_הפעולה היא למעשה כ"כ פשוטה וקצרה אבל בפועל היא אתגר קשה לצליחה.
ורוב הקושי מתרכז ביכולת לעשות מעבר מהיסחפות בזרם המחשבות להתבוננות בתחושות המציאותיות. המעבר עצמו קשה_
זה לא סתם, שהמעבר קשה.
עוד בראשית הדרך למודעות- מבחינים בין המהות שלנו- האור הזוהר והעוצמתי, מבפנים, לבין האגו והמיינד שלנו - שיוצרים את הסרטים השקריים, ושמתוכם צומחים הדפוסים המחלישים.
לא אחת ההתייחסות לדפוסים הללו היא כאל הרגל, שקיים בנו במשך שנים, או אפילו דורות. אבל זה לא סתם הרגל ״חיצוני״ לנו. האגו הוא מולד ומתפתח בנו. (על אחת כמה וכמה- המיינד).
לדעתי בגלל זה כ״כ קשה לעשות את המעבר. נסיון לשנות הרגלים, זהו משהו קשה דיו, אך לנסות לשנות משהו שטבוע בנו מעצם היותינו אנושיים - אוהו- קשה שבעתיים.
הרבה פעמים כשיש סיטואציות לא נעימות בין אנשים או עכורות, דווקא אז נוטים אנשים מתוך מצוקתם לשאול: "אתה אוהב אותי?"
אתמול, בתי, שעוד לא בת 5, שאלה אותי בדיוק את השאלה הזו, בזמן שכעסתי עליה.
התבוננות בילדים מדגישה את התופעה- ה״פוליטיקה״ אצלם היא עדיין גולמית, אבל לגמרי נובעת מצורך הישרדותי שטבוע בנו.
כשמנסים לפעול שלא מתוך סחף המחשבות אלא לעשות את המעבר להתבוננות עליהם, זה כאילו מנסים ״להרוג״ חלק בתוכנו. לכן זה כ״כ קשה וכמעט מתבקש שתהיינה נפילות. לכן גם, ההלקאה העצמית היא כמעט מגוכחות.
<יופי, לא מספיק שאני נופלת, ולא מספיק שאני מלקה את עצמי, עכשיו אני גם מגוחכת.
>
לעניין אחר לגמרי-
נקודות אגדיות, מגיבה לתמיהתך ביחס לטיסה לחלל. שמעתי ראיונות של כמה אסטרונאוטים, שתיארו את החוויה של להיות בחלל. רבים סיפרו שחוו בעוצמה חד פעמית, רגשות של הוד, הדר, וצניעות מתוך ההרגשה של כמה הם קטנים בתוך המרחב האינסופי, שזור הכוכבים, היפהפה והמופלא הזה... נשמע קסום
