הבית כ''עיר שינה''

[.מי*]

אני מנסה לחשוב על דמיון בין "ערי השינה" לבית בתרבות שלנו. נראה לי שאלו תופעות דומות במיקרו ומקרו.
נראה לי שהבית הפך בתרבות שלנו לכעין "עיר שינה": בדומה לערי השינה הפרנסה נמצאת מחוצה לו, התושבים נמצאים רוב היום מחוצה לו. הוא לא נבנה באופן אורגני כמו עיר עתיקה, שכבה על שכבה, לפי הצרכים המשתנים, אלא "מעוצב" בהתחלה ונשאר סטאטי הרבה שנים אחר כך.
תופעות לוואי: ניכור בין השכנים, שממה תרבותית, חוסר גאווה בזהות, חוסר זהות. תחושה שהדברים החשובים באמת לא יכולים לקרות בבית (ולכן לא יולדים בבית, לא חוגגים שמחות משפחתיות בבית, הענין הוא מחוץ לבית)

אם מישהו רוצה לחשוב על זה איתי אשמח מאד.
אם מישהו מכיר חומר על ערי שינה ואפשרויות להבריא אותן, אשמח להפניות.

[תבשיל_קדרה*]

משל נאה.

[סאן_שיין*]

אני ישר חושבת על ההקבלה בין הבית (בתים) כעיר שינה לבין האדם (אנשים) כעיר שינה. הבית כמטפורה למצב הפנימי שלנו ולדרך בה אנחנו מתנהלים בעולם. שינה בהקיץ. וכפי שאמרת הבית:
_"מעוצב" בהתחלה ונשאר סטאטי הרבה שנים אחר כך.
תופעות לוואי: ניכור בין השכנים, שממה תרבותית, חוסר גאווה בזהות, חוסר זהות. תחושה שהדברים החשובים באמת לא יכולים לקרות בבית_
למה שמישהו שחי בצורה כזו כמו רוב האנשים ירצה לתקן את עיר השינה שלו? אם הוא ישן, נוח לו ונעים לו כך, או בכל אופן זה מה שהוא מכיר והוא לא רוצה לראות דברים חדשים.
לכן ההבראה יכולה לבוא רק מתוך היבט של עבודה פנימית ורק בהתקרבות לבית הפנימי. ולסידור ערכים מחודש באופן פנימי.

[לוונדר_סגול*]

גם אני רואה את ההקבלה לאדם=בית
ומה שקורה בדר"כ זה שמחפשים את האושר והסיפוק מגירוים בחוץ - בטלויזיה, בבידור למינהו, בתחרותיות והגשמה חומרית
ולא בהתבוננות פנימה, מדיטציה, יצירה, חויית אני ואתה כאן ועכשיו.

[פלוני_אלמונית*]

זה מעניין מאד. גם הבית כעיר שינה ובמיוחד ההקבלה לאדם, שמשמש לעצמו עיר שינה והכל קורה לו מחוץ לו.
חייתי פעם ביישוב כזה, שבדיוק עונה על התיאור של מי:
_הפרנסה נמצאת מחוצה לו, התושבים נמצאים רוב היום מחוצה לו. הוא לא נבנה באופן אורגני כמו עיר עתיקה, שכבה על שכבה, לפי הצרכים המשתנים, אלא "מעוצב" בהתחלה ונשאר סטאטי הרבה שנים אחר כך.
תופעות לוואי: ניכור בין השכנים, שממה תרבותית, חוסר גאווה בזהות, חוסר זהות. תחושה שהדברים החשובים באמת לא יכולים לקרות בבית (ולכן לא יולדים בבית, לא חוגגים שמחות משפחתיות בבית, הענין הוא מחוץ לבית)_
מקום עצוב מאד. דפוס מוכר בהרבה ישובי סוכנות יהודית. מגלחים גבעה בונים שורות ואין שם אף אחד כל היום.
ובאמת האנשים שם היו ערי שינה קטנים. עצוב מאד.
ובגלל ששתיתי קצת אני לא יכולה שלא להיתפס למילים "אנשים ערי שינה" אבל לא ניקח את הדיון למקום אחר. הוא כבר נמצא במקום מעניין.

[לוונדר_סגול*]

אבל לא ניקח את הדיון למקום אחר
אבל זה מסקרן מה זה עשה לך, זרמי עם זה...

[פלוני_אלמונית*]

ערי שינה, ישני עירות . כאלה. תודה על ההתעניינות, זה מחמם את הלב.

[מירב_ב*]

.מי - אולי תפתחי דף בית? את כותבת כ"כ יפה, יש לך רעיונות יפים ומעניינים.
רציתי להגיד לך את זה אחרי שקראתי את הדימוי של הבלון כקושי לשחרר
(אפילו ביקשתי שיעתיקו לי את זה לדף שלי...) גם בערי לא שינה, יש רחובות
שלמים שלא רואים אף אחד כמעט רוב היום, כי כולם בעבודה...

[.מי*]

אז כבר יש לנו כאן מעגלים - אנשי-שינה בתוך בתי-שינה בתוך ערי-שינה. ובאופן הפוך למה שנהוג לחשוב - כדי להתעורר צריך להכנס פנימה, ולא לצאת החוצה.

מירב תודה. יש לי דף בית בשם "מ י". הבעיה היא שלא מגיעים אליו מן הניק שלי, ונראה לי מוזר אחרי כל כך הרבה זמן פתאום להחליף ניק.

[לוונדר_סגול*]

אולי .מ י ?

[לוטם_מרווני*]

מי, אם את רוצה אני יכולה לערוך לך ולהפוך לך את דף הבית מי-אני ל: מ י או כל ניק שתרצי. רק תגידי!

והרעיון של עיר שינה- האם הוא נכון גם למחנכים מהבית?

[אילה_א*]

את יכולה לבחור ניק אחר ולשים בו גם את הלשעבר נגיד מ י לשעבר מי

[תבשיל_קדרה*]

והרעיון של עיר שינה- האם הוא נכון גם למחנכים מהבית?
לדעתי לא.
הבית פעיל 24 שעות ביממה (-:

[ענן_בעננים*]

אם מישהו מכיר חומר על ערי שינה ואפשרויות להבריא אותן, אשמח להפניות.

ישנו ספר חשוב שנכתב בשנות ה-60 על ידי גיין גיקובס (Jane Jacobs) שנקרא
" The Death and Life of Great American Cities"
בו היא מתארת בין השאר את תהליך ההרס של הערים האמריקאיות המתוכננות לרכבים (ולא לבני אדם) תוך יצירת מרחקי הליכה בלתי הגיוניים ולא בטוחים בין הבית לסופר מרקט, לבית הספר, לעבודה. כתוצאה העלמות בני האדם מהרחוב וההשלכות שיש לכך על החברה, חשיבות המדרכה, היתרונות שיש לשכונה המתוכננת כך שלדיירים ישנה נגישות למה שקורה ברחוב וכך הם שומרים על השכונה שלהם, על הילדים המשחקים למטה ... (לעומת בתים מנוכרים , גבוהים, חסרי מרפסות הפונות לרחוב שלא מאפשרות מגע בן הדייר לבין הרחוב שלו. הדייר לא יודע מה קורה בחוץ).
ועוד ועוד
ממליצה בחום.

[.מי*]

תודה כולכם
ענן בעננים, אני אחפש את הספר. נשמע לי מרתק.
בקשר לחינוך בבית - זה נסיון להחזיר את מרכז הכובד הביתה, ולכן גם לא מפתיע שזה מתקשר לנושאים כמו לידה בבית. אצלנו הילדים בבית, ילדנו בבית, וגם, הואיל ואנחנו כן עושים ברית, גם את הבריתות אנחנו עושים בבית. בכלל, עגום בעיני שבנסיבות החיים המקובלות כיום נדמה שאי אפשר לחגוג את השמחות המשפחתיות בבית אלא באולמות אירועים, שהם המקומות הכי לא אינטימיים ומשפחתיים שיש. כך יוצא שהזכרונות של השמחות מנותקים מן הבית, וזה עגום.

[ענן_בעננים*]

מי

לא היה לי זמן אתמול לכתוב לך גם כמה שאני מסכימה עם דבריך. אלה נושאים שאני חושבת עליהם הרבה, במיוחד בגלל שעיסוקי הוא תכנון אדריכלי.
וגם כרגע אין לי זמן לפתח יותר את הנושא...

דפוס מוכר בהרבה ישובי סוכנות יהודית. מגלחים גבעה בונים שורות ואין שם אף אחד כל היום.
מה שמסקרו אותי הוא מה היה קורה לישובי הלווין הללו- ערי השינה, לוהיו משאירים רק חלק מהרכיבים עליהם כתבת, למשל :

• לא מגלחים את הגבעה כמו בכפר ורדים שם השאירו למיטב ידיעתי את החורש הטבעי אבל בונים שורות ואנשים היו עובדים מחוץ למקום

או

• לא בונים שורות, אלא בניה אורגנית יותר, מעגלים, רחובות הלונדיים וכו', אבל מגלחים את הנוף ואנשים היו גרים מחוץ למקום.

או
היו מספקים מקומות עבודה בתוך ישובי לווין אלה, אבל הבניה היתה של שורות והיו מגלחים את העצים.

זאת אומרת, האם זהו המכלול שעושה אותם לכאלה או בעיקר רכיב מרכזי אחד?
בתחושה נראה לי שזה המכלול, כאשר העובדה שמקומות התעסוקה הם במקום אחר הנה גורם מרכזי, אבל מעניין היה לבדוק אותו לפרטיו.

ומה קורה למשפחה המחנכת מהבית בישוב שינה? האם האוירה של הישוב משפיעה עליהם כמשפחה, או אולי זהו דווקא פתרון לישוב מנוכר - שאנשים יתחילו לגדל ולעבוד מהבית ואז יווצרו יחסי שכנות?

[תבשיל_קדרה*]

ומה קורה למשפחה המחנכת מהבית בישוב שינה?
באסה.
נוסעים הרבה כדי להפגש עם מחנכים מהבית בישובי שינה סמוכים.

[מירב_ב*]

מי, אצלנו חוגגים את רוב השמחות בבית (של ההורים - כי הוא הכי גדול ). בכלל, יש אנשים שהם אשרי יושבי ביתך, ויש אנשים שכל הזמן מחפשים לצאת..

[ענת_גביש*]

ומה קורה למשפחה המחנכת מהבית בישוב שינה?
באסה.
והקטע הוא, שהשכנים קולטים את הבאסה, ואינטואיטיבית גם את הפתרון, כשהם רואים אותך בתוכם, והפתרון כל כך מבהיל אותם, שבשעה ורבע שהם כן נמצאים בישוב שביתם בו, הם פוחדים לדבר איתך, שלא תשפיע על האשה והילדים.

[שכנה_של_זורבה*]

מי, בוקר טוב או לילה טוב.
אנחנו ניסינו לסדר לעצמנו חיים מהבית.
שנינו גרפיקאים, יש לנו סטודיו קטן, התחלנו לעבוד מהבית.
זה היה נפלא, אכלנו אוכל של בית לצהרים, לבשנו בגדים נוחים, דברנו עם לקוחות בטלפון,
אני הצלחתי להחזיק את נועם שהייתה תינוקת על יד אחת ובשנייה את העכבר.
ככל שעבר הזמן זה נהיה בלתי אפשרי בגלל הילדות והלקוחות, זה היה קקפוניה אחת גדולה.
הכל התערבב ונהיה סלט, נועם טיפסה על השולחנות, לחצה על המקשים, סחבה סקיצות
ועוד הרבה תעלולים. אני מאוד אוהבת את הבית, אבל גילינו על בשרינו שחייבת במקצוע שלנו להיות הפרדה.
צריף בחצר היה עושה את העבודה.
אין לנו חצר, ולכן הפתרון היה לצאת מהבית, מה שהעציב אותי מאוד.
שכרנו מקום, בת"א המנוכרת וגם לנו נהיה מפעל מיני רבים.
יש לי הרגשה שסוג המקצועות היום לא מאפשר את הנחת של העבודה מהבית.
אני לא אוהבת לצאת כל יום לעיר הגדולה ולחזור ל"עיר השינה שלי".
יש בזה הרבה צער אבל זה לא נפגש עם המציאות.
לעומת זאת שמחות אני כן נוהגת לחגוג בבית. עשיתי יומולדת "חמין" הכנתי אוכל יהודי, פרשתי מזרונים, שמיכות,
היה הרבה יין ובירה ואנשים נרדמו לקטנה. מאוד ביתי וכיפי. יש היום טרנד שמבחיל אותי, לערוך ימי הולדת
בג'ימבורי במרכזי קניות. ההורים רצים כמו ארנבות אחרי הילדים, אין אפילו כוס קפה לשתות, רק במבות
והניכור משתלט על חיינו. יש לי הרבה מחשבות על מה שקורה לנו...............
נראה שקשה לעצור את העולם,
בכל אופן אני שואבת הרבה כוח מהבית, ביתי הוא מבצרי-אוצרי.

[נוסעת_סמויה*]

מי, תודה על הדף המעניין הזה.
עלתה לי מחשבה לא עד הסוף מנומקת: אם לעיר אמיתית יש לב ובו רחובות מסחר, בערי שינה יש בעיקר קניונים. המקבילה הביתית לשוטטות בקניון היא הצפייה בטלויזיה. לשני הבילויים אנשים פונים כדי להפיג תחושות של בדידות, ריקנות וחוסר משמעות. אפשר לעשות בהם שימוש פונקציונלי (סיבוב קניות עם רשימה שהוכנה מראש / צפייה מתוכננת בתוכנית מסוימת) אבל יש בהם משהו (התחושה הכוזבת של התרחשות בלתי פוסקת?) שמביא אנשים רבים לשוטטות / בהייה ממושכת, לא ממוקדת, ממכרת. גם בקניון וגם בטלויזיה יש אשליה של שפע ושל רבגוניות שמאחוריה מסתתרות דלות, אחידות והדרה של "האחר". בשני המקרים, הבילוי מעצב את התודעה הצרכנית שלנו ויוצר תחושה כוזבת של חסר שצריך לטפל בו באמצעות צריכה.

התנסחתי פה במהירות ובקווים די גסים ופתאום אני חושבת שהדמיון כל כך ברור (לי) שבטח כבר כתבו על זה לפני. כתבו?

[נוסעת_סמויה*]

אני ממשיכה לחשוב "בקול רם": בעיר שינה, התושבים חיים זה לצד זה, לא זה עם זה. אם אין פעילות משמעותית בתוך העיר, אין גם אינטראקציה משמעותית בין תושביה. האם כשהבית הוא "עיר שינה" בני המשפחה יוצרים את הקשרים המשמעותיים שלהם מחוץ למשפחה ולא בתוכה?

[לילה_טוב*]

מי, תודה על הדף המעניין הזה.
מצטרפת.
גם מאוד אהבתי את ההשוואה בין קניון לטלביזיה. עדיין חושבת על השאלה האחרונה.

[ענן_בעננים*]

כתבו?
ואם כתבו אז מה? את מתנסחת כולכך יפה. והדברים לא כאלה ברורים מאליהם, עובדה שהרבה אנשים לא חושבים על זה!

ואם מדברים על כתיבה, ארנה קזין חיברה ספרון מעניין ומאוד קריא שנקרא "במרחק הליכה"- מתקשר לי לכמה מהדברים שנאמרו כאן על צריכה וקניונים.
הנה לינק לספר http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.a ... &PopupID=0

הנה מאמר נחמד שמדבר על failed]מדוע איזורים ציבוריים רבים נכשלים place feat[/po]

חלק מהנקודות המועלות רלוונטיות גם לערי השינה

[מ_י*]

התחושה שלי היא שיש משמעות רבה לענין של הצמיחה האורגנית מול דבר שמיוצר מראש כשלם.

בדוגמא של הערים מעניין לציין שבערי השינה בדרך כלל יש כפיה מאד נמרצת מצד השלטונות בענין של חריגות בניה, שלא לאפשר לתושבים להתפרע, בניגוד לערים ותיקות יותר ששם יש יותר השתוללויות ולטעמי לא פעם ההשתוללויות האלה הן אלו שיוצרות את הענין (למשל, שכונת נחלאות בירושלים).

פתאום מתקשר לי לעובדה שבטבע דבר חי מתפתח במשך הזמן, גדל. הוא לא נולד מהתחלה שלם, אלא נולד ואחר כך עובר תהליכים שונים של גדילה עד לקמילה. לעומת זאת הדברים הדוממים, הדברים המיוצרים, אינם מתפתחים וגדלים אלא רק נשחקים ומתבלים.
אם ניקח את הדוגמא הזאת, הרי שעיר חיה היא עיר שמתפתחת, שנבנית עם הזמן, שמשתנה. אזורים שהיו חיים עלולים למות במשך הזמן. אזורים אחרים משגשגים ומלבלבים. בעוד שעיר שמהתחלה מיוצרת ו"מונחתת" יכולה רק ללכת ולהתבלות, אבל לא לצמוח ולהתפתח.
כאשר הסביבה לא מובנית מראש זה מזמין את התושבים להשקיע בה, וכך היא מקבלת חיים ודינמיות, מתאימה לצרכים המשתנים. כאשר היא מובנית מראש ועוד אוסרים להכניס בה שינויים, היא לא מזמינה צמיחה וחיים, והיא רק הולכת ומתבלה.

היום חשבתי על זה בהקשר של חדר הילדים: שלא יהיה מעוצב מדי, שלא יהיה מתוכנן מראש. שתהיה בו מספיק גמישות בשביל להכיל חיים.

[ב_דחילו*]

הדברים המיוצרים, אינם מתפתחים וגדלים אלא רק נשחקים ומתבלים. הדברים ה'מוכנים' וה'סטנדרטיים' מבלבלים אותנו לחשוב לפעמים שהם טבע הדברים וכך היה מאז ומעולם. למשל - כשמתחתנים צריך לקנות בית ולאייש את החדרים שלו בילדים, לעבוד קשה כדי לשלם משכנתא - ומהר מאוד החיים נכנסים למן קוביה ולעבדות שקשה להיחלץ ממנה. אנחנו מתאימים את עצמנו לחלל ולמוצרים שאמורים לשרת אותנו.

[נוסעת_סמויה*]

ענן, תודה. לא במקרה הדברים שכתבתי הזכירו לך את ארנה קזין. אני מכירה את הכתיבה שלה והיא מאוד מדברת אלי.
עוד מאפיינים משותפים לקניון ולטלויזיה: תחושה כוזבת של חופש בחירה (כוזבת מאחר שהבחירה נתונה בין מספר מוגבל של אפשרויות שלמעשה דומות זו לזו); החלפת הטבעי במלאכותי.

מי - הזכרת לי שקראתי פעם מאמר מרתק של צבי ינאי על ההנדסה הגנטית. הטענה המרכזית שלו הייתה שהתפתחות אבולוציונית מטבעה יוצרת רבגוניות (שמאפשרת גמישות כשהתנאים / הצרכים משתנים), ואילו פיתוח זנים באמצעות הנדסה גנטית יוצר אחידות מסוכנת. הוא המשיל בפירוט את ההתפתחות האבולוציונית להתפתחותה של עיר חיה, ואת פיתוחם של זנים באמצעות הנדסה גנטית לתכנון מראש של עיר. יכול להיות לך מעניין לקרוא.

עוד נקודה: לעיר חיה יש אופי. היא חד-פעמית, מעניינת, מעוררת תגובות רגשיות (אי אפשר להיות אדישים אליה) ותושביה בדרך כלל קשורים אליה ומרגישים שהמגורים בה הם פרט חשוב בזהות שלהם. ערי השינה סתמיות ודומות זו לזו. בדומה, בבתים שהם ערי שינה חסר חותם אישי. אני מכירה אישה שגאה מאוד בטעמה הטוב, אבל לי ביתה תמיד נראה כאילו יצא מקטלוג של איקאה - חסר אופי, לא אישי, סטרילי. בית שלא אומר דבר על הדיירת שלו. קצת אי-סדר ואפילו קצת כיעור נראים לי מרכיב חיוני בכל עיר ובכל בית.

[עדינה_מאוד*]

משהו מצחיק שקרה לי בדף הזה- כשקראתי את ההקדמה של מי. חשבתי על הבית בעיר שינה לגברים שעובדים המון שעות מחוץ לו (אשה מדברת מהרהורי ליבה הנוגה...(-;)
כלומר, ההתייחסות שלי היא לבית של משפחה ולא בנין דווקא. בבית של משפחה יש מישהו שנמצא מהצהרים לפחות עם הילדים...(הופפולי), אבל אבות (או גם אמהות, לצערינו- או שניהם שזה בכלל מדכא...)שבאים בערב קצת לפני שנת הילדים או לאחריה, עייפים ורצוצים- מה הבית עבורם?
מה הבית עבור מי שרואה אותו שעה-שעתיים ביממה וגם זה בשעות החושך והשקט והעייפות? מה המשמעות של שישי- שבת לערי שינה ובתי שינה?
אני זוכרת בשנים שרציתי כל כך לעזוב את העיר ובנזוגי לא הבין למה אני כל כך רוצה בזה, או למה כל כך חושב לי שיהיה נוף מהחלון. נו למה? כי אני בבית די הרבה (וכמה שיותר עדיף לי) ואני כן רואה את הדברים הללו. כשבאים בערב או בלילה , מה כבר משנה הפרטים של הבית- אם הוא אכן מיועד לשינה...

[נוסעת_סמויה*]

_אבל אבות (או גם אמהות, לצערינו- או שניהם שזה בכלל מדכא...) שבאים בערב קצת לפני שנת הילדים או לאחריה, עייפים ורצוצים - מה הבית עבורם?
מה הבית עבור מי שרואה אותו שעה-שעתיים ביממה וגם זה בשעות החושך והשקט והעייפות?_

אני לגמרי מסכימה שיש הבדל משמעותי, ואפילו מתפלאת על כך שהתובנה הזו לא עלתה בשלב מוקדם יותר של הדיון. נזכרתי איך אפרת רובין ברד כתבה בבלוג שלה כמה היא נהנית מכך שבעקבות המעבר לחינוך ביתי סוף סוף משתמשים בבית.
ועוד ציטוט מהבלוג של אפרת:
אנחנו בוחרים לנו בית וכמעט שלא מספיקים לגור בו, אנחנו מטפחים לנו ערים, גינות נוי ועוד ועוד וכמעט שלא מספיקים להנות מהן, אנחנו ממלאים את בתינו ציוד, ספרים ועוד ועוד וכמעט לא מספיקים לפתוח, להשתמש, אנחנו מביאים לעולם ילדים, כמו כולם (מי יותר מי פחות) ועושים את הדבר הנכון, הידוע, הקבוע - שלושה חודשים (מי יותר מי פחות) ואיידה שרה, חייבים לחזור למרוץ... וכן, כמעט שלא מספיקים להיות להם הורים, לתת להם להיות ילדינו, לאהוב, מקרוב ...

[דגנית_ב*]

.מי - איזו פתיחת ראש!
ערי שינה נבנו כי זה מה שאנשים רצו פעם, לא?
פרברים נרחבים וירוקים, שקטים, בטוחים, נקיים מזיהום אויר, מצפיפות, משכנים קרובים מידי (ומהסוג הלא נכון...)
אחר כך הופיעו הפקקים...

לי הדיון מעלה מחשבה על חיתוך מלאכותי בתוכנו פנימה בין אולי, השכל לרגש? הגוף לנפש? המציאות האפורה והחלומות הוורודים?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אחלה דף @}

[נומושי*]

רק על עצמי לספר ידעתי..אז הבית שלי די מסודר,נקי,חמים,ונעים
נוח ודי בטיחותי.יש בו בדיוק את האנשים והיצורים שאני רוצה הכי קרוב אלי וטוב לי בו עד מאוד!
זה נשמע קצת דביקי,אבל ביום שאנחנו יוצאים מהבית(!)אהובים ומחובקים אני מרגישה שאנחנו יכולים להתנהל באופן טוב יותר וחיובי
עם מה ש"נגריל"

[ציירת_הקומיקס*]

קצת יותר משנה שאני בבית- בהתחלה עם התינוקת, בהמשך-עובדת מהבית ובאמת החוויה היא של בית הרבה יותר "חי" וזה כייף גדול. כייף לא לבלות כל יום שעה ויותר בכביש (אתם יכולים לחזוב על בזבוז זמן גדול מזה?), כייף לעשות הפסקה בעבודה לריענון ובה לתלות כביסה או להכין משהו לאכול. כייף להחזיר את הילדים מוקדם הביתה מהגנים שלהם ולהיות בבית. כל ההרגשה שונה. ובאמת- אנשים משלמים כל כך הרבה כסף על בתים, מוציאים את מיטב כספם כדי לרהט ולאכזר אותם, ובסופו של דבר נמצאים רוב היום בעבודה. ומילא, עם מקומות העבודה היו נעימים- אבל הם בדרך כלל לא כאלה: פונקציונאלים, תכליתיים, לעיתים גם מעוצבים לעילא, אבל בהחלט לא נעימים.

ופתרון שאני מצאתי למצבים בהם אני צריכה לעבוד גם בשעות אחר הצהריים (כשהילדים בבית, וזה לא אפשרי טכנית לעבוד כאן): אחרי מחשבות רציניות על שכירת משרד, גילתי שרבע שעה נסיעה ממני יש מקום נחמד, עם חדר שפנוי רוב היום, עם אנשים שתמיד שמחים לראות אותי ואפילו עם ארוחה חמה!... בקיצור- אני נוסעת לעבוד בבית של ההורים שלי וגם זה נחמד.

[דלית_ב*]

אחלה דף.
@}