דניאלה שלי

[אמא_מתחדשת*]

בבטן שלי היינו אחד
ואז היו צירים ולידה ואושר גדול
ואחריות ובלבול
ונפרדות שלא באמת הייתה שם.
באה הבנה שלא היתה בראש שאנחנו עדיין אחד
מגיבים בלי מילים אחד לשני, במגע במבט,
רק עכשיו כשמתחילה הפרדות אני רואה את זה.
צריך אותי אחרת, פחות צמוד, הולך לאחרים, זז, משחק...
ולי זה מרגיש כמו צירים.
שני מעגלים שהיו חופפים לאט לאט נפרדים.
עכשיו מתחיל התפקיד האמיתי
להיות שם בשבילך ולתת לך להפרד
תמיד חשבתי שזה קורה מאוחר
אבל כבר עכשיו שאתה עדיין תינוק התהליך מתחיל
זה בא לי קצת במפתיע, כ"כ התרגלתי להיות חלק משלם שהוא שניים
ואין "הכנה ללידה" צירים שבאו במפתיע וגל של רגשות חדשים

אמא תמיד תהייה שם מעגל משיק בשבילך.

[חוזרת_הנה*]

נכנסתי לכאן לחפש את המקום שלי עכשיו. והשיר הזה שכתבתי פעם הכה אותי בבטן.

נמצאת במקום אחר לגמרי.

הנה מה שקראתי על קברה של דניאל שלי שמתה בגיל שעה בערך.

מלאך שלנו,
באת כאילו רק לרגע
ואת איתנו גם אם נדמה שהלכת

המשפחה גדלה ובכל זאת נשאר מקום ריק

ואנחנו נמצאים כל קו התפר בין לבין

הורים לשניים עם ילד אחד

אח שמחפש את אחותו

חזה גדוש וחלל גדול של געגוע ואהבה בלב

הגלים שיצרת פה אצלנו ממשיכים להכות להשנות ולהשפיע

תמיד נהייה איתך

אוהבים אבא ואמא



היום לקחנו את נריה לבית הקברות. הוא שאל לאן הולכים ואבא ענה לו שהולכים למקום מאוד מיוחד איפה ששמים את המתים. היתה שתיקה ואז הוא בהתרגשות אמר "אמא הולכים לראות את התינוקת" וכל הציפיה של החודשים האחרונים בעינים שלו. וניסינו להסביר שלא ממש נראה אותה והאכזבה וחוסר ההבנה מול קבר מלא פרחים.

לפני השינה:

• אמא איפה התינוקת
• היא באדמה
• למה?

מי שלא יכול להמשיך לחיות ומת שמים באדמה. ושמים הרבה פרחים שישמרו עליו.

• אני רוצה ראות את התינוקת באדמה.
• נקח אותך שוב לראות את הקבר והפרחים.
• לא, אני רוצה לראות את התינוקת בתוך האדמה.
• אי אפשר
• למה.

• אני רוצה את התינוקת פה.

גם אני רוצה......

[חוזרת_הנה*]

היא היתה בידיים שלי חיה חמה ומתוקה , הפה שלה היה על הציצי שלי, ואבל היא לא ינקה . אח"כ היא עוד היתה עלי אבל כבר לא היתה.

בחדר צירים מספר אחת. מיילדת שלא ילדה אותי הביאה אותה אלינו עטופה. והיא נראתה כמו מלאך. והצעקות שיצאו ממני מלאו את החלל. וחלל גדול עוד יותר נפער בחזה, בדיוק איפה שהחזקתי אותה.

[חוזרת_הנה*]

תחושות האשם שבאות והולכות. וידיעה שדברים קורים כפי שהם צריכים לקרות וכעס ועצב, אהבה וגעגוע וגם שמחה עם הבן וקרבה לבן זוג. ורגעים של תחושה שהאוויר סמיך וקשה לזוז בתוכו. ורגעים של נורמליות והתפרצויות של יבבות.....

[חוזרת_הנה*]

_מבינה פתאם, שלפחות בנקודת הזמן הזאת, הדברים נראים כך: שלעולם לא אחווה יותר הריון רגוע, בטוח, ממלא אושר ושמחת חיים.
ואובדן התמימיות הזה כל-כך קשה וכואב. אני מרגישה כמו מישהי עם משא כל-כך כבד על הגב והלב_ לדמותך הנעלמת

[לוטם_מרווני*]

יקרה, חושבת עלייך, על נריה, על הרגשות והסערות והמחשבות. שולחת לך כוח, וחמלה. חמלה כלפי עצמך, כלפי דניאל ונריה.
ענבל

[אם_פי_3*]

המילים נאלמות, והדמעות מציפות, אפילו אותי, הזרה.
מאחלת לכם שתצליחו לראות קצה של אור, אפילו באפילה הכי גדולה, ושבזמן הנכון, האור יגדל, וימלא את רוב החושך.

[ענת_ג*]

אמא מתחדשת יקרה
אפשר לבקר אותך? להתקשר?
אוהבת אותך ומחבקת. אם אי אפשר עכשיו, נבוא כשתרגישו שאתם רוצים.
חיבוק גדול. הטלפון שלנו: 6600696 האי מייל [email protected]
את יכולה להתקשר גם בשעות מאוחרות. מתי שתרצי.

[ש_מים_וארץ*]

@}היא באדמה@}
אבל גם בשמיים.
מלאכית קטנה שיודעת ללחוש סודות לאחים גדולים שמקשיבים לה לפני השינה....
הניחי לה ללטף את פנייך בכנפיה הצחורות, לנגב את דמעותייך. וכשתוכלי, חייכי אליה.

[יעל_צ*]

אין לי מילים... רק

[עדי_יותם*]

[רינת*]

המילים נאלמות, והדמעות מציפות, אפילו אותי, הזרה.

[סיגל_ב*]

איתך בכאבך.

שולחת לך כוח, חום ואהבה.

[עוף_החול*]

צר לי כל כך.
כולי מכווצת. פתאום הכל מתגמד.
חיבוק גדול ועוטף לך ולכולכם.
אפשר לעזור במשהו?

[עולם_ומלואו*]

מצטרפת להצעת העזרה, גם אני כאן בצפון, כל מה שתרצי.

[אישה_אחת*]

איתך בכאבך.

[עירית_לוי]

איתך בכאבך

[נועה_בר*]

_איתך בכאבך.
שולחת לך כוח, חום ואהבה_

[רסיסים_של_אור*]

אני נמשכת אלייך, אל דניאל ואל הדף הזה בחוטים עלומים. מזדעזעת ומסרבת להאמין שמישהו נאלץ להתמודד עם כל ים הכאב, הבלבול, חוסר האונים והגעגוע הזה.

אני כאן אם את צריכה וזמינה לך בכל צורה אחרת שתבחרי (מייל / טלפון וכו'). שולחת לך ולכם המון המון המון כח ואור ואויר שיצליח טיפה להרחיב את הקנה ולחדור לריאות שבטח צפודות לגמרי מרוב אובדן, הלם ואלם .

[רונית_סלע*]

מתפללת בשבילכם לנחמה, לכוח, לניצוץ אור שיאיר כל הזמן גם בתוך החושך הכי גדול.

[חוזרת_הנה*]

החזה כבר בסדר. הבוקר אפילו התחבושת נקיה. הדימום פסק או אולי לוקח הפסקה.
הגוף שלי מתגבר כ"כ מהר וממשיך הלאה.
ואני אתמול, דווקא אחה"צ בשעות של בני, הייתי כ"כ מודעת לאין שבבטן ובין הידיים.
בחודש האחרון הבטן שלי היתה תמיד בהתרחשות, תזוזה או ציר או מלאות.
רק עכשיו אני מבינה עד כמה. הייתי בבית, וכאילו לא עשיתי יותר מידי, אבל הייתי בהריון והתכוננות והתכווננות.
ועכשיו אני בבית וריק.

באותו יום בבוקר הכנתי עגלה שחברה נתנה לי. הרכבתי והכנתי שמיכות בפנים. בחרתי שמיכה ורודה כזו, של תינוקת, כזו שמנוגדת לאופי שלי ,בדרך כלל. שלפני שבוע שקלתי לזרוק.
אחה"צ לקחנו חברה ואני את הילדים והכלבים לטיול במטעים. אמרתי לה שהיא צרכה לבוא לראות, היא אמרה שזה לא האופי שלה להתרגש מזה איתי. ועניתי שזה בדיוק העיניין שזה גם לא האופי שלי... ואיך הייתי אחרת בהריון הקודם. היא צחקה שבקצב הזה בהריון הבא אני אכין חדר עם פרפרים ועננים.

האיש שלי נסע להביא אותה מבית החולים עם ארון עץ שהכינו מבעוד מועד. הוא התקשר אלי שאני אכין את השמיכות שבעגלה ושהוא יעבור לקחת אותם לפני הלוויה. לכסות אותה.
עכשיו היא עטופה בשמיכה ורודה עם נקודות לבנות ומלמלה. ואפלקציה של דובי מחבק.

[חוזרת_הנה*]

היום אני לא עונה לטלפון ולא נותנת להכנס אלי, אפילו שאמרתי לאנשים להתקשר בבוקר. מנסה להתאבל בבוקר כדי לפנות את האחה"צ לילד שלי.

[מיכל_שץ*]

אני חושבת עלייך, כל היום וכל הלילה, כמו רסיסים של אור מתקשה להאמין שאמא נוספת נאלצת להתמודד עם ים הכאב והעצב.
מחפשת את המילים שאוכל לכתוב שינחמו ויקלו, ולא מוצאת... לא מכירה מילים שכאלה ובכל זאת זוכרת עד כמה הייתי זקוקה להן...
רוצה רק להזכיר לך שלא לפחד לאהוב את התינוקת שלך, שלעולם תהיה שלך. עם הזמן יבוא השקט ואחריו גם הנחמה ולאהבה שלכם אליה תמיד יהיה מקום.

[א_גרויסע_מויש*]

ליבי איתך.

[חוזרת_הנה*]

דניאלה / יהונתן גפן

הכאב הזה קבוע
ודוקר לילות שחורים
כשהענפים הרוח
נבהלים נשברים

בשירים אותך מצאתי
או בגל המתגלגל
הפרחים שלא שלחתי
הם לא יבלו באגרטל

"טוב" אמרת "אני הולכת"
ובכיתי כמו תינוק
כשאמרת שאת שייכת
ונסעת רחוק רחוק

דניאלה
אני לא יודע מה השיר הזה עושה לה
כשהגשם
מצייר לי את פניה בחלון
דניאלה
אני לא יודע מה השיר הזה אומר לה
באמת שלא

החלום שלא חלמנו
התנפץ לו מן הסתם
ומכיון שלא נפגשנו
לא נפרדנו מעולם.

[מא_צ'י*]

ליבי איתך
גם ליבנו ומחשבותינו.

[חוזרת_הנה*]

זה היה נכון, אתמול, לתת לעצמי את הבוקר. כשאחר הצהרים הגיע היה קל יותר.

היום בבוקר אחרי שלקחתי אותו לגן חזרתי הנה. יום שישי, התכוונתי לשתות משהו,להתקלח, וארגן קצת את הבית (כלים, רצפה וכו)

במקלחת התחלתי לבכות.
התיישבתי על רצפת האמבטיה, במקום שבו היא נולדה. בכיתי, צעקתי, שתקתי שוב בכיתי צעקתי המון כעס, שתקתי יבבתי, בכיתי כאב וצעקתי געגוע וחוסר אמון.

ושתקתי. כל פעם שנרגעתי קצת הרגשתי איך היא נולדה, ממש איך היא יצאה, הראש החם ביד שלי והנה היא מחליקה לה החוצה. כ"כ בקלות בלי הצריבה שזכרתי מפעם שעברה בלי מאמץ. חמה, קטנה, ומקסימה. שוב צעקתי.

צעקות שבר של אם שכולה נשמעות אותו דבר בכל השפות. יש מי שיכולה לצעוק אותם מול כולם, על הקבר. ויש כמוני רק לבד או עם הקרוב ביותר.

הקרוב ביותר שלי ישן במיטה, הוא טיפל בנו כ"כ יפה כל הזמן ורציתי לתת לו את השינה שלו. לא יודעת אם שמע אותי או חלם.

אחרי די הרבה זמן, אחרי צעקות "למה?" ו"אני רוצה אותה" ו"די" "די" כשלא יכולתי יותר אמרתי את שמו פעם או אולי פעמיים וייבתי "בוא בוא" ומיד הוא היה שם. כמו עוגן. נצמדתי אליו בכיתי עוד ורק אז יכולתי לצאת משם. אם כי התחושה שלה יוצאת ממני נשארה מוחשית עוד.

[חוזרת_הנה*]

לכל התומכים הוירטואלים והאחרים תודה.

אין מילים ולרוב אני כמו הצד השני לא יודעת מה להגיד, אבל באופן מוזר זה עוזר.

עוד לפני שפתחתי מחשב, עוד לפני שמשהו כאן ידע , עוד בבית החולים חשבתי על המקום הזה וידעתי שמכאן באות בעיקר מחשבות טובות.
נכנסתי למקומות אחרים ברשת רק כדי לראות את הכתבות. לא התגובות ולא הויכוחים.

עוטפים אותנו, אותי ואני מרשה לעצמי לאפשר ולהשאר עטופה. כמו תינוקת.

[פלונית*]

תודה שאת כותבת כאן ומאפשרת לנו להיות חלק. שולחת אלייך ואל בן זוגך הטוב חיבוקים ומחשבות טובות לכוח.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איתך בכאבך

[אמא_נמרה*]

גם ממני נשלחות רק מחשבות טובות.

[סיגל_ב*]

תודה שאת כותבת כאן ומאפשרת לנו להיות חלק.
דרך מילותייך הגלויות אני מרגישה את הכאב שלך, ודמעות מיד עולות גם אצלי.


ממשיכה לחשוב עליכם ולשלוח לכם כוח ואהבה.

[מיכל_שץ*]

ומיד הוא היה שם. כמו עוגן.
הם מדהימים, האנשים האלה, שעומדים בגבורה וממשיכים להיות שם... קשים מבחוץ אבל רכים וחמים מבפנים... אל תשכחי בתוך כל תהומות הכאב כמה הוא אוהב אותך ואת אותו.
(אולי כדאי לנסות למצוא מישהו שיטפל בשניכם, לא לשכוח שגם הוא זקוק לטיפול)

אני יושבת פה וחושבת מה אוכל להגיד לך שיכול לעזור? לא מצליחה לחשוב על המילים שבאמת יכולות לנחם. חושבת עלייכם.



<כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת, בסוף החלטתי להשאיר ככה>

[תבשיל_קדרה*]

פה. קוראת. איתך.
דרך מילותייך הגלויות אני מרגישה את הכאב שלך, ודמעות מיד עולות גם אצלי.

[חוזרת_הנה*]

ניסתי להסביר לעצמי למה אני כותבת פה. למה לחשוף ככה.

לכתוב למחברת - אפשרי אבל גם מאוד מאוד בודד.

לדבר עם חברות - אני מדברת, אבל אני לא יכולה לאפשר לעצמי ממש לבכות את המילים. מיד העיינים שלהן מתמלאות דמעות, ואצלי עולה חיוך של "יהייה בסדר".

הרבה פעמים יש לי תחושה שהכל בסדר, של נורמליות אולי עם קצת עצב אבל לא משהו מיוחד. וכבר למדתי בזמן הקצר הזה, שזו מראית עין, ושאם לא אוציא החוצה אח"כ כשאצטרך את הכוחות הם לא יהיו.

פה אני מוצאת לבד - עם תמיכה. מקום לשבת ולהתחיל לכתוב ולתת לרגשות ודמעות ולכל מגוון הדברים שצריכים לצאת מקום.

ובכל זאת לפעמים קצת מביך/מפחיד החשיפה שהיא נדמת רק לאנשים מסוימים והיא בעצם לכל העולם.

[פלונית*]

ובכל זאת לפעמים קצת מביך/מפחיד החשיפה שהיא נדמת רק לאנשים מסוימים והיא בעצם לכל העולם.
שאר העולם לא יודע מי את, לא רבים מכירים את הדף הזה, וגם אם כן...כל מי שעוקב אחרי הכתיבה שלך כאן, זר או חבר, מחכים לשמוע אותך ושמחים דרך ההקשבה לך להיות לעזר.
מיד העיינים שלהן מתמלאות דמעות, ואצלי עולה חיוך של "יהייה בסדר". מובן לגמרי. אני בטוחה שהן באות לעטוף אותך בשברך ולא יבהלו אם לא תטפלי בהם בזמן הזה. ושוב תודה שאת כותבת כאן.

[פלונית*]

אם את רוצה עוד יותר פרטיות לעתיד, את יכולה למחוק את הקישורים אל הדף הזה או לבקש ונעשה זאת בשבילך.

[רסיסים_של_אור*]

קוראת ונזכרת ומזדהה עם כל-כך הרבה מהתובנות הטריות והקשות שלך.

הימים יהיו קשים. הם קשים. הכאב הוא גדול ועצום מיני ים, וכדאי לתת לו את כל המקום, את כל כולך.
אני אישית גיליתי, שגם כשחשבתי שכבר בכיתי את הכל. את כל מה שאפשר לבכות. עוד נשאר בי בכי וגעגוע. עוד נשארו בי רגשות אשם. עוד נשארה כל-כך הרבה עבודה.

ובכל פעם, בוקעת עוד קליפה של עצב ומפנה מקום לטיפות של שמחה. אבל התהליך הוא ארוך ומורכב עד שהפצע הפעור והשותת הזה יהפוך לקו צלקת (אם בכלל?).

תני לעצמך ולמשפחתך את כל הזמן שבעולם והתמכי במי שרק אפשר

[חוזרת_הנה*]

מכה על חטא.

ההריון הזה היה רצוי. מאוד רצוי. הריתי בקלות. וידעתי שאני בהריון עוד הרבה לפני שהיה איחור. ממש בימים שהייתי אמורה לקבל, היינו בכנרת ואמרתי לאיש שזה עוד לא ממש איחור אבל אני יודעת שאני בהריון. נכנסתי למים חושבת לעצמי שאפילו הבטן שלי נראת בהריון וזה בדיוק מה שהוא אמר. זה די מצחיק בהתחשב בזה שעד חודשים מאוד מאוחרים אנשים לא ראו שאני הרה. אחריי כמה זמן האיש בקש שאעשה בדיקה, ובשבילו עשיתי.

היו לי בחילות והקאות שלא היו בפעם שעברה. היה לי קשה בעבודה. הפסקתי להניק, אולי שינויי ההורמונים של הריון וההפסקה גרמו לזה, בכל מקרה הייתי עצבנית וחסרת סבלנות בעבודה ובבית. אני חושבת שעד היום לא חזרתי לסבלנות שהייתה פעם.
לא נקשרתי להריון הזה כמו לקודם. חברות אמרו לי שהריון שני זה אחרת. קבלתי את זה אבל גם הרגשתי אשמה.

החלבון העוברי חזר לא תקין. ביום שהודיעו לי הייתי בבית עם בני ואח של האיש שלי. האחות אמרה לי את זה בטלפון. והרגשתי נורא, רציתי לבכות ורציתי חיבוק מהאיש. במקום זה לא אמרתי כלום והתארגנתי לנסיעה לעבודה - מסיבת סוף שנה בבית התינוקות.

שם חברות אמרו עודדו אותי וסיפרו איך להן וחברות שלהן זה היה ואיך אחרי המי שפיר גילו שהכל בסדר. הן הרגיעו אותי. אבל בדמעות אמרתי להן שהן לא מבינות. גם ככה ההריון הזה לא יושב אצלי כמו שצריך. הן נורא נבהלו כי חשבו שפיזית ההריון לא יושב כמו שצריך. ואני הרגעתי, בלב הוא לא כמו שצריך.

לא נתתי לה מעצמי כמו שנתתי לבני מההתחלה. לא נתתי את האנרגיה הנכונה. לקראת סוף ההריון כשהערכת משקל היתה 2300 ואח"כ 2700 מבחינת הרופאים זה היה תקין - אבל לי זה אמר קילו פחות של תשומת לב אמהית.

וסקירת המערכות הטיפשית שעשיתי, מוקדמת ולא אצל מומחה, מתוך תחושה שכל הבדיקות האלו לא לגמרי נחוצות. הרופא אמר שהיא בן ואני התעקשתי איתו. הייתי די בטוחה שזו בת. אמרתי לו, אולי זה קצת מוקדם והוא בבטחון - לא זה בן.
באולטרסאונד לפני מי השפיר בקשנו מהם לסתכל ואז אמרו לנו שזו בת. וחשבתי אם הוא טעה במין מה עוד הוא לא ראה. אבל לא עשיתי מהומה ולא עשיתי סקירה מאוחרת.

אחרי הכל, בבית החולים כל רופא שראה אותי ואולי גם האחיות שאלו אם עשיתי סקירה ואמרתי שרק מוקדמת. והרגשתי מספיק אשמה גם בלי המבט שלהם.

[חוזרת_הנה*]

כשהיא נולדה כ"כ שמחתי. הלידה הזו בבית בצורה לא מתוכננת. כ"כ בקלות כ"כ שלי ואיתי. איזו עוצמה איזו חויה.

אח"כ בנט"ן. כמה רגשות אשמה. כמה פחד ועצב ובדידות שלא ממש מרפה עד עכשיו.

הייתי בשקט.בחדר צירים מספר אחד. יודעת כבר שהיא הלכה. וכשהביאו אותה אלינו עטופה ויפה ומלאכית. כשהחזקתי אותה כמו תינוקת חיה בזרועותי והבנתי כמה אני אוהבת אותה. כמה אני כבר לא מתעלמת - הרבה מרגשות האשם השתחררו. כי אני אוהבת את הבת שלי.

[סיגל_ב*]

[טרה_רוסה*]

((_))

[נהר_שליט*]

לבי מלא מלא אהבה שנשלחת אליך כל העת,
המון תודה על שאת מאפשרת לנו להיות איתך ולו מעט.

[יעלי_לה]

)': לא מכירה אותך אבל שולחת לך

[נוסעת_סמויה*]

[רסיסים_של_אור*]

כי אני אוהבת את הבת שלי.

אשה יקרה יקרה,

שום רגש שנחווה לא יכול להרוג את התינוק שלנו. שום מחשבה חולפת שעברה בראשנו לא יכולה להיות אחראית לכך. אנחנו לא מספיק גדולים. זה ממש ממש לא בידיים שלנו.

זה כואב ומתסכל אבל חשוב שנזכור את זה כל הזמן: אין לנו את הכח לתת ולקחת חיים. רגשות האשמה הם שק כבד וגדול שאנו סוחבות על גבנו, וכל-כך כל-כך קשה להתנקות מהם ולרוקן את השק הזה, שמתעקש לשוב ולהתמלא בכל המחשבות מה היה אילו ומה היה אם ועוד ועוד וחוזר חלילה.

יש הרבה דברים שנעלמים מעיננו, והחידה נותרת בלתי פתורה ומהדהדת בחללי הלב והראש בכאב עצומים. זה חלק מהמסע, חלק מההתמודדות הבלתי נגמרת: לגלות ולדעת, על בשרנו ממש, שאין לנו שליטה. אין לנו שליטה.

[אמא_אדמה*]

אני לא מפסיקה לבכות, מתוקה שלי...

כל כך קשה לקרוא את המילים הכנות שאת כותבת פה..
חיבוק גדול גדול לכולכם!

[עירית_לוי]

[ב_דרך*]

חיבוק.

[גיל*]

אמא מתחדש יקרה, מלווה את כתיבתך מרחוק מספר ימים ודומעת את דמעותי על כאבך, כאבכם על האובדן.
שולחת אנרגיות לך למשפחתך למרות המרחק .
איזה חוזק יש בך לדעת לקחת לעצמך את הזמן ללבד .
לסגור את הטלפון והבית ולתת לעצמך להתאבל ולהתגעגע -
מאחלת לך שתדעי להמשיך ולקחת זמן.
את אמא טובה ונהדרת - אין לנו שליטה על החיים ברמה שהיינו רוצים (לא בטוחה שהיינו רוצים..).
האמת שאין לי מילים חכמות לומר לך - רק רוצה שתדעי שאנו כאן איתך ואת לא לבד וגם כשאת מתפנה מהמחשב ליומיום אנו עדין איתך.

[חוזרת_הנה*]

תודה על כל התגובות.

היום אני מרגישה קצת כהה.
בלילה לבן היה חום. הוא מצונן. בבוקר הוא נשאר איתי בבית. השמש יצאה והלכנו לגן השעשועים. גם ילדי הגנון שלו היו שם. הוא נצמד אלי ואז שחרר לאט לאט. ידעתי שאני צריכה קצת זמן לעצמי. היום אבא לא יהייה אחר הצהרים וצריך לאגור כוחות.שמחתי שהוא המשיך עם הגנון לטיול והבטחתי לו שאבוא לקחת אותו לפני שנת צהרים - שניש ביחד נתכרבל.
נשאר לי מעט זמן לנסות לפרוק קצת. להגיע לצהרים פנויה.

אבל הכל תקוע. אני כהה. לא ממש מרגישה. כל מה שבא לי זה להכנס מתחת לשמיכה ולשון.
נכנסתי הנה לקרוא קצת מה שכתבתי ומה שכתבו לי. לנסות לשחרר את הפקק.
פתאום ראיתי במה חדש את הדף את יולדת כמו שאת חיה בעבר קראתי אותו ואולי אפילו כתבתי. היום קראתי רק את ההודעה האחרונה.
אני ילדתי לפני 4 חודשים (היום!), בבית, בלידה זריזה של 3.5 שעות מאז שהחלו הצירים. עודני מפנימה ומעכלת את החויה העוצמתית. ילדתי ללא מילדת כיוון שהיא לא הספיקה להגיע (המגבה ליתר דיוק). הילד המתוק שלי רצה כנראה לצאת מהר, לבד, ללא עזרה. כמוני. קשה לי לבקש שיעזרו, להיתמך.

[עוקבת*]

אני חושבת עלייך ואין לי מילים.

[סיגל_ב*]

[נועה_בר*]

רק רוצה שתדעי שאנו כאן איתך ואת לא לבד.

[לוטם_מרווני*]

רק רוצה שתדעי שאנו כאן איתך ואת לא לבד.

[אשה_זרה*]

חיבוק, חיבוק חיבוק.

הסברת את הבחירה שלך להתמך דווקא במדיה הפרוצה:
לדבר עם חברות - אני מדברת, אבל אני לא יכולה לאפשר לעצמי ממש לבכות את המילים. מיד העיינים שלהן מתמלאות דמעות, ואצלי עולה חיוך של "יהייה בסדר".
ואח"כ ציטטת מדף אחר (שהלוואי הלוואי היה שלך):
הילד המתוק שלי רצה כנראה לצאת מהר, לבד, ללא עזרה. כמוני. קשה לי לבקש שיעזרו, להיתמך.

יתכן שזה הזמן ללמוד לאפשר לאחרים לחבק אותך. לתמוך בך. לנחם אותך. לעטוף אותך.
גם כאן כולנו בוכות איתך (בדמעות אמיתיות. לא וירטואליות), רק שאת לא רואה, אז אינך מרגישה חייבת להחליף תפקידים.
המשיכי כאן, אבל גם בעולם האמיתי.
תני לאוהבים אותך למלא את תפקידם.

ושוב,
חיבוק ענק.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

שולחת חיבוק חם...

[שחר_חדש*]

עכשיו היא עטופה בשמיכה ורודה עם נקודות לבנות ומלמלה. ואפלקציה של דובי מחבק.
מכל המילים דווקא אלו נראות לי פוצעות ופצועות יותר מהכל.
אדבוק בבנלי- שלא תדעי עוד צער. באמת. לעולם.

[נונה_בי*]

[לי_לו*]

יקרה,
שולחת חיבוק עוטף והרבה כח
איתך במילים, דומעת
הרבה כח

[סמדר_נ*]

איתך באבלך.

[פלוני_אלמונית*]

יקרה אהובה שלי, גם אני שבתי הנה עם לידתי השניה. והנה אני נתקלת בך. עבר שבוע מאז שיחתנו. שיחה שבה פתחת ושאלת לשלום ילדי ואז בישרת לי את בשורתך הכואבת. ופתאום, בשיטוטי המזדמנים באתר נפגשתי בדברייך. כשחשבתי מה לכתוב, והאם לכתוב, פתאום צפו בי זכרונות מתוקים מהכרותנו, ההופכת להיות כבר ארוכה, זכרונות שהגדירו לי שוב אותך, את מי שאת בשבילי ובעיני. זוכרת אותך בהודו, חברי החבורה מתפזרים לישון בחדריהם ואת, בחצאיותייך היפות והמתנופפות פורשת שמיכות בחוץ כדי לישון, שוב, "מתחת לכוכבים" כדברייך. זוכרת אותך מארגנת כרטיסי טיסה למשפחתו של עמי ז"ל, שנפל אל מותו בהריה הירוקים והחמקמקים של צפון הודו, ועושה זאת בנחת ובנעימות העניינית האופיינית לך. זוכרת מסע משותף למנלי ולאדאק, איך שהצהרתי שאת היחידה שלידה אני מסכימה לנסות מטוסי הזיות כדרוריים (ובסוף משתפנת, תודה לאל). זוכרת כביסות נינוחות בנחל בלאדאק ושיחות ארוכות. זוכרת את התפצלות דרכינו ושברי אינפורמציה דרך חברתנו המשותפת: הנה את ממשיכה לטייל, מגיעה לאמסטרדם עם אהוב, (רציני מסתבר... ). ואז את הטלפון מצלצל, כחודש לאחר לידת בני הבכור, שכולי רועדת כעלה סתווי ברוח ההורות החדשה והסוערת שלי, ואת שואלת לשלומי ואומרת שוואו גם את אמא, והוא חודש גדול מבני...ואז מתחילה חלופת טלפונים יומית מבורכת ואני מקבלת ממך משבי רוח ים מרגיעים, מצננים את לחיי הבוערות מטלטלת האמהות , ואת מגלה לי את האובר דה שולדר מחמדי, ומדברת אל בנך ברכות ומתיקות ומכבדת אותו כל כך, ואוהבת אותו כל כך. פעם אחת דיווחת לי כמעט בגאווה על בעיה אורטופדית שצצה אצל הינוקא ואני מאז, לא שוכחת לך את זה. איך את יודעת להסתכל על כל דבר באור בהיר ולהפוך אותו מיד ליתרון. מתוקתי, איך את טובה בזה. כמה את מורה שלי. עם הריוני המורכב (תאומים, אחד עם מום) כל הזמן התנגנה באוזני נימת קולך כשסיפרת לי אז על העניין האורטופדי ההוא. מדהים כמה פנימיות שלך יצקת בו. והנה, אנו שוב נפגשות. הריון שני הפכפך, שמירת הריון , ותוצאות דרמטיות בסופו. כאן אהובתי, עם כל הדרמה שלי (שטרם הזדמן לנו לדון בה) נותרתי מאחוריך באבק הכאב...ומדוע סיפרתי לך ולאוהבייך את הכל? כדי להזכיר לך כמה את נפלאה. כמה שלמה את. כמה בורכת ביכולת מופלאה להכיל בפשטות מציאות מורכבת. אני צופה בך מטלטלת על גלי הנהר האפלולי הזה. ורוצה להגיד שאני פה, מנופפת פנס לעברך. שתראי את הגדה, ואותי, ואוחזת מראה כדי שתראי גם אותך. לבי שלך ושל האפרוח ושל אישך. ושל דניאל המתוקה שטרם זכיתי להכיר. נשיקות.

[חוזרת_הנה*]

סיפור הלידה של דניאל - מכתב אלייך ילדה שלי

חשוב לי לכתוב את סיפור הלידה שלך.מגיע לך, לנו, כי היתה לנו לידה נפלאה וכי לכל אחד מגיע להכיר את סיפור הלידה שלו.
אומנם לא בדף סיפור לידה וללא קישור לשם.

כל ההריון איתך היה כ"כ שונה מההריון עם אחיך. את יולדת כמו שאת חיה, את בהריון כמו שאת חיה. ואני הייתי במקום אחר, הייתי אחרת ממה שהייתי בהריון איתו. עכשיו אני אחרת ומשתנה וגדלה בזכותך וגם לך תהיה השפעה גדולה על ההריונות שיבואו והילדים שיבואו. את חלק מהמשפחה חלק ממני ומאבא שלך ואפילו מאחיך גדול שכל המפגש שלך איתו היה קצרצר,אבל אני יודעת שיהיה חלק ממה שמעצב אותו לאדם.

הרגשתי אותך עוד לפני שהיה איחור, הרבה לפני. די מהר גם חשתי אותך כבת. אח"כ אמרו לי שטעיתי ולקחו לי כמה שבועות טובים לדמיין אותך כבן, ואז אמרו לי שצדקתי ושוב הייתי צריכה להתאים את המחשבות והדמיונות.
כ"כ רציתי בת, כבר בהריון בראשון וכ"כ שמחתי.

אני אוהבת אותך בתי, אבל מרגישה גם "מרומה" כי אני עדיין רוצה תינוקת, נשארתי עם הדמיונות, עם הרצונות, השאיפות.
היו לי כ"כ הרבה מחשבות על איך לעשות דברים אחרת.
אמהות לילד שני, אתגרים חדשים, חששות אחרים.
רציתי לראות איך אני אמא לתינוקת קטנטנה מהמקום האחר שבו אני נמצאת היום. איך לשלב אותך ואת אחיך איתי ועם אבא ולהצעיד אותנו ביחד כמשפחה מחוזקת ואוהבת. אנחנו אכן מתחזקים ואוהבים. אני מנסה להבין,להרגיש ולמצוא איך את משתלבת אתנו ואנחנו איתך - רק שבכלל לא בכיוון שחשבתי עליו.

---

אי שם בסוף שבוע 32 דברתי עם חברה טובה שעבדה איתי על אך היא קבלה "שמירת הריון". הרגשתי שקשה לי ואני "רוצה הביתה". זה היה ביום חמישי.היו לי צירים כבר כמה שבועות, בבדיקה קודמת הרופא אמר שאלה צירים מדומים. ביום ראשון הלכתי לרופא אחרי העבודה ולהפתעתי הרבה, המוניטור הראה ציר "אמיתי" והיתה פתיחה של כמעט אצבע. קיבלתי את החופש המיוחל.
האמת שקצת נבהלתי. הרופא דיבר על מתן תרופות לי ולך - לפיתוח ריאות, במידה ותהיה התקדמות נוספת.
נחתי בבית הקשבתי לגוף שלי. ובאתי אחרי יום או יומיים לעוד בדיקה. לא היתה התקדמות הצוואר עדיין ארוך ואני נרגעתי.

ככה עבר עלינו חודש. מדי פעם אני נלחצת והולכת לרופא לבדוק שאין התקדמות בפתיחה. היה לי חשוב להשלים את ה 30 יום בשביל "שמירת הריון" מביטוח לאומי (שבוע 37). אבל דיברתי על לידה שבוע 38-39.

בשבועיים האחרונים מאוד הטרידה אותי השאלה איך אני אדע מתי לסוע לבית בחולים. גם כל הסימנים סביבי דיברו על זה. לילה אחד, ללא שינה, עלתה לי המחשבה שאולי אלד באוטו. - בבוקר, בחדשות, דיברו על 3 לידות שהתרחשו בדרך לבית החולים.
נשים שאני בקושי מכירה סיפרו לי על לידות תוך שעה - שעתיים, חלקן אפילו לא הבינו בהתחלה שאלו צירים.

בלידה הקודמת נשארתי בבית כמה שיותר, הגעתי לבית החולים בפתיחה 8-9 וישר ללחדר הלידה עם צירי לחץ. הכל בלידה ההיא, מירידת הפקק הרירי ועד שאחיך הגיח אלינו היה בין 7 ל 8 שעות . בהריון ההוא אמרו לי "אל תדאגי את תדעי כשזה יתחיל" הפעם אני כבר חודש הסתובבתי עם צירים שלפעמים היו גם כל 10 דקות, בלי התקדמות כל שהיא. איך אני אמורה לדעת מתי זה באמת זה - מתי צריך לצאת לדרך?

ביום ראשון באותו שבוע, אחרי לילה שהיו בו הרבה צירים, השכנה שלי אמרה לי שירדה לי הבטן ואני אלד השבוע. חייכתי ואמרתי לה שלא השבוע , יותר נוח שבוע הבא. אבל כששוב התחלתי להרגיש קצת יותר צירים נלחצתי ונסענו כולנו - כל המשפחה למרפאת הנשים. הרופא שלי לא היה וקיבל אותי רופא בכיר יותר. הוא אמר שאין התקדמות, מבחינתו זו אפילו לא היתה פתיחה של אצבע. סיפרתי לו על חששותי. הוא לא החשיב את הלידה הראשונה שלי כמהירה במיוחד.

יום שלישי בבוקר, הלכתי לתור שקבעתי מבעוד מועד לרופא. מחר תגמר תקופת החופשה השניה שנתן לי והחודש המיוחל לביטוח לאומי. היה ציר חלש המוניטור, אין התקדמות בפתיחה. הרופא שלי הסביר לי שהוא לא יכול להמשיך לי את החופשה כי אני כבר בשבוע 37 ושלושה ימים, אין התקדמות ואם אני אלד זה כבר בסדר אני כבר יכולה ללדת.
אחרי הצהרים טיילנו עם חברה ובנה. בערב אכלנו ארוחה טובה (ומאוד גדולה) עם השכנים שלנו. הרגשתי הרבה טוב ממה שהרגשתי בהרבה ערבים קודמים.

בלילה אחרי שכולם כבר הלכו לישון, רבצתי לי בסלון וראיתי טלוויזיה, לילה כמו הרבה לילות שעברו עלי בחודש האחרון. נימנתי קצת, התעוררתי. שום דבר מיוחד. פתאום היה לי כאב בבטן שברגיש כמו גזים תקועים. הלכתי לשירותים. בהריון עם אחיך השתמשתי הרבה בשירותים כהכנה ללידה (וגם בציריברקסטון) איך ללא ללחוץ, אלא לשחרר, איך לזוז בתנועות מעוגלות, ולנשום להוציא קולות. כל החודש האחרון הייתי מאוד סטטית בצירים - מתוך מודעות ורצון לא לקדם שום דבר עדיין. אפלו חששתי שאני תוקעת את עצמי ולא אדע איך ללזוז ורקוד את הלידה שלך.
הלילה הזה שיחררתי, מותר לי ללדת. אז השתמשתי בגזים ובהתקשויות לא גדולות שהיו לי. זו גם היתה הפעם הראשונה שדיברתי איתך בקול רם.
הגזים המשיכו, צחקתי על עצמי שאכלתי כ"כ הרבה הארוחת ערב.
בדיאבד אני יכולה להגיד שכבר הייתי בעולם אחר -עולם הלידה עם צורת חשיבה אחרת.
באיזה שהוא שלב הרגשתי עיפה. ורציתי נסות לישון, שם על המזרון בסלון. חשבתי שאם אספיק להרדם אולי לא אתעורר מגזים. ושוב בדיאבד הייתי כבר ברגע הזה של במנוחה שבא לפני הסוף. הציר/גז הבא שבא פתאום קלטתי ש"הגזים" באים האופן סדיר והם הופכים תכופים יותר ויותר. השעה היתה 4 לפנות בוקר.

בדקתי וגילית שיש לי ציר ש ל חצי דקה כל 7 דקות. הצירים עצמם כאבו, אבל קולות ותנועות עזרו ובין ציר לציר הערתי את בן זוגי היקר (פעמיים), וארגנתי דברים אחרונים לתיק שלי.
בן זוגי היקר התקשר לחברים שהיו צריכים לבוא להיות עם אחיך.
היה לי קצת ריר ורוד. חשבתי שזה הפקק הרירי.

נכנסתי למלקחת, לא התקלחתי אותו יום ורציתי להתרענן לפני בית חולים. בכל מקרה היה איזה רבע שעה להעביר עד שיבואו החברים.

המים עזרו לי ,כרעתי באמבטיה עם הטוש ביד נתתי למים קצת להתמלא. אבל שוב הייתי צריכה קקי, אז כשחזרצי לאמבטיה פתחתי את הפקק ושטפתי את עצמי. זה לא הרגיש, אפילו לא דומה לצירי הלחץ בלידה הקודמת. לא ידעתי שאנחנו כ"כ מתקדמות למפגש ביננו.
היו לי מעט הפרשות דמיות. פחות ממה שזכרתי הפעם הקודמת.
המים פקעו - נקיים צלולים.

שוב יצאתי לכיוון השירותים כשפתאום הרגשתי את הראש שלך עם היד שלי. צעקתי לאבא שלך, שאני מרגישה את הראש. נשענת עם יד אחת על משקוף השרותים ויד אחת מרגישה את הראש שלך, חם ורטוב. אבא רצה שאני אחזור לאמבטיה ואני אמרתי/שאני לא יכולה והוא עזר לי לחזור. אמרתי לו שיתקשר למד"א ושיניתי - לאחות הקיבוץ. הוא נשאר מתמודד עם מספרי הטלפון והלחץ.

אני כורעת על בירכי באמבטיה נשענת על שפתה. מתחזקת ומזכרונות סיפורי לידה שקראתי לפני שנה-שנתיים פה באתר. לידות בית, לידות לבד. עוד ציר אחד והנה את יוצאת אלי. הראש מחליק כ"כ בקלות החוצה, בלי צריבה, בלי כאב. ומיד גם כל הגןף שלך רטוב חם ומקסים. אבא עם הטלפון היד ודמעות שמחה בעיניים. אני כ"כ מאושרת, כ"כ בשוק כ"כ חזקה.
לא בכית מיד, אבל אחרי רגע כן בכית - קצת. האחות הגיעה כמה דקות אחרי. היא עזרה לך שיפשפה אותך והשמעת את קולך. כ"כ הרבה בלבול היה בדקות האלה שאחרי. נולדת ב 5 בבוקר.

אני מוצאת את עצמי לא יכולה להמשיך מכאן. אולי כי את זה כתבתי לך ואת ההמשך את כבר יודעת. אולי כי אני רוצה להשאר עם התחושה הזו של תינוקת חיה עלי, אצלי בבית ולא לתמונות הנשמה הנט"ן.

יש לנו הרבה מה לבדוק על כל ההתרחשות שהיתה אחרי שנולדת. אבל זה כבר לא שייך אלייך ולסיפור הלידה שלך
סיפור לידה אמור להגמר ככה. אמא תינוקת ואבא בוכה מהתגשות.,

ההמשך, ההבנה של מה היה, שייך להתמודדות שלנו, שנשארנו כאן, להבין, לכעוס ללמוד ולנסות להבין איך להמשיך מכאן, ואיך להיות אחרת בלידה הבאה.

אוהבת אותך המון ומאוד מתגעגעת. אלייך, לחלום שלי אותך, לחלום המשפחה הגדלה שלנו. לטיולים במנשא,בעגלה. להתמודדות עם הסתגלות של אחיך אלייך ושלך לאחיך.

ילדה יפה שלי, איזו לידה יפה ומעצימה נתת לי. כמה תובנות והתמודדויות וכאב וצמיחה.

לילה טוב יפה שלי.

[חוזרת_הנה*]

פלונית אלמונית, אומנם כבר דיברנו, אבל רוצה להגיד לך שוב תודה ושוב אני קוראת מה שכתבת ורואה שאני לא זוכרת כמעט כלום ממה שהיה. איך חווים את אותם חוויות והן נחקקות או לא כ"כ אחרת אצל כל אדם.

תודה לכל התומכות ושולחי האנרגיות. זה מחזק ונותן תחושה טובה, שגם בתוך הבדידות של האבל, גם מול מחשב - אני לא לבד.

[אמא_נמרה*]

גם מול מחשב - אני לא לבד

את לא לבד.

קוראת, משתתפת, דומעת.

[גיל*]

קראתי את סיפור הלידה של דניאל, מתרגשת עם כל ציר שמתואר בו ורוצה לחבקך מידיעת ההמשך.
חוזקך ויופייך מוקרנים באופן הלידה ובאופן בו את חולקת את מילותיך איתנו ועם דניאל, אני מהמאמינים שהיא יודעת ושומעת אותך והיתה סיבה להכל .
אינני יודעת אם זה עוזר - אך אני כל יום נכנסת לראות מה שלומך ולחבקך , למרות שאת לא חשה בזאת.
בטוחה שכמותי עושות נשים נוספות וחשוב לי שתדעי שיש אנרגיות מחבקות הנשלחות לך, לכם בכל יום.
באופן מוזר כשאני קוראת את מילותיך יש בי תחושה של חיבוק עצמי .
דרך מילותיך אני חשה אותך יפה, רכה, כואבת חזקה וחלשה הכל יחד בערבוביה . לא יודעת למה כותבת לך זאת, אולי כי זה מזכיר לי רגעי לידה וחשה כאילו את בהליך לידה של מציאות שונה, לידה שכואבת הרבה יותר מלידה רגילה ..
כמו לידה - לעולם לא תהיי מה שהיית קודם ואת צרכה להמציא ולמצוא את עצמך מחדש מול מציאות חדשה.
שולחת לך המון אהבה ומקווה שיש עזרה ותמיכה המתאימים לך ולביתך . שבת רגועה .

[מיכל_שץ*]

_חוזקך ויופייך מוקרנים באופן הלידה ובאופן בו את חולקת את מילותיך איתנו ועם דניאל, אני מהמאמינים שהיא יודעת ושומעת אותך והיתה סיבה להכל .
אינני יודעת אם זה עוזר - אך אני כל יום נכנסת לראות מה שלומך ולחבקך , למרות שאת לא חשה בזאת._
גמני

[חוזרת_הנה*]

תודה.

עבר עלי שבוע לא קל. הבן שלי היה חולה איתי בבית. לא היה לי רגע לעצמי. הוא רצה רק אמא בכל שעות היום. נאחז בי כפי שצפוי שיקרה. גם דברים ברורים ומובנים יכולים להיות מתישים. במיוחד שכל מה שרציתי זה כמה שעות לבד.

מה שהתחיל כחום ושיעול הפך לחום מאוד מאוד גבוה. שהוביל לביקור אצל הרופא, לספירת דם וצילום ראות. האבחנה היתה דלקת ריאות קלה + המלצה לאנטיביוטיקה. בפעם הראשונה בחיי בני קיבלתי את ההמלצה. פשוט כי הרגשתי שאף אחד מאיתנו לא מספיק חזק להתגבר לבד או לעמוד בהתדרדרות במידה ותהיה.

מאוד ברור לי שהאבל, העצב נמצא בראות. לא סתם הוא חלה בזה (בפעם הראשונה בחיו). גם אצלי כל הזמן מועקה בריאות.

מחשבות שעלו לי:
ההריון לא היה לי קל והרגיש ארוך. אני כ"כ רוצה תינוק/ת חדש אחר להמשיך משם. אבל אי מסתכלת קדימה על חודשי ההריון הארוכים ולא יודעת איך אעמוד בזה. מן תחושה של "איך אני אעשה את זה?" שבא עם אנחה כבדה מהראות הדחוסות/כואבות.

[נמש_בהריון*]

שלשום נכנסתי לכאן בשיטוטי ולא היה לי מושג מה אמצא
רציתי לכתוב לך מילים חמות מילים מנחמות ,מעודדות ולא יכולתי לראות מבעד לדמעות
המקום שלי עכשיו בחודש שמיני כל כך פוחד לחשוב אפילו....
אבל הלב שלי כואב איתך,אני לא יודעת אם עצם זה שכולנו קוראות את מילותייך ובוכות יש בזה משהו כדי לחזק אותך
קצת אולי אבל אני פה מקווה שהחיים יחייכו אלייך שוב במהרה
חיבוק ענקי

[יושי_י*]

אמא מתחדשת יקרה, אני קוראת ועוקבת ובוכה איתך. גם אני שולחת לך חיבוקים ואנרגיות של תמיכה ובודקת יום יום מה שלומך. שוחחנו בהריון שלי, את הרגעת, תמכת והצעת עזרה - לא אשכח לך את זה, את הנדיבות, החום והאיכפתיות וכל זה בשיחת טלפון אחת. שולחת לך חיבוק ענק

[אנונימי]

מצטרפת לבוכים ולכואבים, לאלה שאין להם מילים לנחם, עם החיבוקים הוירטואליים.

[פלוני_אלמונית*]

יקירה, את מתמודדת עכשיו עם הפרדוקס הגדול ביותר של קיומנו, המפגש הבלתי אפשרי של חיים ומוות זה עם זה, כמעט באותו הזמן. ההתפוצצות הזו של צעקת ה"יש" אל מול תשובתו המהדהדת של ה"אין" היא בלתי נתפסת, בלתי אפשרית, נראית כבלתי נתנת לניקוז.....בוראנו יצק אותנו לתוך העולם הזה שיש בו חיים ומוות, וכיוון אותך אל הנקודה שבה את נמצאת, שבה את עומדת בצומת ושתי המשאיות העוצמתיות הללו מתנגשות בך....הוא שלח אותך עם היכולות לשאת זאת. יש אמרה ש"אלוקים לא נותן אגוזים למי שאין שיניים" (למרות שאצלי נראה לי שהוא התבלבל בכתובת...)... ובאשר לעתיד, אולי יש נחמה בידיעה שאין דקה, שעה, יממה דומה למשנה, ואין נסיון זהה לקודם ויש את כל האפשרות בעולם שההריון הבא יהיה טוב ויסתיים בטוב...שיהיה לך שבוע של מתיקות ונחת ונשימה פתוחה ורחבה. נשיקות נגביות. אנחנו כאן בשבילך (עם שיניים, בלי שיניים, נושמת, לא נושמת, מה שבא לך....)

[חוזרת_הנה*]

הבוקר נסוב סביב בירוקרטיה.
קבלה חיוב על הנט"ן ממד"א (אין גבול לציניות של המציאות) וכל הבוקר אני בברורים מי אמור לשלם את זה.
אם למשהוא יש מידע בנושא - אני אשמח אם יכתוב לי כאן.

[נועה*]

מאז אותו הלילה אני חושבת עליך. מגלגלת בראשי את מה שקרה וכל פעם מחסירה פעימה של כאב. יודעת שאת ה-אמא הכי הכי לנריה ולילדים שיבואו בעתיד. כן יקרה שלי - אני מכירה אותך ויודעת שתנסו שוב ויהיה טוב. חושבת עליך בכל יום וגם על האיש שלך...

[דנה_ה*]

קראתי. שלחתי לך מייל.
נדבר.

[מיכל_שץ*]

_קבלה חיוב על הנט"ן ממד"א (אין גבול לציניות של המציאות) וכל הבוקר אני בברורים מי אמור לשלם את זה.
אם למשהוא יש מידע בנושא - אני אשמח אם יכתוב לי כאן._
בעיקרון אם הקריאה היתה מוצדקת, קופת החולים או בטוח אחר אמורים לשלם, בתור קיבוצניקית, הייתי משאירה את זה לקיבוץ (אם אתם אכן חברים ולא רק "תושבים").
אני בשלבים הראשונים הבהרתי לאנשים סביבי שאני לא מסוגלת להתעסק עם בירוקרטיה. מה שהיה דחוף טופל ע"י ההורים, מה שאפשר לדחות - נדחה לזמן שבו היו לנו יותר כוחות. שום דבר לא יקרה אם תשימי את זה בצד כמה חודשים...

מאוד ברור לי שהאבל, העצב נמצא בראות. לא סתם הוא חלה בזה (בפעם הראשונה בחיו). גם אצלי כל הזמן מועקה בריאות.
תנסי להאנח "אנחות קורעות לב" - בקול. באופן מאוד מוזר זה נורא עוזר ומשחרר קצת את הראות הדחוסות (עד לאנחה הבאה)

אני כ"כ רוצה תינוק/ת חדש אחר להמשיך משם. אבל אי מסתכלת קדימה על חודשי ההריון הארוכים ולא יודעת איך אעמוד בזה. מן תחושה של "איך אני אעשה את זה?"
קחי לעצמך קצת זמן לפני שאת נכנסת לתהליך הזה, שהוא באמת לא קל. את צריכה להחלים - פיזית ונפשית.
עוד משהו (מקווה שלא מוקדם מדי): חשוב להתנקות מהטראומה לפני שמתחילים מחדש, לנקות גם את הנפש וגם את הגוף. זהו תהליך שיכול להיות אפילו קשה מאוד, אבל משתלם. לא כדאי להכנס ל הריון אחרי אובדן עם כל המשקעים של ההריון הקודם. (אם את רוצה לשמוע עוד, כתבי לי מייל)

[חוזרת_הנה*]

מיכל, אנחות זה אומנם עוזר....עד הפעם הבאה.

אני יודעת שבירוקרטיה לא חייבת להיות עכשיו. אני עושה את זה עכשיו כדי שזה לא יגרר וכדי לעזור לאיש שאחרת יקח גם את זה כל כתפיו.
באופן כללי ומאוד כלכלי ביטוח לאומי לא ממש אפשר לנו לנח ותוך שבוע נאלצנו לטפל בחשבון בנק מעוקל וכדומה. כך שאפשר להגיד שאני בשוונג ואפשר להגיד שבירוקרטיה היא חלק מהשיעור פה (לצערי)

חוץ מזה שבמקרה שלי להשאיר בקשה לתשלום ממד"א אצלי בבית היא בלתי אפשרית מבחינה נפשית.

אנחנו לא חברי קיבוץ, אבל חווים הרבה תמיכה והם ינסו לעזור לנו.

להריון הבא יהייה עוד זמן, אבל המחשבות עולות. אני מרגישה ממש טוב מבחינה פיסית ונראה מתי יבוא הזמן הנפשי הנכון.

באופן ממש מוזר, היום אני מרגישה מאוד חזקה. מרגישה שקיבלתי "ניעור" ונעורו בי כוחות ששכחתי שקיימים בי. כוחות שיעזרו לי, אני מקווה להמשיך מכאן ולצעוד בדרך בכיוון עתיד טוב יותר.

לגבי הפורום שהצעת לי, נכנסתי קצת ולא מצאתי את עצמי שם כרגע.

תודה @}

[חוזרת_הנה*]

כל יום, כמעט אפשר להגיד כך רגע שונה.הרגשות שעולים שונים, תחושת העוצמה או החולשה.
ככה שאחרי אתמול שהיה ברובו יום של התעצמות. בא היום יום אחר.

מידי פעם מזכירה לעצמי שכל מגוון הרגשות מותרים. ומותר להרגיש חזקה ואופטימית בדיוק כמו שמותר להרגיש קטנה ועצובה.

אתמול באמצע גל כזה של הרגשה טובה, ראינו, אני ובני, אמא עם עגלה שטילו ליד הבית שלנו. הבן שלי אמר שבעגלה יש תינוקת קטנה קטנה. ושגם לו יש תינוקת גם לו נולדה אחות.
בבת אחת התכווץ לי הכל בפנים.

נשמתי עמוק, נאנחתי והרשתי לריאות להתרחב מחדש. נתתי לתחושה הטובה שהיתה רגע לפני זה לעלות שוב. הבנתי שמעכשיו יהיו הרבה רגעים שבהם עצב ושמחה ישהו ביחד וכאילו למדתי איך לאפשר להם לשהות בתוכי ביחד.

לפני השינה ממש בקשתי מדניאל שתבוא לבקר בחלום.
אני כמעט ולא זוכרת חלומות בזמן האחרון.

[ש_מים_וארץ*]

נשמתי עמוק, נאנחתי והרשתי לריאות להתרחב מחדש.
את מרגשת באופן ההתמודדות שלך. אישה חכמה.

בקשתי מדניאל שתבוא לבקר
אם את קוראת לה היא תבוא.
שטיינר כתב פעם משהו על העצב שמפריע לנשמות הילדים המתים.
אני אנסה לחפש את זה ולהביא משהו יותר ממוקד.
את לומדת לנשום מחדש וכשיפתח בריאותייך מרחב חופשי יותר היא תוכל 'להשמיע קול' בלי שזה יטלטל אותך יותר מידי.
@}

[תמר_ס*]

קוראת אותך בעצב. מחבקת.

[מיכל_שץ*]

לפני השינה ממש בקשתי מדניאל שתבוא לבקר בחלום.
אוי כמה יסורים, כמה געגוע!

שטיינר כתב פעם משהו על העצב שמפריע לנשמות הילדים המתים.
גם לנו אמרו את זה ונתבקשנו לעלות פחות לקבר, עשינו הפסקה מסויימת. אני לא יודעת אם זה עזר לו, מה שבטוח שזה עזר לנו להשתחרר קצת...

[גיל*]

שוב חיבוקים שתדעי שכולנו איתכם.
בקשתי משותפי לחיים שיטפל בכם מרחוק אנרגטית מקוה שזה בסדר מבחינתך.
יש תמיד אפשרות להעזר בדמיון מודרך למפגש ושיחה עם אלו שהמשיכו הלאה...אבל את יודעת זאת.
נראה לי שדפנה ואמיר רטר יכולים מאוד לתמוך במקום בו את נמצאת- יש להם אתר - שיטת רטר .
אולי כל ההצעות הפרקטיות לא במקום? כל כך רוצה לעזור ורק כך אני יכולה ממרחק.
המון אהבה , המון נשימה , לגבי אנטיביוטיקה - רק תתנו אחר כך אסידופילוס בשביל שנריה לא יכנס לסחרור של מחלות והעצב אכן שוכן בראות וטוב שהוא משתחרר החוצה גם במישור הפיזי.

[חוזרת_הנה*]

בוקר עם רגשות אשם. נותנת גם להם מקום. שיהיו ויאמרו ויפנו את מקומם לרגש הבא שיצוץ.

בכל מקרה לי יש הכי הרבה אחריות על מה שקרה.
אם יגלו שהיה לדניאל מום - אני לא עשיתי את כל הבדיקות האפשריות בהריון, שיטת ה"לי זה לא יקרה". - ואם היו מגלים משהו? מה היה שונה? כל בחירה שאנחנו עושים, כל פניה בדרך מובילה לעוד אלפי בחירות ואין לדעת.....

אם יגלו שהכל היה כמעט בסדר ודרש עזרה מינימלית מאיתנו המבוגרים שסבבו אותה - איך אני אמא שלה לא קלטתי במלא העוצמה את הצורך שלה? איך לא שאגתי כמו לביאה על כל דבר קטן? איך לא הפכתי ושיפשפתי ויזמתי? איך לא ראיתי בזמן? איך לא הבנתי שאני מתחילה לידה בזמן? מה זה העיוורון הזה? איך כל כך שמחתי בלידה עוצמתית ובה ולא ראיתי שהיא צריכה עזרה?

איזו מן אמא הייתי לה?

[חוזרת_הנה*]

אתמול הלכתי פעם ראשונה לבית הקברות מאז שלקחנו את נריה לשם.
זה מה שניסיתי לשיר לה שם.
שיר לשירה
יהונתן גפן


דברי עכשיו ילדה אני שומעת
כל העולם מקשיב למלמולך
דברי מלאך שלי אני יודעת
שלא תמיד יקשיבו לקולך
דברו שפתיים יחפות דברו עיניים
כל עוד חלב נוטף מחיוכך
חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך
עולם חדש וטוב אני אתן לך
כבר במבט כחול את מגלה
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה
תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך
אני אהיה גדולה גם בשבילך
דברו שפתיים יחפות דברו עיניים
כל עוד חלב נוטף מחיוכך
חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך
עולם חדש...
עולם חדש...

[ענבל_ו*]

בוכה כאן, מרגישה נטולת מלים מול האובדן שלך.
הלוואי ויכולה הייתי רק לבוא ולחבק אותך, את שבנדיבותך תמיד שמחת לעזור, את שבנדיבותך וליבך המואר נגעת בנו וריפרפת כמו פרפר.
דניאל נכנסה לעולם ובנשימה רכה שינתה אותו מן הקצה אל הקצה.
ואנחנו בתווך, ביןן הקצוות
מקווים להצליח להשאר באמצע
לעמוד וליפול ושוב לקום
ולזכור ולבכות ולהתאבל
ושוב לזרוח כמו השמש
השעה הכי מוארת היא זו שלפני השקיעה
והכי חשוכה היא ממש לפני הזריחה
ומה שנותר-
לחיות.
לחיות את היום
עם כל העוצמה.
שוב חיבוק ממני

<ענבל>

[תמר_מתחילה*]

מרגישה נטולת מלים מול האובדן שלך.

[מיכל_שץ*]

_שיר לשירה
קורין אלאל_
המילים של יהונתן גפן.
שיר מקסים

[יפעת_פיירמן*]

שולחת לך מחשבות טובות ומצטרפת לחיבוקים הוירטואלים.
המון חום ואהבה, יפעת.

[עולם_ומלואו*]

דמעות עולות לי בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה.
המחשב שלי בתיקון וכשיש לי הזדמנות להכנס לאתר ממקום אחר אני מיד בודקת מה שלומך.
שולחת הרבה חיבוקים.

[חוזרת_הנה*]

באה חברה שגרה קרוב להורי. אני ונריה אמורים לסוע איתה היום אחה"צ.
אם הייתי יודעת כמה קשה זה יהיה לי, (אפילו המחשבה של לערוז תיק קשה לי) לא הייתי מספרת לו, אבל הוא כבר כולו ציפיה לנסיעה לסבא וסבתא.

אז אני אוספת כוחות כדי לאסוף את עצמי ולהתחיל ואסוף דברים לתוך תיק. כל מה שאני רוצה - שמשהוא, האיש שלי, יבוא ויאסוף אותי.
(נוא נדרך אגב בחוץ עם הילדון נותן לי מרחב נשימה).