האדם מחפש משמעות

[אנונימי]

דף מומלץ

[מיץ_פטל*]

בהמשך לנאמר בדף של גיבוש זהות עצמית. בזמן האחרון בן זוגי ואני מנהלים שיחות בנושאים הקשורים למטרות ולרצונות שלנו בחיים.
הרגשנו שהנה אנו יחד מזה 10 שנים תמימות ורק עכשיו לאחר שהילדים נולדו אנו מרגישים צורך לתת או להוסיף משמעויות ומטרות לחיים שלנו.
עד כה היתה תחושה שאנו פשוט זורמים עם החיים ועם הקצב שלהם : לימודים,עבודה, בית, חו"ל, ועוד.
וגם ניסינו סיגנונות כמו דת - היינו חברים בפורום צעירים של התנועה הקונסרבטיבית, כמו רוחניות מזרחית- מדטנו , תקשרנו, ערכנו והשתתפנו בסדנאות שונות , ניסנו לסגל לעצמנו אורח חיים רגוע יותר ועוד.

והינה עכשיו כשאנו הורים אנו חשים בילבול גדול.
לא ברור לנו בצורה חדה לאן אנו רוצים והגיע, לאן אנו רוצים לכוון את הילדים?
מה החזון (והדגש על המילה חזון) שלנו כפרטים, כזוג, כהורים?
איפה היינו רוצים לראות את עצמנו בעוד שנה, 5 שנים, 10 שנים?

ישנם דברים שכן ברורים לנו והם אבני היסוד שלנו אך בכללי אנו מרגישים צורך עז לחולל שינוי משמעותי בחיים שלנו כי ככה כמו שאנו כיום כבר לא מתאים.
שנינו הסכמנו כי אנו אוהבים את תחושת השתייכות לקבוצה מסויימת אך נראה לנו מגוחך להגיד "טוב בוא נחפש קבוצה ונשתייך אליה". צחקנו כי יותר פשוט לחזור בתשובה כי אז לא צריך להתאמץ. כי הדברים ברורים וידועים.

הרגשנו כי ניסינו די להתחמק מאותן שאלות פילוסופיות של חיפוש אחר המשמעות בחיים אך כעת אנו חייבים להתמודד איתם. כי הרי לא מדובר רק בנו.

ואם אני נשמעת לכם מבולבלת ולא ברורה אז זו בדיוק התחושה שלנו כיום. ובעצם אני מנסה באמצעותכם להבהיר לעצמי את הדברים. ואשמח אם תעזרו לי....

[רועי_שרון*]

אינני יכול לעזור לכם בהבנת המשמעות של חייכם, אבל אולי אוכל להאיר נקודה אחת:

ניסנו די להתחמק מאותן שאלות פילוסופיות של חיפוש אחר המשמעות בחיים אך כעת אנו חייבים להתמודד איתם. כי הרי לא מדובר רק בנו. - באמת? אז במי עוד מדובר? הילדים שלכם יוכלו לחפש את משמעות החיים שלהם בעצמם. ופרט לזה למה אתם חושבים שאתם מתאימים לעזור להם למצוא את משמעות החיים כשאחרי 30 שנה של חיפוש וזרימה עוד לא מצאתם אותה בעצמכם? ואולי בכלל הם ירצו להיות כמוכם ולזרום עם החיים 30 שנה לפני שיתחילו להתחבט בשאלות הללו? ואולי לא יהיה להם חשוב לזהות משמעות ספציפית לחייהם?

ואולי לא הבנתי אותך ובכלל התכוונת למשהו אחר. הממ.

[בשמת_א*]

ממש אין לי תשובה בשבילכם. העלית שאלות גדולות.
קראת את "הנבואה השמיימית"? זה ספר שאולי יכול לתת לכם רעיונות (לא ספר "טוב", אבל מאוד מעניין ופותח). זה מה שעלה לי בראש כשקראתי את דברייך.
קראתם את "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל? נראה לי מקום טוב מאוד להתחיל בו דיון שזה שמו הוא מדבר בדיוק על זה.

בעיקר רציתי לומר שאני מאוד מקנאה בכם שאתם מנהלים שיחות כאלה ושניכם יחד מתלבטים וחושבים.

[אריאלה*]

למיץ, יש לי אבא שהוא כמעט בן 90 (עד 120...) ובשיחות שלנו הוא עדיין תוהה על משמעות החיים שלו כפרט ובכלל. לא נראה לי שזו שאלה שניתן ליישב אותה בשיחה. הדרך שבה אנו חיים וההחלטות, הקטנות שאנחנו עושים ביום יום שלנו אלו יוצרים את משמעות החיים שלנו.
ואם כבר מדברים על ספרים ספר שפתח לי כיוון חשיבה " ההצלחה שבכישלון" הוא לא לידי כרגע אבל זהו בערך השם לא זוכרת את שם המחבר אבל אחפש.

[אריאלה*]

ההצלחה שבכישלון - פול וצלביק.
ואם, אז כדאי גם את הספר השני שלו "שינוי- עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן" - פול וצלביק, ג'ון ויקלנד וריצ'רד פיש.
למרות השמות הגדולים שני הספרים קריאים מאד ולדעתי מרתקים.

[יעל_אבמ*]

ענת,
הצחקת אותי "ריצרד פיש מאלי מקביל..."

[בשמת_א*]

מצטרפת לאריאלה בהמלצה חמה על הספר "שינוי: עקרונות של יצירת בעיות ופתירתן". ספר גאוני ו"פותח ראש" מאין כמוהו.

[צפריר_שפרון*]

משמעות החיים היא עצם קיומם.

משמעות החיים היא עצם קיומם בהווה.

משמעות החיים היא עצם קיומם בהווה ובגוף הפיזי.


משמעות החיים אם כך באה לידי ביטוי בָּרֶגָע. בהתרחשות העכשווית. משמועויות עבר ועתיד אינן רלוונטיות.
מכאן, אותה התרחשות רציפה, עכשווית, שמתקיימת בהווה, היא-היא משמעות החיים. לפיכך כאשר אני עובד בגינה, עצם עבודתי היא משמעות החיים באותו רגע, וכאשר אני נוהג הריני מבטא משמעות נוספת של חיי, וכן הלאה.
כאשר אנחנו עסוקים בחיפוש אחרי משמעות החיים אנחנו למעשה מבטאים את משמעות החיפוש, הברור, ההבדלה.
בפועל משמעות החיים טומנת בחובה אינסוף משמעויות ומכאן אינסוף אפשרויות.

[מיץ_פטל*]

תודה בשמת ואריאלה על ההמלצות לספרים. את "שינוי" של וצלוייק וגם את "האדם מחפש משמעות" קראתי ואת "הנבואה השמימית " דקל קרא.
הם באמת ספרים מרתקים.
אני מתחברת אליך צפריר ואל אביך , אריאלה , כי אכן משמעות החיים היא נחוות ברגע הנתון כעת,כמו כשאני מקלידה את הדברים ברגע זה.יחד עם זאת אני חשה צורך למשהו מוגדר וברור יותר.לאיזשהו קו מנחה שאיתו אלך.
שוחחתי היום עם גיסתי והרהרתי בה רבות.היא ובעלה ( אחיו של דקל) גרים ליד עופרה,בקרוון עם שתי בנות קטנטנות. ביתם צנוע מאוד מבחינה חומרית,אך עשיר מאוד באידאולגיות ומשמעות. ובלי להכנס לתכנים פוליטים אשר אינם רלוונטים לדיון,הם חשים בשליחות מיוחדת בהמצאותם שם, הם חשים בסיפוק רב בחברה הדתית לאומית אליה הם משתייכים, הם שמחים בחלקם וכך גם בנותיהם.והם אכן מוצאים באותו רגע נתון את שמחת החיים שבו כמו למשל כשהם ממלאים את הבית בפרחי חרציות,מתפללים, אוכלים את סעודת יום שישי,שרים מזמורים ועוד
.
דוגמא אחרת הם חברנו החיים במושב בדרום ומגדלים צאן . האישה אינה עובדת מחוץ לבית, ובן זוגה והיא מנהלים אורח חיים המחובר אל הטבע , אל האדמה .גם ביתם צנוע ואותנתי. הם שוקדים כעת על הקמה של חווה פרטית ליד שדה בוקר,וכל הוויתם כעת נתונה לכך.ברור להם מה הם רוצים לעצמם ולילדיהם.יש להם חזון, ויש להם גם דרך להגיע אליו.

אני חשה שהחיים אותם אני חיה כיום אינם מספקים אותי. אמנם לי עבודה שאני מאוד אוהבת, יש לי תחומי עניין מגוונים הממלאים אותי, אני גרה בדירה נעימה עם בן זוג תומך ואוהב, ומטפחת שני ילדים מקסימים.אך מה הכיוון?

רועי,אני יוצאת מנקודת הנחה שאת משמעות החיים של עצמם הם יצטרכו למצוא בבוא העת, אך כיום כאשר אני האחראית לאושרם, וזו שמובילה אותם בחיים כיום, אני צריכה (ורוצה) להיות בעלת איזשהם קווים מנחים ברורים בחיים.
לא להמשיך ולזרום סתם כך. היום אני דתית יותר, מחר אני חיה חיי טבע ואדמה ומחרתיים אני בורגנית והוללת.
אני רוצה להבהיר לעצמי אלו ערכים לחזק, לאיזו דרך להתוות את חינוכם.

אני מקווה שהבהרתי את עצמי קצת יותר. אני חשה שדווקא כאן ישנם אנשים החיים חיי משמעות .
הייתי רוצה לדעת גם אם יש מבינכם שהתמודדו עם דבר דומה ?איך אתם החלטתם לחיות את חייכם כמו שהם כיום? האם אתם מאושרים מחייכם כפי שהם? מה הייתם משנים? ואיך?

[אריאלה*]

אני לא בטוחה שיש לי בכלל תשובות לשאלות שלך.
פול וצלביק בספרו (המעניין יותר בעיני) "ההצלחה שבכישלון" טוען שכל הסיפור הזה של משמעות הוא מין מלכודת שבה נלכדים כל מיני אנשים שכל חייהם ועד יום מותם במקום פשוט לחיות מחפשים משמעויות. בעצם משמעות החיים היא בדברים הקטנים היום יומיים. ואם להשתמש בדבריו "להציל חתולים תועים" בסיפור על אותו אדם שכל חייו טרח ועסק במשמעויות וכשעלה לגן עדן ושאל מדוע זכה להגיע נאמר לו שזה בזכות אותו גור חתולים שהרים מהכביש ביום של גשם.
אנחנו מכירים המון סיפורים כאלו משלנו על החשיבות העצומה של המעשה הקטן.
אז כשאני נסחפת למלכודת ה - משמעות!!!! אני מזכירה לעצמי להציל חתולים טועים...
אם לדבר על עצמי להרבה דברים הייתה "משמעות" בפרק זמן מסוים בחיי ואחר לא.
אני חושבת שכמו הדיון שהתנהל פה על גיבוש אישיות אנשים לדעתי משתנים כל הזמן ואז גם מה שנראה להם כמשמעותי משתנה.
היו זמנים שכמוך חיפשתי משמעויות עמוקות היום לעומת זאת אני פשוט רוצה שיתנו לי לחיות את חיי בשקט עם כמה שפחות התערבות ומקסימום חופש אישי. האם זו משמעות החיים נכון לעכשיו כן בעוד שנה שנתיים מי יודע?

[בשמת_א*]

מיץ, אני חושבת שבזכות ההסבר האחרון שלך סוף סוף הבנתי מה את באמת מחפשת (איזו התיימרות... ).

נדמה לי, שלא מדובר בכלל ב"משמעות החיים" אלא דווקא ב- אורח החיים.
מה שאת שואלת את עצמך הוא לא "מה המשמעות" אלא "מהם העקרונות החשובים לי בחיים, ולאיזה מין חיים הם מכוונים אותי?"
האם אני בורגנית - ואז החלום שלי הוא אולי לחיות בעיר ולשפר את תנאי הכלכליים ולחנך את ילדי להעריך כסף, רכוש, יציבות חברתית וכלכלית, וכדומה?
האם אני בעלת אידיאולוגיה חברתית כלשהי (כמו דתית לאומית, הדוגמא שהבאת) שבה בעצם החזון שלי, שהגשמתו היא שתביא לי חיים של סיפוק והרגשה ש"אני חיה את החיים שנועדתי לחיות" - ואז אני צריכה לגלות מהי האידיאולוגיה שלי ולחיות לאורה (נגיד, חיים של התנדבות ועזרה לזולת, להיות אדם שמביא אור לאחרים?).
האם אני בסתר לבי רוצה לגור באיזה חור ולהתמזג עם הטבע, אף על פי שזה אולי קשה לי כרגע כי יש לי בכל זאת חינוך בורגני ליציבות חומרית ולהישגים מקצועיים, אבל אני לא מאושרת איתם?

האם זה מה שאתם מחפשים?
לגלות מה בעצם הדברים שבאמת הכי חשובים לכם בחיים, כי אתם מרגישים שאתם חיים לפי ערכים סותרים, ואתם לא יודעים לבחור ביניהם, ומרגישים מבולבלים?
האם אתם חיים לפי החינוך שקיבלתם אבל לא מאושרים מהדרך שמובילה אתכם במסלול כבוש, יציב, מקובל על משפחותיכם - אבל מאמלל?
האם אתם רוצים לגלות מה באמת גורם לכם אושר - ואז לעבור לשאלה הבאה, איך מממשים את זה ב"אורח חיים"?

אם התשובה לכל השאלות שלי היא כן, אז תשני את השאלה.
אין לי תשובות או עצות מעבר להצבת השאלות האלה,
אבל אני כן יכולה לחלק איתך שזה בדיוק התהליך שאני עוברת כבר כמה שנים, ובאמת התברר לי איך אני רוצה לחיות את חיי.
מה שמעציב אותי הוא, שבן זוגי ואהובי לא עבר ולא עובר את התהליך הזה כלל, ולכן הוא גם רוצה לחיות את החיים מכוח האינרציה בלי לחשוב עליהם, וגם לא מתחבר בכלל לכל מה שאני מנסה לחלק איתו. אני שואלת את השאלות, הוא לא רוצה לשאול אותן, לא רוצה לגלות את התשובות שלו, ולא רוצה לשמוע את התשובות שלי.
ואני עצובה, אבל מבינה.
כי מאוד מפחיד להתחיל לחשוב, שאולי כל החיים שלך בכלל מובילים אותך בעיוורון בדרך שלא טוב לך בה וליעד שאתה לא מעוניין להגיע אליו!

[דוד_רובנר*]

מיץ, אני מציע לך לעיין בספר: Ayn Rand -- The Virtue of Selfishness

[רועי_שרון*]

מיץ, אם בשמת צודקת ואת מתכוונת לשאלה "מהם הדברים החשובים לי בחיים, ולאיזה מין חיים הם מכוונים אותי?" אז אני יכול להציע לך משהו שיונת ואני עושים מדי פעם. זה עובד במקרה שלנו, וייתכן שזה יכול לעזור גם לכם.

קודם כל אנחנו עושים איזשהו שינוי משמעותי מדי פעם. פעם אחת זה היה לעבור לגליל. פעם אחרת זה היה לעבור לחינוך ביתי. כמה פעמים זה היה מיזם חדש. ופעמיים זה היה ילד חדש. לשינויים האלה יש שתי תכונות חשובות: (1) הם עושים את החיים מעניינים. (2) כל אחד מהשינויים האלה עוזר לנו לשפר את הכיוונון של אורח החיים שלנו -- אנחנו מאמצים היבטים חיוביים של השינוי, ומשנים מחדש היבטים שליליים של השינוי בשינוי הבא.

הפטנט שלי בלעשות שינויים גדולים הוא להתעלם מהכל מלבד השינוי עצמו כששוקלים האם רוצים לעשות את זה. לדוגמא, בזמן בו החלטנו לעבור לגליל עבדתי בהרצליה, גרנו בנשר (הייתי נוסע ברכב להרצליה ובחזרה כל יום) בדירה עליה שילמנו משכנתא, והילד היה בגן טוב יחסית בנשר. אבל לא היינו מרוצים והרגשנו שצריך לעשות שינוי. לא היה לנו ברור מה השינוי צריך להיות, ומה אנחנו רוצים לעשות. אז העלנו כל מיני רעיונות, ובאיזשהו שלב עלה הרעיון של לעבור לגליל.

"אבל מה יהיה עם העבודה שלך?" שאלה יונת, "ומה יהיה עם הדירה? והגן?". בדרך כלל אני פחות מוטרד משינויים מיונת. למה? אני מדמיין את עצמי אחרי השינוי, נניח חמש שנים קדימה, מדמיין איך סדר היום שלי נראה, וחושב האם אני אוהב את זה יותר מהמצב הנוכחי או לא. ובמקרה הזה דמיינתי את עצמי מתעורר לאור השמש החודרת מבעד לחלון, הציפורים מצייצות, ואני מסתכל החוצה ורואה רק דשא ועצים לכל כיוון, בלי מכוניות ועשן וצפצופים של נהגים עצבניים. אני יוצא החוצה, ומולי ניבטים הרי נפתלי מצד אחד, והגולן מצד שני, ואל מולי פרוס עמק החולה, משבצות משבצות -- כל משבצת בגוון אחר של ירוק וחום ולבן. הילד רץ לגן יחף; בשבתות אנחנו מטיילים בנחלים; קוטפים פירות ישר מהעץ. כל מיני רעיונות רומנטים כאלה. זה מצא חן בעיני.

נאמן לסיסמה הכל פתיר, הצעתי: "צריך לברר איך אפשר להגיע להרצליה משם ביעילות. אולי אני אשאר כמה לילות כל שבוע בתל אביב? אולי אעבוד חצי שבוע בתל אביב וחצי שבוע בבית? אולי יש משם טיסות למרכז -- לבן גוריון או לשדה דב?". ומה עם הדירה והגן? "לגבי הדירה - בואי נשאיר אותה כמות שהיא, ובינתיים פשוט נשכור דירה בגליל? תמיד אפשר להחליט למכור את הדירה הזו אחר כך אם נראה שזה מתאים לנו. ולגבי הגן -- אפשר לעשות ניסוי לגור בצפון בחופש הגדול, ביולי-אוגוסט. אם זה לא יהיה מוצלח אז נחזור לכאן והילד ימשיך בגן שלו." שום דבר קבוע. שום דבר בלתי הפיך. שום דבר בלתי פתיר. כל הבלגן הזה יעלה לנו קצת כסף, אבל לא הרבה יותר מחופשה בחו"ל. הממ.

בדיעבד, השינוי היה קל ממה שחשבנו (מהניסיון שלי רוב השינויים קלים מהצפוי). יש טיסות נוחות יחסית לשדה דוב ובחזרה, ומשם אני נוסע בניגוד לתנועה גם בבוקר וגם בערב. העלות הנוספת של הטיסות קטנה מההנחה במס שקיבלנו עם המעבר. את הדירה בנשר מכרנו והחזרנו את המשכנתא. ואני מתעורר בבוקר לאור השמש וציוץ הציפורים, והרי נפתלי והגולן באמת ניבטים אלי כשאני יוצא החוצה. וכמעט אין מכוניות, והילד באמת מסרב ללבוש נעליים אפילו בחורף. זה היה שינוי מוצלח! היו לנו מעט היבטים שליליים ללמוד מהם הפעם, אבל המון היבטים חיוביים.

למעשה רוב השינויים שעשינו היו מוצלחים, בדיעבד. והרבה יותר ברור לנו היום מהו אורח החיים המתאים לנו מאשר לפני שעשינו את כל השינויים האלה. אבל כשעשינו את השינויים לא ידענו שזה אורח החיים שבו אנחנו רוצים -- פשוט עשינו את השינויים כי הם נראו לנו מעניינים, וידענו שאנחנו תמיד יכולים לשנות שוב. לא היתה איזו יד מכוונת, או עקרונות, או תפיסות שהנחו את השינויים האלה. פשוט עשינו אותם בלי לחשוב יותר מדי, ברגע שעלה רעיון שנראה לנו מעניין.

אני מקווה שזה עוזר (ושלא שיעממתי אתכם).

[אביב_חדש*]

נהפוך הוא, זה היה מאוד מעניין.
אנחנו עברנו שינוי (אני זקוקה לשינויים בחיים מדי פעם) באזור. במקום לגור באזור השרון המפותח, הנעים והזמין לכל המקומות בארץ, עברנו לאזור השפלה הדרומי (אין הגדרה אחרת), והשינוי היה בעיקר בקיבוץ (אנשים שונים לחלוטין), בשכונה שבה אנו גרים כיום (שקט ונעים יותר במקום במרכז הקיבוץ) אבל גם כמה דברים שהכניסו אותי להלם, למרות שחשבתי עליהם, כמו המרחק מהחברים (שעתיים לכל כיוון) והאנשים באזור בכללותו, שונים לגמרי.
עברו עלינו 3 חודשי הסתגלות בערך, אבל עברנו אותם ועכשיו אני מרגישה די בבית.

[צפריר_שפרון*]

והשינוי המהותי ביותר, מכל הכתוב לעיל הוא שינוי הגישה. וכשהוא נעשה במודע, הוא מתרחש מעצמו. שכן המודעות לשינוי או ליכולת השינוי בגישה כבר מניחה את גרעין השינוי, ומכאן הוא נובט בעצמו ואז כל שנשאר זה להזהר לא לדרוך.

רועי,
אתה כותב נפלא.

[אריאלה*]

אז אנחנו עברנו לארה"ב........
ברצינות זה היה כדי לנער קצת אבק!
אבל מנסיוני כעוברת די ותיקה יש לפעמים catch
לא כל מעבר מבטיח שינוי ולפעמים המעבר הוא רק שינוי תפאורה והבן אדם עצמו נשאר אותו אדם.
הכי קל זה לעבור ממקום למקום, הכי קשה זה לשנות את עצמך.
מי שמוכן להתאמץ ולקרוא באנגלית כי לא מצאתי תרגום עברי. ספר ישן ודי כבד של הנרי דוד תורו - וולדן פונד (walden pond) על ההסתפקות במועט ועל החיים בכלל.

[אלה_נוננה*]

כשסמיי דיברה על משמעות האדם היה לי קשה לנסח משהו.
אבל אם מדובר על אורח חיים אז כן יש לי המון.
משום שאני נמצאת היום בדרך הביניים של שינוי בחיי ועוברת כל יום משהו חדש, שמצד אחד קשה אך מצד שני הוא צעד נוסף לשינוי.
אם את נמצאת בחיים שאת לא מוצאת בהם את עצמך, זה הזמן לעשות את השינוי בשביל לחפש את מה שאת שואפת אליו.

אצלי כמו אצל בשמת, אני עוברת את השינוי ובעלי נמצא דיי רחוק ממני, ולא כל כך מבין מה עובר עלי.
משום כך היום יש מתח רב, ולחצים רבים שחלים על שנינו- למרות שהיום הוא הרבה יותר מקבל ממה שהיה בהתחלה.
(מה דעתך בשמת שנשלח שתינו את הבעלים שלנו לאיזה קורס? )

אבל אני שמחה לפחות ששנינו אוהבים את מקום המגורים שלנו .

אני במשך שנים ארוכות חייתי חיים שלא התאימו לי כלל, ולא הבנתי מה חסר בפאזל שהרכבתי במו ידיי, עד שגיליתי שחסר התוכן שלו,
שאני בעצם ציירתי שם ציור שנראה יפה במבט ראשוני אבל אם מתעמקים בציור רואים שהוא ריקני לגמריי.
(כך הרגשתי בפנימיות שלי).

משום כך חיפשתי איפה אני צריכה למלא את החסר, עד שמצאתי היכן, והיום אני שלמה באופן מוחלט עם השינוי ומרגישה עם זה נפלא.
ואני יודעת שאם ארצה לשנות שוב, תמיד אוכל.
פעם אורנה אמרה משפט נפלא -"לעשות דברים בלי פחד" .

תבדקי מיץ לעומק, מה לך ולמשפחתך חשוב בחיים, מהן המטרות שאליהן את רוצה להגיע איתם?
אם את רוצה לעבור שינוי בחייך איזה שינוי?
האם השינוי קשור למקום העבודה?
או האם הוא קשור למקום מגורים?
או האם הוא קשור בכלל לחיי היום יום שאת עוברת?
האם את מרוצה מהקיים?
אם לא מה היית רוצה בכדי שכן תהיי מרוצה?
ועוד.........

ואחרי שאת שואלת אותם, תבדקי במה את כן יכולה לשנות, ותתחילי עם השינוי באימוץ המשפט של אורנה "בלי פחד"
ובידיעה שתמיד תוכלי לשנות שוב.

בהצלחה

[רותי*]

מיץ,

_לא להמשיך ולזרום סתם כך.היום אני דתית יותר, מחר אני חיה חיי טבע ואדמה ומחרתיים אני בורגנית והוללת.
אני רוצה להבהיר לעצמי אלו ערכים לחזק,לאיזו דרך להתוות את חינוכם._

אם תמשיכי ותזרמי "סתם ככה" גם תלמדי אותם דברים חשובים: פתיחות, גמישות מחשבתית, ליברליות, מתינות, ועוד..
דברים נהדרים, לדעתי.

אני מבינה שאת מחפשת גם משהו ברמה היומיומית של אורח החיים וגם משהו ברמה נפשית / רוחנית?

אני אישית מסתפקת בכמה עקרונות / רעיונות שהתגבשו לי בזמן האחרון, למשל:

לחפש את הדרך שלי
לחיות את הרגע והיום
לערער על מוסכמות ולבחון אותן
להשקיע בעצמי ולעשות דברים שאני אוהבת (לא כ"כ טריויאלי כשאת אמא..)
ליצור
להיות ישרה וכנה עם עצמי ועם הסביבה

ועוד רעיונות דומים. כשהתחלתי לגבש אותם הרגשתי שהגעתי להארה (לא מיסטית), והם פתרו לי סימני שאלה שליוו אותי הרבה שנים.
אני אוהבת את העקרונות האלו כי הם פשוטים, מתאימים לכל תחומי החיים, ובעיקר כי הם פתוחים ויכולים לתת לי להתפתח לכל מקום שאבחר.
אלו גם העקרונות שאני רוצה להנחיל לילדי.
חוץ מזה, ברור לי שאמשיך לחפש ולמצוא כל החיים, וזה בסדר מצידי. אני נהנית מזה.

חלק מהרעיונות אימצתי בעקבות קריאה כאן בפורום, אז, תודה לכולכם

[מיץ_פטל*]

ממש תודה לכולכם. אם הייתי יכולה להדפיס את מה שכתבתם הייתי תולה את זה על המקרר.

בשמת, די קלעת למטרה .כנראה שמה שאנו מחפשים הוא יותר כיוון ושינוי באורח החיים.אם כי אני סבורה שעדיין יש לכך קשר ישיר לחיפוש אחר משמעות החיים. אולי ע"י מצאת אורח חיים מסויים שיתאים לנו יותר יהיה קל יותר להתחבר לנושא המשמעות.

בכל אופן ממש הצלחתם להבין אותי. אז קודם כל תודה רבה לכולכם!!
יש פער גדול בין מה שהיינו רוצים לעצמנו לבין הדרך שבה אנו חיים כיום וחשים בילבול גדול עם עצמנו.

אני רוצה להמשיך ולענות אך מישהי פה בוכה אז אני אחזור יותר מאוחר.....

[בשמת_א*]

מיץ, אני ממש שמחה.
ורועי, הסיפור שלך היה מרתק. ודרך אגב, אני מצטערת להגיד לך, אבל כישרון שיעמום אין לך. D-:

[מיץ_פטל*]

אז הנה ההמשך...

אנו חשים צורך לגלות מה הדברים החשובים לנו באמת בחיים.
ובשמת ממש הטבת לתאר מה שמתחולל לי בנשמה...אני חיה לפי ערכים סותרים וחשה מבולבלת.....אני חיה לפי החינוך שקיבלתי לגבי מה" נכון ולא נכון"
וחשה שאני בדרך של "כלום".דרך שמובילה לרחוב ללא יציאה......
אני חשה שהחיים שלי מנותבים לפי זרימה שלא תמיד אני רוצה בה......למרות שאני אדם שיודע להתאים את עצמו למצבים ותנאי חיים שונים.ואפילו קשים...

אני כותבת ודמעות חונקות את גרוני....

הטבת לתאר אלה : ציור יפה ציירתי איך מי שמתבונן מקרוב רואה כי הוא ריקני.......

אולם מה הדרך?והיכן להתחיל?

רועי, אני ממש מורידה את הכובע בפניכם ואיזה אומץ יש לכם.יש לכם חיים מרתקים . לפי איך שאתה מתאר הדברים אולי באמת לא צריכים להיות כל כך מסובכים.
אבל....
האם שינוי המגורים עשוי לעזור לי להתחיל את השינוי?

דקל ואני איננו במקור מבאר שבע . הגענו לכאן לפני 9 שנים צעירים ורעננים....בננו פה הכל במו ידינו: את הבית שלנו, את העבודה שלי ( דקל לא חסיד של עבודה מסויימת...), והכי חשוב את רשת התמיכה הרחבה שלנו....חברים יקרים שערכם לא יסולא בפז, אנשים קרובים שמסייעים בדרכים שונות:מטפלת של אוהד שהיא כיום על תקן סבתא, שכנים מקסימים שתומכים בעת הצורך.
אנו מכירים כבר היטב את העיר ואת האזור כולו, יודעים היכן יש מציאות איפה כדאי לרכוש מה..אפילו המוכרים בחניות מכירים אותנו....
המחייה מאוד נוחה וזולה בהרבה מאוד מובנים, החל בנסיעות באוטובוס וכלה בדירות.

מה שאני רוצה בעצם להגיד שלי במיוחד יהיהה קשה לעשות שינוי ולעבור מפה( כי דקל התקשר אלי השבוע מאי שם ואמר שהוא מצידו עובר כבר מחר),יהיה קשה לי לעזוב את מה שבניתי פה, אני מתה מפחד ולא יודעת איפה להתחיל וממה....והאם בכלל השינוי צריך להתחיל משינוי אזור המגורים( אני חוששת שאצלנו כן...)או שאולי להתחיל משינוי קו המחשבה והתפיסה?ואז מהוא בעצם הקו שלי? איך אמצא אותו? ואיך אדע שזה באמת הקו שלי ולא אישהוא
נהירה אחרי מה שנדמה לי שהוא שלי?
פתאום זה נראה לי מאיים כל כך...ובא להשתבלל לי בשבלול אבל אני יודעת שבתוכי האש תמשיך לבעור....
ו שוב אני צריכה לסיים עוד לפני שהבעתי את כל מה שאני רוצה...טוב אחזור שוב ...

[אריאלה*]

מיץ!
אני לא בטוחה שיש תשובה לשאלה שינוי מקום או שינוי פנימי.
במשך שנים רבות התלבטנו בעלי ואני בשאלה. הוא אמר ששינוי מקום מאפשר שינויים אחרים והתרעננות וראיה אחרת וכו'. אני טענתי ששינוי אמיתי בא מבפנים ללא קשר לבחוץ.
ניסיתי כל מיני דרכים, עבודות אחרות, כל מיני קורסים והיכרויות עם אסכולות חשיבה המון קריאה.
גם אנחנו מעיר קטנה (ערד) שבה גרנו מעל 20 שנה. הקמנו בית, רשת חברים וכו'
בתחילת השנה עזבנו...
לקחנו שנה, נסענו לארה"ב, לשם שינוי, בלי תכניות מוגדרות. זה היה מסעיר ומפחיד ביחד.
המסע שלנו עוד לא נגמר ואני לא ממש בטוחה לאן הוא מוליך אבל אני מוכנה לאמר שיש משהו בשינוי הפיזי (מקום) שמאפשר לך לחשוב קצת אחרת ולפתוח את הדלת להתנסויות אחרות.
אז כמו שאמרתי בתחילה, אני לא יודעת מה התשובה, התשובה שנתנו לעצמנו הייתה שאם מרגישים מבפנים חוסר שקט ותחושה עמוקה שזה לא זה, אז זה לא זה!
ודרוש שינוי. מהו? לזה כל אחד צריך לתת את התשובה האישית שלו וזה אף פעם לא תהליך קל.

[אלה_נוננה*]

מיץ- גם לי קשה היום אפילו בחיי היום יום שאני עוברת, כל יום מבחינתי הוא מבחן חדש של חיי.
כל יום היא התמודדות חדשה.

אבל את רק את יודעת מה עושה לך טוב במעגל החיים שאת עוברת.
לאו דוקא שינוי מקום מגורים הוא זה שיעשה לך את השינוי בחיים, אלא הוא יכול לעזור לפתוח דף חדש כל עוד את באמת עושה את השינוי.

תתחילי בדברים הקטנים שטוב לך איתם, ודרכם תמצאי את הטוב בכל השאר.

גם אני בוכה הרבה, ולעיתים אף מתיאשת.
אבל כשאני יודעת שהכוון הוא נכון לי ולסובב אותי, כל השאר הם רק מכשולים שבדרך למטרה, שהוא האושר שלי הפנימי.

לא תמיד החלקים שלנו בפאזל כשחיצונית נראים טוב הם באמת כאלו.

גם אני בעבר שאלתי את עצמי הרבה 'מה רע לי?' 'יש לי עבודה טובה, בית מקסים, משפחה נהדרת, אז למה אני לא מאושרת?'.
ולקח לי המון זמן למצא את התשובה שהיא בסופו של דבר פשוטה אבל התהליך להגיע אליה היה ארוך.
והיא- לא לספק את הצורך והאושר של האחרים, אלא את האושר שלי בלבד בלי לחשוב מה אחרים יגידו עלי.

[יונת_שרון*]

ציטוט נחמד מתוך "תעתועים" של ריצארד באך:

_אם רצונך
להיות חופשי ומאושר,
עליך להקריב
את חיי השיעמום.

וזה לא תמיד קורבן קל._

[רגל_גאה_דקל_שאול*]

תודה לכול הרעיונות הניפלאים וההתיחסויות הרבות.
אני בן זוגה של מיץ ומעיין לעיתים (רחוקות) באתר זה.
לסקרנים למיניהם- זהו השם השאמני שלי.
קראתי את החומר על הנושא הנ"ל.
מנקודת המבט שלי, ישנם שינויים פנימיים שעוברים עלי וישנם שינויים חיצוניים.
למעשה, כל שינוי פנימי מהדהד שינוי חיצוני ולהיפך.
כמובן ששינוי חיצוני יכול לעורר שינוי פנימי ולהעצים אותו ומאידך גיסא שינוי פנימי שמעצם טבעו הינו איטי יותר ומתמשך גורם לשינוי חיצוני.
אני אישית מרגיש יותר בטוח בסביבה מוכרת וידועה, עם שינויים הדרגתיים ובשליטתי. נכון שאני יכול "לעופף" במדיטציה לגבהים אך עדיין בשליטה...
כמובן שהצורך שלי בשליטה קטן מאשר היה פעם בזכות עבודה מאוד מעמיקה שלי עם עצמי אך זה אני...
לאחרונה התחלתי לקרא בספר של לואיז היי "הכוח טמון בתוכך" ו..התחלתי בטיפול הומאופטי. פסק הזמן שהזדמן לי בדמות שירות מילואים של כחודש כשומר ביישוב קטן באיזור אריאל הקל על המצב ובהחלט אני גם תומך בראיון של "משנה מקום משנה מזל".
במקום שלי היום אני סבור כי האדם יכול לחשוב לעצמו כל מיני סוגי מחשבות, ואפילו ללכת לעשרות קורסים והשתלמויות. כל עוד אין מוכנות פנימית לזרום, כשהכיוון הוא- לעניות דעתי- ללכת יד ביד עם הילד הפנימי והילד האלוהי אזי אין התקדמות נראת לעין.
אחד הספרים שקראתי לאחרונה ומתאר זאת בצורה כל כך שנונה וברורה הוא "כן או לא" של ספנסר ג'ונסון.

אני מרגיש ש"התחלתי לזוז" אחרי זמן רב שבו למדתי על הרבה רעיונות והתנסייתי בשיטות טיפול אבל... הרגשתי "תקוע".

בברכת חיים מקסימים של עבודה והתנסות...
דקל.

[אורנה_שפרון*]

מבולבלת,

נסי להניח לכל המילים הגדולות, לכל מה שצריך ומה שנכון - גם אם אלו דברים נורא נכונים שאת נורא מאמינה בהם כמו: "זרימה", "אמת", "אושר". מכיוון שאת עדין מרגישה תקועה כנראה שאלו לא הכוונים הנכונים והמתאימים בשבילך עכשיו.
עכשיו את עצובה. זה עצוב. מותר להיות עצובים. זה נורא עצוב. אבל מתוך מעמקי העצב יכולים להוולד דברים נפלאים.
הם יכולים לקרות בהדרגה, או בבת אחת. הם יכולים להיות שינויים מרחיקי לכת או דברים קטנים שישמחו אותך בחיי היומיום.
תני מקום לעצב, תני לו זמן, אל תתכחשי לו, הוא חלק מהחיים. העצב מעצב - אומר צפריר.
נסי לראות את רגעי החיים כולם. גם את רגעי השמחה הקטנים שקיימים היום בחייך, גם את רגעי העצב העמוק, והקל יותר.
העצב מתקיים ליד השמחה והוא שזור בה. השמחה מתקיימת ליד העצב והיא שזורה בו.
מתוך החוויה השלמה של הרגע - העצוב או השמח, יכולות לנבוע רגיעה ושלווה.
המילים הגדולות מפריעות לנו לחיות את הרגע. נדמה שצריך לדעת מה רוצים מעתה ועד עולם. נדמה שצריך למצוא איזה משנת חיים סדורה על מנת לחוש שלווה וזרימה.
אפשר להניח לכל הצפיות הגדולות ולברר מה רוצים עכשיו, היום. אולי לצאת לטיול, לאפות עוגה, לשמוע מוסיקה.
אפשר לשמוח על כך שניתן לנו לנשום אויר, על חיוך של ילד, על מראה של פרח.
ואפשר פשוט להיות,
בלי לחפש סיבות או תוצאות.
אמרה לי פעם אשה חכמה: "החוכמה היא לא לעשות כלום ולהרגיש טוב".

שיהיה לילה טוב ובוקר נהדר.

[אריאלה*]

היי אורנה, אני כרגיל מסכימה איתך ובעיקר לגבי חשיבותם של הדברים הקטנים שהם אלו בעצם הבונים את חיינו ומעניקים להם משמעות.
יש לי שאלה לגבי המשפט האחרון שלך (הציטוט) על החכמה לא לעשות כלום ולהרגיש טוב...
מאחר וזה נואש שעולה לא פעם בהקשר לחינוך ביתי.
הכלום... האם הוא תמיד משהוא או שכלום או לפעמים באמת כלום.
אני לא שואלת בהתחכמות אלא מתוך התלבטות אמיתית.
איפה עובר הקו אם בכלל יש כזה?
כבוגרת האסכולה שלעשות כלום זה כמעט על גבול הפשע, קשה לי מאד עם השאלה הזו גם לגבי עצמי וכמובן לגבי הסובבים אותי.

[אורנה_שפרון*]

הי אריאלה,
אתחיל ממני...
בתור אמא אין לי בכלל את האפשרות לא לעשות כלום, אבל ממש כלום. תמיד צריך לכבס, לבשל, לשחק עם איזה ילד, להקשיב לאחד אחר וכו'...
את המשפט שציטטתי אני מבינה כאי עשיה שהיא מעבר לפעולות היומיומית של החיים. אנחנו נוטים הרבה פעמים לחוש בערך עצמנו, או בערכם של חיינו רק מתוך מה שאנחנו עושים (לומדים, יוצרים, מפיקים, "מתקדמים", מתפרנסים...) ולא מתוך כך שאנחנו פשוט חיים.
מהסתכלות על חיי השבט המסורתי עולה כי עצם היכולת לחיות היתה עניין גדול. אנשים בעצם לא היו צריכים לחפש הרבה משמעות מעבר להשארות בחיים. החיים לא היו מובנים מאליהם כמו היום. (כמובן שגם לאותם אנשים היתה התיחסות לפנים הרוחניים של חייהם, אבל זה לא הנושא כרגע.)
אנחנו,בני התרבות המערבית, המאפשרת חיים כל כך בקלות, לא מצליחים לשמוח או להסתפק במה שניתן לנו וממשיכים לרדוף אחר משמעות נוספת לחיים מעבר לחיים עצמם - משמעות, שפעמים רבות חומקת מאיתנו, ככל שאנחנו רודפים אחריה יותר.
אני מנחה כי חלק מהבעיה נובע מהזמן הרב שהתפנה כאשר מטלות החיים הפכו להיות יותר ויותר פשוטות, אבל זה לא הסבר שלם לשאלה. לבני שבט הקונג באפריקה למשל, היה באופן יחסי הרבה מאוד זמן פנוי אותו הם בילו בחברותא תוך כדי שירה, נגינה ויצירת חפצי אומנות קטנים.
אולי הרצון הבלתי נלאה שלנו להיות מיוחדים, מקוריים, יצירתיים מהווה חלק מהבעיה. כי אם אני "רק" אמא, אז במה אני, אורנה , מיוחדת?
אין לי ממש תשובה לשאלה הזאת.
אבל אני יודעת שברגעים שאני מצליחה להניח הכל מאחורי ולהנות מהנוף שנשקף מהחלון או מהסתכלות בילד משחק, או כשאני מצליחה לשבת בחוץ ולהנות מהשקט (יש אצלנו בשפע) - אני מרגישה ממש טוב.

ובקשר לילדים,
אני חושבת שמה שנראה לנו אצל ילדינו כאי עשייה הוא לא בהכרח "כלום". אני מניחה שלעולם אנחנו לא יודעים מה מתחולל בתוך תוכם, ובטוחה שלעיתים התרחשויות אלו, שאנחנו בכלל לא מודעים להן, חשובות לא פחות מכל מה שנראה כלפי חוץ כ"עשייה" - בעצם כמו שקורה לי באותם רגעים קסומים שאני מרשה לעצמי "סתם להיות".

[מבולבלת_אחת*]

אורנה, יוצא לי פעמים רבות באמת להחליט שעכשיו אני יוצאת עם הילדים לחברה או לטיול או לגינה וזה באמת מרגיש טוב בדר"כ,
אך לאחרונה מתחזקת בי ההרגשה שזה רק דוחק קצת את הדכדוך הצידה, והוא (הדכדוך) עוד יושב לו ב"מקום טוב" באמצע הלב....
אני חושבת שאני די מקבלת את העצב הזה, אבל לא נראה שזה עוזר...
מה שאני רוצה לומר זה, שבמקרה שלי אני מרגישה שחויית הרגע רק מטשטשת את הבעיה הגדולה ...
קשה לי קצת להסביר את תחושותיי... בטוח מעורבות בהן גם כל מיני מילים גדולות שיש להניח להן וכל מיני מוסכמות חברתיות וציפיות למיניהן (גם שלי מעצמי) העניין הוא שאני במקום כ"כ מעורפל שאני לא מצליחה בכלל לעשות עם זה איזה עבודה פנימית, התבוננות...
תודה על ההתיחסות...
הייתי רוצה לשמוע איך את מגיעה לגבהים ועומקים כאלה של הבנות ועוד עם שבעה ילדים בבית.... (וזה לא נאמר בציניות, נהפוך הוא...)

לילה טוב ומבורך!

[אריאלה*]

היי אורנה!
אני בכל זאת רוצה להמשיך עוד קצת ו"לנדנד" לגבי הגבול שבין עשייה ואי עשיה שבין ה"כלום"
ל"משהוא".
אני מקבלת את מה שאת אומרת (כרגיל) אבל אני לא בטוחה שניתן להתייחס לחיינו היום במשקפיים של תקופות אחרות, או חברות אחרות שהן לא מערביות בגישתן הכללית.
בכל זאת אני פה ועכשיו וחיי מתנהלים בחברה עם ערכים מסוימים.
במאמר שהוזכר פה רק לפני שבוע דובר על גבולות, איפה הם אם כך הגבולות. לגבי עצמי כמובן ולגבי ילדי. אם אין לי דרך לדעת מה קורה בתוכם ואם כל מה שהם עושים, גם כשהם לא עושים יש לו ערך, איפה נכנסים לתמונה דברים (שהס מלהזכירם) כמו עמידה במחויבויות כלשהן לעצמם ולאחרים. כמו היכולת להתחיל ולסיים משהוא גם אם הוא מעמיד בפני קשיים.
לא שכל דבר תמיד צריך לסיים ולא כל מחויבות היא נכונה ואמיתית אבל איפה שהוא נוצר מצב שהוא תמיד מטושטש משהוא.
ולסיום ציטוט שאין לי מושג אם הוא מבהיר או לא...
"...אנו חיים יחד, ברובו של דבר בשלום, ומצליחים לבצע דברים באחוזי הצלחה גבוהים דיים כדי שאנשים ימשיכו לנסות. בני אנוש מתחתנים ורבים מן הנישואין מצליחים, והם מולידים ילדים ורובם גדלים להיות בני אדם הגונים, ויש להם בתי ספר ועסקים ומפעלים וחוות המניבות תוצאות ברמה כלשהיא המתקבלת על הדעת - כל זה ללא רמז קלוש למה שמתחולל במוחו של אחר.
מדשדשים באפלה, זה מה שבני אנוש עושים..." מתוך הצל של ההגמון - אורסון סקוט קארד.

[אורנה_שפרון*]

מבולבלת,
אני חושבת שאני מבינה על מה את מדברת, אבל אם זה לא זה אז פשוט השליכי את דברי לפח.
התחושה הזאת שמרוב הציפיות והמוסכמות והמילים הגדולות והמחויבויות והרצון לרצות את הקרובים ולהיות בסדר את מאבדת את עצמך בתוך החיים. ואז שיש איזה רגע לבד, את בכלל לא יודעת עם מי את נמצאת, כי את לא מכירה את עצמך בכלל.
אם עד כאן מתאים לך.... אני ממשיכה.

אחד הדברים שהבנתי בשלב כלשהו של חיי הוא, שבהסתכלות שלי פנימה לתוך עצמי אני אפגוש את עצמי - לא יותר ולא פחות. ולמדתי להרגיש שזה טוב.
המון פעמים ישנה הרגשה שבהסתכלות פנימה על מנת להכיר את עצמינו אות את מה שאנחנו רוצים, אנחנו נמצא דמות "טלויזיונית" לא במובן שלילי, אלא במובן זה שיש לדמות הזאת מסגרת ברורה, מטרות ברורות, צורה ברורה, הגדרה ברורה - למשל: מדענית, ציירת, או כל הגדרה אחרת.
וזה לא כך - אנחנו לא יצורים ברורים, אנחנו אוסף מקרי או לא (תלוי באמונה) של תכונות, רצונות, סגולות ופגמים, ואולי התפקיד של ההכרה שלנו היא ליצור מכל הבליל הזה איזה אחדות שתאפשר לנו לתפקד בצורה שתניח את דעתנו ותאפשר לנו לשמוח ממה שאנחנו וממה שאנחנו עושים.

לכן הסתייגתי מ"המילים הגדולות" - לא כי הן רעות חלילה, נהפוך הוא, הן נפלאות. אבל הרבה פעמים הן מסתירות לנו את החיים, ומטעות אותנו לחשוב שהחיים יכולים להיות כל כך מוגדרים וברורוים כמו המילים.

ותכלס,
אני השתמשתי ועדין משתמשת בפרחי באך - מבחינתי, הגדולה של הפרחים הללו היא שאת יכולה לעבוד אתם לבד, בקצב שלך ובדרך שלך ללא כל תלות במטפל, והם נועדו בדיוק לברור ענינים כמו אלו שאת מדברת עליהם.

עוד הצעה - קראי את ספרו של דני לסרי "שאלת העוצמה".

ולשאלה האחרונה - אחד הדברים שהילדים לא מפריעים לי זה לחשוב. אז אולי לעשות הרבה אני לא מצליחה, אבל לחשוב יש לי זמן בשפע.

[אורנה_שפרון*]

אריאלה,
אני ממש לא חושבת שמחויבות זה הס מלהזכיר. ממש לא.
אבל כמו בכל עניין אני חושבת שהאחריות שלנו היא למחויבויות שאנחנו לוקחים על עצמינו, ולא לאלה שילדינו לוקחים על עצמם. אני מאמינה כי ילד שרואה שהוריו מתיחסים בכבוד להתחיבויות שלהם, יגדל להיות אדם שאפשר לסמוך עליו.
או לכל הפחות זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בנידון - להתנהג באחריות כלפי עצמינו וכלפי הסובבים אותנו, ולקוות שילדינו ילמדו זאת מאיתנו.

לגבי הילדים:
יש פה שני ענינים שונים.
האחד - אני חושבת שהתרבות הבית-ספרית מטילה על ילדים צעירים מחויבויות שהם אינם יכולים לעמוד בהן, לא מבחינת הבשלות ההתפתחותית שלהם ולא מבחינת התקפות של החובות הללו. הלא אם ילד לא יכין שעורים למשל, לא יתמוטט העולם, סתם המורה תתן לו עונש. מתוך כך שהתרבות הזאת דומיננטית ביותר בדרך בה אנחנו מפרשים את התנהגותם של הילדים, אנחנו נוטים לצפות מהם להתנהגות שאינה אפשרית מבחינת ההתפתחות שלהם, ואז כל סטיה שלהם מהדרך נראית לנו ככשלון חינוכי.
מנסינוי אני לומדת כי ילדים אינם יכולים לקחת אחריות במובן הבוגר לפני גיל בר מצווה (כתבתי על כך ב"באופן טבעי").
ועוד אני לומדת כי כאשר משהו באמת חשוב להם והם בשלים לכך - הם מתנהגים בצורה אחראית מאין כמוה. כמובן שלעיתים נדרשת תמיכה שלנו ברגעים קשים, אבל את עיקר העבודה הם עושים ללא כל צורך בעזרה מאיתנו.

והעניין השני - ילדים שהלכו לבית ספר וטעמו את טעמן המר של החובות הבית-ספריות, נוטים לדחות את השלב של לקיחת התחיבויות לגילאים יותר מאוחרים. (זאת אולי אחת הסיבות להתבגרות המאוחרת בימינו.)

ולגבי תרבויות שונות,
אין לי ספק שהמציאות היום אחרת אבל גם אין לי ספק שאנחנו, בני האדם, השתננו מעט מאוד במשך אלפי השנים האחרונות ולכן נראה לי שבחינה של תרבויות קדומות יכולה לשפוך אור על הקשיים שלנו היום.
למשל בעניין של מחויבות- הלא בחברות של צידים לקטנים היה מאוד ברור שאם לא יצאו ללקט מזון לא יהיה מה לאכול. לא היתה כאן שום שאלה פילוסופית. אלה היו החיים.
כשאנחנו מדברים היום על מחויבות מתברר לנו שהמחויבות שלנו היא הרבה פעמים למען מטרות שהן לא ממש הכרחיות - כמו למשל עבודה לשם צבירת עוד ועוד כסף.
נדמה לי כי כשאנחנו מצליחים לראות את התמונה היותר כללית יותר קל לנו למצוא את הדרך המתאימה לנו כאן ועשיו.

[אלה_נוננה*]

אורנה
את מדהימה.
פשוט כך, כל פעם מחדש אני מחפשת את התגובות שלך בכדי להבין דברים ולקבל אותם כפשוטם ללא כל פילוסופיה או ניתוח מעמיק.
הלואי שיכולתי לחשוב כמוך בצורה פשוטה כל כך ללא סייגים ופחדים שאני עוברת כל פעם מחדש.

לפעמים שאני חושבת על משמעות החיים שלי ושל משפחתי ישנה מערבולת גדולה, והמון פחדים.
נכון- אני מנסה כל פעם מחדש את 'בלי פחד'.
אני גם יודעת שאני בדרך הנכונה, אבל הנפילות הקטנות מערערות מחדש.
מה עושים כשאין שיתוף פעולה לא מהמשפחה ולא מהבעל?
ממשיכים הלאה או עוצרים לרגע בשביל לחשוב על זה שוב?

אמא שלי שאלה אותי- מה המטרה שלי בחיים- לא ממש היתה לי תשובה- הדבר היחיד שאמרתי הוא- שאני רוצה להיות מאושרת ושלמה במעשיי ועל ידי כך לגדל ילדים מאושרים, ללא כל צורך בתוספות בשביל להיות כאלו.
זה מספיק?
אני מרגישה שאת הציפיות של כולם אני לא ממלאת, וחושבת שאולי יש יותר ואני מפספסת.
איך אדע אם כן, אם כרגע אני לא מרגישה יותר?

[אריאלה*]

היי אורנה!
איך ניתן להשיג את הספר של דני לסרי?

[אורנה_שפרון*]

אלה,

השהיה הארוכה בחברת ילדים קטנים וגדולים - במיוחד מאז שאף אחד מהם לא הולך לשום מסגרת, הכריחה אותי בשלב כלשהו לשנות את כל ההסתכלות שלי על החיים.
השהיה עם ילדים מלמדת אופן חיים שונה מהדרך המקובלת. הקו הרציף, ההגיון, המטרות הברורות, ההגדרות המוחלטות, החיפוש אחר "האמת" - כל אלו אין להם תוקף כאשר חיים בצמוד לילדים.
אני לא חושבת שכל זה שטויות במיץ. אני מבינה היום שזה חלק מהתמונה. שדרך זו מתאימה לשלבים שונים בחיים, מביאה להשגים בתחומים מסוימים, אבל קיימת עוד דרך להסתכל על העולם ולחיות בו. באקלים התרבותי שבו אנחנו חיים דרך זו נחבאת, מוכחשת, כמעט ניתן לומר שהיא לא לגיטימית - אולי זאת התחושה הכי חזקה שאת מרגישה, משום שאת לא זוכה להבנה ולשיתוף פעולה מהאנשים הכי קרובים אליך.
הדרך הכי טובה שמצאתי לתאר את "הדרך האחרת" היא: התמסרות. התמסרות לחיים, לרגע, ליומיום. יש מי שקוראים לזה "לזרום", או אפשר גם פשוט "להיות".
אחת התכונות המאפינות את הדרך המקובלת היא האפשרות לתאר אותה במילים, להגיד עליה המון דברים. אפשר לומר מה עושים איך עושים איך כדאי ללמוד מה נכון ומה לא. אחת התכונות של הדרך האחרת היא חוסר היכולת להגדיר אותה באמצעות המילים ומשום כך נראה חסר טעם לדבר עליה. פשוט אין מה להגיד.
נניח שעשית היום איזשהו "פרוייקט" עם הילדים. תוכלי לספר על כך, לתאר מה עשית, אולי אפילו להראות את התוצאות.
אבל אם לא עשית היום שום דבר מיוחד, סתם קמתם, אכלתם, שוחחתם, יצאתם קצת לחצר, תליתם כביסה.... כשישאלו אותך מה עשית היום לא תהיה לך שום תשובה מעניינת.

נראה לי שכאן טמון הקושי הגדול. התחושה שאת ובני משפחתך הקרובים מדברים בשתי שפות שונות. ועוד קושי גדול נובע מכך שאת בעצם צריכה ללמוד את השפה הזו, היא לא שפת האם שלך, ובשלבים האלה הראשוניים את מותקפת, עוד לפני שאת באמת יודעת על מה.
אכן זה קשה, מערער בכל פעם מחדש, מעלה שוב ושוב חוסר ביטחון.

ומצד שני דוקא הערעור הזה על דרכינו מחייב אותנו לברור מעמיק ומכך הבנה יותר שלמה של הדרך החדשה.
אם כך את יכולה להודות לקרובים אליך שבבקורת שהם מפנים אליך הם בעצם מכריחים אותך ללמוד עוד ולהרחיב את ההבנה שלך.
ועוד, אסור לשכוח שבעצם בחירתם בדרך החיים שלהם הם מאפשרים לך לחיות בדרכך.
"אנשי החלום" זקוקים ל"אנשי המעשה" על מנת לחיות. ובאותה מידה זקוקים "אנשי המעשה" לאנשי החלום".
אלו ואלו נחוצים כאן בעולם.
כרגע את מייצגת את הקוטב ההפוך לבני משפחתך. יש להניח כי במרוצת החיים בצוותא תהיה תנועה מאזנת, בה כל צד ילמד לקבל ולהעריך את הצד שכנגד, ואתם לא תיצגו עוד שני קטבים אלא תהיו יותר קרובים אלו לאלו.

ובינתיים,
חזקי ואמצי.

[אורנה_שפרון*]

אריאלה,
את הספר ניתן להשיג אצל רני וחדוה. בטח אפשר למצוא את הכתובת האלקטרונית שלהם כאן באתר.
ואם כבר..
אז גם הספר השני "חינוך בביצת הפתעה" מומלץ.

[מיכל_מ*]

אורנה, גם אני מרגישה בכל פעם מחדש שהדברים שלך גורמים לחלקים בי להדהד. לפעמים זה רק אחרי כמה ימים, פתאום איזו שורה "מתיישבת". וזה בפרוש תורם לי מאוד. תודה לך.

[מבולבלת אחת*]

אורנה,
כמה יפה תיארת את "הדרך האחרת" כהתמסרות... זה באמת מרגיש כך כשנוכחים ממש ברגע, בלי לחשוב ולהפוך יותר מדיי בכל דבר...
פעמים רבות קרה לי שביליתי סתם כך יום באמצע השבוע עם בנזוגי (שעבודתו גמישה) וילדיי, בים או בביקור חברים או בסתם שוטטות מהנה
והיה כ"כ כיף אבל כל הזמן בסיטואציות האלו מלווה אותי הרגשה ש"זה לא בסדר" לבלות ככה באמצע שבוע..... זה הרי לא זמן "מוכר" לבילויים שכאלו, הרי צריך לעבוד, להתפרנס, ללכת לגן... וכו'

ובאשר ל"שתי השפות השונות" שמדברים בהם, קלעת בול להרגשתי. אני לא כ"כ סובלת ממשפחה שעוינת את הדרך בה בחרתי, אך עדיין תמיד בשיחות איתם ועם אחרים אני מרגישה שאין בכלל סיכוי שאצליח להעביר איך מרגישה אמא שנמצאת במחיצת ילדיה יום-יום, המילים תמיד נגמרות לי בשיחות האלו ,תמיד נראה לי שלא מפרשים נכון את דבריי ושבודאי שוב מרימים גבה ולא מבינים מה הספור הגדול הזה עם גידול הילדים....
או כמו שאבי אומר: "לא את המצאת את האמהות....."

אלה, אני מאד מבינה אותך.
בגלל שהדרך הזאת שלנו כ"כ שונה מרב האנשים סביבנו אני תמיד מרגישה מדשדשת בשוליים, לא שייכת, לא חלק מהחברה בה אני חיה...
זו הרגשה מאד קשה ועם זאת אני לא יכולה לעשות זאת אחרת....
אני חושבת שזה מאד עניין פנימי שאני צריכה לברר עם עצמי, כי בסה"כ בן זוגי תומך ויש סביבי עוד 2-3 "משוגעות" כמוני, כלומר אני לא לגמרי לבד ועדיין... מפלצת הספק....

[אורנה_שפרון*]

מבולבלת,
סתם מעניין אותי לדעת (אם מתאים לך לענות כמובן)
יש לך "עבר" קיבוצי?

[מיץ_פטל*]

אורנה, בדיון בדף אחר דברנו על "הצורך להספיק" ולא עניתי לך עד כה,אך כעת בעיקבות הדברים שעולים פה , זה נראה לי מתאים.
אני מרגישהפעמים רבות כמי שנמצאת בתוך רכבת דוהרת. רכבת שכמעת ואינה עוצרת בתחנה מסויימת.
כאלו יש בתוכי אש ענקית שגורמת לי לצרוך "לעשות" " להספיק".
למרות שאני כרגע בבית היום עובר לי כהרף עין ולבסוף יש בי תחושה של החמצה, של ריקנות.
וכמובן עייפות פיזית ונפשית.
כל היום והלילה אני נמצאת ועושה למען הילדים, הבית, בן זוגי...ומעט מאוד למען עצמי.
כשדברת על כך שיש לך זמן לחשוב בשפע חשתי שגם לזה אין לי כל כך זמן.ואם יש לי מחשבות אז הן בעיקר על מה לעשות עכשיו או אח"כ.
אני נאלצת לסיים אמשיך מאוחר יותר.

[מיכל_מ*]

מבולבלת: לדעתי כל אמא ממציאה את האמהות שלה, יוצרת אותה.

ועוד, בעקבות דבריה של אורנה על הדרך האחרת:

ראיתי פעם בתוכנית של ה BBC קטע שבו תינוק שיודע ללכת בעזרת הספה, מגיע לפינה. הספה השנייה עוד רחוקה, וכדי להגיע אליה צריך לשחרר את האחיזה מהספה הראשונה. אין ברירה..

הם צילמו את הרגע שבו הוא "תופס אומץ", מרפה מהספה האחת, עומד לרגע מרוגש ומבוהל לבדו בין הספות, עד שהוא מגיע לחוף המבטחים של הספה האחרת.

נדמה לי ש"מפלצת הספק" מופיעה אז, ברגע הזה שבו הרפינו מהדרך הקודמת, ועדיין לא הגענו אל החדשה. זו, החדשה, עדיין מטושטשת, מעורפלת, מפתה אותנו בהבלחות קטנות, כמו רגעי התבהרות. אבל עדיין לא הגענו אליה.

עזבנו את הדרך הקודמת, ויש תחושת פחד והתרגשות. הפחד - "מפלצת הספק". ההתרגשות - תחושת ההישג העצומה, היא זו שדוחפת הלאה, וגורמת לתחושה של "אני לא יכולה לעשות זאת אחרת".

[בשמת_א*]

מיץ, מעניין: בדיוק הקטע הזה של "להספיק" הוא הגורם המניע והמדרבן אותי ביותר לעשות שינוי בכל אורח החיים שלי, ולהבין עד כמה אני לא רוצה לחיות ככה.

[אורנה_שפרון*]

מיץ,
שתי מחשבות עולות בי למקרא דברייך...
האחת - שתחושת ההחמצה שלך נובעת מכך שאת מאמצת לעצמך את המסרים התרבותיים, חברתיים (כמובן שכולנו עושים זאת) שבעצם מתיחסים לחיים "מבחוץ". "להספיק מה שצריך" - היא עמדה חיצונית לחיים. היא מתיחסת לחיים כאל רצף פעולות נתון שכולנו צריכים למלא אותו ומי שלא הספיק לעשות את הכל מקבל ציון פחות טוב, ומשום כך גם מרגיש פחות טוב. הבעיה היא שהבוחן האכזרי הזה נמצא בתוכנו, אבל זה גם הפתרון - כי תמיד אנחנו יכולים לפטר אותו.
בספר "אלוהים יברך אותך אדון רוזווטר" של קורט וונגוט שואלים את אחת הגיבורות:"אפשר לשאול אותך שאלה אישית?" והיא עונה: "בטח, החיים כל הזמן שואלים אותי שאלות אישיות".
אני מצאתי כי זאת דרך התיחסות המאפשרת לנו להרגיש כי מה שקורה הוא נפלא כי הוא קורה לנו, והוא אישי ופרטי שלנו.
("השלקט" - ספר ילדים חביב שדן בנושא זה בדיוק) מתוך עמדה כזאת המון דברים שהיו חסרי משמעות, או חסרי ערך בענינו פתאום מקבלים מקום אחר והתיחסות אחרת. כך גם מטלות החיים כמו בישול, נקיון, כביסה וגם הטיפול ביקירינו יכולים לקבל טעם אחר.
עד כאן העניין הכללי,
ולעניין השני שהוא פרטי -
לפי הבנתי את נמצאת בחופשת לידה כרגע זאת אומרת שאת אמא לתינוקת קטנטנה.
תינוק בתקופה זו דורש את מרבית תשומת הלב של האם שבעצמה מפנה אליו את מרבית תשומת ליבה. אלו חודשים של התכנסות פנימה לתוך התינוק והבית, ולמרות שהיום הכל נראה פשוט ומובן מאילו זה לא באמת כך. החודשים הראשונים של התינוק באמת מחייבים מחויבות מקסימלית של האם. לעניות דעתי, רק כך התינוק יכול לקבל את כל מה שנחוץ לו באותם חודשים ראשונים.
הבעיה היא שבעולם שלנו אין מקום לצרכים משתנים. מצפים מאיתנו שתמיד נהיה אותו הדבר - חכמות, מבינות, מספיקות, תומכות רזות... והרשימה עוד ארוכה. ושוב הבעיה היא שבעל הציפיות הזה יושב גם בתוכנו, ושוב הפתרון הוא פשוט לפטר אותו....
אחרי הלידה כל המנגנונים שלנו עובדים אחרת וברגע שמכירים בכך ומקבלים את המציאות הזאת הרבה יותר קל לחוש בתוכה בנוח. כי התפקוד השונה הזה הוא לא יותר טוב או יותר רע הוא פשוט אחר והוא ממש נחוץ לשלב המיוחד הזה.

[בשמת_א*]

אורנה, את כל כך צודקת.
אני זוכרת היטב שבדיוק בגלל זה לא רציתי שחופשת הלידה תיגמר לעולם, כי המעבר לסוג הזה של חיים כל כך התאים לי.
אמרתי לחמותי שאני בכלל לא רוצה לחזור לעבודה ולדוקטוראט - כל מה שאני רוצה הוא להיות אמא לבתי ועקרת בית וזהו! אני רוצה לטפל בה ולהיות איתה ולבשל ולסדר ולנקות ולכבס - הכל בקצב שמתאים לי, בזרימה ובנינוחות, בחלקים קטנים בין ההיענות לצרכים של התינוקת שלי
(הרי אתן יודעות איך כביסה אחת יכולה להתפרס על פני יום שלם - חמש פעמים הפסקת את מיון הכביסה בשביל להיניק, להחליף חיתול, להיניק שוב, סתם לנדנד על הידיים או כי היא נרדמה עלייך בתנוחה שלא יכולת לזוז איתה לערימת הכביסה, אח"כ הצלחת להכניס את הערימה למכונה, אבל לפני שהספקת לשים אבקה ולהפעיל שוב היא רצתה לינוק, ואז הפעלת, ואפילו לקחת אותה על הידיים להעביר לסחיטה, אבל כשהגיע הזמן להוציא ולתלות שוב היה חיתול עם קקי שגם ליכלך את כל הבגדים עד הכתפיים, אז כבר הורדת וניקית ורחצת והשרית והיא שוב רצתה לינוק, ואח"כ הצלחת להוציא את הכביסה ולתלות לאט לאט עם תינוקת עלייך, ביד אחת...).

[אורנה_שפרון*]

במוסף הארץ של שבוע שעבר (3.5.02) הופיע מאמר על אדמיאל קוסמן. כדאי לקרוא

[מבולבלת_אחת*]

אורנה, קצת באיחור אני עונה, אבל, כן יש לי עבר קיבוצי... עשיר... למה את שואלת???

מיכל, האמת שאני מעולם לא הייתי ממש ב"דרך הקודמת", אם את מתכוונת לדרך של לימודים\קריירה\מרוץ אחרי כסף וכד'... בעצם מהשחרור מהצבא לא כ"כ נכנסתי ל"תלם"... נסעתי להודו, חזרתי, גרתי בת"א והכרתי את "נפלאות הרוחניות": יוגה, מדיטציות למיניהן, rainbow gatheringsחברים, ים, עבודות לא מחייבות, שוב הודו... ואחרי המסע השני להודו הצלחתי סופסוף להבין מה מעניין אותי ואפילו להצליח לחשוב על עצמי מתחייבת ללימודים של יותר מחודשיים... התחלתי ללמוד ו...ראו זה פלא: חודשיים לאחר תחילת הלימודים(ששנים חיכו לי שאחליט), מה קרה? נכנסתי להריון... בתזמון מדהים של חודשיים לאחר החתונה אך לחלוטין ללא תכנון... ושוב נטרפו הקלפים: הפסקתי לאחר שנה כדי להיות עם התינוק, ומאז אני בבית וכבר יש עוד תינוק, ללימודיי לא חזרתי, עבודה רצינית ומסודרת מעולם לא היתה לי
כך שמבחינתי לא עזבתי שום דרך כדי להגיע לדרך בה אני עכשיו.... אני בדרך הנוכחית כי כנראה שכך "בטני" הוליכה אותי, או ליבי, או רחמי... אבל לא ממש מתוך מיאוס באיזה משהו אחר כי, בעצם, מעולם לא הייתי "שם": בקריירה, במירוץ... אז אולי יהיה מי שיתקנא בי, אבל לי זה רק תורם להרגשת הדשדוש בשוליים, חוסר השייכות לעולם, לתרבות, לקצב...
בכלאופן, מיכל, אהבתי את דוגמת התינוק ותודה על מילותייך היפות....

למיץ רציתי לומר, שכשנולד בכורי והבנתי עד כמה תובעני וטוטלי הוא הטיפול בתינוק קטן, אני זוכרת שפתאום הרגשתי כמה ריפוי
יש בלשים את עצמי ואת צרכיי בצד לתקופה זו.... אפילו הרגשתי שזה די נחמד לתת כ"כ הרבה למישהו אחר שזקוק לי כ"כ ולא רק לעצמי.... ובכך אני מאד מסכימה עם אורנה.... לא לכולן זה קל, אך אולי יעזור באמת להסתכל על ה"הקרבה" כביכול, של זמננו, מראנו, עיסוקינו כעל נתינה , התגייסות למען חיים חדשים, למען מתן התחלה טובה, יפה, רגועה, אוהבת....

שבת שלום, מנוחה ושמחה היום...... ובכל יום......

[בשמת_א*]

מבולבלת אחת,
רק רציתי לומר לך שממש הזדהיתי לחלוטין עם התיאור שלך את הטיפול התובעני והטוטאלי כ ריפוי . איזה תיאור יפה! נתת מלים גם להרגשות שלי. תודה!

[מיכל_מ*]

מבולבלת, תודה בחזרה. אולי התאור שלי יכול להתאים גם לשינוי פנימי? (הוא נכתב כך, כי גם אני לא הייתי אשת קריירה מעולם, אם כי הלכתי בתלם יותר ממה שתארת...).

[מבולבלת_אחת*]

בשמת, נחמד לגלות שותפים לרגשות.... אוסיף רק שההסתכלות על העניין הזה כעל ריפוי באה לי אז כמן תובנה כזו והפתיעה גם אותי... אני חייבת לומר, אבל, שהתהליך עוד לגמרי בעיצומו, ועוד דרך ארוכה לפניי.....(מה עוד שעכשיו כבר יש עוד ילד ועם השני, למרבה הצער, זה לא תמיד מרגיש ככה.... אוי! מה נפתלות וחמקמקות הן דרכי ההורות.....)

מיכל, מה שדיברתי עליו היה כולו פנימי, אולי תיארתי דברים שנראים חיצוניים אך ברור שהם באו מתחושות, אמונות ומצב פנימי ....
כלומר: בפנימיות שלי מעולם לא הייתי "שם" וזה שאני היום גם עם ילדיי עושה דבר שונה יחסית לרב האנשים, רק תורם לתחושת האאוט-סיידריות...
ו"המלכוד" הוא שאיני יכולה לעשות זאת אחרת ....
אני לא יודעת אם הבהרתי עצמי מספיק.... גם בפנים זה קצת מבולבל....

[מיץ_פטל*]

רציתי לומר שאני עדיין פה ...רק צריכה זמן לחשוב על מה שנאמר פה....(הדפסתי את הדף....)

[די_צעיר*]

אם מישהו יגיע אי פעם לדף הזה (שאני עצמי חושש שלא אמצא אותו אם אסגור אותו...)
הייתי שמח אם יוכל להסביר לי , עד כמה שניתן,
למה מ ח פ ש י ם את משמעות החיים?
לי פשוט שהיא נובעת ממני .

---

אם אכן לא אמצא את הדרך חזרה לכאן, מוטב לשלוח את ההסבר גם לאי מייל שלי
[email protected]

[דנה_ה*]

מחפשים אותה כי מתגעגעים אליה.
כי הופרדנו ממנה כמו תינוק משד.
כי היא נשכחה מאיתנו,
כמו הדרך הביתה אחרי מסע ארוך, ארוך מידי,
ואנחנו רוצים כבר לחזור הביתה.

כי למרות שכבר הרבה זמן היא לא חיה בנו,
אנחנו יודעים שהיא שם.
מרגישים בה.
לפעמים עולה בנו לרגע,
לפעמים לשניים.
לפעמים ברורה כל כך,
לפעמים עלומה ונסתרת.
לפעמים נדמה שאם נחיש רגע, או נשתהה רגע,
נמצא אותה, ממתינה מעבר לפינה.

והרגעים הללו ממריצים אותנו לחיפוש,
יוצרים כמיהה וערגה,
לחיים מלאי משמעות,
לתכלית אבודה.

[מור_וקנמון*]

לבכות...

[פלוני_אלמונית*]

משמעות החיים לאכול בשביל לעבוד ולעבוד בשביל לאכול

[רוני_בלוני*]

איזה דף מדהים!
תקופה מאוד ארוכה הרגשתי שגם אני מחפשת משמעות והצבתי לעצמי מטרה אחת - להיות יותר רגועה ומאושרת ממה שיש לי. עם הזמן דיברתי הרבה על הרצון הזה עם חברה טובה, והרגשתי ש"עברתי" את התקופה הזו, פשוט החלטתי לזרום ולהינות מכל מה שיש לי, היום אני יותר עסוקה, עובדת יותר בגינה, מקבלת את ילדי כמו שהם (חוץ מהקטע של הסדר בחדרים שלהם שעושה לי עדיין רע), עסוקה ב"להיות אמא" שלצערי זה כולל ארוחות, ניקיון, כביסה, וסדר. בעיקר סדר, סדר בחיים זה כולל בעיקר סדר בארונות, במקומות הקטנים שלא תמיד מגיעים אליהם, משום מה למדתי שאין כל רע בלהסתגר יותר בבית (קודם הייתי הולכת עם הילדים לגן השעשועים כמעט בכל יום או לחברים בעיקר יחד עם הקטנה). כמו בפנג שוואי סדר בארונות מעיד על סדר בתוך הראש.
אה, והכי חשוב ניסיתי להתעניין בכל מני נושאים מיסטיים, קראתי הרבה, גם באתר פה ושם. והגעתי גם למסכנה שמה שממלא את המטרה זה עצם החיפוש. עצם החיפוש גורם לך להבין הרבה את עצמך, את העולם, גורם לך להתחבר יותר.

למה מ ח פ ש י ם את משמעות החיים? מהסיבה הפשוטה, לעתים אנשים מרגישים שהם מחמיצים משהו, שהם לא מאושרים מספיק, תוהים מהו האושר ומהיכן יגיע. אז התשובה היא האושר יגיע מתוכנו, ומי שזה עדיין לא קורה לי אני ממליצה לעבוד בגינה לראות מה זה אושר - אנחנו זורעים זרעים באדמה ומהם יוצאים פרחים צבעוניים, ירקות יפים - זה אושר. לראות את ילדינו שמחים ומחייכים - זה אושר, לראות איך השמש מאירה בבוקר - זה אושר.

[גבולית*]

היום פגשתי לראשונה בדף היפהפה הזה. לטעמי, אחד היפים באתר.
רציתי להוסיף תובנה משלי.
אני מאמינה שכל שינוי בחיים מאלץ את מוחנו להעיר את התאים האפורים.
בחיי השגרה המוכרים לנו, אנו פועלים על "חצי-אוטומט" והמוח לא נאלץ לעבוד קשה כי הסצנות די חוזרות על עצמן.
כל שינוי מהמוכר, הידוע, הרגיל - מאלץ אותנו לחשוב בצורה יצירתית כי זה לא היה קודם.

בגלל זה - רצוי לא לבצע שינויים רבים בבת אחת כי זה יכול להוביל לבלבול, עייפות וקריסה.

דוגמאות לכוונתי:
לשנות מקום עבודה (אבל אותו סוג עבודה) - התפקיד מוכר אבל הסביבה האנושית והגאוגרפית שונה.
לשנות תפקיד באותו מקום עבודה - כנ"ל אבל הפוך.

בקיצור - לא לתת למוח, לגוף ולנשמה לקחת משהו "כמובן מאליו" לאורך זמן.

ובנוסף - השאיפה לאושר כמצב קבוע מבזבזת את האנרגיה. אם לא יהיה רע-איך נדע כשטוב?

[חגית_ל*]

אני דווקא חושבת שכשיש ילדים כל יום הוא אחר ושונה ואין שיגרה וכל הזמן לומדים ומשתנים ומזדקנים ואפילו אם רוצים נורא אין מנוחה.

[האדם*]

הכל פתיר - פיתוח יתיר

[דנה_ה*]

לוז,
אני גרה במעלה צביה. באילו פרטים מדובר?
אשמח לספר.

[פלוני_אלמונית*]

דגנית,
יש אפשרות פשוט לחיות את החיים

[אופירה_אוריאל*]

שלום,
פעם ראשונה שאני בדף הזה ומצאתי את עצמי בהרבה משפטים שכתובים בו.
רוני כותבת שהמטרה היא בעצם החיפוש וזה מזכיר לי את "השלמות של ההשתלמות" שמדבר עליה הרב קוק, שעצם הלימוד שלנו וההתפתחות זה המצב השלם.
אני עוסקת בקשר שבין ריפוי לציור, ומחפשת את משמעות החיים שלי דרך הציור. אני מזמינה אתכם לבקר באתר שלי "אופירה אוריאל"www.oriel-o.com
שנה טובה ומרתקת וגמר חתימה טובה
http://www.oriel-o.com/Uploads/gallery/[po]gallery 329200522447PM[/po].jpg

[פרח*]

ומחפשת את משמעות החיים שלי דרך הציור
היי אופירה, מעניין אותי לדעת אם מצאת את משמעות חייך דרך הציור?

[עכשיו_אני*]

שמחה מאוד שהגעתי לקרוא פה בדף הזה המחכים והמעשיר כ"כ, הנוגע בדיוק בנקודות שמזה זמן מה אני מנסה להבהיר לעצמי ולא מצליחה. מאוד עוזר.

[שאול_ה*]

גם אני פה

[אמא_של_א_א_א*]

כל היום חשבתי לי על משמעות החיים.
(יצא לי מרגעון: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר) - מתאים לי.
חשבתי וחשבתי , וכלום.
לא ממש יכולתי לראות או להבין . הרגשתי ואני מרגישה כך הרבה זמן , ממש כמו הפתיחה של מיץ פטל,
שאני ואנחנו חיים ליד החיים.
ומאחר ואני יודעת איך זה לחיות את החיים ברור לי שיש פספוס.
אך אנחנו לא מצליחים עדין לאזן אותו או לאפס אותו.
וכך בעודי מתלבטת מחפשת מה אני רוצה חושבת על מקום מגורים , חושבת על יעוד, חושבת על ההורות,
חושבת על המעמד החברתי, על המצב הכלכלי, חושבת על חלומות ילדות ומה נהיה מהם,
חושבת וממש לא רואה או מרגישה שהגעתי לחוט של הפעמון.
ואז פתאום חשבתי לי שבטח זה קשור במשמעות של החיים.
עד לא מזמן המשמעות היחידה של החיים (ב-8 או 10 השנים האחרונות) היתה מבחינתי לשרוד.
היינו - פרו ורבו - ואחר-כך שמירה על אותם זעטוטים מדהימים שגרמו לי לראות את כל העולם דרכם.
אבל פתאום עכשיו. אחרי גיל 40 . אחרי שהצעיר בגן. ויש לי קצת זמן . אחרי שנמאס לי מכל כך הרבה דברים בחיי. אני פתאום כמו שאורנה כתבה מזמן - מסתכלת לתןך עצמי - ומגלה שם שוב את עצמי.
ומאוד מוטרדת כמה היזנחתי את עצמי כמה לא ראיתי, ועד כמה רחוקה מהמקום שלי.
ממש יושבת בתוך עצמי ודי מיואשת ממה שקורה איתי.
ולמה מיואשת? כי בדרך הזו של הטיפול הרצוף בשלושה ילדים ובעל לא ממש היצלחתי לחשוב.
התפשרתי על המון דברים ולא מתוך שמחה.
ונוצר בי כעס .
הרבה כעס שכך אנחנו חיים. כמו איזו הבטחה שלא התממשה.
נראה לי שהסיבה העיקרית לכעס שלי הפנימי, (שיוצא כבר לעיתים מאוד קרובות החוצה)
ששכחתי להסתכל פנימה.
שנשמתי כל הזמן בקצב של מיהו אחר.
עכשיו אני חוזרת לנשום בקצב שלי . ומגלה שבעצם כבר המון זמן לא הייתי .
אולי עצם ההתעסקות שוב בשאלה של משמעות החיים תגרום לנו סוף סוף לזוז.
ועוד דבר שעלה הוא - הפחד.
הפחד נמצא שם מאחור ושואל ואם יקרה משהוא לו או לה מה יהיה אז . האם לא מספיק לך היופי שיש עכשיו?
לאט לאט אני מתאשתת ועונה:החיים משתנים כל הזמן - אז בוא נתפלל שישנו לטובה




מענין מה עם מיץ פטל

[מיץ_פטל*]

ואוו איזו דרך ארוכה עברתי מאז פתיחת הדף.
אין לי עדיין תשובות לשאלה פרט לכך שהבנתי הרבה יותר טוב למה התכוונו הכותבים פה.
הבנתי באמת שעל ידי החיפוש אני מוצאת , מבהירה , מסבירה , מבדילה את דרכי.
הבנתי שהאושר נתפס בי ברגעים קטנטנים חמקמקים שאני צריכה פשוט להיות בהם והוא כבר שם.
הבנתי שיש לי יעוד. הוא משתנה מתקופה לתקופה אך הוא תמיד קיים בי.
גילתי שיש בי עוצמה , שאני יכולה להשיג כל דבר בחיים, שאפשר לנצח את הפחד. שהוא רק פחד .
גילתי את אהבת הזולת במלוא עוצמתה.וכי אמנם אני יכולה להשיג הכל בחיי אך הכי משמעותי עבורי הוא להיות ביחד.
והכי חשוב אני מבינה שאני לא מבינה הכל וזה גמרי נהדר.

[י_ע_ל*]

מיץ! שלום אני חדשה כאן (כמה חודשים בסה"כ) הדף הזה מדהים אני מדפיסה אותו! גורם לי לחשוב לחשוב ושוב לצלול לתוך מחשבות אני בטוחה שאני לא היחידה שמעניין אותה לדעת "אז מה שלומך/כם היום"?

[נינה*]

אם את נותנת את מקבלת,
למשל- עכשיו לאחר שיחה מ ע צ ב נ ת עם אמא שלי (למה היא צועקת? ומספרת לי דברים לא מעניינים אותי) ....
הייתי סבלנית, חיכיתי, נתתי הקשבה, בגלל שהיא - אמא שלי- ולא בגלל תוכן דבריה.
וזו לא היתה שיחה קצרה.- אך היא נגמרה בסוף, בתחושה טובה כל כך חשוב להיות במודעות ובטוב לזולתנו וסבלנות, למען עצמנו.

[נינה*]

אז יופי.. עם אמא שלי הצלחתי היום..., אך הבנתי היום משהו עמוק אחר..(יום כזה...) אני מאוד בודדה, חסרה לי תמיכה מאנשים, קשר,התרחקתי מכולם, בגלל זה אולי כל כך אוהבת את האתר הזה... להרגיש שיש פה אנשים אמיתיים שקוראים ומייעצים... אך במציאות נורא קשה לי לתקשר , מרגישה מוזרה בזה שאני כל כך לבד.

[פלוני_אלמונית*]

דף מהמם תודה על התזכורת .