הגבירה בחום

[חמו_מה*]

כל מה שנכתב מעלי רגעים יקרים.

[לימונדה*]

אתמול בלילה ישבתי על הספה לכתוב לך והעייפות הכריעה אותי.
מתגנבת לכתוב דבר ראשון על הבוקר, לפני שיתעוררו השאר להספיק לכתוב לך כמה מילים.
מאד התרגשתי לקרוא אותך. קוראת בין השורות את ההקבלות בחיינו:
מצד אחד התקיעות עם האוטו, חוסר האונים וההתארגנות מחדש שהמצב דורש ומצד שני ההזדקנות של ההורים (וגם כאן חוסר אונים וההתארגנות מחדש שהמצב דורש).
ההורים שלי בדיוק נסעו אחרי שלושה חודשים פה.
אני ממש מרגישה כאילו מילאתי את המצבורים באהבה. מרגישה הרבה יותר חזקה. יותר מחוברת לעצמי. כאילו צמחו לי שורשים.
שמתי לב לדינאמיקה שהשתנתה עם השנים ושההורים נותנים לי יותר ויותר לפעול. חילוף תפקידים משונה ומצד שני מתבקש.
פתאום עכשיו כמבוגרת (ארבעים הפך את זה ממש לרישמי) אני מרגישה שכבר אין לי טענות או ביקורת כלפיהם ואני רק נהנית לתת ולהיות איתם.
הפעם ממש ניצלתי את האפשרות להיות איתם ולקבל את האהבה ומצד שני את האפשרות לפעול.
זה היה לגמרי הדדי. כלומר גם הענקתי וגם מילאתי מצבורים באהבה.
חוץ מזה שנעלם לו חוסר האונים שהרגשתי כשהם רחוקים.
אני מקנאה במשפחות שגרות קרוב מספיק בשביל להתראות ככה. איזה קסם נשמעים שיעורי היוגה הדו שבועיים להורים.
כשגרתי בניו יורק, בתקופות הכי בודדות שלי כשהייתי מסתובבת ברחובות קפואה, תלושה, עצובה ובודדה, באופן טבעי הייתי מסתכלת על אנשים ברחוב ועל קונסטלציות אחרות- משפחות צעירות, זוגות מאוהבים ועוד... באופן משונה ברגעים האלה הכי קינאתי באמהות ובבנות שישבו יחד בבית קפה.
שיהיה שבוע טוב!
חיבוק גדול

[הגבירה_בחום*]

תודה נשמות טובות ומחבקות שלי.
תודה גוונים על הביקור, על השיתוף ועל ההזדהות, מרגש לדעת.

היום יום חדש, ארוך ומפרך ובניגוד לתחושת הכניעה המשחררת, היום אני סתם מובסת.
איך לפעמים לאותה פעולה בדיוק יכולה להיות משמעות הפוכה.
כנראה שבכל זאת יש בתוכי ציפיה שהדברים יסתדרו לטובתי או לפחות הקושי לא יוסיף להסלים בתחושה שלי,
וכשזה לא קורה, אני מתייאשת, לא מבינה מה רוצה ממני היקום, ומה לעזאזל אני עושה לא נכון שהמשוכות והמהמורות ממשיכות להצטבר.
במקום הזה אני שוכחת שבעצם שום דבר כאן לא מובן מאליו, ושזכות ההחלטה מתי יתבהרו הדברים לא נתונה בידיי.
אני לא מבינה למה, לא מבינה איך, לא מבינה מה. מבינה רק מה לא:
לא להתנגד. זה בכל מקרה תמיד עושה את החיים קשים יותר.
לא להתנגד לאירועים שפוקדים אותי אבל גם לא לרגשות שעולים בי, זה כבר הרבה יותר מסובך, אותם יותר קשה לי לאפשר.
בתוך המקום המטפל, המשתדל לעזור ולתפוס את כל הקצוות המתפרקים של חיי, בכל פעם שעולה כעס, או תסכול אני דוחקת אותו למטה.
להירגע, לא להתפרץ עכשיו, לא לכעוס עכשיו, לא לצעוק...
טרם מצאתי לעצמי את הזמן והמקום לפרוק את המטען הזה ומסתמן שהנחיצות של זה כדבר שכדאי לי למצוא לו זמן מתגברת.

אולי בהמשך אכתוב קצת יותר על היום הזה, כי גם עכשיו, כמו בשאר הזמן, אני צריכה להשקיע אנרגיות בלאסוף את עצמי, לארוז את עצמי לקראת שעור הערב.

[חמו_מה*]

מאוד מסכימה עם כל מה שכתבת.
ותראי איך בכל הכאוס הזה את חושבת כ"כ נכון , ובהיר - לפחות למי שקורא אותך כאן.
וכל הדיסוננס נכון לגמרי. גם לתת מקום לפרוק, אבל איזה מזל שיש שיעור וחייבים לאסוף את עצמך - גם זה לטובה.
להצליח לקבל ככה כמו שזה את הארועים, ויחד עם זה להכיר את הרגשות שלך - תראי איזה עבודה את עושה עם עצמך.

[לימונדה*]

אני אחרי מרתון הורים וחדרי מיון מתיש במיוחד חיבוק גדול
היה פעם סרט של קישלובסקי על שתי בנות במקומות שונים שחיו חיים מקבילים...לא זוכרת את השם. אולי גם אנחנו? (-:
למרות שאני חושדת שמי שאוהבת את קאט פאוור תאהב מין הסתם גם את lost in translation ועוד כמה...
חושבת עליך גבירצי ומקוה שאת בסדר ומחזיקה מעמד עם החום וההתמודדויות
ביזו

[לימונדה*]

היה פעם סרט של קישלובסקי ניסוח מצחיק [-:
ביררתי ברשת והסרט נקרא "חייה הכפולים של ורוניק"

[הגבירה_בחום*]

ביררתי ברשת והסרט נקרא "חייה הכפולים של ורוניק"
באאארור (-:

[שבע_יהלום*]

באאארור

אח גבירצי גבירצי
אח למונייד למונייד
אח קישלובסקי קישלובסקי
בשבוע שעבר אח שלי קנה את הסרט הזה מחבר אספן פסיכוטי של סרטים שהתחיל קצת לדלל כי אין לו יותר מקום בבית.
מחכה לזמן שקט לראות אותו בפעם הלא יודעת כמה אחרי שנחרש בנעורים.
חוץ מעירום של מייק לי (וכשהארי פגש את סאלי ) רוב הזמן אני די בטוחה שהסרט שלי הוא "כחול".

אני יושבת במיטה עם הלפטופ, מנסה לכתוב את סיפור השבועות האחרונים שאם היו מצויירים בגרף מישהו היה יוצא מזה עם ורטיגו, מקשיבה בהתמוגגות ושורשיות למרתון סמיתס (הקרוי מוריסמיתס) שרץ כל השבוע ברדיו הקצה לכבוד בואו של אהובי הבריטי מספר שתיים לארץ, דוחקת הצידה את הידיעה שהשותף לא מתחבר אליהם (סמיילי מבוהל), מצד שני השדרן בדיוק ציטט את מוריסיי שאמר שרוב האנשים חיים חיים חלולים ומלאי ייאוש,
ומזהה שעכשיו רגיעה.
(ומתחיל השיר asleep וכל מילה נוספת מיותרת)

[לימונדה*]

"עירום" של מייק לי הוא אחד הסרטים החזקים והמהפכניים שנעשו אי פעם. מה מזכיר לי שעבר המון זמן מאז שראיתי אותו. באותו עינין- מישהי ראתה את happy go lucky של מייק לי. סרט מקסים!
קישלובסקי דווקא לא לגמרי כוס התה שלי. משהו שם כבד מדי. חוץ מזה שאני לא מאוהבת בג'ולייט בינוש כשחקנית- יש בה משהו מתוק ומושלם מדי...
ואף מילה על "הארי פגש את סאלי" (-;

[שבע_יהלום*]

מייק לי הוא הבמאי שלי
אני קוראת לו אדריכל הנפש האנושית
ראיתי כמובן את כל הסרטים שלו
(את עירום יותר פעמים ממהכל. יודעת בעפ את הנאום שלו לשומר בלילה )
והפי גו לאקי- חופשיה ומאושרת התרגום עברי - מקסים באמת!
איך נעצבתי כשהוא ביטל את הביקור שלו בארץ..

[הגבירה_בחום*]

אוי אויי מותקס
איזה כיף להגיע ולמצוא כאן את ההגיגים שלכן ועוד על קולנוע!
קודם כל, שבעקס,
_מקשיבה בהתמוגגות ושורשיות למרתון סמיתס (הקרוי מוריסמיתס) שרץ כל השבוע ברדיו הקצה לכבוד בואו של אהובי הבריטי מספר שתיים לארץ, דוחקת הצידה את הידיעה שהשותף לא מתחבר אליהם (סמיילי מבוהל), מצד שני השדרן בדיוק ציטט את מוריסיי שאמר שרוב האנשים חיים חיים חלולים ומלאי ייאוש,
ומזהה שעכשיו רגיעה._
מוריסיי, הוא אביר נעוריי וגם נעוריי הבוגרים יותר, ערמות על ערמות של קסטות שהסרט שלהם יצא, נקרע, הודבק וסולסל חזרה למקומו בעזרת עיפרון אינספור פעמים.
וקלטת אחת עם השיר asleep בלופ בצד אחד, ו Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me על כל t]הצד השני qPTyy4itI[/po]
אין על הנעורים המורבידיים שלנו (-:
וכמובן שאצתי רצתי להופעתו האחרונה בארץ שהיתה התעלות ואפילו יש כאן כמה פוסטים טובים בבלוג עליה.
(ומתחיל השיר asleep וכל מילה נוספת מיותרת)
כל מילה מיותרת (-:

ולגבי הקולנוע, אני מוכרחה לשתף אתכן במהפכה האמנותית שעברתי בשנים האחרונות.
אחרי לימודי אמנות שבהן ספגתי הרבה מאוד מילים ומחשבות על תפקידה של האמנות בחיינו (לטלטל אותנו, לנער אותנו, להצביע על מה שכואב, לבטא את מורכבות החיים) ועשר שנים משותפות עם קולנוען שזה אומר הרבה מאוד סרטים של קישלובסקי, פולנסקי (עד היום כשאני נזכרת בירח מר, אני נוטה לדכדוך קל), היצ'קוק בלי סוף, המון המון טריפו וגודאר וגם יקירם מסצנת האינדי הרמוני קורין הגאון המורבידי - הגעתי למסקנה שמה שאני בעיקר רוצה מאמנות הוא התרוממות רוח.
זה לא אומר שהיא חייבת להיות שמחה ועליזה, אבל איפשהו הבנתי שיצירת קולנוע גאונית שגורמת לי לצאת ממנה מדוכדכת או שונאת את החיים או מוטרדת עד עמקי נשמתי למשך שבוע היא כזאת שכדאי לי לוותר עליה.
לעומתה יצירה הגם שעצובה ומורכבת שגורמת לי לצאת ולהרגיש שלמה יותר, גורמת לי לצאת למסע פנימי ולצאת ממנו מחוברת וטעונה הן אלה שאני יכולה לראות שוב ושוב ושוב, וקישלובסקי איך לומר... לא היה חזק בזה.
לעומת זאת טריפו הוא עדיין אהוב ליבי (שכ"כ מושפע מהיצ'קוק, שכ"כ מושפע מאדוארד הופר!! (-:) ואני מוכנה בכל עת להוציא את כל ספריית הסרטים שלו ולצאת למרתון סוער (במיוחד 400 המלקות).
ובכלל, לגרום למישהו לתחושת התעלות ושמחה פנימיים עמוקים זאת נראית לי הגאונות האמנותית הראויה מכולן.

הנה הוצאתי את זה, מקווה שלא יצא טרחני מידי לטעמכן...
את עירום האמת שראיתי פעם או פעמיים, אני זוכרת שטלטל אבל איכשהו לא נחרט - רושמת לעצמי לראות שוב.
ועוד משפט לגבי ג'ולייט בינוש, היא לא רעה כשחקנית, אבל לפרנקופילית שכמותי היא ללא ספק אידיאל היופי, ואם הייתי יכולה לבחור פרצוף, הייתי רוצה את שלה! (-:

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

את עירום האמת שראיתי פעם או פעמיים, אני זוכרת שטלטל אבל איכשהו לא נחרט - רושמת לעצמי לראות שוב
גמני. למרות שמייק לי הוא בהחלט בין האהובים. אבל לא נתחיל עכשיו ברשימה כדי לא לטרחן.
בכ"ז כשאומרים את השם פולנסקי אני מיד שומעת את זה(http://www.youtube.com/watch?v=RhL0icht ... re=related)
האמת היא, שמאז שאני אמא, בקושי יוצא לי לראות סרטי קולנוע עליליתיים למבוגרים. אחד הזכורים לי מהשנים האחרונות הוא " Into the wild". (שראיתי דוקא בבבית).
למרות שויזואלית הוא סרט מאד יפה, הדרך בה הוא הוא לופת את הלב, מזכירה יותר סרט דוקומנטרי. סרטים דוקומנטרים, אני רואה דוקא די הרבה (אך לא מספיק...)
היום סו"ס הזדמן לי לראות בסינמטק 2 (!) סרטים שתכננתי ללכת אליהם זמן רב..
הראשון היה "הצלמניה" (של תמר טל). לכבוד יום השנה למותה של הגיבורה, היתה הקרנה חגיגית לזכרה, בהשתתפות היוצרים.
בתום ההקרנה, הראו גם סצינות שלא נכנסו לסרט הפשוט מעולה ומרגש עד דמעות הזה.
הסרט השני, "אמנות בזבל" מרגש ומשובח ביותר גם הוא, אחרי שצולחים את העשר דקות הראשונות, שכ"כ זרות לסרט וכ"כ ברור שהן מודבקות בעקבות תכתיב של בעלי הממון.
זה כ"כ עצבן אותי שחרבו להם ככה, שהייתי חייבת לשתף, והדף שלך גבירה, נראה כמו הפלטפומה המתאימה. 'צטערת.@}

כשיצאתי בין ערביים מהסרט, חלפה על פניי, לבדה, דפנה ליף. פתאום, למרות שהייתי בסרטים דוקומנטריים, זה עדיין הרגיש לי אסקפיסטי...

[הגבירה_בחום*]

והדף שלך גבירה, נראה כמו הפלטפומה המתאימה. 'צטערת.
אמא דבש, מה את 'צטערת? לכבוד הוא לי שהדף שלי הוא הפלטפורמה, הכי כיף (-:
כיף שהתרגשת ככה. גם אני לאחרונה ירדתי משמעותית בכמות הסרטים שאני רואה.
היום במקרה הלכתי לקולנוע לראות את מחוברים לחיים, שדווקא בגלל שמדברים עליו מכל כיוון, לא ממש רציתי ללכת.
בכל זאת, הוא נגע והיה עצוב ומצחיק במינונים הנכונים.

ודפני ליף לבד בת"א, זה אכן אסקפיזם בימים אלה. (-:

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ראית את זה בסינמטק? היינו שם ביחד? (מתרגשת פתאום. חחח)

ודפני ליף לבד בת"א, זה אכן אסקפיזם בימים אלה
יפה לך, הוצאת לי את העוקץ. ^{(על שאני לא בצעדת המחאה עכשיו).}

שיהיה שבוע מתוק.

[לימונדה*]

איזה כיף...קצת כמו לשבת עם הבנות בלייב ולדסקס קולנוע...רגע... מתמקמת לי פה עם עם הדרינק (-:

גמני כמו הגבירה פרנקופילית. מתה על טריפו ("ג'ול וג'ים" זה אחד הסרטים האהובים עלי) מתה על גודאר ("עד קלות הנשימה" אולי אפילו קצת יותר)
מאד אוהבת קולנוע דוקומנטרי ויוצא שזה תמיד הכי מענין אותי.
שמתי לב שגם אם הסרט עשוי ממש גרוע (לפעמים עבודת מצלמה מרושלת, סאונד גרוע ובימוי מפוספס) אני סולחת אם הסיפור מספיק מענין.
אמא דבש- סיקרנת אותי אני אגגל את הסרטים שראית.
גבירצי- מה זה "מחוברים לחיים"?

כרגע אתן, חברותי הוירטואליות, בתפקיד האסקיפיזם שלי (זה או אתן או סרט היסטורי על הרומאים בצרפתית)

<לימונדה מסמיקה כי היא אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא היתה בקולנוע ואין לה אף מילה להגיד על דפני ליף>

[הגבירה_בחום*]

גבירצי- מה זה "מחוברים לחיים"?
האמת שזה סרט צרפתי... חושבת ששמו המקורי הוא untouchables
הוא מתרחש בפריז.

[סגו_לה*]

טוף...אני רק מציצה בדיון
זה "http://www.youtube.com/watch?v=-98xcQNib74" לטעום מהסרט מחוברים לחיים,
שאגתי מצחוק מהדקות הראשונות וסיימתי אותו עם פנים שטופות דמעות ובטן כואבת מרוב צחוק- מבחינתי זה המתכון לסרט טוב.

[חמו_מה*]

קטע. גם אני נורא נורא אהבתי את מחוברים לחיים.

[עננים_בקפה*]

מה, רק אני מוכנה לראות את ניקיטה(המקורי) גיבור מקומי וג'ורג'יה בלופ ?

[הגבירה_בחום*]

הי עננים,
תראי, מעצם חיבתי הגדולה לאנשים שרואים דברים בלופ, אני מוכנה להצטרף אליך. (-:
אפילו שסרטי מלחמה הם לא כוס הוויסקי שלי (לג'ורג'יה הזה התכוונת לא?)
@}

[הגבירה_בחום*]

יש לי בבית בחור אנטילגנטי במיוחד (על סף הגאונות בתחומים מסוימים) שמכור לצפיה בלופ של סרטי קונג פו רעים במיוחד.
וככל שהסרט במיירעו, כן ייטב (הגלאדיטור מפקינג... כן, עד כדי כך רע) (-:

[חמו_מה*]

אצלנו זה משחקי מלחמה במחשב.
כבר שלוש שנים אני עוברת ליד המחשב ורואה טנקים מסתובבים במדבר ויורים לכל עבר..

[סגו_לה*]

הו ,אצלי ג׳קי צ׳אן מככב,מה אתן יודעות...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

וואו!! קפצתי לבקר וגיליתי שנכנסתי לקמפינג רציני ובכלל לא ידעתי....
טוב - מודה שלא עומדת בקצב...נדהמתי ולוחלחתי מהסיפור האחרון על ההורים שככל הנראה נכתב לפני שנפגשנו,
?
וכל דיבורי הקולנוע פה...בושתי ונכלמתי שהרי מזה שנים שאינני רואה שום דבר וכולי מוקדשת לתפקיד חיי בשנים אלה - להיות אמא! אני לא אומרת את זה בשום ציניות, אבל כשאתה נמצא כולך במקום אחד אתה ממש לא נמצא כולך במקום אחר ואפילו שחלק מן הסרטים ראיתי בצעירותי המאוד רחוקה אך אינני מסוגלת אפילו לזכור אותם ובכל זאת מתבשמת פה ומקווה לראות יותר...
מסכימה איתך גבירק'ה, שיש סרטים אף לי כבר לא מתאימים לדוגמא : פובידיליה (זה היה ממש סיוט), אך יש סיכוי לחלוטין שאראה סרט שהנושא שלו טעון ובכל זאת אוכל להתחבר לגמרי - זה נורא תלוי איך עושים אותו ובאמת לאן הוא לוקח אותך במחשבה. נדמה לי שזה גם מאוד תלוי באיזה מצב את בחיים ואולי כשמתבגרים גם קשה יותר כי מזדהים יותר .
טוב יאלה די.
הולכת מפה.
שיעבור לילה טוב ושמחר תבוא עספור.
בי

[י_פה*]

גם אני נכנסת לכאן על קצות האצבעות.. אני שלא רואה סרטים ב כ ל ל . שנים לא ראיתי סרט..
האמת היא הסרט שאני מוכנה לראות שוב הוא "הקוסם מארץ עוץ", ויש מצב לעוד אחד בשנים הקרובות כי ראיתי היום את הפרסומת שלו אוטובוס,
קוראים לו בתרגום לעברית "חבר על ארבע", גם מצוייר וגם על כלבים, אז יש סיכוי גבוה לצפייה .
בעצם , גבירצן, הסרט האחרון שראיתי היה אצלך עם שאר בעלי החיים של האחו..

[הגבירה_בחום*]

נקודינה, אני חושבת שאני לא באה מהמקום הזה, ואולי בהמשך ארחיב בכיוון ואנסה להסביר למה אני מתכוונת.
יפצ'וק, תמיד כיף כשאת מפציעה כאן בדף, וזה שהסרט האחרון שראית היה בחוות החיות אצלנו, זה גם חמור מאוד, וגם מהווה הוכחה שעבר יותר מידי זמן מאז התראינו! (-:

אבל נכנסתי לכאן בגלל דבר אחר.
כבר שבועות רבים שאני לא כותבת אצלי באתר.
זה לא זמן של כתיבה. אני יודעת שיבואו ימים אחרים שהמילים יזרמו, אני מרגישה אותן מפעפעות מבפנים, אני מרגישה את ההתכווננות שלהם, אבל עוד לא הגיע הזמן שלהן לצאת.
על פני זאת, אני משוטטת באתר שלי וקוראת חומרים ישנים שנכתבו אי שם לפני כמה שנים, משתוממת על הדרך שעברתי מאז שלא יכולתי לדמיין ומופתעת מאיך הגלגל חוזר שוב לאותן נקודות רק במקום אחר בספירלה.
וכמה עדנה יש בלפגוש את עצמי הצעירה יותר, מדברת על עניינים שבלב, ממקומי שלי היום: קוצב לב

[לימונדה*]

קראתי. מקסים!!!
מקוה שהלב שלך מחלים ופועם בחוזקה.
בכל מקרה נכנסת לי ללב...

[הגבירה_בחום*]

יקירותיי הנהדרות,
שבוע מעניין עובר עלי כאן ואולי אכתוב עליו בקרוב כשאפנה קצת מרחב התבוננות עליו.
בינתיים, מתוך הקונפליקטים שלי, אני מוצאת נחמה ויציבות בעקרונות-על גדולים יותר ממני ומהשלולית שלי.
נותנת לזמן להמשיך לבשל אותי ובינתיים כותבת על זה: הזמן מבשל את כל היצורים
מוזמנות בחום @}

[הגבירה_בחום*]

הי הי הי מחמלות נפש.
במשך חיי אני יכולה להעיד שהעברתי עודי מעבירה שעות רבות בפנטוז אודות המקום המבודד שהייתי בורחת אליו.
וכן, כמובן מתפלפלת, נושאת ונותנת בשאלה מה הייתי לוקחת איתי לאי בודד.
ואז, בדיוק בשבוע שבו נוסעות בראש שלי הרבה מחשבות על החיים, על העתיד ומזימות אודות התאיידות למקום רחוק ואוטופי,
נתקלתי בראיון עם בחור שהחליט לבחון את הפנטזיה הזאת מקרוב.
הגילויים שלו מוכיחים שהפנטזיה לעולם תישאר רחוקה ומושלמת, ואילו המציאות תמיד תהיה מאוד מציאותית גם במקום המבודד ביותר.
אה כן, וגם לטענתו, מכל הדברים בעולם ששקלתם לקחת אתכם לאי הבודד שלכם, המחשבה על חוט דנטלי בטח לא עברה לכם בראש.
בעקבות הרושם שהשיחה איתו הותירה בי ניצלתי את ההזדמנות לכתוב את מחשבותיי, ובאתי לשתף אתכן גם כאן.
מוזמנות בחום: חוט דנטלי

[נטע_ק*]

גבירה יקרה ומיוחדה
קלמטה תחכה לביקור הבא אבל דעי לך שהערב שלנו היה קסום בעיני. ובעיקר פתח עוד חריץ בלב.
תודה שאת את חיבוק עצום ממש.

[הגבירה_בחום*]

יקרה שלי נטיקה,
כן, הבנתי שקלמטה תחכה. שתחכה.... (-:
גם עבורי היתה בנוכחות ובחברות הפשוטה הזאת משהו שמאפשר להתרווח לאחור ולנוח קצת.
מקווה שהיתה שיבה מוצלחת עם כוחות מחודשים.
ברבים (-:

[לימונדה*]

גבירצי, חייבות להיפגש. ננסה לארגן משו. אני אהיה באיזור המרכז לקראת הסופש. אולי שישי?

[הגבירה_בחום*]

למונייד!
איזה קטע, בדיוק הזלתי אצלך ריר על מופע העגבניות המתגרה שלך (-:
חייבות חייבות להיפגש. זה יום שישי השבוע נכון?
כי ב- 30/8 (שיוצא יום הולדתי) אורגנה לי קפיצה קטנה ליוון לארבעה ימים של סופלקי צמחוני, ים ושכרון חושים - אין ספק שאני חיה על הקצה אני..חח (-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כי ב- 30/8 (שיוצא יום הולדתי)

מזל טוב ליום הולדתך ומאחלת לך שתמצאי לך חתן מצויין בעל נתונים טובים לפחות כמו שלך.....

[לימונדה*]

איזה כיף גבירונת!!! ים ושכרון חושים זה מעולה. לחיות על הקצה זה המוטו (-:
חשבתי על שישי השבוע. אולי אפילו מפגש בנות בים. טוב נחשוב ביחד על משהו נחמד.
איזה כיף!!!!

[הגבירה_בחום*]

תודה פלונית (-:
אני מניחה שבנזוגי שאירגן את נסיעת יום ההולדת עבורי יהיה קצת עצוב אם אמצא חתן בעל נתונים אפילו יותר טובים משלו. (-:
אבל אני מקבלת את הרצון לחתן אותי באהבה רבה. עד כה, כל מי שרצה לחתן אותי אהב אותי מאוד. (-:
אז תודה גדולה על האיחולים. @}

[הגבירה_בחום*]

למונייד, "לחיות על הקצה" אצלנו זה סוג של בדיחה פה בבית שנדבקת לכל דבר הכי חנוני שחורג מהשגרה.
נגיד אם אני מחליטה לשנות משהו ברוטב של הסלט, מייד מגיע המשפט: "פששש, התפרעת, אתא חיה על הקצה את..." (-:
בקוראי את מה שכתבת אצל עדינה אפילו מחשבתי הפליגה על מפגש ים, יוגה ומסאג', אבל גם סתלבט פראי יכול לעבוד!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בכייף גבירה,זה מגיע לך מכל הלב.
חוצמזה,גמני יש לי יומולדת ב-1/9 כך שכנראה בגלל שותפות הגורל יש ביננו "אחוות בתולות"
ולכן כבר ברור כי באופן טבעי הנתונים המצויינים שלך צריכים להיות הרבה יותר טובים מהנתונים של בן זוגך...ואת לא אשמה בזה בכלל בכלל בכלל
ועוד בונוס לכל "הבתולות" הוא שאנחנו בכל מצב נשארות "בתולות לכל החיים ...
וזה יתרון די גדול ולא חשוב מה שנעשה
הרבה אהבה ואושר
וחתן מצויין...לא פחות !!!

[הגבירה_בחום*]

ולכן כבר ברור כי באופן טבעי הנתונים המצויינים שלך צריכים להיות הרבה יותר טובים מהנתונים של בן זוגך...ואת לא אשמה בזה בכלל בכלל בכלל
חחח... פלונית, הרסת אותי (-:
ועוד בונוס לכל "הבתולות" הוא שאנחנו בכל מצב נשארות "בתולות לכל החיים ...
זה בטוח... יש רגעים בחיים שאני לא משוכנעת שזה יתרון, אבל אם זה מה שיש, זה כנראה היתרון (להלן: בתולות פולניות לנצח (-:)
שיהיה המון מזל טוב גם לך, והרבה אהבה וחתנים/ חותנים/ חותנות מצויינים - לא פחות! (-:

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה גבירה.
ושנה טובה ומאושרת.

[נטע_ק*]

אני באיחור אבל מה זה חשוב
בירה יקרה שתהיה שנה מאושרת ושמחה ובריאה ומלאת חיות
@}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

@}
גמני באיחור, מאחלת שתהיה לך שנה דבש! עם הרבה שמחה, בריאות, וזרימה נעימה של החיים.
איזה יופי שאת חוגגת ביוון.
חיבוק גדול.

[לימונדה*]

יום הולדת שמח באיחור גם ממני
מקוה שהימים בחוף הים ביוון נוצלוֿהיטב ושאת "חיה על הקצה"
פלאן ביזו גבירה אהובה

[בשמת_א*]

אה, מזל טוב באיחור ליום ההולדת! אם את ב-1.9 אז את יומיים לפני אחותי ובתי (-:

באתי לשאול שאלה ביוגה:
למה הנר והמחרשה נחשבות תנוחות "חזקות"? למה תנוחות הפוכות הן תנוחות "חזקות"? מה זה אומר?
איך משפיעות תנוחות הנר והמחרשה על מי שעושה אותן? על מה זה פועל, מה זה מחזק, בכל רמה שעולה על דעתך? בפיזי, ברגשי, באישיותי... ?
מה היית אומרת על ילדה (בגיל בית ספר יסודי) שלא שמעה מעולם על יוגה ועושה את התנוחות האלה באופן טבעי, להנאתה, כל יום? מה זה אומר עליה?
אני מאוד סקרנית לשמוע מה יהיה לך לומר.
ותודה מראש על כל מה שיהיה לך חשק לכתוב בנושא

[הגבירה_בחום*]

הי יקרות
תודה גדולה על האיחולים המוקדמים והמאוחרים.
חופשת יום ההולדת שלי היתה מושלמת מכל בחינה.
מישהו או מישהם שם מעלי ומצדדיי ולפני כנראה ידע עד כמה אני זקוקה לה לאור מה שעברתי עד אליה ולאור מה שהייתי עתידה לעבור אחריה.

חזרתי ממנה ונשאבתי מייד לטיפול בהוריי.
חזרתי לבית ילדותי, הבית שנולדתי וגדלתי בו, רק הפעם במקום הילדה בתור ההורה.
והם ההורים האהובים שלי כמו נספגים בחזרה אל ילדותם.
וככה אני מגדלת שני הורים: אחד מבוהל, מבולבל ומיוסר ואחת שלמרות סיכויים חדשים ומבטיחים להחלמה, החליטה שהיא לא רוצה יותר לחיות.
בין תקווה לייאוש מנסה לראות רק את הדרך, רק את מה שיש לעשות, רק את מה שנכון לעשות בשלב שבו תוצאות עדיין לא נראות.

---

במעבר חד מה שנקרא... (-:
בשמת תודה על השאלה, אנסה לענות עליה כמיטב יכולתי ואני מניחה שזאת תהיה תשובה חלקית מתוך מה שעולה לי בראש ומנסיוני האישי ובטח יש בכתבים תשובות מפורטות ומנומקות אף יותר.
בעיני יש הרבה תנוחות חזקות ביוגה: שההשפעה שלהן על הגוף מאוד חזקה, שההשפעה שלהן על המיינד והנפש חזקה...
ביוגה יש משמעות מאוד גדולה להיפוך, ליכולת לעשות ההיפך מבדרך כלל, ליכולת לצאת מהמצב הפיזי והתודעתי ה"רגיל" שבו אנחנו נמצאים ולהיות במקום שמעבר להם.
היוגים עוצרים את הנשימה שלהם ובמקום במחזור השאיפה/ נשיפה הרגיל הם נמצאים בהיפך שלו במקום של אין-נשימה.
במקום להיות ברצף המחשבות האינסופי, הם מנסים להיות במקום ההפוך שבין מחשבה למחשבה ולהיות באין-חשיבה.
התנוחות ההפוכות הן בעצם הדוגמא הפיזית ביותר להיפוך הזה - פשוטו כמשמעו להיות הפוך מבד"כ.
המעלות שלהן הן רבות במידה והן מתורגלות נכון ובהתאם ליכולת ולצרכים של מי שמתרגל אותן: הן מאפשרות מנוחה ללב שלא צריך לשאוב את הדם כלפי מעלה, מזרימות המון דם וחמצן ללב ולמוח, מחזקות ומגמישות את כל הגוף, החל מפלג הגוף העליון וחגורת השכמות והכתפיים והן את הרגליים.
ביניהן יש תנוחות ממריצות ומחממות כמו למשל עמידת ראש שנחשבת מאוד מעוררת ומחזקת (מאוד מומלצת לתרגול בבוקר או אחה"צ כשדרושה התרוממות אנרגטית) לעומת הנר והמחרשה שנחשבות תנוחות יירחיות מאזנות ומרגיעות מבחינה אנרגטית (משהו שאפשר לתרגל למשל לפני השינה), בגלל הסגירה שנוצרת בין הסנטר לחזה, הן מצוינות לחוסר איזון בבלוטת התריס.

מה היית אומרת על ילדה (בגיל בית ספר יסודי) שלא שמעה מעולם על יוגה ועושה את התנוחות האלה באופן טבעי, להנאתה, כל יום? מה זה אומר עליה?
זה דווקא לא מפתיע אותי לשמוע על ילדה שמבאופן טבעי מבצעת אותן. למיטב זכרוני יש את הגיל זה (11... 12.. אם אני לא טועה) שכולם עומדים על הידיים והראש... אני ממש זוכרת תמונות מבית הספר שלי כילדה שכולם במסדרונות הפוכים (-:
ילדים עושים באופן טבעי הרבה פעמים את מה שטבעי ונכון לגוף שלהם, למרות שאף אחד לא לימד או תיווך ביניהם לבין הדבר. (-:
אני כמובן לא מכירה את הילדה אבל סביר להניח שהיא אוהבת מאוד את תחושת הדם הזורם בגוף והחיות שמרגישים מייד אח"כ, את העירנות והתרוממות הרוח שכל הדם והחמצן שמציפים את המוח גורמים.
אני יכולה לשתף שלא אחת באימוני יוגה מתקדמים כשיש מן אווירה כבדה בחדר או קודרת, הפיתרון הוא עמידות ידיים ושאר הפוכים - לאט לאט הכבדות מפשירה, אנשים מתחילים לחייך, והאמת שזה די ממכר, קשה להפסיק עם זה - אני מניחה שזאת יכולה להיות אחת הסיבות, ומעניין לשמוע מה היא אומרת על זה, למה היא אוהבת את זה כ"כ. (-:

מקווה שעניתי קצת ונתתי כיוון ואם לא, את מוזמנת כמובן לדבר איתי בהרחבה @}

[לימונדה*]

גבירה אהובה,
חושבת עליך הרבה בימים אלה. העדרותך הוירטואלית היתה מורגשת. מזדהה כל כך עם מה שכתבת. ההורים. בית הילדות. חוסר האונים. לפני רגע הייתי שם...ועכשיו המרחק שובר את לי את הלב.
נשמע קשה מאד. ובכל זאת יש בי צביטה קטנה בלב, על זה שאת יכולה להיות שם, נוכחת.
מאחלת שיבואו ימים קלים יותר. להורים ולך.
מרעיפה עליך הרבה אהבה וירטואלית מפה
ואיחולי שנה טובה!
לימונדה

[בשמת_א*]

מאוד מעניין מה שכתבת!
הנה הדברים שקפצו לי לעיניים:

• הנר והמחרשה הן תנוחות שמתרגלות לעשות הפוך... (לחשוב הפוך, ללכת בכיוון אחר מהרגיל P-: )
• הנר והמחרשה הן תנוחות מאזנות ומרגיעות מבחינה אנרגטית ומתאימות לתירגול לפני השינה.

מה זה "תנוחות ירחיות"? תוכלי להסביר.

• הנר והמחרשה מצויינות לאיזון בלוטת התריס, במיוחד אם יש חוסר איזון (הן מחזקות את הבלוטה ופעילותה גם אם היא לא ממש בחוסר איזון?)
• הנר והמחרשה טובות לתחושת חיות, חיוניות, עירנות והתרוממות הרוח.

לגבי הילדה: אין לה שום תובנות. פשוט כיף לה פיזית. היא אוהבת גם גלגולים. פשוט את הנר והמחרשה אפשר בקלות לעשות גם במיטה (במקום מוגבל) בעוד שגילגולים דורשים יותר מרחב.

האם יש לך מחשבות על הקשר בין יסודות מסוימים (אדמה, מים, אש ואוויר) לבין תנוחות הנר והמחרשה? האם אלה תנוחות שמחזקות במיוחד יסוד מסוים?
האם יש לך מחשבות על הקשר בין תכונות אופי מסוימות לבין התנוחות האלה?
תודה רבה על כל מה שכתבת! נושא מרתק!

[בשמת_א*]

תראי מה מצאתי: http://www.briguyoga.co.il/main.asp?[po]article id[/po]=257&id=200&onload=yes&tp=0&idd=198
מה דעתך על מה שכתוב שם?

[הגבירה_בחום*]

מה זה "תנוחות ירחיות"? תוכלי להסביר.
תנוחות ירחיות מלשון ירח.
מכיוון שכל הקוסמוס שלנו מושפע מתנועת הירח והשמש, גם הגוף שלנו והערוצים האנרגטיים בתוכו מיוחסים לשמש ולירח (מקבילים לחלקים הנשים/ גבריים).
הנחיריים שלנו למשל מייצגים את סוף מסלוללם של שני ערוצים אנרגטיים מרכזיים בגוף שלנו הימני (השמשי, המעורר, המחמם) והשמאלי הירחי (זה שאחראי על השקטת התודעה וכינוס החושים)
באופן הזה, בגלל התנוחה והסגירה המיוחדת (שכותבים עליה גם במאמר שהבאת) נחשבות תנוחות המחרשה והנר לירחיות דהינו, משקיטות, מרגיעות, מכנסות חושים.

• לשאלתך, הן ללא ספק מחזקות ומאזנות את הבלוטה גם אם היא מאוזנת לגמרי - הרי כולנו יוצאים וחוזרים לאיזון כל הזמן וכל פעם במקום ואופן שונה - תרגול נר בקביעות שומר על איזון בבלוטת התריס ומסייע לאיזון כללי בגוף ובתודעה.
• דווקא פחות מומלץ להיכנס לנר ומחרשה על מיטה, בגלל רכות המזרן ושקיעת הגוף לתוכו, זה לא מומלץ לעורף ולגב.

תרגול על מזרן דק או קשיח על גבי הרצפה מאפשר לכתפיים ופלג הגוף העליון להשתרש כנגד הקרקע ולהצמיח את הגוף ואת עמוד השדרה למעלה.

• אני חושבת שבכל תנוחת יוגה יש שילוב של כל היסודות ואולי יסוד מסוים בתוכה מודגש יותר. בכל מקרה, גם בתנוחות שבברור מביאות לידי ביטוי יסוד אחד (נגיד תנוחות עמידה שעובדות חזק על השתרשות ועל יסוד האדמה), עובדות על כל היסודות במישורים העמוקים שלהם. בסופו של דבר אי אפשר להפריד באמת בין היסודות: לא בעולם ולא בתוך הגוף שלנו.
• מן הסתם בטח יש קשר בין תנוחות ותכונות אופי אבל קשה לסמן אותו באופן ברור, יש כ"כ הרבה גורמים המשפיעים על העניין הזה.
• לסיום, יש במאמר הזה הרבה דברים מעניינים, חבל שהפונט שבחרו כ"כ לא מזמין קריאה, אבל לתוכן בהחלט יש בסיס (-:

[הגבירה_בחום*]

הנחיריים שלנו למשל מייצגים את סוף מסלוללם של שני ערוצים אנרגטיים מרכזיים בגוף שלנו הימני (השמשי, המעורר, המחמם) והשמאלי הירחי (זה שאחראי על השקטת התודעה וכינוס החושים)
אגב באסכולות שונות ביוגה יש דעות סותרות לגבי האמת הזאת: הימני האקטיבי נחשב הגברי והשמאלי נחשב הנשי, אם כי בעיני - מה שמוכיח שהקטרוג והקטלוג הוא לגמרי הקטע שלנו אנשים ובפועל הדברים לא באמת מחולקים כך (-:

[הגבירה_בחום*]

נשמע קשה מאד. ובכל זאת יש בי צביטה קטנה בלב, על זה שאת יכולה להיות שם, נוכחת.
זה אכן קשה מאוד, ואני מבינה גם אותך.
מכיוון שאני גרה קרוב יחסית להוריי אני נמצאת פה כל הזמן. כי צריך.
אחותי החיפאית גם היא עושה מאמצים עילאיים אבל רוב הזמן לא כאן.
וממה שהיא אומרת להיות רחוקה פשוט מעביר אותה על דעתה מרוב חוסר אונים ודאגה, יותר מאשר כשהיא כאן....
מאחלת גם לך לימונדקה אהבה אמיתית לגמרי ושנה יפה עם התחלות טובות והמשכים לא פחות מזה.
גדול

[בשמת_א*]

תודה על כל ההסברים!
הבנתי ש"ירחיות" זה מלשון ירח, פשוט לא הבנתי למה הכוונה. אבל הנה, בקישור הזה כתוב שהנר הוא תנוחה שחזק בה יסוד המים ושהיא יינית. אז זה מתחבר:
החוויה של תנוחות הפוכות
גם זה מאוד יפה.
אגב, זה ממש מתחבר לי. מרגיע. השקטת התודעה וכינוס החושים. חשוב במיוחד לאש שבי, במיוחד לפני השינה.
טוב, תראי מה זה. קודם לא מצאתי כלום. עכשיו שהחלטתי לשאול אותך, ובאתי וכתבתי שאלה, מאותו רגע כל חיפוש שלי בגוגל מניב המון מאמרים יפים ומאלפים על הנר והמחרשה (-:

[הגבירה_בחום*]

מצויין (-:

[בשמת_א*]

(-:

[נטע_ק*]

גבירקה יקרה חכמה אהובה
תודה על כל הנתינה שלך.
מי יתן ותהיה שנה טובה ומחבקת וקלילה
חיבוק עצום

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה נטיק'ה היפה.
שנה מחבקת וקלילה זה כ"כ מה שאני צריכה שפשוט אין לך מושג (למרות שיש לך לגמרי (-:).
מאחלת גם לך קלילות וזרימה משחררת בנפש הוותיקה וחיבור עמוק בחיים החדשים.
ונשיקות וחיבוקים.

אחרי 3 ימים של טיפול מסביב לשעון בבית הוריי, יצאתי לחופשה בבית כמי שישבה כמה שנים בפנים על עבירות קלות - נותנת לעיניים למצמץ ולהתרגל אור השמש שלא ראיתי זה זמן.
בעוד הוריי נסעו לבית אחותי לכל החג, חזרתי אל בייתי שהוכן לכבודי: נשטף ומורק, וכובס, והושקה, המקרר התמלא באוכל, ובתנור נאפו פשטידות לכבוד שובי.
ודווקא כאן צפים ועולים כל הקושי והבכי שנדחקו בקושי פנימה בימים האלה.
כל הקדרות, המרמור, התסכול, התוגה וההצפה של החיים והמוות, הוריי החומקים, ילדיי שלא נולדו, תחושת המשפחה שאובדת לי ואין לי אחת חדשה להחליפה בה - כל אלה עולים ונשפכים אל תוך החלל שהוכן לפנק ולטפח אותי.
אני כולי תקווה שמכאן הם ימשיכו הלאה, מפנים את מקומם לחוויות חדשות. @}

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

<זו אני למעלה כמובן הגבירצה ממחשב שכן> (-:

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

גבירה יקירה, אני כבר בדרך, אז רק שולחת חיבוק גדול חיזוקים, ואיחולים לשנה טובה, וקלילה במידה הרצויה לך. בריאות לך ולמשפחתך והרבה חדשות טובות.

מנוחה מרגיעה ומחזקת!

[לימונדה*]

גבירצי אהובה,
מזדהה. מבינה. מקשיבה.
נשמע קשה כל כך ההתמודדות בחזית ההורים.
אולי השיבה הביתה לבית הרחוץ והנעים מספקת לך סביבה אידיאלית להתפרקות שבאופן טבעי צריכה היתה לצאת.
אז בנתיים תנוחי, תנשמי, תתחפרי ותתפרקי לך בסביביה תומכת...
הרבה אהבה,
מהמשפחה הוירטואלית שלך |||||*|

[שבע_יהלום*]

גבירצי אהובה
איזה חיבוק גדול אני שולחת לך. עם דמעות וחיוכים ובריאות.
בתוך כל זה ההתפרקות תיזמנה את עצמה לתנאים עוטפים.
מלא רגשות בבת אחת.
אמן שנה טובה.
מהמשפחה הוירטואלית שלך. כן.

[הגבירה_בחום*]

יקירותיי היפות, בנות משפחתי הוירטואלית (-:
אני כותבת על החוויות עם הוריי ממש בקצה קצהו של מזלג כאן, כדי לא לטבוע בתוך שלולית הדמעות והחרדות שדי בגירוי קל כדי להציפה.
כ"כ הרבה אנקדוטות, סצינות מרטיטות יש לי מהשבועות האחרונים, מוכנות לסרט, ללא צורך באדפטציה (אמי בסלון באחד מהתקפי ה"תנו לי למות בשקט" ובמקביל בחדר השינה, אבי הכועס והמבוהל מאיים באוזניי שאם היא הולכת, שעה אחת הוא לא נשאר כאן... ואני נודדת בין הסלון לחדר השינה, מחניקה את הדמעות והפחד ואת הילדה שאף אחד מההורים שלה לא יכול לראות אותה כרגע...).
והנה באתן אתן עם הפמילייריות שלכן והצלחתן להציף דמעות של התרגשות.
אכן שבע מותק, מלא רגשות בבת אחת...
שנה טובה יקירותיי
מהאחות גבירצי @}

[בשמת_א*]

באתי, קראתי,

[עדינה_ניפו*]

יקירתי, לקח לי זמן להגיע אבל אני כאן קוראת ומזדהה ומבינה כל כך את מה שעובר עליך.
הלוואי שהייתי יכולה לתת יותר מחיבוק וירטואלי והינהון מרחוק של הבנה.

[הגבירה_בחום*]

תודה יקירותיי,
וחיבוקים חמים גם לכן. @}

[סגו_לה*]

מקווה עבורך שבתוך הקושי המתמשך הזה ישזרו גם נקודות של אור.
מבינה את הצורך הנואש להיות עדיין ילדה שנתמכת ולא רק להיות בתפקיד הסלוטייפ הנואש...
יש דברים שנראים שהם נגמרים ולמעשה הם רק מחליפים צורה,
ככה גם משפחה
בית

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

[פלוני_אלמונית*]

חיבוק אהובה. נדבר בקרוב
קן

[מי_מה*]

הו פיצי הקטנה, הסתפקתי בברכה בפייסבוק והחמצתי את כל מה שעובר עלייך בימים אלה. חתיכת נסיונות זימנו לך. דבש ועוקץ בעירבוביה ועל הדרך עוד פיתחת פה שיחה מחכימה ונעימה עם בשמת. מאחלת לך שנה טובה וחתימה טובה, עם כל הנסיונות שעמדת בהם עד כה מגיע לך צ'ק פתוח אצל בורא עולם.
חיבוק והרבה אהבה

[חמו_מה*]

גם אני כאן, משלימה את החסר, (במשפחה הוירטואלית, ממש כמו במשפחות אמיתיות, תמיד יש את זה שמגיע מאוחר מדי..ועושה משהו לא במקום..)
החגים מוציאים את כל הבאגים של כולנו החוצה. ובתקופות רגישות זה באמת לא פשוט לעבור אותם בשלום.
מצטרפת לצ'ק הפתוח מבורא עולם, ולאהבה העוטפת שיש כאן בדף.

[ציפורי*]

המון חיבוקים גם ממני.

מקווה עבורך שבתוך הקושי המתמשך הזה ישזרו גם נקודות של אור.
מצטרפת לתקווה הזו.

[הגבירה_בחום*]

אני ביום חופש היום מהטיפול בהוריי. אחותי נמצאת שם מאתמול, ותהיה שם היום.
אחותי ואני שונות מאוד. תמיד היינו. גורם ראשון לזה הוא פער של עשר שנים בגילאים שלנו, פער שלא משאיר הרבה מקום לתקשורת בתקופת הילדות/ נעורים/ בחרות: כשאני הייתי בת שש היא היתה בת 16, זה מסביר פחות או יותר את כל התמונה. (-:
אני, סקרנית (דוחפת את האף לכל מקום), נחושה (קרציה), ואוהבת חברה (עלוקה) והיא... נראה לי שדיי בהגדרה: בת 16. (-:
אח"כ כבר התגייסה ופגשה את מי שעתיד להיות בעלה היום ואז התחתנה ויצאה מן הבית ומשם והלאה הלכו והתרחקו דרכינו הן בגלל הבחירות הכ"כ שונות שלנו והאופי השונה. היינו שתי נשים שבמקרה נולדו משתי ביציות ושני זרעים של אותם אנשים, ללא כל רגש של קרבה או אהבת אחים.

מה שקירב בינינו באופן מפתיע הוא היוגה.
היא בהיותה שומרת מצוות ומנהלת אורח חיים דתי ליברלי ואני שמתוך חילוניותי המובהקת הגעתי מתרבות כ"כ רחוקה אל אותה תמצית של אמונה בסיסית במשהו שעומד בבסיס הקיום, של איכות שנמצאת בי ובכל דבר אחר. איכות שאני רוצה יותר מכל לבוא איתה במגע, וכשאני מחוברת אליה, הכל נמצא במקומו, וכלום לא חסר.
מתוך השקפת העולם הזו מצאנו את עצמנו חושבות באופן דומה, ועל רקע הטיפול בהורים שלנו לאורך השנים, התקרבנו מאוד גם אנחנו. במערכה האחרונה והחריפה סביב אמא שלי, הפכנו לראשונה אחיות, לא רק ביולוגית. משפחה.

אנחנו מדברות 80 פעם ביום, לכאורה סביב אמא שלי ובפועל משתפות, פורקות עול, מעודדות, מרימות, עדיין על רקע העומסים הנפשיים צף ועולה השוני בינינו.
היא משוכנעת שתפילות דבקות שקורעות את לב השמיים, ואכילת מזון כשר יביאו להחלמתה של אמא שלי (על אף שאמא שלי חילונית מוחלטת ואיך לומר, הסרטן לא בדיוק פוסח על שומרי כשרות ) ואני, בהחלט לא שוללת את זה אבל חושבת שאלוהים נמצא גם בהכנת אוכל להורים שלי, גזירת הציפורניים, ניגוב הגב במקלחת, הקראת ספר וכל הפעולות האנושיות שנגזלו ממנה לפתע בשבועות האחרונים.

מאחר שזה מצב השקפותינו ואני גרה קרוב יחסית להוריי והיא יותר רחוק, אני נמצאת שם 24 שעות: מנקה, מבשלת, גוזרת, מגבת, שוטפת, מדברת, מכינה והיא מתעסקת בכל האדמיניסטרציות: טלפונים, ברורים, תורים, ביטולים, קביעות, שליחויות ו... מתפללת.
ביום שבת האחרון, במצב של כמעט קריסה טוטאלית, הבהרתי לה שכדי שהמאזן הזה יוכל להמשיך להתקיים אני צריכה הפוגה תכופה יותר כי עוד מעט לא אוכל לעזור לה כי אצטרך בעצמי עזרה ראשונה.
וכך הוחלט על יומיים בשבוע שבהם היא מגיעה ואני מתפנה להכין אוכל לעצמי, לגזור את הציפורניים שלי ולנגב את הגב של עצמי במקלחת.
והנה אני כאן: תה מרווה, שמש ורוח של סתיו. חיים.

[שבע_יהלום*]

תמצית חיים מקפת ומרגשת פתחה לי את הבוקר.
גבירצי את נפלאה.
הרחבות על אחיות- בקרוב.
חיבוק מחזק לגב שלך ושל אמך. ושל אחותך.

[הגבירה_בחום*]

יקירותיי, תודה על החיבוקים והעידוד שלכן.
אני מדמיינת אותנו באיזו ארוחה משפחתית אלק וירטואלית (-:

סגו לה יקרה,
מקווה עבורך שבתוך הקושי המתמשך הזה ישזרו גם נקודות של אור.
אני חושבת שבתקופה הזו המתמשכת, הפכתי מכורה עוד יותר לאיסוף נקודות של אור.
וכשהן מגיעות, אני מצלמת, מתייגת ומשכפלת אותן בכמה העתקים חתומים כדי לזכור שהן קיימות כשאני לא רואה אותן.

מי מה מותק,
חתיכת נסיונות זימנו לך. דבש ועוקץ בעירבוביה
באוטוביוגרפיה של יוגי (שבטח קראת ואם לא, אז לקרוא מייד (-:) יש קטע שאחד החכמים שהוא פוגש ממליץ לו ללכת לקומבמלה והוא מגיב בזלזול ושאט נפש על כל אוכלוסיית הסאדהו דמיקולו ופושטי היד והחכם אומר לו, שבחיים האלה הכל בא מעורבב סוכר וחול ביחד והתפקיד שלנו, כמו נמלים להפריד ביניהם ולמצוא את הסוכר.
תודה מותק על הצ'ק הפתוח, יו אר סו קיינד! (-:

חמו מה,
החגים השנה עוברים לידי. אני יודעת שיש חגים אבל לא חווה אותם באמת. ויכול להיות שבכל מקרה הם משפיעים את השפעתם עלי.
אולי במובן הזה, לאחותי ולכל מי שמנהל אורח חיים דתי/ מסורתי אין אפשרות להתחמק מזה כי שבת היא שבת וחג הוא חג ואי אפשר בשום אופן לחלל אותו על פי אמות המידה האלה.
נראה לי שהאינטנסיביות, המשפחתיות והעצבים הרופפים משהו של כולנו הן סיבות מספיק טובות להצפת הבאגים שלנו. (-:
את החגים השנה אני מעבירה בטיפול סביב השעון או לחלופין בהתרסקות על הספה במידה ואחותי לוקחת את המושכות לידיה (כמו בראש השנה)
וכאמור, אני לא חושבת שיש בזה פחיתות של קדושה. לפעמים אני אפילו מרגישה אותה ביתר שאת במקומות האלה.
מה שכן, יש בזה תשישות גדולה ופחיתות מנוחה שבד"כ נחווית בתקופה הזאת.

נקודינה, קנג'י וציפורי יקירותיי
תודה גדולה על החיבוקים, מחבקת חזרה

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

גבירה יקרה,
כשקראתי אותך הבוקר, על היקף הטיפול בהורים, נעתקה נשימתי.
את מאד גיבורה בעיני. מה שאת עושה, עם כמה שזה טבעי , זה ממש לא מובן מאליו.
אני לא חושבת שיש בזה פחיתות של קדושה. לפעמים אני אפילו מרגישה אותה ביתר שאת במקומות האלה.
כ"כ נכון ויפה ומרגש.

מקוה שיגיעו ימים קלים ויפים יותר לכולכם. ממש במהרה.

[פלוני_אלמונית*]

3>
פליי

[קן_לציפור*]

יקירתי, איזו תקופה... וואו, ואיזו התגייסות שלך!
זה מעורר התפעלות, השתאות ובעיקר רצון לעשות לך סיר מרק עוף... או מרק עדשים
אתקשר בימים הקרובים.
חיבוק

[הגבירה_בחום*]

את מאד גיבורה בעיני. מה שאת עושה, עם כמה שזה טבעי , זה ממש לא מובן מאליו.
תודה אמא של טוסיק, וקנג'י יקירתי.
זה אולי לא מובן מאליו אבל עבורי אין שום אופציה אחרת.
נדמה לי שפחות משזה מעיד על הגבורה שלי, זה מעיד משהו על אמא שלי ועל עוצמות המסירות שספגתי ממנה לאורך החיים.
מעיד על גודל הפחד שלי שהיא תעלם מחיי.
מעיד על הקושי הגדול לשחרר ולהיות שלמה בתוך חוסר האונים הזה שמוביל אותי לברוח אל העשיה הבלתי פוסקת, אל ההרגשה שאני עושה משהו, נותן לי איזו שליטה מדומה.
וכן, מעיד על גודל האהבה שלפעמים אפשר להתוודע אל עוצמתה רק במצבים כאלה.

ובעיקר רצון לעשות לך סיר מרק עוף...
קנג'י, יום יבוא... והתכנית שלנו מלפני שנתיים תצא לפועל. אני אומרת לך, i have a dream! (-:

[לימונדה*]

גבירצוש, 'תגעגעתי.
שתדעי לך שאני חושבת עליך הרבה גם כשאת לא כותבת
מקוה שאת מצליחה להוציא ראש מדי פעם בתוך הסערה...ולנשום וסתם להתפנק
מאחלת שיבואו ימים טובים יותר

[אינטו_איציה*]

והנה אני כאן: תה מרווה, שמש ורוח של סתיו. חיים.
הצטרפתי.

החיים מגלגלים אלינו נסיונות...

[הגבירה_בחום*]

יקירותיי האהובות.
הנה באתי גם אני.
ברוכה הבאה אינטו' יקרה (אם לא אכפת לך נדלג על הרשמיות ונעבור ישר לשמות החיבה, כי גם אני קוראת אותך וכמה פעמים עומדת לי תגובה או חיבוק על קצה האצבעות... אז היידה! טוב שבאת (-:)
סוויט למון, תודה על המחשבה ובעיקר על האהבה.

ככל שמצבה הקליני של אמא שלי משתפר/ מתייצב כך מצבה הנפשי והמנטלי מתדרדר.
ככל שמצבה מתדרדר אני נתקפת איזו דחיפות בהולה לטיפוח/ להחייאה להבראה לתחושת חיות בתוכי. זה שלב חדש בניסיון הזה ש החיים מגלגלים אלינו.
אמא שלי בבית חולים עם אחותי ולי דחוף לנקות, לבשל, לקנות עציצים חדשים לבית, לצבוע פינה בבית בצבע חמים, להרגיש את החיים שלי בכל הכוח.

העובד הסוציאלי אמר שאנחנו צריכות לרדת אליה אל הבור השחור שהיא נמצאת בו כדי להבין אותה כדי לא לוותר על הקשר איתה והאינטימיות.
עבור מי שהגיע לסוף דרכו זה אולי נכון, אנחנו, הבנות שלה, לא יכולות גם לשבת איתה בבור השחור וגם לטפל בה ולשמור על אמונה ותקווה שהטיפול החדש אכן עושה את פעולתו.
בדיקות הדם מראות שהטיפול אכן מתחיל להשפיע אבל אותה זה לא מרשים כל עוד היא מרגישה רע. נהפוכהו זה אף סותר את התאוריה שלה שהכל הולך ומתדרדר והיא הולכת למות, ואת זה חס וחלילה היא לא תרשה.

בתוך המרחב החדש הזה שבו אני מתנהלת "יורדים אלי" שירים ומשפטי מפתח מספרים וסרטים כדי לעזור לי.
אתמול בדרך לבי"ח, מיכה שטרית ירד לבקר אותי כדי להזכיר לי לעבור את החורף ואח"כ לראות ולקבל את הדין שנופל מלמעלה.
עיקר הקושי הוא המצב המבלבל של מה אני יכולה לעשות בתוך סיטואציה שלמה שלא נמצאת בכלל בשליטתי, ואיך להיות באי העשיה.
כל שנות היוגה שלי, כמתרגלת וכמורה אולי הכינו אותי להבין באופן הנחרץ ביותר שאין לי מה לעשות. רק להיות.
ואני כבר יודעת להכיר היטב את העשיה ה"היסטרית", בואו נקרא לה, שמחפשת כל הזמן איזה משהו לחולל בשביל אשלייה של שליטה
ואת העשיה השקולה, נוכחת, ונכנעת שזוכרת שיש עולם שפועל בעצמו, עם טווח רחב כ"כ שלא בידיים שלי, ומתוך כך נצמדת אל אותו שטח צר ומנחם של מה שכן בידיי: לבשל אוכל מזין, לנקות, להשקות, לקנות עציצים.
לפני השינה יורד אלי לביקור פטנג'לי ומזכיר לי בדרכו הקצובה והסתומה שהפחד מהמוות וההיצמדות לחיים קיימת באופן מובנה אפילו אצל החכמים והמתורגלים ביותר.
וכשאני מתעוררת בד"כ בארבע בבוקר מלאת מחשבות קשות מזכירה לי שימבורסקה שאין מי שטוב לו בארבע בבוקר ("אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר/ אם לנמלים טוב בארבע לפנות בוקר/ - נברך את הנמלים. ושתבוא השעה חמש,/ אם אנחנו אמורים להמשיך לחיות.")
ואני נאנחת ורואה כמה אנרגיות אני מבזבזת על לנסות לשנות את המציאות שלי ומבטיחה לעצמי שוב, באמת לאהוב את מה שיש. כי זה כל מה שיש. (יוני רכטר לא יכול להתאפק)

[סגו_לה*]

העובד הסוציאלי אמר שאנחנו צריכות לרדת אליה אל הבור השחור שהיא נמצאת בו כדי להבין אותה כדי לא לוותר על הקשר איתה והאינטימיות. אולי זה יומרני מצידי,אבל אני חולקת על העו"ס,
כי שצוללים לתוך בור שחור,גם אם הוא של אמא שלנו אנחנו פשוט בתוך בור שחור,ואני לא בטוחה שזה עוזר לנו לזכור מאיפה האור מגיע או יותר נכון לזכור שאנחנו אור.
ממה שאת מספרת דווקא נשמע שאת עושה בדיוק את מה שנותן חיים: אוכל מזין,עציצים חדשים וקיר בצבע מחייה.
אולי דווקא אם לא תקני את סיפור האומללות,ותחיי בריאות ואמונה בחיים זה כבר יעבור לאמא,לפחות דרך אנרגיה אם לא במלל.

זה מתמשך,תובעני ואין כאן תחנות ביניים להפוגה.
בגלל זה מגיע לך למצוא דרך להתמלא בשמחה,אהבה ואפילו נוחות.
שולחת חיבוק גדול ומזכירה לך שאפשר גם לקבל טיפול מקרוב או מרחוק.
מועדים לשמחה @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לא בשביל להתפלמס אלא אולי זה קצת עוזר...
אני עם העובדת הסוציאלית באופן חלקי. ההזדהות עם אמא והתחושה עבורה שיש מישהו איתה שם בתוך הבור הוא חשוב ממש כמו שילד שנמצא בקושי או מצוקה מחפש קודם כל את ההזדהות וההבנה שלנו. יחד עם זאת אם אני אמשיך את משל הבור אז לא ייתכן שתרדי ממש ותשבי איתה בבור כשאין ביכולתך לצאת ממנו כי הוא עמוק מידי ואין לך את הכוח להרים אפילו את עצמך מתוכו. הירידה אל הבור צריכה להיות עם חבל או סולם עליו את תיתלי והיא תתלה כשאת תרגישי שזו שעת כושר .

[פלוני_אלמונית*]

יקירה
מסעות מסעות
הקשר שלכן נשמע לי כל כך מדהים
מאמינה שמהבטן שלך את יודעת איך להיות בשבילה ובשבילך בכל עת
גם אם זה מופיע כשאלה או כחיפוש
ואולי לפעמים זה כך ולפעמים אחרת
אני גזענית אם לא מסתדר עובד סוציאלי ממין זכר מסביר לנשים רגשות???
תודה על שימבורסקה שכל פעם מפתיעה מחדש
תתחדשי על ההתחדשות בדמות צבעים חדשים, עציצים ונקיון
חיבוק מכאן
פליי

[לימונדה*]

"אין מי שטוב לו בארבע לפנות בוקר/ אם לנמלים טוב בארבע לפנות בוקר/ - נברך את הנמלים. ושתבוא השעה חמש,/ אם אנחנו אמורים להמשיך לחיות."מקסים!! תודה
נשמע קשה מותק... גמני חושבת שאין שום צלילות או תועלת בלצלול לבור שחור... מקוה שהצלילות תגיע ושאמא שלך תרגיש יותר טוב

[שבע_יהלום*]

דברי העו"ס, ולא מתוך זלזול חלילה, אינם הגיוניים שכן אינם אפשריים, לדעתי.
מי יודע להגיד בכלל מה זה להיכנס לבור לצאת מהבור מה זה הבור.
בכאלה מצבי חיים, ומרשה לעצמי להגיד אך ורק מניסיון, רוב העצות הכביכול מקצועיות האלה הן מן החוץ ולא עוזרות ולא מבינות בכלל את העומק. לא את עומק הבור, לא את עומק האהבה, לא את עומק החיים מכל הצדדים שלהם.
גבירצי יקרה ואמיצה מאוד, מהמקום הצר בו אני יכולה לראות את התמודדותך - את עושה נכון. את חיה את החיים. את האהבה. את אהבה.
חיבוק גדול מאוד.
ותודה על תזכורת שימברוסקה הזאת. שאגב, יש מצב שהיא מבינה את העומק.

[נטע_ק*]

גבירצי מה מרגיש לך נכון?
מרגיש לך נכון החיים והתתחדשות - נשמע לי טוב.
צודקות הנשים החכמות- לגבי להיכנס לבור. נראה לי עדיף להתמקד במחייה והאוהב לצד ההכלה של הבור שלה. עד כמה שאפשר. לתת לאמך מקום.
ולתת לך מקום.

ובעיקר אני מקווה שהטיפול אכן משפיעה ושהדברים ישתפרו במהרה.
חיבוק ענק, וגם לאימך חיבוק וירטואלי.

[קן_לציפור*]

ואני נאנחת ורואה כמה אנרגיות אני מבזבזת על לנסות לשנות את המציאות שלי
ואני כבר יודעת להכיר היטב את העשיה ה"היסטרית", בואו נקרא לה, שמחפשת כל הזמן איזה משהו לחולל בשביל אשלייה של שליטה
מוכר מאד. הנסיונות הנואשים לעשות משהו גם לחזק את האשליה שאם נעשה משהו ישתנה...

יחד עם זאת, ההזדהות עם אמא והתחושה עבורה שיש מישהו איתה שם בתוך הבור הוא חשוב ממש כמו שילד שנמצא בקושי או מצוקה מחפש קודם כל את ההזדהות וההבנה שלנו.
אני עם נקודות. דיברנו על זה בע"פ, את ואני.
לרדת איתה לבור שחור, אם אני מבינה אותו נכון, זה פשוט לתת לה תחושה שאת יכולה להיות שם (בקושי, בחרא, בפחדים הנוראיים, ברצון למות), באמפתיה מבלי ליפול איתה לבור השחור.
פשוט להיות איתה.

זה מתחבר עם פשוט להיות.
מצד שני, דחף החיים אצלך כרגע, וכל המסרים שאת מקבלת דרך שירים, סרטים וכו', הם הדבר הכי נכון.
את מחוברת מותק.
אני מעריכה מאד את המסירות שלך, גם אם נדמה לך שאין ברירה.
תמיד יש לנו ברירה...

אני גזענית אם לא מסתדר עובד סוציאלי ממין זכר מסביר לנשים רגשות???
די.... הכרתי איזה 3 ע' סוציאליים ממין זכר שאפשר להגיד שהם מכירים רגשות לפני ולפנים.
^{מחפשת אחד כזה, אגב... יש לך לשלוח לי?}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

גבירה יקרה. חיבוק גדול.
נשמע כ"כ קשה- לכולכם.
אני זוכרת שסיפרת לו על ההתמודדות העיקשת של אמא שלך עם המחלה שחזרה, ושוב חזרה, ואז שוב. על שהצליחה לשמור על אופטימיות והומור וחיוניות.
אני רואה איך הבת שלה ירשה את התכונות האלו שלה, ופיתחה אותם לכוונים משל עצמה. איזה יופי שגם עכשיו, את יודעת להקשיב, (קודם כל עם הלב) לשירים ומשפטי מפתח, ושמנגנון ההשרדות שלך "מכוייל" למקומות בריאים. אני רק יכולה לנחש כמה כאב פיזי ונפשי אמא שלך עברה, אם הגיעה לבור שחור. כמה זה חרה לה להיות שם, ולך לראות את זה.
מקוה מאד שהטיפול החדש אכן ישפר את מצבה הפיזי. אולי, כשהכאבים יפחתו, (רוצה להאמין שזה "כש"), גם יסתננו קרני תקוה שיאירו את הבור ויראו את הדרך החוצה.

נראה לי שכל אחת ואחד מכם - עושה כמיטב יכולתו באותו רגע. הכי חשוב בעיני, זה לזכור את האהבה.
מקוה לבשורות משמחות. עוד חיבוק .@}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

[חמו_מה*]

אני מניחה שיש גלים בלגעת בבור השחור שלה, שלך. פעם את יותר איתה, ופעם את יותר איתך. האיזון הוא הכי חשוב, שעיקרו לשמור על הכוחות שלך, ואני חושבת שאת עושה את זה מצויין. הכתיבה גם היא חלק בשמירה על עצמך. להתרכז בך. שני חיבוקים. @}