הגבירה בחום

[עדינה_ניפו*]

פוסט מקסים (-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

הנני כאן

[אשה_שמחה*]

נהניתי לקרוא את טפטופייך...

[הגבירה_בחום*]

יקירותיי!!
איזה כיף שאתן כאן איתי בטפטופיי (-:

[קן_לציפור*]

גם אני בקוראות... כיף לקרוא אותך כאן. אחרת מבלוג שלך.

[הגבירה_בחום*]

כןכןקנג'י דיר,
מוכרחה לומר, שאת האחרות הזאת אני "צריכה" לברוא מחדש כל פעם... משמע: שפעם לא היה בלוג ואז כל בליל המחשבות, רגשות, תובנות נכנס לכאן וחי לו בהרמוניה.
אח"כ נוצר בלוג, וכיוון שהוא בלוג יוגה, דברים מסוימים ונוסחים מסויימים ירדו ממנו בסלקציה, כיוון שאנשים באים לבקר בו מתוך עניין ביוגה בעיקר, כך שגם החוויות האישיות שאני חושפת שם, הן כאלה שהיוגה קשורה בהן - זה נכון שהיוגה חובקת כל, וקשורה בנפש האדם, ובכל זאת, אתן מבינות למה אני מתכוונת (-:
ואז כבר נוצרה מן חלוקה כזו לפיה, כלפעם שיש לי משו לכתוב אני צריכה להחליט לאן בדיוק הוא מתאים וכדי שהמקום השני לא ישאר ריק ומיותם - כמו שקרה עם הדף הזה, אני צריכה לייצר אחרות (בשורוק)
והדברים בחיים הרי באים יחד, מעורבבים ( חול וסוכר יחד - כמו שאומר יוגננדה ב"אוטוביוגרפיה של יוגי") כך שגם פה, אני צריכה לברור ולבחור בסוכר שמתאים עבור כל אחד מהבלוגים ולסנן את החול שלא יכול להיכנס... וזה מצריך מיומנוץ' (-:
ואפרופו, מיון סוכר וחול, הנה פוסט שכתבתי הבוקר, במקום להתאמן: כרוניקה של עצלות ידועה מראש
@}

[מי_מה*]

קורע מצחוק ולגמרי מתוק. וגם צובט בשוליים כי כל כך מוכר

[הגבירה_בחום*]

תודה מימוש, בניתי על תמיכה מיוגיגיות האתר והנה לא בוששה לבוא (-:
גם היום מצאתי עצמי קמה לאותה מטרה השכם (דבר שאת מימה דיר, עושה במיומנות, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב)
ושבתי לישון לשעה, ושוב נוכחתי לדעת כמה קשה לי להתעורר מהשינה הקטועה הזו, כאילו השעה הזו לא תרמה במאום...
לפחות ממנה כן קמתי והלכתי לאימון קבוצתי מחוץ לבית, כך שהשתמטתי מתחושת ההשתמטות ויצאתי מהבית.
מצאתי את עצמי עד מהרה בתוך כלב עם ראש למטה מתמשך (מתוך שעה וחצי ביליתי שעה בממוצע בכלב), מנסה לנמנם ללא הועיל...פחח (-:
מה שכן, השעור שלימדתי אחרי כן, יצא כל כך עמוק ועוצמתי, שכנראה בכל זאת בישלתי משהו בנמנומיי המקוטעים ביממה האחרונה
שבת שלומות @}

[הגבירה_בחום*]

מצב הרוח לא ברור.
ואיכשהו, מתוך הרגל, כשהוא לא ברור, למדתי לתייג אותו כ"רע", להשליך אותו מאחורי גבי אל ערימת ה"מצברוחים" השליליים ולהפעיל מייד את המנוע של רגשי הנחיתות ואי שביעות הרצון העצמית...
והנה, משהו כנראה משתנה (פחחח.... משהו כל הזמן משתנה), כי היום האנרגיות קטנות כאלה, בגובה דשא שלא נגזם זה זמן, פזורות נאפש כאלה, ולידם אני מתקיימת עם כבוד וחמלה עצמית, כמו נותנת להן (לאנרגיות) יד ואומרת "אמא כאן"
וזו תחושה חדשה, להרגיש את החיות הזאת בתוך העייפות החיצונית... לחוות את הקליפתיות הזאת נפרדת ומחוברת - יחד ולחוד. דו קיום.
אפשר להיות מבואסת מבלי לכעוס על עצמי. אפשר להיות "תשוש ובלי כוחות, ממש כמו חוף" (-: ובכל זאת לראות את עצמי מלאה בטוב - כמה מרענן..
ואיכשהו, המילים האלה מתחברות לי אל player]הקליפ הזה embedded[/po] שביימה בחורה נפלאה ומוכשרת שאני מכירה.
@}

[מי_מה*]

סאחטיקה אחותיקה.מעולה

[אמא_ללי*]

וזו תחושה חדשה, להרגיש את החיות הזאת בתוך העייפות החיצונית... לחוות את הקליפתיות הזאת נפרדת ומחוברת - יחד ולחוד. דו קיום.
ואו, מבינה בדיוק על מה את מדברת, גם אני חוויתי את זה לאחרונה. אצלי זה הרבה פעמים קשור לזמנים מסוימים בחודש, ובחודשים האחרונים החלה להפציע (לאט לאט, ולפרקים) ההכרה שזה שאני מפוזרת, קצת נוגה ולא בפוקוס לא אומר שאני לא שווה כלום, שהכל אבוד ולכן אני צריכה להרגיש ממש רע עם עצמי.

אז אני מזהה את המצב הלא ברור (אה, שלום לך), עושה לו מקום מסביבי, בתוכי, לצידי וכו', וממשיכה להתקיים. לפעמים.
כל כך טוב שאת כותבת.

[הגבירה_בחום*]

מימה יקירה, תודיקה אחותיקה @}
וללי, יקירתי. טוב לכתוב. וכל כך טוב שבאת (-:

[פלוני_אלמונית*]

[קן_לציפור*]

מעולה, מעולה. היה שווה את המצב רוח הלא ברור, להגיע לחוויה הזו.
תודה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ברוך שובך לבאופן @}

[קן_לציפור*]

ברוך שובך לבאופן
הוצאת לי את הברכה מהמקלדת

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי האהובות
ברוכות המבקרות המחבקות והתומכות

[הגבירה_בחום*]

מה מושך אותי למטה:
כשאני מאבדת את אשליית הבלעדיות שיש לי על הדברים.
כשאני מרגישה נשארת מאחור, כאשר אני משווה את התקדמותי שלי לאלה של אחרים ונוכחת לגלות שבזמן שאני "דורכת במקום" או לא נמצאת בקפיצה קוונטית, אחרים צועדים קדימה..פףףף - ממש שוק (-:
כשאני מסתכלת על אחרים ורואה אותם מגיעים להישגים שציפיתי מעצמי להגיע אליהם
כשאני מצפה מחברים ואנשים קרובים לבחור את "הצד שלי" על פני צדדים אחרים.
כשאני מתייגת את אי השליטה שלי בדברים שאינם בשליטתי כאיבוד שליטה שלי - כמה מטופש..
כשאני נוטשת את מכלול הדברים שבהם יש לי שליטה מלאה ונדבקת אל מכלול הדברים שמחוץ לשליטתי ומנסה לחולל שם בחוץ שינויים במקום לחולל שינוי, כאן אצלי.
כשאני שוכחת שזה התפקיד של האגו שלי, למשוך לכיוונים האלה, ומצפה ממנו, בשלב זה של יחסינו לדעת את מקומו בתוכי - כמו לצפות מילד בן 5 להסתכל על חפיסת שוקולד שהוא הכי אוהב ולבחור בגזר אורגני (-:
כשאני שוכחת שזה התפקיד שלי להעמיד אותו במקומו יום אחרי יום. הוא רק עושה את מה שיודע לעשות...
כשאני מבלבלת יום כזה של בלבול ובחישה פנימיים וקוראת לו בטעות "יום רע"
@}

[נטע_ק*]

[אמא_ללי*]

את נהדרת. ומדויקת.

מתחיל לדגדג גם לי לכתוב בימים האחרונים.... חילופי העונות אולי?

[קן_לציפור*]

כשאני מבלבלת יום כזה של בלבול ובחישה פנימיים וקוראת לו בטעות "יום רע"
מצוין, מצוין, מצוין.
לא רק זה - כל הפוסט.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וזו תחושה חדשה, להרגיש את החיות הזאת בתוך העייפות החיצונית... לחוות את הקליפתיות הזאת נפרדת ומחוברת - יחד ולחוד. דו קיום.
הפוסט הזה עבר חלף ביעף, אבל יש פה צעד ענקי גם אם הוא בנגיעה, שהרי אם חשת את הניפרדות הזו - את מן הסתם תרגישי אותה שוב , יותר או פחות.
בסוף תפתחי לנו אשרם..(-:

[הגבירה_בחום*]

יקירותיי, כמה כיף שאתן פה!
ללי, קדימה, בואי... אני מנסה לאמץ את הגישה של סיינפלד בעניין (its a show about nothing) וללמד את עצמי להטיל זרקורים קטנים על רגעים גם כשנראה שממש אין מה לכתוב (-:
קנג'י, את נהדרת בעצמך, ותודה על הליווי והתמיכה הצמודים האלה!
ונקודינה אהובתי המסורה זה שנים, אני גם מקווה שזה צעד.. לא יודעת אם ענק, צעד קטן שבא בעקבות אלפי צעדים קטנים אחרים ולפני עוד טריליוניי צעדים אחרים ואני מקווה שדווקא בגלל קטנות קומתו ופנימיותו הוא ישוב להרים את ראשו (-:
ושוב, הרשי להשמעי צפירת הרגעה: אין חשש לאשרם (-:
גדול לכולכן

[רוצה_לעזור_לי*]

וואו
וואו גדול
איזה דיוק, איזה אומץ, איזו בהירות, איזו הקשבה וחיבור ואומץ, שיצרים דיוק.
מקנאה בך במלוא המובן החיובי של המילה.
שוש..

[הגבירה_בחום*]

שושקה
תודה יקירה על החיזוקים, המונולוג הזה קורה בתוכי ממילא, לפעמים ביום בהיר הוא מאפשר לי להשחיל מילה ואנחנו מנהלים דיאלוג
ואהבתי את הטוויסט מ"רוצה לעזור", בצרוף סימן השאלה, זה נראה לרגע כמו שאלה אמיתית - ורק למען הסר ספק התשובה היא: בטח! בטח שאני רוצה (-:
נשיקות וחיבוק @}

[הגבירה_בחום*]

לפעמים, עם כל המודעות והחדות, כל כך קורץ להתפתות לחוסר הרלונטיות של השאלה: למה דווקא לי?
(למרות הידיעה שזה שעושה אח"כ צרבת איומה...)
@}

[י_פה*]

בוקר טוב אחותי,
היום יהיה לך יום מקסים. לכולנו .

[הגבירה_בחום*]

תודה יפצ'וק @}

[עדינה_ניפו*]

רק רציתי להגיד תודה על מילותייך הנעימות אלי בדף של מימה לפני כמה ימים.

כשאני מבלבלת יום כזה של בלבול ובחישה פנימיים וקוראת לו בטעות "יום רע"
כל כך אוהבת את המשפט הזה (אוי, הולכת לגריין אותו, אף פעם לא גריינתי אף אחד!)
ובכלל אהבתי את כל הפוסט היפייפה הזה.

אני מנסה לאמץ את הגישה של סיינפלד בעניין (its a show about nothing) וללמד את עצמי להטיל זרקורים קטנים על רגעים גם כשנראה שממש אין מה לכתוב
מעולה! אפשר לעשות את זה במשך כל היום (-:
אוי, גם את זה אני הולכת לגריין...
מתחילה להרגיש התמכרות חדשה בפתח?


לפעמים, עם כל המודעות והחדות, כל כך קורץ להתפתות לחוסר הרלונטיות של השאלה: למה דווקא לי?
כן, לחלוטין לא רלוונטי... דפדפי... (זה מה שבעלי תמיד אומר לי על מחשבות מהסוג הזה )

חיבוק גדול גבירה נאווה

[מי_מה*]

עכשיו טורי להזדהות. במיוחד מזדהה עם החלק הזה של ההשוואות והקנאות (תראי איך בהתנדבות אנחנו סוחבות עוד משקל במסע הזה של החיים "המפקד המפקד! אני אסחב את הג'ריקן!")
.
למרות הידיעה שזה שעושה אח"כ צרבת איומה
LOL

[קרן_שמש_מאוחרת*]

קשה לי לצאת מהקונכיה הוירטואלית, אבל קוראת אותך כל הזמן..

[מי_מה*]

זה היה תורי כמובן. גם היה תורי להחליף ת' בט'. יצאנו תייקו לגמרי

[אלמונית*]

עכשיו טורי להזדהות. במיוחד מזדהה עם החלק הזה של ההשוואות והקנאות (תראי איך בהתנדבות אנחנו סוחבות עוד משקל במסע הזה של החיים "המפקד המפקד! אני אסחב את הג'ריקן!")

בהחלט מסכימה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איזה אחוות סובלות.. ממש תענוג (-;

[הגבירה_בחום*]

חברות יקרות, איזה כיף איתכן!!!
עדינה יקרה, תודה! נראה שנפלת חזק בגיריונים (-:
קרן, איזה כיף שיצאת בכל זאת מהקונכיה ובאתי לבקר
תודה לאלמונית המסכימה
מימה דיר, תודה על הדימוי הטירון המורעל, ללא ספק יכנס לשימוש החל ממחר, ואין ספק... אנחנו פיטים (פיטיות?) לגמרי בעניין ה-ט' (-:
נקודוץ' - את רואה פה סובלת באופק? (-;

[נוצ'קה*]

כשאני מרגישה נשארת מאחור, כאשר אני משווה את התקדמותי שלי לאלה של אחרים ונוכחת לגלות שבזמן שאני "דורכת במקום" או לא נמצאת בקפיצה קוונטית, אחרים צועדים קדימה..
תודה! על כל הפוסט ובמיוחד על המשפט הזה. מאד מאד רלוונטי לי להיום.

[הגבירה_בחום*]

תודה נוצ'קה..
כתבתי, "דורכת במקום" במרכאות, כי אני לא מאמינה שמישהו מאיתנו באמת דורך במקום...
העולם נמצא בתנועה מתמדת ואנחנו חלק ממנו, משתנים כל הזמן, בכל שבריר שניה, ברמה התאית ובזו הקוסמית, מה שכן אנחנו לא תמיד רואים את השינוי שקורה בנו, בין אם הוא נסתר או לוקח זמן עד שהתוצאה שלו עוטה צורה ויזואלית.
אני עסוקה מאוד בימים אלה בליבה של הדברים, בלהרגיש את המרכז ולראות איך התמקדות בו משפיעה על כל השאר ומתוקף זה, כל דבר שאני עושה, כותבת או קוראת מתקשר מייד למקום ההוא.
אני מבשלת שני פוסטים עבור בלוג היוגה ששוב מנסים להגיד את אותו הדבר, והאימונים שלי מתעסקים בצורה כ"כ מאסיבית בזמן האחרון עם הליבה של הגוף, עם הרובד העמוק ביותר בבטן שגיוסו מושך אחריו את כל השאר ומחזיק אותם בקלילות.
ואני חושבת שגם המשפט הזה המצוטט, הוא עוד דוגמא להיחלשותו של המרכז, וכשזה נחלש, גם הרבדים האחרים והשוליים הופכים כ"כ מאומצים...
כי הרי אם אני במרכז שלי, כל הזמן, אני עדה לשינוי המדהים שמתחולל בתוכי בימים שאני לא זזה הרבה וגם בימים שבהם אני באמת במן קפיצה טרנסאטלנטית, ושני המצבים נראים לי מדהימים באותה המידה כי המרכז שלי יציב וממלא אותי ואז התקדמותם של האחרים (לא אומר שלא מעסיקה אותי כלל, זה יהיה שקר) פחות מטרידה אותי, כי אני לא חווה את עצמי בשום רגע דורכת במקום.
בגוף אני ראה את זה מצויין, כשאני מגיעה אל המזרן, נטולת מטרות מלבד לעלות המזרן ולהתאמן, כל דבר שמתחולל עליו, עבודת הרגליים, השתרשות, התארכות, איסוף הבטן, נראים לי שינויים כ"כ עוצמתיים, ממש באותה המידה אם פתאום מתוך כל הריכוז והעבודה הזאת פנימה, פתאום מצליחה לי תנוחה קשה שאני מתאמנת עליה חודשים.. לעומת מצבים שבהם אני מגיעה עם החלטה להצליח משהו, וכבר מראש אני עסוקה בתפל, במקום שלא יכול להתחבר אל הכוחות שלי וליצור התקדמות אלא למקום שמחליש אותי...

[הגבירה_בחום*]

משהו מפריע לי,
הוא מפריע לי כי הוא מסמל משהו אחר, גדול יותר ומופשט יותר.
המשהו הגדול והמופשט יותר מפריע לי, כי הוא מעיד (בעיני!) על רגש מסויים, לא שלי כמובן...(מה פתאום, פחח, ממתי זה נהיה טרנד להתעסק ברגשות שלי במקום לחפור באלה של אחרים??) (-:
אבל כשאני בודקת את הרגש ההוא ואת שלל ביטוייו, אני מגלה שלא כצעקתה כלל, ואותו רגש (שאת חסרונו ההפרעה הסימבולית מייצגת) - פורץ בשלל דרכי ביטוי אחרות ומשאיר את התזה שלי עקרה, ריקה מתוכן.
אבל מפריעה לי באותה רמה.
מסקנות?

• אני נאחזת (גם) בסימבולים ריקים מתוכן, חסרי משמעות שאינם מעידים דבר עלי או על הרגשות של אנשים כלפי?
• אני צריכה למצוא מהר צידוק לתזה שלי ולמלא חזרה בתוכן, מצידי בקש יבש, את הסימבול העקר והגלמוד שלי, ולתת לו תוקף?
• אני צריכה לתת לסימבולים ריקים מתוכן להתייבש וליפול, ואז ללמוד לשחרר אותם מתוכי? (לאאאעע)

[סגו_לה*]

המפפ....אההה!
d-:

[הגבירה_בחום*]

מכירים את התחושה הזאת, שפתאום משו משתנה בסדר היום ומשאיר אתכם עם תחושת יום מרוח ולא מנוצל, אפילו לפני שהוא התחיל?
שעור פרטי ב- 8:00 בבוקר. אני מכוונת אמש שעון לשבע, הבוקר מתעוררת בשבע מצלצול השעון, מעורפלת לגמרי, וכשקמה לכבות אותו, אומרת לעצמי: "היום יום רביעי, האימון שלי מתחיל ב 9:00, מה פתאום כיוונתי שעון לשבע?" מכוונת שעון שוב לשמונה ועשרים ומתעוררת גם ממנו, בהבנה שיש לי תלמיד! שמחכה לי כבר עשרים דקות! וגרוע מזה, שהיום לא יום רביעי...!

בעקבותיו, התבטל האימון הקבוע שקורה כל יום שני בשש השנים האחרונות עם חברותיי היוגיגיות (חופש חנוכה, יש ילדים לבדר..), והנה אנחנו כאן, 11:30 לפנות צהריים, ויש מן תחושת הישמטות כזאת, כאילו אין לי כוח בידיים, לסגור את האצבעות ולתפוס את הזמן שלי, לתפוס את עצמי ולדחוף קדימה, לקראת משהו, הכל נשמט, ולי אין רצון מיוחד באמת לעצור את זה, אבל יודעת שלתת לזה להישמט יגרור אחריו פשוט יותר עבודה לאח"כ...
אני במן תחושת נמנום כללית כזו (רגע של סנגוריה: זה נכון שהייתי חולה כמעט כל השבוע ואני רק עכשיו יוצאת מזה) או יותר נכון כמו התעוררות מהרדמה, מן משהו שמונע ממני לקום ולהניע, לפתח וליזום מחדש דברים, רעיונות, מצבים, לייצר מציאויות.
אני יודעת, שבתור התחלה, כדאי לי להפסיק לכעוס על עצמי ולקבל את זה שככה אני עכשיו קצת יותר איטית, וגם זה יחלוף, וגם זה בסדר (כי אולי המשפט השגור ביותר במוחי הוא שזה "לא בסדר") ויחד עם זאת, אם לחזור אל היוגה שלי ולהשתמש בה כמחסה הנפלא ביותר שיש לי - יחד עם זאת עם הקבלה והעזיבה, כדאי שאקום ואעשה, משו, אפילו הקטן שבקטנים, כי התקדמות לא תושג אף פעם בלי איזושהי מידה של עשיה וקבלה ביחד...
לא נראה לי שיהיה רגע נאות יותר מזה לקום ולהכריז באומץ על הליכתי לשטוף כלים (-:

[קן_לציפור*]

יקירתי, להזכירך בשבוע האחרון היית חולה, לא? אז give yourself a break!
חוץ מזה, שהדבר הכי טוב שבטח יצא מהיום הזה הוא פוסט חדש בבלוג שלך, לא?
מחכה וחיבוקים

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איך שאת לא אוהבת לא להיות רתומה למשימות...(בניגוד אלי למשל).
מה הבעיה להימרח בבית בכיף? לראות משהו בטלוויזיה, לשמוע משהו ברדיו, להקשיב לדיסק, לקרוא מאמר מעניין, לקרוא ספר מעניין, להחליט לצייר, אולי לכתוב, לצאת לטיול מסביב לבית, לשיר שירים, להכין משהו טעים, לנקות משהו שלא נגענו בו הרבה זמן, לצבוע משהו בבית, לדבר בטלפון, ללכת לחבר/ה, ללכת לבהות באופק, לרדת לבית קפה, לתלות כביסה או להוריד כביסה, או לקפל כביסה, או להעמיד כביסה (-: (ככה זה אצל אמהות...), לטפל במשהו בבית שמזמן לא טיפלנו, להכין מנדלה, להכין ברכה לחברה שנורא אוהבת את הברכות שלך, לתפור, להתאמן, למדוט, לנסוע ליעד לא ברור, להכין הפתעה לאהוב, לגלוש באינטרנעט,
טוב הייתה לי מחשבה להמשיך ולהמשיך אבל אין לי יותר כוח..שולחת

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירות
אתן כמובן צודקות, ואכן, המחשבה שמלווה אותי, היא לחזור למקום הפנימי שמשמח אותי ומשם לעשות את מה שאני אוהבת וגם את מה שאני חייבת....
כי הרי, ניקודינה, כל הדברים שפרטת (ואני מודה לך בשם הצוות וההנהלה שעצרת ושלחת, כי המסר התקבל (-:) הם תלויי סטייט אוף מיינד.
כשאת בהלך רוח, יצרני של עשיה טובה, ופתאום מגיע יום חופשי, יש יכולת לחוות אותו כחופש, והכל מייצג בו, את היותך אדם חופשי בן חורין, החל מלשבת בגינה עם כוס תה ולהקשיב לציוץ הציפורים וכלה בלהכין ברכה לחברה שנורא אוהבת את הברכות שלי (במיוחד נקלט אצלי המסר הזה, טוב שלא מזכירים כאן שמות (-:), אבל נגיד אם את מובטלת, וכל אצלך הוא סוג של "חופש" כפוי שבו יש לך לכאורה את כל הזמן לעשות את כל הרשימה הנאה שמעלי, ועדיין, רוב הסיכויים שתתקשי לחוות אותו כחופש... ככה זה, הכל יחסי כאן, וההפכים מגדירים אחד את השני ולפעמים כדי לחוות אחד, צריך להרגיש יותר את השני..
אז תודה לאל, אני לא מובטלת, ויש לי את העבודה הנפלאה בעולם (שגם עליה אני מצליחה לקטר),
והתחושה שלי היום, נובעת כנראה מהרגשה כללית תקופתית של נסיגה, של חוסר מוכנות להניע, ליצור, ליזום, לחדש, להמציא (וקנג'י יקירתי, לצערי זה כולל גם את חוסר המוטיבציה לכתוב פוסטים... ויש רשימה מתארכת של ראשי פרקים שמחכה) ועסוקה ביותר לקיים את הקיים. ואת זה אני לא אוהבת, ומשם זה מגיע.

ובסופו של דבר, הרוב הגדול אכן מתחיל בראש, ומשם יכול לבוא השינוי, וזה בעצם מה שאני מנסה לעשות מאז כתיבת הפוסט הזה כאן, ואם הייתי ממש בעניין של להסתכל על החלק המלא בכוס אפילו הייתי מסמנת וי על כמה משימות שעשיתי (-:
בצד זה, אני מרגישה שמעבר לגעגוע לעשיה (זה בעצם הגעגוע לתחושה של להיות בעשיה ולאו דווקא למשימה ספציפית כזו או אחרת, כי הרי משימות לא חסר) חשוב לי להסכים להיות שם במקום ה"לא היי", במקום האמצעי הזה, תוך כדי העשיה, או אי העשיה, להסכים להיות בביינוניות מקומית

חיבוקים, ותודות על התמיכה והרעיונות @}

[י_פה*]

אני אוהבת אוהבת אוהבת את היכולת שלך לתאר את ההרגשה שלך . את הלך הרוח, מצב הרוח ומצב האומה..

[הגבירה_בחום*]

מה שמדהים, הוא שהעצלות היא אויב שלא נחלש, שאין לי מנוס מלהילחם בו (לתחושתי לעד)..
שכמעט כל יום, אני צריכה לשכוח, מה נכון לי כדי להיזכר בזה מחדש, כאילו הידיעה הרציפה המתמשכת, שבאה בעקבות תרגול עקבי של שנים, לא מספיקה כדי לגרום להרגשה הפנימית להתייצב.
בכל יום שבו אני שוקעת בחוסר תנועה, חוסר עשיה (שימו לב, לא שהיה נינוחה בבית, אלא הלך רוח של חוסר עשיה), ובתחושת הימרחות. הוא כמו מערבולת שמושכת עוד ועוד למטה ופנימה, מנסה להקטין את חוויית החיים שלי עוד ועוד..
ולא חשוב כמה "מנוחה" היתה לי כל היום וכמה זמן פנוי היה לי, אני מוכנה לשלם הון כדי לא לזוז, וכל מאוויי הם להמשיך ולשקוע בתוך הביצה הסמיכה והפושרת, בתוך הנמנום הזה ולא לזוז..
למזלי, יש לי את היוגה, שהיא לא רק סם החיים שלי, אלא גם, כפי שאמרתי אתמול, העבודה הנפלאה בעולם כולו, כי כדי לבצע אותה טוב, אני מוכרחה באמת להיות בה, לחיות אותה, והיא זו שמושכת החוצה כל פעם מתוך הבוץ כנגד המחאות והקיטורים והתירוצים האנטלקטואליים למה בעצם כדאי לי לשמר את המצב - היא זאת שמטלטלת אותי כל פעם מחדש עם מן סטירה מצלצלת: הא! אני צריכה להיות בתנועה, לתרגל וללמד ולכתוב ולצאת ולחזור ולנקוט פעולה - breaking news ממש (-:

[נטע_ק*]

כל כך מכירה את זה. הגיע הזמן שאיתפס ביוגה גם כן

[פלוני_אלמונית*]

פליי

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יאללה - מולה בנדה סגור.

[הגבירה_בחום*]

נקודינה, איך ידעת?
שוברת שיניים פה כדי לכתוב פוסט הולם אודות המולה בנדהה...(-:

[אמא_ללי*]

מה שמדהים, הוא שהעצלות היא אויב שלא נחלש, שאין לי מנוס מלהילחם בו (לתחושתי לעד)..
יש לי תהיות לגבי העניין הזה. האם זה באמת לעד? האם זו באמת עצלות?
למען הסר ספק, ברור ברור שאני מכירה היטב את התחושה שאת מתארת, ואת המערבולת החמימה הזאת שמושכת לאי עשייה. אבל בסופו של דבר גם זה גל, לא? ובין אם אני נלחמת בו או לא, הוא חולף תוך כמה ימים לרוב, ושוב מגיע רצון פנימי לעשייה ולתנועה בלי שצריך להניע אותם בכח. לפעמים כשאני מצליחה לזכור את זה, זה עוזר לי להבין שככה אני עכשיו, ולקבל את עצמי באהבה גם ככה. ואז אני עושה את הדברים שאני ממש חייבת לעשות, ואת כל מה שאני לא חייבת אני מצמצמת למינימום האפשרי, ויודעת שזה גל והוא יחלוף.

וגם רוצה להזכיר שאת אחרי מחלה, ולפעמים לוקח לגוף יותר זמן להחלים ולהתחזק ממה שנדמה לנו, גם אחרי שכבר עברנו "רשמית" את שלב המחלה. אני חליתי בסופשבוע של לפני שבועיים, הייתי ממש חולה במשך שבוע, והשבוע כבר חזרתי לתפקוד אבל רק ביום יומיים האחרונים ממש מרגישה שהכוחות שלי מתחילים לחזור במלואם.

[הגבירה_בחום*]

ללי יקרה
כמובן, שהמילים שלי, הן תהיות פנימיות יותר מאשר קביעות ברורות, ובעצם הגייתן אני בעצם יותר מתחבטת ובוחנת אותן, כמוך מאשר משוכנעת שכך מונחת האמת תמיד...
ובוודאי שחשוב לזכור את המעגליות של הדברים ואת זה שיש תקופות פעילות ויצירתיות (כמו גם יצריות) יותר לעומת אחרות שלא, וחשוב לקבל ולזרום איתן במינימום מאבק, להלן:
בצד זה, אני מרגישה שמעבר לגעגוע לעשיה (זה בעצם הגעגוע לתחושה של להיות בעשיה ולאו דווקא למשימה ספציפית כזו או אחרת, כי הרי משימות לא חסר) חשוב לי להסכים להיות שם במקום ה"לא היי", במקום האמצעי הזה, תוך כדי העשיה, או אי העשיה, להסכים להיות בביינוניות מקומית

אבל איכשהו אני מאבחנת כאן משהו אחר אצלי, איזה מן זרם תת קרקעי שזורם תמיד מתחת לפני השטח גם בתקופות הפעילות וגם באלה הכבדות יותר, קול פנימי שמושך בכיוון מסויים, כיוון שאני יודעת שלא נכון לי, ואני יודעת את זה בעקבות מבחן התוצאה.
בעקבות התבוננות בעצמי, בתלמידים שלי, באנשים סביבי שחווים קושי אמיתי (נפשי או פיסי) שיש להם "תרוץ טוב אמיתי" לשקוע באי עשיה - ואני נוכחת כל פעם בעובדה המדהימה, שכמעט בכל מצב בחיים, גם במצבים של נכות וכאבים קשים, תמיד יש משהו, "מקום" כזה פנימי שבו יכול האדם להיות פעיל בחייו, להיות אדם עושה למען עצמו (גם אם לפעמים העשיה מתבטאת בהאטת הקצב או בחירת פעולות משקמות או מנוחה) - ואת המקום הזה שקיים בראש אני רוצה לשמר חי ופועם.
וזה המקום שמתערער אצלי כל הזמן בעקבות אותו זרם תת קרקעי של מה שאני קוראת לו "עצלות" אבל אפשר בטח לתת לו שמות אחרים...

תודה יקירה על הדיון הזה שעוזר לי לחדד עבור עצמי את הנושא @} (())

[אמא_ללי*]

תודה על ההסבר, אני מבינה יותר טוב עכשיו למה התכוונת.

מהתבוננות שלי בעצמי ומסביב אני מוצאת שהמקום הפנימי הזה (שלא הייתי ממקמת אותו בראש דווקא...) קשור ליכולת שלנו לטפל בעצמנו, טיפול ראשוני ביותר, בצורה שהיא באמת מיטיבה עימנו. והיכולת הזו קשורה לאמונות מאד עמוקות שיש לנו על עצמנו ועל העולם, וגם לחוויות מוקדמות שטבועות בגוף מהרבה לפני שהיו לנו מלים או מחשבות. אלו מקומות שבהחלט אפשר להגיע אליהם ולשנות אותם, אני עדה

תודה גם לך

[קרן_שמש_מאוחרת*]

תכתבי, תכתבי על המולה בנדהה! יש לי דיבור איתה מאז הלידה...

[הגבירה_בחום*]

קרן, בדיוק תמריצים כמוך אני צריכה.
הפוסט הזה ילווה את הסרטון שלי בו אני מדברת ומראה תרגילים לחיזוק רצפת האגן, במיוחד אחרי לידה!
רק כרגיל, לא חשוב כמה מילים מעשיות יש לי על הלשון על המולה בנדהה, כשאני באה לכתוב משהו, אני תמיד מתמלאת בתחושה שאני צריכה קודם לכתוב על זה דוקטורט ואח"כ לסכם את זה במילים שלי - מה שבפועל ממש לא נחוץ מבחינת קהל הקוראים שלי, ובטח שמבחינת הרמה שהפוסט דורש... כך שאני מוצאת את עצמי טובעת בחומרים על המולה, במקום פשוט לכתוב את כל הידע המעשי והתיאורטי הרב שאני כבר מחזיקה בו
בכל אופן, מבטיחה ממש בקרוב, ותודה על הדירבון (-:

[הגבירה_בחום*]

ובכן, אמרתי שאני צריכה תמריצים, כשדוחקים בי זה תמיד מצליח (-:
אז הנה הוא המאמר על קרקעית האגן: מה, למה, כמה ואיך + סרטון מספר 3 ובו כמה תרגילים לחיזוק רצפת האגן.
מוזמנות כמובן לשתף, לשאול, לחכוך, ולספר לי מה באילו נושאים תרצו לראות תרגילים בהמשך
חיזוק קרקעית האגן - סרטון 3

[קרן_שמש_מאוחרת*]

תודה! תיכף מתפנה לצפות.

[אום_שלום*]

איזה יופי של מאמר. איןעל המולה בנדהה @}

[הגבירה_בחום*]

בהחלט אין עליה!
או שמא נאמר, יש עליה זאת כ"כ הרבה (-:
תודה @}
אם תרגלתן, ספרו מה הרגשתן בעקבות התירגול, אם בכלל - חשוב לי לדעת

[אמא_ללי*]

בינתיים רק קראתי, מבטיחה לעדכן אחרי שאצפה ואתרגל

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

טוב, אסתפק בלאמר לך לילה טוב ווירטואלי..

[הגבירה_בחום*]

שלום יקירות ויקרים
מצאתי אתמול שיר נפלא של זלדה
או יותר נכון הוא מצא אותי,
הבאתי אל הבלוג שלי, כי הוא כ"כ... מלא... במהות.
ומשם אליכם:
שני יסודות

[הגבירה_בחום*]

"אין דבר נחשק יותר עבורינו, הומו ספיאנסים מאשר האושר.
ובמיוחד בחברה שלנו, המרדף אחרי האושר הפך להיות מרכז חיינו ומתוכו נובעים עוד ועוד תתי מרדפים: המרוץ אחרי כסף, המרוץ אחרי פרסום, המרוץ אחרי אהבה, המרוץ אחרי שלווה – כולם קיימים, רק בגלל שנראה לנו, שאם רק נשיג אותם, נוכל להיות הרבה יותר מאושרים...."
משו חדש בבלוג. האם גם אתם רודפי שלוה בכל מחיר? האם גם אתם יוצאים מדעתכם כשהשלווה נעדרת יותר מיום משגרת יומכם? - התשובה לגביי ברורה, ברור שכן, אחרת לא הייתי כותבת את מה שכתבתי.
הרהורים, אודות שלווה...
בואו לבקר בפוסט המלא

[הגבירה_בחום*]

שבת יוגה ברעננה

אני שמחה לבשר סוף סוף (אחרי עיכובים, התחמקויות והתחכמויות רבות), ובעקבות בקשות חוזרות ונשנות של תלמידיי היקרים – על קיומה של סדנת יוגה המתקרבת ובאה עלינו לטובה.

מתי ואיפה
הסדנה תתקיים ביום שבת, ה-15 לינואר, בין השעות 10:00 – 13:00 בסטודיו נעים וחמים ברעננה.

מה בסדנה
שעור בן 3 שעות שיהווה הזדמנות העמקה והרחבה לשעור היוגה המקובל.
נתרגל מדיטציה ופראניאמה (תרגולי נשימה) ארוכות יותר, ונדבר מעט על החשיבות שיש לתירגול הנשימה בניקוי, חימום וחיסון הגוף במיוחד בחורף, וכמובן על ההשפעה העוצמתית שיש לנשימה על מצב התודעה.

נתנסה באימון כוללני ומעמיק הכולל בתוכו: חימום יסודי של הגוף, עם דגש על ליבת הגוף ויצירת חום פנימי בתרגול שמנקה את הגוף מכל סוגי הפסולת המצטברים בו, מרכך ומשמן את המפרקים והשרירים, ומכין את הגוף לקראת תנוחות מתקדמות.
ולבסוף הרפיה עמוקה וארוכה מהרגיל.

התרגול מתאים למתרגלי יוגה מכל השיטות ובכל הרמות ויכלול בתוכו הנחיות לביצוע התרגול בדרגות קושי שונות, בהתאם לרמה וליכולת של כל אחד ואחת, ומתוך עידוד להגברת הקשב הפנימי למידת היכולת האישית.
כך, כל המשתתפים, הן המתחילים והן המתקדמים יותר, יוכלו למצוא את דרגת הקושי ואופי התרגול הנכונים להם.

לפרטים ולהרשמה:
ליאת 052-4263800
[email protected]

בבלוג שלי הכיתוב למודעה הוא זהה לכאן, אבל שם יש תמונה יפה יפה שלכאן לא יכולתי להביא, אז מי שבא לו לחזות בה, הנה זה כאן
שבת יוגה ברעננה

[הגבירה_בחום*]

אני יושבת בבית קפה עמוס חפצים, מנורות, פרחים, ספלים וציורים קטנטנים למכירה על הקירות, מנסה להתמקד במשהו מכל העומס הזה.
מנסה לקלוט את הכל בבת אחת או לבחור בדבר אחד. ואיכשהו בתוך כל הגודש הזה, אני מבחינה בלוח עץ שתלוי על הקיר בסמוך למקום מושבי.
חרוט עליו שיר – להשאיר

אני מתבוננת בו רגע אחד, וברור לי שדרכו לכאן קצרה וישירה.
ברגע אחד אני מנכסת אותו אלי, רושמת מייד על פיסת הנייר הראשונה שמוצאת, אפילו מבלי להבין עד הסוף, אפילו מבלי לברר עם האינטלקט שלי אם הוא אכן מתאים, אם יש לו סימוכין או סיבות רציונאליות להיכנס לכאן.

נראה שהוא נכתב במיוחד לאנשים כמוני, שרוצים לדעת הכל: לחטט בפינצטה ולפרק לגורמים כל תעלומה, להבין השתלשלות של כל עניין משלב הסיבה ועד לתוצאה, לא להשאיר שום מקום לספק.
והנה יושב לו תלוי על לוח עץ פשוט בתוך חדר עמוס בצבעים וצורות וקולות וקישוטים ומחכה לי בסבלנות.
ואני מייד בולעת אותו בחוסר סבלנות מוחלט, ובחוסר סבלנות מוחלט – מביאה אליכם:
להשאיר

[מי_מה*]

פיזרתי לך קצת תגובות בבלוג וכאן אני אוסיף שמאוד אהבתי את 'הבהלה לשלווה'. אני , כמו שאת כבר יודעת, אסור לי שלווה והיא לגמרי לא בתפריט שלי אז אני מפצה על זה בכמות כפולה של בהלה.

[הגבירה_בחום*]

תודה מותקס...
זה תרוץ מצויין... שלווה זה לא טעים, וטוב שיש חטיפי בהלה קטנים כדי לפצות על החשק לנשנש (-:
נשיקות

[הגבירה_בחום*]

אני מסיימת שיחה בטלפון עם אמא שלי:
אני: אז במקום היום, נעשה שעור יוגה בשבת, מתאים לכם?
אמא: בסדר, אם כך, עכשיו כשהרשיעו את קצב והרחובות בטוחים, אני יוצאת לשתות קפה (-:

לא יודעת למה, אבל זה הצחיק אותי כ"כ שהחלטתי לשתף אתכם... @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תאמרי לאמך שהיא יכולה להיות רגועה אף יותר : ביבי יסדר הכל הכל ואנחנו יכולים לישון בשקט.

[מי_מה*]

אמא שלך, כל פעם שהיא מופיעה פה יש לה יציאה קורעת. אפשר לסדר לה מדור?

[הגבירה_בחום*]

אפשר לסדר לה מדור חופשי!
נראה לי שאפשר לפתוח לה דף, ובתוכו, אם יהיה ביקוש לפתוח לי מדור קטן

[מי_מה*]

מהאת מצטנעת, יא פולניה.דף שלך ותת מדור לאמא.
ושנהטובהושבת שלום ויאללה שישאר ככה בלי רווחים.

[הגבירה_בחום*]

מימצ'וק, ה"יא פולניה" שלך נשמע כמעט כמו קללה, ואני בתור חצי פולניה, כמעט נעלבתי (-:
לא כתבתי כאן הרבה זמן.
בגדול, נראה לי שכותרת העל של התקופה הנוכחית היא הבראה...
אחרי שנים ארוכות בלי שמץ של מחלה, משהו במערכות שלי נחלש, בעקבות יו נואו, כל מה שמחליש את המערכת.
ובעקבות ההיחלשות באחד הגופים, באות מחלות ברובד הפיסי ואני עסוקה בלהחלים ובלא לחלות שוב.
עסוקה בלהחזיר את הראש והלב שלי מהמקומות אליהם הם נוטים להתפזר חזרה אל המקום הנכון.
ואולי זה לא מקרי שדווקא היום נתקלתי בטיוטה ישנה שכתבתי מזמן... והחלטתי שהיא מספיק רחוקה כדי להתבונן עליה ממרחק ומספיק רלוונטית כדי להיזכר בה היום
צעדים מדודים

[סגו_לה*]

למקומות הכי אמיתיים מגיעים דווקא מכאב גדול,
אולי זאת ההזדמנות להודות גם על שער של כאב שמפגיש אותנו עם אלוקות ועם יופי.
הגבתי גם בבלוג,הזדהיתי מאוד...
@}

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירתי.
בהחלט הזדמנות ללמוד משהו על עצמי בתקופה הנוכחית
@}

[מי_מה*]

מתאים לי עכשיו צעדים מדודים. וגם כתוב נורא יפה
@}

[הגבירה_בחום*]

שלוווום חברות יקרות
הרבה זמן לא ביקרתי כאן. הייתי עסוקה, לחוצה ומאותגרת מהסדנת היוגה שלימדתי בשבת האחרונה.
ביום שלפניה, אפילו ממש נכנסתי לכיס קטן של פאניקה, לגמרי לא רריונאלית (כמו כל הפאניקות).
הוראת התרגול הפיסי לא ממש הפחיד, זה המגרש הבייתי שלי ושם אני שוחה כקרפיון בברכה, אבל כהרגלי בקודש, אני תמיד מרגישה שלפני כל דבר שאני מעבירה אני צריכה לעשות דוקטורט, כך שאת החומר התיאורטי הכנתי ואספתי מטקסטים רבים לכדי הסבר סדור ונהיר עבור התלמידים, ושם הרגשתי פתאום שאני נצמדת, ומוכרחה לזכור מילה במילה ולגרום לזה להיות בדיוק כמו שזה כתוב (ניסיון חסר כל סיכוי שנידון מראש לכישלון)
ובסופו של דבר, למרות שידעתי בראש כל הזמן שהכל יהיה בה בסדר, רק ביום הסדנא עצמה כשהחדר התחיל להתמלא בפרצופים של תלמידיי האהובים, ירדה ההבנה הזאת מהראש ללב: שכל מה שאומר או אלמד, בכל מינון או קצב יהיה בסדר,
שהחדר הזה מלא באנשים עם הרבה אהבה אליהם, אנשים שרוצים ללמוד ממני משהו, כל דבר, שלא ממש אכפת להם אם אשמיט משפט או אם אומר כמה משפטים בסדר הלא נכון.... פחח
ואכן, כך היה, הזמן עף לו מהר, והחדר היה חם - חום אנושי חיצוני ופנימי, והנה צלחתי גם את זה
מוזמנות לקרוא רשמים ולראות תמונות מהסדנא כאן: שבת יוגה ינואר 2011

יש לי עוד כל מיני דברים והרהורי לב שרציתי לרשום כאן, אבל זמני קצוב כרגע. מקווה לשוב בקרוב ולכתוב אותם לפני שיבלעו שוב במערבולת ההרהורים והמחשבות שלי
@}

[הגבירה_בחום*]

הי לכולם
סרטון חדש שהעלתי לבלוג (כבר נתקלתי בו לפני כמה שנים, אבל רק עכשיו נזכרתי להעלות) עם כל מיני רעיונות יפים לתרגול קליל ונעים בבית.
מוזמנות לנסות ולספר לי מה אתן חושבות.
יוגה בסלון - רעיונות לתרגול בייתי

[הגבירה_בחום*]

אחרי עוד תקופה ארוכה של היעדרות, מגששת אחרי מילים... ומה שפעם היה טבע שני זורם בכתיבה מתגלגלת, מרגיש עכשיו עצור, כאילו אין מה לומר או להיכתב...
וכמובן שיש, החיים שוקקים כמו תמיד בטוב ופחות טוב, ויש בהם תחומים שמתבהרים וצומחים כמו פיסגה מתוך שכבת עננים בצלילות בוהקת, ויש אחרים שעדיין מטושטשים וכאלה שעדיין מתערבלים באוויר ועוד לא נפלו למקומם (אם לאמץ את הדימוי היפה של מי מה) ויש כאלה שעוד לא קיבלו מעטה חיצוני אבל הם שם בלי שם או צורה או צבע, וכאלה שלא מסתדרים עדיין, וכשבוחנים ומנסים לראות למה זה קורה, רואים שאני! אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה שיקרה איתם...
ואני ממשיכה ללכת בדרך ומרגישה בתקופה הזו באופן נורא ברור את ההליכה בה, מרגישה את המסלול, את היותי תרמילאית שהולכת אותו, וזו נוכחות טובה, מרכזת.

מחר, אני הולכת לעשות משהו שאני רוצה וחושבת עליו זמן רב.
בכל פעם שאני רואה, שומעת או קוראת כתבה או סיפור על מישהו שמתנדב איפשהו ומחולל שינוי בחיים של אנשים, גומלת בליבי ההחלטה שאני רוצה גם, רוצה נורא לעשות איזה מעשה שכזה, נקי, טהור לשם עשייתו בלבד ולשם שינוי לא בשביל הטוסיק שלי (שהוא כמובן טוסיק חיובי ונאה, ואין לי שום בעיה עם טיפוחו (-:), ואיכשהו אף פעם לא נמצאה לה ההזדמנות, ואני לא הצלחתי באופן יזום ליצור קשר עם עמותות או ארגונים שמרכזים התנדבות, וחוץ מלהיות נדיבה ולעזור לאנשים סביבי, ולעשות דברים בהחלט לא בשביל הכסף - ממש להתנדב לא יצא לי.
והנה, לפני זמן לא רב, האיש התחיל לעבוד בעבודה חדשה שממנה הוא חוזר כל יום עם ברק בעיניים, הוא מדריך במרכז תעסוקתי שעובד עם אנשים מהספקטרום האוטיסטי והוא חוזר כל יום עם סיפורים: על התמימות וטהורות הנפש שלהם (כמו לומר לכל מי שהם פוגשים במקרה: אני נדב, ומי אתה?), על המבריקוּת של חלקם (כשנשאל ע"י אחד המועסקים מתי נולד ואמר לו את התאריך הלועזי, מייד שלף הבחור את התאריך העברי התואם), על חוסר המודעות שלהם לקסם הזה שיש לניקיון שלהם, מה שעושה אותם כ"כ מקסימים וכן - גם על הקשיים והבעיות, על חוסר ההתאמה שיש לחלק מהאנשים עם אנטילגנציה גבוהה שנמצאים למסגרת הלא נכונה וכ'.
בכל אופן, אני לא ראיתי את זה מגיע, אבל הנה נפתח לי השער והתגלגלה לפיתחו ההזדמנות ואני הולכת להעביר להם שעורי יוגה קצרצרים כדי לחלץ את העצמות, ולשחרר את המתחים ולהניע ולעשות כיף ולחבק ולצחוק ולהרים את האנרגיות.
ומחר הפעם הראשונה ואני ממש עולצת ומחכה לזה.
היום בבוקר הלכתי לראות את המקום ומייד נגשו אלי החבר'ה ברצינות ובכובד ראש עם ידיים מושטות: אני יוסי, ומי את? ומה את בעצם עושה כאן? מה המאכל האהוב עליך? - ככה פשוט בלי קישור או צורך בהקשר...
אז זהו, מחר נראה איך זה עובד, כמובן שיש בי קצת חששות לגבי איך זה יהיה, מה לומר, מה מתאים, אבל ההתנדבות משחררת אותי מהצורך להוכיח, אני שם לעשות להם טוב, איך שאוכל, וגם זה רק למי שרוצה ובא לו ולא מתוך כורח.
אבוא לספר רשמים..

[קן_לציפור*]

אני פעם יזמתי פרוייקט לסגל שמטפל באוטיסטים. העבודה היא כל כך תובענית שההרגשה היתה מצווה.
זה מעניין איך יהיה לאוכלוסיה האוטיסטית, היוגה. באיזה רמת תפקוד הם?

[הגבירה_בחום*]

אז האמת, שכשהוא העלה את הרעיון, הצוות מייד השתלהב ואמר: "עזוב את המועסקים, אנחנו דורשים יוגה לצוות!" (-:
ורמות התפקוד שלהם מגוונת. יש כאלה מבריקים ועצמאיים לגמרי, עובדים, מתנהלים לבד, מנהלים אורח חיים עצמאי, ויש ברמת תפקוד נמוכה יותר.
הבעיה היא שיש כאלה שמשולבים בכיתה התעסוקה של רמת התפקוד הנמוכה בגלל שלל בעיות אחרות עם רמת אנטיליגנציה מאוד גבוהה, מה שיוצר חוסר התאמה ותסכול רב, עבורם ועבור הצוות המלווה..
נראה מחר איך יהיה @}

[י_פה*]

שימחה. מרגישה את השמחה שלך לקראת זה.
איזה יופי . באמת כשאני חושבת על זה, אז ההתמקדות אצל האנשים האלה היא לא בצד הגופני.
אין לי ספק שהם ייתרמו הרבה מפעילות כזאת. שיהיה בכיף.

[הגבירה_בחום*]

תודה יפצ'וק!
כן... זה הדבר הראשון שעלה לי בראש כששמעתי על היום שעובר עליהם בכיתות האלה, לפעמים במשימות מונוטוניות שמשעממות אותם ולא מאתגרות, כאלה שכאנשים נורמליים היו מוציאות גם אותנו מדעתינו.
אז הם לא יודעים לווסת את התסכול הזה, והם מתפרצים, או נאטמים בתוך בועה, מסרבים לבוא במגע... וכשאני שומעת את החוויות האלה על בסיס יומיומי, פתאום קלטתי בכמה סטרס הם נמצאים, מתוך חוסר היכולת שלהם לקרוא נכון את המציאות, מתוך הקושי לווסת את הגירויים, וכמה הסטרס הזה נאגר בגוף ומצטבר למן גושים וחסימות שמקשים בטח עוד יותר על התסכול הקיים ועל חוסר היכולת לתקשר אותו...
ומייד ראיתי תמונה בעיני רוחי שבה אני פותחת להם את בית החזה, את הכתפיים והשכמות, משחררת את העורף, מזרימה קצת דם וחמצן טרי בגוף ובלב ושקט לראשים הטרודים האלה - טרודים אפילו מעל הממוצע, כי עשרות "זוטות" קטנות שאותנו לא מטרידות, מעיקות על נשמתם ומכבידות כמו סלע ענק (כמו למשל שהתמונה הקטנה שתלויה על מסמר מתנדנד בקיר נפלה, והם חרדים בטרוף ומשוכנעים שיכעסו עליהם בגלל זה...)
בקיצור, אני רוצה קצת להניע ברכות ועדינות, ולחייך הרבה ולהעניק מגע שלא מתאפשר להם במקום הזה כמרכז תעסוקתי (גם כדי למנוע ניצול שלהם ולהבהיר להם שיש גבולות בין עובד למעסיק, לאלה ביניהם שמיועדים יום אחד ללכת לעבוד במקום עבודה אמיתי)

[קן_לציפור*]

נשמע תכנון מצוין למחר. שיהיה המון בהצלחה!!!

[נטע_ק*]

וואוו גבירה זה נשמע נהדר!מחכה לשמוע רשמים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואו גבירתי היקרה.
עכשיו את מדברת. אני מצדיעה לך נפעמת. @}@}@}

[י_פה*]

טוב, החיוך שלך יהמום אותם קודם כל. אחרי זה הם כבר יהיו שלך

[מי_מה*]

או וואו. איזה יופי. שיהיה בהצלחה.
אם יהיה לך עוד זמן אני מציעה לך לחשוב גם על הצוות. זו באמת עבודה שוחקת. אחותי עשתה את זה כמה שנים בשיטה שפיתחה בעצמה והביאה לתוצאות מאוד יפות אבל היא אמרה פעם שאת הארנבות שמבאים להם לתרפיה באמצעות בע"ח מחליפים אחת לשלושה חודשים כי הן נשחקות ואותה לא והיא מרגישה כמו ארנבת שחוקה מאוד...
החיוך שלך בלי ספק יהמם אותם (דמינתי לי את זה וחיכתי גם)

[הגבירה_בחום*]

יקרות שלי, איזה כיף שאתן פה!!
נקודינה - אם רק עכשיו אני מדברת, זה אומר שעד עכשיו לא ממש דיברתי מבחינתך? (-: - תודה מותק על הנפעמות, אבל באמת אין צורך להצדיע, יכולה לעבור לנוח...
ובקשר לחיוך - זה איזור בגוף שלי שפועל באוטומט בלי קשר למצב רוחי, בעיקר בחברת אחרים, זאת ברירת המחדל שלי.
כשאני בין אנשים אחרים, הפה שלי קודם כל מחייך, גם אם ממש עצוב לי או ממש לא מתאים לי להיות נחמדה, זה רפלקס. אני מניחה שבתור אוטומט הוא בטח עדיף על אוטומט של פרצוף ממורמר - רק שתדעו לכם עוד פרט על החיוך שלי..חח
(היום על הבוקר, אחת מהם, מיד ניגשה אלי ובאוטומט שלה, אמרה: אני ס' מי את? ואז שאלה את האיש: מה, זאת החברה שלך? וכשהוא הנהן פצחה בצווחות: "ועעאא - חתיכה עולמית" (-:)
תודה יפותיי, אשוב עם דיווחים ולילה טוף בינתיים @}

[אום_שלום*]

"ועעאא - חתיכה עולמית" @} בהצלחה.

[הגבירה_בחום*]

בוקר טוף חביירות
ובכן, בסוף הפעילות המדוברת לא תצא לפועל היום.... - יש שם כנראה הרבה בלגן והם לא ממש מאורגנים או ידעו להגיד לי מתי לבוא, לכן התלהבו מאוד והעבירו אלי את הכדור בטענה שזה תלוי עכשיו בי, ומתי שאבוא אוכל לבוא.
גם נסיונות להבין מתי נוח שאבוא היום לא ממש היו ברורים, ובסופו של דבר אחרי ברורים חוזרים ונשנים מצידי, מסתבר שזה לא כ"כ מסתדר היום...
מחזיר אל סוגיה שאני עוסקת בה הרבה והיא הרצון להניק יותר ממה שהעגלים רוצים לינוק: המצב הזה נובע גם מנטיה של אנשים להטיל את האחריות על מישהו אחר ולא לקחת אותה בשתי הידיים וגם מהנטיה שלי לקחת על עצמי אחריות ויוזמות של אחרים - שילוב מצויין יחד. מי אומר שאין איזון בעולם? (-:
אז אחרי שציפיתי והחדרתי בעצמי מוטיבציה ורגש על הדבר "הגדול והמשמעותי" שאני הולכת לעשות בשביל מישהו אחר, מסתבר שבצד השני אין ממש ראש או זמן בשביל זה... - נו שויין, גם זה כמובן בסדר.
יש מספיק עגלים רעבים לכולם (-: