המתוק נדב ריבה, וגם, שכשהעליתי בזכרוני שוב את המבט המיניק שלה שהזדגג והתערפל חרף הרצון לדלות מתוך הנצח את הידיעה שהספר הזה שדיברתי עליו נמצא ממש בחדר הסמוך, מיד עלה בי המשפט האהוב על הזמן הנצחי שנשאר בעיני הפרות. וזה הרי משפט שלך! אז משום כלום, פרץ רגשנות וגרגורים תינוקיים נולד מכתב אלייך לאה גולדברג היקרה, מכתב תודה.

נ.ב. :סליחה שאני לא אוהבת את דירה להשכיר. מרגישה צורך לגילוי הנאות הזה לפנייך, בעיקר כי חושדת שגם את לא מתה עליו, ובכלל כתבת אותו בהזמנה, בעת דחוקה כלשהי. כתבי על ארבעה-חמישה טיפוסים, היה כתוב בטופס ההזמנה הרשמי, הקפידי שיהיו בינהם השחור, הלבן וההוא שעוזב.
ההוא שעוזב, שימי לב שלא יהיה ברור למה ולאן כדי לתת נופך של טיפוס הזוי למי שעוזב, ושעזיבה ככלל היא לא מומלצת והעוזב לא זוכה אחרי לכתו להסבר מכבד. זה, כפי שאת מבינה, כדי לכסות את הנישה של הירידה. הוסיפי כראות עינייך טיפוסים נייטרליים נוספים לטישטוש המגמתיות במופעי הטיפוסים אותם אנו מבקשים להציג.

כך בכל אופן דמיינתי פתאום. שוב תודה לך ושלום. והנה השיר הוא, באהבה.
http://www.youtube.com/watch?v=OvvAaLR-lJo

[מצ'רה*]

הוא נדב ריבה לחייליו, לצבא החרגולים.
לצבא הנמלים

איזה כיף שחזרת

[עולם_ומלואו*]

נדב נדב?

[עולם_ומלואו*]

וגם התגעגעתי.

[דג_חתול*]

(-:

[דג_חתול*]

הילדה שלי אמרה לי ככה:
אוייש כל כך לא נעים לי מסבא!
מה קרה, שאלתי.
קרה דבר נוראי. נוראי.
מה? (היא אמנם דרמה קווין אבל ניכר בה שקרה דבר באמת רע)
זה כל כך נוראי שאני לא יכולה אפילו לספר לך כי אז אני ארגיש את הצער עוד יותר. ואני לא רוצה לחשוב על זה. רק לקוות שזה לא היה קורה בכלל אוף אני כזאת נוראית. אוי אמא. אוי. אני שונאת את עצמי.
נו מה קרה??? די כבר. ספרי לי כבר מה!

ואז היא מקטינה קול ומסתכלת בי במבט מתחנן לרחמים ומספרת כך:
התקשרתי, אוקיי?
אוקיי.
וסבא ענה לי ואמר או נכדה יקרה שלום לך אני רק אתיישב רגע. חכי רגע.
ואז הוא הלך כנראה לספה, ולקח לו הרבה זמן, ושמעתי אותו מתנשף ואז הוא התיישב ואמר כן עכשיו אני יושב ויכול לדבר. מה רצית? ואמרתי לו אפשר את סבתא.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

(גם לי יש כזכור נדב אחד בבית! והוא לגמרי נדב ריבה, עכשיו שמתי לב )

אחזור אח"כ, יש פה מלחמת עולם רביעית.

[מיכל*]

ואז הוא התיישב ואמר כן עכשיו אני יושב ויכול לדבר. מה רצית? ואמרתי לו אפשר את סבתא.
גדול!! הצחקת אותי כל-כך
(הקטן שלי, עוד לא בן שנתיים, בכל פעם שמדבר עם סבא בטלפון - אומר לו מיד "תאתא, תאתא" (= סבתא), וכשמדבר עם סבתא, באופן קבוע כל מה שיש לו לומר לה זה "באבא, באבא" (=סבא) ... והצהובון המפתיע אומר כל גיל והשמחה שלו )
איזה כיף שחזרת!!!

[בשמת_א*]

איזה כיף שחזרת!!!
פשוט הרגשתי כזה "אהההה" והתיישבתי לי עם הפלייליסט החדש שהכנתי לי, באוזניות. הנה

הסיפור על בתך והסבא הזכיר לי את הבדיחה האהובה על בני כרגע (בן 9):
ארנב אחד הלך למאפייה יום אחד ושאל: שלום, יש לכם עוגת גזר?
אומרים לו: לא.
חוזר למחרת, שואל שוב: שלום, יש לכם עוגת גזר?
אומרים לו: לא.
חוזר שוב במשך עוד כמה ימים, כל פעם שואל ואומרים לו לא.
לבסוף האופה אומר לצוות: תראו, כל יום הוא בא ושואל, בואו נכין לו עוגת גזר. אז הם מכינים לו.
כשהארנב חוזר למחרת ושואל: שלום, יש לכם עוגת גזר?
אומרים לו: כן!
אומר להם: נכון שזה מגעיל?

[ארנבת*]

אצלנו מספרים את הבדיחה עם הפאנץ' ליין: "נכון שזה איכס"
באמת כיף! איזו התקהלות...ממש נהיה צפוף פה (-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אה כן, שכחתי:
השחור, הלבן וההוא שעוזב.
איך שוב דייקת @}

[לי_אורה*]

איזה כיף שחזרת!!!

אומר להם: נכון שזה מגעיל?

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

_אוייש כל כך לא נעים לי מסבא!
מה קרה, שאלתי.
קרה דבר נוראי. נוראי_
אויש, מתוקה אמיתית!
מזכיר לי (מזכיר, כי היא לא איתי, ואני מתגעגעת..) איך הקטנה-גדולה-(יחידה) שלי, רק בת 5.5 וכבר יודעת לא פעם, כשמתאים, לומר:
"אבל אל תספרי לסבא, כי סבא תמיד כזה דאגן, ואני לא רוצה שידאג".

איזה כיף שחזרת!!! לגמרי!

[דג_חתול*]

}@ (-:

[דג_חתול*]

(-:

[תמרי_הקוראת_בשקט*]

איזו מקסימה! ריגשה והצחיקה כאחד.
באמת כיף שחזרת.

[דג_חתול*]

אל יש משיח נכנסה אשה. קשה לי להעריך את הגיל שלה. אולי סביבות ארבעים, אולי קצת פחות.
אני כבר הייתי אחרי הכל, היה בערך אחת עשרה בבוקר. הכלים שטופים. נשאר לי רק לארגן את העדשים המושרות בסלסילה יבשה שינבטו קצת, ולהכין דברים למחר.
ניכר בה שבכתה קודם, אבל גם לא היה קשה לפספס. היא כל הזמן אמרה לכפותנית "סליחה שאני כזאת בכיינית. סליחה שאולי אני אבכה".
הכפותנית חייכה במתיקות רכה ולא אמרה דבר, רק חפנה את הקערה וערבבה קצת לקרר, והרימה אליה עיניים להקשבה תוך כדי ערבוב. מרק כתום. סמיך. לידו שתי קעריות חרס אחת עם יוגורט, השניה עם קרוטונים. אני משתמשת ביוגורט הרגיל של תנובה שבא במיכלי פלסטיק הכי גדולים, בסופר. הוא הכי טעים. כל פעם כפית קרירה לתוך המרק החם, זה נפלא.
והאשה סיפרה כך: בעלי לא עובד עכשיו. זה לא כל כך נורא. גם הייתה לו עבודה מלחיצה מדי, וגם יש לנו ממה לחיות עכשיו, ואני עובדת, סך הכל טוב שהוא קצת נח בבית, הייתה לו שנה מאוד קשה השנה האחרונה בעבודה. הוא איש חכם ומוכשר, אני שמחה שהוא לוקח את הזמן.
אבל בבוקר, הוא מתערב. הוא מתערב לי. אני משתגעת ממנו. כבר יש לי את הרוטינה של הסנדביצ'ים לילדים, ומי שותה מה, ואיפה הסווטשרטים וכל זה, מבחוץ מי שיסתכל זה נראה לו בלגן והיסטריה, אבל יש בזה אירגון.
מאז שהוא בבית הוא רוצה לנהל את מה שקורה. להקל עלי...היא מחייכת במרירות. נעמד יחד איתי במטבח, ומתחיל, איך אני יגיד לך, לעצבן אותי. כל הזמן אני צריכה ללכת אחריו, לא ככה, לא ככה, והבוקר, הוא שפך את השאריות של השמן המטוגן לתוך הכיור, אולי רבע ליטר שמן! לכיור!! ושרף את הפיתות של הילדים ואני התפרצתי עליו.
והיא מתחילה לבכות.
לבי יוצא אליה, מעטים מעזים לבכות פה ככה ואני מיד מסתכלת מסביב אבל מעט האורחים שקועים בענייניהם.
אמרתי לו בכעס, נו באמת, אתה עושה לי עבודה כפולה, שתי עקרות בית ועוד אחת גרועה זה הדבר האחרון שקיוויתי לו, ככה אמרתי לו, והוא שתק, ולא שמתי לב בהתחלה כמה הוא נעלב, ואז כעבור כמה דקות אמר לי בשקט "כמעט הפכתי את השולחן עלייך. אני כל כך כועס עלייך. רציתי לפנות אותך. את כל הזמן מתלוננת שאין לך דקה לנשום. שכולם רוצים ממך דברים מהשניה שאת מתעוררת. רציתי להקל עלייך."
והיא שוב בוכה, הפעם יותר בשקט, בייאוש. ואומרת: כל כך רציתי לבקש סליחה ולא הצלחתי.
וזה רק נהיה יותר גרוע. הזכרתי לו שצריך להחליט על פסח, והוא מיד ענה שהוא לא מתכוון לשבת אצל אח של אבא שלי, שזה לא הגיוני, וצרחתי עליו מה זה קשור להיגיון, בשנה שעברה היינו אצל ההורים שלך. אז הוא ענה בקול לא נעים כזה, אבל זה לא אצל ההורים שלך, נכון? ואמרתי לו אתה חסר רגישות ומגעיל, והוא ענה לי את אשת ריב ומדון רק לריב את רוצה.
והיא שוב בכתה. ואז קינחה את האף והתפנתה לאכול. הכפותנית נראתה מדוכדכת. היא אשה צעירה וגם די חדשה בתפקיד. כל זה היה קצת חזק מדי עבורה.
הסתובבתי פנימה עם הגב לכל זה ומזגתי לעצמי סודה עם לימון. אי אפשר להכיל הכל כל הזמן. פתחתי את החלון. בחוץ היה קר וצלול.
.

[שביל_בצד*]

אי אפשר להכיל הכל כל הזמן
אנחנו פוגעים בקרובים לנו ביותר וזה יותר עצוב אפילו יותר מאשר שהקרובים לנו ביותר פוגעים בנו...
פגעתי ביקרים לי ביותר אפילו בלי ידעתם, וכל כך הייתי רוצה לבקש סליחה...

[בשמת_א*]

אוי אני כל כך מבינה את האורחת שלך.
הדיאלוגים האלה כל כך שקופים לי עכשיו. כל כך צלולים. כל כך ברור לי איפה הטעויות. איפה הפנייה הלא נכונה. מאיזה מצוקות הם מדברים. איך מגיעים לריב ממקום של כוונות טובות. איך הכל מתהפך.

[מי_מה*]

אההההה
פותחת פה גדול ובולעת בתענוג את כל המנות הנפלאות האלה שהגשת כאן.
תודה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בארץ סין גר צ'ן סו לין בבית עם גינה - בכיתה ב' זכיתי עם הדקלום הזה במקום ראשון בתחרות תחפושות של כל בית הספר (התחפשתי לסינית, כמובן...).

ואיזה כיף שנכנסתי ל"באופן". כבר כמעט לא נכנסת לכאן, מסיבות שלא ממש ברורות לי, לא מתוך איזו החלטה מודעת...

ובקשר למריבות עם בן הזוג - אף פעם, כמעט, הריב הוא לא על העניין שבגללו פרץ הריב... בדיאלוגים האלה, כמו שאמרה בשמת, בכלל לא אומרים את מה שרוצים לומר באמת.... ואנחנו יודעים את זה, ושוב ושוב נופלים לאתן מלכודות.

[אמא_של_נדב_ריבה*]

תודה, כתבת מקסים, ובכלל כל הבלוג הזה זהב...

[דג_חתול*]

(-:

[יעל*]

הפוסט האחרון לא נותן לי מנוח כבר כמה ימים.
הדיאלוג (אם אפשר לקרוא לזה דיאלוג, יותר שיח חרשים) כאילו לקוח ממטבחי הפרטי, אבל נניח לזה.
מה ששבר אותי זה הסודה עם לימון, הפרט הקטן הזה הפך לי את הבטן....

תודה לך

[מצ'רה*]

הו,
כמעט בטוחה ש-משהו,
הולכת (ברטט) לכתוב לך מייל לראות אם צדקתי

[לי_אורה*]

_אההההה
פותחת פה גדול ובולעת בתענוג את כל המנות הנפלאות האלה שהגשת כאן.
תודה._

אתמול פתאום חשבתי לעצמי: מה עם כפותנית? (ברצינות, ככה חשבתי)
והנה יש סיפורי כפותנית ויש "יש משיח" ויש שיחה. לאור תוכן השיחה וכל האנרגיות קצת מוזר לכתוב את זה. אבל מה לעשות, זו האמת: נהנתי!

(טוב שאני לא כפותנית. אם היא הייתה שואלת לעצתי הייתי אומרת לה להשתדל לעשות משהו לא קל: להשאיר לו את הבוקר ואת המטבח. לא לתת לו הוראות והסברים ולאפשר לו להכין סנדוויצ'ים לילדים איך שהוא חושב שצריך. אה, ושאחר כך גם ינקה את הכיור. באמת לא צריך 2 עקרות בית באותו מטבח.

וגם שיחליטו שלא צריך את כל הווג'רס הזה כל שנה בליל הסדר. אפשר גם לחגוג בשקט בבית אבל אולי זה קונספט יותר מדי רדיקלי לכמה אנשים. ויש גם כאלה שלא מוכנים בקלות כזו לוותר על כל הדרמה...).

[דג_חתול*]

(-:

[דג_חתול*]

בפורים הכינה בתי משלוח מנות, עיגול בריסטול מקופל לצורת אוזן המן ועטוף בצלופן אדום. במקום של הקשר מלמעלה איפה שאוספים את כל הקצוות של הנייר צלופן לפרח כזה, היא תקעה פרח בד סגול שהיה בבית . עלי הכותרת שלו היו עשויים מסגרת חוטי מתכת דקים שעליהם מתחו אריג סגול שקוף(כזה כמו של גרבי ניילון) . מאוד יפה וחגיגי.
אתמול, בערך שבועיים, או יותר? אחרי מסירת משלוחי המנות בכתה, סיפרה לי בתי ככה:
את יודעת, אמא, שהפרח בסוף לא הגיע לילדה שקיבלה ממני. כששמו את כל המשלוחים להגרלה ראיתי שהפרח איננו. כנראה נפל.
אוי! הצטערתי. (דברים כאלה שוברים לי את הלב ישר), אבל היא היסתה אותי, רגע, רגע, תקשיבי, זה לא נורא. היא עדיין שמחה מהמשלוח מנות, זה עדיין היה יפה, אבל תקשיבי:
אתמול, פתאום ראיתי את הפרח מונח על השולחן של מלאכית-מנחה. (מלאכית-מנחה היא המחנכת בכתה של בתי. הזמנו אותה בתיקשור והיא באה.)
הוא היה מעוך וקצת קרוע, ובדיוק כשראיתי אותו, עברה הילדה שקיבלה את המשלוח שלי, עלה שושן, הסתכלה עליו והמשיכה ללכת ואז חזרה קצת אחורה ושאלה את מלאכית-מנחה "של מי זה? " והיא אמרה לה לא יודעת, מישהו מצא אותו בחוץ ושם כאן.
עלה שושן שאלה הוא לא של אף אחד? ומלאכית אמרה לה לא נראה לי שמישהו חיפש אותו, הוא מונח פה כבר כמה זמן והוא די מסמורטט.
ועלה שושן שאלה "אפשר אותו?" ומלאכית אמרה נראה לי שכן. ועלה לקחה אותו.

ולא אמרת כלום?!
לא, חייכה בתי בחיוך עדין כזה, חצי מתפלא חצי שבע רצון. בהתחלה לא היה לי נעים לקפוץ ולהגיד זה ממני. ואחר כך כבר לא אמרתי כלום. וזהו.

[דג_חתול*]

באסיפת הורים, בהפסקה לקפה, אני אומרת לאמא אחרת שעומדת לידי סדרה של משפטים ריקים שתכליתם ליצור ערוץ חמימות. כי יש לי אליה הדרת כבוד בסיסית. כי היא אימצה ילד. אז אמרתי לה ככה: בלה בלה בלה בלה, אימהות מאמצות בלה בלה בלה.
והיא הסתכלה אלי, הרצינה מאוד ואמרה "אין דבר כזה אימהות מאמצות . יש אימהות"
אופס. ברור לי שנכנסתי ממש לא במתכוון לשדה פרחים ממוקש.
מזתומרת? אני גועה אליה ברפיון.
תראי, היא מסבירה לי בסלחנות. כשילד נולד, הוא נולד פעם אחת.
כשילד מאומץ, הוא מאומץ פעם אחת. אמא שלו לא ממשיכה לאמץ אותו שוב ושוב ושוב ושוב. היא אמא מאמצת ברגע האימוץ. אחר כך היא פשוט אמא.

וזה מזכיר לי אירוע כל כך אחר. איך שביש משיח סועד אחד הבריח כפותן.
הם שוחחו, ופתאום הסועד הרים את קולו על הכפותן "מה פתאום ניצול שואה? מדוע אתה קורא לי ניצול שואה?? זה נדמה לך שניצלתי?! לא ניצלתי.
אני שרדתי את השואה. אבל בשום אופן לא ניצלתי ממנה. עברתי אותה ועוד איך. מישהו הציל אותי? לא. אז למה להגיד ניצול שואה, הא? אתה לא חשבת על זה, הא בחורצ'יק?"

[ריש_גלית*]

נו, מה יש להגיד? את הדברים שיש לך לכתוב בשמונה וחצי בבוקר לא הייתי מצליחה לנסח ככה אפילו בשמונה וחצי למחרת בערב (-:.

[לי_אורה*]

"אין דבר כזה אימהות מאמצות . יש אימהות"
צודקת. וגם האיש ההוא צדק. שניהם לא רצו שאנשים זרים יגדירו מי ומה הם.

[שביל_בצד*]

מדהימה הבת שלך, אין מילים.

אולי באמת צריך לעשות הפרדה בין ניצול שואה לשריד שואה. זו הבחנה נכונה.

[רונית_סלע*]

את מדהימה. הכנות, הדיוק שלך.

[דג_חתול*]

למחרת הסדר, שמעתי את הסיפור הבא:
תשמעי איזה באסה, היא אמרה לי. הלכתי עם אמא שלי לקנות מתנות לרחל.
(השנה רחל שוב אירחה את הסדר, בדיוק כמו לפני שנים, הגיעה עייפה ומחוייכת אל הדלת, ידיה מקולפות מהאקונומיקה וריחות התבשילים עד המעלית, לא יכולתי שלא להיזכר בתיאור שכתבתי עליה בעצמי לפני שנים. כמעט ולא היה הבדל. השנה למדתי שרק את הסלטים לקח שבע שעות לעשות. אבל הנה ראיתי איך אני כבר לא נוטרת לה. איזה כיף זה. איזו חוויה נעימה, לראות סרט שכתבת עליו ביקורות צוננות לפני שנים ולגלות שאתה רואה אותו בעיניים שהתרככו. שמסוגלות לראות בלי להיבהל אל מחוזות הציניות. ברוך השם על הגדילה.)
בקיצור, היא מספרת לי, הלכנו למשביר לקנות לרחל מתנות לסדר.
אני החלטתי להתפרע, היא מחייכת בחיוך זוהר, פתאום התרחב לי הלב והתחשק לי לקנות לה משהו ממש, ממש מתלהב. ומצאתי כותש שום. אבל מדוגם. יקר בטירוף. וידעתי שהיא רוצה כותש שום חדש. הייתי מאושרת שמצאתי אחד כזהמיוחד. אמא שלי הסתובבה והסתובבה בייאוש- כל האקט של המתנות מכניס אותה לסטרסים נוראיים כל חג- זה לא בגללה, זה כל הסימפוזיונים של ההשוואות - ובסוף כשכבר הייתה מותשת מצאה מגש. מין מגש לבן כזה מפלסטיק. נחמד. ממש לא משהו. אבל ידענו שהיא רצתה מגש. אז שיהיה, מגש.
בקופה, אחרי ששילמנו, אמא שלי אמרה, אוייש, נו, אני הייתי צריכה להביא לה את הכותש שום. אני האמא. והתחילה נורא להצטער, שהיא לא מביאה לה מתנה יפה כמו הכותש שום. אז אמרתי לה נו אמא מה הבעיה, את תתני לה את הכותש ואני אתן לה את המגש, מה זה משנה?
והיא כל כך שמחה ואמרה לי באמת??? אז הנה אני אחזיר לך. ואמרתי לה איזה שטויות מה זה משנה אל תחזירי לי.
והיא, כמו אבן נגולה לה מהלב, שהיא מביאה מתנה ראוייה, כמו שצריך, כי זה היה משהו באמת מדוגם, חבל שלא ראית, היא אומרת לי. וממשיכה:
למחרת הסדר, התקשר אלי ישר-לב חיבה, הבעל של רחל, ואמר לי "תודה שבאת. תודה על המתנה. אשתי באמת רצתה מגש נחמד כמו שהבאת, ולך אני יכול להגיד, זה נחמד ששכחת את המחיר וככה יכולתי לשמוח שלא הוצאת הרבה כי היה מצער אותי אם היית מוציאה הרבה על מתנה בשבילנו. אחרי הכל את באת עם אמא ולא צריכה להביא מתנה גם"
והיא מסתכלת אלי בפרצוף מבואס ואומרת: וזה היה שלושים שקל, המגש. והוא חושב שזה מה ששילמתי על המתנה שלהם. ולא שזה משנה, והעיקר שהם שמחו עם המתנות, אבל איזה דפוק זה יצא! ואי אפשר אפילו להסביר. "

אני התפקעתי מצחוק. קרובתי האהובה, איזה סמטוכה מיותרת.
חרא על המתנות פסח האלה, בחיי.

[עולם_ומלואו*]

איזה סיפור מבאס. הפולניות הבלתי נמנעת במיטבה
חג שמח יקירתי

[לילה_טוב*]

חרא על המתנות פסח האלה, בחיי.
להוציא אותן מחוץ לחוק.
וחג שמח @} (אפשר להביא פרחים)

[בשמת_א*]

אח, איזה מתנות לפסח מצאתי פה!
תודה, דג חתול

אני אוסרת להביא מתנות לפסח.
בשנתיים האחרונות היה אצלנו. אסרתי באיסור חמור, ואחר כך גיסתי הודתה לי ואמרה שזה באמת הרבה יותר קל ככה.
ויש לי שיטה:
כיוון שאנחנו "דחפנו" למנהג שבו כל אחד מביא איזה מאכל לליל הסדר אז אני יכולה להזכיר לאלה שמגיעים ממשפחות אחרות: "אתם כבר מביאים משהו - אוכל, אז ברור שלא יכולים להביא גם מתנות".
אם אומרים את זה מספיק פעמים, ובטון משכנע - אנשים משתכנעים בסוף.
אני יודעת להיות מאוד נחרצת

במשפחה שלי, מחלקים חודש מראש בין כולם, ויש כמה דברים קבועים. נגיד, אמא של גיסי תמיד מביאה את ההגדות מהקיבוץ, גיסי תמיד מכין את החרוסת המהממת שלו, אני תמיד מכינה אורז עם שקדים וצימוקים, אמא שלי מביאה את מרק העוף, גם מחלקים מי מביא מצות, מי יין, כמה תירוש - שזה כמובן מה שכולם אצלנו שותים כי יין הוא לא ממש כוס התה שלנו... P-:
כיוון שבמשפחה שלי בכלל לא מביאים "מתנות לאירועים", אז פעם בשנתיים מנהג המתנות תופס אותי בהפתעה. כשאני נזכרת אני מבקשת שלא יביאו לנו מתנות. זה נורא בעיני, המנהג הזה.

(מה ההבדל בין מתנות לאירועים לבין מתנות? מתנה לאירוע היא למשל שקונים מתנה כי בדיוק יש לי יום הולדת וחייבים לרוץ לחפש לי "משהו", או בדיוק יש חג אז "מוכרחים" להביא לי מתנה. אני אלרגית לאלה. מתנה מסוג אחר היא כשאני רואה משהו שממש מתאים למישהו אהוב, וקונה לו אותו ומביאה לו במתנה. זה יכול להיות כל דבר. פשוט כשראיתי אותו, ישר חשבתי "כמה זה מתאים לפלוני!" או "זה בדיוק מה שפלמונית מחפשת!").

[לי_אורה*]

_אח, איזה מתנות לפסח מצאתי פה!
תודה, דג חתול

"תודה שבאת. תודה על המתנה. אשתי באמת רצתה מגש נחמד כמו שהבאת, ולך אני יכול להגיד, זה נחמד ששכחת את המחיר וככה יכולתי לשמוח שלא הוצאת הרבה כי היה מצער אותי אם היית מוציאה הרבה על מתנה בשבילנו. אחרי הכל את באת עם אמא ולא צריכה להביא מתנה גם"

אני תמיד אומרת שפולניות היא לא גיאוגרפית והיא קיימת בכל העדות
פשוט קלאסה מה שהוא אמר לה... ממש יכולתי לשמוע את הטון העולה ויורד ומדגיש במקומות הנכונים - מגש נחמד אינדיד
ואהבתי את השם שלו. מגיע לו

[דג_חתול*]

אוקיי, שלא כמקובל בבלוג הנה מספר הסברים:
אצלנו במשפחה, אנשים מבוגרים נתקפים פאניקה כשצעירי המשפחה מוציאים עליהם כסף.
אף פעם, עד לרגע זה ממש, לא ניסיתי להבין למה זה, פשוט קיבלתי את זה כנוכחות חיה וקיימת בין כל הישויות המשפחתיות האחרות, כמו הברכות, הקללות, האמונות, השקרים, הדאגה, האוכל. ככה זה.
לכן אולי היה ראוי להסביר, שכשישר-לב חיבה אמר את מה שאמר, הוא באמת התכוון לזה, שהוקל לו, שהיא לא הוציאה הרבה כסף. זה באמת שימח אותו. כי היא צעירה. ולא מבוססת כלכלית, אבל גם אם הייתה מבוססת כלכלית, היא צעירה ממנו ולכן הוא אמור להוציא עליה כסף ולא היא עליו.
ככה זה. בילט אין יחד עם אדי האקונומיקה.
הוא באמת ישר לב חיבה. אני מתה עליו. אז מיהרתי להבהיר. עימכן הסליחה (-: (יש משהו לחלוטין לא תרבותי בלהתווכח עם קוראים. כמו שפעם יונת אמרה "כמו דיבור שיוצא לחלל האוויר" כבר איןזכויות ואין חרטות, ולכל זכות לעשות בזה כבשלו.
אבל הלו, זה הדוד הכי אהוב שלי. אמנם כללי בלוג וכל זה, אבל...
וכולי.

[דג_חתול*]

טוב כרגיל כשמתחילים להסביר זה כמו התערבויות בלידה. נו כבר הלכת לבית חולים אז תבדקי פתיחה. כבר בדקת פתיחה תעשי מוניטור. כבר עשית מוניטור אז יאללה תחליקי איזה זירוז קטן. כבר זירזת, מה לא תעשי איזה חתך חיץ להקלה אולי הכל יקרה מהר? כבר יקרה מהר? יאללה תעשי אפידורל נו. את רוצה לקחת צ'אנסים שתהיה לך לידת בזק והגוף שלך לא יתרגל לכאב בהדרגה? יצא מהר? תני לו בקבוק, עד שיהיה לך כוח להניק, נו. יצא ממש מהר? מלאי לו ת'עיניים במשחה צהובה על כל צרה שלא תבוא. יצא ממש ממש מהר? שימי אותו במתקן חימום.
יצא לאט מאוד את אומרת? אז סעי הביתה ממי. אנחנו נוציא לו נוזלים כי התמלא לו כל הדרכי נשימה, נכניס לו נוזלים כי כבר לא היו לו מי שפיר, נשאיר לבדיקת רופא מחר בשבע בבוקר, בינתיים נחסן, נחפוף לו, נסבן, נחטא, נקרא לך כשיהיה מוכן.

[דג_חתול*]

מה שהתכוונתי להגיד, שהפואנטה בסיפור של קרובתי היקרה הייתה:
"איזה באסה שהם לא יידעו לעולם, שמה זה התכוונתי להשקיע בהם!"
"זה לא הסכום שאת משלמת," היא מסבירה לי. "זה הרגע שבו החלטת לשלם אותו. זה הרגע של ההחלטה, שבו הלב מתרחב בנתינה. לא הרגע של הוצאת הכסף מהארנק"
"ואיזה דפוק זה יצא, הרי בסוף שילמתי, אבל הם בכלל לא יודעים שזה מה שהחלטתי לעשות."

ועכשיו שאני חושבת על זה, לא סתם מתן בסתר, להבדיל, הוא מצווה כזאת נעלה.
תמיד חשבתי שזה לשמור על כבוד הנזקקים.
עכשיו אני מבינה שזה גם לשמור על עצמך מפני משהו, שאינני בטוחה מה שמו.

בקיצור, זומן לה כאן פתח ליציאה מעבדות לחירות. ואולי היא תשתמש בו ואולי לא.


כמה קשה לצאת מעבדות לחירות!
לא פלא שהם לקחו את הזמן ארבעים שנה בסיבובים סביב עצמם.
מי רוצה להשתחרר, מי? מי גבר שירים ת'יד? שיחרור? מה נגנב לכם המוח?! תביאו הנה את החמימות המוכרת של הסיבובים ותעזבו אותנו בשקט בבקשה.

[לי_אורה*]

אבל הלו, זה הדוד הכי אהוב שלי. אמנם כללי בלוג וכל זה,
דווקא יופי שהיסברת. אחרת איך נבין? אני קראתי את דבריו קריאה פולנית וקראתי את הכינוי שלו בצורה של הפוך על הפוך. באמת חשבתי לעצמי כמה לא אטרקטיבי כשגבר מדבר כמו ביץ' שיודעת איך לדחוף את הסיכה באמצעות דיבור "יפה" לכאורה. כלומר תוך כדי שימוש במילים מנומסות.
אז טוב שהבהרת. מי אמר שצריך כללים כאלה?

והם נדדו במדבר 40 שנה בדיוק בשביל שכלללל הדור שהיו עבדים ושפחות ימותו במדבר ולארץ ייכנסו רק בני החורין שנולדו במדבר. אני למדה מכאן שיש אנשים שאצלם השעבוד כל כך עמוק ומושרש, שאולי (אני מהססת אם לכתוב) - טוב נעדן את זה: התיקון שלהם והשחרור שלהם מאווווד קשה (עידנתי, כן?). כנראה שלפעמים אין ברירה, וצריך לשבור את הכלים ולהתחיל משחק חדש עם כלים חדשים דנדשים.

וחשבתי, שהיא יכולה להתנחם שעשתה מעשה גדול עבור אימא שלה: חילצה אותה מכל המתחים ומהעצבים ומהחששות. ובסוף יצא שאימא שלה קנתה מתנה נאה ויאה אחלה קיום מצוות כיבוד אם גם לתת לה כבוד כמו שהיא ביקשה (אני האימא) וגם לתת לה כיבוד

[דג_חתול*]

והם נדדו במדבר 40 שנה בדיוק בשביל שכלללל הדור שהיו עבדים ושפחות ימותו במדבר ולארץ ייכנסו רק בני החורין

אני לא קונה את ההסבר הזה יותר. אני זוכרת שמסבירים לנו את זה בבית ספר. אבל חלאס עם הלוקשים האלה. אנשים פשוט מתים מפחד להיפרד מהעבדויות שלהם ומעדיפים לעשות רונדלים. חותמת שזה מה שקרה שם באמת. ובכלל המקראיים האלה הרי ספרו את החיים שלהם במאות, אין מצב שהתפגרו אחרי ארבעים שנה. אם מתו זה מהבושה, כשפכרו אצבעותיהם בצינת לילו של המדבר ואמרו הנה תכף עולה עוד בוקר תנכי חדש ואנחנו אנא נביא את הפדיחה, שאנחנו עדיין פה וממשיכים לעשות את עצמנו שלא יודעים את הדרך החוצה".

[דג_חתול*]

שהיא יכולה להתנחם שעשתה מעשה גדול עבור אימא שלה: חילצה אותה מכל המתחים ומהעצבים ומהחששות

לגמרי

[בשמת_א*]

לגבי הדוד, אני מוכרחה להגיד שכיוון שאני לא פולניה, אני קראתי את הדברים ממש כמו שהתכוונת (-:
(גם מכירה את הקטע הזה, שה"ילדים" לא מביאים אלא נחשבים יחד עם ההורים שלהם, גם אם ה"ילדים" כבר בני שלושים פלוס (-: )

_ועכשיו שאני חושבת על זה, לא סתם מתן בסתר, להבדיל, הוא מצווה כזאת נעלה.
תמיד חשבתי שזה לשמור על כבוד הנזקקים.
עכשיו אני מבינה שזה גם לשמור על עצמך מפני משהו, שאינני בטוחה מה שמו_
אני חושבת על זה הרבה. ובמשך הרבה שנים.
תמיד הייתי בטוחה שזה בא לשמור על הנדיבים לא פחות.
ואני חושבת על זה במיוחד כל פעם שמפרסמים ברבים שאיזה נדבן ידוע תרם כך וכך למשהו. ועוד יותר במיוחד כשהנדבן גם רוצה שהבניין ייקרא על שמו.
אני לא יודעת אם זו מידת הגאוותנות או היוהרה או משהו כזה. זה איזה שטן כזה של האגו מהסוג הגרוע והנחות ביותר.

[דג_חתול*]

אני לא יודעת אם זו מידת הגאוותנות או היוהרה או משהו כזה.
אבל לפעמים, את פשוט רוצה שמישהו יידע שעשית למענו. שיידע שאת עד כדי כך אוהבת אותו.
לפעמים לא מספיקה רק האהבה הטהורה הזאת ללא תנאי. רוצים הכרה. לא?

[דג_חתול*]

אני מוכרחה להגיד שכיוון שאני לא פולניה,
זה לא בגלל שאת לא פולנייה. זה בגלל מה שדיברנו עליו פעם, זוכרת, שרק לפני איזה שנתיים קלטת שבמציאות, יש מצב שאנשים מדברים עלייך, כאילו, מרכלים? הזדהיתי מאוד אז, והגדרתי לעצמי את זה איפושהוא על הקשת הנאיבו-אוטיסטית (-: פשוט קראת את הדברים כפשוטם. אפשר לתת לזה מחמאות או הגדרות קליניות, לפי המצב רוח (-:

[פלוני_אלמונית*]

רוצים הכרה. לא? כן.

ולגבי נדבנים - לגבי מתן בסתר - אין כאן תשובה חד משמעית, לדעתי, לפעמים זה תלוי בנסיבות. בדיוק השבוע, בפייסבוק, מישהי שמתנדבת בפרוייקט שגם אני מתנדבת בו התלבטה "בקול רם" אם תוך כדי ההתנדבות (שאיננה בסתר כלל, לא חשוב כרגע הפרטים) היא לא מאדירה גם את עצמה, מכיוון שידוע שהיא עושה את זה, והרבה אנשים גם מביעים את התפעלותם והערכתם.
והמסקנה הייתה שיכול להיות שכן, המתנדבים מאדירים את עצמם באיזשהו מובן, אבל במקרה הזה המטרה כל כך חשובה, וכל כך חשוב להביא לידיעת אנשים את הפרוייקט, עד שבשקלול כללי עדיף לפרסם.

יעל צ

[דג_חתול*]

ספרי נא! ספרי. זה שירות חשוב לכולם לדעת על זה. קצת האדרה עוד לא הרגה אף אחד וכאן רבה התועלת על הנזק (-:
אז תספרי? או רק קישור לפחות?

[פלוני_אלמונית*]

למי שמתעניין: בפייסבוק : להיכנס לדף שנקרא מרק לוינסקי


יעל צ

[ברונית_ב*]

קוראת..

[בשמת_א*]

אפשר לתת לזה מחמאות או הגדרות קליניות, לפי המצב רוח
חחח.
אבל תזכרי שאני מתחנכת באתר הזה, ופה למדתי לקרוא פולנית (-: ככה שבאמת, במקרה הזה, קראתי לא מתוך בוקיות אלא מתוך הבנה פנימית למה התכוונת.

בפייסבוק : להיכנס לדף שנקרא מרק לוינסקי
ומי שלא בפייסבוק לא קיים?
(-:
תזרקי איזה עצם.

[ANGEL*]

מרק לוינסקי

[דג_חתול*]

ככה שבאמת, במקרה הזה, קראתי לא מתוך בוקיות אלא מתוך הבנה פנימית למה התכוונת.
הזדמנות מתוקה להגיד לך שכל כך נעים לי שאת קוראת כאן. תודה

[יעל_צ*]

ומי שלא בפייסבוק לא קיים? ברור שקיים, אבל רק במציאות, לא במציאות הוירטואלית, שהיא החשובה היום .....
בכל אופן, אני רואה ש ANGEL נתנה קישור (תודה!). והנה עוד אחד


אנשים פשוט מתים מפחד להיפרד מהעבדויות שלהם ומעדיפים לעשות רונדלים מסכימה במאה אחוז. שינוי זה דבר מפחיד.

[בשמת_א*]

זה לך (-:
ואיזה יופי מרק לוינסקי! מחמם את הלב.

[לי_אורה*]

והנה מרק לוינסקי בפייסבוק

[לי_אורה*]

ומי שלא בפייסבוק לא קיים?
בשמת, יש הרבה דפים בפייסבוק שניתן לקרוא גם אם את עצמך לא חברה בפייסבוק. כמו למשל המרק בלוינסקי.

וכל הכבוד להן!!!

[קן_לציפור*]

דג חתול, אני פולניה (טוב, נו, חצי) - וגם אני קראתי כפשוטו.
יכולתי לשמוע מבין השורות את המנגינה המשפחתית שלך.
אבל איך שתיארת את זה, אחר כך, זה עוד יותר השתבח.

אנשים פשוט מתים מפחד להיפרד מהעבדויות שלהם ומעדיפים לעשות רונדלים מסכימה במאה אחוז. שינוי זה דבר מפחיד.
בני ישראל, העבדים לשעבר, הלכו במדבר 40 שנה כדי שהדור הזה ימות. אבל מה, הוא לא חינך את הדור הבא?
והנה, הדור שאחרי, זה שנכנס לארץ המובטחת, התנהג כמו בני עבדים, ונלחם ונלחם - מה שמשאיר אותם עבדים.
מה שמשאיר אותנו עבדים.
הרי בכולנו יש עבד קטן או גדול, שאליו אנחנו משתעבדים ומתים להשתחרר ממנו אבל מעדיפים את הרונדלים - כמו אמרת דג ח
מי לא מכירה את זה?

לפעמים לא מספיקה רק האהבה הטהורה הזאת ללא תנאי. רוצים הכרה. לא?
מסכימה. רוצים הכרה. בהחלט. יותר מרוצים.
צריכים הכרה.

תודה על מתנת פסח שלך לנו.

[קן_לציפור*]

אה, כן, ומרק לוינסקי הזכיר לי את y]זה 3BEwpv0dM[/po]
איזה יופי שהוא הסכים להצטלם כדי לספר על זה, לקבל הכרה וכדי שאני ועוד אחרים נדע מה אפשר לעשות...

[לי_אורה*]

ומצפה לעוד, עם פה פתוח
מקווה שהכפותנית תחזור בקרוב עם כפות גדושות כל טוב.

[דג_חתול*]

ביום העצמאות, הייתי צריכה מצרכים לעוגת חג. הכל סגור. בפירוש זכרתי שהכל פתוח, ויש אוטובוסים והכל! אבל הכל סגור, ואני הבטחתי עוגה חגיגית ולא היה לי כל מה שצריך.
המחשבה לנסוע לכפר הסמוך לקנות, הבליחה ופתאום קיבלה מימדים של מפלצת. ביום האסון שלהם, לבוא לקנות מצרכים לעוגת החג שלנו? כאילו, כמו שאומרים באוסטרלית: how fart can you get??!!"
והמחשבות מסתלסלות ומתחילות להעלות עשן מתוק ומפתה. לנסוע לכפר ערבי ביום הנקבא, לקנות מצרכים לעוגת חג העצמאות. לאט לאט מה הם ירגישו, מה אני ארגיש, נעשה פחות רלוונטי. אני אמנם חייבת עוגה, אבל גם מרגישה שהנסיעה לשם חייבת להתרחש. כאילו, מרגע שהמחשבה התניעה, הבולדוזר הזה כבר התחיל להתדרדר במורד, אז עדיף שהנהג ימהר ויקפוץ פנימה. טוב, זה פתיח די אובר דרמטי לתיאור העובדה הפשוטה שפחדתי. ואף פעם לא פחדתי לנסוע לשם. כפר ידידותי בסך הכל. וככל שפחדתי, ככה הרגשתי שאני בת זונה אם אני נותנת לי לחמוק ומונעת מעצמי את בירור הפחד הזה. בקיצור יותר הסתקרנתי מפחדתי, לראות איפה באמת אני חיה.
אז במכולת, היה סולידי לגמרי. ההתרגשות סביב המתקן עם הנקניקיות החמות הייתה הדבר הכי קרוב לתסיסה בקרב אוכלוסיה עויינת. עד שאפילו שאלתי את המוכר תגיד, איך היום בכפרים?
והוא מיד אמר ביד פרושה ומרגיעה, כאילו היה לו ברור שזה מה שאשאל או שלפחות זה ברור שעל זה אני חושבת, "ככה, כמו שאת רואה, רגיל. ככה כולם. רגיל. "
אז חציתי את הרחוב לירקן. אני מחבבת את הירקן הזה. בחור די צעיר, שקורע במחירים ומתאמן בשירה חרישית וממיסה מהקוראן, בישיבה מאחורי המשקל החשמלי. יש לו זקן קצר ועיניים שמסתכלות פנימה יותר מאשר החוצה. המראה הקלאסי של מחבל בסך הכל. אבל השירה החרישית שלו נוטעת אותי לשם, מעבירה מתחת לאף ולשפתיים חוטי רמזים זהובים על העולם הרחב, החמים, המבושם, הרובץ מעולף ומחייך בקצהו הרחוק של מה שנמתח בין אחורי המשקל החשמלי לתודעתו של המפחד.

שכחתי לספר שלבשתי גלבייה חומה. ומתחת מכנסיים. בד"כ מתוך כבוד, הפעם מתוך רצון להיטמע.
ארחיב אולי אח"כ על כמה נוח המקום הנשי בחברה המסורתית (אני יודעת, אני יודעת שלא, וכריתת דגדגנים ואללה יסטור ומה לא. יודעת. ) אבל נוח. בגדים רחבים, כהים, מסתירים.השתופפות, הימנעות מקשר עין, התעסקות בשלך, כמה שקט!

ואז נכנס גבר מבוגר. שמן ועוטה גלביה אף הוא. אבל לבנה. החליף דברים קולניים עם המתפלל שנקטעה שירתו. הסתכל עלי לראות איזה רושם עשו עלי דבריו והמשיך ללהג. ואז ממש פנה אלי (כבר עמדתי והמתנתי בשקט ליד הקופה) ושאל "מסבוט?"
אני, שאיני מצויה בהלכי חילוף אותיות בתרבות השכנה יכולתי בכל זאת להניח שהתשובה הסבירה תהיה חיוך קל והינהון.
אבל זה השאיר אותו באי נוחות, והוא דרש בשלומי באופן מורכב יותר וכשהשתהיתיעםהתשובה, שאל בעברית את שכנה שלנו מפה? וכיוון את סנטרו בכיוון הכללי של הבית שלי.
כן, אמרתי.
אנחנו שמחים על שכנים כמוכם. אמר.
גם אנחנו שמחים עליכם. גם אתם שכנים טובים, עניתי.
והוא חייך בשביעות רצון, ונדמה היה לי שראיתי מין הנהון קטן של אישור, כמו ציין לעצמו שעניתי את התשובה הנכונה, ואז חזר פחות או יותר על המחווה הראשונה בלווית סילסול מילים כלשהו.
ואני גמלתי לו שוב בברכה דומה.

ואז השתהה ואמר לי "חג שמח"

ועניתי "שלכולנו יהיה חגים שמחים, אמן"
והוא ענה אינשאללה. ונדמה לי שהוא בירך אח"כ את המשפחה שלי או משהו ושאני בירכתי את שלו. משהו כזה, כבר לא הייתי בפוקוס כי רק התפללתי לאלוהים שיעזור לי לא לעשות פדיחה ולפרוץ בבכי, כל כך נוגע ללב כל זה היה.
ואז הוא יצא ואיש הקוראן נשאר דומם ומתוח מאחורי המשקל.
ואמרתי לתוך השקט המחייב שנוצר, כשאני הופכת אותו ללא רשותו, ולנוחות שנינו, לקהל אובייקטיבי:
"יפה מצדו להגיד לי חג שמח. זה לא פשוט. זה יום לא פשוט"
והוא ענה בשקט "לא פשוט בכלל."
אבל מיד התפכח ואמר "אבל כאן הכל בסדר. כולם מאצלכם מכירים אותנו. קונים פה כל הזמן. אין שום בעיות. מי צריך את הבעיות".

[פלוני_אלמונית*]

תודה.

[עוד_אמא*]

דמעות בעיני.
תודה!

[אמא_של_נדב_ריבה*]

וואי, אני כל כך מזדהה עם ההרגשה הזאת, הרצון לברר עד כמה אפשר ללכת לשם, לברר את הפחד.
בצעירותי הייתי חוזרת מחיפה ובאחת בלילה עוצרת לקנות פלאפל בחנות שממול הירקן החביב. אחת בלילה, שקט וריק או שיש כמה בחורים צעירים שמעשנים נרגילה על מנה שווארמה... לא יודעת מה עבר לי בראש אבל עובדה שאף פעם לא קרה לי כלום ואף פעם לא פגשתי התנהגות לא נעימה.

רק הרגשתי את חוסר הנעימות הזו, שאיך זה שאני אישה, כמו הנשים שיש להן בבית, שבחיים לא היו חולמות ללכת לבד באמצע הלילה ברחוב.. ישר אני מרגישה מופקרת, זנותית כמעט, וישר מקטינה את עצמי, מצמצמת את עצמי להתנהגות שקטה ומופנמת, לא יוצרת קשר עין, קצת משפילה את הכתפיים, מתנהגת מאוד בנימוס, מאוד, בכבוד. וכך כל הצבריות הפמינסטית מחוספסת משוחררת שלי הופכת תוך שניה לכניעות ולהתבטלות עצמית..
ויש בזה באמת משהו נוח, משהו מוגן, משהו משוחרר מביקורת, מעין הפוך על הפוך כזה.. ואני אוהבת את זה ומתעבת את זה באותו זמן.

ודרך אגב, סיפרתי לך שהירקן הזה הפך לתחנת טיפת חלב של נדב? המשקל האלקטרוני הזה ממש נועד להושיב עליו תינוק..

[דג_חתול*]

רציתי לספר על חוויה שהפתיעה אותי. היינו בבר מצווה בבית כנסת קונסרבטיבי. כבר עם השם נוצרו לי אי הבנות. קונסרבטיבי זה כמו בקונסרבים, לא? משומר? יעני מהודק יותר ושמור, ופתוח פחות, לא?
אבל דווקא שם, ממש כמו הכי לא קופסת שימורים בעולם, הוכנסנו כולנו יחד, זוגות אוהבים, נערות ואבותיהן, סבתא נרגשת דוחפת פנימה סבא בכסא הגלגלים שלו, כולם נרגשים יחד, ואת פנינו מקדם איש מחייך, כולו מחוות חיבוק ושמחה על שסוף סוף באנו, ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, הוא אומר בלחישה ונותן לכל אחד סידור, במבט עמוק וחם וכמו קידה רכה אישית אל כל אחד מהבאים, ואומר אנחנו בעמוד 257, תיכנסו בבקשה, שבת שלום, מזל טוב,
ושם בפנים, כולם ביחד. קומה אחת. אין למעלה. אין סבכת עץ עם פיתוחים שהמציא סדיסט בעל חשיבה מתימטית זדונית גאונית שלא מאפשרת צפייה נינוחה בשום זוית, מבעד לפיתוחי העץ.
ושם, נשים, נשים. נשמע קולן. נראה שיערן. אפילו ברכיהן נראות!
אשה אחת ממש מבוגרת, ששערה הדק אסוף לגולגול מתחת לכיפה , ולידה עוד אשה עם כיפה, ואני מרגישה כמו בסרט מוזר, ומחזירה עיני אל האשה לידי רק כדי לבדוק בסקרנות שאכן, רגע, זו טלית על הכתפיים שלה?! ולאט לאט מבחינה בקהל באופנה נשית רכה , כיפה וטלית בצבעי בטיק כחול עזים, או עדינים פרחוניים, או ממש גבריים וקשוחים כאלה בלבן וזהב.
וקול שירה נשית עולה עולה חזק ובוטח מעל כולם מפי מי שאח"כ הוצגה כ"שליחת ציבור",
והלחנים לקטעי התפילה! היה שם "על שפת ים כינרת". היה שם לחן "התקווה". היה הלחן של "על כל אלה", בשירת פסוקי התפילה! כמה מוזר!
ובקטעים בהם כתוב במקור אלוהים אוהב אותנו ומרומם אותנו, נגיד, ובהמשך כתוב "והורג את כל אוייבינו ואוי אנחנו כל כך מרוצים ושמחים מזה" אז שומטים את זה. ושרים רק את הקטע החיובי, אלוהים מרומם אותנו ואוהב אותנו. וליד כל "ובנך" מוסיפים "ובתך" .
ובניגוד ללורטה בשעתה, זה בכלל לא היה מצחיק. זה היה נעים.

[דג_חתול*]

ודרך אגב, סיפרתי לך שהירקן הזה הפך לתחנת טיפת חלב של נדב?
לא
אז אליכם הוא התכוון, כולם מאצלכם באים אלינו? (-:

[עולם_ומלואו*]

אין סבכת עץ עם פיתוחים שהמציא סדיסט בעל חשיבה מתימטית זדונית גאונית שלא מאפשרת צפייה נינוחה בשום זוית
גדול.
זה לא פייר שאתן שכנות ואני רחוק.

[עולם_ומלואו*]

אין סבכת עץ עם פיתוחים שהמציא סדיסט בעל חשיבה מתימטית זדונית גאונית שלא מאפשרת צפייה נינוחה בשום זוית
גדול.
זה לא פייר שאתן שכנות ואני רחוק

[אירית*]

והוא ענה אינשאללה. ונדמה לי שהוא בירך אח"כ את המשפחה שלי או משהו ושאני בירכתי את שלו. משהו כזה, כבר לא הייתי בפוקוס כי רק התפללתי לאלוהים שיעזור לי לא לעשות פדיחה ולפרוץ בבכי, כל כך נוגע ללב כל זה היה.
לי מותר לבכות אז בכיתי.
תודה.

[דג_חתול*]

כן, ומעניין לעניין, בערך באותו עניין,

אני לא רואה הרבה טלויזיה. כבר לא מטעמים אידיאולוגיים. הייתי שמחה להינמק מול היפים והאמיצים כל יום בארבע. הלך לי כל הפאסון בעניין הזה.
אבל מעט אני כן רואה, ממש מעט, ובכל זאת מרשה לעצמי להגיד בביטחון, שהתכנית "עבודה ערבית" זה הדבר הכי חשוב שקורה בטלויזיה.
ראיתי שני פרקים, האחד כשאמג'ד נכנס לכוכב נולד. השני כשהם ירדו למקלט כולם ביחד (האחרון.)
חבל על הזמן. עז ביותר. הרגע בו הארס בכוכב נולד כמעט מת מעלבון על שחשבו אותו לערבי, ובכלל, כל הרגעים שם בעצם, זה תמצית. לא בטוחה של מה. אבל זה תמצית הדבר הזה.

זה מזכיר לי משהו קצת מצחיק.
פעם הייתי נשואה למישהו אינטיליגנטי שהיה מבקש ממני לקנות הארץ כל יום שישי בדרך מהעבודה. עכשיו, אני לא יודעת מה זה היה, חזותי המזרחית, עובדת היותי בחורה צעירה, מה זה היה? שגרם למוכרת פעם אחר פעם לשאול אותי בהפתעה "מה, את קוראת הארץ?!"
ואיך כל פעם רציתי להגיד לה ברצינות כזאת "לא אני, בעלי. אני רק את ההורוסקופ" ולא אמרתי. ועד היום כשאני נזכרת בזה עולה בי לפעמים תחושת ההחמצה הזאת של שיט למה לא אמרתי לה רק את ההורוסקופ?! זה היה יכול להיות כלכך מצחיק להגיד לה את זה! אבל לא אמרתי, אולי כי בתכלס הדברים האלה לא באמת מצחיקים. בכל אופן שם פגשתי את סייד קשוע (ובאמת רק אותו קראתי (-:)