דף מטורף

[שלומית*]

הי כולם, אני רוצה לערוך כאן מין ניסוי. המטרה בדף זה היא לכתוב יחד סיפור. ההסבר למה, על מה ואיך אנא עיברו לדף "על הדף המטורף". כל אחד מוזמן להוסיף. אבל אני מבקשת שלא לערוך, גם לא שגיאות כתיב, מקורי לגמריי, טוב? תוכלו לעמוד בזה?.
אז... לסיפור.

המים זורמים, חמים, נוקשים בטיפות על הראש, זורמים לצדי הגוף, עוטפים.
וכבר אפשר לשמוע את תזוזת הילדים בחדר הסמוך, עוד מעט יעלו השיחות הקטנות שהם מנהלים ביניהם בבוקר, כשהם רק מתעוררים. זה מול פניו של זה, גוף ליד גוף, מזרון ליד מזרון. מאזינים לקול המים הזורמים במקלחת. דקה של לבד, של שקט.
הויכוח מאמש עוד מנקר בראש, לא נותן מנוח. שברי משפטים חוזרים שוב ושוב, אפשרויות לתפניות בשיחה, שבילי מילוט שלא נוצלו. איזו שטות זו היתה להציג את זה כך, אני מקווה שלא נפגע.

[אביה*]

אני שונאת את הויכוחים הארוכים האלה, שנמשכים לתוך הלילה.
בסוף שנינו יוצאים מובסים.
קול צעדים קוטע את הרהורי. "אמא" קוראת בתי הקטנה, טבע, בת החמש, "מתי את יוצאת כבר?"
"מיד!" אני צועקת בחזרה, ומכירה בעובדה שדקת החסד נגמרה, ושהנה החל עוד יום.
אני חייבת לדבר איתו היום, להבהיר את כוונתי, ככלות הכל לא אפשרתי לו להגיב.
אני זוכרת את מבטו, עיניים גדולות, ישנוניות, מבקשות תחינה ורחמים.
בקושי נתתי לו לפצות את פיו, והא הצליח להשחיל קטעי מילים בין השורות- מהה... בהה...
רגשות אשמה מחלחלים ועולים מעל פני השטח. אולי לא צדקתי כמו שחשבתי, אולי, אולי, סילפתי מעט את האמת לצרכי...
"אמא???!!!!" הצרחה העירה אותי, "את סתם מבזבזת את המים!!!" יצאתי מהמקלחת והתנגבתי.
התקרבתי לכיוון דלת המקלחת, שפתאום...

[יונת_שרון*]

"אפשר להכנס?" – קולו מעבר לדלת – "או להשאיר אותך לבד?"
שאלות קיומיות על הבוקר. שמעתי את עצמי פולטת "אה..."
אחרי כל כך הרבה זמן וחוויות יחד, אני לא מרגישה צורך להסתיר מפניו את גופי העירום. אבל הוא יראה עלי את המחשבות... לתת לו להכנס?
"כן." אמרתי. "בוא."

הוא כמעט פורץ את הדלת ורץ פנימה. "רציתי..." אני מתחילה לומר, אבל הוא מתעלם ממני ופונה לכיור. רק אז אני מבחינה שהיד שלו מלאה דם.
"אתה פצוע!"
הוא משמיע נחרה צינית זועמת.
"למה לא אמרת כלום??" אני מחזירה.

[שלומית*]

"בנים לא מדברים, בנים עושים, זה שורש כל הרע", (ציטוט מאמש), הוא עונה. זה הולך להיות בוקר ציני. הדם המטפטף מכתים את הבגדים, את הכיור, את המגבת.
"למה את לא מחזירה את האיזמל והפטיש למקום אחרי שאתם גומרים לשבור יחד". אהה זו הבעיה.
אני נזכרת בהאשמה עצמית, כיצד שברנו, אני והילדים, דלת החוצה, הלכנו לחפש דלת שתתאים לחור שפערנו ושכחנו הכל , כך, מונח.
"איך זה קרה?" אני מחזיקה את היד המדממת, מנסה לעצור את הדם, את הבהלה.

[רועי_שרון*]

"נפלתי על כל המכשירים האלה. מה בכלל ניסיתם לעשות שם?" הוא הוציא תחבושת ופולידין מהארון. עזרתי לו לנקות את הפצע, והוא כבר לא נראה כל כך גדול. "אולי כדאי שתלך למרפאה? יש לך בכלל טטנוס?"
"לא, עזבי, זה סתם פצע קטן." כל כך אופייני לגבר, יש לו בעיה והוא לא מוכן לבקש עזרה. ובעצם מה אני מדברת? במקום לבקש עזרה אני שוברת קירות וצועקת על כל העולם. "רצינו לפתוח דלת מהחדר הזה. הוא תמיד נראה כל כך עגום" עניתי.
טבע עמדה בפתח, בידה האחת בובת הצפרדע הגדולה שהביאה לה אמא שלי, ובידה האחרת החיות מקיפולי נייר שיוני הכין לה. "אמא, אני רוצה לעשות להם אמבטיה".
"ואת חושבת שחור נוסף יפתור את הבעיה, אז שגם את זה את רק "מרגישה"?" תמיד הוא ידע לעצבן אותי.

[אחיק*]

אז מה באמת מציק לך ? שאלתי.
למה תמיד את מדברת בגוף ראשון ורק הצד שלך מוצג, אני תמיד זה שנכנס פתאום שותת דם ומגיב לדברייך.
אם זאת הבעיה, מבחינתי אין בעיה שמישהו אחר ידבר.

אני לא יודעת למה הם עוסקים בויכוחים ומסרבים לתת לי לעשות מה שאני רוצה. מה בסך הכל רציתי לעשות אמבטיה לחיות נייר שלי. עוד מעט ישמע קולה של אמא "טבע , לכי תבדקי מה עם תמנונית", "שימי קש בשוקו של תיש", "תשחררי את תמנונית מהקיר", "תסרקי לתיש את הזקן". אמא יקרה שכחת שאני עוד ילדה ? אז מה אם אני הגדולה ?
רק בשעות אחה"צ יש לי חופש ממשפחתי - חברתי, מנטה חוזרת הבייתה ואני יכולה ללכת לשחק איתה. יוני, אביה, עושה לנו חיות מנייר ונחמד לפגוש ילדים אחרים. הבעיה שבבוקר הם לא בבית. מה אני חולמת נלך לשחק עם אחותי התינוקת - תמנונית. היא מאוד חמודה במיוחד כשהיא מחבקת את ראשי בארבע זרועות ובארבע האחרות נדבקת לקיר. תייש קצת מקנאה שכולם מתייחסים לתמנונית ונוגחת בקירות. אמא לעומת זאת פשזוט שוברת את הקירות. טוב שמפקחת של משרד החינוך לא עוברת כאן במקרה.

[ענת_גביש*]

רק זה מה שחסר היום,הביקור שלה.אחרי הפרידה הזו ממנו על הבוקר,נשארתי עם חלל ריק ועצוב בבטן.ועכשיו, נשימה עמוקה ולהתנהג כמו בנאדם.
"אויש באמת ,תיראי איך שזה נראה פה,הכל מלא נמלים.מה זה הריח הזה?"היא מרימה את המטלית בגועל וממשיכה למלמל אל עצמה "ראיתי שתמנונית עוד לא הפסיקה עם הענין הזה של הסימנים על הקיר.לא חבל...אבא רק צבע לך בפסח...אולי אני אגיד לו שיבוא עוד פ..."
"אמא די כבר! יש סימנים ויהיו סימנים , מתי כבר תביני את זה?! ככה היא, נדבקת לקירות. למה את לא מסוגלת לקבל את זה? זה מה שהיא אוהבת, וככה היא,ואולי גם אני הייתי מעיזה עדיין להידבק אם לא היית שולחת אחרי את אבא עם כל הדליי צבע שלו לכל מקום..."אני לא מתאפקת ,הדמעות עולות והדיבור משתבש.
"את לפחות הלכת לגן ולמדת להתנהג..." היא ממלמלת בשקט "אנחנו היינו אחראיים ועשינו את הניתוח שהיה צריך...מה כבר קרה.." היא מרסקת את המילים אל הרצפה ועיניה מתרוממות אלי במבט ספק מאשים ספק מבקש עזרה.
אני מתיישבת על הרצפה ובוכה.היא מתקרבת אלי וקירבתה הפיזית מביכה אותי.
"מה קרה ?"היא שואלת
"משהו איתו עוד פעם?"

[רועי_שרון*]

"את יודעת שלטבע יש בעיה קשה? היא חושבת שתמנונית היא תמנון." הוא אמר.

[שלומית*]

שניהם יושבים לידי, מדברים אליי כאילו אני היחידה בחדר. מכוונים למעשה זה לזו.
אמא בשמלתה המצוחצחת, יואב בבגדי עבודה מבוצבצים.
פתאום מתחיל לו מן חיוך כזה בלב.
אני צוחקת.

[ענת_גביש*]

"טוב" אני אומר ,מבחין בהקלה בשינוי . "אני מכין קפה.אפשר להציע גם לך?"
"מורמונים לא שותים קפה!"היא רוטנת.אני מביט בשאלה ובזהירות אל אשתי .מורמונים...? היא מרימה גבות ומושכת כתפיים.גם לה אין מושג.
"אם הייתם מטלפנים יותר הייתם יודעים שאני נוסעת לכנס ביוטה בשבוע הבא"
"כנס? באיזה נושא?" שנינו זהירים ושעשוע חמים אופף אותנו ומקרב.
"עידוד הילודה.אני במשמרת מחאה נגד עידוד הילודה."
"מה??למה? מטעם מי?"
מטעם מועדון הקשישים החדש שלי, "מבט לעתיד".אנחנו עוסקים בפעילות למען כדור הארץ.רוב הפעילות מתרכזת בארץ באוכלוסיות שמעודדות ילודה, אבל אתם יודעים שעם דוסים אני לא מדברת ולערבים אין לי מה להגיד."
שנינו כבר על סף צחוק היסטרי ,כובשים אותו, ואני משלים : "אז את נוסעת ליוטה..."
"כן.גם המורמונים מטיפים לעידוד ילודה אז למה לא להשפיע גם שם? "
"ומה...מה בעצם תגידי להם? "
פשוט מאד.שעל כל אדם על פני כדור הארץ צריך לבוא אדם אחד במקומו.ז"א שני ילדים לזוג.לא יותר.
"...מה ,גם כשהילדים הם נהדרים כמו שלנו?"
שואלת רעייתי בחיוך,בלי טיפת ציניות פעם ראשונה הבוקר.
ופתאם אני מבין משהו.

[שלומית*]

אני מבין שהויכוח המר שרק הבוקר נגמר, הוא לא ממש של ליבי.
העובר הזה שצומח לו לאיטו בבטן, עוד לו יודע על הגבלת הילודה של סבתא ציפורה. הרי אנחנו כבר מעל ה"מכסה".
החיוך של ליבי מזכיר לי שעוד לא סיפרנו לסבתא.
צלצול מחריש אוזניים וצעקת ניצחון.
אני מסיט את המבט לכיוון המטבח. טבע הצליחה לזרוק באויר חביתה ולקלוט אותה לתוך המחבת.

[שלומית*]

היא רק בת חמש. אומרת סבתא ציפורה בזעזוע.
טבע מתחילה לחתוך ירקות לסלט. "אני אעשה את זה", "ממש חוסר אחריות", ממלמלת סבתא לעצמה.

[ענת_גביש*]

"את גם אוהבת לחתוך סלט?, אז אפשר ביחד!" אומרת טבע וכבר מנתרת להביא עוד קרש חיתוך ועוד סכין.
"לא ,לא,תני לי..."ציפורה לוקחת מידיה את הכלים ומחזירה למקום."למה רק להיות שונים זה מה שמעניין אתכם...למה הכל דווקא" היא ממשיכה חרש לעצמה.
"סבתא את עצובה? זה בגלל שאני חתכתי לא יפה את הסלט ? זה בגלל שאת כועסת על אבא? "
"לא,מתוקה שלי, מה פתאם , אני לא כועסת על אף אחד..."
"אז למה את עצובה?"
"כי..כי אני לא רואה אתכם הרבה ,וכשאני באה אני לא מבינה כל כך את מה שאתם עושים,אז נהיה לי פרצוף כזה כאילו שאני עצובה."
"ואת לא באמת?"
"לא.זה פרצוף שעושים כשמבולבלים."
"אז גם לי יש פרצוף כזה , כי אבא אומר לי שאני מבולבלת, כשאני אומרת לתמנונית שהיא תמנון"

[יונת_שרון*]

"למה לא חתכתם לתמנונית כמו כולם?!" היא מפליטה לעברינו. "אתם רק כופים עליה להיות שונה."

[אביה*]

אמרתי לכם שכדאי לכם לחתוך לה את הידיים העודפות, או רגלים, איך שלא תקראו לזה.
אני חושבת שאסור שיסתובבו כך ילדים בחוצות,
ואחרים עוד עלולים לראות אותה כך,
ואבוי, (התנשפות)
תכף,(נשימה עמוקה)
כל השכונה תרכל עליכם!! (צרחה)
"טבע" מה את עושה??!" צעקתי, והסתכלתי בידיה של טבע שנמלאו פתאום בשמן זית מזוכך שיוצר מזיתים רכים שנקטפו ביד על ידי נערות דקות גו ויפות מראה, ואותו הבאתי לבתי ובעלה מספרד, ועכשיו רובו על הרצפה ועל טבע.
באמת... מילמלתי לעצמי, אני משתגעת ממש,
איך אפשר לחיות ככה,
בבית כזה? ילדה אחת ברגע זה נתלת על המנורה החדשה,
השניה שופכת שמן זית יקר על הרצפה,
והשלישית (או השלישי, עדיין לא ברור) פועה בצעקות רמות ומסביבו כרוך גלגל (?!)
אני עוזבת את הבית הזה! צעקתי, אני לא יכולה יותר!
ותשכחו מההפתעה שהכנתי לכם...

[ענת_גביש*]

אני רצה אליה ומחבקת אותה.ידעתי שזה יקרה רק לא ידעתי למה הפעם.אז אני קודם כל מחבקת. יש לי תחושה שזו לא אני אשמה הפעם, אבל אני לא לגמרי בטוחה אז אני עדיין לא מרימה את המבט.
היא מנסה להשתחרר מאחיזתי בעדינות אבל אני לא מרפה,ובסוף היא מרימה אותי ושתינו יוצאות בסערה מהבית.איזו הקלה.היא לא הלכה.ז"א...הלכה, אבל אני לא נשארתי.
"אני אוהבת אותך סבתא" אני מצליחה לחלץ קול מתוך לפיתתה החזקה.בתגובה אני שומעת רק את נשיפותיה הרמות.קשה לה אבל היא הולכת מהר, מהר , כמעט רצה."אני יכולה ללכת לבד סבתא,את כבר יכולה להוריד אותי..."
היא לא עונה .

[ענת_גביש*]

"זהו תשבי פה."
היא מושיבה את הילדה על כסא אדום וזעיר דמוי פטריה.ומתיישבת בעצמה על פטרייה אחת לידו,נעה באי נוחות,מנסה למצוא מקום לברכיים ,מימין, משמאל,כמעט ומועדת אחורנית, גופה הגדול נבוך ומסורבל על כסאות מקדונלד העליזים.
"מה להביא לך מתוקה שלי?"
"זה בשר פה, סבתא..."
"את לא רעבה?"
"כן.."
"נו אז מה רע בבשר, מה יש? לא נספר לאף אחד..." היא קורצת וטבע מחייכת חיוך גדול.
"סבתא אולי אפשר רק עם גבינה ?"
"טוב אני אבקש , נראה.."היא נאנחת ומנסה לקום מהכסא הנמוך.
"שיגעו לי אותך לגמרי. וראית איך הם בלעו את הקטע עם המועדון? קשישה ! פפפ.. רק רציתי לראות אם מה שראיתי באמת ראיתי.חושבים שהם חכמים גדולים...תני לי לקנות לך פה המבורגר טוב.מקבלים גם מתנה.קולה או אורנג'דה מה את רוצה?"

[אביב_חדש*]

"סבתא", אומרת טבע, "רק עם גבינה, טוב? ומים"
"נהרסה הילדה, בלי בשר ומים. היא ילדה או לא?

[ענת_גביש*]

פתאם נשמעה נקישת עקבים כבדה.
הסבתא והנכדה הרימו באחת את ראשיהן ,והופתעו לראות דמות גבר שחוחה עליהן ,וכולו חיוך. הוא לבש חליפת עור, ומתחתיה ביצבצו חוטים לבנים משני צידי גופו.כיפה צבעונית, ושיער אפור, ארוך ומדובלל.
"נוח,איך ידעת שאני פה." הפטירה הסבתא לאחר רגע ביבושת מעושה.
"לא ידעתי ."
ציפורה הסמיקה עד שורשי שערותיה המסופרות קצר וצבועות כהלכה.
"טוב לראות אותך, ציפ."
היא הרימה עיניה אליו במבוכה ושוב השמיעה קול נזיפה
"נו אז אולי תעזור לי לקום מהשטות הזו ותביא לנו כסא נורמלי?"
טבע צפתה בסקרנות במתרחש
נוח הניף שני כסאות מתקפלים והניח אותם זה מול זה.בתנועה אבירית הושיט את ידו לציפורה, והיא נענתה מיד,והניחה את ידה המטופחת בכפו. הוא משך אותה וכיוון אותה בעדינות אל כסאה,והתיישב, לא מסיר לרגע את עיניו המחייכות ממנה.
"סבתא..."
"כן,כן טבי'לה. תכירי.זה ידיד שלי.קוראים לו נוח."אמרה סבתא
"נעים מאד."
"נעים מאד גם לי. את יפה כמו סבתא שלך."
כשעה מאוחר יותר, ישבה טבע המאושרת בסירת האופנוע של נוח,וציפורה ישובה מאחוריו, מטפחת סגולה שקופה לראשה, משקפיים שחורים על עיניה,וזרועותיה חובקות את גופו.
היא ראתה את השלטים על הדרך חולפים,ואת הכביש המתעקל ,מעלה מעלה.גבעות טרשים קרחות, רוח חמה. היא הניחה לרוח לפרוע את מחשבותיה ולשחרר את גופה מהן.
נוסעים לצפת.

[אביה*]

אוך, איך אפשר להתרכז עם הרעש הזה?!
הסיפור שלי, אף פעם לא יהיה מוכן, בצורה הזאת. כבר שלוש פעמים חזרתי על הסיפור,
מ-ה-ה-ת-ח-ל-ה, ולא התקדמתי בכלום!
איך אפשר ככה?
עדיף שאני אלך לאכול איזה סנדביץ' טופו עם מים מינרליים.

[ענת_גביש*]

אופס, רגע, לפני שאלך לאכול, אמחוק את כל הבלגן שעשיתי פה. אני אעשה טוב טוב פוווו על כל החתיכות שהמחק משאיר, וככה אף אחד לא ידע.עכשיו זה רק פעם אחת,ואפילו שלומית לא תנחש שהיתה פה עריכה.זהו. אפשר להמשיך לנסוע.

[אחיק*]

סירנה נשמעה וקטעה את מחשבותיה של ציפורה. שוטר התנועה הנחמד הורה להם לעצור בצד.
שלום
גם לך
השתגעתם לסכן ככה את הילדה, נראה כי הכל פה יצא מכלל שליטה.
מה עשינו? מהירות מופרזת ? אי שמירת מרחק ?
לא זה הסיפור, למה הילדה לא בבית הספר ? מה היא עושה בזמנה הפנוי ? איך היא תסתדר בצבא ? איך היא תדע לקרוא ? איזה אוניברסיטה תקבל אותה ? מי יתחתן איתה? איך...
די, הגזמת שוטר יקר, הילדה רק בת חמש. חוץ מזה אתה שוטר תנועה ולשוטרים יש שלושה תפקידים עיקריים: לעצור נהגים, לתפוס גנבים ולקחת את מי שלא גומר את החביתה. אם לא תסתלק אדבר עם סבתא שלך.

מאיפה האומץ הזה לדבר ככה עם שוטרים, ציפורה ?
זה נשאר לי מההגנה, מהתקופה שהצקנו לשוטרים הבריטיים. זרקנו עליהם עגבניות ושפכנו עליהם מי ביוב.
יפה מאוד סבתא, ממש סיפורי סבתא. הרי עלית לארץ רק בשנות החמישים. תסלחו לי זוג צעיר - למה בכלל אנחנו נוסעים לצפת ?
למה את שואלת כל כך הרבה שאלות ?
יאללה בואו ניסע לצפת.

[אחיק*]

מאיפה ילדה בת חמש יודעת על שנות החמישים ?
זה מסיפורי ההורים שלה.
she is not going to kindergarden.
why???
her perents think that school is a bad thing
זה בסדר אתם יכולים לדבר עברית אני לא אספר לאמא.
חמודה, למה את לא הולכת לגן ?
מי אמר שלא ?
איזה גן את הולכת ?
גן שעשועים. למה אנחנו נוסעים לצפת ?
שוב השאלות. הבן של נוח הוא רופא במחלקת יולדות בצפת. אני רוצה שהוא ידבר עם אמא שלך שלא תלד בבית. היא חושבת שלא שמתי לב שהיא שוב בהריון.
אם לא בבית, אז איפה היא תלד ?
בבית חולים.
אבל היא לא חולה !
איזה נכדים יש לי. מילא השמות אבל הרעיונות של ההורים שלהם.

[אחיק*]

למה את כל כך אנטי, בגללך אף אחד כבר לא נכנס לסיפור שלנו.
אני אשמה ?
כן, תראי לאן הגענו. התחלנו במקלחת וכבר זמן רב אנחנו תקועים בעליות לצפת.
מה את רוצה שנעשה עכשיו נקרא לעזרה ?
תפסיקי לשאול שאלות את כבר סבתא. תעשי משהו זהו.

[ענת_גביש*]

"מותק שלי תגידי תודה שאנחנו על האופנוע המגוחך הזה.פעם היינו עולים את זה ברגל.וחוץ מזה ,פתאם את מתגעגעת למקלחת?
אתה יודע שלא מקלחים את הילדה הזאת?"
"מה?? לא שומע כלום עם הרוח"
"לא מקלחים אותה.רק אם היא רוצה. לא מכריחים."
"לא צריכים ? לא צריכים אותה אמרת? אז מה ,חטפת אותה או משהו? חה חה חה..."
"למה זה מצחיק אותך? תעצור,תעצור."
"מה?? מה הענין ציפקה?"
נוח עוצר,סבתא יורדת והרוח מניפה את מטפחתה הסגולה ומצמידה את שמלתה לגופה החזק.היא מתיישבת על סלע גדול לצד הדרך.
"יופי,נוח, תרד ,תבוא לפה לידי, אנחנו צריכים לדבר ."

[אחיק*]

יש הרבה דברים עלי שאתה לא יודע.
ספרי, שום דבר כבר לא יפתיע אותי, אחרי שגיליתי שאת חופפת את שערותיך עם שוקולד למריחה ומסתבנת עם ריבת תות אורגנית.
שתוק, אתה לא עושה דברים תמוהים.
מה למשל ?
לאכול כל בוקר גללי עיזים מוחמצים זה נורמלי ?
טוב בואי נפסיק, על מה רצית לדבר איתי ?

[ענת_גביש*]

...וחוץ מזה כבר אמרתי לך שזה זערור מוחמץ ולא גללי עיזים"
"אומרים עוזרר."
"זערור,עוזרר, על מה היה כל הטון הדרמטי קודם? למה עצרנו את האופנוע?"
ציפורה ישרה את שמלתה,חיפשה בעיניה אחרי טבע שנשארה באופנוע,אבל רק רגליה ביצבצו החוצה,מתנדנדות לקצב השיר שהמציאה במעמקי הסירה.
היא כיחכחה קלות,ולבסוף אמרה:
"נוח,מה ששאלת קודם..."

[ענת_גביש*]

"מה שאלתי? לא זוכר ששאלתי משהו."
"נו, קודם. חשבת שאמרתי שלא צריכים...ובעצם דיברתי על המקלחות שלה .נוח, למה אתה לא מבין."
טון קל של יאוש התגנב לקולה .
"ציפקה מה ענינים? מה את רוצה להגיד לי? למה את ככה?" שאל נוח ברכות.הוא הבחין בדמעות שנקוו בעיניה .
נוח חיבק את ציפורה חיבוק חם, ספק ידידותי ספק אחר, ןבכיה גאה ועלה.
"ששש.." הרגיע אותה וניסה להבין את המשפט שמילמלה לתוך מעילו.
"מה? אני לא מבין ציפ יקרה.מה את אומרת? "
"אני אומרת שכן חטפתי אותה."נשמע לפתע קולה צלול וברור.

[אחיק*]

למה ?
מהזאת אומרת למה ?!
למה חטפת את הנכדה שלך, מה היא יוסלה שומכר ?
קשה לי עם כל הרעיונות של ההורים שלה. כל דיון איתם אני מנסה לומר שתהיה לה בעיה חברתית, שהם עושים לה עוול, שהם לא בדקו את ההשלכות אבל בסוף תמיד יוצא לי המשפט "נו טוב, אתם יכולים להרשות לעצמכם".

[ענת_גביש*]

וחוץ מזה מי זה לעזאזל יוסי שומכר? למה אתה כזה לא רציני תגיד לי?? לא די שאתה היחיד שאני מדברת איתו בכל הישימון הגלילי הזה אז אתה גם מלא שטויות? אתה לא קולט שזה ענין רציני??!!

[אחיק*]

יוסל'ה שומכר היה ילד שנחטף על ידי אחד מהוריו והוסתר על ידי החרדים מתישהו. מה זה בכלל מעניין אותך עכשיו. את הרי לא רצינית בנוגע לחטיפה ?!
!!!
השתגעת, אני רץ למשטרה. את רוצה להכנס לכלא כל ימי חייך ולאכול לחם צר ומים לחץ. חוץ מזה אל תקראי לגליל ישימון. רק על זה אפשר לעצור אותך לשבועיים.

[איילת_השחר*]

תחליט שבועיים או כל החיים זה הבדל ענק,
חוצמיזה תמיד רציתי לדעת איך זה לשבת בכלא,אני די קשוחה לא?
מה לא נראה לך שאני אחזיק שם מעמד?
אני ממש לא פוחדת אבל אולי זה יחדיר קצת שכל לקודקוד של ההורים המשוגעים שלה.
הם משוגעים? מתי לאחרונה הסתכלת על עצמך.
לבושה כמו בת 20 ומתקרבת ל 50...

[ענת_גביש*]

עשרים ואחד ימים שאיש לא ביקר פה. העולם שכח מאתנו.
אבק בדידות עטף את גופה של צפורה.
אבק חלומות מתוק עטף את גופה של טבע, שנרדמה בסירת האופנוע, ראשה על שקית התפילין הרכה של נוח. אבק דרכים רגיל החל לכסות את גופו של נוח, שהיה ישוב לצד הדרך בישיבה מזרחית, ידיו - האחת פרושה כלפי השמים התכולים והאחת קמוצת אמה ואגודל - מופנות מעלה. עיניו עצומות למחצה ועל שפתיו מתמלמלת תפילה. לבו היה כבד עליו. שתי שנות בצורת מאחורינו, ועתה ערב חג סוכות ואף לא סימן ליורה בפתח. טרטור משאית קטנה משך את מבטם. על חזיתה דהה שלט "טמבור" ומתחתיו במשיכות מברשת המלים "אליהו - צבּע".
גופה הכבד של צפורה זע קלות. עיניו של נוח נפקחו. "אלי הטוב!"
"תירגע," אמרה צפורה, "זה לא אליהו הנביא, זה בעלי."
נוח הסתכל בה בחיוך רחב השמור לקטני אמונה. המשאית עצרה לצדם והדלת נפתחה בחריקה. מתוכה קפץ אליהו, חלוק צבָּעים לבן לגופו וזקן עבות תוחם את הקמטים בפניו חורשות הטוב. הוא ניגש בצעד בוטח אל סירת האופנוע, הרים בעדינות את טבע הישנה, פנה אל האשה הישובה בפישוט איברים על הסלע הגדול ואמר, "בואי צפורת יפת-כנף שלי, הגיע זמן לחזור הביתה."
נוח עצם עיניים בהתרגשות. איש מהם לא הרגיש בענן האפור ההולך ומתגלה מעבר לעיקול הדרך. טיפות ראשונות נשרו על עיניו העצומות של נוח, והוא לחש בקול רועד "מה רבו מעשיך." הוא פנה בגבו אל הכביש, פרש ידיים וקרא בשנית בקול עצום וגדול: "מה רבו מעשיך!"
קולו הדהד והתגלגל אל הגאיות החרבים מעבר לגבעות הצחיחות ועד לים כנרת המאפיר. נוח לא שמע את המשאית המתרחקת במורד. הטיפות החמות והכבדות הוסיפו לרדת על פניו, והוא בכה באושר.

סוף

[אחיק*]

מה פתאום סוף ?" שאלה טבע.
"די נגמר, כולם נטשו ועברו לדפים אחרים. ככה זה בחיים. רק את ילדה נחמדה, אותך שומרים בבית ואת לא מודעת למה זה החיים"
"תראו מי מדברת, כל העולם מחפש אותנו, ואנחנו תקועות עם חבר שלך מהקיץ בעליות לצפת. בנס לא התקררתי. אני מתגעגעת לתמנונית, לתייש, לאמא ולאבא."
אליהו הגביר את מהירות נסיעתו בירידות מצפת.כשהגיעו הבייתה כבר ירד הלילה והגשם התחזק.

[ענת_גביש*]

עברה שנה . שוב פחד מבצורת . והגשם יורד , יורד . הירדן עלה על גדותיו.

[פלוני_אלמונית*]

הסתיו בפתח והאוצר הוא פנימי,תשוקות והרגלים מכים ללא הרף,מדוע?איך?מתי?
הוא מביט בי ומחייך את חיוכו,ואני?אני פשוט נמס בתוך עיניו הכחולות...

[שרון*]

והזמן רץרץרץרץרץרץרץרץרץ וכדור הארץ מתגלגלגלגלגלגלגלגלגלגל והשמש מתקררת...............................

[מייק_בר_רב_אשי*]

והקרנש מרש

[בועז_חן*]

עלי סשל הקלאש.

[אמא_של_יונת*]

עוד מעט יקרמף כחורם.

[אמא_של_לילה*]

יקרמף כחורם!? לא!! לא ולא!!- זעקה עד שכמעט ופקעו מיתרי גרונה הדקיק והעדין.

איש כמובן לא שמע את זעקתה. זו נבלעה בתוך בליל הפרצופים שחצו, חתכו ונעלמו בתוך שדה הראייה שלה.
לבדה בתוך המון גדול כזה. אפילו את הכיוון אינה מצליחה לאתר.
אבל.. מה זה היה...? משהו ליטף את אוזנה... רך ונעים... מה זה ? צליל? מגע?
כן... הנה זה שוב... זהו קול... כן. ק..ו..ל רך ונעים . היא מזהה . מילים . זו שאלה... כמה נעים להאזין לה. כמה נעימה נספגת השאלה בתוך כל גופה- "האם הדף הזה מאונדקס היכן שהוא?"
חיוך מתפשט על פניה. צווארה המתוח מדאגה חוזר ומקבל את גמישותו. פסיעותיה בתוך ההמון נחושות כבר . על אף שאינה יודעת את הכיוון היא צועדת בבטחה.
היא תגיע אליו. אל המכשף הנסתר. היא חשה זאת בכל תאי גופה. היא תגיע אליו ממש ותגלגל אל פתחו את השאלה הטומנת בחובה את הסוד הדול.

[אמא_של_לילה*]

היא פנתה, הותירה מאחוריה את דוכני הדגים והבשר והפירות והירקות, את הרוכלים הצעקניים , את הקונים האחוזים תזזית ואת כל אותם כפופי גב המלקטים את זנבות הדגים ושאר פירות וירקות הנושרים מטה ומתגלגלים אל תעלת הניקוז המזוהמת שכמו עורק חיים חשוב אוספת ומרכזת אליה את שני צידי השוק.

רגליה הובילו אותה אל סמטה צדדית.
מול גומחה שבקיר נעצרה. התכוונה לשאול את עצמה אך וויתרה. נעה בעקבות גורלה.
הגומחה היתה חשוכה מעט וריח עז , חריף אם כי גם רך ונעים של קפה עמד באויר.
היא הביטה סביבה- הרצפה היתה מלאה בשקים מלאים בפולי קפה מכל הסוגים והגדלים.
מולה, מאחורי שולחן קטן ורעוע ישב באפס מעשה , לא מופתע מהופעתה איש חביב כבן חמישים. ידיו שלובות על כרסו העבה.
הוא חייך אליה חיוך נעים שלח את ידו לאחור , הסיט וילון שעד לאותו רגע היה בלתי נראה.
היא הבינה את שפתו המקומצת ונענתה להזמנו. נכנסה פנימה אל מבעד לוילון.

[אמא_של_לילה*]

היא אינה יודעת כיצד נראתה בעיני רוחה דמות מכשף מכיון שלא היה לה זמן לשאול שאלות כאלו את עצמה.
יחד עם זאת לא חשה התפעלות או הפתעה כאשר פגשה בו.
קודם כל וגם אחרי הכל ראתה את עינייו.
כאשר התבוננה בהן , בעיניים השקטות האלו הבינה לראשונה מהי שמחה אמיתית.
אין לה דבר וחצי דבר עם מה שקרוי "שמחה" שם בחוץ, בין האנשים שהכירה.
שמחתם היתה קופצנית, עצבנית, קולנית , דומה היתה יותר ל... בריחה, הסוואה, הטעייה.
ואילו בעיניו נשקף משהו שונה לגמרי.
ראשית היה בהן רוך . "רוך אין סופי" שמעה את עצמה מעניקה לו ציון בינה לבינה בעודה מתישבת מולו.
ובשתי זוויות אגמי הרוך האלו היתה שמחה. פשוטה. על אף שלא הכירה מעולם סוג כזה של שמחה- הצליחה לזהות אותה. כמו זיהתה משהו שהיה שלה . משהו שהלך לאיבוד והנה מצאה אותו. וכמה פשוט הוא הרגע הזה שבו נמצאה האבידה.

כך ישבו זה מול זה ושתקו. זמן רב שתקו.
הביטו זה בזו בשלווה מורה ועניין רב.
מידי פעם שלח יד אל שק פולי קפה שנח על ידו, אסף כמה , גילגלם לתוך פיו ולעס אותם.
הם ישבו מאוד קרובים והיא יכולה היתה לחוש היטב את ריח הבל פיו המתוק על אף פולי הקפה המים והרבים שלעס.

[ציפ_ציף*]

"נו,תגיד לי משהו שאני לא יודעת"
"למה את חושבת שתשמעי ממני דברים חדשים?"
"מה,אתה לא מכשף?"
"כן,אז..."
"אז,איך זה שאתה כל כך מבסוט בעולם הנאכס הזה? "
הוא התבונן בה בעיניו הטובות,בלי להוסיף מילה,
ואז היא ידעה

[אמא_של_לילה*]

שלא היתה צריכה לצאת למסע הזה בנעלי השפיץ האלו.
הזרת המעוכה בתוכם בערה.
היא שלחה יד ארוכה לחלץ את רגל ימין , התכופפה לעבר הרגל ופלטה בחרישיות-
"יקרמף כחורם".
"אמרת משהו?" שאל המכשף בעודו לועס את פולי הקפה.
"לא , לא. שום דבר" בכי עמד לפרוץ מגרונה. היא דחסה את כל שעמד לפרוץ פנימה, נשכה את שפתיה.
מה שבאמת היתה רוצה לעשות עכשיו היה לשפוך בפניו ספל קפה....הביטה סביבה לעבר שקי הקפה. "מכשף בזוי"- חשבה לעצמה ושוב הסתננו מבין שפתיה - "יקרמף כחורם".

• "לא הבנתי"- נטה לעברה המכשף.

[ציפ_ציף*]

"אל תנסה אפילו,אין לך סיכוי להבין..."
יצאתי מדדה על נעל אחת ,מחזיקה בידי את הנעל השניה,
דורכת בדרך על מרקמים שונים מנסה לא לחשוב מה היה הדבר הרטוב והחלקלק שעליו דרכתי לאחרונה,חלצתי גם את הנעל השניה והשלכתי את שתיהן לפח הראשון שפגשתי.
בפעם הבאה - רק קרוקס! הצהרתי לעצמי.

מכשף עלק,
אני כבר מכשפה יותר טובה ממנו,הרגשתי את עיני מתמלאות בדמעות,
עכשיו מה ??הכעס גאה בי והציף אותי,החשתי את צעדי מנסה להתרחק מההמון ומכל מה שהביא אותי לחור הזה.
מיייאוו...
שמעתי יללה דקיקה,זה בטח גור ,
את לא מחפשת אותו! את לא מסתבכת שוב עם חיות נטושות! תמשיכי ללכת! ניסיתי לשכנע את עצמי.
אבל היללה המשיכה ומצאתי את עצמי גוהרת על ערימת קרטונים ושולפת בינהם גור חתולים אפרפר.
מייייאווו...ילל בשמחה.
"מיאו גם לך" אמרתי,
"מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו,הא?
אתה מכיר אולי איזה מכשף טוב?"
מיייואאו...
אני מבינה,בלי משהו לאכול אתה לא משתף פעולה,
זה היום שלך חביבי ,המשכתי ללכת ,מכרבלת בזרועותי את הגור שהשתבלל בנוחות והשמיע גירגורי הנאה.
פתחתי את הדלת יחפה,שלזרועותי הגור המבסוט.
יאללה,תישאר,במילא אין פה יותר מידי יצורים אנושיים שאפשר לתקשר איתם.
ואז שמעתי

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

"האם הדף הזה מאונדקס היכן שהוא?"

"כן, פוסטמה!", זעק המכשף. "אמרו לך אלף פעם! הוא מאונדקס ב מדור הומור !"

[אמא_של_לילה*]

"הומור!?" הסתובבה לאחור והביטה בו בעיניים פעורות, מבועתות. "ה ו מ ו ר !?
אמרת הומור??!! הרי לשם כך יצאתי למסע הזה!! יצאתי לחפש את ההומור ש...ש...ש..שאבד לי"-כמעט שלא הספיקה להגות את המילים עד סופן. גל גדול של בכי נטול מעצורים שטף אותה.
לאט ובשקט התאספו סביבה כל היצוריים הבלתי אנושיים ובלתי ניתנים לזהוי שחיו בביתה בשנים האחרונות. הגור הטרי נימנם. לידה ישב בסבלנות מעוררת הערכה המכשף. כולם חיכו בדממה שבכיה ירגע.
השרונטיגון הבוגר מבין השניים, זה בעל הרגל המשולשת שרבב בחשאי לתוך ידה את קצה גלימתו והיא קינחה בה את אפה. זה נשמע היה כמו מעולם לא קינחה את אפה לפני כן, אפילו היא עצמה ניבהלה מעט והשתאתה מעוצמתו ואורכו של הקילוח שגורש מחוטמה.
גם לסיומה של פעילות זו שלה הם חיכו בסבלנות ובדממה.

"אתם מבינים, כל בוקר שני שוב ושוב יוצאת למסע הזה לחפש את ההומור שלי. שאבד.
אבד בסערה הגדולה ... אבל לא חשוב עכשיו... אין זמן. אני חייבת למצוא אותו. כבר הייתי בכל המקומות. לא יודעת יותר לאן ללכת. לאיזה כיוון."
השתררה דממה מביכה ומתוכה נשמע קולו הצרוד של הגרנול הארקטי -" באינדקס".
"את חייבת לצאת ולחפש באינדקס."

• " ...אבל איך...? איפה באינדקס...? האינדקס כל כך גדול. מאיפה להתחיל?"
• " תתחילי במדד הנס"דק , תצלחי את אגם השתיקה, תטפסי לעבר מדד הדאו' ג'ונס

ואז נדבר". ענה בצרידותו הגרנול הארקטי בעודו מפטם את מקטרתו.

[ציפ_ציף*]

מדד הנס"דק...מלמלתי לעצמי...מאיפה מתחילים לחפש? מה אתה אומר תולי? הגור גרגר בשלווה,
הפניתי את ראשי ופתאום שוב הייתי לבד.
על הרצפה היתה מונחת גלימתו הלחה של השרונטיגון,
"איכס" מה זה הגועל נפש הזה?? תפשתי בסלידה את קצה הגלימה והשלכתי אותה אל עבר סל הכביסה.
הגלימה נחתה על ערימת חיתולי בד רב פעמיים בעלי ארומה חומצית משהו.
אני חיבת לצאת למסע!
שלפתי מהארון קיטבג גדול שראה ימים טובים יותר והתחלתי לזרוק לתוכו בגדים ,תיק רחצה ,ערכת קפה שאחי קיבל לבר מצווה,והכי חשוב-

[אמא_של_לילה*]

את גיליון ה'גלובס' מתאריך 39.18 שנת 2004 שזכורה כשנה שסירבה להסתיים.
כן, אותו גיליון שלנצח יזכר כדבר שהרעיש את חייה.

היא מצאה לעצמה מקום ריק באחד מהמושבים האחוריים של האוטובוס וכשזה החל את נסיעתו לעבר הלא ידוע היא פתחה את ערכת הקפה שקיבל אחיה לבר המיצווה, פתחה אותה, הדליקה את המדורה הניידת על ברכיה, הניחה עליה את קנקן הקפה וחיכתה שהמים ירתחו.
רגע של נוגות נפל עליה אך ביעבועי המים הניעו אותה מן הקדרות והיא שבה אל צידה המעשי של אישיותה.
כאשר בזקה את כפית הסוכר התשע עשרה במספר לתוך הקנקן חשה את מבטיהם של הנוסעים . הרימה את עיניה אליהם ושבה והורידה אותן אל היד הבוחשת בעודה אומרת להם- "תשע עשרה כפיות סוכר. ספרתם נכון. שזה אומר 68 מיליון 462 אלף חמש מאות עשרים ושלושה גרגרים ועוד הדרך ארוכה עד לכפית ה-30 , אתם בטוחים שזה ימשיך לעניין אתכם?
כי חוץ מזה לא הכנתי שום מופע לנסיעה. עם זה אנחנו אמורים להסתדר עד... עד... עד שנגיע אל היעד הבלתי ידוע שלנו."
הם שבו לענייניהם.
כך בעודה לוגמת מן הקפה , מחשבותיה מפוזרות, זורמות ונוזלות ,לרגעים מתקשות
ומתגבשות , מעלות שאלות תמוהות כמו-

[אמא_של_לילה*]

היתה מוזרות מסוימת בעובדה שמחשבותיה נשמעו במערכת ההגברה של האוטובוס.
והנוסעים, הנוסעים נראו מהנהנים בראשם בקצב אחיד אחרי כל שאלה שנשאלה כאומרים- כן, כן, שאלה מצוינת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

... אך במבט שני הבחינה כי לכל נוסע יש אוזניות לאוזניו, ודיסק-מן מחובר אליהן. לכן גם נענעו בראשם, לקצב המנגינה הבלתי נשמעת.
"מה... מה אתם שומעים?" שאלה בנימוס.
"ברוס ספרינגסטין החדש", ענו כולם במקהלה. "אחלה דבר".

[אמא_של_לילה*]

" ברוס ספרינגסטין..אהמ..." הנהנה לעצמה- " זה כנראה קו 888 שנוסע במורד הזמן ".

[ציפ_ציף*]

"אצלי תוכלי לשמוע גם דברים אחרים" היא הרימה את עיניה וראתה בחור עם כובע צמר צבעוני,דבלולי שיער יוצאים מתחת לכובעו ונמשכים לאורך כתפיו.
הוא הסיר את האזניות והושיט לה,הצלילים שנשמעו לא דמו לשום דבר ששמעה קודם,רוק רך ומטורף כאחד.
"מי זה?"
"גבריאל חסון"
היא המשיכה להאזין ,מתפעלת מהעוצמות שבפיתולי השיר,מילים זרות ומוכרות נשמעו עם ניגוני גיטרה אקוסטית.
"לא רע,מה זה,דוס?"
"יהודי" אמר והתישב לידה,הוא לקח לעצמו ספל קפה,לגם את הקפה הקר שנותר בכוס בלי להתלונן.
היא הרימה את עינה וראתה שדבלולי השערות היו פיאות ארוכות,
"אפשר עוד כוס ,אחותי?"
"לא אחותך ולא דודה שלך,אבל עם אתה רוצה תיקח"
"מניעות,הא?"
"מניעים?"
"מניעות,אחותי,מניעות"
"אני לא אוהבת שאתה קורא לי ככה"
"אין בעיה אח...איך שאת רוצה"

[אמא_של_לילה*]

"אז מניעים או מניעות?"
"מניעים, אם את שמה לב זה ההיפוך של מניעות. המניעים מניעים והמניעות- מניעות.,
" למה דוקא המניעים מניעים? למה למשל המניעות לא מניעות? למה יצא שהן מונעות המניעות ואילו המניעים..."
"את חושבת שיש כאן איתותים עדינים לאפלייה בין המינים?"
" לא, אפלייה בין המניעים ".
"טוב, אפשר לפתח את זה..."
"את היחסים? תודה לא."
"את המניעים ליחסים ולאו דווקא את המניעות ליחסים".
(מפהקת), "אפשר בבקשה לעבור לשורש אחר?"
"....כן. אפשר גם לשחק חי צומח דומם."
"טוב מי מתחיל?"
"אני.... א'"
"סטופ".
"ממ"
חי- ממותה,
צומח- מרווה
דומם......- מניעה.

[ציפ_ציף*]

"אז מה מניע אותך בעצם?"
"אני מחפשת,את ההומור שלי,
הוא אבד לי"
"את מתכוונת לשמחה,את מחפשת את השמחה שלך"
"....כן"
"את לא צריכה לחפש,היא אצלך!"
מתוסבך הבחור,מה אצלי,
אני ערימת עצבות ודיכאון,איזו שמחה יש בתוך הדיכי הזה??.
לקחתי שוב את האוזניות,צוללת למילים וצלילים מוכרים וזרים ...
מנצלת את ההזדמנות לברוח משיחה עם הבחור ועם עצמי.למה הוא מתכוון שהשמחה כבר אצלי? מה לא צריך מכשפים?
משהו בשפת הגוף שלו היה נראה לי מוכר,הוא הוציא מכיסו פולי קפה ולעס בדממה.

[לי_אורה*]

האוטובוס עצר בפתאומיות. הראש שלי כמעט התנגש בידית של הכיסא שממולי. עד שהצלחתי לייצב את עצמי ראיתי אותו יורד במהירות במדרגות. קמתי בבהלה כשאני כמעט שומטת את התיק שלי ואת ערכת הקפה ורצתי אחריו. הוא הלך מהר מהר והעלה אחריו אבק. רצתי ורצתי אחרי עמוד האבק והעשן ופתאום העמוד והוא נעלמו.

נותרתי באמצע השממה ורק הכוכבים והירח קורצים לי רחוק מלמעלה. אם יפול כוכב אפשר להביע משאלה. היה קר. עמדתי ורעדתי. אני רוצה הביתה, למיטה שלי. לאן הוא נעלם?

[לי_אורה*]

התחלתי ללכת. רגליי שוקעות בחול העמוק והקר. משאירה אחריי עקבות עמוקים. מרחוק ראיתי עצים ושיחים. פתאום ראיתי אותו הולך במהירות בין השיחים. התחלתי לרוץ. הצלחתי להתקרב אליו. הוא לבש תרבוש כתום שלתוכו הכניס את כל שיער ראשו וגם את הפאות וגלביה סגולה. מבטו היה כחול ורחוק.

הלכנו והלכנו וריח היסמין וההדסים מילאו את אויר הלילה. התחלתי להבין את הסוד שניסה לרמוז לי בהליכתו. את סוד ההליכה. בשקט. בריחוף. כמעט בלי גוף.

[ציפ_ציף*]

ואז נשמעו צלילים רחוקים ,תיפופים במקצבים משתנים.
התקרבתי וראיתי מדורה,קומץ אנשים סביבה,אחדים מהם מתופפים בתופי ג'מבה אפריקאיים והיתר שרו כשהם מכורבלים בשמיכות ושקי שינה.
התקרבתי ואף אחד לא הרים את עיניו לעברי,כאילו לא הייתי קיימת.
התישבתי במקום פנוי שמצאתי,מקשיבה לצלילים

[ליי_ליי*]

וחשבתי- , מה חשבתי? המחשבות שלי... איפה המחשבות שלי... מי זו אני שחושבת את המחשבות שלי? איזה סוג של מחשבות אני חושבת? מחשבות שאני יוזמת לחשוב אותן, או שראשי מתמלא מאיזה כוח במחשבות שאין לי כל עניין בהן? ואם אין לי עניין בהן, למה הן באות. מי זו בתוכי שמביאה לי את המחשבות שאינני מעוניינת בהן?
מי זו שאינה רוצה במחשבות ומי זו שמביאה אתהמחשבות הבלתי רצויות. ולמה אי אפשר להפגיש ביניהן סביב שולחן עגול חסר פינות וזוויות ולהשכין שלום ביניהן?
נכון לעכשיו, אי אפשר להשכין בינהן שלום.
להניח להן להאבק. הן יתעייפו לבסוף בעצמן.
כנראה שבשלב זה כבר נירדמתי כי

[אמא_של_לילה*]

סליחה, כתבתי בלי לשנות את הכנוי וזו אני הייתי קודם.

[לי_אורה*]

כנראה שבשלב זה כבר נירדמתי כי שוב ושוב ושוב ראיתי את כל המפגשים שלנו ואיך הוא נעלם ואיך אני רצה אחריו בכל כוחי ואיך הוא מופיע ושוב אני הולכת אחריו וחוזר חלילה.

פתאום פתחתי את עיניי. ראיתי אותו בזוית העין יושב ומכרסם פולי קפה. קמתי, התמתחתי והתחלתי ללכת. השחר כבר עלה. עצרתי מונית ונסעתי הביתה. בשמחה הכנסתי את המפתח למנעול ונכנסתי לביתי האהוב והמוכר. התקלחתי, חפפתי את השיער, צחצחתי שיניים. נכנסתי למיטתי הנעימה עם המצעים הנקיים. הרחתי את הריח שלי על הכרית ונרדמתי בחיוך.

[לי_אורה*]

התודעה עולה לאט ממהאוקינוס השקט והחשוך שבו היא היתה טבולה. מתחילה תחושה בגוף. העיניים נפקחות. העיניים שלי נפקחות. איזה יום היום? מה השעה? אני מתמתחת לאט כדי לא להזיז את טבע ואת תמנונית ששוכבות לידי שקועות בשינה עמוקה. היום שבת! איזה כיף. אשכב עוד קצת. איזה חלום ארוך ומוזר היה לי. מאוד מעניין. אני צריכה לחשוב על מה כל זה אומר. איזה כיף שזה היה רק חלום.

[ציפ_ציף*]

איזה כיף שזה היה רק חלום.
חלום??? תחלמי שככה יגמר הסיפור הזה!

[לי_אורה*]

חלום??? תחלמי שככה יגמר הסיפור הזה!
שמעתי צעקה והרחתי את ריח פולי הקפה. פקחתי שוב את עיניי וראיתי אותו מתרחק במהירות. שילך! מה הוא חושב לעצמו? מי הוא בכלל, הוא ופולי הקפה שלו? לי יש ערכת קפה של אחי, לא צריכה את הקפה שלו!

[ענת_גביש*]

עוד מעט כבר דצמבר. הכל ממשיך. הפחד מבצורת לא מורגש בעומק כיסי הגלביה הסגולה של נוח. הסגול אחז בנשמתו מאז חמק ממנו קצה המבושם של המטפחת. ציפורה...חייך לעצמו. כמה מים עברו בירדן, מלמל בשקט. מעניין מה אתך. והילדונת...מי יודע. הוא הרים עיניו לשמיים. ידו הניפה פול קפה באויר ופיו קלט אותו בתנועה מורגלת. הוא לעס באיטיות.
כעבור שיטוט קצר זיהה את הסלע. כמעט דבר לא השתנה כאן מאז. לאורך הכביש נבנה מגן מתכת שהסתיר חלק מהכנרת במבט מנסיעה. אבל בדילוג מעליו הנוף היה משוחרר ופתוח כבעבר. שכונת וילות לא גמורה צמחה לה מימין. או שמא עמדה כך לא גמורה כבר אז? הגאיות נראו צמאים וממתינים. כאז כן עתה. נוח הניף ידיו אל האויר וחיפש את המילים המתאימות והן בוששו לבוא. הוא עמד כך עוד כמה רגעים ולבסוף נאנח וקרס אל האדמה בעייפות. מישיבה עבר להשתרעות מהוססת. לבסוף ויתר גופו על החשדנות,התמתח לכל אורכו ורפה. האדמה קידמה אותו בברכה והוא ידע שעכשיו יוכל קצת לנוח. עיניו היו כבר נעצמות אלמלא המשהו הזה, שלכד רסיס חמקמק מתשומת לבו ולא הרפה, וניג'ס וקרא לו מירכתי תודעתו הנרדמת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

"נוח! נוח! יש לך מוח של אפרוח!"
מי זה?
"אני! משהו!"
ככה קוראים לך? משהו?
"כן! יש בעיה?"
לא, לא, סליחה. רגע, למה אתה ממציא עלי חרוזים כאלה?
"יש לך תודעה נרדמת של סמרטוט! אני אעשה ממך גבר, נוח. אם רק תתן לי".
במה זה כרוך? אתה לא עובד בבזק או הוט או משהו?
"לא, לא, אני משהו מירכתי תודעתך הנרדמת. אל תדאג".
טוב, יאללה, שדרג.
"דבר ראשון, פולי קפה טוחנים ועושים מהם קפה שחור בפינג'אן.
"מה אני, ריינבואיסט"?
אולי. רק התחלנו.

[ענת_גביש*]

רק התחלנו?
נוח התעשת והתיישב. ואחר כך קפץ על רגליו וניער את האבק מהגלביה תוך שהוא מסתכל על סביבתו בחשדנות. הקולות היו צלולים. אבל הוא בלי ספק ישן. מה קורה פה? הוא לא עישן כלום, וכבר עשה כברת דרך מאז שנהג לראות אורות עם יפהפיות חוזרות בתשובה אי אז בהרי ירושלים.
ובכל זאת, משהו בו אמר לו שאין חדש תחת השמש, ומה שלא מובן עכשיו מן הסתם יהיה מובן בקרוב או שכבר הובן מזמן ונשכח, ומה זה בעצם משנה, מלמל לעצמו תוך שהוא ממולל באצבעותיו אבק קפה. כיסו היה ריק.

[יעלי_לה]

בבקשה אל תפסיקו!

[סגו_לה*]

אל תפסיקו...הוא מילמל לעצמו,אל תפסיקו.
לא לפני שאני אדע משהו חדש.
הוא החל לצעוד ללא מטרה הנראית אל העין,לפניו נפרש המדבר,מאובק,חייבת להגיע אלי איזו תובנה חדשה,משהו שיגרום לי לראות הכל באור חדש.הוא חשב לעצמו.
ללכת ללכת...מילמל לעצמו.
לא לעצור,ללכת...
ואז עלו הצלילים הראשונים בתודעה שלו,הוא שמע קול בריטון גרוני ועמוק עולה הרחק מתוך העבר "שום דבר לא ידוע....רק לנוע לנוע"
אריק לביא ,פששש.... שנים,שנים שלא שמעתי את השיר הזה.
הוא הצטרף בגרון ניחר לשיר שעלה מעמקי תודעתו-"ולחשוב שהייתי יכול,לחשוב על הכל אבל בנאדם..."
ומשום מקום עלה קול נוסף שהצטרף אליו:
"זה קורה....

[פלוני_אלמונית*]

"...שהדרך מתמשכת,
זה קורה, יש ללכת ללכת"
ללכת, ללכת, ללכת... אבל לאן,
רגליו החלו לכאוב והוא חש צמא אבל במדבר שהקיף אותו לא ידע אפילו איפה להתחיל לחפש מים,
הוא עצר לרגע, צמצם את עיניו ולפתע ראה במרחק מן נקודה אדומה נעה

[ענת_גביש*]

ככל שהתקדם הבין שהוא הנע והנקודה הפכה לכתם אדום ענק במרחק, אולי סלע.
לפתע הבין שהמקור למצוקתו היה הקרקע השחורה והחלקה שסבבה תחת רגליו וגרמה לו סחרחורת איומה.
קול הבריטון ברקע פרץ בצחוק מרוסק ואמר "חכה, זה רק במהירות 45...שנבדוק מה קורה לך בשבעים ושתים? או שתרד מאיתנו וזהו?

תרד? איך בכלל עליתי? בבקשה תעצור את זה, התחנן נוח. מתי תעצור את זה? בבקשה!
אבל הקול רק המשיך: ...שום דבר לא ידוע, לא שנה לא שבוע..יש לנוע לנוע...