דון חואן מאטוס

אנונימי

צפריר שפרון:
לפני הרבה שנים קראתי לראשונה את סדרת ספריו של קרלוס קסטנדה. מאז, מדי פעם אני חוזר אליהם ומגלה בהם רבדים עמוקים יותר ויותר. לתפישתי יש בספרים אלה הרבה יותר ממה שנראה לעין.
דון חואן מאטוס הוא מורה גדול אשר בהשראתו המבורכת כבר "נפלו לי כמה אסימונים" ויש לשער שעוד יפלו.

"מכשפים אומרים שהליבה המופשטת הרביעת מתרחשת כאשר הרוח קורעת את כבלי האני-כפי-שהוא-משתקף-בעיני-עצמי שלנו" אמר "קריעתם של הכבלים היא נפלאה, אך גם מאוד לא רצויה, כי אף אחד אינו רוצה להיות חופשי."

^{כוח השקט עמוד 87}

"בכישוף אין כל הליכים" המשיך "על הנקודה דיברתי איתך וחזרתי עליה שוב ושוב עד עילפון, ממש. אין שום שיטות. אין שום צעדים. הסחתה של נקודת המאסף היא הדבר האחד שיש לו חשיבות. ואין שום הליך העשוי לגרום לכך. זאת התרחשות הקורית מאליה."

^{כוח השקט, עמוד 142}

"הטעות העיקרית שלנו, בני האדם, מאז ימי בראשית, היא אמונתנו בכך שנכנסנו לממלכת חיי הנצח, אף שאיננו אומרים זאת ישירות. אנחנו מתנהגים בשחצנות ילדותית, כאילו לא נמות לעולם. אבל מזיקה אפילו יותר מתחושה זאת של נצחיות היא התחושה הנלווית: שאנחנו מסוגלים להקיף את היקום הבלתי נתפש הזה בכוח מחשבתנו."

^{צדו הפעיל של האינסוף, עמוד 118}

הנה כמה דברים על דון חואן מהאתר שלי :
http://www.lev-ari.com/castaneda.htm
http://www.lev-ari.com/SPARK/SPARK5/spark5.htm

מאמר על נקודת המאסף בחצי שנה הקרובה.

תהנה

אכן אוצר...

"חשיבות עצמית היא האויב הגדול ביותר של האדם. מה שמחליש אותו היא תחושת העלבון על ידי המעשים והפשעים של אחיו בני האדם. חשיבות עצמית דורשת שהאדם יבלה את מרבית חייו נעלב ממשהו או ממישהו".

^{גלגל הזמן עמוד 224 (גלגל הזמן הוא אוסף של ציטוטים שערך קסטנדה)}

"החסרון הגדול ביותר של יצורי אנוש הוא להמשיך ולדבוק במלאי ההגיון. הגיון אינו עוסק באדם כאנרגיה. הגיון עוסק במכשירים היוצרים אנרגיה. אבל ההגיון אף פעם לא חשב ברצינות שאנו טובים יותר ממכשירים: אנו גופים יוצרי אנרגיה. אנו בועות של אנרגיה".

^{גלגל הזמן עמוד 235}

"השאמנים הסירו את המסכה מעל החשיבות העצמית וגילו שאלה הם רחמים עצמיים המוסווים כדבר אחר".

^{גלגל הזמן עמוד 275}

שקועה עמוק בתוך סדרתו של קסטנדה - קוראת עכשיו את "צידו הפעיל של האינסוף" (החלטתי להשאיר לסוף את "מעברים קסומים" - את הקריאה ואת היישום) הספר האחרון שידוע לי עליו.
אנא ממך צפריר, אל תסתפק בציטוטים בלבד. שם הדף מבטיח מידי.

ויויאן,
הנני מסתפק בציטוטים בלבד מהסיבה הפשוטה שיחסי עם דון חואן עולים אל מעבר לדמיון. כאן, מתקיימים אותם מקומות בהם אירועים קטנים המתרחשים בדמיון ובמציאות חיי, אינם ממש מענינים בעבור האחרים (חוץ מזה שאני כבר יודע שהשתגעתי לגמרי וטוב לי בכך). תוצאות אירועים אלה לעומת זאת מענינים בהכרח חלק מהציבור, שכן חוויות אלה או מסעות אלה בתודעה, בהם דון חואן עומד וצוחק - אם לא צוהל, בהחלט מניבים תוצאות מעשיות בעבודת הבורא הפרטית.

בכל מקרה, דון חואן הוא אחד מהמורים הכבירים שמלווים אותנו, אם אנו מודעים לכך - אם לאו.

לעת עתה, נראה שאין לי אלא להסתפק בכך!

ויויאן,
אחד הדברים שחוזרים שוב ושוב בסיפורי קסטנדה זה שדון חואן צוחק למראהו של קסטנדה עצמו כזה נבוך, נעלב, מבולבל, כועס, עצוב וכן הלאה.
החוט המקשר בין כל האירועים האלה, מה שגורם לדון חואן לצחוק כל כך הוא החשיבות העצמית המנופחת של קסטנדה, ומשמעות הצחוק היא אושר על כך שקסטנדה רוכש את הכלים ומתקדם.

נושא זה של חשיבות עצמית אם כן מלווה אותי מעת לעת. ובכל פעם שאני זוכר את זה, אני מוצא את עצמי צוחק כשאני מזהה את חשיבותי העצמית.
התכחשות לחשיבות העצמית נמצאת בכל מקרה התגלמותה של החשיבות העצמית בפועל. לכן זה כל כך משעשע.

לזה בדיוק התכוונתי... פרשנות בפועל שלך והיישום בחיי היום יום, ושאר רובדי חייך.
תודה על השיתוף.
אני בנתיים עוד מעכלת -מבינה בשכל ומחכה להבנות יותר עמוקות.
האמת היא שכבר ניסיתי משהו מהדרכתו לגבי חלימה, ונבהלתי מן התוצאות (חיפוש ומציאת הידיים בחלום).

אמנות החלימה הוא ספר שאי אפשר שלא להיות מושפע ממנו בפועל, ברמת החלומות.
תרגיל זה של ראיית או תחושת הידיים הוא פתיחה אל מקומות עמוקים יותר בהם מתרחש חלום במצב של ערות מלאה. ערות של התודעה, גם החשיבה המושגית וגם המסתורין שבחלום.
אלא, שרגעים מבהילים בהחלט עולים.
בעת אחד התרגולים של אמנות החלימה, אחד מהאירועים שזכורים לי היטב (דון חואן אומר שכולנו רואים אלא שכולנו מעדיפים לשכוח את רוב מה שאנו רואים, וכך גם אני איני זוכר את כל האירועים משם, במיוחד שחלק לא יכולים להתמשג)
אני זוכר שאני מנסה בכל כוחי להתיישר, אבל אני מתקדם כשאני בלי כל אפשרות ללכת ישר, ואני מתקדם הלאה אל כוננית ספרים אשר מבהירה לי שאני מתקדם תוך שכיבה על הרצפה. כאן מתוך תרגיל חלימה, בקשתי לראות את דמותי מבחוץ. כשהתבוננתי בעצמי מבחוץ, ראיתי שאני שוכב בגבי אל כוננית הספרים שלידי. כאן, התפוגג החלום מתוך הסקרנות והרצון לדעת מה קורה בפיזי.
כשהתעוררתי, גיליתי שמה שראיתי בחלום הזה, היה נאמן למציאות.

לאחר מכן, נתבשרתי על ידי כמה אנשים שהם חלמו עלי. כאשר פורט החלום, באותו ערב המשכתי את החלום למחוזות רחוקים, לפחות בעבורי.

רתמי את ההומור לעבודתך ברמות האלה. הומור מתוך שמחה אמיתית, שעשוע.

מה הקטע עם הידיים?

כשאת נזכרת בתוך החלום שאת למעשה חולמת, עלייך לחפש את הידיים שלך במבטך. זה למיטב זכרוני, אבל ויויאן - המשיכי ודייקי את העניין.

בתפוז יש פורום שנקרא חלומות צלולים. דיי מזמן קראתי שם קצת. זה מרתק ואני חושבת שעל זה אתם מדברים פה.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... p?forum=27

וזה קישור לשאלות ותשובות שלהם.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... 27&[po]art id[/po]=15

יונת,
דון חואן אמר לקסטנדה שעליו להתכוון לפני השינה לראות את ידיו בעודו ישן. האמת היא שהידיים היו רק בחירה שרירותית, לצורך העניין ניתן להתמקד על כל דבר אחר שנמצא בחלום. הבחירה בידיים היא כמובן בשל העובדה שהידיים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו ולא יהיה לנו קשה לאתר אותם בתוך החלום.
השלב הבא לאחר ההתכוונות, כשאנחנו כבר חולמים, היא להיות מודעים לכך שאנו מודעים בתוך החלום, כלומר שמשהו מאיתנו קיים באופן מודע בחלום. ומכאן ניתן להמשיך באופן מודע למחוזות בלתי נתפסים במציאות היומיומית שלנו.
צפריר,
ראשית, הפקודה למצוא את הידיים שלי בתוך החלום הייתה בקול שלי באנגלית ומחוץ לי (מעין בת קול חיצונית דוברת אנגלית, בקולי שלי), ברגע שאיתרתי את הידיים שלי היה לי חזיון תלת מימדי ורב גוני של יונק דבש, חזרתי לידיים שלי ואז שוב מתוך המודעות למודעות שלי שוב ראיתי את יונק הדבש הקסום. בשלב זה, זה נהייה "גדול עליי" וניסיתי לצאת מהחלום, ראיתי את בן זוגי על המיטה וניסיתי לקרוא לו ללא הועיל - לא יצא לי קול מהפה.
הצלחתי לצאת מהרובד הזה של החלום ושוב ראיתי את בנזוגי ושוב לא הועילו נסיונות הדיבור.
אני חושבת שבשלב הזה התעוררתי למציאות אליה אני רגילה.
לרוב אני צריכה לרשום את החלומות שלי, את החוויה הזאת לא נצטרכתי לרשום כדי לזכור.
מה שהבהיל אותי כנראה היא העובדה שזה עובד. וכמובן העובדה שאני לוקחת את כל זה ברצינות מידי. אני באמת צריכה להתאמן על רתימת ההומור שלי !
אני מרגישה גם שאולי יש לי צורך בדון-חואן בשר ודם (אני חושבת לדוגמה על החוויות של קסטנדה עם היצורים הלא-אורגניים).
מה דעתך?

ויויאן,
התבונני בציפורים. בעיקר בעורבים. אלה נושאים מסרים או אותות שבמהותן או במקורן משוייכות בהכרח לדון חואן. בקשת בשר ודם - קבלת - עורב.

ובפועל, אם את מעונינת במסע עם שאמאנית אמיתית - מדריכה בחסד - מישהי שאתה עברתי חוויות חלום בערות או ערות בחלום, דברי איתי.

מאז ומתמיד בחלק מהחלומות שלי ידעתי שאני חולם. בכל פעם שאני קורא את אמנות החלימה, כמעט בכל חלום אני יודע שאני בתוך חלום, אז אני נותן לדמיון להתפרש ולהתרחב.
חלומות כאלה איני יכול לשכוח.

לוחמים חולמים לוחמים.

רגע, אתם רואים שאתם לא יכולים לדבר ולזוז? זה לא מפחיד נורא?

בימי נעורי, דון חואן ותורתו היו ענין רציני מאד...
בהשפעתו עשיתי עבודת גמר על חלומות (היה כיף לעשות את העבודה המעשית) - אף פעם לא הצלחתי להתעורר בחלום, אבל בהחלט היו לי כמה חלומות בהירים - שבהם אני ערה.
אלו חלומות שמלווים אותי מאז.
שטיינר מדבר על התעוררות בחלומות כאחד מהשלבים הראשונים של התקדשות ומדבר בהקשר הזה על היכולת להפריד את כוחות הנפש.
הוא גם מנחה כיצד לעבוד על כך (לא באופן ישיר) בדרך שעבורי היא יותר מתאימה מאכילת קקטוסים מכושפים

יונת,
אין צורך לזוז, הכל קורה מכוח ההתכוונות בפרטי החלום, אז, נאמר שאת מתמקדת בכסא שעומד בפנת החדר, מאליו עולה חזיון פרטי שלך, כשאת מתמקדת בחזיון הפרטי, עשוי לעלות עוד חזיון וכן הלאה. נפלאות דרכי החלום. היות ואת נמצאת בערות ואת יודעת שאת חולמת, את יכולה להרחיב אל מעבר לכל גבול. התרחבות כזו לעתים קרובות אכן מפחידה, פחד מוות ממש.
כאן, דווקא בעזרת חלימה מכוונת ומודעת ניתן להניח לנפש את הסביבה האידיאלית ללמידת השווי, שווין הנפש.
שכן במסעות אלה ניתן להגיע לחלימה מתוך כוונה, או להכוונת האנרגיה העולה מאירועי החלום. אנרגיה של פחד, או התרגשות, או אנרגיה של בלימה והתבוננות או אינספור צורות אנרגיה - כיד הדמיון.

כאשר אנו חווים כמה וכמה מסעות כאלה, לומדת הנפש שלא להבהל או להיות מאויימת מעמעום נבדלותה ומהתמסרותה אל הרוח. מכאן גם עולה ההבנה כי מסעות אלה לא מעלים או מורידים מערכה של הנפש ומייחודה. אז, כאשר הנפש מסכימה להניח את עצמה בצד, ומאפשרת לרוח להוביל, מתקיים שווין הנפש, בפני עצמה, בפני העולם, בפני הרוח.

נועה,
אותם החלומות שאת זוכרת רק מעבודה עם מילותיו של קסטנדה והרעיונות של דון חואן, מצביעים על כך שאין כל צורך בקקטוסים מכושפים. עניין החלימה והעבודה עם עולם החלומות נפרש ונהדף דרך מעיינות רבים, מחלום יעקב ועד היום.

ויויאן איזה חלום מקסים עם יונק הדבש.
צפריר, תודה על הבהרת הביטוי שוויון נפש.

צפריר,
מעניין, אני חשבתי שיונקי דבש ועורבנים הם הציפורים שמדברות אליי (גם בחלום הנ"ל הגיע יונק דבש). טוב, אתחיל לשים לב גם לעורבים.
באחד הבקרים אחרי שראיתי את יונק הדבש הרב-גוני ואת הידיים שלי, קמתי באומרי את המשפט הבא "העולם מלא ברבגוניות שלא תמיד ניתן להסביר אותה"... עדיין האסימון לגבי זה לא נפל.
לגבי השמאנית נדבר ביום שלישי (אצל אלונה וארז).
יונת,
נבהלתי בחלום מעצם זה שהצלחתי בהתכוונות בלבד לראות את הידיים שלי יותר מפעם אחת ועוד לא הרגשתי מוכנה ללכת הלאה.
חוויית השיתוק ואי היכולת לדבר בחלומות מוכרת לי מאז היותי ילדה - בתחילה (כשהייתי ילדה) חששתי מזה (ואפילו קמתי בהרגשה שקמתי מסיוט) ואז למדתי שיש דרכים אחרות לנוע בחלום - לעופף ו/או להתכוון (לבקש) לנוע או לצאת מרובד החלום המסוים.
נועה,
כנראה שלמזלי לא קראתי את "משנתו של דון חואן" אלא התחלתי ישר מהספר השני. הפיאוטה וחבריו הם עניין שולי ממש ואפילו נקודתי מבחינתי בקריאה של הספרים של קסטנדה. דון חואן עשה בהם שימוש בתחילת חניכותו של קסטנדה בלית ברירה (אחרת קסטנדה לא היה עומד באפשרויות שדרכו של דון חואן פתחה בפניו).

אני אף פעם לא הגעתי לספר השני..
ובכל מקרה - האם את מרגישה שהעובדה שהחלומות שלך הם כאלו משפיעות על הערות שלך?
אני עובדת הרבה עם השינה שלי ועם חלומות - אבל לא כמטרה בפני עצמה, אלא כהנחייה והתכוונות לשאלות שיש לי בחיי הערות שלי.
<ובכלל, השיעור שלי הוא ללמוד את המציאות על פני האדמה וקצת פחות לחיות את החלומות שלי>

נועה,
גם וגם,
יש פעמים שאני מבקשת להבין משהו ארצי דרך חלומותיי, לעיתים אני חולמת חלומות שמפילים לי אסימונים יומיומיים מבלי שהתכוונתי באופן מודע (מן הסתם משהו בי התכוון, אחרת התשובה או החלום המבהיר לא היו מגיעים), ישנם גם תקופות בהם אני מתרגלת טכניקות או רעיונות של אחרים כדי לשכלל את החלימה שלי - כמו למשל אחרי שקראתי את "לדעת לחלום" של רוברט מוס (קראתי אותו באנגלית), ועכשיו בעקבות קריאת "אמנות החלימה" של קסטנדה.
יש פעמים שאני כותבת את החלומות שלי מיד שאני קמה בבוקר, ולעיתים גם כשאני מתעוררת באמצע הלילה, ואז מתקשרת על האינפורמציה שהגיעה בהם; יש פעמים שאני לא כותבת חלומות אבל זוכרת אותם ונותנת להם לחלחל אל תוך חיי; יש תקופות בהם האנרגיה שלי ממוקדת במשהו אחר ואני מזניחה את החלומות לגמרי (כמעט לגמרי, יש חלומות שפשוט דורשים התייחסות)...
יש מי שיגידו (כמו רוברט מוס לדוגמה) שאי אפשר להפריד בין המציאות על פני האדמה והמציאות בחלומות. ראשית, משום שכל מה שקורה בחיי העירות, לפי מוס, התרחש תחילה בחלום. מוס מייחס חשיבות רבה גם לעובדה שישנם חלומות נבואיים שניתן לעשות בהם שימוש כדי לשנות דברים ביומיום, וישנם אפילו טכניקות בעזרתם ניתן באמצעות חלומות לשנות דברים במציאות הרגילה.
דון חואן וכמוהו קסטנדה רואים בעולם הנגלה באמצעות החלימה (להבדיל מחלומות רגילים) עולם ממשי, המתקיים במקביל לעולם המציאות הרגיל.
האמת היא שקטונתי, אני רק בתחילת דרכי וכרגע יכולה רק לספר על חוויות אישיות שלי ועל תובנות של אחרים מנוסים ממני.
תודה על הדו-שיח וחלומות פז...

לאחר שסיימתי לקרוא 11 מתוך 12 הספרים של קסטנדה - (עוד לא קראתי ויישמתי את "מעברים קסומים", שהוא ספר עם תרגילים מעשיים לתירגול עצמי)
גיליתי שהספרים הם בגדר רומנים, כלומר פרי הדמיון המופלא של קרלוס קסטנדה.
ישנם אתרים מספר והמון חומר קריאה עוד משנות ה-70 של המאה ה-20 שמדברים על הנושא. הקריאה בחומר הזה ריתקה אותי כמעט כמו ספריו של קסטנדה עצמו.
ועתה התחדש הדיון ביני לבין עצמי מה בכל זאת יש כאן? האם זה משנה אם הכל הוא בדיה? מה קיבלתי מהספרים בלי קשר לעובדה שדון חואן הוא פרי הדמיון של יוצר מרשים או אוסף של מורים מקסיקנים, הודים ועוד?
העבודה עם חלומות היא עדיין תקפה עבורי, הספרים עצמם היו הרפתקאה מרתקת ומהנה...
...?

הנה הדיון ביני לבין עצמי נמשך (הלו אתם שם, אין לכם שום תגובה - אני מבטיחה לחדש את הדיון על חלימה),
התובנה החדשה שלי לגבי העניין היא שהאינפורמציה בספרים שירתה מליוני אנשים בהאצת תהליך הגדילה הרוחנית שלהם. אולי במילים אחרות, הידע שקסטנדה העביר הוא קוסמי, ולא משנה בעצם שהוא היה אישיות שנויה במחלוקת - הוא היה רק צינור (לא יכולה לומר צינור נקי אבל בכל זאת צינור)..
אולי עכשיו אני סוף סוף אתחיל לתרגל את ה"מעברים הקסומים"!?!

צינור נקי, ויויאן, צינור נקי לגמרי, כתיבה מרתקת וניסוחים והגדרות שלא היו מביישים אף אדם.
גם הדמיון הוא אמת גמורה כאשר האדם נותן לו תוקף של אמת. היות שדמויות מן העבר או ספורים מן העבר מתקיימים רק מתוקף האמת שמונחת שם בהווה, אין זה רלוונטי מה היה "באמת" או מה קרה מנקודת המבט של עולמנו היחסי, הרגיל, אין זה רלוונטי גם מי הביא את המידע הזה, מה שנותר רלוונטי זו תחושת הקיום הפרטית של כל אחד ואחת מאתנו.
כך, אם תהילים מעלים תדר מזכך בעבור האדם, הרי שקסטנדה באמצעות דמותו של דון חואן מעלה תדר של חירות ושליטה בכך שאין לנו כל שליטה.

לכן, היה או לא היה, זה נפלא.

וואלה! אכן נפלא.
וגם תודה לאלה שיש דו-שיח, ולא רק ביני לבין עצמי!
מה שאתה אומר הוא שהחירות טמונה בקבלה שאין לנו שליטה?
שאלה נספת שעולה מן הכתוב היא מהי אם כן מחלת נפש? האם המשוגעים הם באמת משוגעים? ומה מבדיל אדם שפוי מאדם בלתי שפוי (שאלות שגם קסטנדה שוזר פעמים רבות בתוך ספריו)?

החירות אינה טמונה, היא אינה כבולה לדבר, החירות היא הרוח, אם תרצי הרוח האנושית או הרוח בפני עצמה. חירות היא תחושה, כמו לנשום אויר צח וקריר, כמו להתבונן.
לפי דון חואן, החירות היא באותו מקום שבו אין לך מה להפסיד, כאשר לא מתקיימות זיקות בינך ובין תולדות חייך, עניין זה קשה לתפישה ולהפנמה, היות וזיקות מתקיימות בינך לבין יקירייך. כאן, הפרשנות האישית שלי לדברים היא התקיימות בשני רבדים (לפחות) בו זמנית, החיים הפיזיים, על פני האדמה, אלה הנתפשים בחומר, שזוהי ההבלות המבוקרת, בה יש לנסות לפעול ללא דופי, והחיים המטאפיזיים, אשר כלולים גם בתוך עולם החלומות, אלה הנתפשים ברוח ובמחשבה, שאלה הם הצד הדליל של הקיום.
כאשר נמצאת הדרך להיות בשני העולמות בו זמנית, בהכרח נדרשת למידה של שוויון הנפש. שאלולא כן, גדרות, הגדרות, גבולות ונבדלות, אינם מאפשרים חירות, שכל גירוי המחייב תגובה - נמצא מגדיר את הייחודי, ובכך אנו מתרחקים מהתבוננות רב ממדית להתבוננות ייחודית. חירות אם כן היא ההבנה שאי אפשר לשלוט במציאות או ברוח, מכאן שמתוך בחירה ורצון ניתן להצטרף שמה. אז, כשאנו מצטרפים אל המציאות, בכל רמותיה, אנו משפיעים ומושפעים. שאי אפשר להשפיע מבלי להיות מושפע (זה בעצם הבאג של הנסיון לשלוט בעולמנו). אז, בתואם מושלם נוכל לראות כיצד המציאות מתאימה את עצמה לכל חלקיה וברואיה, על פי הזמנתם והשתייכותם לתבנית זו או אחרת.

לעניין אי שפיות הדעת, יש לי חבר שהוא "פסיכי" - יש לו מחלת נפש.
הוא הסביר לי את משמעות המושג התקף פסיכוטי:
פסיכוטי הוא אדם עם יכולות אחרות מהשאר. אז, כאשר הוא זוהר, ממהרים כולם להתקיפו. הוא שנאמר - התקף פסיכוטי.

לכן, גם אם אבדת את שפיות דעתי, הרי את מודעת לכך וכאשר החברה או המציאות מתקיפים אותך על מוזרותך אינך מתפלאת על כך, מתוך שוויון נפש - חירות.

תודה!
אתה גם שומע את האסימונים נופלים או שזה רק אני? (ולחשוב שהילדים שלנו לא ראו ולא ייראו בחיים שלהם אסימון אמיתי - אופס האם פתחתי כאן עוד פתח לדיון על מהי אמת!?)
הנה בהשראתך דון שפרון נפלו לי עוד כמה אסימונים מבורכים.

לפני כמה שנים חבר שלנו שנשמע כמו שצפריר נשמע כשהוא מדבר על הספרים הללו, נתן לי את אחד הספרים שלו ואמר לי הנה תתחילי עם זה (וואו, ויויאן לא ידעתי שישנם 12 ספרים) התחלתי לקרא אני לא זוכרת איזה מהם ונתקעתי באמצע בלי שום יכולת לשוב ולהמשיך עד סופו, עכשיו בעקבות הדיון המעניין שיש כאן, אני חושבת לשוב ולקרא, (אני גם נמצאת במקום אחר מלפני כמה שנים).

מאיה,
כל ספריו של קסטנדה פרושים כמטריצה. לכן אין כל חשיבות איזה תתחילי לקרוא. עם הזמן מושגים מתבהרים בכל מקרה.
עם זאת, אמנות החלימה הוא ספר שממש בא לידי ביטוי בחיי החלומות של הקורא. לכן, מהבחינה החוויתית ספר זה יהיה בקדמת הבמה.
מעבר לכך, יש לקחת הכל בהומור, במיוחד שהנושאים המדוברים נוגעים באמת התפישה, עניין שנוגע לכולנו, שכן, הסכמה לרעיונות אלה, אפילו ברמת השעשוע, טומנת בחובה הסכמה לקבל השפעה, ומכאן לפתוח פתח לשינוי.
ניתן לסמוך על הנפש הפרטית שלא תניח אלא להסכים להשפעות או הכוונה "חיצוניים" כמו המציאות עצמה או חשיבה אחרת, אשר משרתים אותה ומתאימים לרכה הייחודית. שכוח נבדלות הנפש שזור בכוח החיים, והקיום הנבדל נובע ניתן לומר מהרוח.

ויויאן, העניין הוא להצליח להיות בשתי רמות ההכרה בו זמנית, כאן על פני האדמה בתוך ההבלות המבוקרת בה הזיקה אל מי שאת היא מוחלטת, וברמת המודעות האנושית בה הזיקה האישית איננה רלוונטית. כשזה קורה, אמונות ועמדות ישנות עשויות להשתנות כהרף עין, וכשבעולם הפנימי עמדות משתנות, בעולם החיצון - זזים הרים.

מאיה, ברוכה הבאה!
צפריר, זהו בדיוק העניין - שתי רמות הכרה בו זמנית, תוך איזון עדין ביניהם. צריך המון הומור ושלווה בהבלות המבוקרת - משום שבמצב זה הזיקה אל מי שאני היא מוחלטת ובו בזמן חסרת רלוונטיות.
דון-חואן דרש מקסטנדה שינויים גם במסגרת ההבלות המבוקרת - כמו למשל סגירת עסק, פרידה מאנשים וכו'
לי לא נראה ששינויים כאלה הם מחוייבי המציאות לגביי, אבל המעבר בין שתי הרמות מאוד חד לעיתים ונדרשים ממני המון הומור וקבלה כדי להמשיך לקיים את המצב.

אותו איזון עדין הוא שווי הנפש, שוויון הנפש. כאן, תרגול מכל סוג של מצב בו הנפש נמצאת בשוויון מוחלט - איננה מגיבה אוטומטית לגירויים, עם זאת מגיבה בעיתוי הנכון גם אם הוא נדרש מיידית, למשל ברמה הפיזית. שוויון זה שוב מאיים על נבדלותה של הנפש ועל זיקתה אל אמונותיה, דעותיה ועמדותיה. כאן, הפוך על הפוך, נדרשת עבודה או התאחדות עם הרוח דווקא מתוך חוסר זיקה עם דעותייך. ומכאן עולה האיום.
תרגול שכזה, או עבודה שכזו, בה מתנסה הנפש במצבים הכרה מורחבים, בהם היא נוסקת או מתפרשת אל מעבר לקצוותיה, או גבולותיה, שוב ושוב, מניבה את אותו אימון הנדרש על מנת שהנפש תפנים או תקבל את האמונה בחיים, במציאות, ברוח, ובחסד כשכל אלה אינם פרי מחשבה בלבד אלא עולים ברמת הידיעה מתוך ההתנסות האישית.
התנסות אישית זו שהנפש מנסה את אלה, מניבה כאמור ידיעה. ידיעה זו היא עוגן איתן אשר נבחן שוב ושוב על ידי הנפש, כשהיא, מטבעה בעולמה הרציף והיחסי הזה, נותנת ערך ומשמעות לכל חוויה או מחשבה. עיקר הלמידה והלימוד של הנפש אם כן, היא הפנמת אי היכולת להעריך אותה, לא על ידי מי שהיא חושבת שהיא או בכל קנה מדה אחר. שאין שעור לערך הנפש ואין שעור לאפסיותה. במקביל. בה בעת.

דון חואן אכן הוביל לניתוק כל כבלי העולם הזה מעל חניכו. עניין זה נדרש לקסטנדה עצמו ומתוך ראייתו של דון חואן את דמות הלוחם. אותו ניתוק זיקה המתקיים בים המודעות הגדול של האנושות, נשמר שם כזכרון שיעלה עת אנו חווים את המציאות. כאן עדיין אנו נדרשים לזיקה זו, אשר מתרחשת מתוך בחירה אישית. מבחינת התחושה העולה אצלי, אין כל קושי גם את הזיקה הזו להעביר למימד אחר בתודעתנו, בראייה של התא הזה המשפחתי, זה החמולתי, זה השבטי או הקהילתי, כבסיס ארגוני ומהותי של האנושות, כאשר כל פן ייחודי - כל אדם, וכל פן קבוצתי - כל קהילה, נמצאים כחלק מהאנושות כולה, ומצטרפים אל הרמה האנושית כנבדלים מאוחדים.

ויויאן,
אמונות ועמדות ישנות עשויות להשתנות כהרף עין, וכשבעולם הפנימי עמדות משתנות, בעולם החיצון - זזים הרים .

ראית מה זה?

וואלה! דון שפרון!
כוחן של מילים !

שאני אבין, אתם אחראים לרעידת האדמה?

אחראים? אנחנו? מי? ויויאן ואני? מה פתאום... ויויאן תפסיקי עם השאמניות הזו (היא פה מתגלגלת מצחוק, יש לה תוכנית לעוד רעידת אדמה אחת או שתיים ואני מנסה לשכנע אותה לוותר על זה, אולי איזה שבר ענן במורדות במערביים של רכסי טורקיה, או על פי בקשת המאזינים, שלג על כל הארץ (חוץ מקומת הממשלה - שם השלג יכול לחלחל בין הסדקים שנוצרו כתוצאה ישירה של גחמותיה המבדחים של ויויאן - מזל שהפעם ריכטר לא היה ערני כל כך).

בברכת אור בקצה המנהרה, פנס בקצה השני ודמותו ההיולית של אינשיין מרחפת בין אור לאור ומנסה לעשות כמה מדידות.

שליחה על ידי רוני* » 19 מרץ 2004, 13:13

מצאתי אתר מדהים עם דף שאלות ותשובות בכל הנושאים של קרלוס קסטנדה ועם התרגילים המעשיים שלהם - המעבריםה קסומים
www.magicalpasses.co.il

בחרתי לקרא את סיפורי עוצמה כספר הראשון, אבל אני מרגישה קצת שחסרים לי כל מיני מושגים ומידע שהייתי צריכה לדעת קודם, לפני קריאת הספר הזה, למרות זאת השפעתו חזקה, ישנם משפטים מלאי עוצמה, אבל גם קצת כמו לקרא ספר אימה מצמרר, התהליך שקרלוס עבר היה בלתי נתפס ולכאורה נראה כמסכת התעללות של דון חואן ודון ג'נרו, הוא מחרבן מרוב פחד מהחזיונות הבלתי נתפסים שהוא חווה והם מתפקעים מצחוק, היה שלב שדון חואן נתן לו אפשרות לחזור לחייו הקודמים להכנס לאוטו ולא לפגוש בו לעולם, בהתחלה הוא עושה את זה רץ למכונית מרגיש הקלה מסויימת ואז חוזר לביתו של דון חואן ביודעו שאין לו ברירה אלא להמשיך בתהליך העוצמה, אז אמרתי לעצמי סע, סע הביתה מה אתה צריך את זה, כאן דיברה מאיה הפחדנית שרועדת מהבלתי ידוע וממה שלא נתפס בשכל.
קרלוס חווה שוב ושוב פחד אמתני מהמוות, האם באמת המוות היה כה מוחשי או שדון חואן רצה להמחיש לו שהוא מתנהג בטפשות כמו שאר בני האדם שהוא חושב שיחיה חיי נצח?
האם הפגישה עם המוות מאיצה את תהליך הגדילה שלו כלוחם? ומה בכלל הכוונה להיות לוחם?
בספר קרלוס שאל את דון חואן מדוע הוא כפה עליו לטעום מהצמחים מעוררי ההזיות, אז הוא ענה לו מפני שאתה טיפש.
האם לדעתכם כל הדיוט זקוק למשהו חיצוני כדי להשתחרר מהרעיונות שתבועים בנו, מהאגו, השכל, הרגלים ישנים וכו'.
בתחילת הספר דון חואן שואל את קרלוס האם אתה יודע שיש ביכולתך להתפשט לנצח לכל הכיוונים? ולפרוץ את כל הסייגים? היה מקסים התהליך הזה עד שהוא חווה בסופו את מה שדון חואן דיבר עליו.
ואפרופו סוף, קרלוס כותב שהו רץ וקפץ מקצה הרמה ואז נשאר לבד. ומה אז? איזה ספר נכתב אחרי זה? הוא יחזור לפגוש את דון חואן?
ואני חייבת גם להוסיף כמה ציטוטים:
"הלוחם רואה עצמו כאילו כבר מת, ומה יוכל להפחידו עוד? הגרוע מכל עבר עליו והוא איפוא שליו וטהור;" (ע"מ 31)
"הקטנת ההוד שם בחוץ למידות השכל לא תצמיח לך טובה. כאן, סביבנו, שרוי הנצח עצמו. צמצומו של נצח זה לכלל הבלים נוחים לתפישה הוא בגדר קטנוניות מסוכנת."
טוב זהו בינתיים.
> זה עתה סיימתי את ספרו של קרלוס קסטנדה, ואני קצת נסערת<

קראתי את הספר צדו הפעיל של האינסוף והא מדבר על כך שיש לנו התקן זר נפש שניה של יצור הניזון מאיתנו ולפי איך שאני רואה את זה זה כאילו הוא אומר בעצם שאנחנו אבודים נידנו לשילטה להיות מזון של ייצור אנ- אורגני מה דעתכם? ,האם אנחנו יכולים להביס ייצור זה או ש....

בכל מקרה, בסופו של יום תבלע במשהו גדול ממך
המזון שתהייה באמת- הוא שיקבע מה יאכל אותך.
החיים ניתנו לך כדי לאכול ולהאכל.
לא מדובר על אוכל פיסי כמובן.

לגבי היצורים...- אין שום "התקן נפש שניה" אחת זה מספיק ואין מקום ליותר.

שלום לכולם!

עדיין לא מבין לגמרי איך משתמשים באתר הזה, אבל שמח מאוד לגלות את הדף הזה בענייני דון-חואן מאטוס ורוצה לנצל במהירות את ההזדמנות, אם אפשרי הדבר (תרגישו חופשי למחוק או לערוך את דברי מהדף אם אינם מתאימים), כדי לעדכן אתכם ש:

אישית, הייתי רוצה להגיע לקשב השלישי (אם זה קיים בכלל. אינני יודע...)
בהקשר זה, הגיתי את הרעיון של "עשיות חודשיות" או "מטרות חודשיות" וזה הולך ככה:
אחת לחודש נפגשים ביחד אנשים ששותפים לרצון זה - וכל אחד מדווח לאחרים על מטרותיו לחודש הקרוב (הקשורות לנושא זה, ישירות או בעקיפין) והאם הצליח או לא הצליח להגשים את מטרותיו מהחודש הקודם.
קל, פשוט, יעיל, צנוע, בלתי-יומרני - ובהחלט עשוי לעזור להתמקדות ולמניעת שכחה בזרם החיים.
אני גר בתל-אביב.
בן 03-5270332 (ובהצלחה לנו...)

וכמובן, אשמח לתרום כל דבר לדיון אודות קרלוס, מאטוס או כל דבר שקשור בכך (כבר עשיתי זאת, לא?). התרגשתי מאוד לקרוא את דבריהם של צפריר שפרון ושל ויויאן מיוחס בנושא. בעיקר התרגשתי לגלות שיש מי שבכלל קורא את הספרים האלה באופן שאיננו לגמרי-שטחי. פשוט, לאחרונה נדהמתי לגלות שכמעט אף אחד לא קרא באמת את הספרים, שחשבתי לפני כן שהינם סופר-פופולאריים. השם "קרלוס קסטנדה" מוכר להפליא, אבל מעטים מאוד מקוראי הספרים זוכרים שקראו, למשל, אודות "הקשב השלישי". בעיניי זה פשוט מוזר, אם לא מסתורי... נראה שהתודעה שלנו עושה עבודה מופלאה בסינון של דברים חשובים. או שאני לא יודע מה...

שמחה לגלות אתכם
קראתי את כל ספרי קסטנדה. קוראת אותם עכשיו שוב.

עובדת על חלימה ועל עוד דברים.

באהבה!

נ.ב.
קישור לפורום שבו עוסקים בדרך הלוחמים.

בתור פלוני אלמוני (למרות שאני רשום כאן) הייתי אומר שהדבר שאין לדעתו עומד לאותת לנו שמלחמת ברירה היא נחלת העבר.
קדימה האור !

איך קוראים לספרים של קסטדנה?

יש המון מהם :
משנתו של דון חואן
מסע לאיכטלאן
סיפורי העוצמה
הכוח שבשקט
עוצמת הנשר??!!אני לא בטוחה לגבי השמות כי קראתי באנגלית ואני לא בטוחה כיצד תורגמו לעברית .
כדאי להפנות שאלה ישירה לצפריר אולי

או לחפש במיתוס או בכל חנות ספרים אחת מקוונת, או באתר של קסטנדה, בטח יש כזה.

משנתו של דון חואן, 1976.
מציאות נפרדת, 1976.
מסע לאיכטלאן,1976.
סיפורי עוצמה, 1977.
הטבעת השניה של העוצמה, זב"מ 1979, תלאביב.
מתנת הנשר, 1983.
האש שבפנים, 1987.
כוח השקט, 1992.
אומנות החלימה, 1995.
מעברים קסומים, 1996.
גלגל הזמן, 1999.
צדו הפעיל של האינסוף, 2001.

השנים הם שנות ההוצאה בעיברית רובם (ככולם?) בהוצאת זמורה-ביתן ת"א.

ישנם עוד שניים שלא ידועים לי פרטים לגביהם:
.Readers of Infinity-Journal of Applied Hermaneutics
והשני-
The Teachings of don Juan-the thirty year
aniversery edition with a new introduction by Castaneda

אם למישהו ידוע משהו אשמח אם תכתבו.

קראתי את "משנתו של דון חואן" - יותר מדי סיפורים על הזיות סמים בשבילי

"גלגל הזמן" - הוא ספר ציטוטים מכל הספרים - מדהים - פצצות חוכמה.
בימים אלה קורא את "האש שבפנים" - ספר מלא בחוכמה

אתמןל ראיתי קקטוס פיוטי בעציץ קטן. לצערי לא לקחתי ביס.

היו באים אליך כמה בעלי ברית קטנים כאלה

בספר "אמנות החלימה" לומד קרלוס לראות, וכהרגלו, הוא מטיל ספק ביכולתו. הנה ציטוט מדהים של דון חואן: "ברגע שיש לנו אנרגיה, הראייה באה אלינו מאליה. צריך רק לעזוב את המבצר שבו אנו חוסים, המבצר של שביעות הרצון העצמית והביטחון המדומה." עמוד 20
אמנות החלימה היתה הדרך שבה לימדה "ימימה" בחייה. ואילו היום, "לימודי ימימה" שפשו בכל רחבי הארץ הם צל צילו של אותו לימוד חד פעמי, שהעניק לכל תלמיד אצלה את היכולת לנתץ את מבצר שביעות הרצון העצמי והביטחון המדומה, ע"י בחירה מודעת בחוסר הדיוק שלנו לכלפי עצמנו, ובהכרח כלפי האחר.

וואו מ2005 לא נכתב כאן כלום, לא מזמן הורדתי תמונה של קסטנדה, הבת שלי עברה תוך כדי משחק, הציצה בה ואמרה: אה...זה הלוחם...
הייתי בשוק, שאלתי אותה: מה אמרת? והיא ענתה: זה הלוחם
הורדתי את התמונה כי קראתי שוב, שני ספרים של קסטנדה, תהיתי איך אגיב אליהם ממרחק של שנים ו...הוא מדהים, מבחינתי הוא אח שלי, לפחות אחד מהם.
דון חואן מקסים, אני מאוהבת במיוחד בדון ג'אנרו, נזכרתי בעקבות הקריאה למה התחברתי איתם בכלל, מילדות יש לי יכולת לתקשר עם צמחים ואמא שלי הטוותה את דרך החלימה, ככל שגדלתי החלומות הפכו להיות מקור בילתי נדלה של עוצמה וחלומות צלולים הם רק חלק קטן מזה, כשקראתי את קסטנדה לראשונה הבנתי שאני לא היחידה בעולם שרואה את הדרך הזאת, כשקראתי היום את הספרים הבנתי כמה עומק, כמה חוכמה טמונה בהם [לצערי קראתי רק מעט מהם, כך שאם מישהו רוצה למסור את שלו אני אשמח לקבל]
בצעירותי קיבלתי שני סוגים של קקטוסי עוצמה [שיש לי עד היום] שאלתי אותם במשך שנים אם אפשר, אבל כנראה לא הייתי טיפשה מספיק והם לא הסכימו (-: אני כבר מזמן לא שואלת, אני מתקשרת איתם ולומדת המון, יותר נכון זה מה שעשיתי כשהיה לי זמן, עכשיו אנחנו רק אומרים שלום בגינה ומתפעלים אחד מהשני.

הייתה למישהו מכם התנסות כלשהו עם קורי אור שיוצאים מהבטן ומחוברים לכל ההוויה ?
<אני מקווה שאני מדייק, אנא תקנו ושפרו את ההגדרה אם אפשר>
ראיתם, הרגשתם, מתחבר לכם אינסטינקטיבית/אינטלקטואלית/אינטואיטיבית ?
מאוד מרגיש לי עטיפה (כמו ביצה) מסביב לגוף ועוד המון דברים,
קורים שיוצאים מהבטן אני לא כל-כך רואה, מה איתכם (?)

איה איה איה וווסקה איה איה איה וווסקה

יונק הדבש

‎@}

"משנתו של דון חואן" של קסטנדה היה אבן דרך בתרבות המערבית, לא בגלל תוכנו ומסריו אלא בגלל האופציה האלטרנטיבית (סמי הזייה) לטיפולים פסיכולוגיים פרוידיאנים מתישים שהיו נהוגים בזמנו. טימותי לירי ראה באופציית הסם קיצור דרך לחדירה לתת-מודע ולמקור השראה ליצירתיות. בהשראתו (והוא לא היה לבד) התהווה זרם ההיפים. כיום, במבט לאחור, נראה כי התקווה ל'קיצורי דרך' לנפש נכזבה, וניזקה רב מתועלתה. ספריו של קסטנדה (שחוזרים על עצמם מטעמי פרנסה) הם בחזקת ספר/סרט שצריך לקרוא/לראות כחלק מהתרבות ותו לא. איני מציע להתבשם מהם יתר על המידה.

איני מציע להתבשם מהם יתר על המידה.

ואני מציע להתבשם מהם, לקרוא וללמוד עד כמה שניתן.

האבחון המובא כאן למעלה אפשר שיש בו משהו, אבל לא משהו שקשור לדון חואן ולמשנתו.

תודות.

_ואני מציע להתבשם מהם, לקרוא וללמוד עד כמה שניתן.
האבחון המובא כאן למעלה אפשר שיש בו משהו, אבל לא משהו שקשור לדון חואן ולמשנתו_

חוזרת שוב לספרים, יצא לי לעיין בכוח השקט והמסע לאיקטלאן, רוצה לחזור לצוד את העוצמה, לשחרר את הרחמים העצמיים והחשיבות העצמית ופשוט לצוד אותה
ולהתמלא אנרגיה כל רגע בחיי....
צפריר, אתה עדיין קורא בהם?
עם מה התחברת במיוחד?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני הייתי נזהר מכל השטויות האילו של דון חואן, עסקתי בזה 10 שנים, קראתי את רוב הספרים
הייתי מוקסם מהשמאניזם. הייתי תקוע במקום 10 שנים, סבל נוראי, זוהי מלכודת של צללים שמטרתם היא אחת
לשאוב את האנרגיות של אנשים עד תום. גם אני ראיתי אנרגיה וכל היתר, יש כאן ערבוב של אינפורמציה
נכונה ומוטעית שניתנת לאנשים שנמצאים בשלב פגיע בחיים (אף על פי שהם לא ממש מבינים את זה באותו רגע),
אנשים שבד"כ חוו איזשהי טראומה עם אנשים אחרים ורוצים לברוח לעולם אחר במקום לפתור את הבעיה.
האם יש עולמות שמעבר, כן יש אינסוף כאילו, האם אנחנו אינסופיים, כן אבל הרצון להיות נפרד, לבד הוא לא טבעי
ולא נכון ובא מטראומה שצריך לתקן לא לברוח ממנה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהמשל לכתוב למעלה, נתקלתי באלים של מצרים, אדם עם פני הנשר, ופני הכלב, הם חלק מהמערכת וכל מה שהם רוצים זה לשאוב לך את האימא של הצורה, להיזון ממך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהמשך לכתוב למעלה, נתקלתי באלים של מצרים, אדם עם פני הנשר, ופני הכלב, הם חלק מהמערכת וכל מה שהם רוצים זה לשאוב לך את האימא של הצורה, להיזון ממך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוא עזר לי לצאת מזה, ממליץ עליו:
http://www.teva-hatamar.com/26387/%D7%9 ... 7%A8%D7%A2

למתעניינים בספריו של קרלוס קסטנדה: ספר חדש בעברית יצא לאור: "להתעורר אל החלום, חניכה לעולם המכשפים" מאת פלורינדה דונר, בת חבורתו של קרלוס קסטנדה. אתר ההוצאה: http://toltec.co.il/
כמו טאישה אבלאר ב"מעבר המכשפים", גם פלורינדה עברה חניכה לאותה שיטה. גם ספר זה מדגיש את דרכה של אישה ומוסיף תובנות על ספריו של קסטנדה. מומלץ מאד!!!