ההורים שלי קמצנים

[ג'ינ_ג'ית*]

לא מכירה הורים שלא מאכילים את ילדיהם והנכדים, ההפך, גם באים לילדים עם האוכל האהוב על הילדים.
אולי כי לא נעים לאנשים לדבר על זה?

מצד שני בדיקה עצמית לא יכולה להזיק.

אני גם יודעת שהדור של היום, שלנו הצעירים, הרבה יותר מפונק מבעבר וילדינו יהיו עוד יותר (מבחינת סגידה לשעות הפנאי שלנו ולאינדבידואליזם וכל החרטה). לכן ברור לי שגם אנחנו לא נהיה הסבתות החמות והזמינות תמידית שגדלנו על ברכיהן ושנחקקו היטב בתודעה כייעוד סבתאי אולטמטיבי.
אולי סממנים מזה מרגישים כבר היום גם בדור הנוכחי של הסבתאות, סוג של רצון להתנער מתפקיד המזינה והמסבסדת והמארחת בכל שעה ומצב.

זה כמובן לא נוגע למקרים הקיצוניים שצויינו כאן, על גבול ההתעללות אבל אני בטוחה שמשהו מזה נוגע בשוליים של תופעות דומות ופחות קיצוניות.

[בשם_דור_ההורים*]

מתנצלת, מבקשת סליחה אם מישהי או מישהו נפגע.
לרגע לא התכוונתי לפקפק, לא לשניה אפילו, ברור לי שמה שנכתב כאן נכתב בדם ליבם של הכותבים, כואב לקרוא.
ברור שמה שאני לא מכירה או לא שמעתי עליו, רק אומר שלא שמעתי ולא ידעתי,
מה שניסיתי לטעון בחוסר הצלחה שיש צד שני, לבדוק למה ומדוע, אולי משהו משובש.
מכירה מקרים שקשה עם עם השוני של הדור החדש מ"באופן".

בפולניות מופגנת, חכי שילדיך יגדלו ו"יגישו" לך את החשבון.
נכתב בנסיון כושל לחוש הומור.

אז האם באמירתך 'שווה לבדוק מה קורה עם הורי באופן' כוונתך לומר שיכול להיות שההתנהלות שלה עם הוריה יצרה את היחס הזה כלפיה? - לא ולא, לבדוק עם ההורים למה, מהיכן מגיע ההתנהגות שלהם, אם נשמע שהאשמתי אותה - סליחה, מקווה לתיקון המצב ע"י בירור, אולי לא בירור, אולי שיחה לעתיד, יתכן שלא אפשרי, אבל נסיון לדיבור והסבר.
במחשבה נוספת, לא בשם דור ההורים, רק בשמי.

[חלוקית_נחל*]

אמא שלי חיה בסרט שהיא מפיקה וכוכבת בו, היא רואה את המציאות אחרת בצורה קיצונית ויש לה אינספור הסברים וצידוקים,
רק לסבר את אוזנך, בעקבות הדף הנוכחי ודברים שכתבה לי ב עילום אזרתי אומץ והתעמתתי איתה על הסרוב שלה לפתוח לי את הדלת כשאני מגיעה אליה,
עמוסה בשתי קטנטנות, תיק וצידנית. היא פשוט לא שומעת את הדפיקות והפעמון, ובאופן קבוע, אני נדרשת להוריד את בתי מידיי, להוריד את התיק, לפשפש ולהוציא את הנייד להתקשר אליה ולבקש שתכניס אותנו. הסברתי לה שזה מאוד קשה ובכלל סיטואציה לא נעימה. היא מתעקשת ללכת לחדר השינה, למרות שהיא יודעת שאנחנו צפויות להגיע ולא לשמוע. הפעם החלטתי לא להבליג, במיוחד לאור זה שהיא לא רוצה להגיע אלינו. כרגע היא פגועה עד עמקי נשמתה מההתנהגות שלי ומכך שהעזתי להתלונן בקול ולומר לה שיותר לא אסכים להתנהגות הזו. אין לי ספק שיש לה צידוק אמיתי ושהיא הצליחה לשכנע את עצמה שהיא צודקת.
דרך אגב, למען הסר ספק, תודה לאל, היא פעלתנית וכוחה במותניה.
לי ברור מדוע הכעס וגם שהוא לא מודע ולא נשלט. עיקר המאמץ שלי הוא לקבל, להכיל, לחמול, לסלוח ולשחרר את תפקיד הילדה המושיעה והמגוננת וזו שאחראית על שלמות גופה ונפשה ואושרה @}

[קן_לציפור*]

חלוקית. אין מילים. איזה יופי!
גם מביאה את הצד שלך אל מולה, גם נותנת לדברים להיות, גם יודעת שאין מוצא מבחינתה, מבינה את עצמך ואותה גם יחד.
ממש מעורר הערכה. תודה!

[אימשלו*]

קראתי את כל הדף. אשה, את נשמעת אשה מדהימה, מודעת וחזקה.
נהניתי לקרוא כל מילה שכתבת. אני חושבת שעצתי הראשונה לך היא להוריד מינון של ארוחות משפחתיות.

ועוד מילה -
נסי לוותר על תפקיד "השופט" או "המבקר" של מעשיהם. זה תפקיד מתיש וסוחט ומאמלל.

(העצה האחרונה שלי היא הישג חשוב שהצלחתי להשיג לאחרונה בעקבות עבודה רצינית על להסתדר עם המשפחה שלי. ניסיתי להשאיר את התפקיד בבית, וניהניתי מאד ממפגש משפחתי כמו שלא נהניתי שנים. השיפוט והביקורת שהיו לי כל הזמן בראש בזמן הביקורים היו כל כך מתישים שהייתי חייבת ללכת. והפעם, כשהשארתי את זה בבית, היה נעים ונוח).

[בשמת_א*]

_תמיד כדאי לשמוע עוד צד, האמת, כל מה שאני קוראת כאן נשמע מוזר,
לא מכירה הורים שלא מאכילים את ילדיהם והנכדים, ההפך, גם באים לילדים עם האוכל האהוב על הילדים_
נו, אז גילית עולם חדש.

לא הבנתי למה את חושבת שיש מה לשאול הורים כאלה מדוע הם מתעללים בילדים ובנכדים שלהם... 0-:

לא ולא, לבדוק עם ההורים למה, מהיכן מגיע ההתנהגות שלהם
ואת אשכרה מאמינה שאפשר? ושאנשים כאלה מסוגלים בכלל לענות?!
איזה כיף לך! נראה שאת ממש לא מכירה אנשים מתעללים. חיים טובים היו לך!

[מיכל*]

ספר שעזר לי מאוד להבין מה קרה שם בילדות עם ההורים שלי, היה הספר הדרמה של הילד המחונן, מאת אליס מילר
ציטוט מדבריה של מילר: "האין אהבת אם בין הדברים ה'פשוטים', ה'פעוטים', אך גם החיוניים ביותר בחיים, אשר באופן פרדוקסלי נאלצים אנשים כה רבים לשלם תמורתה בויתור על כל חיוניותם הפנימית?"

[אשה*]

פעם, אנשים שלא האמינו, היו מחלישים אותי. בין היתר קרובי משפחה שעבורם היתה(ועדיין) הצגת תיאטרון של עודף מזון. הקרובים לא ראו ולא רצו לראות דבר ואני כבר לא מנסה לשכנע אותם.
הקרובים, רופא הילדים, המורים. איש לא פעל.
בני ברית מפתיעים היו השכנים דווקא. שכנים שהיו עדים להכל שלא ברצונם. ששמעו הכל או חלק. לפני כמה ימים הזדמנה לי שכנה. שנים לא פגשתי אותה רק שתינו.
שוחחנו כשתי נשים לראשונה(ולא כאשה מול ילדה). עלו דמעות בעיניה וידעתי שהיא יודעת.

אפילו אחותי לא יודעת חלק מהמאורעות. תמיד מדברים על כך שאיך יכול להיות שיש משפחה מתעללת ואיש "לא יודע", איש לא מדווח. אני לא יכולה להבין את זה אבל יודעת בוודאות שזה כך.גם במקרה שלי נעשו מעשים איומים , שעד כמה הם איומים אני מבינה כאם (בניגוד ל-כשתגדלי תביני)

אני מבינה שלא צריך להשאיר את הילדים רעבים. אני מבינה שאם את תשושה או בדיכאון את צריכה עזרה, לא להתעלם ממצבך. אני מבינה שאם אני לא יכולה להתגבר על זעמי אני לוקחת פסק זמן לעצמי ולא מכה את הילדים, מגרשת אותם מהבית, משפילה אותם , מכה אותם, שופכת עליהם מיים חמים ועוד ועוד.


התחלתי להבין עד כמה אני סובלת מטראומה , אחרי שראיתי כמה אני מנותקת מגופי. אני לא חשה כאב כשאני מקבלת מכה , או להיפך-במגע נעים. אני חיה במנותק מהגוף ויש איזורים שלא נגעתי כלל.
תרגיל מומלץ לאנשים כמוני הוא להתקלח באיטיות מדי יום(טוב, להשתדל לא לבזבז יותר מדי מיים, אולי עם דלי באמבט), ולעבור בתשומת לב על כל חלק וללמוד שהוא שם.

[אשה*]

אבל רציתי שנושא הדף יהיה בעיקר אוכל ונתינה. מטפלת שהלכתי אליה והכירה היטב את אמי, אמרה שילדים להורים מתעללים לעיתים קרובות דבוקים ולא מסוגלים לוותר בקלות על אותם הורים קשים, ויחסים מורכבים ולהמשיך הלאה.
אתמול היה מקרה חירום רפואי. לא אפרט כדי שלא תזהו, אבל היה מקרה רפואי. לא ידעתי למי להתקשר, במי להעזר. שוב עלו בי געגועים לאותה אמא שלא נותנת. התקשרתי להורי רק כי עלה בי הצורך הרגיל לקבל את סטירת הלחי.
התקשרתי, כמובן שלא יכלו לעזור. פרצתי בבכי והרגשתי שרק אז יש לי את היכולת להמשיך .
הסתדרתי לבד. כמו תמיד. אני גאה בעצמי שהסתדרתי, גם אם היה קשה.
מצד שני הגעגועים לאותה אם דמיונית קיימים . בעיקר במצבים קשים, כמו אחרי תאונת דרכים , מקרה רפואי וכולי.
יש לי הרבה חברות, ויש הרבה אנשים חשובים בחיי. אין את אותם אנשים שאוהבים ומקבלים אותי כפי שאני בשמחה, ושם לצידי במצבי חירום. הרגשה משונה ללכת למיון לבד. כל שניה שואלים, עם מי באת? מי איתך, ואני עונה שאני פה בעצמי. קצת נמלאית ברחמים וקצת באומץ.
וחלק גדול מהבעיות הרפואיות הן נובעות מהזנחה בילדות. חלק אחר נובע מהניתוק הגדול מהגוף שגורם אצלי להזנחה פושעת.

[עפרה_עדין*]

אני כאן בשבילך. מחבקת אותך.
שבת שלום

[אהבת_עולם*]

ולא מכה את הילדים, מגרשת אותם מהבית, משפילה אותם , מכה אותם, שופכת עליהם מיים חמים ועוד ועוד.

וואו, נראה שמה שקרה עם ההורים שלך הרבה יותר רחב מהנושא של הקמצנות.
כמה נורא.

למה את לא רוצה לפתוח גם את הנושאים האחרים?
הבנתי שאת רוצה להיות חזקה, אבל אני לא חושבת שזה יחליש אותך. אני חושבת שזה ינקה ויאפשר לך להמשיך הלאה עם יותר כוח.

ליבי איתך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני לא יודעת אישה, אם זה מעודד אותך וגם לחלוקית נחל רוצה להגיד וגם לאישה מהדור ההוא.
אמא שלי לא חלק מהדור ההוא בכלל! לפחות לא, מהדברים שמוזכרים פה. כשאני מגיעה לאמא שלי הגרה בעיר בקומה השלישית, אז היא מפנה לי את החניה הקבועה שלה, כדי שאוכל לפרוק את האוטו ביתר קלות, עם ילדיי. וכשאני מגיעה לדירתה, הדלת פתוחה, או שלצלצול היא פותחת, בחיוך רחב, התלהבות ונשיקות.

ואת כל זה אני אומרת כדי שתדעו שיש גם הורים כאלה. גם לאמא שלי יש שריטות כמו לכולנו... כמו למשל להיות מוזנת תדיר מן התקשורת ולהזדהות עם האסונות והרוע הניבט משם (אוי..גם אני קצת שם) ועוד סריטות אחרות.

לאשה - נשמע שאת עוברת מהלך מאוד קשה, אבל נראה לי שהאומץ שלך לפתוח אותו ולחטט בו, רק יוביל אותך בסופו של דבר לגדילה, להתעצמות, להבנה ומכאן להתרחקות ובניית עולמך ותיקונך בו.

[גם_לי_רז*]

_בא לי להושיב אותך לשולחן ולהגיש לך שניצל ופירה שהכנתי במיוחד עבורך
כלומר, בא לי לחבק אותך חזק
כלומר, זה אותו הדבר
את נהדרת וחזקה_
גם ממני "כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי"

[חלוקית_נחל*]

אישה יקרה,
כול כך עצוב לקרוא את מה שאת כותבת
את אמיצה ומתמודדת בצורה מעוררת הערכה,
נותנת השראה,
אני ממש מזדהה עם מה שאת כותבת,
עם הצורך לבדוק, אולי משהו השתנה, אולי אצליח לקבל העזרה,
לפעמים אני מתפתה,
שמתי לב שאיכשהו אני יוצרת בדיוק את ההיפך,
אני פונה כשאני באמת זקוקה, ומרגישה שאינני יכולה לבד, תחושת חוסר האונים שלי מתעצמת, ואז אני פונה אל מי שאני יודעת שאיננה יכולה לעזור, במחשבת תם אולי אם הילדה חולה, ובעלי במילואים ואני בהריון ומרגישה מאוד רע, אולי זה ידבר אל ליבה ומשהו יזוז, "הדורשנות" הזו המופנית אליה, מייד מעבירה אותה למצב של מגננה, היא משתמשת ב"מוד המתרץ", אני ממש מזהה את טון הדיבור עוד לפני שמתחילה לפרוס לפני את מסכת הסידורים הדחופים שעליה לבצע, (שם קוד: "אני לא יכולה כי מחר יום ראשון ובבוקר זורחת השמש"), ואז תחושת האכזבה שלי גדולה שבעתיים, אני נמצאת בדיוק באותו מקום שבו התחלתי, עם צורך שעלי לתת לו מענה, רק עם הרגשה גרועה יותר מהולה באכזבה קשה. תוך כדי כתיבה אני מבינה שאני צריכה לשחרר את הצורך שלי להתאכזב ממנה. באמת לשחרר את המסכנות לחופשי. למרות העובדה שאנחנו צוחקים על זה בבית, וממציאים שפה מיוחדת משלנו, כנראה שאני לא מצליחה לוותר על הכמיהה הילדית הזו.
הרי בסופו של יום אני (וגם את) חזקה, מסוגלת ויכולה, ובאמת מתמודדת, אולי אפילו הודות לאתגרים שהיא מציבה בפני.

עוד לופ היפוכי שאני תקועה בו, אני מסרבת לשחרר את המקום הדואג שרוצה לתת לה, וכך אני בעצם לא מאפשרת לה להזין את "הדמות הרעה" שהיא יצרה לי בעקבות הפיכתי לאמא בעצמי והנטישה שהיא חוותה ממני. חברה שלי טוענת שזה כמו גירושין. בפועל, אני לא הצלחתי באמת לנטוש, גם לא התכוונתי, פשוט השתנו לי סדרי העדיפויות אבל אני עדיין דואגת ורוצה בטובתה. קיצר, ככול שאני רוצה לתת יותר, כך היא דוחה יותר וגם כועסת עלי, ועל זה שאני היא זו שאכפת לה ורוצה לתת ולא לדוג' אחיותי שמקבלות ממנה ומהוות מושא דאגתה. אף אחת מאיתנו לא מרוצה.

איך משחררים???

למזלי, זימנתי לי בן זוג ריפויי שמגיע ממשפחה אחרת לגמרי, עם קודים אחרים ואני מרגישה שהדוגמא הזו לנוכח עיניי ממש מרפאת את המקומות החשוכים, ואני רואה עד כמה הוא "בריא" יותר ממני בנקודות הללו המועדות לפורענות ובהתניות הילדות הצרובות לי כנראה בכונן הקשיח, ואני משתדלת להימנע מהן.

לאשה - נשמע שאת עוברת מהלך מאוד קשה, אבל נראה לי שהאומץ שלך לפתוח אותו ולחטט בו, רק יוביל אותך בסופו של דבר לגדילה, להתעצמות, להבנה ומכאן להתרחקות ובניית עולמך ותיקונך בו. ליבי איתך

[מצ'רה*]

חלוקית, כתבת נפלא.

[בת_יחידה*]

זה כלום לעומת מה שאני עוברת עם הוריי... הם קמצנים וחסרי איכפתיוית אני בת יחידה אחרי 3 בנים וכולם מסודרים ממש גם הוריי יש להם בית חדש ועוד שני ארמונות בבנייה אני אמא לשלושה ילדים הקטן בן שנה בקושי יש לי כסף לקנות טיטולים גרה בשכירות בבית מעופש ובחיים לא שאלו אם אני צריכה עזרה וכשאני באתי לבקש אחרי שנים שאגרתי עלבונות מהם אבי הנחמד אמר לי "תסתדרי כמו כולם" ממש לא יודעת מה לעשות איתם יש לי המון כעס אגב אני ובעלי עובדים אני עובדת בניקיונות ותתפלאו (אצל הוריי ואחיי)

[רוזמרין*]

זה כלום לעומת מה שאני עוברת עם הוריי
אין צורך להתחרות באחרים, חמודה, לכל הצרות יש כאן מקום.
מה שאת מתארת זה הורים עשירים שנותנים רק לבנים והבת...סינדרלה. איך הגעת למצב שאת מוכנה לנקות דווקא אצלם? ואולי תוכלי להרחיב על השתלשלות הדברים שהביאו לאפלייה כזו, או שנראית לך כך?

[ניצת_השקד*]

ראיתי את הדף לראשונה וקראתי מההתחלה
אני תוהה אם התופעה הזאת הרבה יותר נפוצה ממה שחשבתי אי פעם
(גם אצלנו....כל הסיפורים האלה עם האוכל והחסכנות הביזארית גם בנוגע לנכדים)
מה קורה פה??
האם גם אנחנו עלולות להפוך כאלה בעתיד??
@}

[בת_יחידה*]

זה לא שנותנים יותר לבנים הם נתנו את הדחיפה בהתחלה עכשיו יש להם עסקים מצליחים ורק אני "לכלוכית" נשארתי במצב המביש הזה,
וזה לא שבחרתי לעבוד דווקא אצלם הם פשוט במקום לעזור מבחינה כספית הציעו לי את עבודתם אני עם שלושה קטנים שהתינוק בן השנה עדיין איתי בבית אני גרה בצפון ואין פה הרבה אפשרויות עבודה, עד עכשיו זה ניראה לי מתאים אבל הגיעו מים עד נפש כמה אפשר עם ההשפלה הזאת ואני בכלל לא רוצה לדבר על עזרה עם הילדים בקיצור נממאססססססססס לי.

[בת_יחידה*]

הי ניצת השקד האופי שלי שונה לחלוטין ובמיוחד בגלל מה שני עוברת עכשיו לא ניראה לי שאני אהיה כזאת יש בי המון נתינה ניראה לך שאני אראה את הילדים שלי חנוקים צוברים מינוסים לא גומרים את החודש ואסע לי באוטו ששווה חצי מליון ועוד אחד בערך אותו הדבר ועוד 3 בתים חדשים , שאדאג רק לצרכים שלי ולנסיעות לחו"ל לצורך הנאה ולא אתן מעצמי אין מצב בעולם.....

[בהצלחה*]

אפשר לתת את הצד השני?
בתור אימא לילדים קטנים אני רגילה לתת להם הכול - גם אם לי יחסר.
אבל יכול להיות שכאשר הם יהיו בני שלושים, לא יתחשק לי.
יכול להיות שאני ארגיש שהשקעתי בהם בילדותם ועכשיו יש לי זמן להנות ולהתפנק.
יכול להיות שארגיש שעכשיו זה הזמן שלהם להיות ברשות עצמם.
ובצהוב כתוב:
"תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך."

[בת_יחידה*]

אז את אומרת תאכלי את הצפרדע ותשתקי.
צודקת הם לא חייבים לי כלום אבל קצת איך אפשר לראות את הבת שלכם מתייסרת ואפילו לא להציע עזרה?
אני חייה את חיי עם משפחתי בצניעות אבל זה קשה.

[פלוני_אלמונית*]

התעניינתי בדף. אשה מה שלומך?