החיוניות שלי חלק ראשון

[בשמת_א*]

עיקר שכחתי:

השעה 22:14 ואני - הולכת לישון!
זה במסגרת התחזוקה היומיומית והטיפול שלי בעצמי.

[גוגוס*]

הטעם הוא כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. עכשיו.
אהבתי את התשובה הזו. אני אאמץ אותה.
אבל אני מרגישה שהיא תועיל לי בשגרה נוחה. עלול להיות לי קשה יותר להסתפק בה ברגעי משבר.
ברגעי משבר אני עונה לעצמי שאני ארגיש טוב באמת עם עצמי באותו רגע אם... אוכל פיצה.
זו תשובה שיש בה שקר גדול ובכל זאת, באותם רגעים, היא משכנעת מאוד.

אפשר לכבודה של יעל לקרוא לזה "מבחן המרשמלו". באותו רגע זה טעים טעים ומתקבל חיזוק מיידי לתשובה הזו, שזה באמת הכי טוב לי באותו רגע. טעם הלוואי מגיע בסוף, אחרי שהרוב כבר בבטן.

[יעלפו_מהמושב*]

אפשר לכבודה של יעל לקרוא לזה "מבחן המרשמלו". באותו רגע זה טעים טעים ומתקבל חיזוק מיידי לתשובה הזו, שזה באמת הכי טוב לי באותו רגע. טעם הלוואי מגיע בסוף, אחרי שהרוב כבר בבטן.


בוקר טוב לכולן

[יעלפו_מהמושב*]

_עוד מחשבה בנושא, בגלל שנתקעה לי השאלה הזו בראש - "מה הטעם בכלל אם זה לא לנצח?"
פתאום הבנתי שיש משהו מפחיד בשאלה הזו כי היא היא ה שאלה הקיומית.
מה הטעם לחיות אם זה לא לנצח? ומה הטעם לחיות דווקא בצורה מסוימת אם זה לא לנצח?
אני ממש לא רואה את זה ככה. את מוכנה לפרט?_

אני מוכנה לפרט.
נניח- אני מתחילה לרוץ. אני ממש אוהבת לרוץ. אז אני רצה חמש או שש פעמים בשבוע. בגלל ניסיון העבר, אני חושבת, כדאי לעשות את זה עם תוכנית אימונים ולא באינטנסיביות רבה מדי, כדי להצליח להתמיד. אני מתמידה חודשיים ואז מפסיקה. פשוט לא מסוגלת לחזור לזה. לא משנה כמה אני רוצה, ואני רוצה. לא משנה כמה אני יודעת שזה עשה לי טוב, ואני יודעת.

אחרי כמה חודשים אני מוצאת בי את הכוח לחזור לרוץ. אני בכושר אפס שוב. אני מנסה לא להתייאש מזה. למעשה, כבר בריצה הראשונה אני מפסיקה עם הייאוש, כי לרוץ זה כל כך כיף. אז אני רצה שוב. בגלל ניסיון העבר, אני חושבת, כדאי לעשות את זה עם תוכנית אימונים ולא באינטנסיביות רבה מדי, כדי להצליח להתמיד. אז אני רצה רק שלוש פעמים בשבוע. אני מתמידה חודשיים ואז מפסיקה. פשוט לא מסוגלת לחזור לזה. לא משנה כמה אני רוצה, ואני רוצה. לא משנה כמה אני יודעת שזה עשה לי טוב, ואני יודעת.

עכשיו אני עדיין לא יכולה לרוץ. אני מחכה שהזמן הזה, שבו אני אוכל לרוץ שוב, יגיע. אני מרגישה שאין לי שליטה על זה. אני שוב אתחיל מאפס. וכמה שזה לא יהיה נורא, זה די מתסכל. אולי גם זה חלק ממה שדוחה את ההתחלה. כי- אם אני לא אצליח להתמיד לנצח, מה הטעם בכלל?

ואצלי זה דווקא פחות ממקום פילוסופי ודווקא ממקום שמרגיש לי מאוד מעשי. בכל פעם שאני מפסיקה, כשאני חוזרת זה מאפס במקרה הטוב, וממינוס במקרה הפחות טוב והתדיר יותר.

[גוגוס*]

וואו, יעל, מה שתיארת על הריצה זו בדיוק אני עם היוגה. רק שדווקא שם אין לי את הקטע של "מה הטעם בכלל..."
אני פשוט עצלה.

בוקר טוב גם לך. כיף לפתוח את הדף ולמצוא אותך כאן.

נשאר לי עוד יום אחד להרהורי גלוטן. ומשהו בי נעצב ומשהו בי כבר ממש על קוצים להתחיל. בעיקר כי אני סקרנית לקפוץ קצת לסוף ולדעת איך זה ייגמר.
האם אעמוד במשימה הזו, ואם כן, מה תהיינה ההשלכות שלה.
אני מרגישה שיש היגיון בגמילה כל פעם מדבר אחד במקום לנסות להעיף את הכל בבת אחת לתמיד . אבל רגע, את כבר אמרת לי את זה ממש מזמן, לא?!

[מיכל_בז*]

_את באמת נותנת המון מקום למי שמוכן לקחת
תודה ששמת לב ופרגנת. זה לא בא לי באופן טבעי בכלל._

זה נראה מאוד טבעי. בדיוק שאלתי את עצמי לפני כמה ימים איך את עושה את זה וחשבתי שכשאגדל, גם אני רוצה לתת הרגשה טובה כזו באופן טבעי למי שמתארח אצלי.

_ברגעי משבר אני עונה לעצמי שאני ארגיש טוב באמת עם עצמי באותו רגע אם... אוכל פיצה.
זו תשובה שיש בה שקר גדול ובכל זאת, באותם רגעים, היא משכנעת מאוד._

אולי אין בה שקר גדול? אולי זה סוד קסמה?
כי הרגעים אחרי הפיצה ובזמן הפיצה הם באמת רגעים של נחמה גדולה. בלחם יש נחמה. (ע"ע אייל שני.)
אני חושבת שזה יכול להיות באמת מנגנון אנושי הגיוני. החשיבות של הלחם במהלך ההיסטוריה האנושית הייתה הרי עצומה.
אולי אם מבינים את זה הכל הופך לפשוט יותר?
אין איזו גוגוס שמשקרת לעצמה, איזו מיכל קטנה וחמדנית. יש איזה מנגנון כזה שהיה מאוד הגיוני ועכשיו הוא כבר לא.

בסך הכל אנחנו כולנו חיילות אמיצות על קו התפר האבולוציוני. הידד לנו!

היה לי יום איום ונורא אתמול, אבל הייתי חולה. במסגרת העמותה לחסד וקבלת העצמי אני מוחקת בזאת את יום אתמול.
בשבילי השבוע מתחיל עכשיו.

נניח- אני מתחילה לרוץ. אני ממש אוהבת לרוץ. אז אני רצה חמש או שש פעמים בשבוע. בגלל ניסיון העבר, אני חושבת, כדאי לעשות את זה עם תוכנית אימונים ולא באינטנסיביות רבה מדי, כדי להצליח להתמיד. אני מתמידה חודשיים ואז מפסיקה. פשוט לא מסוגלת לחזור לזה. לא משנה כמה אני רוצה, ואני רוצה. לא משנה כמה אני יודעת שזה עשה לי טוב, ואני יודעת.

אז מה קרה?

מה באמת קרה? לא מה קרה במסגרת הלקאת העצמי. מה באמת קרה? יכול להיות שהיה לך מספיק? יכול להיות שככה את פשוט עובדת, בפרצי אנרגיה אינטנסיבים? איך זה בשאר התחומים?
איך את לומדת? איך את מכינה עבודות?

[גוגוס*]

מיכל, תודה על הפרגון, והנדיבות, והשפיות, והבריאות הנפשית שנשפכת ממה שכתבת.
אהבתי במיוחד את זה -
היה לי יום איום ונורא אתמול, אבל הייתי חולה. במסגרת העמותה לחסד וקבלת העצמי אני מוחקת בזאת את יום אתמול.

ולגבי מה ששאלת את יעל על הריצה, אני עונה לגבי עצמי והיוגה - מאחר ואני יודעת שזו פשוט עצלות קשה לי עם זה. אני רואה הבדל אצלי בין הרתיעה מקושי לבין עצלות. אלו שני דברים שונים. יש להם איכות אחרת והרגשה אחרת.
עם הרתיעה מקושי אני חיה מצוין. היא משרתת אותי היטב. העצלות לא. קשה לי קצת להסביר את זה אבל זה ככה.
רגע, יש לי רעיון - אולי, הרתיעה מקושי לרוב מחוברת אצלי לדברים שאפשר פשוט לזנוח אותם או לעשותם באמת קלים יותר. אני מקבלת החלטה, נוקשת באצבעות (תמיד רציתי להיות מרי פופינס) ופוף, הם נעלמים.
העצלות מחוברת אצלי לדברים שגם אם אני אתעלם מהם הם יישארו. מן עקשנים כאלה. כמו מלאכות הבית או סידורים שונים או פעילות גופנית. בתחושה שלי אני חייבת פעילות גופנית. ומאחר ואני יודעת שהיא עושה לי ממש ממש טוב אני לא זונחת אותה כמטרה אף פעם. היא מחכה לי. פעילות גופנית היא בשבילי כמו בית שצריך לנקות. יש גבול לזמן שבו אפשר להשאיר בית מלוכלך. אבל בזמן הזה שבו הוא עומד מלוכלך הוא מעצבן אותי נורא ומהווה תזכורת נוכחת מאוד לעצלות שלי.

[יעלפו_מהמושב*]

_מה באמת קרה? לא מה קרה במסגרת הלקאת העצמי. מה באמת קרה? יכול להיות שהיה לך מספיק? יכול להיות שככה את פשוט עובדת, בפרצי אנרגיה אינטנסיבים? איך זה בשאר התחומים?
איך את לומדת? איך את מכינה עבודות?_

(מהרהרת). אני לא חושבת שזה העניין ש"היה לי מספיק", אני חושבת שלהפך- שנהיה לי כל כך טוב וזה הרגיש לי כל כך טבעי, שבטעות חשבתי שאפשר לשחרר אחיזה. זאת אומרת, אחרי שאני כבר מרגישה בשליטה במזון, אני חושבת שסופש אצל ההורים לא יסיט אותי מהדרך ביום ראשון (איזו טעות), או שוויתור על ריצה אחת, לא תוביל לשרשרת של וויתורים (ואז לא מצליחה לחזור לזה).

וכן, אני בהחלט עובדת בפרצי אנרגיה אינטנסיבים גם בשאר התחומים (עבודה, לימודים), אבל חיים (ריצה, אוכל) זה לא משהו שאפשר לעבוד בו ככה. והאמת היא, שהייתי מעדיפה לשנות את זה (גם אם לא לחלוטין, אבל לפחות לעדן, למשוך גם לכיוון אחר) בענייני הלימודים והעבודה.

פעילות גופנית היא בשבילי כמו בית שצריך לנקות. יש גבול לזמן שבו אפשר להשאיר בית מלוכלך. אבל בזמן הזה שבו הוא עומד מלוכלך הוא מעצבן אותי נורא ומהווה תזכורת נוכחת מאוד לעצלות שלי.

מזדהה לגמרי עם זה.

[מיצי_החתולה*]

מאחר ואני יודעת שזו פשוט עצלות קשה לי עם זה. מצטערת, אני לא קונה את זה. זה שיפוט כל-כך קשה על עצמך. אף פעם, בעיני, אין דבר כזה עצלות "טהורה", שבאה מאופי כזה של אדם שהוא עצלן למען העצלנות.

יש מושג כזה בNVC, לשמוע את הכן שמאחורי הלא. כשאת אומרת לא ליוגה, למה את אומרת כן? אולי את אומרת כן לזמן משפחה? אולי את אומרת כן לזמן עם עצמך? אולי לאלף דברים אחרים. אם זה מעניין אותך, אני מזמינה אותך לחשוב על זה.

[יעלפו_מהמושב*]

כשאת אומרת לא ליוגה, למה את אומרת כן? אולי את אומרת כן לזמן משפחה? אולי את אומרת כן לזמן עם עצמך? אולי לאלף דברים אחרים. אם זה מעניין אותך, אני מזמינה אותך לחשוב על זה.

זו מחשבה יפה.
מצד אחד, אני יכולה למצוא את היופי לכאורה בכל הוויתורים העצמיים האלה (מאפשר לי לנוח, לא לצפות, לא לאחוז, להיות באמת באיזה מין שחרור מוחלט), ובכל זאת, בכל זאת בכל זאת, רואה בזה בעיקר את הצד השלילי, את ההפסד, את המחיר.

[גוגוס*]

ובכל זאת, בכל זאת בכל זאת, רואה בזה בעיקר את הצד השלילי, את ההפסד, את המחיר.
גם אני. לרגע לא טענתי שזו עצלות טהורה. אני באמת לא רואה את זה ככה. אבל אני חושבת שזו בעיקר עצלות.
וגם... יכול להיות שזה משהו אחר שיש לו שם אחר. אבל מה שזה לא יהיה, זה לא מרגיש כמו משהו טוב.

דיברתי על זה בסוף השבוע עם אמא שלי והיא אמרה לי משהו מעניין. היא חושבת על זה בדומה למיצי.
היא חושבת שאני לוקחת על עצמי המון. ממש המון. ושבגלל שאני לוקחת את עצמי המון דברים כבר המון זמן, וכל כמה זמן נוסף רק עוד דבר אחד, אז אני כבר לא רואה את זה.
וככה יוצא שזה נראה לי סביר לעשות גם את זה וגם את ההוא וגם וגם וגם בלי שאני בכלל שמה לב לכך שזה יותר מדי.
ושבגלל זה נדרשת לי ה"עצלות" הזו שבה אני בעצם לא עושה כלום. לא משפחה ולא עצמי ולא שום דבר שאני שמחה בו. רק אינטרנט ואוכל בישיבה.
שזה מן זמן כזה שבו אני קצת מכבה את עצמי.

בראש קשה לי מאוד להתחבר לזה כי אני באמת לא חווה את זה כיותר מדי אבל אולי היא צודקת. אולי מי שיסתכל מהצד על החיים שלי יגיד שזה מוגזם.
אני צריכה קצת לחשוב על זה.

[גוגוס*]

חשבתי עוד קצת. על חמשת הימים המוצלחים שהיו לי בשבוע שעבר. לקחתי על עצמי את כל הדברים הרגילים וגם את הדיוק התזונתי והפעילות והעבודה.
והאמת היא שהרגשתי על גג העולם.
אני חושבת שיש בי איזה מתח בין הרצון לשבת על חוף הים ולא לעשות כלום לבין הנאה גדולה מחיים מאוד מלאים.
ובשורה התחתונה זה אותו המתח הקיומי שלי - אני נעה בין קצוות עם פחות מדי אמצע. טוב לי בפינות. אני הכי מסתדרת שם. באמצע אני מתקשה למצוא את עצמי.

[מיכל_בז*]

ובשורה התחתונה זה אותו המתח הקיומי שלי - אני נעה בין קצוות עם פחות מדי אמצע. טוב לי בפינות. אני הכי מסתדרת שם. באמצע אני מתקשה למצוא את עצמי.

מאוד מזדהה עם זה. האמצע תמיד מרגיש לי נוזלי מדי, משעמם מדי. יותר מדי חוסר ודאות יש באמצע הזה. אבל אצלי זה בדרך כלל מוביל לקפאון מוחלט, לא להעמסת יתר.
אני מניחה שאלה שני קצוות של אותו דבר.

אני גם לא מאמינה בעצלנות. אבל משיקולים אנוכיים בלבד. כלומר, יכול להיות שהיא קיימת, אבל לי עצמי ההכרה בה זה אף פעם לא נתנה לי מוטיבציה לקום מהספה הארורה. להיפך, כשאני מהרהרת בעצלנותי שלי אני בדרך כלל הופכת מיד לעצלנית עוד יותר. שוב. קיפאון מוחלט.

[ניצן_אמ*]

_טוב, זה בכל זאת תחת מטריית בלוג, אז את המלכה. אבל בכבוד.
מרגישה שזו עקיצה אבל לא כל כך מבינה אותה. זה נוגע לי בעצב קצת חשוף אז אם זו עקיצה אני מוותרת._
אוי, סליחה! זו היתה הקנטה טיפשית בסחבקיה, כי לי יש עניין עם דפי בלוג בבאופן, אבל זה ממש לא קשור אלייך. מתנצלת שוב. שכחי שצייצתי בכלל.
בואי אנסח מחדש - תחת דף בלוג, בהחלט מדובר בהכנסת אורחים פתוחה ולבבית, מאפשרת דיאלוג, ואפילו מונולוגים לאחרים. לא שגרתי, ראוי להערכה. תודה על זה.

[מיצי_החתולה*]

ושבגלל זה נדרשת לי ה"עצלות" הזו שבה אני בעצם לא עושה כלום. לא משפחה ולא עצמי ולא שום דבר שאני שמחה בו. רק אינטרנט ואוכל בישיבה. נשמע לי כל-כך, כל-כך מוכר.
קודם כל, מה שאמך אומרת נשמע הגיוני מאוד באוזניי, ומוכר מחיי.
אני יכולה לתת לך רעיון, שלמדתי מ{{}}סאלי תדמור, ואני לא ממש מצליחה ליישם לאחרונה, אבל כשאני כן, זה עובד כמו קסם: דיאטה רצינית של בולעני זמן כמו ספרים, גלישה וטלוויזיה, ומנוחה של 20 דקות בעינים עצומות (לא לישון. פשוט לנוח). אחרי חודש כזה, נרשמתי למכון כושר. פתאום התפנה לי זמן.

חוץ מזה, אם מעניין אותך, את יכולה לבחון יותר לעומק את התשובה לכן שמאחורי הלא. כי לא נראה לי שמאחורי הסו-קולד עצלות ללכת ליוגה מסתתר משהו סתמי. ואם תזהי את המשהו הזה, אולי תוכלי לחיות יותר בשלום עם זה שאת לא הולכת ליוגה.

[בשמת_א*]

_ברגעי משבר אני עונה לעצמי שאני ארגיש טוב באמת עם עצמי באותו רגע אם... אוכל פיצה.
זו תשובה שיש בה שקר גדול ובכל זאת, באותם רגעים, היא משכנעת מאוד._
מעניין.
אני על נושא האמת והשקר עבדתי לפני כ-20 שנה (אולי 21 שנים (-: ), ולכן, אני מאוד מדוייקת ומאוד כנה עם עצמי. אין לי אפשרות להאמין לשקר כזה. אני נייר לקמוס.

מאחר ואני יודעת שזו פשוט עצלות קשה לי עם זה. מצטערת, אני לא קונה את זה. זה שיפוט כל-כך קשה על עצמך. אף פעם, בעיני, אין דבר כזה עצלות "טהורה", שבאה מאופי כזה של אדם שהוא עצלן למען העצלנות.
כמו מיצי, גם אני לא קונה את זה ב-כ-ל-ל.
לא מאמינה בעצלות ועצלנות, ואני דוחה בשתי ידיים את כל האתוס שבא עם זה.
יתרה מכך:
לדעתי, ההאשמה העצמית, גלויה או סמויה, השיפוטיות והביקורת שבאים עם עצם העובדה שהמלה הזאת עולה לך בראש, הם חלק ממה שמחליש אותך ומקשה עלייך לקום בחזרה, לנער את האבק מהמכנסיים, ולהתחיל שוב.

_דיברתי על זה בסוף השבוע עם אמא שלי והיא אמרה לי משהו מעניין. היא חושבת על זה בדומה למיצי.
היא חושבת שאני לוקחת על עצמי המון. ממש המון. ושבגלל שאני לוקחת את עצמי המון דברים כבר המון זמן, וכל כמה זמן נוסף רק עוד דבר אחד, אז אני כבר לא רואה את זה._
וואו, גוגוס, איזו אמא! התפעמתי עד עמקי נשמתי! וממה שאני קוראת פה בבלוג שלך, אני מסכימה איתה במאה אחוז. אמא שלך רואה אותך. וואו. תרשי לי להתפעם שוב. את יכולה למסור לה, שסיפרת משהו עליה ואיזה מישהי התפעלה ממנה עד אין קץ (-:

אני חושבת שיש בי איזה מתח בין הרצון לשבת על חוף הים ולא לעשות כלום לבין הנאה גדולה מחיים מאוד מלאים
שוב אני חוזרת לקונצפציה של "כל יום מחדש" one day at a time. עלה לי רעיון כזה: כל יום את חייבת ליהנות עד הסוף מחיים מאוד מלאים. אם היום שלך היה כולו הנאה מאוד גדולה מחיים מאוד מלאים - את נטענת, וזה מאפשר לך לקום ליום הבא שהוא כזה.
אבל, אם נקרה בדרכך יום שבו היה לך פחות מדי "הנאה גדולה מחיים מאוד מלאים", שבו נפגע משהו חיוני - משהו שהוא חיוני מבחינתך כדי שתהיה שמחתך ביום הזה שלמה - אז למחרת את קמה עם פחות כוחות ומשם זה מתחיל ליפול.

מספיק ימים רצופים של שמחה מלאה - נותנים לך את הכוח לחזור, נותנים לך מספיק אנרגיות לבצע כל מה שאת רוצה.

עכשיו, אם את יודעת שנפגעה השמחה ונפגעה האדמה (שני הדברים הכי בולטים לי שסביר שפגיעה בהם תפיל אצלך את כל אבני הדומינו), ואם את יודעת איך לחזק אותם על בסיס יומיומי, אז את יכולה לחזור to bounce back בקלות יחסית.

לעומת זאת, אם לא הבנת מה קרה, לא הבנת שמשהו הפיל אותך ונפלת, לא הבנת שנחלשת בגלל מאורע מסוים שהיה (כולל אוכל מסוים), לא הבנת איך פועלת התחזוקה היומיומית, אז את נופלת מעצמך, ואת גם תקומי בלי לדעת מה איפשר לך בסופו של דבר לקום.

[בשמת_א*]

(קראתי את ניצן)
הממ, גוגוס, זה באמת בלוג קהילתי, הדף שפתחת.
ולכן הוא כן מתאים פה באתר.

[מיצי_החתולה*]

בכל זאת, בכל זאת בכל זאת, רואה בזה בעיקר את הצד השלילי, את ההפסד, את המחיר. אז יעלפו, אני רוצה להציע לך משהו: כפי שכתבתי למעלה לגוגוס, אם תצליחי לבצע איזו חקירה, ולגלות על מתיישבת ה"עצלות" הזו, יכול להיות שתצליחי להיות יותר סלחנית כלפי עצמך.

אצלי, נניח, ואצל הרבה אחרים בטח, אחת הסיבות העיקריות שאני מזניחה את נושא הפעילות הגופנית, הוא הרצון העז שלי לקצת שקט ומרחב בסוף היום. לאורך חלקים נרחבים של היום, אני מטפלת בביתי ובילדי, אני חולקת איתם את זמני, מזוני, המרחב שלי ואפילו גופי (אם בהנקה ואם בזינוקים ידידותיים ). אני ממלאת המון מטלות. אמנם לחלוטין מתוך בחירה, ואמנם נעימות, ועדיין, אני חווה לא מעט מהן כמטלות (גם פה יש המון מקום לעבודה, אבל אני לא שם ). אז בערב אני רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות, ובעיקר, לא להצטרך לקום וללכת לשום מקום.

וכשאני מבינה כמה חשוב לי השקט הזה בסוף היום, כמה זה צורך חזק אצלי, אני משתדלת לשמוח על כך שאני מצליחה למלא אותו, במקום להתרעם על עצמי שאיני מצליחה ללכת להתעמל.

(כאמור, גיליתי שכשהצלחתי לצמצם את תצרוכת המחשב/קריאה שלי לשעה ביום, פתאום התפנה לי שפע של זמן, ואחרי שכמה שבועות היה שפע של זמן, פתאום אני מצאתי את עצמי נרשמת למכון כושר. אבל עבר זמן מאז, וחזרתי להרגלי הקלוקלים).

[גוגוס*]

שמעתי אתכן לגבי העצלות. ואני צריכה קצת לחשוב על זה.
יש משהו מפתה בפירוק של מה שנחשב ל"תכונות". אולי גם אין קמצנות ואין נהנתנות ואין נדיבות אלא רק אנשים שיש להם כל מיני צרכים ולכן הם מתנהגים בדרך כזו או אחרת.
כלומר, בהחלט אפשרי שכל מה שהתרגלנו לראות כתכונות אופי הן בעצם הכללות לא מועילות שהשימוש בהן לא מקדם את הפרט לשום מקום.

אני על נושא האמת והשקר עבדתי לפני כ-20 שנה (אולי 21 שנים ), ולכן, אני מאוד מדוייקת ומאוד כנה עם עצמי. אין לי אפשרות להאמין לשקר כזה. אני נייר לקמוס.
גם אני חווה את עצמי כמאוד מדויקת לגבי עצמי. זה לא שאני מאמינה לשקר. באותו רגע אני באמת מאמינה שפיצה תעשה לי טוב. והיא גם באמת עושה. היא משמחת אותי.
מה שקורה אחרי זה הוא שונה. ואז השאלה היא האם האמת טמונה במה שארגיש ומה שיקרה לי בטווח הקצר או באלו שבטווח הארוך.

_עלה לי רעיון כזה: כל יום את חייבת ליהנות עד הסוף מחיים מאוד מלאים. אם היום שלך היה כולו הנאה מאוד גדולה מחיים מאוד מלאים - את נטענת, וזה מאפשר לך לקום ליום הבא שהוא כזה.
אבל, אם נקרה בדרכך יום שבו היה לך פחות מדי "הנאה גדולה מחיים מאוד מלאים", שבו נפגע משהו חיוני - משהו שהוא חיוני מבחינתך כדי שתהיה שמחתך ביום הזה שלמה - אז למחרת את קמה עם פחות כוחות ומשם זה מתחיל ליפול._
זה מאוד מאוד נכון לגבי. יופי של תיאור.

וכשאני מבינה כמה חשוב לי השקט הזה בסוף היום, כמה זה צורך חזק אצלי, אני משתדלת לשמוח על כך שאני מצליחה למלא אותו, במקום להתרעם על עצמי שאיני מצליחה ללכת להתעמל.
גם זה מתאר אותי היטב. אבל גם בזה יש מתח בין מה שעכשיו (צורך אמיתי בשקט ושלווה) לבין מה שבטווח הארוך (צורך בתרגול של הגוף).
אגב, אחד הפתרונות שלי הוא להתאמץ ולמצוא חורים קטנים במהלך היום, ולא בערב, בשביל התרגול הזה. בערב זה בהחלט קשה.

[גוגוס*]

לעניין הבלוג, משהו שחשוב לי לומר בעקבות הערתה של ניצן וההבהרה של בשמת -
האם הבעיה עם בלוגים בבאופן היא שהם לכאורה שייכים לאנשים? כלומר, שיש דפים עם שייכות מעבר לדפי הבית הלגיטימיים?
אם הבנתי נכון ובכך מדובר אז...
רציתי לומר שאני לא ממש רואה את הדף הזה כ שלי ואני לא מרגישה מארחת.
פתחתי אותו בשביל עצמי, בשביל לעבור בו תהליך. אבל עשיתי את זה כי הנחתי שיש נשים רבות שעוברות תהליכים דומים.
עשיתי את זה כי חשבתי שלאחרות יהיה בזה עניין והן תוכלנה להיות איתי בתוך זה ואני אהיה איתן.
אני לא רואה את עצמי כותבת אי פעם למישהי שזה הדף שלי ולכן....
וזו הסיבה שבגללה כתבתי למצ'רה בשעתו שתרגיש חופשי לערוך מה שבא לה ושאין שום צורך להודיע על כך ובטח שלא להתנצל.
אני מזמינה כל מי שיש לה עניין בתהליך שאני עוברת פה להיות פה.
ואני מזמינה כל מי שרוצה לעבור תהליך דומה או סתם להשתתף בזה של אחרות להיות פה.
אני אשמח אם לא יעליבו אותי פה ולא ידברו לי מעל לראש. אבל זה נכון לנוכחות שלי בכל דף שבו אני כותבת.
אשמח אם יכבדו אותי בגלל שאני כאן ולא בגלל שפתחתי את הדף.

[גוגוס*]

וחזרה לעניינינו, אני חושבת שאני מפחדת מהחודש הקרוב. מתרגשת ושמחה בו אבל גם מפחדת.
למה אני חושבת כך? כי מסתבר שהיום נחגגת הסעודה האחרונה של ישו. אולי לא ידעתן, אבל זה בהחלט כך.
מאחר שככה החלטתי גם אני להצטרף לנוצרים ולחגוג.
חצי פיצה משפחתית וגלידה. ונעים לי רק בגלל שמחר כבר לא יהיה.
וגם יש לי איזו תובנה קטנה - הפיתה היא הזבל היחיד שעוד יש לי געגוע אליו. היא היחידה שמפחיד אותי לאבד.
ואני חושבת שהיום הבנתי שלא בטוח שזה הגלוטן שקושר אותי אליה בעבותות כאלה של אהבה.
זו הגבינה המותכת. כלומר, מעל שכבת הגלוטן, כמובן. משהו בשילוב הזה פשוט מנצח. מנצח את השכל ואת כוח הרצון ואת כל הכללים והתובנות.
ואם זה בא עם פטריות מעל אז בכלל... זה ניצחון טכני. אני בכלל לא נאבקת.

[בשמת_א*]

פתחתי אותו בשביל עצמי, בשביל לעבור בו תהליך. אבל עשיתי את זה כי הנחתי שיש נשים רבות שעוברות תהליכים דומים.
ככה זה עבר אלי. ולכן הרגיש לי דף קהילתי מההתחלה.

לגבי התירגול, אני מנסה תירגול שמביא שקט ושלווה. אופניים על הטיילת למשל.

[במבי_ק*]

יש אישזהו עניין עם השאלה האם באופן זו פלטפורמה לבלוגים אישיים, על כל המשתמע מכך. לדעתי - בטח שכן. ולדעתי בלוג בבאופן יש לו אופי משלו, מעצם זה שהוא על פלטפורמה שבאופן טכני עובדת ככה, ויש גם נורמות ושפה פנימית. זה מה שהופך את הבלוגים כאן למיוחדים. לדעתי כן יש משמעות לזה שהבלוג שייך למישהו והולך לאן שהוא מוביל, בזמן שכל התוספות של השאר מוסיפות פן דינמי וחופשי יותר. אני אוהבת את זה בדיוק כמו שזה. וכאן יש אלמנט נוסף של עשיה קבוצתית, זה ממש נחמד בעיניי. אבל גם אם זה היה אישי בלבד זה היה מעניין, לגיטימי ומשרת את הציבור שבוחר להיכנס לדף

[בשמת_א*]

הפיתה היא הזבל היחיד שעוד יש לי געגוע אליו. היא היחידה שמפחיד אותי לאבד
פיצה, נכון?
תגידי, למה בעצם להוציא אותה לגמרי מהתפריט?
אני שואלת באמת.
מה יקרה אם כל השבוע תאכלי את כל האוכל שאת רוצה, ופעם בשבוע - נגיד ביום שישי - תאכלי את האוכל שלך אבל גם פיצה?
את יכולה לפרט מה יהיה קשה לך בזה? מה יהיה הנזק? מה הבעיות שאת רואה בפיתרון כזה?

[גוגוס*]

פיצה בשבילי היא כמו סיגריות וכמו קפה. משהו בלי שליטה. ומגעיל אותי (מילה קשה אבל בהחלט מדויקת) להיות מכורה למשהו.
כשאני אוכלת חצי פיצה משפחתית אני יוצאת וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה לאכול פיצה משפחתית שלמה. ואני גם מסוגלת לזה.
משולש פיצה מעצבן אותי כי הוא לא מדגדג את הצורך שלי.
ואני חושבת שאפשר להסכים שרצון עז לאכול מגש שלם של פיצה משפחתית הוא לא בדיוק סביר.
אני רוצה להיות עם הפיצה במצב של הסיגריות והקפה. שעושים את זה לעתים נדירות. בשליטה ובלי ניתוק. ובכמות סבירה. קפה אחד. סיגריה אחת. משולש פיצה.
והולכים הלאה.
כשאני אהיה שם לא תהיה לי שום בעיה לאכול פיצה. בדיוק כמו שעישנתי סיגריה אחת לפני כמה ימים אחרי חודשים שלא נגעתי בזה.
בדיוק כמו ששתיתי כוס קפה אחת לפני כמעט שנה ולא היתה לי שום בעיה עם זה.
ככה אני שואפת עם הפיצה.

[בשמת_א*]

אה. והדרך להגיע למקום הזה היא בגמילה מוחלטת, זה מה שאת אומרת?

[ניצן_אמ*]

אני לגמרי מזדהה עם עניין הפיצה. כולל הרצון וכולל היכולת. _{גם פיל וגו'.}
<לא מעשנת, לא שותה קפה.>
<טוב, נטול אחד, פעם בשלוש שנים, ככה. נחשב?>

אני חושבת שנחשב. כי אני זוכרת שהייתי מכורה בטירוף לצ'יזבורגרים כשהייתי חיילת. ברמה שהייתי מתעוררת כמו הריונית באמצע הלילה ובוכה לחבר שלי שאני רוצה צ'יזבורגר.
עבר לי, ובענק. זה כל כך דוחה אותי, שאין מילים. פיצה? פי זיליון תלפים יותר מורכב. כי זה כמעט האוכל היחיד שהוא "של" אבא שלי. גם אמא שלי יכולה, אבל זה רק שלו. רק הוא מכין, פעם במלא זמן, איזה ארבעה מגשים, וזה, אצלי, הכי אהבה שיש בעולם. מילדות. חוצמיזה, רוטב עגבניות ובצל זה משהו שזרם לי בדם מרבית חיי. בקיצור, קשה. פיצה זה אגוז קשה לפיצוח. במיוחד אם יש עליה גם חצילים, אקסטרא גבינה ובשר. אפשר להוציא ממני סודות מדינה עם השילוב הזה. (גילוי נאות - בשנתיים האחרונות אכלתי פעם אחת פיצה. זה היה ביום כיפור האחרון. זה לא איזה עניין שגרתי. ובכל זאת, לא יכולה להחליט שלעולם לא. זה ישבור אותי. )

[ניצן_אמ*]

<אגב, הפעם האחת? חצי מגש. ולמחרת גמרתי אותו. יש לי קיבולת שלא תאמן לפיצה.>

[מיכל_בז*]

אני לא חושבת שאפשר להתייחס לגלוטן כמו לשאר הסמים.
אני לא יודעת למה, יום אחד בטח אחכים ואמצא לזה תשובה. או שאני אגלה שאני עובדת על עצמי, לכו תדעו.
אולי זה קשור לכמה לחם תבוע בנו כנחמה, מגיל כל כך צעיר. כמה לחם הוא ריגשי. אולי הוא אפילו "עובד" ממש על מסלולים של רגש.

חצי פיצה משפחתית וגלידה. ונעים לי רק בגלל שמחר כבר לא יהיה.

אני מקנאה בך עד מוות. אם הייתי אוכלת כזה דבר הקנדידה שלי הייתה זוקפת ראש (גם ככה היא לא ממש חפוית ראש), היו לי כאבי ראש, כאבי רגליים וכאבי בטן איומים.

לפעמים אני חושבת שאולי אני קצת רמאית, כי אין לי באמת את היכולת של להיות בתזונה גרועה. הגוף שלי יראה לי מה זה אם אני רק אנסה.
אז התהליך שלי הוא קצת אחר: אני חייבת לקבל בשמחה ובאהבה מצב שהוא (כמעט) אין ברירה.

רציתי לומר שאני לא ממש רואה את הדף הזה כ שלי ואני לא מרגישה מארחת.

מבחינתי זה הבלוג שלך וטוב לי בו.

[גוגוס*]

אה. והדרך להגיע למקום הזה היא בגמילה מוחלטת, זה מה שאת אומרת?
לא בדיוק. הדרך היא לגמול את עצמי לתקופה מוגבלת. לנתק את הקשר הזה ואחר כך לחזור אליו בצורה אחרת. יותר שפויה ופחות נזקקת.
אני חושבת שאחרי דבר כזה אני אהנה יותר מהפיצה במקום רק למלא איתה איזה משהו שלא לגמרי קשור אליה.

ניצן, אם לא פיצה, אז מה את אוכלת כשאת אומרת שאת בנפילה חופשית? הייתי בטוחה שאנחנו נופלות אותו דבר מכל הדיבורים שלך על פיצה.
פיצה פעם בשנתיים זה משהו שיקרה אצלי רק כשאני אראה את אדון משיח מגיע על חמורו הלבן. ויכול להיות שגם אז אני אנפנף את העניין כפאטה מורגנה ואמשיך בשלי.
בכל זאת... פיצה.

[גוגוס*]

מיכל יקרה, הקנאה הדדית. הייתי שמחה לו משהו פיזי היה עוצר אותי.
במידה מסוימת אני מרגישה מרומה כשזה לא קורה.
כלומר, איזה מין גוף אדיוטי זה שאפשר להאכיל אותו בזבל של הזבל והוא לא אומר כלום?
האמת היא שהוא כן אומר. הוא פשוט לא צועק אז אני מצליחה לאטום את האוזניים.
זה מזכיר לי את הציסטה שלי. שעבורי היא סוג של צעקה. אבל כשעובר מספיק זמן אני מצליחה להתעלם גם ממנה.

מבחינתי זה הבלוג שלך וטוב לי בו.
מה שחשוב זה שטוב לך כאן. וטוב לי איתך.

[גוגוס*]

טוב, נשים יקרות, מחר הוא היום הגדול.
חודש שלם.
1) בלי גלוטן
2) בלי "לא"
3) עם פעילות יומיומית (גם אם קצרה) לחיזוק רצפת האגן.

עוד מישהי מצטרפת אלי במשהו שחשוב לה לחזק?

[ניצן_אמ*]

עכשיו שנפלתי בענק? אכלתי כמה כריכים. נגיד, חמישה במצטבר, במשך שבועיים. אבל הקטע הוא שקלטתי שזה יוצא לי משליטה בסחרור. אז יצאתי לדייט עם עצמי, שתיתי בו שוקו על חלב ואכלתי פוקצ'ה. הגעתי לתחתית, ובאתי להתרומם פה.
תראי, זה התחיל בקצת אורז, המשיך בכמה ביסים מפיתות ביתיות, ולאט לאט מצאתי את עצמי מסתירה את מה שאני אוכלת מהילדים שלי. זה החרא. מבינה? כי מבחינתי אי אפשר לצפות מהם לאכול כל כך שונה מכולם אם אני לא מודל ללעשות בדיוק את זה. לאחרונה נתקלתי בכמה נשים בוגרות (לא רק אחת... לא רק מאמירים...) ש{{}}מעולם לא אכלו בשר. אבל הן גדלו בבתים צמחוניים. שום הורה לא היה מצליח בדבר כזה מבלי להיות צמחוני בעצמו. זה העניין מבחינתי. אני לא יכולה לעשן מולם ולהגיד להם "זה נורא לא בריא לעשן!" רק קצת פחות גרוע מלעשן מולם זה לעשן מאחורי גבם.

[גוגוס*]

אז יצאתי לדייט עם עצמי, שתיתי בו שוקו על חלב ואכלתי פוקצ'ה. הגעתי לתחתית, ובאתי להתרומם פה.
טוב שבאת! מאחלת לך התרוממות קלה ומהירה.
ומסכימה איתך באלף אחוזים על הדוגמה האישית מול הילדים. גם אצלי זה משמעותי מאוד.

ולאט לאט מצאתי את עצמי מסתירה את מה שאני אוכלת מהילדים שלי. זה החרא. מבינה?
מבינה מעולה. כל כך מבינה עד שעשיתי לי הרגל לאכול את הזבל שלי רק מחוץ לבית שאז זו אינה הסתרה. הם פשוט לא שם.
אבל להגיד שאני שלמה עם זה? ממש לא.
טוב שאמרת את זה ככה בבוטות. הזכיר לי כמה זה חשוב לי להיות שלמה עם עצמי בשביל השלישייה הזו בבית.

מעניין לעניין - חמותי התעניינה היום מה הילדה אוכלת (שמונה חודשים) ואחרי רגע "התעשתה" ואמרה בקול נמוך: טוב, מה היא כבר יכולה לאכול אצלכם? הרי אין אצלכם אוכל אמיתי.
הסתכלתי עליה וחייכתי. כל כך הרבה זמן והיא עדיין תקועה ברעיון שפירות וירקות אינם אוכל אמיתי.
במקביל, אחות טיפת חלב, אלופת העולם, שלנו, שמעה מה אנחנו נותנים וגילתה שביעות רצון גדולה. כשאני הערתי שהילדה עלתה ממש מעט במשקל בחודש וחצי האחרון היא פשוט אמרה בשלווה שזה בגלל שאנחנו נותנים לה דברים בעלי ערך תזונתי מאוד גבוה וערך קלורי די נמוך. וזהו. בלי שמץ של שיפוטיות. פשוט תיאור. בלי שמץ של תחושה לא נוחה. ובשלווה גמורה מול המשקל של הקטנה.
היה בזה משהו מרענן כל כך. אחות טיפת חלב... מי היה מאמין? (אני. זו אותה אחות שנרגשת כל פעם מחדש מהעובדה שהקטנה בלי חיתולים ומעודדת אותי להרחיק את החיסונים כמה שיותר אחד מהשני וגם להימנע מחלקם. ממש יצירת מופת של אחות טיפת חלב).

[ניצן_אמ*]

היי, זה היה לפני שבועיים כבר. אני במקום מעולה מעולה שמזמן לא הייתי. תודות לדף הזה ולך.

לעניין קטנתך, אני משערת שכבר קישרו פה ל{{}}תינוקות ומזון חי ושאת כבר קראתי אותו 3 פעמים... בכל זאת תמיד טוב להתרענן על זה...
הילדים שלי שילשו וריבעו את משקל הלידה עד גיל חצי שנה, ואז הפסיקו לעלות במשקל כמעט עד גיל שנתיים. לכל תינוק הדפוס שלו. כל עוד אין בעיה של ממש, לא הייתי ביכ-לל מתרגשת מהעקומות (וגם לא מהגרפים )

[גוגוס*]

אני במקום מעולה מעולה שמזמן לא הייתי. תודות לדף הזה ולך.
אוח, כמה שזה מחמם לי את הלב. ותודה גם לך על הדף הזה.

בדיוק קראתי עכשיו בעיתון (בחיי, ברגע זה ממש) שמשרד הבריאות עומד להחליף את כל עקומות הגדילה בגלל ההטיה שיש שם "לטובת" תינוקות שאינם יונקים.
העקומות החדשות מתבססות רק על תינוקות יונקים משש מדינות ועל פיהן חלק ניכר מהתינוקות שאינם יונקים יוגדרו כשמנמנים.
זה חלק מהמאמץ של המשרד לעודד הנקה.
ימות המשיח... עוד נתקע בסוף עם בית המקדש.

[נוצ'קה*]

עוד מישהי מצטרפת אלי במשהו שחשוב לה לחזק?
אני עוקבת אחריכן בשקט מאד מעניין לצפות בתהליך המשותף ובמחוייבות שנוצרת מכך שאתן משתפות ותומכות זו בזו.
אני אשמח גם לתמיכה, השאלה אם מדובר רק בתזונה?
כי האתגר שלי לחודש הקרוב: לקום בבוקר כשהשעון מצלצל (ולא אחרי אינסוף לחיצות על הנודניק). או כמה שזה קשה...

בלי "לא"
מסקרן אותי למה הכוונה?
אני מנסה להתמקד בלהגיד כן לרעיונות שצצים ולפעול מיד בלי יותר מדי מחשבות והתלבטויות.

[מיכל_בז*]

גוגוס, אני מצטרפת אלייך בעניין ה"לא". אם כי זה יהיה מסובך!

יש לי הרבה מטרות לא תזונתיות לחודש הקרוב, אבל אני נותנת להן להתגלות לאט, כדי שלא יכניסו אותי לפאניקה.
וחוץ מזה אני רוצה להתחיל לאכול רק אורגני.

בהצלחה רבה!

[גוגוס*]

הי נוצ'קה, ברוכה הכותבת.
במעלה הבלוג יש הרבה כתיבה על הקושי שלי מול חשיבה שוללת.
בעיקרון אני אנסה בחודש הקרוב לעשות משהו שכבר עשיתי כאן בעבר אבל רוצה לתחזק - לכתוב בלי להשתמש במילה "לא".
את מוזמנת להציב לך כל מטרה שתרצי.
אם המטרה איננה תזונה, או שאינה קשורה לתזונה, יכול להיות שיהיה קצת יותר קשה לתמוך בך.
אבל גם יכול להיות שלא. נסי ותראי.

אני מנסה להתמקד בלהגיד כן לרעיונות שצצים ולפעול מיד בלי יותר מדי מחשבות והתלבטויות.
זה הצחיק אותי מאוד. שימי לב שדבקות ברעיון כזה היא לב לבה של היכולת לקום בבוקר כשהשעון מצלצל. פשוט להגיד לו "כן" ולפעול מייד בלי יותר מדי מחשבות והתלבטויות

[גוגוס*]

מיכל, מצוין. להעיף את ה"לא" בכתיבה זה די פשוט. רק דורש לכתוב יותר לאט ולהשקיע יותר מחשבה בבחירת המילים.
אצלי זה בהחלט זולג לתוך החיים כשאני מקפידה.

בהצלחה גם לך.

[ניצן_אמ*]

לפעמים אני חושבת שאולי אני קצת רמאית, כי אין לי באמת את היכולת של להיות בתזונה גרועה. הגוף שלי יראה לי מה זה אם אני רק אנסה.
כמוני כמוך. אלא שלפעמים אני סופגת אחת בשביל הממלכה, מה שנקרא.

[גוונים*]

עוד מישהי מצטרפת אלי במשהו שחשוב לה לחזק?
כן, כן!
רוצה לחזק את היכולת שלי לעמוד בפני פחמימות, ובגלל שעכשיו זה לזמן ארוך יותר רוצה למקד כדי שזה יהיה גם אפשרי:
לא לאכול בכלל קמח חיטהוולהשתדל להמעיט כמה שיותר באורז, תפ"א ושאר מיני מזונות המכילים גלוטן.
זו המשימה שאני לוקחת על עצמי. כרגע עוזבת את הסוכר והקפה (עם הקפה קורה משהו מענין, בחיי שההתמכרות דועכת, אתמול לא שתיתי בכלל ולא כאב לי הראש! אני מרגישה שקצת התגברתי על זה, אז פתאום אין לי דחף להלחם (-: )

היומיים האחרונים היו נוראיים מכל בחינה אפשרית.
מבחינת תזונה, היום אכלתי דברים שלא חשבתי שיכנסו לפי יותר לעולם כמו קרואסון שוקולד (שאני אפילו לא אוהבת במיוחד) וחטיף מארס (יש לי ממש חולשה לג'אנק הזה), וגם לארוחת ערב שלוש חתיכות מפוארות של פיצה כדי באמת להרגיש שייכת לבלוג הזה (-:.

אני מרגישה שההצלחה שבוע שעבר היתה אך ורק בגלל המחויבות ל'כאן'.
ברגע שהמחויבות הזו לא היתה קיימת ביומיים האחרונים, לא היתה לי כמעט מוטיבציה.
זה קצת עצוב לי.
אבל יכול להיות שחוסר המוטיבציה קשור גם לימים לא קלים שעוברים עלי (הפיצוי הידוע) למרות שאלה הם תירוצים מהסוג הישן שאני כבר לא רוצה שיהיו חלק מחיי.

קוראת פה כל הזמן, לומדת מכן המון ומקבלת השראה.

בהצלחה רבה! וחודש טוב (-:

[נוצ'קה*]

גוגוס תודה על קבלת הפנים הנעימה.
אקרא עוד בתחילתו של הבלוג, בכל אופן נשמע יופי של רעיון לכתוב בלי "לא" תבדקי אולי רלוונטי גם בשבילך אצלי מצטרפת לאותה קטגוריה המילה "אבל".

זה הצחיק אותי מאוד. שימי לב שדבקות ברעיון כזה היא לב לבה של היכולת לקום בבוקר כשהשעון מצלצל.
נכון לגמרי הבוקר כשנאבקתי בשעון זו בדיוק המחשבה שעלתה לי וחייכתי ואמרתי לעצמי: קדימה זה הזמן ליישם.
נסי ותראי.
אוקיי מנסה. כן! בלי יותר מדיי מחשבות והתלבטויות
בהצלחה לכולן!

[גוגוס*]

_אני מרגישה שההצלחה שבוע שעבר היתה אך ורק בגלל המחויבות ל'כאן'.
ברגע שהמחויבות הזו לא היתה קיימת ביומיים האחרונים, לא היתה לי כמעט מוטיבציה.
זה קצת עצוב לי._

גוונים, בהצלחה. אני חושבת שזה דווקא משמח שיש מקום כלשהו שמעורר בך את המחויבות לזה.
מתחילים כאן, מתחזקים, ובסוף אפשר גם לבד.
גם לי הרבה יותר קל כאן, בעיקר אם אני לוקחת על עצמי משימה.
ואני מצפה שיום אחד יהיה לי קל גם בלי קביים.

[גוגוס*]

אוקיי מנסה. כן! בלי יותר מדיי מחשבות והתלבטויות

נוצ'קה, בהצלחה.
את מאירה לי פה משהו - עודף מחשבות הוא דבר שתוקע ברגע האמת.
כשרוצים לעשות משהו וחושבים יותר מדי הוא עלול להיפגע מאחר ותשומת הלב ניתנת למחשבות. מן חלוקת קשב פנימית כזו.
מצד שני, בהעדר כל מחשבה לפעמים פועלים על האוטומט וגם זו עלולה להיות בעיה.

אני חושבת שיש טעם בהשארת המחשבות העמוקות והנפתלות לזמנים בהם אין כוונה לפעול.
וכאשר רוצים לפעול לשמור כמה מחשבות בקנה אבל על אש קטנה כדי שמשהו טוב יצא בסוף אל הפועל.

(וואו, כמה "לא" נאלצתי למחוק ולשכתב. כנראה שבאמת נזקקתי להסרת חלודה. כמה מהר היכולת הזו נעלמת...)

[גל*]

_פתחתי אותו בשביל עצמי, בשביל לעבור בו תהליך. אבל עשיתי את זה כי הנחתי שיש נשים רבות שעוברות תהליכים דומים.
עשיתי את זה כי חשבתי שלאחרות יהיה בזה עניין והן תוכלנה להיות איתי בתוך זה ואני אהיה איתן._
תודה. על השיתוף, האנושיות, הכנות, הפתיחות ורוחב הלב.

עוד מישהי מצטרפת אלי במשהו שחשוב לה לחזק?
האתגר שלי לחודש הקרוב הוא לאכול בלי האשמה עצמית. רוצה להגיע למקום שזה בהחלט זולג לתוך החיים
וגם
פעילות יומיומית (גם אם קצרה) לחיזוק רצפת האגן

זהו חודש טוב!

[גוונים*]

_גוונים, בהצלחה. אני חושבת שזה דווקא משמח שיש מקום כלשהו שמעורר בך את המחויבות לזה.
מתחילים כאן, מתחזקים, ובסוף אפשר גם לבד.
גם לי הרבה יותר קל כאן, בעיקר אם אני לוקחת על עצמי משימה.
ואני מצפה שיום אחד יהיה לי קל גם בלי קביים_
תודה.

בוקר טוב לכולן!

[גוגוס*]

גל, ברוכה הבאה.
לקחת על עצמך משימה כבדה, לאכול בלי האשמה עצמית.
אני אחזיק לך אצבעות ואשמח לשמוע איך את עושה את זה.

[יעלפו_מהמושב*]

אני משערת שכבר קישרו פה לתינוקות ומזון חי ושאת כבר קראתי אותו 3 פעמים... בכל זאת תמיד טוב להתרענן על זה...
הלכתי לקרוא בדף. בהחלט מעניין, ונראה שיש שם כמה שאלות פתוחות שישמחו למענה ממומחיות הבלוג...

אצלי- באסה. אני בימים מדוכדכים במיוחד. אתמול עלתה בי ההבנה שכל ההזנחה הזו- של התזונה ובכלל, היא סוג של הלקאה עצמית. בבחינת- לא מגיע לך כל הטוב הזה. וזה רק העציב אותי אפילו יותר.

[יעלפו_מהמושב*]

זו אותה אחות שנרגשת כל פעם מחדש מהעובדה שהקטנה בלי חיתולים ומעודדת אותי להרחיק את החיסונים כמה שיותר אחד מהשני וגם להימנע מחלקם. ממש יצירת מופת של אחות טיפת חלב.
האם מדובר באחות תל אביבית? האם ניתן לגנוב לך אותה?

[גוגוס*]

הי יעל, בוקר טוב.
מה שאת מספרת אכן מעציב. מגיע לך כל הטוב הזה.
מגיע לך מגיע לך מגיע לך
את יודעת, אני ממש רחוקה מענייני איפור. אבל אחותי מתאפרת.
וכל פעם שהיא היתה קצת מצטברחת אמא שלי היתה אומרת לה: שימי אודם וצאי החוצה.
הרעיון היה - עשי משהו קטן לטפח את עצמך, משהו באמת קטן, וצאי עם זה החוצה לעולם.
אחותי מדווחת שזה עובד כמו קסם ותמיד מצטערת בשבילי שאיפור איננו חלק משגרת הטיפוח שלי.

אבל המסר הוא מעבר לאודם - אם את נוהגת להיכנס לתוך לופ של הלקאה עצמית סביר שביום או יומיים הקרובים עדיין תהיי מי שאת.
כלומר, זה עניין אישיותי שפותרים לאט לאט.
אבל היום... היום יכול להיות אחרת. ואפשר לצאת מזה במקום לשקוע לתוך זה. ואפשר אפילו לחשוב על זה עמוקות תוך כדי זה שמתפקדים טוב יותר.
אפשר לנסות לשאול את עצמך מה יגרום לך אושר קטן, לבצע ולצאת אל העולם.

ובכל מקרה, חיבוק.

[גוגוס*]

הבעיה היחידה עם טיפת חלב זה שאת צריכה להיות משויכת לתחנה הספציפית.
אנחנו, למרות המרחק העצום, משויכים לתחנה בבבלי. אם את משויכת לשם חפשי את האחות המופלאה לימור.
הערת אזהרה למקרה שאת מגיעה ואין לימור - משאר האחיות שם אני מתרחקת כמו מאש.
אעדיף לחזור הביתה מאשר ליפול לידיים שלהן. אני בטוחה שכוונותיהן טובות אבל הרוח המנשבת שם רחוקה מאוד מהדרך בה אני מגדלת תינוקות.

[גוגוס*]

מוזר, התחלתי משהו חדש, ושונה מאוד ממה שהרשיתי לעצמי בימים האחרונים, ואני נטולת תחושה של התחדשות.
חלק מהכיף של התחלות כאלה זה תחושת ההתחדשות. והציפייה לטוב. והתקווה להצליח.
ואצלי... ריק.
מעניין למה.
השערה - אני עייפה מכדי להרגיש משהו.
השערה - אולי מוטב ככה. במקום להידלק ולבעור ולכבות מהר... משהו יותר רגוע. במקום high ונפילה... שגרה.

[יעלפו_מהמושב*]

שימי אודם וצאי החוצה.
גם אני לא מתאפרת (היית יכולה לנחש את זה, בהתחשב בתזה שאנחנו אותו אדם), ואצלי זה צחצוח שיניים. כן, כן. בכל פעם שאני בבאסה, אני צריכה לצחצח שיניים, והטעם המרענן (אתן מוזמנות להקיא בצד עכשיו) משמח אותי. אולי אלך לצחצח שיניים עכשיו
אני יוצאת היום לשש שעות לימודים, ככה שאולי זה פלוס האנשים החביבים שאיתם אני לומדת יוציאו אותי מהדכדוך. בכל ערב אני חושבת לעצמי- ממחר. מחר יהיה בסדר. ובבוקר שוב אין לי כוח (זה מרגיש לי קצת כמו השבוע הארבעים להריון, כשבכל בוקר קמתי מבואסת מזה שלא ילדתי במהלך הלילה).

_ואצלי... ריק.
מעניין למה._
ההשערה שלי היא שזה קשור גם לימים האחרונים, ללהיטות לדחוס עוד קצת לפני הסוף. ועכשיו, הנה, סופסוף רגע שקט. אפשר לשאוף ולנשוף שוב. להרגע.

[גוגוס*]

אולי אלך לצחצח שיניים עכשיו.
לכי, לכי. דווקא אני מבינה את זה. סוג של התרעננות.
ואם תרצי להציב לעצמך יום מסוים אחד של התחלה אז אני כאן לעודד.

[גוגוס*]

ועכשיו, הנה, סופסוף רגע שקט. אפשר לשאוף ולנשוף שוב. להרגע.
מתחברת לזה מאוד. תודה.

[מיכל_בז*]

יש גבול לכמה זמן אפשר להישאר שלווה ושמחה בלי גשם. לפחות אצלי.

אבל אני מרגישה שזה יהיה כמעט לא מוסרי להתלונן פה.

אני עצבנית. זה יום לא טוב בכל פרמטר מיכלי. כנראה שהשבוע הזה יהיה כזה. אם כי זה גם לא מוסרי לוותר כבר על כל השבוע.

(שיבוא המחזור. שיבוא כבר המחזור וישטוף את כל זה.)

אולי מוטב ככה. במקום להידלק ולבעור ולכבות מהר... משהו יותר רגוע. במקום high ונפילה... שגרה.

וההתרגשות תבוא ממקום אחר. הרי בדיוק לזה את מייחלת, לא? לתזונה טובה שהיא משמחת אבל גם ברורה מאליה. שהיא המצע למרגש ולטוב, לא ההתרגשות עצמה.

[ניצן_אמ*]

תזונה טובה שהיא משמחת אבל גם ברורה מאליה. שהיא המצע למרגש ולטוב, לא ההתרגשות עצמה.

יפה יפה יפה אמרת.

[גוגוס*]

באמת יפה. מתחברת לזה מאוד. כבר כתבתי את זה לעצמי פעם אבל זו היתה לי תובנה חדשה. ושכחתי.
תודה על התזכורת.

ותודה גם על השיר.

[גוגוס*]

כנראה שהשבוע הזה יהיה כזה. אם כי זה גם לא מוסרי לוותר כבר על כל השבוע.

מעדיפה להימנע משיפוטים מוסריים. אבל כן רואה לנכון להפנות את תשומת לבך לכך שזה הבסיס לגלישה במדרון החלקלק. הציפייה הזו לדברים שישתבשו.
מאחלת לך המשך שבוע קל מזה שאת מצפה לו.

[גוגוס*]

תזונה טובה שהיא משמחת אבל גם ברורה מאליה. שהיא המצע למרגש ולטוב, לא ההתרגשות עצמה.

חוזרת לזה שוב. כתבת את זה כל כך מדויק. כשאני אוכלת היטב משהו בי נפתח והיכולת שלי לשים לב למרגש ולטוב וגם ליהנות ממנו עולה פלאים.
כשניסחתי לעצמי תובנה דומה במעלה הבלוג מה שהיה לי בראש זה תזונה שהיא פשוט נטולת השפעה. מזינה היטב את הגוף וזהו.
הארת לי את זה שתזונה טובה היא מקור לפתיחות מסוימת לעולם כי היא מביאה למצב שהכל בסדר. ויש פנאי להתבונן בעולם מתוך נקודת המוצא שהכל בסדר.
שוב תודה. אני חושבת שזה חשוב לראות כך את הדברים.

[גוגוס*]

מיכל, גריינתי אותך. תוהה לעצמי אם מותר לגריין דף שאני עצמי פתחתי. מצביעה שמותר. פשוט כי זה כל כך מצא חן בעיניי.

[גוגוס*]

איך זה שהתחלתי יום אחד לפני הזמן בלי לשים לב?
תקלה חמורה. תתוקן בהקדם
ועוד גיליתי שהחודש הזה נופל לי על חנוכה. זה אומר בלי סופגניות.
זה אומר השנה הראשונה בחיי בלי סופגניות.
וואו. כמה אני אוהבת סופגניות. יהיה קשה.

[פלוני_אלמונית*]

וואו, ניצן, איזו תמונה! כמה אושר ועושר... יפהפה

[פלוני_אלמונית*]

(יעלפו ממחשב אוניברסיטאי)

[גוגוס*]

וואו וואו! בדיוק כך דמיינתי את זה ואני כבר כמה ימים בדרך לקנות לעצמי עוד כמה קערות. כרגע יש רק שתיים וכל העודפים משוטטים להם על השיש.
איכשהו היה לי ברור שיש שם הרבה נירוסטה וזה גם מה שהתחשק לי.
תודה. אכן מעורר השראה.

[גוגוס*]

תגידי, זו בתך בתמונה? איזה ממתק...

[ניצן_אמ*]

איזה כיף של פירגון! (הורדתי.. העיקר שראיתן.)
וזו אכן בתי, היא אכן מתוקת על, אבל כמו תפוח פינק ליידי אורגני, במטותא. לא כמו ממתק תעשייתי.

[יעלפו_מהמושב*]

אבל כמו תפוח פינק ליידי אורגני, במטותא. לא כמו ממתק תעשייתי.
LOL

_איך זה שהתחלתי יום אחד לפני הזמן בלי לשים לב?
תקלה חמורה. תתוקן בהקדם._
שמתי לב ולא אמרתי כלום! זה בגלל שאת אלופה ועושה את מה שטוב לך, וכל הכבוד על זה.

ואם תרצי להציב לעצמך יום מסוים אחד של התחלה אז אני כאן לעודד.
אחח, גוגוס, את דוחקת אותי אל המציאות (ותודה על זה). מחר יומולדת, תחילת חודש, וחודש לפני תחילת שנה חדשה. שנתחיל (עוד) דף חלק?

[גוגוס*]

היא אכן מתוקת על, אבל כמו תפוח פינק ליידי אורגני, במטותא. לא כמו ממתק תעשייתי
זה בגלל שממתק תעשייתי אינו ממתק כלל אלא מה שמכונה במשפחתנו - גו-על נפש.
אני חשבתי יותר בכיוון של מג'הול אורגני עסיסי ענק אבל גם פינק לייד מגדיר אותה יפה.

[גוגוס*]

מחר יומולדת, תחילת חודש, וחודש לפני תחילת שנה חדשה. שנתחיל (עוד) דף חלק?
מזל טוב !!! יופי של התחלה לשנה החדשה הזו.
בטח שנתחיל. תבחרי לך יעד ונלך ביחד.
ולגבי הדף החלק - אולי את רואה מד מן? יש שם דמות שמבקשת לעצמה התחלה חדשה.
דמות אחרת אומרת לה - אין התחלות חדשות. אי אפשר לבטל את העבר. פשוט הולכים הלאה.
אני מאמינה בזה בכל לבי.
אני חוששת שהניסיון לפתוח דפים חלקים הוא בעוכרינו. אין בכוחו של החדש למחוק את הישן.
אנחנו מי שאנחנו וזה בסדר גמור. עם כל המטען שאנחנו מביאות.
בואי נחליט שנתחיל עוד ניסיון להיות דגם משופר של עצמנו. מה את אומרת?

[גוגוס*]

טוב, מחשבות סיכומיות על שלושת הימים האחרונים.
מצד אחד, פרקתי כל עול וזה הלך והחמיר עם כל יום שעבר.
מצד שני, קרה לי משהו דומה לסיפור התפוצ'יפס. נהיה לי גועל.
גם גועל כללי מכל האוכל הזה וגם גועל ספציפי כלפי מאכלים שפעם ממש חיכיתי לאכול.
וזה משמח אותי.
קל לי יותר להימנע על בסיס תחושת גועל שנחרטת בגוף מאשר על בסיס שכלתני בריאותי.

חשבתי היום על זה שכאשר יסתיים החודש הזה מוטב לי להציב לעצמי משימה חדשה מהר יותר.
נגיד, לקחת יום או יומיים לשחרור ואז ללכת בדרך חדשה.
המטרה היא למנוע את הנפילה הארוכה הזו.
אני יכולה להציב לי מטרות קטנות וממוקדות פשוט בשביל להזכיר לעצמי שאני הולכת בדרך מסוימת.
ויחד עם זאת, אני מביטה בחמשת הימים שחלפו ורואה שלמרות הדבר הזה, שמרגיש כמו כאוס, למדתי משהו חדש.
משהו חשוב.

אני מאחלת לעצמי בהצלחה למחר. אני חושבת שטוב שפספסתי ביום.
אני אגיע למחר במצב רוח אחר לגמרי מזה שהייתי שרויה בו היום.

[בשמת_א*]

זו אותה אחות שנרגשת כל פעם מחדש מהעובדה שהקטנה בלי חיתולים ומעודדת אותי להרחיק את החיסונים כמה שיותר אחד מהשני וגם להימנע מחלקם. ממש יצירת מופת של אחות טיפת חלב
וואו. אני מכירה עוד אחת אגדית, בשרון.

השערה - אולי מוטב ככה. במקום להידלק ולבעור ולכבות מהר... משהו יותר רגוע. במקום high ונפילה... שגרה.
מוטב. מוטב. ה"דף חדש" זה בדיוק מה שמנבא את הנפילה עוד כמה ימים. הדף החדש הזה זה כמו לעצור את הנשימה עד ש... ואילו את רוצה חיים שבהם את פשוט נושמת. נושמת פשוט.

אני מצליחה רוב הזמן להסתדר בלי לחם. בהתכוונות מלאה. ויחד עם זה, אם הברירה היא לרעוב או לחם - אז לחם.

[גוגוס*]

אני מצליחה רוב הזמן להסתדר בלי לחם. בהתכוונות מלאה. ויחד עם זה, אם הברירה היא לרעוב או לחם - אז לחם.
מעולה לך. משמח מאוד לשמוע. משהו בריא ומאוזן. עם צליל רגוע.

[מיכל_בז*]

מיכל, גריינתי אותך. תוהה לעצמי אם מותר לגריין דף שאני עצמי פתחתי. מצביעה שמותר. פשוט כי זה כל כך מצא חן בעיניי.

גוריינתי! אני סלב!
תודה גוגוס. וגם על זה שהסרת ממני את סימן השאלה.

[גוונים*]

היום - כשלון.
מתחילה מחר שוב, אולי האנרגיות של תחילת חודש יתנו תוקף חזק יותר להחלטה.

_אני מאחלת לעצמי בהצלחה למחר. אני חושבת שטוב שפספסתי ביום.
אני אגיע למחר במצב רוח אחר לגמרי מזה שהייתי שרויה בו היום._
איזה יופי, ניסוח כל כך אופטימי וחיובי.
אני יכולה לאמץ אותו כמחשבה המכוונת שלי למחר?

[מיכל_בז*]

אני רוצה לחזור למסורת ה'כל הכבוד לי'.

כל הכבוד לי שיצאתי מטיפול עם הרבה עצבים בגוף (לצד הרבה תובנות מעניינות) ותחושת חוסר איומה (גיליתי היום, בו"ז, שאני מאוד רוצה להיות בהריון ושאני לא בהריון) וחשק עז לפיצה.
אני לא אשת פיצה, אבל כל האיזכורים לפיצה בזמן האחרון... באמת היה יום קשה ורציתי פחמימות. הרבה פחמימות. הרגשתי את זה בגוף.

והלכתי והלכתי והלכתי עד שנרגעתי. זהו. שתיתי גם קפה אחד, אבל קשה לתאר עד כמה הוא היה מיותר. גם לא ממש חשקתי בו, פשוט רציתי לשבת במקום יפה ולשתות קפה.

אני חושבת שזה בזכות הדף. ובזכות המחשבה שנוסחה פה למעלה שאם אני בדאון אין טעם להוריד אותי עוד יותר.

תודה דף:)

[ניצן_אמ*]

פשוט רציתי לשבת במקום יפה ולשתות קפה
מוכר מוכר. זה כמו לאבד את החברותא של הסיגריות שמדבר עליה א. קאר. אז למה לוותר על בית הקפה? מציעה להחליף את זה בתה צמחים וסלט מעולה ולהמשיך להינות מן האוירה.

[יעלפו_מהמושב*]

בוקר טוב... אז הנה, אני פה, עדיין על קיבה ריקה. אתחיל היום באתגר ה-רק-מה-שבושל-בבית-או-לא-דרש-הכנה-כלל (פירות/ירקות/אגוזים/מיובשים), מהיום ולמשך חמישה ימים (למה חמישה? לא יודעת! כי ככה נהוג פה בדף הגוגוסי). (דרך אגב, גוגוס, מה פירוש גוגוס?).

תחזיקו לי אצבעות. כי על אף שהאתגר שלי מאפשר לי לאכול לביבות חנוכה ביתיות וכו', נדמה לי שזה הולך להיות חתיכת אתגר.

[יעלפו_מהמושב*]

תודה דף:)
תודה לך, כיף לקרוא.

מוטב. מוטב. ה"דף חדש" זה בדיוק מה שמנבא את הנפילה עוד כמה ימים. הדף החדש הזה זה כמו לעצור את הנשימה עד ש... ואילו את רוצה חיים שבהם את פשוט נושמת. נושמת פשוט.
מה שנכון נכון. אני אפילו משתמשת באותו הדימוי בדיוק של נשימה עצורה כדי להסביר את הדברים האלו. ובכל זאת לא מתייאשת אף פעם מלהאמין בדפים חלקים. ייתכן שזה לגמרי בעוכריי.

[מצ'רה*]

אז למה לוותר על בית הקפה? מציעה להחליף את זה בתה צמחים וסלט מעולה ולהמשיך להינות מן האוירה.
מי קרא את "אלגנטיות של קיפוד" ?
הטקס של שתי החברות שם: אחת מביאה עוגיות מעולות שהיא אופה, השניה מכינה קפה בשביל הריח, והן יושבות יחד ושותות תה ירוק. בנינוחות ובאיכות נפלאות.
שנים על שנים.

[גוגוס*]

בוקר...

גוונים, את יכולה לאמץ לך ממני ככל שחפץ לבך. ובכלל, אני מסבה את תשומת לבך לשימוש במילים מאוד קשות. אני אומרת את זה לגמרי באהבה ובחמלה כי אני מכירה את זה מעצמי.
לכתוב שהיה לך יום כישלון זה קשה מאוד. בטח היתה בו איזושהי נקודת אור. אולי אפילו מחשבה טובה שחשבת בהקשר הנדון.
אני מנסה לאמץ לי את זה בעקבות הדף וזה די מצליח, זוגל אפילו לדיבור שלי עם עצמי שנוטה להיות הרבה יותר קשה ממה שעולה על הכתב.
כדאי לך
שיהיה לך יום מוצלח.

מיכל, תודה גם לך!
אני עם ניצן לעניין הרצון להיות בחוץ ולאכול בחוץ. החלפתי קפה במיצי פירות טריים ובתה. בהחלט עושה את העבודה.
ומכל האצבעות שאני כבר מחזיקה בשבילך הכי חזק אני אחזיק לטובת ההריון שלך.

הי יעל. שיהיו לך חמישה ימים נפלאים שישאירו לך טעם של עוד.
חמישה ימים זה אחלה. מספיק קצר בשביל לשרוד את זה ומספיק ארוך בשביל תובנות משמעותיות. לכי על זה.
(לפרש את הגוגוס זה מסגיר מדי. 'צטערת... יכולתי להמציא משהו אבל למה לי לשקר?)

[מצ'רה*]

דרך אגב,
שמתי לב שמה שאני כותבת כאן ברובו לא קשור לאוכל,
אבל אני קוראת את הבלוג הזה באופן קבוע, ובלי להגיד כלום הוא משפיע על התזונה שלי בשלושה שבועות האחרונים, ומאד לטובה.

כמו שכל מיני דפים בבאופן משפיעים על חיי. כל פעם אני תופסת אותם משפיעים בחשאיות, בלי ששמתי לב תוך כדי.
רק שתדעו.

[גוגוס*]

ומה אצלי? על הבוקר מחשבות פילוסופיות, ועוד בהשראת מסיבת החנוכה בגן של הגדול. מי היה מאמין?
אני אחסוך מכן את מה שאני חושבת על המסיבה הזו. מוטב לשמור על מצב רוח טוב עם תחילתו של החודש הזה.
הילדים רקדו עם מטפחת ובשלב כלשהו התבקשו לאחוז בקצה אחד בשעה שההורה אוחז בשני.
פעם הם מובילים אותנו ופעם אנחנו אותם.
והנה שמתי לב שאם נותנים לאחד מספיק זמן להוביל אזי כל הדבוקה הזו של המון הורים וילדים מוצאת את עצמה סובבת במעגל ענקי.
בלי כל יד מכוונת, מסתבר שהתנועה הכי הגיונית היא במעגלים.
מעטים בחרו למרות המעגל המתהווה לו מעצמו להמשיך לנדוד חסרי כיוון.

וזה הוביל אותי לשתי מחשבות בהקשר שלי:
1) יש הרבה הגיון במעגליות. גם מחשבתית וגם התנהגותית. החזרה האינסופית היא בעצם משהו שבכל פעם נראה מעט אחרת ומאפשר לנו לתקן את עצמנו בלי לשבור את הכלים ולהתחיל משהו חדש לגמרי. אנחנו מרגישים את החיים שלנו בדרך הזו כרצף וזה גם פחות מאיים וגם מאפשר בו זמנית שינוי ושיפור. אני מרגישה שבמידה רבה זה מה שאני עושה בבלוג הזה בחודש האחרון וזה שונה ממה שרציתי לעשות וניסיתי לעשות בתחילתו. וזה מתאים לי.
2) אבל... המעגל נוצר בחדר בגלל שהוא חדר. כלומר, לו היינו בחוץ, בלי הקירות המגבילים, סביר שהמרחב היה מקל על כולם לשוטט כאוות נפשם. כלומר, משהו במעגליות נוצר בגלל התחימה הזו, קצת מחוסר ברירה. מעגליות היא התנועה הכי הגיונית בתוך גבולות ובתוך צפיפות. אם אני מפילה את הגבולות/מגבלות ובורחת מהצפיפות אני יכולה לחשוב ולהתנהג בצורה חופשית יותר. ובמצב כזה יש לי סיכוי גבוה יותר לפרוץ דרכים חדשניות באופן טבעי, כיוון שנמנעת ההתקלות הזו, בקירות ובאנשים. וגם זה מתאים לי.

כלומר, כל עוד אני רואה קירות ומגבלות ואנשים מוטב לי להמשיך במעגלים שלי. אבל... הלב שלי כמהה דווקא למצב השני. זה שבו אני מבטלת במחי יד את המגבלות והקירות ולכן יכולה לצעוד באופן טבעי בדרכים חדשות בלי תחושת האיום.
אני חושבת שזו מחשבה נאה מאוד לבוקרו של יום כזה. שיהיה גם לי בהצלחה בחודש הקרוב. יש לי הרגשה מאוד טובה.

[גוגוס*]

מצ'רה, איזה כיף!
אמא שלי תאמר על זה ברוחב לב - שיהיה לך לבריאות!

[גל*]

הרהורים שליקטתי מיום ראשון...

ידעתי שאני קשה עם עצמי. הופתעתי לגלות כמה זה עמוק, עכשיו כשאני מקשיבה אני שומעת...
חשוב לי מאוד המה, אבל החודש אני רוצה להסיט ממנו את הפוקוס. להתמקד באיך אני אוכלת. בכל פעם שאני מחלישה אותי אני מזכירה לי להתרכז באיך ובעכשיו - עכשיו זה טעים לי? עכשיו זה עושה לי טוב? זה עוזר
על כל משפט מאשים אני מנסחת לי משפט מחזק. זה משמח אותי
יופי לי שעשיתי אימון
חן חן לי שאכלתי אוכל טעים
כל הכבוד לי שהקשבתי לעצמי

בהצלחה לך גוגוס גם ממני (-:

[גוונים*]

אני מסבה את תשומת לבך לשימוש במילים מאוד קשות.
לכתוב שהיה לך יום כישלון זה קשה מאוד. בטח היתה בו איזושהי נקודת אור. אולי אפילו מחשבה טובה שחשבת בהקשר הנדון.
את כמובן צודקת. והאמת, תוך כדי שכתבתי את המילה כשלון, חשבתי שזה מוגזם ושזה תיאור לא הוגן של היום הזה וחשבתי גם כמה זה לא הולם את רוח הדף הזה, וכמה זה לא מתאים לי לכתוב דבר כזה ושבטח מישהו יגיד לי על זה משהו כאן ובצדק.
ובכל זאת כתבתי, לא יודעת למה. אולי הייתי צריכה לראות את זה ככה חד ונוקב כדי להתנער מזה, אולי הייתי במצב רוח כזה בהשפעת ענינים בעבודה שלי שברובם משתייכים לעולם השחור-לבן שלרוב אני כל כך לא מזדהה עימו (אני בעניין של גוונים (-: ) אבל אתמול הייתי כל כולי בתוכו. אולי הייתי צריכה לשמוע את העידוד המנחם והעדין שלך כי לתזכורת חיצונית לפעמים יש משמעות אחרת מלתזכורת פנימית.
בכל מקרה, ממש הארת לי את זה וזה באמת צועק לי חזק...
אז אני מצטרפת למיכל, ורוצה לחזור למסורת ה'כל הכבוד לי' שהתפתחה בדף הזה.
ורוצה להוסיף למה שלקחתי על עצמי בעניני תזונה גם, כל יום כל יום למצוא שלושה דברים (לפחות!) שעליהם אני יכולה להגיד כל הכבוד לי.

תודה גוגוס
תודה מיכל.

(היום אני מרגישה חזקה בהרבה.)

יעל. שיהיו לך חמישה ימים נפלאים שישאירו לך טעם של עוד.

[גוגוס*]

הי גל. בהצלחה לך. אני אוהבת את הכיוון שלך.
ניסיתי ללכת בו בעצמי אבל גיליתי משהו בדרך. שמתאים לי דווקא משהו אחר. מספרת לך למקרה שאת דומה לי.
אישית, אין לי אמון במשפטים האלה. ניסיתי את זה כמה פעמים והרגשתי זיוף. אולי בגלגול אחר זה ילך.
אבל... מצאתי שיש לי צורך אמיתי בהתמודדות טובה יותר עם מה שמרגיש ככישלון.
כלומר, חשוב לי יותר מה אני אומרת לעצמי כשאני מרגישה נכשלת מאשר מה שאני אומרת לעצמי כשאני מרגישה אלופה.
אני יודעת, מוטב להרגיש את האליפות ולעשות בה שימוש לצורך בניית דימוי עצמי חיובי וכו'. ניסיתי. צריכה משהו אחר.
צריכה לבנות טוב יותר את המשפטים האלה של הכישלון. זה יוריד ממני את העוקץ השלילי וישאיר אותי עם ראייה יותר מורכבת של עצמי בקצוות האלה הפחות מוצלחים.
אז אני מתמקדת ב"אכלתי פיצה. רחוק ממה שאני צריכה. ובכל זאת, טעים". או לחלופין "אכלתי פיצה. היה לי טעים. אבל האמת היא שכל כולי מליחות והתייבשות וכבדות".
מזכירה לעצמי את הטוב עם הרע ביחד. בלי להגזים באף אחד מהם.

[גוגוס*]

אני מדמיינת את עצמי מסיימת חודש שלם בלי פירור של גלוטן, מרימה את הידיים לאוויר וצועקת ייייישששש!!!!
וזה עושה לי טוב.

[גוגוס*]

גוונים יקרה, יופי שכתבת. שיהיה לך יום מקסים.