וואו, איזו חוויה מפעימה היתה לי עכשיו!
בבוקר לא היה לי כוח לקום לצעוד אז קבעתי את זה לערב.
תכננתי לשים את הכביסה בחדר הכביסה, לצעוד 50 דקות ולחזור בזמן להעביר למייבש.
יצאתי לדרך ובנקודה מסוימת הסתובבתי כדי לחזור. משם אמור היה לקחת לי 25 דקות.
אחרי כמה דקות הרגשתי שבוער לי ברגליים לרוץ. לא יודעת מאיפה זה בא. מתחשק לי לרוץ כבר המון זמן אבל לגמרי מהראש.
בפועל לא רצתי בדיוק 18 שנים, מאז תחילת הצבא.
ניסיתי להחניק את החשק הזה.
חשבתי על השלפוחית הצנוחה המסכנה שלי. חשבתי על כל מה שהספקתי לקרוא על ריצה ועל הסכנות שבריצה בלי הכנות מוקדמות של חודש לפחות. חשבתי על זה שיצאתי בג'ינס. חשבתי הרבה מחשבות מסרסות.
אבל הרגליים... הן לא מחוברות למוח כנראה.
פשוט התחלתי לרוץ. ככה. בלי שום הכנה מוקדמת.
ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
רצו לי כל הזמן קולות בראש שאמרו להפסיק מייד.
לא יכולתי לעצור. כאילו שזה היה חזק ממני. רצתי כל הדרך הביתה, דרך שברגל היתה לוקחת לי 20 דקות בערך.
בגלל שאני אלופת התיזמונים הגעתי לכביסה בדיוק עשר דקות לפני שהמכונה סיימה

אז עשיתי מתיחות בחדר הכביסה עד שאיזה סטודנט הפתיע אותי והמבט שעל הפרצוף שלו אמר שעם אשה שעושה דברים כאלה בחדר הכביסה הוא לא ממש רוצה לפטפט...
אני לא חושבת שאני יכולה בכלל להתחיל להסביר מה זה בשבילי לרוץ ככה, מרחק כזה.
מנפץ בבום את כל הסטיגמות שלי על עצמי ועל מה שאני יכולה ולא יכולה ועל המצב הפיזי שלי.
גם הגב שלי חזר מהתעלול הזה במצב פי אלף יותר טוב ולמרבית ההפתעה לא כואב לי שום דבר. היה לי קלי קלות להסדיר את הנשימה וגם את המתיחות עשיתי כי נראה לי שצריך אבל לא באמת היה.
אני בתחושה מדהימה של התעלות. כמו להשיג משהו שבכלל לא חשבתי שאני רוצה להשיג, פשוט משום שהדמיון שלי מוגבל על ידי איזו מציאות שהראש שלי מייצר בכוחות עצמו.