הגבירה בחום

תודה

אני תמיד אוהבת לראות איך כל ניסוח נוסף של מישהו את הדברים (מה שכתבת אצלי) מבהיר לי אותם עוד קצת....

שבת שלום!

הי יקירותיי
אני מעתיקה לכאן את הדיווח שכבר כתבתי באתר אחר היום, אז סליחה עם מי מכן שכבר קראו את זה שם:

היום העברתי הפעלה ראשונה במרכז התעסוקתי עם האוטיסטים.
ובכן עבורי, הזמן נגמר עוד לפני שהתחלתי (30 דקות) כך שלא ידעתי ממש לומר איך היה מה היה.
אבל הבנתי מהפידבקים ומהעובדת הסוציאלית של המקום שלהחזיק אותם קשובים ומשתפי פעולה במשך 30 דקות, עם אדם זר להם, בפעילות שלא עסקו בה מעולם קודם, זו הצלחה מסחררת עבורם (ואם כך כנראה שגם עבורי).
ולמרות שהאמצעים והמסגרת נראים כ"כ מצומצמים ומעוטי חשיבות, לתנועה ולנשימה (קטנות וצנועות ככל שיהיו) יש כנראה כוח משלהם ביכולת לפתוח, לשחרר נוקשות, להפיג קצת מתח ולהביא שלווה.
ולשבוע הבא נקבע זמן כפול שיכיל שתי קבוצות.
אז אם הם מרוצים, גם אני מרוצה. כיף להיות מעורבת בדבר חשוב, בעשיה מרפאת – היא תמיד משפיעה על הריפוי העצמי בעיני…
@}

WOW גבירה איזה יופי! מרגש !
@}@}@}@}@}@}@}

תודה נטע!
כשאני חושבת על זה ממרחק זה באמת מרגש, פשוט עוד קצת בשוק מזה שכמה גלגולי כתפיים, סיבובי ראש ופתיחות חזה מילאו לגמרי כל הזמן, אבל זה כנראה הפורמט ונקודת ההתחלה כאן שונה מכל מה שעשיתי עד כה, ולכן מדד ההצלחה צריך לזוז ולהתיישב ביחס לנקודת ההתחלה ולא ביחס לאיזשהו רצון ערטילאי לעשות X דברים..

מה שכן, שכחתי לספר, שיש שם בחור אחד, שכמו בהרבה מקרים של אוטיזם, מפצה על המיוחדות שלו עם מיינד מבריק וחדות מטורפת לדבר אחד בלבד, ולו יש יכולת לחשב תאריכים, שנים וחודשים תוך שברירי שניה.
כבר ביום הראשון לעבודה האיש שלי סיפר לי עליו ששאל אותו מתי נולד וכשאמר לו את התאריך הלועזי, מייד אמר לו הבחור: "אה, אז זה אומר שנולדת בכ"ד בתמוז" (אל תתפסו אותי בתאריך אני לא באמת יודעת מהו).
אז היום מייד אחרי הפעילות הוא רץ אלי ושאל מתי נולדתי, באיזה תאריך ובת כמה אני, ואחרי שחישב בכמה שנים וחודשים אני גדולה ממנו ובכמה שנים וחודשים אני נראית לו צעירה מכפי גילי, לקחה אותי העובדת הסוציאלית לכמה דקות של שיחה ואמרה שהיא רואה שאני כבר מחושבת לגמרי (כלומר שחישבו אותי מא' עד ת' במוחו של הבחור).
כשנכנסנו שתינו לחדר שלה וסגרנו את הדלת היא שאלה אם כבר גיליתי מה התאריך העברי המדוייק של יום לידתי, ועניתי שעדיין לא, אבל אחרי שתי שניות נפתחה הדלת והבחור החמוד התפרץ כי ממש לא יכול היה להחזיק בפנים ולהתאפק מלהגיד לי שנולדתי בכ"ז באלול (-:
"זה בסדר, גם אני גיליתי את תאריך הלידה העברי שלי רק כשהגעתי לעבוד כאן" - אמרה לי העו"ס (-:

מגניב. איזה מוח מבריק לבחור.. מעלה חיוך התיאור שלך .
סחטיין עליך גבירתי. שימשך בהצלחה!!

שבת שלמה מרוחה.
משום מה אחרי שבוע שלם של כל מיני פעילויות לא שגרתיות שדרשו ממני הערכות נפשית, חשבתי שאשמח בשבת כזאת.
אז בהתחלה היה טיול על הפרק, שכרגיל כצפוי בשבת מסוג זו שבאה אחת לשבועיים, שום תכנית שתוכננה, לא יוצאת בה לפועל.
ואני אולי חשבתי שלא אכפת לי להיזרק בבית, אבל תוכניות שלא יוצאות לפועל, בלי שום סיבה מיוחדת אני ממש לא סובלת - זה ממש עוכר את שלוות רוחי, וזה אחד הדברים שרשומים אצלי ברשימת ה- to do של התהליכים הפנימיים שלי - ללמוד לשחרר היצמדויות לתכניות שלא יוצאות לפועל כמתוכנן, ולהיות בטוב.
אז במקום לנצל את העובדה שנפתחה בפני שבת פנויה, ולהיות בה בטוב, מצאתי עצמי מרוחה בה, ממסך למסך, בחוסר יעילות, חוסר שלווה ובהלך רוח משמים.
מחר יום חדש, שבוע חדש, ובסופו סופ"ש חדש מופלא
מוצ"ש טוב שיבוא על כולנו @}

יקירה גם אותי תפסה שבת כזו
ולצד זה שברור לי שהיא לא יכלה להיות אחרת..... לא ממש מצליחה להיות עם זה בשלום

ומסמר אחרון לארון השבת הזו מתנדנדת עכשיו בין לצאת או לא לצאת הערב (יש עוד כמעט שעה לויכוח הזה ביני לביני עד שיהיה מאוחר מכדי לשנות את דעתי)
_מחר יום חדש, שבוע חדש, ובסופו סופ"ש חדש מופלא
מוצ"ש טוב שיבוא על כולנו_ אמן

פליי

מוצ"ש טוב שיבוא על כולנו אמן
וגם שבוע טוב ואם אפשר גם שנה טובה.
אמן ואמן.

וגם שבוע טוב ואם אפשר גם שנה טובה
ואם אפשר באופן כללי שיהיה טוב, וקליל ואוורירי יותר (-:
מעניין שדווקא אחרי שבוע שלם של עשיה טובה וחדשה (להלן: הפעילות הראשונה עם האוטיסטים, שיעור יוגה ראשון עם המטפל ברפואה סינית של אימי, הפעלת יוגה לאימהות לכבוד יום המשפחה ושבוע מלא שעורים טובים), שבוע שהרגיש לי מאוד אוורירי ותנועתי, באה מן שבת כזו שמושכת למטה, ומרגישה כמו ניסיון להתרומם למעלה עם אבנים קשורות לרגליים.
ודברים שאני לא רואה להם כרגע פיתרון מצטברים לכדי הגדרה במוח שלי: "מבוי סתום" - במקום להיקרא בשמם האמיתי: "דברים שאני לא רואה כרגע את פתרונם"
ואני מאבדת את האמונה שלי, ומחליטה שאם אני לא רואה עכשיו, כנראה שלא אראה גם בעתיד. וזה הרי לא נכון, אני יודעת את זה מצויין, אבל עם אבנים קשורות לרגליים קשה לי להרגיש את זה.

יש דימוי שאני משתמשת בו לעתים בשעורים שלי: בד"כ אחרי איזושהי עבודה עם הזרועות ופלג הגוף העליון, אני מנחה את התלמידים לעמוד עם עיניים עצומות ולהפנות את הקשב פנימה, ואז מבקשת מהם לאגרף את כפות הידיים ולדמיין שהן שקים עם סלעים כבדים שמושכים אותם למטה, הופכים את הידיים לכבדות, מושכים איתם את הכתפיים וגורמים להן להתרחק מהאזניים וכ', ואחרי כמה שניות כאלה של כובד ומשיכה למטה אני מבקשת מהם לפתוח את האגרופים ולהפיל את שקי הסלעים למטה ולהרגיש את הזרועות ופלג הגוף העליון מאוד קלילים וחסרי משקל...
כנראה שלא יזיק לי להפעיל את ההנחיה הזאת על עצמי כרגע או פשוט לקבל את הכבדות ולתת לה לחלוף.
ותודה פליי ונקודות על ה"אמנים" (-:

טוב.... זה כנראה משהו במצב הכוכבים
כי כל מה שאת כותבת ישר עולה לי "גם אני...גם אני"

ואם אפשר באופן כללי שיהיה טוב, וקליל ואוורירי יותר
עוד אמן

לילה טוב
פליי

מצטרפת לברכות ורק מוסיפה שזה גם חודש חדש ומשנכנס אדר מרבין בשמחה והשנה הוא אפילו נכנס פעמיים אז שמחה כפולה!

שלום יקירותיי
כתבתי פוסט חדש בבלוג היוגה בעקבות הדבר שאולי מפעיל אותי ומשפיע עלי יותר מכל דבר אחר - מוסיקה.
מקווה בקרוב לכתוב כמה הגיגים שאני שומרת לדף הזה
בינתיים, בואו לבקר אותי שם או כאן, אם בא לכן (-:
זה רק אלבום

הגבתי שם אבל חיבוק אני נותנת גם פה

_{מעבר לזה שלא רוצה לחסוך בחיבוקים אין לך בבלוג אייקון של חיבוק}

גם אני במחבקות, שבוע טוב

תודה יקירותיי @}

שלום לכולם.
אני שמחה לבשר על פתיחתה של קבוצת יוגה חדשה ברעננה
השעורים יתקיימו בימי ראשון בין 20:00 – 21:30 בסטודיו חמים ונעים ברעננה.

נתרגל האטה-ראג'ה יוגה. יוגה קלאסית המשולבת בדגשים משיטות היוגה השונות.
זהו תרגול דינאמי המשלב תנועה, נשימה, תודעה שקטה ומודעות עמוקה במטרה לחולל שינוי ולהשפיע על כל רובדי הקיום שלנו: פיסית, אנרגטית, נפשית ותודעתית.

התרגול מתקיים תוך שימת דגש על עבודה מדויקת מתוך אי-מאמץ, יציבות ונינוחות, ומאפשר שחרור, מרחב ושקט, משפר ומרפא את תפקוד הגוף בכל המערכות ומאפשר שלווה ובריאות טובות יותר.

האימון מתבסס על מיטב שיטות היוגה הנהוגות כיום, תוך ניסיון לשלב ביניהן, ולחשוף את המתרגל לחוויה רחבה ומעמיקה של היוגה, כמערכת שלמה של התפתחות המתבטאת בגוף, בנפש ובתודעה.
חוויה שיש בה חיבור למקורות היוגה תוך התייחסות למתרגל ולצרכיו הייחודיים.

לפרטים נוספים ולהרשמה מוזמנים ליצור קשר:
ליאת – 052-4263800
[email protected]

גברת נפלאה, נשמע מצויין , הייתי מצטרפת בשמחה אילו לא היה כזה מרחק. בהצלחה!

תודה יפתי @}

תודה יפתי @}

שבת שלום יקירותיי
הרבה זמן לא כתבתי.... כאן או בכל מקום אחר
אני מרגישה איך אני מתנהלת במן מעגלים כאלה של התכנסות, התגלמות כזאת (מלשון גולם) ותחושה ששום דבר לא קורה בהן ובטח לא משהו שאפשר לכתוב עליו, ואח"כ תקופת התבשלות ועיבוד פנימיים של משהו שנמצא בפנים אבל עוד לא יודע איך לצאת ולבסוף התגבשות של מילים סביב רעיונות ותחושות שיוצאות החוצה...
בכל פעם שאני כותבת משהו חדש, יש לי מן תקווה כזאת שעכשיו אני בפתחה של תקופה חדשה כזאת של מילים בהירות... משום מה אני מעדיפה להיות שם בצד הבהיר, המדבר, המתקשר, למרות שכנראה הדברים התהליכים החשובים ביותר קורים מתחת לפני השטח, בתוך הגולם: שם נעשות כל החלוקות וההבהרות, שם קורים התהליכים העמוקים, ולמרות המודעות לזה, אני מעדיפה את הכנפיים הצבעוניות וההתעופפות הפרפרית קצרת הטווח הזאת...
אולי בהקשר הזה ואולי לאו דווקא, אני עוסקת לא מעט לאחרונה בנושא של צרכים מול רצונות, ביחסי הגומלין ביניהם ובצורך לנתב אותם נכון, וכחלק מהעיסוק הזה כתבתי פוסט חדש בבלוג, על צרכים, רצונות ואבנים מתגלגלות:
מסדר מה אתה צריך לא מה אתה רוצה
@}

כתבתי שם, ואם את מעדיפה לענות פה זה גם טוב (-:

הי מותק, עניתי לך בהרחבה שם, ומוכנה בהחלט לענות גם פה, רק שכאן אין את הקונטקסט לשאלה ולפוסט.
אם יש רצון בהחלט אשמח להרחיב ולדבר על זה גם פה.
נשיקות @}

תוך שניות של זמן אני הופכת להיות המטפלת.
תוך שברירי מנוד ראש או עווית מבט אני לוקחת על עצמי את מה שאינו שלי כלל
מטפלת, מכינה, דואגת, מנדנדת, מעמיסה על עצמי חיים והחלטות של האחר
נמנעת במקומו מלקחים ותוצאות עגומות שהיו יכולות לבוא וללמד אותו משהו
נמנעת בשמו של האחר למפרע מן הטעות ומקדימה תרופה למכה שתכאב או לא תכאב לו.
כדי שלא תכאב לי.

פליי

גם ממני

תודה יקירותיי

צריכה לשמוע אותך, אם לא לראות.
משאב הזמן הולך ונהיה מצרך נדיר...

שליחה על ידי י_פה* » 17 מרץ 2011, 08:29

תוך שניות של זמן אני הופכת להיות המטפלת. ,{@
כן. ברור. אני לא בטוחה שאת יכולה אחרת..
אם קיים איזה סוג של מנגנון פנימי חזק וממושמע שיאותת לך: "קחי צעד אחורה עכשו",אני לא בטוחה שתרצי להשתמש בו ?
כי העזרה הזאת שאת נותנת היא צורך שלך גם.
יום רך, כמו, כמו ענני כבשים

_כן. ברור. אני לא בטוחה שאת יכולה אחרת..
אם קיים איזה סוג של מנגנון פנימי חזק וממושמע שיאותת לך: "קחי צעד אחורה עכשו",אני לא בטוחה שתרצי להשתמש בו ?
כי העזרה הזאת שאת נותנת היא צורך שלך גם._
נכון, מכירה גם מעצמי. וכשמכירה שהצורך הוא גם שלי... נחה על ענני הכבשים.

גם אני צריכה לשמוע אותך, אם לא לראות.

נקודית, כן גם אני מתגעגעת לזמינות הזאת של לשמוע את קולך (-:

יפצ'וק, אני מלמדת את עצמי לפתח את המנגנון הזה שאומר: "קחי צעד אחורה עכשיו" ולפעמים אני עוצרת את עצמי רגע לפני שאני מזיזה את עצמי לפעול פעולה שלא בתחום אחריותי, במיוחד כשאני שמה לב שאין לי כוחות בשבילה, ואז אני מבינה שגם לא אמורים להיות לי - הא! זה לא התפקיד שלי (-:
בפעמים אחרות, ביחד עם ההתלבטות האם לעשות במקום האחר או לא, באה גם השאלה האם אני מוכנה לוותר על שליטה שהדברים לא יהיו כמו שאני רוצה - לפעמים התשובה על השאלה הזאת היא לא, אני לא מוכנה...
ואז אני עושה, אבל ממקום כבר קצת יותר מודע, ממקום שעצר ושאל, ובחר במודע, ומודע להשלכות שיש לזה.
מתוך המודעות הזאת, יש פעמים שבהם אני "משחררת את המציאות" להיות מה שהיא (חחח... כאילו שהיא מחכה לאישורי) ומסכימה "לשלם" את המחיר של זה ולו בלבד להוריד מעצמי את משקל האחריות שאינה שלי.

קנג', כתבנו יחד.
גם אני גם אני, רוצה לפגוש.
יש מצב סביר שאנחנו באיזורך במשך הסופ"ש כולו, אם את זמינה, פנויה וכ', אולי זה יכול לקרות מהר מן המצופה (המפגש...) (-:

הי יקרות
ימים עמוסים בכל מיני עוברים עלי...
חושבת הרבה בין שלל הפיסקאות המילוליות מה נכון לו להיכתב כאן... וכמו שאפשר לראות, לא תמיד מוצאת.
בינתיים באה לספר על פוסט חדש ומצולם בבלוג היוגה:
הר הזבל
כרגיל אשמח מאוד לפגוש אתכן, כאן או שם ולשמוע את מילות החכמה שלכן

תודה תודה תודה

בבקשה בבקשה בבקשה

וטוב לשמוע ממך! @}

פעם, כשהייתי כותבת כאן כל יום כמעט, לא היה צורך במשהו מיוחד להגיד או לכתוב,
לא היה צורך בדרמה כדי להיכתב כאן.
די היה לחשוב בקול רם את היום שעבר על האנקדוטות הקטנות שקורות בו, כדי לשרטט איזו התרחשות.
היום... נראה שזה לא מספיק, בגלל חללי היעדרות גדולים, אני מרגישה שצריך סיפור, עלילה, התרחשות מכובדת כדי לבוא ולשטוח כאן בפניכם.
וזה מעניין, כי בעבר, כשהתכיפות הכתיבתית היתה גדולה, כל אפיזודה קטנה הרגישה כמו סיפור, וקשה היה לחכות להגיע לכאן כדי לספר אותה.
ועכשיו, גם אפיזודות עם משקל, מרגישות לא חשובות מספיק, מעניינות מספיק כדי להיכתב.
וכשיש אפיזודה עם משקל, מתחיל המאבק הפנימי איפה נכון לכתוב אותה כאן או שם..., בסופו של דבר אני כותבת אותה שם בד"כ ומביאה קישור גם לכאן, אבל זה כבר יוצר אפקט אחר לגמרי בתקשורת...
וכמו להוסיף שמן למדורת האפיזודות שלא נכתבות כאן, הנה אחת שכתבתי שם
לגדר את העדר
@}

@}שעור ניקוי והתחדשות מיוחד לפסח@}

שלום חברות (וחברים)
לכבוד הפסח הממשמש, יתקיים ביום א' ה- 17.4 (יום לפני ליל הסדר) שעור יוגה חגיגי ומיוחד , שיעסוק בחשיבות הרבה שיש לניקוי והתחדשות הגוף והנפש שלנו, כדי שנוכל להרגיש באמת בני חורין - במיוחד בתקופה זו של השנה (-:
השעור יתקיים בסטודיו חמים ונעים ברעננה, בין השעות 20:00 - 21:30 .

בעזרת טכניקות פשוטות אך עוצמתיות נלמד איך ניתן לנקות פסולת מיותרת מכל מיני סוגים (פיסית, נפשית, אנרגטית ומנטלית) ונתרגל דרכים קלות וזמינות לשיפור והתחדשות זרימת הדם והחמצן בגוף שבתורם יאפשרו רעננות וצלילות נפשית ומנטלית.
פרטים נוספים אפשר לקרוא בפוסט המלא באתר
או בטלפון: 052-4263800

מוזמנים באהבה
ליאת

מנסה לעשות צעד זהיר פנימה.
האתר הזה ואתן, קומץ החברות כאן, נמצאות בראשי, גם כשאני לא כאן בכתיבה (ואני לא כאן...)
אבל בראשי אני כאן ואתן קיימות במרחב שלי.

לפעמים יש יחד כזה. הכל מתלכד לכדי אחד כזה, וברור לי מעל לכל ספק שכך בדיוק הדברים צריכים להיות
שאין שום סיכוי בעולם שיקרו אחרת, שזאת הדרך שלי, ולא זו בלבד שהיא לא טעות היא נבחרה עבורי בדקדוק מבהיל.
גם הטעויות שלי, נבחרו כך וגם אלה שאעשה בקרוב... וזה מכניס אותי לבחירה באחת משתי תחושות: האחת שאין לי מה לעשות בנדון אלא לחיות את חיי ולתת להם להוביל אותי, השניה שיש לי מה לעשות, שהעשיה שלי הכרחית בשביל לאפשר לדברים לקרות בדרך שלהם.
מיותר לציין שאני נוטה לבחור בגישה מספר 2, גם כי היא הרבה יותר אופטימית בשבילי וגם כי לא בחורה כמוני יכולה לוותר על העשיה ועל ההרגשה שאני פעילה ועושה (החברה מימה, וודאי תבין אותי מאוד (-:).
לפעמים נדמה לי שאני במבוי סתום, מוכרחה לעבור דרך איזה קיר בטון עבה ומפחדת מהכאב והרעש וההשלכות שעומדות מעבר לו ויודעת שאין לי מוצא אחר אלא לעבור דרכו.
ולפעמים.... פתאום נוצרת בתוכי הפרדה ברורה בין שתי שכבות בתוכי: השכבה האחת היא העטיפה החיצונית של חיי מלאת התשוקות הממומשות והבלתי ממומשות, עם הסיפוק והתסכול והחרדות וההשלכות והמאמץ הזה לעשות נכון, ללכת בין הטיפות, לבחור נכון.
ובשכבה השניה יש אותי שיודעת שאיך שלא יהיה, מה שלא יהיה, אני אהיה בסדר.
כשאני רואה את זאת השניה, זה מייד גורם למן הרפיה לא רצונית כזאת של האחיזה שלי בזו החיצונית, הרפייה של המאמץ לגרום לזו החיצונית להיות מה שאני חושבת שהיא צריכה להיות....

חוץ מזה רציתי לשתף בחוויות וצילומים משעור הניקוי המיוחד במינו שהתקיים לכבוד הפסח

וגם להזמין אתכם לסדנת העמקה נוספת שתתקיים בשבת ה- 4/6/11 ברעננה בין השעות 10:00-14:00
הפעם תעסוק הסדנה ביציבות וחוזק כתנאי הכרחי לצמיחה ומעוף, מה שמתבטא בתרגול הפיסי וכמובן בשאר רבדי הקיום בחיים שלנו ובכל תחום.
נעבוד על אלמנט ההתארכות, הקלילות והפתיחה לאחור של פלג הגוף העליון, תוך יצירת יציבות חזקה וברורה בפלג הגוף התחתון.
הפרטים המלאים כאן: שבת יוגה - יציבות ומעוף
לפרטים נוספים והרשמהמוזמנים כמובן ליצור קשר בטלפון 052-4263800
או במייל: [email protected]

בשמחות (-:

וואי, וואי, וואי
כתבת כל כך יפה.
מתרגשת גם מהנדיבות שבשיתוף מנסה לעשות צעד זהיר פנימה.
וגם מאמצת את זה: (חוץ מאת כל השאר...)

_ובשכבה השניה יש אותי שיודעת שאיך שלא יהיה, מה שלא יהיה, אני אהיה בסדר.
כשאני רואה את זאת השניה, זה מייד גורם למן הרפיה לא רצונית כזאת של האחיזה שלי בזו החיצונית, הרפייה של המאמץ לגרום לזו החיצונית להיות מה שאני חושבת שהיא צריכה להיות...._

(שושנת העמקים)

תודה שושק'ה!
זיהיתי כבר מה רוצה לעזור (-:
אני מתגעגעת אליך את יודעת? @}

היום חשבתי על זה שאני מבלה זמן רב מידי בלשים את עצמי בנעלי האחר.
סה"כ זו תכונה די חיונית, לא הייתי רוצה לבטל אותה לגמרי, הרי הבסיס לכל דו קיום או רב קיום צומח מתוך היכולת לשים ולו לרגע את עצמך בנעליו של האחר ולהסתכל על העולם דרך המשקפיים שהוא מרכיב ואז האמיתות הנחרצות הופכות קצת פחות נחרצות ופתאום יש הרבה מאוד אפורים על הסקלה, כשהקצוות שלה הם אפור מאוד מאוד בהיר ואפור ממש ממש כהה ולא שחור ולבן. במיוחד שאתה מבין שאם היית במצבו של האחר יתכן והיית עושה בדיוק כמוהו...

אבל כמו תמיד אצלי, ההבנות הפנימיות לוקחות את עצמן קודם לקיצוניות לפני שהן מתיישבות במקום הנכון להן, ואני מגלה שאני מבלה יותר זמן בלקחת בחשבון את האחר ואת צרכיו מאשר את אלה שלי.
צועדת בנעליו חלק גדול של היממה מהזמן שאני מבלה בנעלי.
לא, אין כאן רק אלטרואיזם או איזו תכונה של נתינה נעלה בלבד, לדעתי הדבר הקשה והמאתגר ביותר עבורי, הוא לצעוד בנעלי. למלא אותן היטב, להתהלך בהן בנוח ולהיות נוכחת בתוכן ומתוך המקום הזה הנינוח הבוטח לעשות מידי פעם גיחות קצרות לנעליים אחרות רק כדי להבין סיטואציות מסויימות טוב יותר, אבל לא לשכוח לחזור אל הנעליים שלי ואל העולם שלי - במקום לבטל אותם (את הנעליים ואת העולם שלי)
לפעמים אני חושבת שהנטיה לגלוש לנעליים אחרות מהווה תרוץ טוב מספיק כדי לא להתעסק ולהתמקם באלה שלי....
טוב, הגבירצה בחום עובדת חזק על גבולות פנימיים וחיצוניים וכמו שאפשר לראות, ברוך השם... יש עבודה (-:

לפעמים אני חושבת שהנטיה לגלוש לנעליים אחרות מהווה תרוץ טוב מספיק כדי לא להתעסק ולהתמקם באלה שלי....
אויש... כמה אני מזדהה...

שלום לך גבירה נחמדת ! @}

כמה טוב לקרוא אותך.
אני מתוודה שלא יוצא לי לקרוא אותך, מכיוון שעולמי רחוק מעולם היוגה, ומצד שני, בכתיבה על עצמך ככה מבפנים, זה כ"כ קרוב.
שמחה שיוצא לך לכתוב גם כאן.

חמומה.

חמומה יקרה!!
וואו, איזה כיף לראות אותך כאן, ממש מרגיש לרגע כמו פעם.
תודה שבאת מותק, מאוד שימחת אותי.
האמת שכל מה שאני כותבת קשור לאותו המקום, גם שם בבלוג היוגה אני כותבת מתוך החוויות האישיות שלי
והיוגה עצמה מדברת על חיי היומיום, על איך נכון לחיות אותם מתוך פחות סבל, איך נכון לנוע בעולם מתוך צלילות
הדרך הזאת שאני עוברת וההתבוננות באה לי לגמרי משם (מהיוגה) וטוב שיש כאן את המקום הזה שבו אפשר לבטא את הדברים באופן שמרגיש לך קרוב @}

גם אני שמחה שיוצא לי (האמת שכמעט לא יוצא לי...) לכתוב גם כאן, זה אחר, פחות מחייב ומאוד משחרר (-:
תודה.

לצעוד בנעלי
טוב, זה באסוציאציה חופשית ומידית, הזכיר לי את הסרט המקסים "הכוכבים של שלומי" של שמי זרחין
כי הנער המקסים בסרט מצטט שורה משיר של אלתרמן, כשרוצה להגיד דברי אהבה לנערה:
"אחכה לך כמו נעלייך"
אז קבלי, ממני אלייך, שיר אהבה יפהפה
http://www.youtube.com/watch?v=YuP0kGPgwjk

שליחה על ידי מי_מה* » 06 מאי 2011, 06:41

החברה מימה מִתפַּקדת,מבינה על מה את מדברת, אבל לא מפרטת כי.... ממהרת. והשיר האחרון פה, אני אוהבתותו נורא. כמבה שאלטרמן קרוע, ובחיי אלוהים שלא הייתי רוצה שהוא יתאהב בי, אבל איךהוא כותב אלוהי וגם נחצ'ה עשה פה עבודה טובה וכשזה עובר את התיווך של מאיר בנאי זה בכלל מצמרר.

תודה שושנית!! אלתרמן הוא אהובי משכבר ואין מי שישתווה לו בעיני.
קומרדה מימה, ברור שאת מבינה ואני מבינה מאוד את זה שלא היית רוצה שאלתרמן יתאהב בך, האיש היה חצוי כל חייו בין אהבתו לאהובה קבועה ולבית ובין יצר הנדודים, הנשים, הטבע הריגושים... אני חושבת שמרבית היצירות שלו מדברות על המלחמה הזאת: פונדק הרוחות לעוד כ"כ הרבה שירים וביניהם hpf]זה PDAAVCo[/po] כמובן האהוב והמוכר ביותר שמבטא כ"כ יפה את הקונפליקט שלו - אז להיות אהובה שלו וודאי לא הביא הרבה נחת... (-:

והיי ללי, איזה כיף שהשארת לי סימן @}

אני אומרת: אני מתוסכלת כי: X, במקום זה מעצבן אותי שאתה עושה: X - וכבר מרגישה טוב יותר.
בעולם הפסיכולוגיה יש מושג שנקרא מרכז שליטה, ואנשים מובחנים בין אלה שמרכז השליטה שלהם נוטה להיות חיצוני, אנשי ה: "שתו לי, אכלו לי, קרה לי" ובין אלה שמרכז השליטה שלהם פנימי: "בחרתי כך או אחרת, אפשרתי להם לשתות לי, לאכול לי" וכ'.
עצם ההעברה הזאת (הלגמרי לא מובנת מאליה) של מרכז השליטה מהחוץ אל הפנים, מורידה ממני מתח, שחרור מתח שהולך וגדל כמו כדור שלג כשהצד השני לא נלחץ לפינה שומע את דבריי ומגיב להם בנינוחות, לא מתגונן, מתבונן מבחירה במראה, והדברים שלי נופלים ברכות על תובנותיו שלו מתערבבים כמו תרכיז של מיץ עם מיים והופכים לנוזל אחד, להבנה חדשה, בלתי ניתנת להפרדה מחדש של חלקיה.
אני מסמנת לעצמי עוד שתי נקודות במסגרת פרוייקט: הרחב את כף רגליך למידת נעליך (-:

אני מסמנת לעצמי עוד שתי נקודות במסגרת פרוייקט: הרחב את כף רגליך למידת נעליך
נהדרת

אני מסמנת לעצמי עוד שתי נקודות במסגרת פרוייקט: הרחב את כף רגליך למידת נעליך
אני מוסיפה עוד 2.
לדעתי את כבר יכולה להתחיל להסתובב עם נעליך בכל מיני מקומות. לצעוד צעדים ראשונים.

ללי

קנג'י, תודה יקירה על הניקוד שהוספת לי, כמה נדיב מצידך (-:
אני חושבת שאני כבר עושה איתן צעדים ראשונים, רק שלפעמים פתאום שוב קטנה לי כף הרגל ונעלמת או נוסעת במרחב לזוג נעליים אחרות ונעדרת עד שמופיעה שוב (עם קהל הקוראות הסליחה, מושפעת קשות מאשתו של הנוסע בזמן)

מושפעת קשות מאשתו של הנוסע בזמן
אין על הספר הזה, אין...

_מושפעת קשות מאשתו של הנוסע בזמן
אין על הספר הזה, אין..._
אז אתמול סיימתי בשתיים ומשו בלילה את הספר הזה, שכבר בימים האחרונים כשהתקרבתי לסיומו התחלתי לחוש מצד אחד את הדחיפות של לבלוע אותו ומצד שני את החשש של מה לעזאזל אני אעשה עכשיו בחיים כשהספר יגמר?? (-:
מכירות את התחושה הזאת, שהפכתן כ"כ מעורבות בסיפור שנראה לכן שעכשיו לא תדעו מה לעשות בלי להיות חלק מזה.
וככל שהספר מתקרב לסופו, הבלתי נמנע, העצוב, היפה, ה- הכל יחד התחילו לרדת דמעות במורד עיני, דמעות על הסיפור, על סופו, על עצב הדמויות, דמעות שהלכו והצטברו לשיטפון גדול שסחף אליו את כל הפחדים האנושיים שבי: הפחד מהמוות: של הורי, של אהובי, העצב על פרידה אפשרית מכל מה שקשור אלי, הבדידות הקיומית שכל אחד מאיתנו בסופו של דבר נמצא בה (לאו דווקא במובן הרע של המילה, אלא פשוט עובדתית) וכל שאר הדברים שנמצאים שם תדיר בחיי היום יום, שעוברים בראש ונדחפים הלאה ע"י המיינד,עד שאין ברירה אלא לחשוב עליהם כשנתקלים במציאות, שלא רוצים לחשוב עליהם אבל הם שם.
אפשר היה לעזור קצת לכנרת עם מה שנשפך שם או אם להיתלות באחד האילנות הגבוהים ביותר: "צריך היה את הדמעות שלי לפת שחרית" - אבל שויין, לא בוכים על דמעות שנשפכו (-:

בסופו של דבר נשארתי עם תחושת השתאות מספר כזה שמהווה בעיני את תמצית תפקידה של האמנות (מכל סוג) בעולם והוא לרומם את האדם, להעיר אותו, לגרום לו לרצות להיות יצור טוב יותר.
כמובן שבעולם האמנות יחלקו עלי. כשלמדתי אמנות לימדו אותנו שלאמנות יש הרבה תפקידים, שהיא צריכה לפעמים להטריד, לזעזע, לגרום לאי נוחות, לשים מראה עם אמת כואבת מול פני הצופה, אבל אני, אחרי שנים של מפגש עם כ"כ הרבה סוגים של אמנות שפונים לכ"כ הרבה מישורים בתוכנו, עשיתי בחירה מודעת, שהאמנות שאני רוצה לצרוך היא זאת שמרוממת אותי, שיוצרת בי שינוי ורגש חזק של חיות.
זה לא מוריד מגדולתן של יצירות קשות, נהדרות מבחינת המחשבה והביצוע אך בסופן, אני רוצה להיעלם מן העולם - אלה יכולות להתקיים להן שם, לזכות להערכתי מרחוק ומחוץ למערכת שלי

תפקידה של האמנות (מכל סוג) בעולם והוא לרומם את האדם, להעיר אותו, לגרום לו לרצות להיות יצור טוב יותר.

אם תורידי את חלקן של המשפט : לרומם את האדם, אז בעצם כל יצירה שיש בה חשיבה ואמירה מעירה אותנו וגורמת לנו לרצות להיות טובים יותר. לא?
לגבי "לרומם" - זה באמת תלוי נושא/אדם וכו'.
אם ניקח למשל את הצילום ע"פ הסעודה האחרונה של עדי נס - יצירה קשה, רוצה לעורר, רוצה לעורר למחשבה ולגרום לנו להיות טובים יותר. בכלל הרבה מן היצירות שהיו בתערוכה ההיא (חשיפה) - היו כאלה. כך אפשר להמשיך לעוד הרבה יצירות קשות.
ואני חושבת שאני מבינה את כוונתך באמירתך - את כבר מאסת או מתקשה או משוללת סבלנות ליצירות דכאוניות/אפוקליפטיות וכו' (כמו למשל: רוצחים מלידה) - הלא כך?

בסופו של דבר נשארתי עם תחושת השתאות מספר כזה שמהווה בעיני את תמצית תפקידה של האמנות (מכל סוג) בעולם והוא לרומם את האדם, להעיר אותו, לגרום לו לרצות להיות יצור טוב יותר.
תשמעי, הספר הזה יותר מהכל מדבר על האהבה שנמצאת שם מעבר לזמן. על הודאות שיש לשניהם בקשר לקשר.
על האהבה שמכילה את כל הפרדוקסים שהחיים מזמנים להם.
רק על זה אני יכולה לבכות שעות...

נכון, אני מסכימה איתך שיש עבודות קשות מאוד חכמות ומפעילות ומעוררות לשינוי.
אבל יש את אותן יצירות שתפקידן מסתיים בלהראות שמשהו דפוק, שהאנושוות גמורה, שאין סיכוי, ואין מסקנה אחרת אלא לחיות בתוך זה עד שנחדל או לקפוץ מהגג הקרוב - מיצירות כאלה אני אישית משתדלת להתרחק.
ויש רשימה ארוכה של ספרים, סרטים ואמנות פלסטית דגולות שאני מונעת מעצמי בדיוק מהסיבה הזו - למשל דייויד לינץ' ברוב סרטיו (למעט סיפור פשוט) שפשוט מתעסק באופן עקבי במפחיד ובמאיים שנמצא דווקא בסביבה הבייתית הקרובה ביותר והכביכול בטוחה.
ויש יצירות אחרות שלמרות שקורים בהן דברים קשים, שזורה בהן איזושהי אופטימיות איזושהי הצעה חלופית וכוח, שבעקבותיהן אני יוצאת מחוזקת ולא שבורה

רק על זה אני יכולה לבכות שעות...
בדיוק, בדיוק, ב ד י ו ק (-:

אוי,הספר הזה הפך אותי לגמרי.חשתי כאילו גם אני מכירה את התחושה הזאת של המסע בזמן-וזה הרי קורה לנו כל הזמן שאנחנו משחזרים חלקים מהעבר ,
במיוחד בערב העצוב הזה של יום הזכרון

או בדימיונות על העתיד.
ועכשיו בני קורא אותו בפעם השנייה ומרגש אותי לראות שאנחנו נינגעים באותם החומרים.
כמה אהבה וכאב יש בספר הזה...אגב צפיתי בסרט וכרגיל הוא מגמד את הספר - אבל גם שם גיליתי את יכולתי למרר בבכי...

אוי,הספר הזה הפך אותי לגמרי
ממש!
ואיכשהו אני לא רגילה להתהפך ככה רגשית מספרים. אני כן עובר תהליך בתוכם ונכנסת לעלילה ומזדהה עם הדמויות וכ'
אבל פה, הם ממש נכנסו לי מתחת לעור.
לא ראיתי את הסרט, אבל שמעתי אודותיו לא אחת וכל מי ששמעתי אמר את אותו הדבר: שהסרט יפה אבל כטבעם של סרטים שמתקיימים בפורמט אחר מתמקדים בחלק מסויים ומצמצמים את רוחב היריעה שהשפה יוצרת.
לפחות לי כרגע אין שום רצון לצפות בסרט, אני עדיין מלאה לגמרי בספר הזה (אפילו שקלתי להתחיל לקרוא אותו מההתחלה כדי לא להיפרד מהם (-:)

בזמן האחרון אני מגלה שאני בורחת אל האימון שלי. מה זה אומר?
בכל פעם שהחלטות חשובות עומדות על הפרק ואין לי מושג מה לעשות איתן: כי הפתרון עוד לא נגלה לי, כי עדיין אין לא אומץ להתגבר על פחד כלשהו ולפעול, כי אני מבינה שאניפשוט לא באמת יודעת מה אני רוצה ולא יכולה להאיץ בזה להתגבש....
בכל פעם כזאת, אני מוצאת את עצמי נמלטת לאימון, מוצאת בו מחסה והוא הדבר הקרוב ביותר להרפיה (לא, סליחה הוא הדבר עצמו: "הרפיית המאמץ והתלכדות עם האינסוף" אני נזכרת ומצטטת לעצמי את פטנג'לי מדבר על האימון).
ומה האופציה האחרת? לאכול את עצמי מבפנים עם ספקולציות שאין לי באמת דרך לדעת מה שאני פשוט עוד לא יודעת?
לא שאני רוצה לדבר כאן בעד בריחה מהחלטות חשובות, אבל אם כבר לברוח, אז אל המקום שמחזיר אותך בדיוק לאן שאתה צריך להימצא בו ממילא...לא?

זה מזכיר לי משפט מקסים ששמעתי מיהודית רביץ בסרט דוקומנטרי עליה: היא סיפרה איך פעם, כשהיתה צעירה, עם הרבה קונפליקטים וחוסר סיפוק בחייה הפרטיים, הבמה היתה בשבילה מנוחה.
מנוחה מהחיים, מההתמודדות. שם היא היתה נרגעת ונחה ואז היא אמרה שהיא היתה ממש נמלטת כדי להתחבא באור הזרקורים.
ואם להשאיל את הדימוי הזה ולפרש אותו באופן שנכון לי, אז להתחבא באור, זה ממש מה שהייתי רוצה לעשות @}

אחלה מקום להמלט אליו. במיוחד, מהיכרותי איתך, דווקא במקום הזה עם הרבה אהבה וחמלה, דווקא שם יבואו ההחלטות הבהירות יותר.
הלא כן?

דווקא שם יבואו ההחלטות הבהירות יותר. הלא כן?
הממ, לפעמים כן. וגם כאן, אני בהחלט מקווה שתוך כדי פתאום תבוא איזו ידיעה כזאת פנימית ושקטה.
אבל בינתיים, בימים האחרונים, הזמן הזה מהווה בשבילי, פשוטו כמשמעו פסק זמן מהחפירה המחשבתית שאין לה שום תכלית, כי אין לי שום תשובה פנימית... או לפחות כזאת יציבה שנשארת יותר מחצי דקה (-:
ומאפשר לי בינתיים להיות יותר קרוב למרכז...

אבל בינתיים, בימים האחרונים, הזמן הזה מהווה בשבילי, פשוטו כמשמעו פסק זמן מהחפירה המחשבתית שאין לה שום תכלית, כי אין לי שום תשובה פנימית...
נפלא. חשוב שיש מפלט כזה ופסק זמן כזה. אצלי המפלט הזה הוא אינטרנט

ואני בטוחה שזה הרבה פחות מוצלח מיוגה.

יש ימים כאלה שהראש כל הזמן עובד וצריך המון הפסקות, ואיך שהוא גם הזמן בהם עובר נורא לאט כי כל הזמן יש חפירות בפנים. אני מנסה ללמוד להתייחס בסלחנות ואהבה גם לצורך הזה בבריחה (לפעמים זה גם הולך לסריגה אצלי) ולקבל את זה שיש זמנים שאני יכולה יותר לנתב אותו, וכאלה שבהם כל מה שאני יכולה לעשות הוא להיכנע ולברוח

שבת שלום

מזדהה!!
את יודעת כמה קשות לי החלטות...
אבל נדמה לי שלא תמיד יש באמת אפשרות להחליט. יש לנו מן רצון כזה להחליט כדי להרגיש שליטה, אבל זה בסוף החיים או אלוהים או איך שלא תקראי לזה - מחליט עבורך.
היום דיברתי עם מישהי והגדרתי זאת כך:
אני משתוקקת לשקט בחיי. שיהיה סדר והכל יהיה ברור ואפילו משעמם. את הגירויים אני רוצה ממקומות חשיבתיים כגון: ספר טוב, מוסיקה, תאטרון או כל דבר שכזה, בחיים שלי צריכה מאוד ש-ק-ט.

תודה מתוקותיי (-:
ללי, כמובן מאוד מזדהה איתך, בד"כ גם אני נוטה לברוח אל מסך כזה או אחר, אבל אני נוכחת שהוא לא באמת מהווה מנוחה למוח כי הוא כרוך בקליטה של עוד ועוד גירויים שהמוח קולט (גם אם באופן פאסיבי) שמתערבבים עם אלה שכבר יש לי בראש ואז האפקט של זה הוא... לא מנוחה.
מה שטוב באימונים (כשאני באמת מצליחה להיכנס לעומקו של אחד) הוא שהם מכוונים אותי בעצם המהות שלהם אל המקום המתבונן, המקבל, הרואה את הרעש והחפירה מהצד ויחד עם זאת מקיים עבורי מקום כזה נפרד שבו אני יכולה להתקיים לצידם.

וכאן זה קשור לדברים שלך נקודינה, שבתקופה זו אני ממש חווה אותם על בשרי שלא תמיד יש באמת אפשרות להחליט. יש לנו מן רצון כזה להחליט כדי להרגיש שליטה, אבל זה בסוף החיים או אלוהים או איך שלא תקראי לזה - מחליט עבורך.
ולכן, בגלל שכנראה לא יכולה ברגע זה להתקבל החלטה יש צורך במקום הזה המתבונן, המכיל, המקבל שמוותר על השליטה המדומה הזאת במה שעוד לא התגבש ומתעקש על השליטה בנכונות לחדד את המבט ולהצליל אותו.
מתוך ההבנה, שזהו... זה הדבר היחיד לעשות, להיות... - בחיי שעם כל שנות ההתעסקות שלי עם המונח הזה וההבנה שלו, יש ימים שהוא עדיין נראה לי כ"כ מופרך בחוויה (-:

הי יקירות (ויקירים אם יש בנמצא)
ובכן, המחשבות שהיגגתי כאן לגבי הבריחה אל האימון, התגבשו לכדי פוסט ברור ושלם יותר (עבורי (-:)
מוזמנים לבקר אותו ואותי: להתחבא באור
@}

המון אייקונים מחייכים, מחבקים ופורחים גם לך, יקירתי!
אני בטוב, מתגעגעת אבל חוששת לאבד ריכוז....
נשיקות ואולי נפגש בשאקטי?

אני מסתקרנת...

אז אולי אולי בשאקטי @}

שלום חברים....
זמן ארוך של היעדרות מהאתר עבר עלי, החיים זורמים וסוחפים ולתקופות נראה שאין על מה לכתוב, או שהדברים שיש לכתוב עליהם לא מתאימים לכאן ויום רודף שבוע של היעדרות וחודש וכ'..
ופתאום כל הדברים שיש לי לומר נראים כמו לא רלוונטיים למי מבאי האתר.
לילה, והעיניים כבר כבדות והמוח שכל היום בזמן האחרון גדוש בכ"כ הרבה מילים ומחשבות כבר איטי ועייף, אז נכנסת להביא לכאן כמה עדכונים מהזמן האחרון:

האחד הוא רשמים וצילומים מהסדנה האחרונה שהתקיימה ביוני

השני הוא כתבה שלי שהתפרסמה אודות עבודתי עם אנשים בעלי אוטיזם page]יוגה לאנשים מיוחדים 7451[/po].aspx?c0=20205&bsp=15903

והעדכון השלישי, הוא מאמר טרי שכתבתי ממש היום, אודות סוגיית החום ביוגה וההתמודדות איתו בחודשי הקיץ: חום יולי אוגוסט

מוזמנים לקרוא ולשתף בדעתכם כמובן

לילה טוב בינתיים @}

אחרי היעדרות ממושכת, תמיד מנסה לחזור בהיסוס.
מרגישה את המילים חורקות, ואת המבט, מלווה ממרחק מה כמו בוחן חדר נעורים ממרחק של זמן או בית אחרי היעדרות ממושכת.... לא בטוחה שהצלחתי להעביר את התחושה, אבל אני מניחה שאתן מבינות אותי בכל זאת.
היום הסתובבתי כל היום באי שקט מוחלט. אי שקט בגוף וזאת דווקא בניגוד לחוויה שאני חווה בתקופה האחרונה שבה אני מרגישה איך בד בבד לקשיים האובייקטיבים ולקונפליקטים ולהתמודדויות של חיי, יש איזו שלמות ודיוק בהם.
והכל מתקיים בו זמנית בשני מישורים (נדמה לי שכבר כתבתי על זה כאן לא מזמן, אבל בשבועות האחרונים זה מאוד מתעצם בחוויה שלי).
כאילו אין כלל קשר בין מה שקורה במישור החיצוני הגס של חיי, מה שמשמח ומעציב, מענג ומכאיב באופן טבעי לבין ההרגשה שבלב כל הסערות והדרמות של חיי הכל נמצא במקומו - שוב מרגישה כ"כ מסורבלת במילותיי, אבל סומכת עליכן ועל רגישות ההבנה.

אבל היום, כל ישותי אמרה אי שקט, בגוף, בנשימה, הלכתי והתנשפתי לאורך כל היום, פסעתי הלוך ושוב בין הסלון לגינה למטבח, בין הערסל לספה - לא מוצאת מקום להניח את עצמי.
היה לי ברור שאין כמו אימון כדי לעשות שקט בגוף ודרכו בנפש ובראש, אבל איכשהו הצלחתי שלא להכניס את עצמי לאחד (-:
כ"כ הרבה מילים הסתובבו לי במוח, מילים לפוסטים שכתבתי לאחרונה, לתגובות מרגיזות שקיבלתי מאנשים, להרצאה שאני צריכה לבנות בקרוב.
באחת מהשיחות שניהלתי היום עם האיש (שכמות המילים והתנודות המפריעות במוחו היא אולי עשירית מהכמות שאני מתמודדת איתה) אמרתי לו שבגלל שיש לי כזה גודש בלתי נתפס של מילים ותנודות מחשבתיות, היכולת לשים מילים במקומן ולנסח משהו נכון במדוייק עושה לי הרבה סדר ושקט בראש.

זה לקח יום שלם של תזזיתיות, קפה הפוך אחד ואחריו וגלידה וניליה (האלוהית שבגלידות הארץ) ולסיום כתיבה במחברת את ההרצאה שאני מכינה, כדי לפרק אותי מנשקי ולפוגג את הדריכות הזאת שהתארחה אצלי בגוף כל השבת...

מוצ"ש שקט שיהיה ושבוע רגוע.
נ.ב
כמה כיף לחזור לכאן @}@}

יקירה
את ברורה לגמרי על אף תחושת הסירבול שלך
עולמות רחוקים ושונים
ועם זאת.... גם אני יכולה לתאר את היום בעיקר כחבילת אי-שקט מרוכז
שנבע כנראה מאי עשייה של דברים שצריכים להיעשות ולצידה אי-שחרור של אותה עשייה אם כבר בחרתי שלא לעשותם
והקלה מסויימת עם סימנוב (מכירה את הביטוי?) כמה דברים קטנים מרשימת ה"לעשות" ועם רדת הערב המכריזה רשמית שהשאר יחכה לזמן אחר

מוצ"ש שקט שיהיה ושבוע רגוע אמן

פליי

אז אולי זה קשור לאיזה כוכב שנמצא בנסיגה ?? בחיי. כמוני כמוכן, לא ידעתי מה קורה לי היום. חוסר שקט פנימי שלא קשור למה שקורה בחיי , או מה שלא קורה..
כזה חוסר שקט שאפילו ספר טוב לא היה שיקול לנסות ואותו דבר לגבי אוכל. כלום. בהייה. תהייה. מה לכל הרוחות קורה לי..
טוב, אבל עכשיו מוצ"ש וההתארגנות לקראת שבוע חדש מעודדת קצת ונותת עידוד לבאות..

שבוע רגוע בפנים ובחוץ, אמן

אוישש.. בחיי שזה מעודד יקרות
אני אומרת לכם, כל היום הרגשתי שאין שום מצב לספר, מדיטציה או כל פעילות מרגיעה (לום בראש, אולי היה עושה את העבודה, אבל במקרה לא היה אחד בנמצא) - הרגשתי שאני צריכה לפרק את כל המתח הזה איכשהו, אבל לא נמצאה שום פעילות שהיתה לי מספיק סבלנות בשבילה...
ועכשיו, מוצאי מוצ"ש ואני כולי מופוצצת באנרגיות, מקפצצת בלי סיבה, מפזמת, מצחקקת - כמה מוזרות הן תנודות הנפש בחיי...

פלייצ'יה,
אי עשייה של דברים שצריכים להיעשות ולצידה אי-שחרור של אותה עשייה אם כבר בחרתי שלא לעשותם - אין לך מושג כמה אני מבינה אותך (טוב אולי יש לך (-:)
ולא, לא מכירה סימנוב ...
ויפיופית, שמחה שמוצ"ש הביא איתו רגיעה ומאחלת שבוע רגוע בפנים ובחוץ גם לך @}

רק עכשיו הבנתי יפיופית שאת היפצ'וק שלנו.... אויש, נורא התביישתי...

אז אולי זה קשור לאיזה כוכב שנמצא בנסיגה ?? בחיי. כמוני כמוכן, לא ידעתי מה קורה לי היום. חוסר שקט פנימי שלא קשור למה שקורה בחיי , או מה שלא קורה..
'תצ'מעו, פעם אחרונה שהיה דיבור כזה בין אנשים שהכרתי, ואנשים הרגישו איזה מתח ספציפי להם, אבל כולם יחד, פרצה השריפה בכרמל...
בבבבררררר

שום דבר, חוסר מציאת המקום הזה, חוסר השקט הזה הוא ממש חלק ממרקם החיים. עוד משהו שצריך להכיר אותו ולהכיר בו וללמוד לחיות איתו, לנתב אותו, לתעל אותו, להבין למה הוא בא ומה עושים איתו.

שלום יקרות
נעדרתי מכאן שוב כמה ימים, והנה רגע לפני שנשאבתי לתקופת נבצרות נוספת, הזכרתי לעצמי לחזור לכאן, וטוב שבאתי

יש כל מיני דברים שרציתי לכתוב אבל נכון לרגע זה נבצרים ממני, אז הם יחכו למחר או יתחלפו בדברים שאולי יהיה לי לומר מחר... @}

על הערסל בגינה, בשעת שקיעה.
אני עם אוזניות באוזניים ומוסיקה בראש שמטפטפת לאט ללב.
מתבוננת בכל המועקות וחוסר הסיפוק, בכל הרצונות הבלתי ממומשים, בכל החוויות הבלתי ממוששות, מעמידה אותם למסדר זיהוי ובוחנת אותם אחד אחד ומבינה:
שאין להם דבר וחצי דבר עם החיצוני: לא עם הרוח שנעה בין העצים, לא עם ריח הפריחה, ובטח לא עם קרני השמש האחרונות שעוברות דרך חופת העלים שמעלי והופכות אותם לירוק זרחני.
אני שומעת את זה ומבינה בכל כך הרבה דרכים בבת אחת שאני מוצפת ביופי, בעדנה, באהבה ברגישות ובדיוק גדולים.
אני מבינה שכל הימים האלה הדחוסים, הטעונים, המוצפים לא קשורים לחיי המלאים, ולא לעיסוקי שמביא אותי בכל פעם מחדש אל המקום שרוצה להשפיע על המציאות לטובה.
כל תחושות ההחמצה והכבדות והעייפות לא יכולות להיות מושלכות על כל הסיפוק והכרת התודה שאני מקבלת מאנשים סביבי.
ואין את מי להאשים, ואין על מי לכעוס... והכל כל כך פשוט ויפה לעזאזל איתי

ועם השיר הזה כשהשמש היורדת מסתכלת לי עמוק בלבן של העיניים, אני שוטפת את תעלות הדמעות, נותנת להן לשטוף את העכירות והדחיסות של הימים האחרונים ונכנסת הביתה.

ואין את מי להאשים, ואין על מי לכעוס... והכל כל כך פשוט ויפה לעזאזל איתי
אהההה, סיים היר

כיף שחזרת לכתוב גם דברים כאלה...

חיבוק גדול

אין מילים לנחמה מעבר לכך שכולנו פה ביחד

אבל, בטח את לא תופתעי על הנתק בו אני חיה...כמה זמן מסתובב לו הכשרון המסחרר הזה גבע אלון? הוא אוזכר באוזניי אבל מעולם לא שמעתי וכך יצא שמהקישור שלך העברתי ערב שלם עם גבע אלון ביו טיוב והיה עונג צרוף! איזה כישרון! איזה קול, איזה נגן, איזה מעבד, המוסיקה ממש נוזלת לו מהידיים. בקיצור - תודה!!!!{}

הכל פשוט יפה,וטוב לזכור ולהודות
וגם להודות בזה שאנחנו עוברים עם כל היופי הזה בתוך כאב,
וגם על זה כנראה שיש להודות...
למרות שכרגע,זה פשוט כואב לעזאזל.

טוב. אולי לסיכומו של ערב אשאיר פה את הביצוע המהמם הזה ואולי זה גם סוג של תשובה לדברייך.
לילה טוב

יקירות... כמה כיף למצוא אתכן פה בבוקר!
נקודות יקירתי אהבתי מזה שנים, את חורסת אותי כל פעם מחדש עם ההצתה המתלהבת והסוחפת, גם כשהיא באה עשור באיחור (ע"ע סיינפלד), אבל מילותייך על גבע אלון מרגשות אותי במיוחד כי הוא אחד היוצרים הישראליים שפשוט לוחץ לי כ"כ על הכפתורים ומביא אותי להתרגשות פנימית שאינה תלויה בדבר כך שהמילים: עונג צרוף! איזה כישרון! איזה קול, איזה נגן, איזה מעבד, המוסיקה ממש נוזלת לו מהידיים - ממש מתיישבות על תחושות פיסיות שאני מרגישה כשאני שומעת את המוסיקה שלו.
אני כבר מכירה אותו שנים על הבמה מאז הסרט האבוד על רוקפור והעבודה עם שי נובלמן שהוא חבר קרוב וקולגה ותיק שלהם ומאז עוקבת אחרי צמיחתו והפיכתו לאחד הנגנים והיוצרים המוערכים שיש כאן (ולא נוסיף מילה על המראה שלו, כי באמת כל מילה מיותרת).
הייתי בשתי הופעות שלו, ובשתיהן העברתי שעתיים ומשו רצופות עם לסת שמוטה ולב דופק, שכן האיש עומד לבדו על במה עם גיטרה ואולי שני אפקטים שהוא מפעיל מידי פעם עם הרגל ומחזיק בביצים את כל החדר בוירטואוזיות שלא ראיתי הרבה כמותה.
רשמי לפנייך, שברגע שאת מתפנה קצת מהבלגן, אנחנו הולכות יחד להופעה שלו. סגור?

סגולה יקירתי, את מאוד מאוד צודקת. בימים האחרונים אני מסתובבת עם מילים והבנה חדשה (שאני מתכננת לשטוח בפוסט כתחושת ה"לעזאזל" תעבור קצת (-:) על זה שהמקור לסבל שלנו הוא מראש בציפיה שלא יהיה לנו קשה בחיים או שהחיים לא יזמנו לנו מצוקות וכאבים...

גדול יקירתי

בכלל נכנסתי לכאן לכתוב הגיגים אחרים שהיו לי הבוקר, מה שלא בטוח שישאר לי זמן לעשות (-:

לא אספיק כצפוי לכתוב עכשיו את מה שרציתי, אבל אשאיר אתכם עם זה

שוב אני נדרשת לציטוט שאחותי נוהגת לצטט את סבתא שלה הפולניה (אנחנו לא מאותו אבא) :"אין ברירה, צריך לסבול וגמרנו!" אם תסעי כל הזמן מערבה בסוף תגיעי למזרח ככה אם תקחי פולניות ותקציני אותה תקבלי חכמת זן.
כייף שחזרת לכתוב פה . זה יוצא לך כאן אחרת מהפוסטים בבלוג. גם שם טוב אבל טוב שיש גם וגם.

:"אין ברירה, צריך לסבול וגמרנו!" אם תסעי כל הזמן מערבה בסוף תגיעי למזרח ככה אם תקחי פולניות ותקציני אותה תקבלי חכמת זן.
D-:D-:
קרעת אותי ואפילו שאני לא דוברת פולנית זה עוד יותר מצחיק

והוא אפילו קיבוצניק..
אוי. אין שוויון בעולם הזה..

מימה, גמרת עלי. איזה כיף לי לצחוק בימים אלו.
תודה

מימה, את חורסת כהרגלך!

ונקודינה, כן כן, חשבתי עליך בהקשר הזה: הוא גם קיבוצניק, גם יפה, גם מוכשר ועוד מוסיקאי... עזבי אין צדק.. אין ברירה, צריך לסבול וגמרנו! (-: