דג חתול

כלומר, ילדים שזוכים להכיר את סבתא רבה שלהם, היא יכולה לשיר להם את השירים שלה. בית הספר לא נכנס הביתה ולא מאפשר לבני המשפחה לשיר או לספר או לדבר. אבל זה לא רע בעיני שבטקסים בבית הספר למשל ישירו את השירים החדשים ומעודכנים המתאימים למציאות של ימינו.

אבל זה לא רע בעיני
אני מבינה מה את אומרת, ורק יכולה להגיד שזה כן רע בעיני.

ואני דווקא זוכרת איך סבתא שלי טרחה ללמוד את כל שירי הילדות שלי ושרה איתי
אשרייך. זה באמת מיוחד. אולי גם נדיר.

. הגן וביה"ס בייחוד היסודי מסתיימים בסביבות 12+ או 13+ זה ממש לא כל היום

מה פתאום. יום לימודים ארוך זה ארוחת צהריים בבית הספר ועד שלוש וחצי. כולל הסעה זה עוד יותר.
ילדי גנים רבים נשארים לצהרון עד ארבע או חמש כי אמא בעבודה.
בחטיבה ובתיכון ילדים מגיעים הביתה אפילו בחמש וחצי.

גם יהודים שהיגרו לארה"ב - ההורים לא הכירו את התרבות ואת השירים וכו' בגני הילדים.

נו?

הרי לא יכלו לשלב בטקסים בבית הספר שירי חגים ברוסית, בערבית, בתורכית, בספניולית, באנגלית, בצרפתית, בפולנית וכו' וכו'.

מה שגורם לי לתהות, האם בתרבויות שאינן תרבויות הגירה זה קורה ההפך?
(המסורת נשמרת, נשמרים השירים, הטקסים, המאכלים וכולי על פני כמה דורות?)

והאם יש תרבויות מעורבות שלא אוחדו בלחץ כמו שהיה כאן, בהן כן מצליחים לשלב בטקסים בבית הספר שירי חגים במבחר השפות הרלוונטיות ?

ואחרון לעכשיו:

גם כשהסבתות היו ילדות והלכו לגן או לביה"ס, הסבתא שלהן לא הלכה איתן לשם

מעניין לבדוק כמה מהן באמת הלכו לגן, או לבית ספר...והסבתא שלהן, בכלל...(-:

_מה שגורם לי לתהות, האם בתרבויות שאינן תרבויות הגירה זה קורה ההפך?
(המסורת נשמרת, נשמרים השירים, הטקסים, המאכלים וכולי על פני כמה דורות?)_
מעניין איך זה בארצות כמו אנגליה, צרפת וכו'.

והאם יש תרבויות מעורבות שלא אוחדו בלחץ כמו שהיה כאן, בהן כן מצליחים לשלב בטקסים בבית הספר שירי חגים במבחר השפות הרלוונטיות ?
מעניין איך זה בקנדה.

ובלי קשר לגנים ולבתי הספר, כל הזמן מתפרסמים שירים וסיפורים וספרים חדשים לילדים. תציצי פעם בערוץ הילדים או בהופ וכו' באחד מהחגים ותשמעי שם שירים וסיפורים שלא שמעת בילדותך. למה זה בהכרח רע?

פתאום נזכרתי:
אינני בוכה אף פעם
אינני תינוק בכיין
אז למה אימא למה
בוכות הדמעות מעצמן

איככככככ..... איזה עולם ערכים מעוות (בעיניי) עולה וצף בכמה משפטים. איזה יופי שהיום הילדים לא שרים שירים כאלה ולא נכנסת להם לתודעה מין נורמה מטופשת שכזו.

או השיר הפולני הידוע עם מסחטת רגשות בילט אין
הסבון בכה מאוד
דני לא רוצה בי עוד
ומברשת השיניים
מתייפחת שבעתיים

ממד מצוין לדעתי שהיום יש שירים אחרים

לעומת זאת, הנה שיר שילדים מאוד אוהבים - השיר שכתב יובל המבולבל
(מילים ולחן)

בעולם שבו כולם חושבים אותו דבר
מחפש את המקום שבו הזמן נגמר
מנסה להתקדם בתוהו הגדול
להיות חזק ולא ליפול.

כל כך הרבה דרכים, כל כך הרבה עצות
המון המון שבילים ואינסוף אפשרויות
בחושך מסביב יש נקודה אחת של אור
היא בתוכי ובה אני יכול לבחור

ואני מאמין בעצמי
כי אני זה אני והאמת בתוכי,
ואם רק אסתכל בליבי
אמצא את הדרך שלי.

מסתכל קדימה ומביט על הכוכב
ויודע שהזמן לפעול זה רק עכשיו
אל הלא נודע אני יוצא היום
ובליבי החלום.

וגם אם לפעמים הדרך לא קלה
קשה להתקדם ויש מכשול בכל פינה
בתוך תוכי יש קול קטן שלי תמיד אומר
להמשיך ולא לוותר

ואני מאמין בעצמי...

הי דג חתול, האם אוכל לקבל את המייל שלך? או לחילופין שתכתבי לי למייל שמופיע בראש דף הבית שלי?

_אבל זה לא רע בעיני
אני מבינה מה את אומרת, ורק יכולה להגיד שזה כן רע בעיני._
גם בעיני.

אוקיי אז היו שירים בעייתיים פעם ויש גם היום שירים יפים.
ויכול להיות ששירים לא נעימים תמיד היו ותמיד יהיו.
אבל אני חושבת שהיום יותר מפעם יש שירים חלולים וריקים מתוכן (כל תוכן שהוא).
לדוגמה יצירת המופת:
אין אין אין חגיגה
בלי בלי בלי בלי עוגה
איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפה? איפההההההההההההההה
העוגה.
הדבר הזה שיש הקוראים לו שיר מחליף בהרבה מסיבות יום הולדת היום שירי יום הולדת חביבים כגון היום יום הולדת ודומיו (שהם אמנם לא יצירות מופת בעצמם אבל ללא ספק שירים נעימים).
אין גבול לרדידות.

הממממ...הייתי לוקחת את מי שכותבות פה ומקימה בית ספר קטן ונפלא
תארי לעצמך, שמאז שהייתי ילדה בכיתה ה' התחלתי לחשוב מה יקרה כשיהיו לי ילדים והם יגיעו לגיל 6 ויצטרכו ללכת לבית ספר (החלבנית וכד החלב, אמרתי פעם? (-: ). חשבתי, אוי ואבוי. אני לא רוצה שהילדים שלי יילכו לבית הספר. אני, נו, אין ברירה, אני יכולה להסתדר. אבל הילדים שלי?! לא, כבר בכיתה ה' לא רציתי שהם יצטרכו לעבור את זה. אז החלטתי שאני אקים בית ספר. וביליתי את עשרים השנים הבאות - לפחות - בתיכנון תוכנית הלימודים, המבנה, המורים, אופי הלימודים וכו' וכו' של בית הספר הזה.

ואז יום אחד כשבתי היתה כבת שנתיים קראתי בעיתון במקרה ראיון עם אורנה וצפריר שפרון, על משהו שנקרא "חינוך ביתי".
ואז ידעתי איזה בית ספר באמת רציתי להקים כל חיי ולא ידעתי.

מעניין לבדוק כמה מהן באמת הלכו לגן, או לבית ספר...והסבתא שלהן, בכלל.
שתי הסבתות שלי הלכו לבתי ספר בתל אביב ואפילו הכירו זו את זו כילדות בתל אביב הקטנה של פעם (-: שתיהן גדלו בעברית. האחת נולדה בת"א להורים דוברי עברית, והשניה נולדה לרב ומורה לעברית. לאמא שלי אפוא היו סבא וסבתא דוברי עברית.
המממ. רק עכשיו אני תופסת שאני מעולם לא חוויתי את החוויה של קרובים זקנים דוברי שפות זרות, יידיש למשל, שקראתי עליה בספרות. כל הסבים והסבתות שלי דיברו עברית מקומית ישראלית, חציים גם שלטו בערבית - אמא של אבא ואבא של אמא - וכמעט כולם דיברו עברית כבר מהבית. בהתחשב בגיל שלי, זה די יוצא דופן. גם עם סבתא של אמא שלי דיברתי עברית כמובן, כשביקרנו אותה בבית האבות.
ואם מדברים על שירים, אז אני זוכרת שכשעבדתי על הדוקטוראט באתי מבית הספרים הלאומי לבקר את סבתא של בעלי בירושלים (הבייביסיטר שלי ואני עם התינוקת שלי היינו ביחד בבית הספרים הלאומי, ואחר כך הלכנו לבקר את חמותי שעזרה לאמא שלה, כדי שיזכו לראות את הנכדה והנינה) וסיפרתי לה על איזה שיר שהופיע בשלושה מקומות שונים תחת שמות של מחברים שונים ואני מנסה לפתור את תעלומת המחבר האמיתי.
ואז התברר, שסבתא של בעלי, ילידת חדרה ובת למייסדי חדרה, מכירה את השיר הזה ואף דקלמה אותו באוזנינו מן הזכרון, כולו! הצילום היה לפני, מתוך כתב העת לילדים "עולם קטן" שיצא בתרס"ב או בתרס"ג נדמה לי (1902 או 1903). היא מאוד התרגשה שבאתי לספר לה דווקא על השיר הזה, כי זכרה שכאשר היתה בת חמש הוזמנה לדקלם אותו בפני כל המושבה ולשם כך לקח אותה אבשלום פיינברג (ע"ע) על כתפיו והיא דקלמה אותו משם באוזני כולם.

דרך אגב, הילדים שלי מאוד אהבו את "הסבון בכה מאוד" אבל לא ממש לקחו אותו ברצינות... קצת כפרודיה, לדעתי.

אה, לאבא שלי לא היו סבא וסבתא מצד האמא כי הם מתו משחפת בזה אחר זה עוד בילדותה של סבתי. וגם סבא מצד האבא מת צעיר. הסבתא שלו מצד אביו חיה בירושלים, ובאמת לא דיברה כמעט עברית.

בשמת! עצרי הכל!
מה קורה עם הספר "ואז למזלי חליתי בטרכומה" ??
מה זאת הסחבת הזאת?!
וכמובן שכשהיססה לי האצבע, כשתהיתי לגבי סבתות-רבתות ובתי ספר (שהרי אני מכירה כמה מטרוניתות כבודות שבכלל לא בטוח שהיו בביתספר, ובגן בטוח לא היו, ), אז היא היססה כי היה ברור שהסבתות של בשמת היו גם היו והיא ישר תבוא להפריך לי את התאוריה.

כל הזמן מתפרסמים שירים וסיפורים וספרים חדשים לילדים. תציצי פעם בערוץ הילדים או בהופ וכו' באחד מהחגים ותשמעי שם שירים וסיפורים שלא שמעת בילדותך. למה זה בהכרח רע?

זה לא בהכרח רע. זה רע שלא שומרים את השירים הותיקים.
(מסייגת: למיטב זכרוני, בערוץ הילדים זה די בהכרח רע (-: )

מזכיר לי שיש לי רעיון לספר ילדים. מישהי רוצה? אולי מישהי שהשם שלה מתחיל באות ריש?
לא מקורי, אבל כן מהחיים:
כשהלכנו לטייל עם בני ועוד חבר שלו בני הארבע, לקחנו איתנו ציוד: שתי רשתות אקווריום קטנות וקערה (אולי נתפוס ראשנים). מצות, בגדים ארוכים על הקצרים, נעליים על הרגליים, בימבה, קורקינט, שקית לאיסוף דברים חשובים בדרך, ולא זוכרתמהעוד.
וכמו איילת מטיילת בשעתה, נערמו עלי לאט אבל בטוח, כלי הרכב, כלי הדיג, הנעליים, הבגדים הארוכים שהושלו זה אחר זה...המראה שלי כשהגענו ליעד היה ממש...אין לי מילים. וכמה לא נוח היה לי, אין לי מילים. ראיתי את זה קורה בספר ילדים מחורז היטב ומאוייר נפלא. ממש טיול אחר הצהריים שגרתי, מהחיים של כל אמא. ספר מומלץ שמחפש כותבת

לטעמי, ״דני גיבור״ של מריםילןשטקליס (פגשתי אותה פעם!) זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו. (גם הלחן ממיס, אבל המילים..). בחיי איך היא תמללה את החוויה ושברון הלב של דני שמתאפק מלבכות: ״פרח נתתי לנורית..״ ש״הלכה לה לשחק עם ילד אחר״.
השיר בזה מבכה אותי (ואני מכירה עוד כמה כמוני) כמעט תמיד.
אלפי מילים בדף המועצה-
לא משתוות לכאב הלב שלו. זה הראשוני. התמים. או לכאב של הילדה שחיכתה, חיכתה, בכתה, בכתה, והוא לא בא מיכאל.
(וזה מזכיר לי: יש גריין מתוך דברי יונת - שקורע את ליבי לגמרי ותמיד אני חושבת שזה ממש הייקו של ״דני גיבור״ - משהו כזה: ״אין בדידות גדולה מבדידותו של ילד לבד, בחצר הגן״.
הוף- תמיד אחרי שקוראת אותו, עולה בי הדחף, לרוץ ולחלץ את הילדה שלי מהגן. לא רק אותה, את כולם. זה קורה לי אפילו בלילה, כשהגן בכלל סגור.)

בשמת, איזה סיפור על הסבתא והשיר וחדרה (ואבשלום פיינברג!)
הכל מרגש עד דמעות.

ותמיד אני חושבת שזה ממש הייקו של ״דני גיבור״ - משהו כזה: ״אין בדידות גדולה מבדידותו של ילד לבד, בחצר הגן״
הו וגם זה!
כמה מדויק וכמה נוגע ללב.

מריםילןשטקליס (פגשתי אותה פעם!)

ספרי! ספרי!

<מחלבה אני אפתח פה!>

ספר מומלץ שמחפש כותבת
למה, ספרי ילדים לא הולך באוקינוס?! מעניין.

למה, ספרי ילדים לא הולך באוקינוס?!
הולך! הולך! (ישהרבה דגים בים! )

מה מחקת שהגבתי אליו?

_מריםילןשטקליס (פגשתי אותה פעם!)
ספרי! ספרי!_
לא זוכרת את הפגישה. רק מסיפורים. הייתי ילדה קטנה ואבא שלי לקח את אחי ואותי לפגוש אותה. זה הזמן לפעול כעצת הכותבות בדף ולשאול.

לא מחקתי דברים אליהם הגבת. מחקתי לפני שבכלל הוספתי. המחלבה שלך בלבלה אותי.

מצאתי גריין:

_מחמדי, הבה נצא לשוח ונאכל פת שחרית בואכה נמל תל אביב.
אשיח לך מהמיית ליבי וארכוש לך אנפילאות עם מעשה ריקמה של פו הדוב הטוב. (אורה גבריאלי מתוך מילים נפלאות שנעלמו לנו מהלקסיקון)_

ובעניין אחר:
_בשמת, איזה סיפור על הסבתא והשיר וחדרה (ואבשלום פיינברג!)
הכל מרגש עד דמעות._

אז זהו גוונים, שיש לה, צרורים באמתחתה ,כל כך הרבה כאלה, שזה ממש לא מוסרי. זה כבר לא לא מוסרי ברמה האישית אלא ממש ברמה הלאומית! ויש לצרור הזה שם :
"למזלי חליתי בטרכומה" שמו, שזה גם סיפור בפני עצמו וגם סימבול להלך הרוח התקופתי בכלל, וזה עוד ספר מומלץ, שבניגוד לקודמו המוזכר כאן בדף, כבר מצא כותבת, בשמת!

מוקדש לכל אמא שאי פעם גם עבדה או תעבוד או עובדת או חשבה על עבודה מחוץ לבית, קטע מהסדרה האיומה והנפלאה עקרות בית נואשות. התקדמו נא ל 28.18
הרקע: היא שהייתה עד עכשיו אמא במשרה מלאה וזנחה קריירה מפוארת בעולם הפרסום, מחליפה תפקידים עם בעלה שהופך לאבא בבית.
http://www.youtube.com/watch?v=A04wNXbXAJ8

_מה קורה עם הספר "ואז למזלי חליתי בטרכומה" ??
מה זאת הסחבת הזאת?!_
סליחה, סליחה, אני פשוט בעומס ובעיקר זקוקה ליד תומכת. מישהו/י עם האנרגיות הנכונות שסתם יישב לידי וייתן לי כוח לכתוב.
איזה שם נפלא לספר. איזה רעיון נפלא. דג ח, זה מדבר אלי.
וחוץ מזה ברור שהספר יהיה מוקדש לסבתא שלי. תודות לדג ח, אבל מוקדש לסבתא רבקה.

איזה שם נפלא לספר.
אכן שם נפלא. גם הסיפור עצמו: ״ואז למזלי חליתי בטרכומה״, נהדר. אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם גב הספר כבר כתוב.
קטן עלייך האמצע.

Being a mom is like being an ER doctor- there are NO DAYS OFF

<מסתבר שלאמהות שנפרדות מהאבא של הילדים, בכ״ז יש לפחות יתרון אחד- פסקי זמן.>

שליחה על ידי מי_מה* » 25 מאי 2012, 23:25

טוב, אני נתקע לי המוח בזה שסבתא של בשמת ישבה על כתפי אבשלום פיינברג החתיך ההורס .
בחיי שלפני זה היו לי כל מני דברים להגיד על מרים ילן שטקליס וגם על קדיה מולודובסקי (שלא דובר בה כאן), אבל אבשלום פיינברג!
אנסה לאסוף את עשתונותי ולכתוב משהו קוהרנטי בהזדמנות אחרת. בינתיים ברכה על ראשכן על כל המלל הנלבב הזה ואיחולי חג שמח!

שסבתא של בשמת ישבה על כתפי אבשלום פיינברג החתיך ההורס
לא סבתא שלי, סבתא של האיש שלי ואבי ילדי. שימי לב:

לבקר את סבתא של בעלי בירושלים

שסבתא של בעלי, ילידת חדרה ובת למייסדי חדרה

מימה, אני מתה עלייך. זה כל כך חשוב שבמקום בו ערימות מלל מאבדות שליטה וקמות על יוצרותיהן , יהיה מי שילקט את העיקר, ויניחו על שולחן נקי ורענן, בצורה מסודרת.

כמה שזכור לי גם על ברכייך התכרבל איזה נצר תרבותי מפעים.
אולי כשתירגעי ויתרצו עשתונותייך תשתפי את הציבור צמא הדעת. ובינתיים גם לך נשיקות חמות לחג שמח

(וכשתירגע החרמנות הכללית על נכסים לאומיים אני אשמח מאוד לשמוע גם על מרים וקדיה! איזה מוזר זה לכתוב קדיה. בלי כל ההמשך הארוך. קדיה. זה שם עברי? היתכן? שאלוהים קד? קצת מופרז, לא?)

מסתבר שלאמהות שנפרדות מהאבא של הילדים, בכ״ז יש לפחות יתרון אחד- פסקי זמן.

נכון מאוד

(ואז, או שהן מנצלות את פסקי הזמן כראוי, - (כן! כן! )

או שהן מסתובבות בשברון לב וגעגועים מהרגע שהם הולכים ומוציאות את כל התקציב החודשי על להכין להם ממתקים עטופים מוחבאים בבית לרגע שיחזרו. ומכינה על המיטות בתערוכה את כל הספרים שרוצות לקרוא להם ולא יצא, ושוקעות בגעגוע נרגש וחסר תוחלת.

או, מבלות את החופש מהם בויכוחים טלפוניים עם האבא, כמו תיאום שעת החזרה, (אלוהים כמה שעות עברה וזעם העברתי בטלפונים על הסוגיה האדיוטית הזאת) או עניינים דביליים אחרים שהיו עוברים לידן בקלולה אם היו מקפידות לשמור על שמחה וסיפוק.
שמחה וסיפוק! מה כל כך מסובך?
למשל, לזכור את עניין הפסקי זמן, זו התחלה טובה בדרך לשמחה וסיפוק. לזכור לשמוח מזה! לזכור לשמוח ממה שיש. כמה לעוס, שכבר לא שמים לב שבזה טמון הכל. תודה אמאשל.

חחח בשמת, גמני כמעט תיקנתי, אבל במילא העניין פה הוא:בשמת ישבה על כתפיי אבשלום פיינברג החתיך ההורס.
אם הארוע התרחש דרך קשרי דם או קשרי חתונה זה פחות חשוב.

הכי קרוב שאני הצלחתי להגיע אליו היה בכך שהוריה של אימי רכשו בזמנו את ביתם מהוריו של אבשלום. אני זוכרת תקופה בה הפרט הזה, העלה את ערכו של הבית האהוב ממילא, של סבתי האהובה (ז״ל).
אבל את. את ממש ישבת על כתפיו. וואו.
איך היה?

בשמת ישבה על כתפיי אבשלום פיינברג החתיך ההורס.
די נו שמישהו יחזיק אותי, בא לי לגריין את זה לנצח,
(ושמישהו יגיד אחר כך "דבריי הוצאו מהקשרם..."

נראה כמה זה יעזור לו )

למשל, לזכור את עניין הפסקי זמן, זו התחלה טובה בדרך לשמחה וסיפוק
טוב קודם כל תודה לך דג חתול, בתיאורי הסטייה הפרטית שלך- במה קורה אצלך בפסקי הזמן. הסטיות שלי הן קצת שונות אבל חמים ונעים לדעת שאני לא הסוטה היחידה

אצלי האתגר הוא להלצליח לזכור את פסקי הזמן, בתוך השגרה האינטינסיבית ולהכין מבעוד מועד, (ממש כמו בתיה), תוכניות שישמחו אותי בזמן שלי לבד.
אם אני שוכחת, אני נוטה להשאב לואקום ארוך שמזמין את כל השדים בתרועות ומחולות. (פסקי הזמן אצלי תכופים פחות וע״כ ארוכים יותר).

לזכור לשמוח במה שיש
תמצית ההבדל בין חיים עצובים לשמחים לדעתי.
<וכמה קל לשכוח. (אנחה)>

שליחה על ידי מי_מה* » 26 מאי 2012, 13:37

השם ירחם, איזה נצר תרבותי התכרבל על ברכי?!?!? יצחק בן אהרון?
ןבשמת, עוד לפני שלחצתי הוסף לדף הבחנתי בטעות אבל התעצלתי לתקן

ועכשיו על מרים וקדיה (עוד מחכים לי הבישולים ומחר תוכלו לשאול אותי 'מה וישלת?' אבל דוחה את הקץ): בשיח העכשיוי על חינוך זה כאילו לא בסדר להגיד לילד להיות גיבור וגם חס וחלילה לאיים על ילדה 'זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם!" באם לא תברור קטניות ותתפור כפתורים ותקרא בטעם ותכתוב בטעם וכל זה. ואני אומרת יאללה יאללה, החיים טובים מאוד אבל גם קשים ולא איכפת לי להביא קצת תכנים קשים בעטיפה צורנית מהממת . הרי הילדים שלי יודעים היטב שמותר להם לבכות וזהבסדר לשיר על ילד שיש לו חוויהאחרת וגם יש שם את כל הסיפור הזהעם נורית הבת זונה (שזה הלא שמי האמיתי ואיך הילדים היו יורדים עלי בקטע הזה) שהוא מאוד מעורר הזדהות.
תאכלס, להיות ילד זה קשה נורא, (תודהלאל שאני כבר לא) ואם כבר אז לפחות לספר את זה בשפה מעולה,משקל ומצלול.
עכשיו ריגמוני בעגבניות ישר אני אכניס אותן לרוטב.
דגח מתה עלייך גם
חג שמייח לכולן!

שליחה על ידי מי_מה* » 26 מאי 2012, 13:45

ואני מרגישה קצת מקופחת פה בשיחה על אמהות פרודות. אני גם גרושה וגם עם הילדים תמיד וכל הזמן

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם גרושה וגם עם הילדים תמיד וכל הזמן נכון, אבל מזל שיש את ההורים המאממים שלך והקיבוץ (כבר דיברנו על זה פעם שלמרות שאת מקופחת בקטע הזה בכולופן יש לך גם מזל)

בשיח העכשיוי על חינוך זה כאילו לא בסדר להגיד לילד להיות גיבור וגם חס וחלילה לאיים על ילדה 'זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם!" באם לא תברור קטניות ותתפור כפתורים ותקרא בטעם ותכתוב בטעם וכל זה. ואני אומרת יאללה יאללה,
כאילו? לדעתי זה ממש ממש לא בסדר. משום בחינה. ושם אסתטיקה וחריזה וכתיבה יפה לא יכולות לכסות ולהכשיר את זה. לדעתי. לא מחייב אף אחת. על טעם ועל ריח וכו'.

עכשיו ריגמוני בעגבניות ישר אני אכניס אותן לרוטב.
השתגעת? עם מחירי העגבניות האורגניות כיום?

_העניין פה הוא:בשמת ישבה על כתפיי אבשלום פיינברג החתיך ההורס...
הכי קרוב שאני הצלחתי להגיע אליו היה בכך שהוריה של אימי רכשו בזמנו את ביתם מהוריו של אבשלום._

וספתה שלי כשהייתה ילדה קטנה ראתה את הקייזר פרנץ יוזף ירום הודו, לבוש בגדים מפוארים כאלה (מגוחכים להפליא כמובן) עם כל מיני סרטים ומלא מדליונים ועם שפם, ועם כובע ענק מגוחך עוד יותר עם נוצות או משהו כזה, כשהוא נוסע בכרכרה מפוארת עם המוני סוסים, ומנופף בידיו להמון המריע סטייל מלכת אנגליה

ואני מרגישה קצת מקופחת פה בשיחה על אמהות פרודות.
מימה אני מתנצלת.

בחיי שעוד קודם, ברגע שהסתבכתי בבחירת המילים, ובסוף התפשרתי על הניסוח: ״אמהות שנפרדו מהאבא של..״ (ולא למשל ״אמהות גרושות״), ישר הסתדרו בשלשות בראשי, כל הדוגמאות האחרות.
היססתי אם לכתוב, מתוך אחווה נשית-חדורית, אבל לא התאפקתי.

אז-
להרבה נשים חד הוריות שאני מכירה, ההורים אכן מאפשרים קצת פסקי זמן.
אבל חוצמזה, בהיעדר פסקי הזמן יש גם יתרון.
אני יכולה להתחיל לצטט פסקאות שכתבה בחן הדג חתול למעלה, או לסכם ולומר שנחסך מהן הטיול במנהרת הזמן ל״יום שאחרי״ שאחרון הגוזלים עזב את הקן. (ו״אוי, שכחתי למצוא מישהו שאיתו _ביחד כיף להזדקן ״).

כל דבר בעתו.

בינתיים אצלי, הפשטידות כבר מוכנות. (חס ושלום לא פשטידות של שאריות! פשטידות צמחוניות חלביות וצחות).

שליחה על ידי מי_מה* » 26 מאי 2012, 17:10

אני מורדת, אין פשטידות ואין בלינצ'ס. יש סשימי קולורבי, סלמון בפסטו מכוסברה ופטרוזיליה, אנטי פסטי מגמבה, בטטה סלק כרובית קישואים ותפו"א, רביולי גבינה עם רוטב עגבניות מהמם, ולקינוח ענבים ודובדבנים וליד גבינת עזים. ועוגת גבינה שקניתי במו ידי.

אמאשל מה את מתנצלת לה. תראי איזה ארוחה היא הרימה. מסכנה היא לא.
(כן, גם לי נעמדו בשלשות כל האימהות ללא פסקי זמן מהגרושים שלהן. ואז אמרתי לעצמי
יאללה יאללה, , מימה לא באמת רוצה שנתחיל לשקול מילים פה כל אחד לפי המסכנויות של האחר. הנה כבר השתנקרו עליה שיש לה הורים מאמצים מאממים פלוס קיבוץ שלם (וגם את הארוחה הזותי!) )

חוץ מזה יש לי חברה (בעצם שתיים) שכל פעם שאני באה לבכות להן על ענייני גרושין מעצבנים, או על ויכוחים עקרוניים עם אבא של הילדים על כל מיני דברים שקשורים לגידול שלהם,
הן נאנחות בנחת טהורה, מגלגלות עיניים למעלה ואומרות "איזה כיף לי". (בנק הזרע.)

ועוד חברה שהאבא נעלם מחייהם ואחרי שעברה איתו סרטים לא פשוטים, היא כ"כ שמחה שהוא לא מפריע להם יותר במופרעות שלו, ומאחר והוא גם נהיה חרדי היא מאוד שמחה שהוא לא מבקש להשתתף כלל בהחלטות שקשורות בחיי הילד.

חסרים סיפורים?

וגם יש שם את כל הסיפור הזהעם נורית הבת זונה

סיפרנו את הכלבה שלנו ממש לגמרי, במכונה מגלחת כזאת חוץ מרגליים אזניים וקצת זנב, ועכשיו היא נראית כמו זהובה.
(זהובה, הגרסה הכלבית לנורית הבתזונה, מהספר בייגלה.)

יופי של דף! גרושות חסרות מנוח, כלבים מסופרים, פשטידות שאין להן הופכין, הקייזר פרנץ יוזף. עכשיו אני מתחילה לפשפש בזיכרונות הקולקטיביים במשפחה שלי, על כתפי מי ישבתי, ולא מגיעה רחוק יותר מאשר צביקה פיק שאמר לי פעם "היי" ממכונית נוסעת. אז אני שואלת אתכן.

<קרוטונית>

מצד שני, במקום פשטידה הקטן זלל היום ערימות סלק, בגלל שזה הדף של דג חתול אכתוב "תועפות סלק", בטיפונת שמן זית לימון ומלח, וחולם עכשיו על הפיפי הוורוד שייצא לו מחר בבוקר.

מצד שלישי, מעכשיו מי שבולעת חרצן/גלעין של תמר בטעות יכולה תמיד לקוות שיצמח לה בבטן איזה דקל אבשלום הגון.

סבא שלי ובן גוריון עמדו על הראש ביחד! הא!

(בשני מקומות שונים, אבל עדיין...)

על כתפי מי ישבתי, ולא מגיעה רחוק יותר מאשר צביקה פיק שאמר לי פעם "היי" ממכונית נוסעת. אז אני שואלת אתכן D-:

בעלי ישב פעם על הברכיים של מנחם בגין,
ולי דודו גבע משך פעם בשיער (כנראה בטעות, הוא היה שיכור)

השם ירחם, איזה נצר תרבותי התכרבל על ברכי?!?!?
משהו עם מתיתיהו? (-:

או שמא מתתיהו.

או אולי מתיסיהו?

מה זה מתיסיהו?

מתיסיהו

וואו! איזו הפתעה. הלכתי לכיוון מאטיס בכלל (-: מסקרן ומפתיע האיש הזה.

שליחה על ידי כן* » 28 מאי 2012, 15:04

אכן רב תהפוכות

_בעלי ישב פעם על הברכיים של מנחם בגין,
ולי דודו גבע משך פעם בשיער (כנראה בטעות, הוא היה שיכור)_
ואני ישבתי ודיברתי על המדרגות בצופים עם ענבל פרלמוטר.
(ת'אמת אני חושבת שזה בכלל לא נחשב ולא מתאים לשאר הדוגמאות שיש כאן, אבל לא נורא)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אשתו של י.ח. ברנר הייתה הגננת של סבתא שלי שנולדה בראשון לציון ועברה לנוה צדק.
ואני נתתי לרבין פרחים כשהיה שר בטחון ונחת עם המסוק שלו ליד הדיר בקיבוץ שלי, כשבא לכנס לכבוד נכי צה"ל

אין לי שום גיבור מיתולוגי בעברי להשוויץ איתו. לא ישבתי על הכתפיים, הברכיים ואפילו לא לחצתי את היד לאף אחד...(אלא אם כן מחשיבים את הסיפור על שולמית אלוני...)
לעומת זאת הייתי בהופעה של מתיסיהו. ערב חנוכה במועדון "ווארשה", ממסד רוק בבשכונה פולנית מובהקת (גרינפויינט) בברוקלין. נדמה לי שזה היה נר אחרון לחנוכה. האמת שבהתחלה הייתי קצת סקפטית, מעט מסטולית וקורטוב משועשעת, מכל הסיטואציה. השומרים היו בודי בילדרס פולנים שניראו אנטיפטים ושונאי אדם (ובני מיעוטים במיוחד...) הם הביטו בחוסר אמון ובגועל לא מוסתר בקהל שהיה שילוב של אמריקאים דתיים gone wild, היפסטרים ורסטהפארים. אני התגרתי במזל ועל אף הסרטים השואתיים שרצו לי בראש ודימויים של הבאוונסרים כשומרי ss, הצטרפתי לחבורה של גרופיות דוסיות צחקקניות לג'וינט משותף בשירותים. ההופעה היתה מצוינת אגב, הלכתי עם חברות ואחרי שהתגברנו על הביזאריות של הקטע, רקדנו כל הערב. היה כיף.

_אני ישבתי ודיברתי על המדרגות בצופים עם ענבל פרלמוטר.
(ת'אמת אני חושבת שזה בכלל לא נחשב ולא מתאים לשאר הדוגמאות_

הכי מגניב. הייתי מתה לדבר איתה.

הכי מגניב. הייתי מתה לדבר איתה

וואלה

איזה סיפור, לימונדה

(חשבתי לשלוף לכן משהו על ישראל גוריון אבל הבלוג קם עלי ומחה נמרצות.)

מה שכן, פעם, כשהייתי ממש קטנה אבל גדולה מספיק לדעת מי זה סטיבי וונדר, אז ראינו אותו בהית'רו. ואבא שלי שעמד לידו ופתאום הבחין בו אמר לו בהתרגשות משהו כמו היי סטיווי איימ איי גרייט פאן או משהו בסגנון,
ומיד פנה אל אמא שלי שהייתה קצת מאחור, לספ לה, בהתרגשות כאמור, ורק אני ואחי ראינו איך סטיווי עוצר, מסתובב, מושיט את היד ואומר אל העלטה "היי מאן האויודואינ' " ונשאר עם היד באויר. כי אבא שלי לא ראה. הקטע הזה צבט לי את הלב שנים רבות והנה אני שמחה לגלות שהוא כבר לא כזה נורא בעיני. איזה מזל שדרמות נגוזות בפייד אאוט. אחרת מה היה עלינו, מה.

מעכשיו מי שבולעת חרצן/גלעין של תמר בטעות יכולה תמיד לקוות שיצמח לה בבטן איזה דקל אבשלום הגון.

זה נראה לי כמו משפט שמסכם את הנושא יפה, בסך הכל , לא?
(אם הנושא הוא נכסי תרבות הורסים שפעם קצת נגענו בהם)
אבל הקדים את זמנו. נראה לי שמשתתפות הבלוג עדיין לא חשפו אפילו את קצה קרחון השלמה ארציים בארון אויר שלהן.

ארון אויר. כן.

פתאום נהיה לי לא נעים מאבשלום פיינברג. בכלל אין לי מושג לגביו, חוץ מאשר מהספר של דבורה עומר שרה גיבורת נילי שהיה הספר היחיד שכילדה קראתי בשקיקה ולא סיימתי כי ידעתי מה הסוף ולא עמדתי בעציבות הזאת, וסגרתי אותו בבכי כמה עמודים לפני הסוף.
עכשיו כשאני קוראת בסתר על אבשלום החתיך ההורס בוויקיפדיה, אני יוצאת, איך לומר...אוקיי. מה זה משנה איך אני יוצאת.
(אבל בויינה! מה זה הלפלפון ההו-כה-נרגש הזה הניבט אלינו נוגות מדפי הוויקיפדיה שהתאכזרו אליו כך. נכשל פה, נדחה שם, הצטנן. הצטנן!)

_(אם הנושא הוא נכסי תרבות הורסים שפעם קצת נגענו בהם)
אבל הקדים את זמנו. נראה לי שמשתתפות הבלוג עדיין לא חשפו אפילו את קצה קרחון השלמה ארציים בארון אויר שלהן._
הרגע נזכרתי! לפני מלאנתלפים שנים נקלעתי עם ידיד או חברה (כבר לא זוכרת) לבית של דוד אבידן בת"א. יש סיפור גדול עם הבית אבל לא כל כך משנה עכשיו. הוא הסיע אותי הבייתה וכעס משום שבשל (אי) הכישרון שלי בכיוונים אמרתי לו שייסע ישר וימינה והוא היה צריך לנסוע לאחור ושמאלה או משו כזה. בקיצןר, לא ידעתי איך להנחות אותו להסיע אותי מת"א לבית שלי, משום שתמיד נסעתי באוטובוסים. איך אני אמורה לדעת איך מכונית פרטית אמורה לנסוע ולאן שאמרתי לו להיכנס הוא אמר שיש כאן אין כניסה ושאר דברים ביזאריים כאלה. בקיצור, זו הפואנטה: שלא מרצוני עצבנתי את דוד אבידן.

ובבית הקודם שלנו היה לנו ארון אויר

(את מתכוונת לכזה מין מבנה בחדר האמבטיה שפונה החוצה, ובמקום קיר יש שם כמו שלבים קבועים מעץ ושם שמים את הכביסה המלוכלכלת, נכון? אז זה מה שהיה לנו)

הפואנטה: שלא מרצוני עצבנתי את דוד אבידן.

אוי ווי, הזכרת לי.
פעם, כשהייתי נערה פותה ומלצרתי באיזה קפה דיזנגופי, לא זיהיתי את נתן זך ויצא שדי גירשתי אותו, שיכור, לרחוב. S-:

(את מתכוונת לכזה מין מבנה בחדר האמבטיה שפונה החוצה, ובמקום קיר יש שם כמו שלבים קבועים מעץ ושם שמים את הכביסה המלוכלכלת, נכון?

ובכן, אצל סבתא שלי זה היה במטבח, והיה שם אוכל יבש, ומה שבעיקר היה שם זה סוכריות. עטופות בנייר, ארוכות כאלה, מלבניות, שעל הנייר היו ציורים של פירות, אננס, תפוזים, תפוחים, לימון, ואחרי שהיו מוצצים אותן קצת הן היו מתבקעות ומציפות את הפה במין עסיס אלים נפלא.
כל השנים אותן סוכריות. האמת, צוקריות.

סוכריות וכביסה מלוכלכת (-:

אוי, דוד אבידן )-:
אני עד היום מתבאסת ומרגישה רגשי אשמה, שפעם כשקפץ לבקר אותנו הראיתי לו את התמונה שלו מהבית הראשון שלנו, יושב לו על הכורסה שנמצאת עד היום אצל אמא שלי עם רגל על השולחן שנמצא עד היום אצל אמא שלי, מכשהייתי קטנה, והוא שאל אם אפשר לקבל אותה (מפילם ישן משנות השישים, אגפא, שכבר השתנו לו הצבעים ליותר מדי אדום), ואני - טיפשה שכמוני - נתתי לו אותה. הוא אמר שיעשה העתק ויחזיר.
איך ההורים שלי כעסו עלי. אמרו לי שאבידן אף פעם לא מחזיר, שעכשיו נתתי תמונה שאין להם העתק שלה, לא מוצאים את הנגטיבים של הפילם הזה. הרגשתי כל כך טיפשה, איך בכזאת קלות ונדיבות נתתי לו. ואז הוא מת וכמובן שאי אפשר היה לקבל את התמונה. לא חשבתי שימות, חשבתי שיהיה זמן עוד לדבר איתו ולהזכיר לו.
תמיד אני נופלת באותו פח. אין זמן. אנשים מתים לי לפני שאני מספיקה להביא את האפשרות הזאת בחשבון.

איך בכזאת קלות ונדיבות נתתי לו.
רק שתמשיכי ככה אמן.

הרגשתי כל כך טיפשה
זה החלק העצוב בסיפור.
בסיפור החיים, התכוונתי.
שלי.

שליחה על ידי יעלצ* » 30 מאי 2012, 07:49

על אבשלום פיינברג - יש ספר לא רע בכלל של נאה מקמל-עתיר "אות מאבשלום".
הסיפור על סטיבי וונדר הזכיר לי את הבדיחה האיומה - "ראית את הבן של סטיבי וונדר?" (גם הוא לא).
דוד אבידן - פעם, כשגרתי בת"א וניקיתי בתים, נקלעתי איכשהו לבית של דוד אבידן שחיפש עוזרת. (אולי פרסמתי מודעות על עצים, כבר לא זוכרת). זוכרת שהוא נראה לי אדם מוזר, והבית נראה לי בלתי אפשרי לניקוי... נפרדנו כידידים.
ארון אוויר - בטח.
והבן שלי ישב פעם על הכתפיים של דורון שפר . (רק אל תגידו שאתן לא יודעות מי זה).

על אבשלום פיינברג היתה דרמת טלוויזיה שאורנה בן דור (כמדומני) עשתה פעם - על ניל"י. וכן, הראו שם את אבשלום ושרה שוכבים, ואני שכבר הייתי אישה בוגרת, פשוט חטפתי שוק, כי לא יכול להיות שהם עשו שם סקס, הרי זה היה בימי התורכים, ודבורה עומר לא אמרה על זה מילה!

שליחה על ידי יעלצ* » 30 מאי 2012, 10:27

קרוטונית

<ופעם הכרתי לתקופה קצרה את הבן של דבורה עומר. בחור מקסים ומוכשר בפני עצמו.>

סוכריות. עטופות בנייר, ארוכות כאלה, מלבניות, שעל הנייר היו ציורים של פירות, אננס, תפוזים, תפוחים, לימון, ואחרי שהיו מוצצים אותן קצת הן היו מתבקעות ומציפות את הפה במין עסיס אלים נפלא.
גם לספתה שלי היו סוכריות נפלאות כאלה! אבל לה לא היה ארון אוויר.

אצלנו (משפחת המקור) זה היה בתקופת טרום מכונת הכביסה ולשם היו נזרקים כל הבגדים המלוכלכים. ושם הם היו מחכים עד שהיו רוחצים אותם ((כלומר משרים באמבטיה ובכיור). והרווחים נועדו כדי שחדר האמבטיה לא יתמלא בריח הכביסה המלוכלכת. בדרך כלל זה עזר

מנצלת את הפלטפורמה הדג חתולית בשביל לשתף בסרט דוקומנטרי על צ'ט בייקר. ראינו אותו ב"ארטה" ואז הוא התגלה במלואו ביו-טיוב. ברוס וובר צילם. מאד מסוגנן. קצת ארוך. אבל שווה ביותר. כמעט שכחתי הנה הלינק

על אבשלום פיינברג היתה דרמת טלוויזיה שאורנה בן דור (כמדומני) עשתה פעם - על ניל"י. וכן, הראו שם את אבשלום ושרה שוכבים, ואני שכבר הייתי אישה בוגרת, פשוט חטפתי שוק, כי לא יכול להיות שהם עשו שם סקס, הרי זה היה בימי התורכים, ודבורה עומר לא אמרה על זה מילה!

הרגת אותי:)

רק שתדעי, לימונדה, אני עדיין בפתיח שרואים רקע שחור ושומעים דה דה דה וכבר אני בדמעות וצמרמורות, מאיפה הבאת לנו צ'ט בייקר פתאום? באיזה הקשר? אל תגידי לי שהוא ישב על ברכייך! אני לא אעמוד בזה. טוב חוזרת לצפות, לא לפני שאציין שאם לא הייתי נהרגת גם אני מ
וכן, הראו שם את אבשלום ושרה שוכבים, ואני שכבר הייתי אישה בוגרת, פשוט חטפתי שוק, כי לא יכול להיות שהם עשו שם סקס, הרי זה היה בימי התורכים, ודבורה עומר לא אמרה על זה מילה!
אז בלי ספק היית הורגתותי עם זה.

<ממש שדה קטל פה!>

דג חתול, ככה הסתערת על סרט של כמעט שעתיים באמצע היום בלי בושה?!
אני להגנתי נפלתי עליו מאוחר מדי בלילה בטלויזיה ותוך כדי ניקרתי וממש התאמצתי להישאר ערה...מה שלא הצליח לי.
אז עשיתי למחרת השלמות (לא יאמן היו-טיוב הזה... אשכרה מורידים סרטים שלמים בלי בעיה).
מומלץ בחום לכל הבחורות שמפנטזות על מוזיקאים הורסים ומלאי הרס עצמי (אני כבר מזמן לא בקטע (-:)

מי ראה שזה שעתיים????!!! הסתערתי וחזרתי עם זנב בין הרגליים כשזה נשאר ברקע, ילד אחד צורח אני חייב נקניקיות וילדה אחת פתחה את הברך (אני מקווה שלא וזו סתם היסטריה אבל לכולם יש על מה לצרוח. כנראה שעכשיו שבע בערב.)

סוכריות. עטופות בנייר, ארוכות כאלה, מלבניות, שעל הנייר היו ציורים של פירות, אננס, תפוזים, תפוחים, לימון, ואחרי שהיו מוצצים אותן קצת הן היו מתבקעות ומציפות את הפה במין עסיס אלים נפלא
אוי נכון! (-:

אבל אם כבר מדברים על סרטים, הסרט התקרבות , אומר לך משהו? באנגלית יש לזה שם שלא ברור לי איך הוגים אותו, גם לא זוכרת עכשיו איך כותבים אותו. מילה משונה כמו besighe או משהו כזה.

_על אבשלום פיינברג היתה דרמת טלוויזיה שאורנה בן דור (כמדומני) עשתה פעם - על ניל"י. וכן, הראו שם את אבשלום ושרה שוכבים, ואני שכבר הייתי אישה בוגרת, פשוט חטפתי שוק, כי לא יכול להיות שהם עשו שם סקס, הרי זה היה בימי התורכים, ודבורה עומר לא אמרה על זה מילה!
הרגת אותי:)_
גם אותי
חייבת לראות את זה

_על אבשלום פיינברג היתה דרמת טלוויזיה שאורנה בן דור (כמדומני) עשתה פעם - על ניל"י. וכן, הראו שם את אבשלום ושרה שוכבים, ואני שכבר הייתי אישה בוגרת, פשוט חטפתי שוק, כי לא יכול להיות שהם עשו שם סקס, הרי זה היה בימי התורכים, ודבורה עומר לא אמרה על זה מילה!
הרגת אותי:)
גם אותי_
אוי אוי אוי....
אכן שדה קטל כאן. אוייייייהההוווו.

על אושיות וסוכריות.

באופן לא טבעי בכלל.
זה שאושיה כמו דג חתול כותבת פה על סוכריות, זה בכלל לא מפתיע, כי היא כבר יצאה בעבר עם אי אילו וידויים לא ממש פוליטיקלי קורקטיים.
אבל כשאושיה כמו בשמת (לא יעזור לך, לא תצליחי להתחמק מה״א״ וורד), נזכרת בערגה בסוכריות על טהרת חומרי טעם, ריח וצבע מלאכותיים, זה נקרא לי כמו הזמנה לגילוי מאד לא נאות.

הכל התחיל אצל הקוסמטיקאית שלי. מכון עם שורשים רוסיים.
העליה הרוסית, למי שלא יודעת, החזירה עטרה ליושנה. בכל בית עסק רוסי שמכבד את עצמו, מונחת קערית סוכריות. פעם טעמתי שם סוכריה שמהבפנוכו שלה יצא מן תוסס חמוץ-חמוץ כזה. התאהבתי. לגמרי.
חיפשתי, חיפשתי ובסוף גיליתי את הסוכריות הנכספות בחנות בשם ״שויצריה הקטנה״. (שם הגיוני לחנות שמייבאת סוכריות בעיקר מאוקראינה).
למזלי הרב, לפני שנה החנות התרחקה ממקום מגורי, וכעת אני מבקרת בה לעיתים נדירות.
בביקורי האחרון לפתע ראיתי אותן:
עטופות בנייר, ארוכות כאלה, מלבניות, שעל הנייר היו ציורים של פירות, אננס, תפוזים, תפוחים, לימון.
אה, לידיעתכן מדובר ברשת חנויות. אולי יש סניף באיזור מגוריכן?

^הטעם אכן היה אלים.
נפלא זה כבר ענין של טעם וכנראה שיש דברים שמוטב להם להשאר כזכרון ילדות קסום.^

נזכרת בערגה בסוכריות ע
D-:
זכרונות ילדות נוסטלגיים על ההנאה שהיתה בילדות. כבר יותר מעשרים שנה אני לא נוגעת בסוכריות בשום צורה. אני גם יכולה להיזכר במיץ פטל - כשאני הייתי ילדה היה כזה דבר, היו קונים תרכיז ומוסיפים לו מים. זה מעלה חיוך על שפתי אבל אני מודה שבאותו זמן גם קצת גועל. בעעע. איך יכולנו לשתות את זה?

התקרבות המממ...לא חושבת שראיתי, מענין מה האסוציאציה שגרמה לך פתאום לשלוף אותו... אחפש. ראיתי בגוגל שהבמאי הוא ברטולוצ'י וחשבתי שיש כאן צירוף מקרים קטן כי בדיוק אתמול היתה לי שיחה עם הבחור על סרטי קאלט. סרטים שככל שרואים אותם יותר ככה הם משתבחים. ברשימה שלי יש את Withnail]וויתנייל אנד איי and I[/po] שזה סרט שכל פעם מצחיק ומעציב אותי מחדש והגיבור הוא מין המלט מודרני מיוסר. סרט גאוני. ברור שהייתי מכניסה את ה"ביג לובבסקי" אבל אז פתאום משום מקום שלפתי את "הטנגו האחרון בפריז"...עושה לי חשק מיד לראות אותו שוב. אולי הערב- אם לא נתבזבז מדי לפני זה...

לא לא, זה סוכריות ירושלמיות. (עסיס אלים! נקטר! (-: ) ואני עדיין חולה על מיץ פטל. בעיקר קפוא ומפורק לברד.
<בשמת, בגלל שאת אושיה אני לא מגלה בשום אופן על מופע האימים שנתת בפארק הירדן ביומולדת. לא מגלה! אבל אולי עוברת אורח תגלה. מה אני יודעת? אני לא אחראית פה על התכנים.>

בגלל שאני לא אושיה אני יכולה לאכול מה שבא לי

אבל אני מעדיפה סוכריות אורגניות. יש ממש טעימות שהצבעים מופקים מסלק וכורכום וכו'.

מופע האימים שנתת בפארק הירדן ביומולדת
את מתייחסת לאותו יומולדת שבו הגענו לפארק הירדן עם כל האריזות של החטיפים? (-:
כן, האיש מאמין שזה עושק והתעללות בילדים, לחסוך מפיהם ממתקים וחטיפים תעשייתיים קנויים ביומולדת. היו על זה מריבות קולניות ביותר בשנים עברו.

ברשימה שלי יש את וויתנייל אנד איי שזה סרט שכל פעם מצחיק ומעציב אותי מחדש והגיבור הוא מין המלט מודרני מיוסר. סרט גאוני.

גם שלי

הסרט של אורנה בן דור נקרא "שרה" או "שרה אהרונסון". אבל לא נראה לי שהוא עלה לצפייה ברשת. אולי רק בספריית הסינמטק, נניח. או בארכיון הטלוויזיה.

חוץ מזה כולכן פה נרעשות מסוכריה - מה זה סוכריה? חצי גרם? טיפונת צבע? לעומת זאת בעלת הדף הנכבדת כתבה בפירוש את המשפט המזעזע : ילד אחד צורח אני חייב נקניקיות ,

ועל זה - שתיקה רועמת. מה קרה, דג חתול כבר לא אושיה? יכולה לתת לילדים מה שבא לה?

: ילד אחד צורח אני חייב נקניקיות , ועל זה - שתיקה רועמת. מה קרה, דג חתול כבר לא אושיה? יכולה לתת לילדים מה שבא לה?

חס וחלילה. בגלל שהיא אושיה ברור לכולם שזו נקנקייה מבשר תרנגולת חופש אורגנית שאת חייה הקצרים בילתה בשוטטות מאושרת בהרי האלפים אוכלת דוחן (אורגני, כמובן) שיובא מההינדים ושותה מים מינרלים שוויצרים בעודה מפטפטת עם חברותיה ללהקה.

מה קרה, דג חתול כבר לא אושיה?
חו״ח קרוטונית, שימי לב:
זה שאושיה כמו דג חתול כותבת פה על סוכריות, זה בכלל לא מפתיע, כי היא כבר יצאה בעבר עם אי אילו וידויים לא ממש פוליטיקלי קורקטיים.
רשימה חלקית ב״שלוף״: ערגליות, האח הגדול, מיץ פטל, סוכריות.
כמו שיש את הילדים האלה, שלהם מרשים הכל, ככה כאן מעלימים עין על כל מיני התפלקויות של בעלת הבלוג.
<פריווילגיה השמורה לאושיות בלבד

>

<וגם: אזכור הנקניקיות (האורגניות, ברור..) מהווה תירוץ מצויין לצטט משפט שאני אוהבת במיוחד:
וגרושי אומר לי תראי מה זה הבנאדם, אשתו מכינה לו נקניקיות והוא שמח>

מענין מה האסוציאציה שגרמה לך פתאום לשלוף אותו...
נדמה לי שהוא קורה בצרפת. אולי אני טועה ובגרמניה. היה לי אותו בדיוידי ונעלם, ואין להשיג ואין להוריד אבל יודעת שיש באוזן השלישית בת"א.

התפלקויות
?!
אבל איזה זיכרון יש לך, שתהיי לי בריאה

אבל יודעת שיש באוזן השלישית בת"א. קצת רחוק...

הסרט של אורנה בן דור נקרא "שרה" או "שרה אהרונסון". אבל לא נראה לי שהוא עלה לצפייה ברשת. אולי רק בספריית הסינמטק, נניח. או בארכיון הטלוויזיה
ואני כבר חשבתי להתענג על זה בסופש הקרוב (אני והתינוקל'ה לבד)

besieged זה משהו כמו מכותר, מוקף.

תודה לפלונית על הקישור לסרט התקרבות. סליחה שמוחקת (הלוואי שזה היה קישור לסרט עצמו ! (-: )
אבל בקישור היה גם תקציר הסרט, מתחילתו ועד סופו, שמגלה את הכל בכמה שורות, ממש עוול. עדיף לבוא לא יודעים כלום עליו. (כמו להרבה דברים.)