הגבירה בחום

[קן_לציפור*]

חבל שרק שם ולא כאן. כאן היתה לזה איכות אחרת, יותר אישית
מצטרפת. ראית את התגובות שלי שם? וגם באחו?

[הגבירה_בחום*]

תודה קנג'י אהובה.
בוודאי שראיתי! אני תמיד רואה ומתרגשת.
ואף הגבתי באחרון, זה העומד בפני מתקפת הספדים לאחרונה (-:

[עדינה_ניפו*]

חג שמח גבירה יקרה
מאחלת לך להינות מכל החדש שקיבלת אל תוך חייך בשנה האחרונה... וים האהבה בתוכך ואליך.

[הגבירה_בחום*]

שלום יקירותיי
לא יודעת אם חג החירות והחופשות בחו"ל או בגלל החיים עצמם,
בעקבות מחשבות על חופש, ואי יציאה לאחד, נולד פוסט חדש:
חופשה אקזוטית

[סגו_לה*]

יפה כתבת גבירתי,ובלי להבין כלום ביוגה מזדהה לחלוטין עם האבחנה בין הרצון לחופש שנובע מגורם חיצוני ובין זה האמיתי שהוא הוא הטבע שלנו.
אחחח....גם אני מטרפדת חופשות ידועה,לא שהציעו לי חופשה עם שפה זרה ונוף כחול ברביירה,אל גם ניסיונות לחופשות צנועות אני אלופה בלנפץ.

[הגבירה_בחום*]

אבל גם ניסיונות לחופשות צנועות אני אלופה בלנפץ.
ברור, זה כבר מזמן ידוע שאנחנו בוגרות אותו הקורס (-:

[עדינה_ניפו*]

אוי גבירה יקרה, איזה יופי כתבת
אין לך מושג עד כמה הייתי צריכה הבקר לקרוא בדיוק בדיוק את המילים האילו שלך.
שולחת לך תודה ענקית על המתנה שנתת לי, על האיפוס הזה.
אני מרגישה שהחזרת אותי למרכז שהיה כה מבולבל הבקר, כה כואב ומתייסר...
שתהיה שבת של עינוגים לכולנו!!

[הגבירה_בחום*]

תודה עדינה...
ואין לך מושג, כמה אני הייתי צריכה לבוא הביתה ולקרוא את התגובה שלך עכשיו,
ואת התודה כדי להתחיל להחזיר את עצמי למרכז שלי..

[קרן_שמש_מאוחרת*]

אהלן, הרבה זמן לא יצא לי להשאיר כאן סימנים. חזרתי עכשיו מסדנת יוגה בת יומיים של נוגה ברקאי במצפה רמון וחשבתי עלייך. היה אחלה. למרות שהבטן כבר מתחילה TO GET IN THE WAY ׁ(שבוע 22). אהבתי את הפוסט האחרון. עוקבת בשקט מהיציע. שבת שלום ונשיקות.

[אשה_שמחה*]

נהניתי לקרוא והזדהיתי מאוד, כמובן.

מזמן ידוע שאנחנו בוגרות אותו הקורס
גם אני

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי @}
והנה עוד אחד שיצא ממש עכשיו מהתנור
הקול שקורא לי מותק

[הגבירה_בחום*]

שלום יקיריי
פרסמתי גם בכיכר והנה כותבת גם כאן

במאי הקרוב תמלא שנה אחת עגולה "לבלוג היוגה שלי" www.anandanow.com ובו אני מביאה תכנים, מאמרים, קישורים ומחשבות בעיקר על יוגה ועל החיבור הבלתי נפרד שלה לחיים.
לרגל יום ההולדתבמטרה לעודד הפריה הדדית ולתת במה גם לדברים חכמים של אחרים, אני מזמינה את מי מכם, העוסקים וכותבים בענייני גוף-נפש-רוח, ורוצים לומר את דברם, להתארח בבלוג היוגה שלי ולכתוב פוסט אורח, שיתפרסם אחת לתקופה בבלוג.

אז מוזמנים לעיין בבלוג,
ואם יש שאלות, ברורים ורעיונות, מוזמנים ליצור קשר במייל או בדף הבית
בינתיים

[הגבירה_בחום*]

טוב...
עשיתי עכשיו משהו שאני מתכננת לעשות ימים רבים.
ישבתי וקראתי את הדף הזה, מתחילתו ועד סופו, על כל השינויים שעברתי מתחילתו, והפוסטים הארוכים שבתחילתו, שהולכים ומתקצרים ככל שהדף מתקדם ומגיעים לכדי לינקים עם שמות של פוסטים.
יותר מהכל, מה שליווה אותי הם התרגשות והכרת תודה, על התגובות האלה שלכן, והקשר הזה הוירטואלי מחד ובלתי אמצעי מאידך, והתמיכה העקבית חסרת התנאים ו - הגעגוע לכתוב כאן, מילים פשוטות של חולין..
אז למרות שאין לי את זה עדיין באצבעות, ולמה שעברתי בתקופההזו, כאילו אין מילים כאן, באתי לעשות צעד קטן, כמה שורות, ולשתף אתכם בהתבשלות הזאת, ברצון להיות נוכחת כאן ובגעגוע לקשר איתכם.
אז זה לא ממש פוסט... רק מחשבות ורגשות מעורבבים. מקווה בקרוב למצוא את הדרך להכין מהתערובת הזאת משהו ראוי למאכל אדם...
בינתיים למי שמציץ

[גמדה*]

טוב לקרוא אותך ממש, בנוסף לקישורים.

[חנה*]

טוב לקרוא אותך ממש, בנוסף לקישורים.

[לי_רז*]

שלום,
ראיתי את ההזמנה שלך לכתוב בבלוג.
אני מורה ליוגה מתחילה ואשמח לכתוב לך ביום מן הימים, לא בחודשים הקרובים אבל באופן כללי מתישהוא

[מי_מה*]

קיבלתי את ההזמנה. טרם הספיקותי לקרוא את הפוסט החדש. כמו שקורה הרבה פעמים נכתבים לי דברים כשאין לי מתי לכתוב וכשיש לי מתי לכתוב אין לי כוח P-:
אבל חיבוק מוכנה ומזומנה לקבל ולהעניק. הרבה אהבה

[אמא_ללי*]

ולשתף אתכם בהתבשלות הזאת, ברצון להיות נוכחת כאן ובגעגוע לקשר איתכם.
גם אני מאד מתגעגעת לנוכחות שלך כאן. ונראה לי שכל דבר שבא לך לכתוב הוא ראוי, לא חייב להיות מבושל ואפוי (הכי טוב משהו שקטפת ולא עבר שום עיבוד, לא? ככה נא וטרי משדה הנפש. בכל זאת באופן פה ). (שלא יצא שאני מלחיצה....מה שאני מנסה להגיד הוא שאני אשמח לקרוא מה שבא לך לכתוב. אבל אני מרגישה שקצת הסתבכתי עם עצמי פה. לא נורא. בכל באהבה)
גדול

[הגבירה_בחום*]

תודה נשמות יקרות @}
אני חושבת, שהקושי שלי נובע אולי מהשינוי שעברתי ומזה שקשה לי יותר הן פנימית והן חיצונית, לחשוף את רחשי ליבי, כפי שנהגתי בעבר.
אני מרגישה שהפילטרים שלי היום צפופים יותר, ומתוך שכך הדברים שאני כותבת עוברים תהליכים של עיבוד וסינון - זו הסיבה שאני כותבת פחות בפומבי ומפרסמת מתוך בליל כל הכתיבה שלי רק מה שערוך או איזושהי אמירה שהחשיפה שלי דרכה יותר מדודה.
זה נכון, שיש משהו נפלא ורענן מלקטוף משהו טרי משדה הנפש, אבל נכון לימים אלה, כתיבת הפירות הטריים של שדה הנפש שלי כרוכה בחשיפה גדולה מידי עבורי (-:
וכן.. אני מאמינה שגם כאן, אלמד למצוא את הדרך והמינונים לכתוב מה ואיך שנכון לי לימים לימים אלו
לכולן

[סגו_לה*]

שלום גבירה אהובה,כרגיל את מיטיבה לכבוב בשבילנו את מה שלא פעם אנחנו חווים בעצמנו.
לגבי הפוסט אורח,מה זה קרצת לי....אממה,המחשב מת.
הבאתי טכנאי נחמד שהסביר לי שחבל"ז אין טעם להשקיע...ולקח 100 ש"ח עבור הביקור.

אז אולי בימים אחרים,שיהיה מחשב ראוי ולא אגנוב חסדים ממחשבים נדיבים.
אהגג עבורך בשמחה (גם גננות יכולות? או שהמקום פנוי רק למורי יוגה גמישים?)

[סגו_לה*]

וואלה,נכנסתי לדף ספירת העומר,והיום זה בדיוק,בדיוק מתאים לפוסט שלך
(14 ימים לעומר)
תציצי שם.
מי מה תשמח לעוד מהגגות בדף

[לוטוס_יוגה*]

את כותבת מקסים @}

[הגבירה_בחום*]

תודה יקרות.
סגולה מותק שלי, לכבוד יחשב לי לארח את ציבור הגננות המהגגות אצלי בבלוג (-:

[נוסעת_סמויה*]

@}
תמיד שמחה לקרוא אותך, כאן ושם

[יעל*]

תמיד שמחה לקרוא אותך, כאן ושם

יעל צ

[הגבירה_בחום*]

אתמול עמדתי עם הרכב בכניסה לחניון של קניון קרוב.
בכניסה, על כסא כתר פלסטיק יושב אדם עם כרס, זקן שלא היה מבייש פעיל בג'יהאד האיסלמי ושלט על החולצה: אבטחה.
ולמרות זאת, ניכר היה בו שאין לו, לא כוח ולא חשק לקום ולאבטח אותי או לחלופין, להגן בגופו על המולדת מפני מחבלים ושאר צוררי ישראל המגיעים במסווה של בחורות שכמותי.
רגע ארוך הוא מתלבט אם להישאר ישוב בכסא ולשלח אותי לדרכי ואני מתלבטת אם לעצור סופית את הרכב או להמשיך הלאה. לבסוף הוא קם בלאות מהכסא אל עבר תא המטען (כי אי אפשר היום לסמוך על אשכנזיות ביהונדאי גטס), המלא עד אפס מקום במזרני יוגה, מתלבט עוד שניה ומחליט שאם כבר הקים את עצמו כדאי ללכת עד הסוף: "יש נשק?" - הוא שואל תוך כדי סגירת דלת תא המטען
ורגע לפני שעניתי את התשובה החביבה עלי: "ודאי, הקאלצ'ניקוב נמצא מתחת למזרני היוגה, איפה שאני מחזיקה בד"כ את האר.פי.ג'י" - עברה בי המחשבה, שהבחור הזה לא נראה כמו מי שמבין בדיחה, ואמרתי "לא",
עדה לסיטואציה המיותרת הזאת, עוזרת לו להניח עוד לבנה בחומה...

[פלוני_אלמונית*]

"יש נשק?"
בוודאי. חוש הומור!

לוטוס יוגה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם בעניין זה:
אז אני לאחרונה נכנסת לסופר של מזרע, והמאבטח העקשן הזה...כשאת נותנת להם את התיק את יכולה להעביר שם גם אר.פי.ג'י, אבל כשאת עוברת ולא מתייחסת אליהם:
"אפשר לראות את התיק?"
אני עונה לו בעצבנות: "איזה תא אתה רוצה? את זה את זה או את זה?" (תיק עם מליון תאים)
אז הוא עונה לי " את כולם"
הוא בודק כמובן רק אחד וגם שם יכולתי להעביר אר.פי.ג'י
ואז אני שואלת אותו בעצבנות מופגנת: "גמרת לעשות כאילו?"
הוא עונה לי : " כן"
אני: "רק חבל שאני לא יכולתי לעשות כאילו"

והתור שמתחיל להתהוות מאחורי עד בחיוך לכל הסצנה.

שתביני, מרגיז אותי שהם לא בודקים באמת.
אבל מתעקשים על ההצגה..
יום טוב

[הגבירה_בחום*]

נסעתי היום עם אמא שלי (ואבא שלי גם) לפגישה ראשונה עם רופא סיני בכיר מאוד וידוע בתחומו בארץ ובעולם.
בשאלון המפורט שמילאנו בחדר ההמתנה, תחת הכותרת פעילות גופנית, רשמה אמא שלי בגאווה: יוגה
כשנכנסנו לפגישה עצמה, אחרי עיון מקיף בחומר הרפואי, והסבר מעמיק על עבודתו ועל הטיפול שהוא מציע, אומרת אמא שלי לרופא: "אני רוצה שתשים לב שכתוב פה שאני מתרגלת יוגה"
עיניו של הרופא אורו והוא פצח בקריאות: "איזה יופי, נהדר!"
הוא כמובן שיחק ישר לידיה כך שהשלב הבא היה בלתי נמנע: "זאת המורה!" מניחה את ידה על גבי, ואני שמחשבותיי נדדו באותם רגעים למקום אחר, פערתי זוג עיניים של מי שנתפס לא מוכן ומנסה נואשות להיזכר בלחש של ההתפוגגות.
"כן...! כבר חמש שנים היא באה אלינו פעם בשבוע... חמש שנים!!" - פצחו אמאבא שלי ועיניו של הרופא נפערו עוד קצת בתוספת חיוך: "מה אתם אומרים! בדיוק המורה שלי ליוגה עוזבת ואני מחפש מורה במקומה! תני לי כרטיס בסוף הפגישה"
מבט ניצחון על פניה של אמא שלי, וחיוך של חוסר אונים על פני: "בשמחה" אמרתי, מנסה להתאושש מהמנובר הזה.
בסוף הפגישה, נתתי לו כרטיס ביקור והחלפנו כמה מילים שסיכומם "נדבר ואולי אכן יצא לפועל שעור יוגה"
או אז רוכנת אמא שלי קרוב יותר מעבר לשולחן לעברו ואומרת לו: "תשמע לי, לא תצטער - היא הכי טובה שתפגוש!"
"טוב.. אז עכשיו, אתה יכול להוסיף לתיק הרפואי שלך גם את ארץ המוצא וסוג הגנים שלנו" - חתמתי את השיחה, מזועזעת מעזות המצח ומכווצת ממבוכה.. (-:

[קן_לציפור*]

איזה כיף שחזרת לכתוב כאן... ווופפפ

[קרן_שמש_מאוחרת*]

כיף שחזרת @}

[סגו_לה*]

אמא שלך גדולה מהחיים,הצחיקה אותי לגמרי D-:

[אמא_ללי*]

אמא שלך גדולה מהחיים,הצחיקה אותי לגמרי
ממש

באמת כיף שחזרת

[מי_מה*]

כי מה נראה לך? שאמהות מתפוצה אחרת לא עושות קטעים לילדים שלהן?
טפו טפו טפו, שאלו יהיו הבושות הכי גדולות שאמא שלך תעשה לך ושהדוקטור יבוא ללמוד יוגה
נשיקות

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נשיקות גם ממני

[אום_שלום*]

קטעים איתכן @}

[עדינה_ניפו*]

אני יודעת שהיה לך מביך אבל לא יכולתי שלא להזדהות עם הגאווה האימהית של אמא שלך.
אני אמנם לרב מסתירה את שלי אבל בפנים לפעמים אני מתפוצצת!

שאלו יהיו הבושות הכי גדולות שאמא שלך תעשה לך ושהדוקטור יבוא ללמוד יוגה
(-:

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי (-:

[fly*]

נא לקרוא במבטא פולני כבד....
"ומה שלום הדוקטור???"

[הגבירה_בחום*]

"ומה שלום הדוקטור???"
אין לדעת... מתאושש מהמהלומה כנראה (-:

[הגבירה_בחום*]

טקס הדלקת המשואות ברקע,
מפגני ראווה, אורות ואפקטים, תרגילי סדר, קולות נאום מרעימים מלאי חשיבות - והכל הכל לתפארת מדינת ישראל.
ואני יושבת בטרנינג על הספה עם שקית בייגלה וחושבת עד כמה הקשר ביני ובין פולחן הפאתוס הזה הוא רופף..
"חגיגות יום העצמאות" - אני מגלגלת את המשפט החבוט הזה בראש, ועושה עוד סקירה על עצמי..
אז זאת העצמאות... אני מרימה גבה ומוותרת - must be, אני אומרת לעצמי, must be.

[חוחית*]

מזדהה עם התחושות.
בדיוק חלפו מעל ראשינו מטוסי קרב במטס חגיגי של חיל האויר ואני נכנסתי ללחץ כי זה נשמע כאילו הם מתרסקים לנו על הבית.
אתמול קולות הנפץ של הזיקוקים שליוו אותנו כל הערב.
איזה מדינה משוגעת, ככה חוגגים פה עם שאון מטוסים ופיצוצי זיקוקים.

[קן_לציפור*]

וחושבת עד כמה הקשר ביני ובין פולחן הפאתוס הזה הוא רופף..
הוצאת לי את התחושות מהלב...
בול

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

נו, אני מסתדרת עם הקולקטיב, כל עוד הוא לא דורך לי על הרגליים.
תשובתי בדף שלי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוי!
טוב, לפחות לא מתים מזה (-:
כמה ימים ואת בריאה כמו שוורית (איך קוראים לאישה של השור?)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ואם את עוד בכוחות, תתקשרי. אני פה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

פרה פרה.
צריכה על כזה דבר, לעבור את כל סדרת השאלות ששואלים ילדים - איך קוראים לאישה של החמור וכו'.
ברור שפרה.
למה זה נשמע פחות טוב?
כי פרה מסמלת דברים מופלאים אחרים, אבל את הכוח מסמל השור. מה לעשות....

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כתבתי על יום העצבנות בדף בלוג:
נקודות ורודות בלוג 2

[נועה*]

הו, שלום לך!
רציתי להשמיע לך את זה
קוראים להם beach house ומן הסתם את כבר מכירה אבל רציתי לשתף אותך ביופי הזה...יש לי הרגשה שתאהבי... וגם תקשיבי לזה משם כבר תמשיכי הלאה....

[הגבירה_בחום*]

תודה נועה!
האמת שלא הכרתי אותם והם אכן מאוד נעימים @}

[הגבירה_בחום*]

שלום יקיריי, חרף הכרזותיי וגעגועיי, לא מצאתי כוחות לכתיבה השבוע, מקווה שבמשך הסופ"ש ימצאו הזמן והמקום.
אממה... כן הצלחתי לכתוב פוסט חדש
נמלים מעופפות
@}

[הגבירה_בחום*]

אהבה - בעיה קשה
כאילו צריך באמת לספר לכם את זה... פחח
אבל בכל זאת, פוסט חדש @}

[סגו_לה*]

הו גבירה יקרה,שאת שועטת על גלי ההשראה אי אפשר לעצור אותך

פוסט נהדר@}

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירתי @}

[הגבירה_בחום*]

בעצם, את הדברים הבאים תכננתי לספר לכם פה... סתם ככה, בדיבור הפנימי שלי איתכם..
בסוף יצא מזה פוסט... ככה זה כשבתוך השטויות שאני עוברת, מסתבר שטמונים זרעים ששווה לכתוב עליהם פוסט..
ככה זה.. הכל אפשרי
(-:

[הגבירה_בחום*]

למסירה: כחדשה + קלת דעת
אוקסימורון מוחלט בבלוג שלי (-:

[הגבירה_בחום*]

הקרב על היוגה

[קן_לציפור*]

את ממש מרבה במילים כאן, גבירתי... מה שלומך?

[הגבירה_בחום*]

הו קנג'י קטנה...
כבר עשיתי קאמבק לכאן ושוב, נעלמו לי המילים..
יותר נכון לומר שלא נעלמו, כי אצלי לא נעלמות מילים כ"כ מהר (הלוואי והיה אפשר להעלים אותן קצת ולקבל כאן שקט (-:), אני רוחשת וגועשת מבפנים רעיונות, מחשבות, מילים - מנסה לארגן אותן לכדי משהו רציונלי לכתוב, מקווה שבקרוב יבשיל ויפרוץ
אני בסדר... מתנהלת ביחד עם המורכבויות של חיי לטוב ולרע ולטוב שוב (-:

[הגבירה_בחום*]

שלום יקירותיי
גם היום אני לא אשת מילים רבות, רק אשת פוסט (-:
סיפור חיי בעת האחרונה

[הגבירה_בחום*]

האמת שעמדתי להביא לכאן שוב לינק לפוסט בבלוג.
אבל מכיוון שהפוסט הזה התחיל מדברים שרציתי לכתוב כאן, החלטתי פשוט לכתוב שוב את הדברים במלואם גם כאן

---

שבת בבוקר, אני סוקרת את מדף הספרים בהתרגשות.
זה רגע היסטורי שבו סיימתי לעת עתה, פחות או יותר, את ערימת הספרים ששוכבת לצד המיטה שלי ואני בשלה ופנויה לקלוט ספר חדש אל חייקי.
אני עוברת על מדף ספרי היוגה ועיני נופלות על ספר דק שקיבלתי במתנה לפני שנה: be as you are – זו כותרתו, שמייד מעוררת בי משהו, כמיהה קמאית, וגורמת לי לשלוף אותו בלי לחשוב חצי פעם מהמדף.
זהו ספר על הוראתו של ראמאנה מהרישי, ואני פותחת אותו באקראי, כמו שאני נוהגת לעשות עם כל הספרים שאני עומדת לקרוא, כאילו לבחון אם יש בינינו כימיה טובה לפני שאני מתחייבת לחיי זוגיות,
וזה הקטע שעליו נחות עיני: the self

זה אשר בו כל העולמות האלה, נראים כמתקיימים ביציבות.
זה אשר לו כל העולמות האלה, הם רכוש.
זה אשר ממנו צומחים כל העולמות האלה
זה אשר למענו כל אלה קיימים.
זה אשר באמצעותו, כל העולמות האלה באים לכדי קיום
וזה אשר הוא אכן כל אלה.
תן לנו לנצור את העצמי הזה, שהוא המציאות אשר בלב.

(תרגום חופשי מתוך: be as you are – the teaching of ramana maharishi by david godman)

ומכיוון שרק בפוסט הקודם כתבתי כאן בדיוק על הניסיון לבוא במגע עם אותו עצמי נצחי , לא נותר לי אלא לחזות שוב בהדהוד הזה המופלא של משהו שמתחיל להעסיק את הכרתי ומופיע בכל מקום – ולהביא אותו גם לכאן.
שבת שלום @}

---

כמובן שמי שרוצה לקרוא או להגיב בבלוג אז אפשר גם כאן

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תודה על השיתוף מותק,
הולכת לבדוק אותך בערוצים אחרים.

[הגבירה_בחום*]

קובעים לשתות קפה בארבע בבוקר.
למה? שאלה טובה.
מסוג הדברים שמתחילים כבדיחה והופכים פתאום למציאות.
אני מתעוררת ב- 3:45, מרימה טלפון לברר שוב שזאת לא בדיחה, מהצד השני קול חלוד, שלא נשמע מבסוט אבל מסמן לי להמשיך בתכנית.
יוצאת, מתקשרת ואוספת אל המכונית אדם שנבעט ממיטתו.
יושבים עוד שניה באוטו בלי לזוז. שואלים את עצמינו בלב ובקול רם, של מי היה הרעיון המטופש הזה.
ממשיכים לנסוע עוד מטר וחצי עד הכיכר הקטנה, ושואלים: להסתובב ולחזור לישון לא?
כן. עונים יחד. ברור. (האם שתיית קפה בשמונה בבוקר יצאה עד כדי כך מהאופנה?)
דבילים. שני דבילים, אנחנו מסננים לעצמינו בין השיניים, רגע לפני השינה.

[נטע_ק*]

קפה בארבע בבוקר- המממ
אני יכולה לראות את עצמי מתחייבת לדבר כזה וכנראה גם מקיימת. זה היה משאיר אותי הפוכה ליום שלם אבל סיכוי סביר שגם מחוייכת.

[הגבירה_בחום*]

אז זהו...
שהבדיחה הזאת כבר רצה זה זמן...
יש מקום ליד בייתי, שפתוח 24 שעות וכבר מזמן, נולדה לה הזממה להבין מה קורה שם בשעות האלה של אשמורת ראשונה, בעיקר מתוך סקרנות אנתרופולוגית.
אז פעם אחת, כשהזמן התאים בדיוק ונפל על לילה לבן, זה נעשה, והעלה את אותו חיוך של "הוצאנו לפועל את הגחמה ההזויה הזאת".
אבל לכוון שעון במיוחד כדי לעשות זאת באמצע הלילה, ללא כל סיבה טובה נראית לעין, להישאר הפוכים במשך יום העבודה הבא, כשאפשר לעשות זאת ארבע שעות אח"כ... - הרגיש מיותר.
מה שכן, החיוך נשאר. (-:

[נטע_ק*]

מה שכן, החיוך נשאר.
הכי טוב!

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אפשר לפתוח ברשימת משימות הזויות שמשאירות חיוך...
ממממ? יש רעיונות?

[אשה_שמחה*]

[הגבירה_בחום*]

_אפשר לפתוח ברשימת משימות הזויות שמשאירות חיוך...
ממממ? יש רעיונות?_
ודאי (-:
הנה למשל אחת שגם הועלתה, הוגדרה כהזויה ולפי כך הוצאה מיד אל הפועל:
".... מה עם סמי בכיכר (אותה מסעדה שנמצאת בכניסה לחדרה שאף פעם לא מובן לי מי באמת יושב שם??), מוכרחים לעצור שם בפעם בשביל בקטע"
ושוב, בהזדמנות הראשונה וההזויה, נזכרים בזה ומתחילים כבדיחה לגלגל: "בדרך חזור סמי בכיכר כן?" כןכן.. "
וכשמתקרבים לשם, נאמר המשפט: "טוב... מה, עכשיו נמשוך את הבדיחה הזאת חודשים עד שהיא תהפוך למציאות? בואי נגמור עם זה כבר עכשיו" טוב..
בדרך לשם קצת לפני רואים שלט ניאון "רפי בצומת" - מסתכלים אחת על השני ונקרעים...
אחרי שסימנו וי על הזיית סמי בכיכר, מהרהרים בקול רם: "אחרי סמי בכיכר... כמה נמוך, ולאן עוד נשאר לרדת?"
לרפי בצומת - עונים פה אחד.

[קן_לציפור*]

שמחה שאת חוזרת לכתוב... לאט לאט, אבל בטוח

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוהוהו
אני רואה שאת כבר מוכנה וכבר מנהלת מחקר קטן בענייני משימות הזויות.
טוב סמי בככר זה בטח סמי בורקס לא?
אם בורקס, לא טוב... צרבת תוך שתי שניות.

אשמח כמובן לשמוע על עוד משימות הזויות מהעבר או מהעתיד (-:
לילה טוב @}

[הגבירה_בחום*]

נקודינה... לא מדובר בסמי בורקס
אלא בשיפודי סמי בכיכר... גרוע באותה מידה....חח
במקרה זה תפסנו שתי ציפורים במכה אחת: סימנו וי ואיקס ביחד (-:
עכשיו רק נותר לחכות למצב נואש מספיק כדי לסמן וי ואיקס יחד על רפי בצומת
וחוץ מזה, נקודית, אני מתפלאת עליך.. אני הרי פינקסאית ידועה וחוקרת עמים ומשימות הזויות ידועות (-:

קנג'י מותק, אני משתדלת עכשיו לתרגל חזרה את הכתיבה, מקווה לשמור על עקביות @}

[אום_שלום*]

במקרה זה תפסנו שתי ציפורים במכה אחת: סימנו וי ואיקס ביחד (-:
מזכיר לי את שנות הנעורים כשהתחלנו לקבל רשיון, ועוד נסעו אז במכוניות של הקיבוץ והיינו לוקחים רכב ומתחילים לנסוע, לאן שיקח אותנו הכביש ומגיעים לכל מיני מקומות הזויים ("נאפיס" בראשון לציון למשל).

[הגבירה_בחום*]

מזכיר לי את שנות הנעורים כשהתחלנו לקבל רשיון, ועוד נסעו אז במכוניות של הקיבוץ והיינו לוקחים רכב ומתחילים לנסוע, לאן שיקח אותנו הכביש ומגיעים לכל מיני מקומות הזויים ("נאפיס" בראשון לציון למשל).
בהחלט יש אלמנטים רגרסיביים מבחינתי בסוג ה"בילוי" הזה (-:

נאפיס... הממ - משהו שאפשר כבר עכשיו לסמן עליו וי ואיקס...חח @}

[מי_מה*]

אלמנטים רגרסיביים זה השם השני שלי בשנתיים האחרונות....

[הגבירה_בחום*]

אלמנטים רגרסיביים זה השם השני שלי בשנתיים האחרונות....
הוי מותק, איזה יופי לך שלא שמך הראשון (-:

ואיזה כיף לראות פה אתכן שוב. 'תגעגעתי

[הגבירה_בחום*]

פוסט חדש, על כבדות, עצלות וחוסר חשק - בטח לא מוכר לאף אחת מקרוב (-:
לכן ארג'ונה, הילחם!
@}

[הגבירה_בחום*]

מתמודדת כל רגע עם הצורך לשחרר, וככל שזה נחוץ יותר, כך אני נאבקת ומנסה להאחז.
יותר ויותר רואה בברור עד כמה אני לא מסוגלת לחיות באי וודאות ולנוח בתוכה ועד כמה זה בדיוק המקום שבו אני צריכה לחצוב.
אני בורחת כל הזמן אל העשיה. גם כשכבר הכל נעשה, והכל נאמר ועכשיו יש מן רווח כזה שבו הדברים שנאמרו ונעשו נמצאים בחוץ ופועלים את פעולתם, ויש שם איפשהו בחלל, התארגנות מולקולרית, אטומית של התרחשויות שאין להן עדיין ביטוי פיסי מעשי על פני השטח, רק התארגנות מחדש תת קרקעית שכזו, ואין מה לעשות בתוכן מלבד להיות שם.
ובכל זאת במקום הזה, knowing all that, אני חושבת מה עוד אפשר לומר, מה עוד לעשות שלא נעשה, איזו עוד פעולה יכולה להתבצע כדי לאפשר לי שליטה מדומה, הרגשה שאני עושה משהו, בשביל דבר שאין עוד מה לעשות עבורו חוץ מלהיות בו ולא להפריע למהלך ההתרחשויות להתבצע, בקצב ובזמן המדוייקים לו.
אני מבינה שאני נלחמת עכשיו על הדבר האמיתי: החופש היחיד האמיתי שיש - החופש לנוח בתוך אי וודאות שהיא כל עולמנו.
ובעודי מתפתלת ונאנקת בחוסר הידיעה שלי, אני קולטת שוב, על בשרי, עד כמה שחרור אמיתי בא מתוך שליטה אדירה...
@}

[חצי_נימול*]

היי גבירה

וואו ....... ראיתי את הצילומים שצילמת.... באמת עבודה מאוד איכותית, תמשיכי כך
כל הכבוד
יאיר

[חצי_נימול*]

יפה אמרת

[אני_חצי_נימול*]

הפוסט האחרון ממש יפה

[הגבירה_בחום*]

תודה רבה יאיר
על תשומת הלב, על כך שקראת, והתבוננת ובאת לשתף
תודה על המילים הטובות
וכבוד גדול הוא לי, שכן מעולם לא ביקר פה בדף, ואותי בכלל, חצי נימול (-:
אז תודה שוב ויום משובח
גבירה וחצי @}

[ציל_צול*]

אהלן, ערכתי את הדף במה אנו עוסקים והוספתי לו קטגוריה של פילאטיס ויוגה כי רציתי לפרסם את גיסתי שמלמדת פילאטיס.
את מופיעה בקטגוריה אחרת של טיפולים משלימים כמורה ליוגה.
ראשית, לדעתי יוגה אינה טיפול משלים אלא פשוט... יוגה.
שנית, המודעה שלך נבלעת שם בין המוני טיפולים משלימים וחשבתי שראוי להפריד.
בקיצור, לא רציתי להחליט עבורך אבל אני חושבת שכדאי שתעבירי את המודעה שלך לקטגוריה החדשה כדי שתבלטי יותר.
בהצלחה רבה.
נ.ב - קראתי לאורך השנים דברים שכתבת כי אני עצמי מתרגלת יוגה כבר שנים ארוכות ותמיד למדתי ממך משהו אז הנה הזדמנות לומר תודה.

[עדינה_ניפו*]

אני מבינה שאני נלחמת עכשיו על הדבר האמיתי: החופש היחיד האמיתי שיש - החופש לנוח בתוך אי וודאות שהיא כל עולמנו.
גבירה יקרה, נגעתי בי בדיוק במקום.
מרגישה כל כך חזק את דברייך.
ובעודי מתפתלת ונאנקת בחוסר הידיעה שלי, אני קולטת שוב, על בשרי, עד כמה שחרור אמיתי בא מתוך שליטה אדירה...
אם בא לך לפרט על זה קצת יותר אני אשמח לקרוא... (-:
שיהיה לילה טוב

[הגבירה_בחום*]

הי עדינה...
לפרט על זה, בוודאי שבא לי לפרט על זה, זה העיסוק המרכזי שלי בחיים, הצמד הבלתי נלאה הזה ממלא את ימיי ולילותיי.
אני כותבת עליו הרבה בבלוג שלי, והוא שזור כמעט בכל הפוסטים, לפעמים באופן ישיר ולפעמים בעקיפין.
העניין הוא שאנחנו נוטים לבלבל שחרור עם אי עשיה או בטלה, בעוד שאלה לא מקדמים אותנו לשומקום כי הם משאירים אותנו אחוזים ומשועבדים לגמרי לחיים האלה, מלאי הקונפליקטים והסתירות.
שחרור אמיתי של משהו, יכול לקרות כאשר יש יכולת לעשות הבחנה בין מה שהוא אנחנו למה שהוא לא ואז אפשר לשחרר באמת את כל מה שמימלא לא בשליטתנו (לשחרר את האשליה שיש לנו לגבי השליטה שלנו בדברים) - וכדי לעשות את זה, צריך לעבוד מאוד מאוד קשה ולרכוש שליטה אדירה, כי בלעדי עבודת האבחנה וההפרדה הזאת אנחנו שוהים רוב הזמן בבלבול וכאוס מוחלט.
אם לפשט את זה לכדי דוגמא, אפשר לראות את זה מצויין בעבודה עם הגוף.
מתי אני באמת יכולה להרגיש משוחררת בתוכו? רק כשאני מאוד מאוד חזקה, ומאוד גמישה, ומאוד פתוחה - והוא בעצם לא מגביל אותי יותר, בלי העבודה הקשה הזאת היומיומית שמנסה כל פעם לכבוד עוד פיסה קטנה של שליטה בגוף, אני נשארת כלואה בתוך הגוף הזה, שנחסם, שמשתנה, שמזדקן, שמתבלה אם לא עובדים איתו....

מקווה שהצלחתי קצת לשפוך מעט אור על העניין, זה נושא שאפשר ונחוץ לחקור בו שנים ארוכות, חיים שלמים...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אם אפשר להידחף פה... יש לי גם כמה אנלוגיות:

כשאת שולטת בנהיגה כפי שצריך, אז את יכולה לנסוע בנינוחות ולא להזיע בכל רגע של נסיעה.

כשאת שולטת בקטע מחול - בצעדיו, במקצביו ובמה שאת רוצה להביע בו - אז את יכולה לרקוד מתוך שחרור מוחלט.

שלא לדבר על הסיפור של אושו המצטט חכם סיני שנשכח לי שמו:
כדי לצייר עיגול מושלם יש צורך לא להתאמץ, לעשות זאת כמעט מתוך היסח הדעת.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שליטה מולידה שחרור.
שליטה - אם שליטה גופנית ואם שליטה רוחנית.
שחרור - להיות מסוגל לעזוב הכל ללא פחד ולתת לקיום/לרוח/ לרגע/לאלוהים/ להוביל אותך

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ובאופן קצת מבלבל, חכם אחד אמר לך פעם גבירה:
כשיש לך רעיון לציור, עזבי אותו ולכי לצייר.

[הגבירה_בחום*]

תודה רבה יקינטונית ונקודית, על התוספות והאנלוגיות @}
אני לא חושבת דווקא שזה מדוייק לומר שתמיד צריך לזרום ולהשלים עם המצב.
אני חושבת שלפעמים יש מצבים שלא טובים לנו וצריך לפעול לשנות אותם, אבל התקדמות יכולה לקרות רק כאשר יש קבלה או הסכמה להכיר את המצב כפי שהוא, ואז לבחור להגיב בדרך שנראית לנו נכונה ברגע הנתון, לעשות את מה שנראה לנו נחוץ באותו רגע ולשחרר את כל שאר ה-איך, מתי, למה... - ושאר הדברים שאינם תלויים בנו - וזו שליטה
ושחרור (-:
אני חושבת שאף אחד מהם יכול להתקיים בנפרד... תמיש משהו צריך להיעשות ומשהו אחר במקביל צריך להיעזב, ועצם היכולת ללמוד לעשות את זה (לראות מה לעשות ומה לשחרר), באה מתוך שליטה במצב, ומביאה איתה שליטה נוספת, (ושחרור...) (-:

_ובאופן קצת מבלבל, חכם אחד אמר לך פעם גבירה:
כשיש לך רעיון לציור, עזבי אותו ולכי לצייר._
ואי אפשר לומר שלא שמעתי בקולו, חלקית.. - עזבתי, והלכתי לצייר ואז עזבתי גם את זה והלכתי בכלל (-:

[פלונית_אלמוני*]

הי...
באתי לחבק אותך. מזמן לא ואני מתגעגעת לפעמים..
החיים שלי עמוסים מאד ומלאים מלאים בעשייה ואני נשמרת, לא להניח לדעתי לנדוד למחוזות רחוקים..
אבל אני עוקבת לפעמים בשקט, ואני אוהבת את מה שאני קוראת..

חיבוקים!
(את יודעת, הכי אני מתגעגעת לזמנים האלה שהיית בתפקיד הדי.ג'י שלנו להערב...)
(זה מה שעלה לי בראש http://www.youtube.com/watch?v=ZJP-XSomYII )

נחל