החיוניות שלי חלק שלישי

[יעלפו_מהמושב*]

הם נאכלים במהירות כזו שאין להם זמן להתעפש...
(באמת, מעולם לא התעפשו אצלנו אגוזים, תוך כמה זמן זה קורה?)

[יעלפו_מהמושב*]

(או שאולי אנחנו פשוט קונים אותם בכמויות קטנות מדי?)

[ה_עוגיה*]

"מה? הממ... כן... הממ... נו, אני בהריון! תאכל אתה אגוזי מלך!!"
מזכיר לי שיחה שהיתה פה לפני כמה ימים. זה התחיל ב:"את כבר לא בהריון. מותר לי כבר לאכול מהמקדמיה?"

[מיכל_בז*]

לא אכחיש שגם לא מרגישה "ראויה" באופן מסוים לדף משלי בשל המחשבה המטרידה ש"ממילא זה לא ישרוד, העסק הטבעי הזה, מעבר לימים ספורים"

היי שקמה, מה נשמע?

אני מציעה לך את השיטה הגוגוסית שנוסחה ונוסתה פה פעמים רבות, ובהצלחה. היא מצוינת להתחלות, אני חושבת.
תנסי מלכתחילה לתחום את השינוי הזה בזמן. את עושה עכשיו ניסוי, ניסוי מגניב, לראות מה שינוי תזונתי עושה לך. את יכולה להחליט על מסגרת זמן נוחה, משהו שמתאים לך. 5 ימים? יותר? מה שנוח לך.

הרעיון הוא לא להסתכל אל האופק הרחוק ומרפה הידיים, אלא על העתיד הקרוב. יש פה גם הלך רוח נפשי: ברגע שמשהו מוגדר כניסוי, הוא מעורר סקרנות ושמחה (לפחות אצלי) וזה כולה ניסוי, את יודעת. תמיד אפשר לחזור אחורה, תמיד נשארת האופציה גם להחליט שזה לא מתאים.
מה את אומרת?

עוד משהו שעוזר, זה לשים לב מה קורה לך בזמן הניסוי. שוב, אני חושבת שזה פשוט מעניין. חוץ מזה, סביר להניח שיקרו דברים טובים ושווה להדגיש אותם לעצמך, זה מעודד.
ותכתבי אותם פה, כמובן.

ובהלך הרוח האופטימי הזה: ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם - אני ביום השישי. קיבלתי, כך שהכל יהיה קל יותר מעכשיו. אתמול היה לי צורך עצום במתוק אבל עברתי דרכו. ידעתי, מנסיון, שכל סוכר יום לפני מחזור יגרום למיגרנות ביום של המחזור. ואכן, קמתי רק עם הדהוד של מיגרנה ולא עם המיגרנה עצמה. זה מגניב.
קמתי עם חשק לטוסט עם חמאה. אני מתכננת לעבור גם דרך החשק הזה ולראות מה נמצא בצד השני שלו.

לא הבנתי מה מפריע לכן במקדמיה.

אני לא מצליחה להתגבר על החשש שכל הדברים האלה בעצם נורא משמינים ושאני בדרכי להשמין מאוד, בעצם.
שנים של דיאטות דלות קלוריות ושומן נותנות אותותיהן ואני לא מצליחה, בלב שלם, להתגבר על התפיסה הזו.

[בשמת_א*]

שנים של דיאטות דלות קלוריות ושומן נותנות אותותיהן

תמשיכי לעשות לעצמך תיכנות מחדש.

[מיצי_החתולה*]

אני רוצה להציע משהו שעלה לי בהקשר של דיבורי הנקיון/חופש וכו'.
המקור של הרעיון הוא NVC: לשמוע את הכן מאחורי הלא. כשהגוף שלכן/אתן אומרות לא לתותים, לאכול שצריך לפרק ולהכין/לבשל, לאוכל שאתן תופסות כמזין, למה אתן אומרות כן? ואני לא מתכוונת רק לזה שאתן אומרות כן לקמח לבן או קוקו פופס. יש משהו בעומק של זה. מה זה? אולי אם הדבר הזה שבעומק יקבל מקום, יקבל נראות, יקבל לגיטימציה (לגיטימציה לכאב/תסכול או למה-שזה-לא-יהיה, שמביא את החלק הזה שבתוככן לרצות דווקא את מה שתפס בעיניכן כלא מזין, כן, לא בהכרח לגיטימציה לתקוע כל מה שהחלק הזה משתוקק אליו).

אני הכי מזדהה בעולם עם התשישות לעצם המחשבה על קיטום התותים או קיצוץ הסלט. הרבה פעמים מה שהכי בא לי זה סלט, ואני בסוף אוכלת איזו שטות שלא ממש בא לי, רק כי נראה לי טרחה נוראית לחתוך אותו לעצמי. למה אני אומרת כן שם, כשאני אומרת לא לאוכל המזין? אני אומרת כן לאיזה סוג של מנוחה. עכשיו הכי חשוב לי לחזור כמה שיותר מהר למצב ישיבה. לחמם אורז זה שתי דקות, לחתוך סלט זה שש, אז אני מחממת אורז, למרות שבא לי סלט. אני אומרת כן לאיזו מרדנות בתוכי. כי מעל הקול שלי שאומר שאני רוצה לאכול בריא, יש קול שאומר שאני צריכה לאכול בריא, והמילה הזו עושה לי פריחה ואני מתרחקת ממנה כמו מאש. ואז אני דווקא אוכלת דברים שאני יודעת שלא יעשו לי טוב, שאולי אפילו לא מתחשק לי לאכול, כדי ליצר לעצמי תחושה מדומה של חופש מהקול הזה, שאומר לי שצריך, כי הוא לא יגיד לי מה לעשות.

בשלב הבא, שאני חושבת עליו כעת תוך כדי כתיבה, אפשר לשוחח עם החלק הזה בתוכי. נניח, לשוחח עם החלק העייף. אולי אפשר להראות לו, שבעד עוד חמש דקות שנגזלות מהמנוחה, הסלט יספק אחר כך הרבה יותר חיוניות והרבה פחות כבדות? ואפשר לשוחח עם החלק המרדני שבתוכי. אולי אפשר לעזור לו לראות, שבעצם אני רוצה לאכול בריא?

[בשמת_א*]

נכון. ממש נכון.

[שקמה*]

מיכל, תודה על התמיכה. מיצי, אני מזדהה ונוהגת לשוחח עם עצמי אל מול הפיתויים
עברו עלי יומיים משונים.
אתמול עיניין התזונה היה בסדר, כולל שייק מצויין,סלט,פירות ולא זוכרת מה עוד בדיוק, אבל היום עבר בהצלחה אל מול הציפיות שלי. בלילה היתה לי נפילה מטורפת, פיזית וריגשית. אני תוהה אם זו יכולה להיות קשורה להימנעות מגלוטן וסוכר וקפה.האם הגוף שלי חש בחסרונם, וכשלב ראשון - לפני ההנאה מזה, הוא הגיב בסוג של תופעות גמילה? היה לי קר באופן שקשה לתאר ומצב הרוח צנח פלאים.זה המשיך גם היום -שחשתי בעצבות לא ברורה וגם בעצבנות שנתנה אותותיה.
היום היה קשה להתארגן ולא הגעתי להכין שייק. התוצאה - קניתי בחוץ תבשילי חצילים ובמיה מוכנים מלאי שמן וטעימים מאוד. לא התאפקתי ו"גנבתי" כמה עלי גפן ממולאי אורז מהקופסה שהיתה מיועדת לילדים.
שאלתי את עצמי מה היעד, במובן של מה אני רואה את עצמי אוכלת כרגע - ללא גלוטן וסוכר פשוט, או מזון חי. אין לי תשובה וזה מבלבל אותי. אז תוך כדי אכילת התבשילים ובעיקר באורז מילמלתי לעצמי שזה בסדר כי זה לא גלוטן, אבל אני מכורה לאורז ובכמויות ומבחינתי זה פיצוי הכרחי (?) על הבחירה להיפרד מהגלוטן. כמובן שזה הקנוי בחוץ היה אורז לבן שאני משתדלת שלא יגיע לפי, אבל גם זה המלא שאני אוהבת כ"כ מרגיש לי מיותר.
אבל מה יחמם אותי? אה, אתמול אכלתי מרק מבטטה ודלורית מאודות עם בצל, עגבניה, גזר ושום חיים. הכל בבלנדר טחון למירקם קרמי וחם. אכלתי, נהניתי ושוב - תוך תחושה שאולי אני "חוטאה" אם הכוונה היא לאכול חי.
ברור שאני לא סגורה על עצמי.

אתמול בערב בעיצומו של ארוע שתיתי יין וזה סוגר את רשימת המיותרים שבאו אל פי.
בסה"כ אני מרוצה. תוהה איך לכלכל את צעדי כי המטרה לא ברורה לי. ברור לי שרוצה לאכול מה שמזין ומיטיב עימי. נכון שזה דורש בירור ואפילו ניסוי בבת אדם
יש לי רצון לאכול כמה שיותר ירקות, פירות ואגוזים.
מה עם דגנים וקטניות? מה עם ביצים, דגים? על בשר ועוף יכולה לוותר או לפחות להפחית למינימום. מה עם הצורך בחם? קשה לי לדמיין בלי.
מטרות - תזונה מיטיבה בכמויות הגיוניות (עיניין הכמויות בעייתי מנגנון תחושת השובע אצלי לא תקין..), פעילות גופנית, מחשבות טובות ועשיה מיטיבה.
לאכול עד ולא אחרי שעות הערב המוקדמות וללכת לישון לא אחרי חצות ועדיף לפני (אני טיפוס ליילי ואכלנית לילית)

יש כאן עוד מישהי שקופא לה האף בלילות?
סוף שבוע נעים.

[גוונים*]

יש כאן עוד מישהי שקופא לה האף בלילות?
לי אישית, הולך ומתבהר ומתברר יותר ויותר בשנים האחרונות שבחורף אני צריכה הרבה אוכל חם.
זה ממש עוזר לי להתחמם, לא במובן הרגעי כמו שעומדים רגע ליד תנור, אלא פשוט הגוף שלי מתמודד טוב יותר עם הקור ונוח ונעים לו באופן קבוע.
זה כמובן מתנגש עם הרצון שלי לאכול כמה שיותר חי.
אבל כמו שמיצי כתבה (אם הבנתי את הדברים נכון). הצורך שלי הוא אוכל שיחמם אותי, הרצון שלי הוא לאכול חי.
והשאלה לפי מה לנהוג, לפי הרצון, השאיפה, המטרה, או לפי מה שמתגלה כצורך הבסיסי ביותר של הגוף.
במקרה הזה, הצורך הרבה פעמים גובר על הרצון והאמת, לאחר כמה פעמים שהתנגדתי לזה, אני באמת פשוט מאפשרת.
כי הבנתי שהגוף שלי ממש צריך את האוכל החם בחורף, הרגשתי שאם אני לא נותנת לו את זה, זו מלחמה ואז כמו שדובר הרבה פעמים במעלה הדף הזה, הכל ממילא מתפספס.
אז לפעמים שתיית תה כמה פעמים במשך היום, מספיקה ומאזנת את הצורך לחם, ואז אני יכולה לאכול סלט, ירקות וכו' וזה בסדר.
אבל לפעמים זה לא מספיק ואז אני אוכלת מרק, או תבשלי ירקות (ולפעמים גם קטניות) חמים למיניהם. ואני באמת אוכלת המון מרק. לפעמים גם כארוחת בוקר!
שמתי לב שהרצון שלי לסלט כארוחת בוקר בשבועות האחרונים ממש נעלם, וסלט לארוחת בוקר זה היה הדבר היציב והנכון ביותר בתפריט שלי לאורך תקופה מאד ארוכה.
וכמה פעמים היה עוד מרק מאתמול ופתאום במקום להכין את הסלט חיממתי לי את המרק ואכלתי אותו כארוחת הבוקר (מדובר על ארוחת בוקר מאוחרת, כשעתיים לאחר שאני קמה, אני לא אוכלת מיד) וזה היה פשוט טוב, ממש נתן לי אנרגיות והרגשה טובה.
רק בדיעבד, אחרי כמה פעמים כאלה, קישרתי את ענין החום והקור. פחות בא לי על סלט כי קר עכשיו (בחורף הזה אני גם גרה במקום קר בהרבה מהמהמקום בו גרתי בשנים קודמות, וזה מדהים איזה הבדל זה בכל כך הרבה יותר מובנים ורבדים, חוץ מכמה ואיך מחממים את הבית..).
בקיצור, מה שאני אומרת זה שצריך לזכור שעכשיו חורף, ושמאד יכול להיות ש(גם) לנתון הזה יש משמעות תזונתית עמוקה:-)

[בשמת_א*]

_נהניתי ושוב - תוך תחושה שאולי אני "חוטאה" אם הכוונה היא לאכול חי.
ברור שאני לא סגורה על עצמי.
אתמול בערב בעיצומו של ארוע שתיתי יין וזה סוגר את רשימת המיותרים שבאו אל פי._
מה רע ביין? מה רע באוכל מבושל? נראה לי שתפסת מרובה, לא תפסת... את מנסה למנוע מעצמך כל כך הרבה דברים כשעדיין לא התגברת על הקטע של ה"פיצוי" (הצורך ב"פיצוי" על "התנזרות").
זה מקום ממש לא מוצלח לבוא ממנו. את עושה לעצמך הרעבה. למה? ועוד בעיצומו של חורף. זאת ממש מכה לגוף. זה לא שאת נגיד רוצה, כמהה, מתאווה לאוכל חי - להיפך. את גוזרת על עצמך. את מפעילה כוחנות על עצמך. למה?

נשמע שאת בנאדם של מרקים (יש כאלה שלא אוהבים מרק, נשמע מהתיאורים שלך שאת מאוד אוהבת). אז בכיף, תאכלי מרקים! המון מרקים מגוונים! יש כל כך הרבה אפשרויות. ומה רע ביין? יש בו המון נוגדי חימצון. זה לא שהשתכרת - פשוט נהנית.

האם גם היין, כמו המקדמיה, תקוע לך עמוק מהשקרים המתועבים של "כת הדיאטות"? תזרקי הכל לפח. כל הדיאטות האלה, לא מוציאות את הקמח או האורז הלבן או הסוכר הלבן מהתפריט, רק עושות "עליהום" על כמה מזונות בריאים לחלוטין כמו חמאה ובשר (מבשר תעשייתי כדאי להימנע, אבל זה מפני שהבעיה איננה בבשר כשלעצמו אלא בנזקים של שיטות הגידול והאיפסון), אגוזים או יין.

את צריכה למצוא את הדרך להתרחק מהכוחנות, מהכפייה העצמית, מההתנזרות, מהמשמעת העצמית, מכוח הרצון.
הם מוליכים להרעבה ולצורך בפיצוי.
זאת הבעיה עם המונח "נקייה" או "חטאתי". אלה מונחים של עונש מול טהרה. הם מסוכנים ושקריים. אילו הייתי מאמינה באלוהים הייתי אומרת לך שאלה המלים של השטן.

תלכי על שפע. תלכי על הנאה. תלמדי את עצמך, את הגוף שלך ואת הנשמה שלך שאפשר ליהנות מאוכל. ליהנות. להתענג עליו. תאכלי כל היום אוכל שתתענגי עליו. מספיק לסלק גלוטן, סוכר, אורז לבן, דברים תעשייתיים. זה כבר המון. מהמוצרים הגולמיים שנשארים תעשי לך דברים כיפיים.
תני לכיף להנחות אותך. בלי גלוטן וסוכר ואורז לבן, ככה שהסמים לא שם לפתות אותך. כיף מאוכל אמיתי.

אצלי יש עכשיו במקרר מרק כרובית (מבשלים פרחי כרובית במים עד חצי הכרובית, כשמתחילים להתרכך מוסיפים להם כ-4 תפוחי אדמה מקולפים וחתוכים לקוביות, וכפית מלח בערך - מלח לפי הטעם. בצד ממיסים במחבת על האש הכי קטנה 100 גרם חמאה עם בצל גדול פרוס לפרוסות דקות עד שהבצל משקיף בחמאה, מוסיפים הכל הכל לסיר, מבשלים עוד עשר דקות. מכבים. טוחנים במיקסר מוט, מוסיפים שמנת מתוקה או חלב או עוד גוש חמאה או כלום, והמרק מוכן),
ומרק קוסקוס (זה הכינוי שלי למרק שבו פשוט שמים ירקות בחתיכות גדולות עם איזו קטנייה שהשריתי מבעוד מועד, כמו חומוס או שעועית לבנה, במים, מוסיפים מלח וכורכום, ואת זה הילדים אוכלים על קוסקוס מלא אורגני ואני אוכלת כמו שזה, בלי הקוסקוס).
בקרוב אכין גם מרק ירקות ומרק עוף. ולילד אכין שני מרקים שאהובים עליו מאוד: האחד זה מרק ירקות ששמתי בו גרון הודו. זה מוסיף המון מינרלים למרק. אותו לא אוכלים, אבל הילד שלי אוהב את טעם המרק הזה. הילדה לא, ולכן אני מכינה את המרק הזה בשבילו ולא בשבילה. השני הוא מרק כמו שעושים לתינוקות: מבשלים תפוח אדמה, סלרי, גזר, במים. עד שהמרק הזה רותח יוצרים קציצות מבשר הודו טחון שערבבתי בו היטב בצל לבן קצוץ דק דק ופטרוזיליה קצוצה דק דק. קציצות פיציות, ממש קטנטנות. כשהמרק רותח מוסיפים לו מלח ואז מתחילים לזרוק את הקציצונות לתוכו. המרק מוכן בערך עשרים דקות אחרי שגמרת להכניס את הקציצה האחרונה.
(סתם חסכתי לי למקרה שתשאלו על כל המרקים האלה... P-: אבל זו בסך הכל השראה למה שכל אחת תרצה להכין לעצמה).

[מיכל_בז*]

מיצי ובשמת, תודה לשתיכן.

אני חושבת כבר כמה ימים איך אני "ממשיכה" את זה. אני אסביר. עד עכשיו, בכל פעם שהתחלתי לי ימי חופש שכאלה, נשברתי בערך אחרי שבוע, כמעט בפתאומיות. הרגשתי צורך עז ולא הצלחתי למצוא את הדבר הזה שיספק אותו. השבירה הייתה תמיד מאכזבת, כי זה לא כאילו שברגע שאכלתי לחם או סוכר הרגשתי טוב יותר, בכלל לא. זה סתם זרק אותי לסחרור.

אני מרגישה כאילו אני צריכה איזו מטרה, או אולי תכנית פעולה, אחרת יהיה לי מאוד קשה בימים הבאים.
אז בהשראתכן, החלטתי על תכנית הפעולה הבאה:

1. לחפש את הכן מאחורי הלא. אוי! איזו תיאוריה מדליקה. מה זה מצאה חן בעיני.
2. לא להרגיש אשמה בקשר לטחינה, מקדמיה, בשר שמן וכל הטובין האלה. ובכלל, לא להרגיש אשמה. כזה רגש מיותר, למה הוא מתנחל לי בחיים?

בהצלחה לי:) ושנה טובה לכולכן. דעו לכן שאתן נהדרות.

[בשמת_א*]

(-:

[ממ*]

רק להגיד, בנות יקרות, שאני קוראת כל מילה ומילה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מה רע ביין?

בוודאי שיש רע ביין. זהן מזון מותסס שהגוף מגיב אליו בחומציות...אני לא אומרת שזה אסון
לשתות מידי פעם (אני אישית שונאת) אבל כמו בכל דבר טוב להיות מודע לזה.

[בשמת_א*]

שהגוף מגיב אליו בחומציות
ראשית, לא תמיד.
ושנית, יש תפיסות תזונתיות אחרות שסבורות שמזונות מותססים חיוניים לבריאותנו. כמין פרוביוטיקה טבעית.

[מיצי_החתולה*]

אבל כמו שמיצי כתבה (אם הבנתי את הדברים נכון). הצורך שלי הוא אוכל שיחמם אותי, הרצון שלי הוא לאכול חי. לא לזה התכוונתי .
ארחיב על הדוגמא שלי. יש לי רצון עזר לאכול אוכל שאני מאמינה שבריא לי. לעתים קרובות, במקום לאכול אותו, אני אוכלת דברים אחרים, שאני דווקא חושבת שלא בריאים לי, ולפעמים שאפילו לא ממש מתחשק לי לאכול אותם.
לאכול אוכל בריא, זו אסטרטגיה, שנועדה למלא צורך כלשהו אצלי.
לאכול אוכל פחות בריא - כנ"ל.

אכילה של אוכל בריא, נועדה למלא את הצורך שלי בבריאות ובחיוניות.
אכילה של אוכל לא בריא, נועדה למלא את הצורך שלי בחופש ובמנוחה.

אני מאוד מזדהה עם הרצון באוכל מחמם. ממש לאחרונה זנחתי את ארוחת הבוקר של חביתה וירקות, כולל הרבה אבוקדו, לטובת דייסת שיבולת שועל עם פירות.

אם את מרגישה שאוכל חם הוא ממש צורך של הגוף שלך בחורף, למה לא ללכת על זה? את יכולה לשמור על תכולה גבוהה של מזון חי ועדיין לאכול פה ושם תבשילים חמים ומרק, לא?

[גוונים*]

אם את מרגישה שאוכל חם הוא ממש צורך של הגוף שלך בחורף, למה לא ללכת על זה? את יכולה לשמור על תכולה גבוהה של מזון חי ועדיין לאכול פה ושם תבשילים חמים ומרק, לא?
אכן, אני לגמרי הולכת על זה.
הדוגמא עם המרק נועדה להפנות את תשומת ליבה של שקמה לכך שיכול להיות שהקור מקשה עליה לאכול רק חי כי בחורף יש מצב שהגוף צריך דברים אחרים ממה שהחלטנו מהראש שטוב לו.

[גוגוס*]

אהלן כולן, פגשתי היום פנים אל פנים את יעל וזה עשה לי חשק לבדוק מה קורה כאן. איזה עונג...
יש פה כל כך הרבה חכמה שזה משהו.
בשמת, תודה על התזכורת בנוגע לתפישת השפע. אני יכולה לקרוא אלף פעם את הדברים שאת כותבת גם אם קראתי כבר בעבר. זה תמיד נוגע בי, תמיד מקלף איזו שכבה שהצטברה בלי ששמתי לב.
מיצי, תודה על הדברים הנפלאים ומעוררי המחשבה שכתבת. כבר כתבת דברים דומים בעבר בדף הזה אבל הפעם היה בהם משהו אחר שדיבר אלי יותר ונגע לי יותר. משהו במוחשיות של הדוגמה והאופן בו הבאת את עצמך פנימה דיבר אלי מאוד.
ועל הדרך גם מחלקת לך את הקרדיט שמגיע לך על ממרח השוקולד שלי. אומנם סטיתי כהוגן מהמתכון שלך אבל הבסיס הוא לגמרי שלך והוא נפלא ולעולם לא הייתי חושבת עליו בעצמי.

מיכל, בהצלחה בדרך היפה שלך. את נהדרת בעצמך ואת מרגשת אותי.

שקמה, איזה כיף שאת כאן. מאחלת גם לך בהצלחה רבה. את נשמעת מאוד מודעת ומאוד ממוקדת ואני בטוחה שזה ישרת אותך היטב.

מעירה כאן משהו משלי אחרי כל דברי החכמה שנכתבו כבר וזה נוגע לשקמה, לגוונים ולדיון המרקים והאוכל המחמם.
נקודת המוצא המומלצת היא כמובן תמיד לזרום עם הצרכים של הגוף. אבל כהרגלנו לפעמים הצרכים מכוסים בשכבות של משהו ואז הם משרתים את הדיוק שלנו בצורה מעט מוגבלת.
מספרת על החוויה שלי, אולי יועיל גם לאחרות - בשעתו, לפני עידן ועידנים, קראתי דברים שאופק כתב אחרי המעבר שלו למזון חי. הוא סיפר שהוא מהקופאים ושבחורף תמיד נדרשו לו שכבות רבות כדי לחמם את עצמו. הוא חשש מהמעבר למזון חי בדיוק בגלל זה. להפתעתו הרבה הוא גילה שהמעבר למזון חי לווה בהיפוך של התחושה הזו. הוא גילה מחדש את היכולת של הגוף שלו לשמור על חומו גם מול קור עז ולראייה צירף תמונות של עצמו בתנאי קור עז עם סנדלים ולבוש לא ממש דובוני.
אני זוכרת שקראתי את זה וחשבתי לעצמי שאופק משקר. פשוט משקר, ומה השטויות האלה בכלל. הייתי סקפטית מאוד.

כשגיליתי שהוא צודק הייתי ממש בהלם (וגם חשתי בושה על הפקפוק בסיפור אישי של מישהו אבל זה כבר עניין אחר). בכל אופן, גם אצלי זה ככה. המנגנון שמתמודד עם הטמפרטורה החיצונית קשור אצלי מאוד מאוד בתזונה. כשאני אוכלת חי במשך תקופה הרבה פחות קר לי ואני לא זקוקה בכל בכלל למזון כמקור לחימום.
אם אני חוזרת לאכול מבושל הגוף מבין את זה ומפסיק לווסת את עצמו לבד, נעשה לי קר, והדרישה שלי למזון חם גוברת.

זה קצת מזכיר לי את מה שקורה לי עם הקוסמטיקה. אם אני מורחת קרם, גם טבעי לגמרי לגמרי, העור שלי פשוט מפסיק לייצר את הלחות בעצמו. הפסקה של מריחת הקרם תגלה עור ממש ממש יבש. אבל אם אני לא ממשיכה למרוח ונותנת לעור להבין את המסר הוא מתאושש ומחזיר לעצמו את מנגנון השליטה על הלחות. חשבתי שזה לא יקרה לי עם קוסמטיקה טבעית לגמרי אבל זה כן קורה.

אז לכל הקופאות שמחפשות מזון מבושל כמענה לצורך הזה אני אומרת את מה שאני אומרת תמיד - עד שלא מנסים לא יודעים. ויש מצב שמה שנחווה כצורך דחוף מאוד הוא בכלל חלק מהרדמתו של מנגנון טבעי שמאזן בעצמו את הטמפרטורה של הגוף.

אגב, באופן אישי אני נוטה שלא לעשות שימוש במילה "צורך" מול דברים שיש בהם עיבוד. כשאני כמהה למשהו שעבר עיבוד כלשהו (כולל פעולות כמו חימום, התססה, ייבוש וכו') אני קוראת לזה כמיהה או חשק. לא צורך. צורך בשבילי, בכל הנוגע למזון, שמור רק למה שטבעי ולא מעובד בשום צורה שהיא.

שיהיה לכולן בתאבון. אני כל כך אוהבת את הדף הזה. סוג של בית בשבילי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אז לכל הקופאות שמחפשות מזון מבושל כמענה לצורך הזה אני אומרת את מה שאני אומרת תמיד - עד שלא מנסים לא יודעים. ויש מצב שמה שנחווה כצורך דחוף מאוד הוא בכלל חלק מהרדמתו של מנגנון טבעי שמאזן בעצמו את הטמפרטורה של הגוף.

לגמרי ככה. אם מכניסים משהו עם חיים לגוף - הגוף חי...(והרבה פחות קר...).

[גוגוס*]

רציתי לספר על התגלית שלי שפתרה לי לגמרי את ענייין ארוחות הבקר (במקום עוגיות): בתחנות הדלק של פז יש את yellow ומוכרים שם פרוסות קוקוס טרי ארוז.

נזכרתי שרציתי לומר משהו נוסף - במבי, סחתיין עליך! לא כל כך בגלל מה שמצאת אלא בגלל שזה הטריד אותך והמשכת לחפש. מן יגעת ומצאת שכזה. וגם הפתרון נשמע מגניב. אצלנו קונים קוקוסים טריים והסבא מפצח אותם עם נכדיו בשמחה רבה. הם מפיקים מזה קוקוס להרבה זמן וזה טרי טרי. ממש כיף.

אה, כן, ועוד משהו אחרון באמת למיכל. כתבת
_אני לא מצליחה להתגבר על החשש שכל הדברים האלה בעצם נורא משמינים ושאני בדרכי להשמין מאוד, בעצם.
שנים של דיאטות דלות קלוריות ושומן נותנות אותותיהן ואני לא מצליחה, בלב שלם, להתגבר על התפיסה הזו._

אני נגד להתגבר על התפישה הזו. להתגבר זה מהראש וזה דורש הבנה ואמון במידע שמספקים לך אחרים. למה שתאמיני? אולי כולם באמת טועים?
אל תתגברי. פשוט תתנסי. תמשיכי לחשוב שזה נורא ואיום אבל תאכלי את זה בכל זאת. הכי הרבה יהיה לך קילו נוסף שצריך לרדת ולפי הגישה שלך, ברגע שתפסיקי עם האגוזים הוא אמור לרדת, נכון?
תאכלי אגוזים כאוות נפשך ותעמדי כל יום על המשקל ותבדקי. אם תשמיני זה יחזק את מה שאת יודעת. ואם לא, אני בטוחה שזה יגרום לך לשקול מחדש.
אבל... שהניסוי יהיה הוגן. כלומר, בלי לספק לגוף דברים אחרים להשמין מהם, כאלה שבאמת מנפחים.

בתאבון לך.

[מיכל_בז*]

_אני נגד להתגבר על התפישה הזו. להתגבר זה מהראש וזה דורש הבנה ואמון במידע שמספקים לך אחרים. למה שתאמיני? אולי כולם באמת טועים?
אל תתגברי. פשוט תתנסי. תמשיכי לחשוב שזה נורא ואיום אבל תאכלי את זה בכל זאת. הכי הרבה יהיה לך קילו נוסף שצריך לרדת ולפי הגישה שלך, ברגע שתפסיקי עם האגוזים הוא אמור לרדת, נכון?
תאכלי אגוזים כאוות נפשך ותעמדי כל יום על המשקל ותבדקי. אם תשמיני זה יחזק את מה שאת יודעת. ואם לא, אני בטוחה שזה יגרום לך לשקול מחדש.
אבל... שהניסוי יהיה הוגן. כלומר, בלי לספק לגוף דברים אחרים להשמין מהם, כאלה שבאמת מנפחים._

גוגוס, אני מתה עלייך.
יש לך כזה ראש... משהו! זה רעיון גאוני פשוט. ופשוט מאוד, שזה בכלל מעיד עליו טובות.

אני לא אעשה את זה, כי:
א. אני לא נשקלת ואין לי משקל בבית. (הוכח שמקדם משמעותי לבריאות נפשית.)
ב. להעלות קילו שלם מיוזמתי?! השתגעת? בדרך כלל אני פשוט הולכת לי תמה וברה והם נדבקים אלי, אבל לעבוד על זה?
ג. אני סומכת על בשמת בלב שלם, אבל, מעבר לזה, זה נשמע לי הגיוני. אני מאוד מאוד סומכת על ההגיון שלי. בעצם כל מה שהייתי צריכה זה שמישהו יגיד לי שזה בסדר.
אז זהו. קיבלתי את זה. אני רגועה

אני מעדכנת ש: יותר קשה ויותר קל. יותר קשה כי נורא משעמם לי ואני לא כל כך יודעת מה לאכול ואין לי כוח לבשל. זה בדרך כלל מה שגומר עלי, אז זה מפחיד אותי.
יותר קל כי יש לי אנרגיות שלא יאמנו פשוט. למען האמת היום היו לי כל כך הרבה אנרגיות שכבר השתעממתי. פתאום קלטתי כמה זמן אני מעבירה בלהיות עייפה ועכשיו התפנה לי המון זמן. למען ההגינות המדעית (עאלק, כן?) אני חייבת להגיד שאין לי מושג למה באמת לשייך את זה. היום גם לא צרכתי מסכים עד עכשיו. אני חושבת שזה מאוד עוזר.

ורזיתי. נראה לי. אני לא בטוחה אבל נראה לי שכן.

יש לי עוד מחשבה שעלתה בי עכשיו: השעמום הזה... האם אוכל אמור בכלל לפתור שעמום? להיות מעניין? לא בטוח. אני אהרהר בזה. (טוב נו, אני יודעת שהתשובה היא לא, אבל אוכל הוא אחד הדברים שהכי מרגשים אותי. כמו אמנות טובה. מה אפשר לעשות?)

[מיכל_בז*]

ונזכרתי בעוד משהו: במבי וממ, התקדם משהו בזירת הקפה?

(אצלי בכלל בכלל לא.)

[ממ*]

_ונזכרתי בעוד משהו: במבי וממ, התקדם משהו בזירת הקפה?

(אצלי בכלל בכלל לא.)_

איזו חמודה ששאלת וזכרת

אצלי התקדם מאוד לתקופה מסוימת. נשארתי עם חצי כוס קפה ביום. ואז זה שוב עלה. אני אפילו לא זוכרת למה. ושוב כאבי ראש בלתי נסבלים (התקף מיגרנה של חמישה ימים רצוף ללא הפוגה). לא זוכרת אם התחילו כאבי ראש קלים ואז הגברתי את צריכת הקפה והכאבים התגברו, או שפשוט הגברתי את הצריכה לפני הכאבים.
עכשיו ירדתי לשני חצאים. לפעמים שלושה. אני בתקופה לחוצה בצורה לא אנושית. ממש לא בכיוון של להיגמל מקפה עכשיו. צריכה להיות במקסימום תפקוד, ואין לי כמה ימים לגמילה.

אבל מבחינה תזונתית אני במצב לא רע. הרבה שקדים, אגוזים, ירקות חיים, גם ירקות אפויים ומרק. גם לחם. אבל לא בצורה התמכרותית. בסך הכול מרגישה שאוכלת במידה הנכונה ומה שמתאים לי פחות או יותר.

[במבי_ק*]

במבי וממ, התקדם משהו בזירת הקפה?

לא. ואני לא בכיוון. מה שכן קרה - זה שעברתי לכמה חודשים למקיאטו במקום הפוך על סויה, וזה היה מעולה לי. אבל עכשיו בחורף אני חייבת את החלביות החמה הזאת, ואני משלבת.

[מיצי_החתולה*]

גוגוס, תודה יקרה, נעים לשמוע שנגעתי בך ככה. קראתי שוב את מה שכתבתי, ואני רוצה להוסיף משהו שחסר לי:
_לאכול אוכל בריא, זו אסטרטגיה, שנועדה למלא צורך כלשהו אצלי.
לאכול אוכל פחות בריא - כנ"ל.

אכילה של אוכל בריא, נועדה למלא את הצורך שלי בבריאות ובחיוניות.
אכילה של אוכל לא בריא, נועדה למלא את הצורך שלי בחופש ובמנוחה._

לפעמים, אנחנו יכולים לגלות שאסטרטגיה לא עובדת בשבילנו. למשל, אם בזמן שאני אוכלת אוכל לא בריא, אני מרגישה קיתונות של אשמה וכעס על עצמי, אני לא ממש חופשת ונחה. אורנה שפרון אמרה לי לא מזמן משפט גאוני. הוא לא חדש והיא לא המציאה אותו, אבל הפעם הצלחתי להקשיב לו יותר מבדרך כלל: אם מסתכלים על משהו, הוא משתנה. הכי קל (וכך היא הדגימה לי) לראות זאת בדרך כלל על הנשימה. כמו כשעושים מדיטציה. אם תשכבו או תשבו בנוח, ופשוט תשימו לב לנשימה - האם היא רדודה או עמוקה? האם היא מגיעה עד הריאות, או עד הבטן? האם עד הבטן התחותונה, או עוצרת איפשהו באמצע? אצלי, תוך דקות הנשימה הופכת לעמוקה יותר, ואני יכולה להרגיש אותה עד לבטן התחתונה. היא פשוט משתנה מאליה, וכל מה שאני עושה זה להבחין בה.

אז אותו הדבר, אני עושה עם האוכל הפחות בריא שאני אוכלת. אני שמה לב. מה קורה שם? ארוחת צהריים. אני מכינה חזה עוף ופירה לילדים. בא לי מאוד כרובית מאודה וסלט, אבל אין מצב שאני משקיעה עכשיו שבע דקות בחיתוך כרובית וקיצוץ ירקות. אז אני אוכלת את הפירה, ואני מרגישה רע בקשר לזה, כי הוא יושב לי בבטן בצורה לא נעימה, וכי החשק לירקות לא נענה. השאיפה שלי, היא לשים לב להכל ולהיות בסדר עם הכל. זה בסדר שאכלתי, זה בסדר שמצפוני נוקף, הכל בסדר. הרבה זמן רק שמתי לב לזה.בהתחלה סתם הרגשתי רע. אחר כך הבנתי מה הצרכים שמסתתרים מאחורי המעשה (חופש ומנוחה, כאמור). ואני חושבת שאז הרגשתי קצת פחות רע. אמרתי לעצמי, מיצי, את יודעת שאת אוהבת ירקות, וברור שתחזרי לאכול אותם כשתהיי קצת יותר מאוששת, ותפסיקי לחשוב שאת נורא צריכה לנוח ושאף אחד לא יגיד לך מה לעשות.

והנה, בשבועות האחרונים, יש לי כוח לחתוך סלט, להקפיץ או לאפות ירקות. לכאורה, כלום לא השתנה. אני הולכת למטבח בבוקר תוך מחשבה שאני רוצה חביתה וירקות. מהדהדת בי, כרגיל, המחשבה "אין לי כוח, אני אחמם לי פיתה". וכעבור רגע, אני מוצאת את עצמי מקלפת אבוקדו, חותכת עגבניות, שוברת ביצה. מה השתנה? האם נקיפות המצפון פעלו את פעולתן? לא נראה לי. פשוט שמתי לב למה שקורה, והוא השתנה.

[גוגוס*]

מיצי, איזה עונג של טקסט. כל מילה זהב, באמת. ממש למסגר ולתלות. עדיף במטבח, על דלת המקרר

ואם אני כבר כאן אז משתפת שמצבי פצצה. וגם שהיום נפטרתי מכאב ראש חזק בעקבות סתימת סינוסים לא מוסברת. יוגה.

[בשמת_א*]

פשוט שמתי לב למה שקורה, והוא השתנה.
ואני אוסיף על הדברים המקסימים והמאלפים שכתבת (כמו שגוגוס כתבה, ממש לגזור ולשמור):

נתת לעצמך לגיטימציה לאכול גם אוכל לא בריא.
לא רק התבוננת והקשבת לצורך האמיתי שלך, משתי הבחינות (הצורך נגיד בחביתה וירקות, והצורך המקביל במנוחה), אלא בעיקר הפסקת את הגינוי העצמי ונתת לעצמך לגיטימציה "לא לאכול אוכל בריא שאת רוצה".
בזה שנתת לגיטימציה לחלק שבתוכך, שרצה פשוט לחמם פיתה, יכולת לשחרר אותו.

בזה שהפסקת למלא את תפקיד האמא הנוזפת, והתחלת למלא את תפקיד האמא התומכת, המעודדת, המקבלת, האוהבת אותך בדיוק כמו שאת ברגע זה - כל החלקים שלך הרגישו אהובים ובסדר, ומפה יכולת להתקדם למקום שבו כבר יש לך כוח לטפל בעצמך.

[מיצי_החתולה*]

מיצי, איזה עונג של טקסט. כל מילה זהב, באמת. ממש למסגר ולתלות. עדיף במטבח, על דלת המקרר [-: וואו, תודה. ואיזה יופי על כאב הראש שהתפוגג.

בזה שהפסקת למלא את תפקיד האמא הנוזפת, והתחלת למלא את תפקיד האמא התומכת, המעודדת, המקבלת, האוהבת אותך בדיוק כמו שאת ברגע זה - כל החלקים שלך הרגישו אהובים ובסדר, ומפה יכולת להתקדם למקום שבו כבר יש לך כוח לטפל בעצמך. בשמת - מצד אחד, כן, לגמרי זה מה שקרה. מצד שני, ואני כותבת את זה למען הדורות הבאים וגם למען עצמי אם אשכח - הדברים התקיימו זה לצד זה. מצד אחד הרגשתי חרא שאני מכניסה לגוף דברים שאני חושבת שהם לא טובים לי, מצד שני היה איזשהו חלק בתוכי שממש קיבל את זה והיה רגוע והבין שברור שאני אתחזק וזה יתשנה, מצד שלישי היה חלק אחר שפחד שזה לא נכון ושאם אני אפסיק להרגיש אשמה אני אוכל פיתות לנצח (ואני כמובן בכלל לא אישה של פיתות ולא הייתי רוצה לעשות את זה גם מבחירה). מצד רביעי היה חלק שניסה להיות אחד עם היקום ולקבל את הכל כמו שהוא . וכל הזמן כל הזמן היה את האני הקטן שישב בראש שלי והסתכל על הכל. ומתישהו זה התחיל להשתנות. לא היה רגע שבו אמרתי, היי, אני מרגישה אפס נקיפות מצפון! או - היי, אני מקבלת את עצמי במלואי, על הסתירות שלי! ובכל זאת, הנה, זה קרה.

[בשמת_א*]

או - היי, אני מקבלת את עצמי במלואי, על הסתירות שלי!
זה משהו ש-אורה גבריאלי מלמדת ב-voice dialogue: ברגע שאת לא מזדהה עם אף אחד מהקולות האלה, את יכולה להיות את.
הם כולם מדברים, ואף אחד מהם הוא לא "את", באופן בלעדי.
ולכן הם כולם חלקים שמתקיימים ביחד.
ולכן ברגע שאת שומעת את כולם ומודעת לכולם בו זמנית, זה בדיוק הרגע של הקליק, שבו קיבלת את עצמך במלואך על הסתירות שבך!
איזה יופי.
איזה יופי שאפשר לשים את האצבע על השלבים האלה בתהליך השינוי. בתהליכי התיכנות מחדש שלנו.
כי הרבה פעמים, אחרי שהתהליך נשלם, אנחנו לא זוכרים איך זה קרה. אה! התבוננתי התבוננתי ופתאום - הופ! אני בצד השני! איך הגעתי לכאן? 0-:

[מצ'רה*]

קוראת פה בכיף כמו תמיד

[מיצי_החתולה*]

_הם כולם מדברים, ואף אחד מהם הוא לא "את", באופן בלעדי.
ולכן הם כולם חלקים שמתקיימים ביחד._
בשמת, איזה יופי שכתבת לי את זה.זה עושה לי הרבה סדר בראש. חלק גדול מהזמן, אני מחכה לאיזשהו רגע שבו תנחת עליי שלווה קיומית מוחלטת בנוגע למשהו. נניח, אם זה בהקשר של האוכל, מאוד רציתי לקבל במאה אחוז את זה שאני עכשיו אוכלת אוכל שלא בריא לי. כלומר, בינתים ניסיתי לקבל את הסתירה, אבל הסתכלתי באופן מאוד ברור על המקום הזה של המאה אחוז, בתור שאיפה. כלומר, ברור שגם כשזה לא מאה אחוז זה מייצר תנועה, עובדה, אבל ברור גם שיש לי עוד לאן לשאוף. אבל הסוד האמיתי, ואני כל הזמן שוכחת את זה בתוך החתירה הזו ל"שלמות", הוא גם שאין חובה תמיד לשאוף אל המאה אחוז, וגם שהקליק לא בהכרח חייב להיות מלווה בשלווה קיומית ובהפיכה לאחת עם היקום או משהו, אלא הוא מעין גבול דקיק כחוט השערה וכמעט בלתי נראה, בטח אם לא מחפשים אותו, וכמו שאת אומרת, בשניה חוצים אותו ותוהים הופ! אני בצד השני! איך הגעתי לכאן?

אז אני מסכמת כתזכורת לעצמי: כשאני שמה לב לכל אחד ואחד מהקולות שבתוכי, וחלקים ממני מצליחים לקבל חלקים מהם, כך שאני מגיעה למצב שבו אני מודעת לכולם ומקבלת (גם אם חלקית) את כולם בו זמנית, אני מקבלת את עצמי במלואי, על כל הסתירות שבי. וזה שאני מקבלת, לא אומר שאני אמורה להתמלא באור של היקום ולהפוך פתאום ליוגית.

ועוד משהו: יכול להיות שיהיה רגע כזה, שבו אני כאילו שמה לב וכאילו מקבלת הכל ועדיין לא יבוא הרגע הזה, המעבר על פני הגבול הדק כשערה. וגם זה בסדר, וגם את זה אפשר לאהוב.

[יעלפו_מהמושב*]

מתפרצת אל הדלת הפתוחה...
אני רעבה. אין לי כוח להכין לעצמי אוכל, אז אני אכתוב את עצמי בינתיים...

כבר זמן מה (אם היה לי כוח לדפדף פה למעלה הייתי מגלה ממתי בדיוק, אבל כמו שהבנתן חוסר הכוח הוא מוטיב חוזר, נראה לי שמותר לי בשלב הנוכחי של ההריון ) שאני אוכלת בריא. סופר דופר בריא. ממש אידיליה. מאפשרת לעצמי לזלול אגוזים ותמרים, המון פירות, ירקות, ירקות בתנור, שייקים ירוקים, בקיצור- חגיגה אמיתית (שדורשת השקעה לא מועטה).
אתמול עשיתי את בדיקת העמסת סוכר (למי שלא מכירה- שותים 50 מ"ג [!] של גלוקוז, מחכים שעה- ומגלים שהכל בסדר ואין סכרת הריון). זה די הטריף את המערכות שלי (סוכר בגרסתו הסוכרית לא בא אל קרבי כבר זמן מה). התלבטתי מה לעשות, התחושה הייתה מאוד מאוד פיזית. חשבתי על עוגיות גרנולה (אבל ידעתי שזה בסך הכל לעבוד על עצמי ולהסוות את הסוכר בשיבולת שועל), חשבתי על עוגיות שוקולד צ'יפס (אם כבר אז כבר) ולבסוף הכרעתי לטובת שתי עוגות שמרים שוקולד-קינמון-אגוזים (זה האמ-אמא של האם כבר אז כבר). התינוק ואני הכנו בצק שמרים, עזבנו אותו לנפשו, חזרנו אחרי שעה, רידדנו, מרחנו, גילגלנו, עזבנו אותו שוב לשעה, הכנסנו לתנור, ו...

רגע, רגע, בעצם שכחתי חלק חשוב בסיפור. במקביל הכנתי לנו כרובית בתנור (משהו סופר טעים, סטייל אייל שני- ראש כרובית שלם בשמן זית ומלח). אוקיי, חוזרים לעלילה המרכזית-

ו... עוגות השמרים היו מוכנות בדיוק בזמן שובו של האיש הביתה מהעבודה. כך גם הכרובית.

ואיכשהוא יצא, באמת, אלוהים יודע איך, שהתינוק ואני זללנו המון כרובית וזנחנו את העוגות בצד. הן עדיין שם, כמובן.

והיום, רעבה. וכבר אין לי את הכוח הזה של ההתחלה שוב לעמוד במטבח, ולקצוץ ולדאוג לעצמי למשהו בריא. ונורא מתחשק לי ליפול אל תוך תבנית עוגה, או אל תוך ביסלי גריל, או אל סיר מקרוני אנד צ'יז. חור בבטן. מה עושים?

[אינדי_אנית*]

אני חותכת בננה לוקחת חופן ענק של קשיו קפואים ועוד חופן ענק של אגוזי מלך קפואים בתוך קערה, מוזגת על כל זה חלב עד לכיסוי. תחליף לקורנפלקס

[בשמת_א*]

וזה שאני מקבלת, לא אומר שאני אמורה להתמלא באור של היקום ולהפוך פתאום ליוגית.
חחח! איך הצחקת אותי בקול רם! D-:

והיום, רעבה. וכבר אין לי את הכוח הזה של ההתחלה שוב לעמוד במטבח, ולקצוץ ולדאוג לעצמי למשהו בריא. ונורא מתחשק לי ליפול אל תוך תבנית עוגה, או אל תוך ביסלי גריל, או אל סיר מקרוני אנד צ'יז. חור בבטן. מה עושים?
בזמן האחרון אני מתחילה קודם כל מלנשנש איזה אגוזים או צימוקים או איזה ירק (פלפל אדום עסיסי הולך מצויין, אבל תלכי על הכי פשוט, לשטוף, להחזיק ביד, לנגוס) ואיכשהו אחרי מספיק נישנוש כבר לא מרגישים חור ואז אפשר להתחיל להתעסק באוכל ברצינות...

[גוגוס*]

מיצי ובשמת, הדיון ביניכן מרתק. מודה שזה מאוד רחוק ממני אבל מתייחסת לזה כאל משהו לשאוף אליו. לנהל את השיחה הזו ביני לביני כשתהיה לי רמת מודעות כזו.

יעל, חזקי ואמצי. מה עם השוקולד האיכותי? עושה את אותה העבודה שבשמת הציע. סותם את החור (ולא דורש כרגע שום עבודה) ומאפשר להתחיל לחשוב בצורה בהירה על מה את רוצה וצריכה. ועוד הצעה מהפכנית שאני כבר ביצעתי בעצמי בעבר - לארוז את מה שאפית במו ידייך בשקית ולרדת לזרוק לפח. כשאני עשיתי את זה תחושת השחרור והגאווה היתה פשוט עצומה.
בהצלחה.

[יעלפו_מהמושב*]

ואיכשהו אחרי מספיק נישנוש כבר לא מרגישים חור ואז אפשר להתחיל להתעסק באוכל ברצינות...
עוד בשלב הנשנוש, אבל טרם נפלתי אל תוך ביסלי, אז בסדר

לארוז את מה שאפית במו ידייך בשקית ולרדת לזרוק לפח.
למרבה ההפתעה (או שלא?) זה לא כל כך מושך אותי (לא העוגות ולא הרעיון של לזרוק אותן לפח). אין לי בעיה לזרוק דברים לפח, אני לא מהסוג שמפתח סנטימנטים, אבל העוגות האלה נאפו לאיש, שביקש שיהיה בבית משהו מתוק (תמרים לא נחשב, השוקולד שהכנת לא נחשב, מתוק קונבנציואנלי).

אני כותבת כאן ויודעת שכל מה שיכולים להגיד לי זה- "עוף וירקות לתנור ויהיה בסדר" או "לזרוק מהבית את מה שעלול להוות מכשול". מטבע הדברים, אף אחד לא תכתוב לי- יאללה, שני רוגלעך מהקונדיטוריה של שמו עוד לא הרגו אף אחת, או- ביסלי גריל חשוב להזנת הנפש. ושוב אני חושבת עד כמה זה עניין סביבתי, ואיך היה מיטיב עמי לגור באיזה מקום מבודד קצת יותר, עם אפשרויות מוגבלות קצת יותר וטבעיות הרבה יותר. כמה השפע המודרני הזה לא מועיל לי בכלל ורק מסיט את דעתי ומסיח אותה. אבל זה מה יש, ועם זה ננצח.

[בשמת_א*]

יאללה, שני רוגלעך מהקונדיטוריה של שמו עוד לא הרגו אף אחת
אח, הקונדיטוריה של שמו... (אותה אחת, כן). הפיתויים שמגיעים ממנה...
אני לא יכולה להגיד ש"לא הרגו אף אחת". נכון, לא "הרגו" אותי, אבל כן, הדברים האלה מתחילים מדרון חלקלק ולפני ששמתי לב כבר אני שוב מותשת ועלובה S-: לא הייתי רוצה שיגידו לי את זה כי אז הייתי מרגישה שלא מבינים אותי ולא מבינים מה זה עושה לי...

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל כן, הדברים האלה מתחילים מדרון חלקלק ולפני ששמתי לב כבר אני שוב מותשת ועלובה
I know, I know
(בראש, אבל לא במקום שיישלח אותי בקרוב לשם)

יעלפו ממחשב אחר

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(שוב יעלפו) -
וכדי שלא תגידו שאני משתפת רק בבאסה, אני אספר לכן גם ש:
בבדיקות הדם הקודמות שלי (הריון, עושה בדיקות דם בערך כל חודש וחצי) רמת הטסיות ירדה ל-140. זה נמוך מעט יותר מהנורמה, אבל באופן כללי ירידת טסיות זה לא אטרקציה, בעיקר לא בהריון (אחראיות בין היתר על קרישת דם, חשוב בלידה). בקיצור, מאז הרבתי למלא את שייק פירות הבוקר שלי בירוקים (ע"ע רסק ירוק) ונחשו מה? רמת הטסיות קפצה ל-170 בבדיקה שעשיתי רק אתמול! תזונה זה לפעמים סוג של נס, אין מה לומר...

[מיכל_בז*]

יעל, כבר כתבתי איזה שלושים תשובות. הבאת לי אותה בדילמה. מצד אחד, נורא בא לי להגיד לך שפשוט תאכלי ותתפנני. מצד שני, אני לא כל כך מאמינה שבאמת תאכלי ותתפנני. יש לי תחושה עזה, מהיכרות עם עצמי לפחות, שתאכלי ותתחרטי. יש לי חברה שתמיד מפרגנת לי כאלה מן נפילות כי היא מאמינה גדולה באיזון. אבל זו התאוריה שלה, לא שלי. והרבה פעמים זה הוביל אותי לנפילות קטנות שהובילו לנפילות גדולות והכל הלך קקמיקא. נראה לי מה שחשוב אבל, זה לא לעסוק בהלקאות עצמיות משום סוג. זה בולם את הנפילה ואחרי הכל, מחר זה עוד יום.

אני רוצה גם לעדכן. יש לי תערובת משונה של שלווה עם תחושה של חוסר.
זה באמת מזכיר לי את הגמילה שלי מסיגריות. פשוט חסר לי. לא יודעת מה חסר לי וזה לא בור בבטן, אלא תחושה של חוסר.
זה מוכר לכן? אתן יודעות על מה אני מדברת?

[גוגוס*]

כל מה שיכולים להגיד לי זה- "עוף וירקות לתנור ויהיה בסדר" או "לזרוק מהבית את מה שעלול להוות מכשול".
לא נכון. אפשר גם להגיד לך זה מה יש, ועם זה ננצח.
אבל זה נשמע קצת מיותר כשאת מזכירה כל כך יפה לעצמך. @}

אתן יודעות על מה אני מדברת?
למה אין אייקון של הצבעה?
מכירה מכירה מכירה. אצלי - בא מקושי להישאר בכאן ועכשיו. המחשבות על הנצח והגעגוע למי שהייתי פעם. לפעמים זה אפילו לא מודע שזה מה שמטריד אותי. אם מפסיקים לחשוב על הנצח נטול הרעל המוכר או להביט בערגה על דמותי זוללת הפיצה מהעבר משהו מתאזן. זה בסך הכל המצב לכמה ימים הקרובים. וזה כל כך טוב ונכון לגוף אז למה לא ליהנות מזה?
המלצה שעוזרת לי - לאכול כמות נאה של מזון חי ומפחיד. שקדיה במקרה שלך או שוקולד נא או אגוזים או כל דבר שמרגיש בעצם גם פינוק ופעם בטעות נתפש כמשמין. פחות מסכנות, יותר שמחה וזה עובר. לי...

[בשמת_א*]

למה אין אייקון של הצבעה
אפשר להשתמש בזה:

[עוברת_אורח*]

אני חושבת שאת כל הבעיות שלי בחיים אפשר איכשהו לקשר ל קושי להישאר בכאן ועכשיו.
עכשיו רק צריך לברר מאיפה הקושי הזה בא ולאן אפשר להוליך אותו....

[מיכל_בז*]

המלצה שעוזרת לי - לאכול כמות נאה של מזון חי ומפחיד. שקדיה במקרה שלך או שוקולד נא או אגוזים או כל דבר שמרגיש בעצם גם פינוק ופעם בטעות נתפש כמשמין. פחות מסכנות, יותר שמחה וזה עובר. לי...

לקחתי. ובלי חשש השמנה כלל וכלל.
(בסוגריים: לפני כמה ימים היתה לי שיחה כזו עם אישי שעיקרה התהייה האם רזיתי או שמא לא. אבל הוא הפתיע אותי כששאל, ממש בהתחלה, בטון מופתע, אבל מותק למה בכלל את צריכה לרזות?
אז זאת שאלה טובה שאין לי תשובה עליה כרגע. כי אם אני אוכלת נכון ועושה ספורט ובעצם מרגישה טוב ונראית טוב, אז למה אני בכלל צריכה לרזות?
ולמה בכלל צריכה?
אז עד שתהיה לי תשובה באמת טובה על זה, אני מפסיקה להצטרך לרזות. לא מפסיקה לרצות, חלילה. אבל מפסיקה להצטרך.)

יעלפו, אני פה כוססת ציפורניים וירטואליות במתח: איך נגמר? ומה שלומך היום?

[גוגוס*]

_אני חושבת שאת כל הבעיות שלי בחיים אפשר איכשהו לקשר ל קושי להישאר בכאן ועכשיו.
עכשיו רק צריך לברר מאיפה הקושי הזה בא ולאן אפשר להוליך אותו...._
כן, הבירורים זו בהחלט דרך להתמודד עם העניין. אבל יש גם דרך אחרת. להתנסות בפתרונות. כל המסע שלי בתזונה הוא התנסות בפתרונות לבעיה נקודתית שאני יכולה בקלות לראות אותה חוזרת על עצמה בהמון תחומים אחרים. ומתוך מה שקורה לי אני לומדת כל כך הרבה... בשבילי זה פי אלף יותר יעיל מאשר הבירור שאת חותרת אליו. אולי גם בשבילך? זה כמו ההבדל שבין ללמוד משהו מספר וללמוד משהו מהתנסות בחיים עצמם. האסימונים נופלים יותר מהר וגם לא הולכים לשום מקום.

אז עד שתהיה לי תשובה באמת טובה על זה, אני מפסיקה להצטרך לרזות.
מציעה משהו. אולי יש לך תשובה באמת לא טובה לשאלה הזו. וקצת כמו מה שמיצי מציעה, יש טעם לראות בה חלק שלך שמבקש הכרה. אני מזמינה ממך מונולוג על כל הסיבות הלא טובות, אבל האמיתיות, שלך לרזות. אולי יש פה צורך לאוורר אותן. באמת לא דיברת על זה הרבה זמן בדף הזה. נראית לי אכסניה ממש טובה.

[יעלפו_מהמושב*]

יעלפו, אני פה כוססת ציפורניים וירטואליות במתח: איך נגמר? ומה שלומך היום?

אני פה מול המסך עם רסק ירוק, אז לכאורה בסדר. למה רק לכאורה? כי מאוד מאוד מתחשק לי לשבור את הכלים. אני מנסה לומר לעצמי שמה שזה לא יהיה שאוכל, זה יהיה רק שולי, ובעצם התזונה שלי תמשיך להתבסס על כל הבריאות הזו של התקופה האחרונה, אבל גם לא לגמרי מאמינה ובינתיים בעיקר מכוח האינרציה נשארת מול המסך ולא הולכת לסיבוב תאוות במרכז השכונתי.

[בשמת_א*]

אני מזמינה ממך מונולוג על כל הסיבות הלא טובות, אבל האמיתיות, שלך לרזות. אולי יש פה צורך לאוורר אותן
hear hear

[מצ'רה*]

_יש לי תערובת משונה של שלווה עם תחושה של חוסר.
זה באמת מזכיר לי את הגמילה שלי מסיגריות. פשוט חסר לי. לא יודעת מה חסר לי וזה לא בור בבטן, אלא תחושה של חוסר.
זה מוכר לכן? אתן יודעות על מה אני מדברת?_
אני זוכרת בדיוק את התחושה הזו כשהורדתי את הסוכר מהקפה.
הכל היה בסדר, הרגשתי שחסרה לי המתיקות בקפה. אפילו פעם אחת לא שתיתי קפה עם סוכר. פשוט הקפה היה פחות טעים לי. בדיוק התערובת שאת מתארת.
תחושה החוסר עברה כנראה אחרי כחצי שנה (לא זוכרת בדיוק) והשוה נשארה (-:

[גוגוס*]

למה רק לכאורה?
כי את יושבת מול המסך עם שייק ירוק במקום עם איזו חבילה נאה של מקדמיה או כפית שוקולד או משהו מפנק אחר שבא לך. את מתעקשת על הבריאות (התזונה שלי תמשיך להתבסס על כל הבריאות הזו) במקום על ההנאה. לכי ליהנות ממשהו. יעשה לך טוב ולא תזדקקי עוד לאנרציה.
מעזה לומר לך את זה כי הייתי שם בדיוק לפני יומיים. ומאז, אני טוחנת במרץ כמויות נכבדות של בננות עם שוקולד, מקדמיה, תותים ישר מהקופסה, זיתים ותמרים. ואני מרגישה כמו שעון חול. תכף ירדו הגרגרים האחרונים והמהמורה הזו תהיה מאחוריי פשוט כי נעים לי בפה כל הזמן. אני בתוך תזכורת מתמשכת, מסביב לשעון, לעונג שבתזונה שלי.

[יעלפו_מהמושב*]

אני בתוך תזכורת מתמשכת, מסביב לשעון, לעונג שבתזונה שלי.
מצטטת לעצמי. תודה.

[מיכל_בז*]

אני מזמינה ממך מונולוג על כל הסיבות הלא טובות, אבל האמיתיות, שלך לרזות. אולי יש פה צורך לאוורר אותן

אני אנסה.
אני לא מפרידה פה בין למה אני רוצה ללמה אני צריכה. ואני כותבת מונולוג בנשימה אחת:
כי בא לי לקנות בגדים יפים ולהכנס לכ-ל הבגדים בחנויות בגדים.
כי בא לי שאנשים שאני פוגשת יגידו לי: "רזית! את נראית טוב!"
כי אני רוצה להנות מעצמי במראה. תמיד. עם הבגדים החדשים והמהממים שלי.
כי אני רוצה להיכנס לשמלות שלי מלפני שבעה קילו.
כי אני רוצה שעצמות הלחיים שלי יהיו יותר מובחנות. (כולל סיבות ממש אידיוטיות, לא?)
כי כנראה שזה יקל לי על כאבי הגב.
כי כנראה שיהיה לי קל יותר להיכנס להריון. (יש גם סיבות מאוד טובות. )
כי יהיה לי יותר נוח בגוף שלי.
כי בחורים יסתכלו עלי ברחוב. (אולי. יש לקוות.)

ואני משחררת את המונולוג האינפנטילי הזה לאוויר העולם. זכרו לי חסד מילים אינטיליגנטיות מאלה.

[בשמת_א*]

קודם כל
כמה שאת מתוקה
קשה לי להגיב על מה שאת כותבת, כי אין לי בדיקת מציאות... כלומר, לא ברור לי איך את נראית עכשיו ואיך תיראי פחות שבעה קילו...

אני אספר לך סיפור:
כשהייתי בת עשרים ומשהו רציתי כל הזמן "לרדת שני קילו". חשבתי שאם רק ארד שני קילו, אני איראה הרבה יותר טוב, ובגד הים ייראה עלי מצויין. הייתי מאוד מוטרדת מהשני קילו האלה.
רציתי להיות במשקל 48 קילו (משקל הגיוס שלי).
(אני 1,65 מ').
יום אחד, לקראת הקיץ, החלטתי גם להישקל (שכחתי להגיד שלא טרחתי להישקל... ). מדדתי את בגד הים, הסתכלתי בעצמי בראי במבט ביקורתי, אמרתי לעצמי את ה"אוף אני צריכה לרדת שני קילו" הרגיל והלכתי להביא את המשקל.
עליתי עליו.
מה כתוב?
48 קילו.
ההלם שהמספר הזה גרם לי, אז, זכור לי עד היום.
לראשונה הבנתי שכל ה"את צריכה לרדת שני קילו" לא היה קשור לשום דבר במציאות. זה הכל היה ביקורת עצמית חולנית בראש שלי.
ואני אפילו לא מתחילה לדבר על כמה הייתי בתת משקל גם כששקלתי 50!

היום, בגילי, אני חושבת על עצמי בגיל עשרים ומשהו, וחושבת לעצמי, כמה שנים בזבזתי בלא לאהוב את עצמי! והכל על מה? לפעמים מתחשק לי להרביץ לבחורה הזאת שהייתי בנבוט כבד על הראש, כאילו, יואו, איך העזת לחשוב דברים כאלה על עצמך, היית חתיכה לא נורמלית בגיל עשרים ומשהו, אלוהים אדירים.

[גוגוס*]

מיכל, יופי של רשימה יצאה לך. מלאה בכנות ומגוונת מאוד. אני חושבת שהיא מאפשרת לך לנהל דיאלוג מעניין עם עצמך בסוגיית המשקל.
כותבת לך כמה דברים תחת ההנחה שאת מכירה היטב את עצמך ואכן יש הגיון וטעם בכך שתיפרדי לשלום משבעה קילוגרמים. כלומר, שאם תאבדי שבעה קילוגרמים לא תהיי בשום תת משקל. אני מבקשת לתת תוקף לרצון הזה שלך, קודם כל בלי קשר לצרכים. תחת ההנחה שציינתי קודם, אם תרזי על בסיס של שינוי תזונתי חיובי מצבך ישתפר. חשוב לשים לב לזה לדעתי. זה משהו כמעט רציונלי. את מבקשת לשפר את איכות חייך, המשקל הוא מרכיב מהותי באיכות חייך, ואת כבר יודעת שיש דרך לעשות את זה בלי לשלם מחיר אלא להפך, להרוויח עוד דברים על הדרך. אז כן, אני בעד. אני בעד לאחוז ברצון הזה.

בכל הנוגע לצרכים, זה כבר סיפור אחר. אני חושבת שהרשימה היפה שלך מעלה מספר צרכים חשובים שכדאי לתת עליהם את הדעת, ולאו דווקא מהזווית של המשקל. היא רק זווית אחת. כל זמן שאת רואה אותם רק דרך המשקפיים של המשקל את לא מטפלת בהם כי את ממתינה למשקל ש"יסתדר" ויסדר אותם אבל הם עדיין שם, מבקשים תשומת לב. אני מציעה לך לשקול לסמן את הצרכים הללו ולעשות משהו בעניינם בעודך זוכרת שהמשקל הוא אולי חלק מהם אבל יש שם עוד.

מציעה לך כמה תימות שאני קראתי ברשימה הזו, אם יש לך אחרות, אפילו יותר טוב:

צורך אסתטי - לקנות בגדים יפים; להנות מעצמי במראה; עצמות הלחיים שלי יהיו יותר מובחנות. - בשביל להיות יותר אסתטית ממה שאת רואה את עצמך כרגע את יכולה לעשות המון דברים. לטפח את עצמך בדרכך. אני לא יודעת מהי דרכך אבל אני מהמרת שיש אחת כזו שניצבת לצד המשקל ושעולה ביתר שאת כאשר המשקל משביע את רצונך. אפשר לחשוב איך היית מטפחת את עצמך לו היית רזה יותר ולהשקיע בדברים הללו כבר עכשיו.

צורך בפידבק מהסביבה - אנשים שאני פוגשת יגידו לי... ; בחורים יסתכלו עלי ברחוב - מספרת מניסיוני שזה קורה כאשר אני משקיעה במיניות שלי, ללא כל קשר למשקל שלי ואפילו ללא קשר למידה שבה אני מטופחת. כשאני מטפחת את המיניות, במובן הכי פיזי, לבדי או עם בן הזוג, אני מושכת תגובות מהסביבה. משהו אצלי נראה יותר טוב. ולי אישית כיף יותר שמישהו רוצה להחמיא לי ולא מוצא על מה להניח את האצבע מאשר כאשר יש התמקדות גדולה במשקל (מה שקצת מחפצן אותי).

געגוע לעבר - להיכנס לשמלות שלי מלפני שבעה קילו - זה קצת טריקי. ואולי לא מזיק לתת על זה את הדעת לפני שנכנסים למעגל הלידות. קשור גם למה שאמרה בשמת. אני כיום באותה מידה כמו שהייתי בתיכון. סליחה על חוסר הצניעות אבל הייתי אז פצצה. ידעתי את זה וקיבלתי הרבה פידבקים כאלה. והיום, באותה מידה בדיוק, אני האשה שמסתכלים עליה מי שלא פגשו אותה הרבה זמן ואומרים לה - וואו, את נראית נפלא אחרי שלוש לידות. אני לא פצצה יותר. אפילו לא קרוב. המשקל דומה מאוד, המידה זהה, אבל הגוף אחר לגמרי לגמרי. זה תהליך עדין וארוך של פרידה ממי שהיינו ואלו חוטים שהולכים ונהיים דקים עד שהם נקרעים ומוחלפים, במקרה הטוב, בשביעות רצון עצמית. יכולה להציע לך כאן רק דבר אחד - להכיר בתהליך הזה ולהבין שאת בתוכו.

צורך בבריאות טובה - יקל לי על כאבי הגב; יהיה לי קל יותר להיכנס להריון; יהיה לי יותר נוח בגוף שלי. - פה אני חוזרת לנקודת ההתחלה ולכך שאני בעדך. בניגוד לעמדה שקוראת לנשים לקבל את עצמן כפי שהן, אני בעמדה של להיות רזה. לא בתת משקל בשום פנים ואופן ועם דגש על מראה בריא כולל ולא רק על בסיס משקל. אבל כן, להיות רזה. הייתי כבר בכל מיני משקלים ואני מעידה מניסיוני הצנוע שזו פשוט הרגשה אחרת לגמרי להיות רזה. הגוף יותר קל, התנועה נראית אחרת, הגוף מחזיק את עצמו בצורה שונה והעומס שלו מתחלק אחרת על האיברים השונים. כל זמן שזוכרים שהמשקל הוא רק פרמטר אחד ולא חזות הכל, הכל בסדר.

ולסיום, בכדי שהמוניטין שלי לא ייסדק, אני ממסגרת אותך מחדש.
אני משחררת את המונולוג האינפנטילי הזה לאוויר העולם. זכרו לי חסד מילים אינטיליגנטיות מאלה.
אני משחררת את המונולוג האמיץ ומלא הכנות הזה לאוויר העולם ומקווה לקבל עליו תגובות מכבדות.

[עוברת_אורח*]

אני משערת שאת יודעת את זה בעצמך, אבל אני בכל זאת אחזק את מה שגוגוס אמרה בעניין הפידבק מהסביבה:
זה לא קשור למשקל.
אני יכולה לומר לך, בתור מי שירדה בערך שבעה קילו מגיל 18 עד גיל 22, שלא היה שום שינוי ברמת העניין של הסביבה בי. התחילו אתי עם השבעה קילו האלה כמו שהתחילו אתי בלעדיהם. ואני אגיד לך עוד משהו, בתור מי שעברו עליה שני עשורים מאז: גם הגיל לא משפיע על העניין הזה. גם הצורה שהשתנתה עם הלידות. זה בדיוק מה שגוגוס אמרה: אם את משדרת סבבה עם עצמך ועם הגוף שלך, זה מה שהסביבה שומעת ולזה היא מגיבה. אם את לובשת בגדים יפים, שאת מרגישה בהם מהממת, ואת מחייכת, ויש לך את הניצוץ בעיניים ואת הסומק הקל בלחיים, אף אחד לא בודק אם יושבים לך עוד שלושה קילו על האגן. באחריות.

אז להגיד לך שאני לא רוצה לרדת חמישה קילו? ברור שכן. מצטערת, לא התחייבתי להיות עקבית...

[עוברת_אורח*]

כן, הבירורים זו בהחלט דרך להתמודד עם העניין. אבל יש גם דרך אחרת. להתנסות בפתרונות.
גוגוס, עיוני, בגלל שאני מכירה אותך כבר איזו שנת חיוניות אחת, כבר כשכתבתי על "מאיפה זה בא" ידעתי שתגידי את זה, ולכן הוספתי ואמרתי "ולאן להוליך אותו", שזה בדיוק עניין הפתרונות. בקיצור, מסכימה אתך לחלוטין, רק לצערי מזניחה את העבודה על פתרונות לטובת, למשל, גלישה באינטרנט. לאחרונה אני מרגישה יותר ויותר כמה זה נוראי. האמת? יותר מטלויזיה. הרבה יותר.

[גוגוס*]

זה בדיוק מה שגוגוס אמרה: אם את משדרת סבבה עם עצמך ועם הגוף שלך, זה מה שהסביבה שומעת ולזה היא מגיבה
המממ... לא בדיוק מה שהתכוונתי. אני כיוונתי ממש לתחושה של מיניות ברורה ולא "רק" לסבבה. לפעמים אני סבבה עם הגוף שלי. הכל בסדר, אין תלונות. הזמנים שבהם משהו מזמזם סביבי הם אלו שבהם אני מרגישה משהו עם איכות אחרת. משהו מיני. זה מחייב סבביות עם הגוף, בהחלט, אבל גם עוד משהו. משהו קצת יותר חייתי.

ידעתי שתגידי את זה.
אוי לי! הפכתי להיות קלישאה. עוברת, תודה על המראה הזו. אני אשים לב.
אבל מעבר לכך, גם פה זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. בשבילי, אם ה לאן להוליך אותו עובר דרך הבירורים אז בזבזתי זמן יקר על משהו שלא משרת אותי. אני מבקשת לחדד את זה עוד רגע, מקווה שאני לא מעיקה בהסבר הזה.
המצב הוא שיש לי בעיה. משהו מפריע לי ולא זורם כמו שצריך. אין לי תשובה חד משמעית מאיפה הוא בא אלא רק השערות כלליות ואולי קצת פסיכולוגיה בגרוש שלרוב אני מנפנפת. מבחינתי אני יכולה כרגע לעשות:
1) בירור בנוגע לסיבות ובחירה בפתרונות שהולמים את תוצאות הבירור.
2) דילוג על הבירור ובחירה בפתרון שנראה לי שיוציא אותי מהתקיעות הלא זורמת.
3) התנסות במשהו שמעניין אותי וקשור לעניין, לפעמים בקשר קלוש.

הראשון, בשבילי, הוא המשך התקיעות. יש בו בזבוז זמן על העבר וניסיון להבין משהו בלי שיש את הביטחון שההבנה הזו בכלל מדויקת ואחר כך התמקדות במשהו שלכאורה עולה ממה שהבנתי ושכאמור, אולי הוא בכלל לא מדויק.
השני גם מייצג לי מצב של המשך התקיעות כי הוא נשען על המחשבה שיש דרך אחת מתאימה במיוחד ויש בו גם ראייה לא הוליסטית של העצמי שמתמקדת בבעיה הספציפית כאילו היא לבד.
השלישי, מניסיוני, הוא המועדף. זו דרך שלוקחת בחשבון ראייה רחבה של העצמי, שומרת על אופטימיות שמשהו יועיל בעצם התנועה הקדימה, לא מבזבזת המון זמן על מחשבות מפותלות ובטח שלא על העבר וגם משאירה המון מקום לשינויים ולאפס אכזבות. הדרך הזו היא המייצגת הטובה ביותר בעיניי של היות בכאן ועכשיו. העבר לא מעניין והעתיד לא יכול לאכזב אלא נתפש רק כשאיפה כללית לחיים טובים יותר.

רוצה לומר - בשבילי, להיות בכאן ועכשיו, כולל את השאיפה התמידית למשהו טוב יותר. אני יודעת היטב להתענג על מה שיש לי אבל לעולם שואפת ליותר. את העבר שלי אני מכירה ממש טוב אבל לא עוסקת בו יותר מדי.
עוברת, כשאת מחברת את העבר שלך (מאיפה זה בא) אל העתיד שלך (לאן להוליך אותו) את בעצם מקרקעת את עצמך מראש. הצלחתי להסביר את עצמי? כי זה בעצם מה שרציתי להגיד וכהרגלי הבנתי את זה רק אחרי ששפכתי המון מילים. 'צטערת.

גלישה באינטרנט. לאחרונה אני מרגישה יותר ויותר כמה זה נוראי
לגמרי! הנקודה הכי חלשה שלי. עוד יבוא יום ואני אחפור את עצמי החוצה גם מזה. אולי אפילו בשבוע הבא

[מיכל_בז*]

גוגוס, בשמת, עוברת, תודה רבה.
שלחתי את המונולוג הזה באמת בחשש מסוים ולא היה בו צורך. הדף הזה הוא התגלמות מה שאני אוהבת בבאופן - מכבד ונעים ומעבר לזה, חכם מאוד.

גוגוס, קראתי את מה שכתבת בלב הולם. יש איזו ציפייה נשית שכשאת מתלוננת על המשקל, חברותייך יאמרו לך: מה פתאום! את בכלל לא צריכה לרזות! זה רק טירוף של העידן שבו אנחנו חיות וכו׳...
וזה נכון, במידה מסוימת. מאוד קשה להפריד פה בין הקולות הלא הוגנים של הסביבה לקול הפנימי שלך. כאשה שתמיד סבלה מעודף משקל מסוים, עברתי הרבה ביחסים שלי עם העולם. זעם, מרד, כעס וגם תחושה של השפלה ואפילו השלמה. הייתי צריכה לעבור הרבה כדי לזקק את הרצון שלי לרזות. והוא עדיין לא מזוקק. הוא לעולם לא יהיה.

כל זה כדי לומר שאני מאוד שמחה שאת פשוט אומרת ובלי בושה, שלהיות רזה זה עדיף. זה מצב עניינים מאוד מסובך ומורכב, חתכ׳ת אתגר: לרצות לרזות באופן גלוי ולשאוף לשם מתוך שמחה ואהבה עצמית.

זה מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות כדי לרזות:

1. להבין למה אני אוכלת כשאני אוכלת.
2. לאכול במודעות. אפילו אם זה יהיה מלאכותי.
3. לשמוח. וזה הכי מסובך. בשביל לשמוח אני צריכה להרגיש שאני לא הולכת במורד אותה דרך שהלכתי בה כל חיי ושבמובן מסוים אני מרגישה מושפלת כשאני הולכת בה. קצת כמו בובה על חוט שהמניפולציות של העולם עובדות עליה. אני מרגישה שלא עברתי את כל הדרך שעברתי.

[מיכל_בז*]

נשלח לי בטעות. רציתי להוסיף ולומר שאני מרגישה שנפתח לי פה משהו חדש רק שאני לא מצליחה לשים אותו במילים עדיין. תודה רבה על ההזמנה למונולוג. זו הייתה הזמנה במקומה.

[ממ*]

ואני משחררת את המונולוג האינפנטילי הזה לאוויר העולם. זכרו לי חסד מילים אינטיליגנטיות מאלה.

מיכל, עוד לא הספקתי לקרוא את התגובות לרשימה שלך. אבל כל הסיבות שמנית שם נראות לי סבירות ביותר. אני מזדהה עם רוב הסעיפים, ואין לי כל בעיה עם זה.

חוזרת לקרוא

[ממ*]

אוי לי! הפכתי להיות קלישאה.

שום קלישאה!! להיפך, מורה טובה, עם אידיאולוגיה משובחת וברורה.

[גוגוס*]

מיכל, יופי. זה נשמע טוב. שאלה לי אליך לגבי מה שלדעתך את צריכה לעשות. כתבת
להבין למה אני אוכלת כשאני אוכלת. - איך את מצפה שזה יקדם אותך? השלב השני לא אמור להספיק, זה של המודעות?

תודה רבה על ההזמנה למונולוג. זו הייתה הזמנה במקומה.
בכיף. תמיד עדיף על פני טאטוא מתחת לשטיח.

ממ, תודה. אני מעריכה את זה, אבל גם רואה שבכל זאת יש שם משהו. כאילו שאני על איזה טייס אוטומטי. חשוב לשים לב לזה.

[ממ*]

הדף הזה הוא משהו.

מיכל, אכן. מותר לרצות להיות רזה!! רזה זה גם טוב, בריא, אתלטי, נוח, אוורירי. וגם עגלגלות זה בסדר.
אני נעתי בחיים שלי מלהיות ממש רזה לעגלגלה, כמו עכשיו. זה איכשהו מתפזר עלי לא רע, אז גם בתקופות עגלגלות אני נראית בסדר. אבל אני ממש לא אוהבת להיות עגולה. זה מבאס אותי לאללה. זה לא מסתדר לי עם איכות חיים רגשית טובה.
זאת נראית לי סיבה מספיקה בשביל לרצות לרזות.

ביומיים האחרונים שוב גיליתי כמה גלוטן וקמח לבן מנפחים אותי. הייתי כל כך עסוקה ולא בבית, כך שמצאתי עצמי בישיבות רעבה מול בייגלה. לא לעניין.
יאללה, הלאה הגלוטן.

[ממ*]

כאילו שאני על איזה טייס אוטומטי. חשוב לשים לב לזה.

בסדר גמור. רק שימי לב שהמטרה פה היא לא יצירתיות, אלא ספיגה של אורחות חיים לתוך המערכת. בשביל זה יש לחזור על דברים, להדגיש, להזכיר.

חשבי על מינימליזם באמנות (בעיקר במוזיקה. מכירה?) - יש חשיבות עצומה לחזרתיות. אחרי הקשבה רבה היצירה נספגת במערכת בזכות החזרתיות (כל פעם בצורה קצת שונה).

[גוגוס*]

חשבי על מינימליזם - זהו, שאני האנטי תזה למינימליזם. אצלי יש תמיד עודף של מילים, עד כדי טרחנות. ולכן גם החזרתיות שלי עלולה להיות טרחנית. כי היא לא חלק ממינימליזם וזה עלול לאטום. בכל אופן, זה חומר למחשבה וטוב שיש לפעמים מן מראות אקראיות כאלה.

בהצלחה לך עם הפרידה המחודשת מהגלוטן.

[עוברת_אורח*]

אוי ויי, גוגוס, אני משתבחת בלבי על כמה טוב אני מכירה אותך ואת מבינה מזה שאת על טייס אוטומטי? מה, איך שקולטים אותך את חייבת להשתנות? חבל, דווקא אוהבים אותך כמו שאת עכשיו!

לגופו של עניין (...) חשבתי אתמול על שני העקרונות שאני רוצה לנהל לפיהם את חיי, ובפרט את חיי האוכל שלי, והם אכן מודעות ושמחה. כיוון שלפחות הראשון מנוגד לחלוטין לגלישה באינטרנט, אני מפסיקה בזאת.

[גוגוס*]

מה, איך שקולטים אותך את חייבת להשתנות?
הו, לא. לגמרי לא. רק להיות במודעות ולשים לב. זה סוג של בדיקה יותר מאשר השתנות. השתבחי לך בלבך, את באמת מכירה אותי היטב. ושוב תודה.

מודעות ושמחה
אויש, בא לי לחבק אותך. שמחה בשבילך שאת מתנקת מהאינטרנט. את גם ממלאת אותי בהשראה. הנה, גם אני מתנתקת. יאללה ביי. @}

[גוגוס*]

חברות יקרות, סיימתי. חלפו להם ה 66 ימים של הניסוי שלי. הנה הסיכום שלי.

את השליש השלישי עברתי בלי למלא את הטבלה. הסיבה – פתאום בבת אחת הרגשתי שאני לא זקוקה לה יותר. המשימות שבחרתי לעצמי כבר ישבו ממש חזק במודעות שלי. זה לא אומר שתמיד ביצעתי אותן אבל תמיד זכרתי אותן. ובשבילי זה בדיוק מה שרציתי להשיג. מודעות במקום מושלמות. עבד לי.

היו ימים שלפעמים פתאום בערב נזכרתי שלא תרגלתי את רצפת האגן וישבתי כמה דקות לעשות את זה. היו ימים שבערב שמתי לב שלא שתיתי מספיק. לפעמים עוד התאים לי להשלים ולפעמים לא. מה שכן, מצאתי את עצמי עוברת לבד בראש על הרשימה שלי באופן אוטומטי. בנוסף, ראיתי שאין לי בעיה עם המשימות הגדולות. כמובן שגם אותן אני לא תמיד מבצעת אבל כבר נכנס לי האוטומט של לתכנן בתחילת היום איך אני משלבת עבודה עם כמה שיותר תנועה ומכניסה לפחות שני אלמנטים של תנועה לתוך היום שלי. בדרך כלל הליכה ועוד משהו. או שחייה או ריקוד או יוגה. יש ימים בהם נכנס לי רק אלמנט אחד ואז זה דווקא לא ההליכה אלא השני, יוגה או שחייה. אני מרגישה שחזרתי באמת לזוז ושזה הרגל שממש יישאר איתי מהתקופה הזו. האמת היא שגם זה ההרגל היחיד שיישאר דייני.

החלק הכי חלש אצלי זה האינטרנט. פה לא הצליח לי. הצלחתי בזה בהתחלה אבל אחר כך זה התמסמס וגזל לי הרבה זמן של עבודה. אני חושבת שאני צריכה להתחיל להתייחס אליו כמו אל התזונה בראשית דרכה ובמקום לחפש את הזבנג וגמרנו לעשות צעדים שירחיקו אותי לאט לאט. אני כבר בתוך זה אבל התהליך זז לי לאט מדי ואני כהרגלי קצרת רוח בדברים כאלה.

לתזונה היו ימים יפים והיו גם פחות. את הפחות קיבלתי בהשלמה ובהכנעה וכל הזמן הזכרתי לעצמי שאני באמת בתקופה ממש קשה ואי אפשר להחזיק את הכל. אני שמחה במודעות הגבוהה שלי למה שאני מכניסה לתוך הפה ובמודעות הבלתי נתפשת (בעיניי, בעיניי...) שפיתחתי אל הגוף שלי. לפעמים אני מרגישה שאני על הגבול של כניסה אל הדף "רגישות חושית העולם הוא יותר מדי" מרוב שאני מודעת אל הגוף הזה. אני מרגישה ממש מהר את ההשפעה של כל מזון לא מתאים שהכנסתי אל עצמי.

אז אם כבר מדברים על הגוף, הנה מה שקרה לי ביחס לרשימה של הבעיות שהצגתי בתחילת הניסוי הזה:
עור יבש בפנים וברגליים, כאבי ברכיים קלים, שרירים שנתפסים באופן קבוע לכל אורך הרגליים ובעיקר ברגל שמאל, כאבים חזקים מאוד עד כדי הגבלת התפקוד במפרקי שתי הידיים, כאבים תוך כדי מאמץ קל בכפות הרגליים, כתמים לבנים מעטים אבל מטרידים על שתי ציפורניים בידיים, כאבים חזקים באזור עצם הזנב (חשד שהציסטה שלי מנסה לומר לי משהו), התגברות של ליחה ושל תחושה לא נעימה בגרון, כאב מוכר באוזן ימין, עייפות (נובעת בחלקה בגלל עניינים הקשורים לילדים), קושי לשמור על ריכוז לאורך זמן.

העור ממש השתפר. אבל ממש. הגמילה מהקוסמטיקה לא היתה פשוטה אבל עבדה. אני חושבת שזה מידע חשוב מהניסוי הזה. גם קוסמטיקה טבעית לגמרי ממכרת. העור מתרגל להתעצל ולייצר פחות משל עצמו ואני חושבת שזה לא טוב. יש משהו בעייתי בשימוש יומיומי בקוסמטיקה טבעית וזה שכמו בתזונה, במקום להיענות לצורך שעולה מהגוף פשוט דוחפים לו. אחרי שראיתי שהעור שלי התאושש (זה לוקח בערך חודש) חזרתי לעשות שימוש במוצרים של ניבה שקד ובשמן קוקוס אורגני אבל רק כאשר עלה צורך ברור. למשל, אחרי הבריכה או אחרי טיול לדרום של כמה ימים. אם הגוף לא מבקש אני לא נותנת. זה הביא אותי לאיזון מוצלח.

משהו חשוב – התחלתי לפני שלושה שבועות בטיפול ממש מוצלח של מגע. לא זוכרת את השם של השיטה אבל זה איש שמבין גוף. הטיפול עובר בכל מפגש על כל הנקודות הכואבות ובכל פעם מתמקד במשהו אחר. דברים סוף סוף זזים. חלק ניכר מההתקדמות של הגוף אני מייחסת לטיפול הזה.

הכאבים ברגליים על השרירים שנתפסים לא עברו לגמרי. המצב השתפר משמעותית, בין היתר משום שהתחלתי להתייחס בצורה קצת יותר רכה לתרגול היוגה. אני חושבת שאם אני אמשיך ככה זה ייפתר.

כאבי המפרקים של הידיים השתפרו מאוד. נשארו לי בכל יד נקודות ספציפיות של כאב אבל כל הכאב הפריפריאלי שהתלווה לזה נעלם. מאחר ואני כבר חודשים ארוכים במצב הזה מדובר בשיפור משמעותי מאוד. אני מייחסת את זה בעיקר לתנועה שהחזרתי לחיים שלי וגם לשתייה.

הכאבים בכפות הרגליים, שנוצרו במאמץ, נעלמו לגמרי. כנראה שזה גם תוצר של תנועה ושתייה ותזונה טובה באופן כללי.
הכתמים הלבנים על הציפורניים נעלמו לגמרי.

הכאבים בעצם הזנב ובאגן בכלל לא נעלמו ולא השתפרו. הם גם לא התחזקו. אני יודעת איך להפיג אותם נקודתית אבל הם חוזרים. השחייה עזרה בזה מאוד מאוד אבל אני לא יכולה לשחות כל יום.

התגברות הליחה נמצאה בקשר ישיר לצריכת הגלוטן שלי. מדהים כמה שנים הייתי צריכה לעבור עד שייפול לי האסימון הזה סופית. כמות הגלוטן מכתיבה את כמות הליחה. אי אפשר היה לפספס את זה הפעם. מאחר ואכלתי גם גלוטן לא הצלחתי להיפטר מהליחה אבל לפחות למדתי שיעור חשוב שיישאר איתי לנצח. כנ"ל לגבי הכאבים באוזן ימין.

העייפות היא אותה עייפות. היא עדיין איתי כי יש לנו פה ענייני לילה. אני מנחמת את עצמי שלולא התזונה הטובה שלי הייתי ישנה עוד פחות טוב. יש מצב שאלו שטויות במיץ אבל לא אכפת לי. והריכוז? גם לזה שמתי לב. ככל שאני יותר על האינטרנט כך אני מצליחה פחות להתרכז עבודה. ממש הפתעת השנה...

מילה על שעוות אוזניים – פעם שמעתי תוכנית רדיו שבה מומחה דיבר על הקשר בין בעיות גופניות ונפשיות לבין סוגים שונים של שעוות אוזניים. מה שהוא לא אמר, וגיליתי בעצמי, שכאשר התזונה ממש מושלמת (בשבילי, חיונית) אין בכלל שעוות אוזניים. היא פשוט נעלמת. האוזן נקייה ואין סיבה לאבחן אבחונים. זה הצחיק אותי כמה אפשר לדבר על משהו בלי בכלל לדעת או לציין את האפשרות שהוא לא יהיה קיים. כלומר, אצלי שעוות אוזניים היא פשוט עוד סימפטום של תזונה לא לגמרי לגמרי מוקפדת.

אז זהו. סיימתי. היתה לי התנסות חשובה ואני מרגישה שחלק גדול מההרגלים יישארו. הראשון זה התנועה והשני זה הקריאה לפני השינה ותשומת הלב לשתייה אחרי זה. התזונה קיבלה דחיפה נאה. ובעיקר, רכשתי כלי, את הטבלה שיצרתי לעצמי. אם יתמסמס לי אני תמיד אוכל לחזור אליה כדי להתיישר קצת. היה כיף.

מעבר לכך, מקווה שכל המתנסות האחרות שחזרו לפרוח כאן נמצאות בטוב. שולחת אליכן את אהבתי.

[מצ'רה*]

הדף הזה הוא משהו.

[גוונים*]

הי גוגוס,
מרתק.
אני מעריצה את היכולת והרצון שלך לערוך ניסויים כאלה, להחליט עליהם ובעיקר להתמיד בהם.
בשבילי זו חתיכת השראה!

[גוגוס*]

הדף הזה הוא משהו.
כן, גם בשבילי. כאמור, סוג של בית בכאוס האינטרנטי.

גוונים, את מחממת לי את הלב. כהרגלך. ואם ההשראה הזו מניעה אותך לאנשהו אז זה המקום לשתף. @}

[מיכל_בז*]

גוגוס שרי, לי את תמיד נותנת השראה לעדכן. וזה מאוד מבורך, כי לעדכן נותן כוח. ואני גם הולכת להעתיק ממך, ככה, בפשטות, את הניסוי שלך. עם התאמות אישיות כמובן. זה בסדר, נכון?

אז בפעם האחרונה שכתבתי הייתי מה זה על הגל. לא לאכול גלוטן היה מהמם. (במובן הישן של המילה). היו לי המון אנרגיות והייתי, לראשונה מזה שנתיים, חפה מתסמיני קנדידה או שלפוחית מודלקת. (סיפור ארוך.) לא כתבתי את זה ואפילו לא דיברתי על זה כי רציתי לתת לזה זמן. לראות אם באמת, אחרי כל הזמן הזה, אני מרגישה טוב. ואז נסענו לרומא...

אני רוצה להגיד שהיה מגניב ושווה את זה אבל רומא לא חייכה אלינו בכלל וזה נגמר בזה שאכלנו ג'אנק טהור ומחורבן ואפילו לא טעים. אני שונאת שלא טעים, כידוע.
בקיצור, חזרנו, תודה לאל, ביום ראשון ואני חייבת להגיד שציפיתי בקוצר רוח לחזור לתזונה שלי. אז עכשיו אני פה ואכן, הגוף חוזר לעצמו, אבל לאט. יש לו הרבה לעכל.

אני שוב מזנקת פנימה ובמלוא המרץ: בלי גלוטן ובלי סוכר. ולאט לאט אני אחשוב איך לחדד את זה. אני מקווה שההרגשה המהממת תחזור מהר ויותר מכל דבר אחר, אני מקווה שמה שהרגשתי לא היה אשליה זמנית, אלא שיפור משמעותי.

ואני מתחייבת פה לעצמי לחזור לעדכן. כי זה באמת-באמת עוזר.

[גוגוס*]

מיכל יקרה, זה נשמע מצוין. מרגש לשמוע על מודעות הגוף ועל התחושה הטובה בלי כל האיכסה.
שיהיה לך בהצלחה רבה בדרך היפה שלך.

[מצ'רה*]

היה מהמם. (במובן הישן של המילה).
מה המובן החדש?
<לא עומדת בקצב>

[גוגוס*]

במובן הישן של המילה
שמשאיר אותך המומה.

מה המובן החדש?
אין אחד כזה. פשוט מילה שמודבקת לכל דבר שהוא יפה/נחמד/מעניין/משמח או טוב אחר כלשהו. ה"חבל על הזמן" החדש.

<גוגוס שונאת מילים כלליות כאלה שבעצם צריך לנחש את משמעותן המדויקת בכל פעם מחדש>

[מצ'רה*]

אה, מאמם!
(יצאתי אהבלה)

[עוברת_אורח*]

נו, מזל שהדף פעיל וככה אני יכולה לבוא ולטרחן בו.
מאז אתמול בלי סוכר וקמח. חייבת להתוודות שהסיבה היא נטו הרצון לרזות, או לפחות להפסיק להשמין. כשחיים קצת בארה"ב מפסיקים להתפלא מכך שהאמריקאים שמנים, ומתחילם להתפלא שנשארו כאן בכלל רזים. בקיצור, המצב עבר כל גבול סביר. על דיאטה אין מה לדבר, בגיל עשרים זנחתי את העניין המתועב הזה לנצח, אבל אפשר לשקול נסיון (לפחות זמני) לאכול בריא יותר ולקוות שזה יגרום לגוף להתאזן גם מבחינת המשקל.
והגיע הערב השני, ויחד אתו הגיע החשק למתוק. לצערי לא הצטיידתי מבעוד מועד בתמרים, שהם הדבר היחיד שמתוק מספיק כדי להקהות את החשק, כך שאני מסתובבת עם חור. לא בבטן, כי אין ספק בכך שאני שבעה, אז איפה החור? בין הראש לחזה, בין המח ללב, במקום שמבקש נחמה עם רדת הערב. במקום שבו כתוב: היה יום ארוך, עבדתי קשה, איפה הפיצוי שלי? ואין, אין שום דבר שיסתום את החור הזה במקום המתוק - לא אמבטיה מפנקת, לא ספר טוב, עלי הדברים האלה לא עובדים. הם נפלאים, אני לא אומרת, אבל הם לא סותמים חורים.
נאמנה לרוח הדף אני פשוט ממשיכה ללכת עם החור הזה ומחכה לראות מה יקרה, אבל שלא תחשבו שזה קל. ממש לא.
הולכת לקרוא קצת ולקבל השראה.

[גוגוס*]

מזל שהדף פעיל וככה אני יכולה לבוא ולטרחן בו.
לא מזל ולא טרחנות. הקץ להקטנה! הדף פעיל כי הנה את כותבת בו ומה שבחרת לכתוב הוא הכל חוץ מטרחני.
יופי לך שאת לא בדיאטה. יופי לך שאת רוצה לרזות, זה כוח מניע מצוין לשינוי אם את באמת זקוקה לזה. יופי לך שאת מצליחה להסתובב עם החור ועם המודעות.
במילים אחרות - מצבך פשוט מצוין. לא משנה כמה זמן הוא יימשך, כרגע הוא מצוין.

מציעה לך משהו שעובד לי בימים טובים - לעבוד על המחשבה שבכלל מגיע לך פיצוי. נשמע שבמקום פיצוי מה שמגיע לך זו מנוחה. ואם את כמוני אז בואי ואסביר לך למה שאר הדברים לא עובדים לך - כי הם עבודה. לקרוא זה מאמץ. להכין אמבטיה זה מאמץ וכך גם שאר ה"פינוקים" שמוצעים לרוב כתחליף. נדרשת פשוט מנוחה. משהו שמכבה את הגוף ואת המוח. ובזמן הזה אפשר גם להקדיש רגע של מודעות לצרכים שלך.
בימים הטובים שלי, כשאני מצליחה לעשות את זה, אני נותנת לעצמי מנוחה. פשוט נמרחת על הספה, מתכסה בשמיכה לפרק הזמן שנחוץ לי וזהו. ברוב המקרים אני אקדיש חלק ניכר מהמנוחה הזו למחשבה שממש בא לי אוכל כלשהו ואנסה לדבר עם עצמי כדי לא להגיע לשם. אבל אני חייבת ממש שקט ומנוחה כדי שזה יעבוד לי. מאחר ואני יודעת, בדיוק כמוך, שאין לי שום צורך באוכל, ובטח שלא בלוכל, זה עובד. כל מה שאני צריכה זה מנוחה אמיתית, התאוששות והיזכרות בצרכים האמיתיים שלי. את יודעת, אתמול זה היה פשוט חיבוק מהאיש.

[בשמת_א*]

מזכירה לך שהחשק למתוק מגיע אם לא אכלת מספיק שומן וחלבונים. שמן זית? שמן קוקוס מוצק בכפית? זיתים? ביצה?
התשובה היא לאכול. לא לרעוב. לא סוכר/קמח.

[עוברת_אורח*]

לא, בשמת, לא נראה לי שבזה העניין. אני אוכלת אבוקדו, וסלמון מעושן, וביצים, ושמנת חמוצה - לא מחסור בשומנים הוא העניין. הכמיהה הלא-פיזית-אבל-מתחפשת-לכזו למתוק היא בדיוק מה שהיא, ובינתיים אני מצליחה להתבונן עליה בלי להגיב. מקווה לא ליפול לעצב עמוק מדי שלא יאפשר לי להמשיך. בינתיים יש תוצאות בתחום המשקל, אז אולי זה יתן לי מוטיבציה להמשיך.

גוגוס - בהחלט יתכן שאת צודקת, אבל מי כמוך יודע שבחצי מהזמן פשוט אין התנאים למנוחה כזו, ובחצי השני של הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו באינטרנט במקום לתת לעצמנו מנוחה אמיתית....

[מיכל_בז*]

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1620430

ראיתן את זה?
זו כתבה מאוד ארוכה ומאוד מעניינת אבל בקיצור, אם הבנתי אותה נכון, היא מדברת על המאבק הביולוגי של הגוף להשאר במשקל בו הוא נמצא ולחזור אליו כאשר הוא מרזה.

זה גרם לי לחשוב. הרבה.
רזיתי בצורה משמעותית שלוש פעמים בחיי. אני מנסה, כבר די הרבה זמן, להבין מה היה משותף לשלוש הפעמים האלו. אתמול הבנתי. בשלוש הדיאטות האלו אכלתי ממש מעט.
ממש ממש מעט. אני לא מאמינה שאני אצליח או ארצה אי פעם לאכול ככה, כל כך מעט. כשרזיתי בצבא, אכלתי ארוחה אחת (ואיומה!) ביום. כשרזיתי בטיול, לא היה לי כסף, אז אכלתי קצת. כשעשיתי את דיאטת הקנדידה, ההגבלות היו כל כך רבות וחמורות כך שהיום ברור לי שרזיתי בגלל שבקושי נשאר לי מה לאכול.

שנים אני כבר שוקלת בין 65 ל68 קילו. שני ההורים שלי נאבקים בעודף משקל כל חייהם. האחים שלי יותר רזים ממני, אבל משמינים בקלות וגם הם מתעסקים בזה המון, כמעט כל הזמן.
הכתבה הזו גרמה לי לחשוב שהעובדה שאני מצליחה להישאר באותו משקל כבר שנים, היא הישג לא קטן בפני עצמו.

כשאני אוכלת נכון, אני לא מרזה. אני מצטמצמת. אני נראית טוב יותר. אבל אני לא מרזה. אני מרגישה מצוין, אבל אני לא מרזה. אבל, וזה חשוב, אני לא משמינה. כי קל לי מאוד מאוד להשמין.

אני מפזרת פה מחשבות בלי מסקנה, כי אין לי כזו עדיין. אני חושבת על סבתא שלי ששנים נאבקה בעודף משקל מסוים. בגיל 80, בעקבות מחלה, היא רזתה בצורה קיצונית. סבתא שלי לא צלולה, אבל אני זוכרת בבירור שהיא אמרה לנו: "מה אתם רוצים כל הזמן שאני אוכל? סוף סוף אני רזה. שנים רציתי להיות רזה".
ואיך שאני לא מסתכלת על הסיפור הזה, הוא טרגי בעיניי. לבלות שנים רבות כל כך ברצון להיות רזה ולהגיע לזה אחרי מחלה. אני לא יודעת, זה חונק לי את הגרון. אני לא רוצה את זה בשבילי.

ועוד מחשבה, לא קשורה, אבל כן. אני הרי מלמדת באולפן. השנה יש לי כיתה מאוד טובה, אבל כמו תמיד זו עקומת גאודה כמעט מושלמת: יש טובים מאוד, יש ממוצעים ולמרבה הצער יש גם גרועים מאוד. כאלה שפשוט לא מצליחים לקלוט את השפה ותמיד משתרכים מאחור.

רוב האנשים רזים. חלק מהם רזים מאוד, חלק מהם שמנים מאוד. ויש גם את הכמוני- לא שמנים מאוד, אבל בטח לא רזים. סתם, כאלה שלא מתאימים כל כך לסטנדרט כפי שהוא, אלה שלא תמיד יש את המידה שלהם בחנויות בגדים, אלה שנמצאים בצד ימין של העקומה, אם כי לא בצד הקיצוני שלה.

אני חושבת שאם אני אבין את זה כפשוטו, זה יקל על חיי. קשה לי לרזות ויהיה לי קשה יותר לשמור על המשקל שלי אם אני ארזה. ככה קבעה הביולוגיה שלי.
עכשיו אני רק צריכה למקם את זה בסדר העדיפויות שלי.

[מיכל_בז*]

מקווה לא ליפול לעצב עמוק מדי שלא יאפשר לי להמשיך.

עוברת, יכול להיות שהעצב העמוק הזה (המוכר גם לי), נובע ממחסור בסרטונין. שוקולד מריר מאוד יכול לעזור לך לעבור את הימים האלה.

[גוגוס*]

מי כמוך יודע שבחצי מהזמן פשוט אין התנאים למנוחה כזו, ובחצי השני של הזמן אנחנו מוצאים את עצמנו באינטרנט במקום לתת לעצמנו מנוחה אמיתית....
בוודאי, בוודאי. הפואנטה שלי היא (לשם שינוי) לא בתחום ה"צריך לעשות" אלא ברמת השינוי התודעתי. אני מציעה לך לנסות ולראות מה זה עושה לך כשאת אומרת לעצמך שאת זקוקה למנוחה (גם אם את לא מקבלת אותה כרגע) במקום לומר לעצמך שאת זקוקה לפיצוי.
ההבדל הוא מהותי. כי אם את צריכה מנוחה אז את יכולה לתת אותה לעצמך ואיזה יופי, או להימנע ממנה. כלומר, יש פה צורך לגיטימי שמקבל מענה או שלא. תכלס, קורה לנו מיליון פעמים.
אבל אם את בפיצוי את בעצם בכלל לא בצורך אלא באיזו המצאה שאין לה קשר לכלום ולכן כאשר ממשים אותה זה גם לא קשור לכלום. בטח שלא לצרכים שלך. וככה את נתקעת עם התוצאה המבאסת תמיד של פיצויים כאלה.

וכן, אני יודעת כמה זה קשה. לא מייעצת לך פה כלום. רק מניחה חומר למחשבה שמועיל לי בימים הטובים שלי והופך אותם לטובים יותר.
שמחה בשבילך שמצליח לך עם המשקל.

[גוגוס*]

מיכל יקרה, אפשר כמובן לזרום עם מה שאת אומרת. ולרוב אני בעד. מי מכיר אותך יותר טוב מעצמך? אף אחד. בטח שלא אני.
ובכל זאת, כי זה יושב לי על הקצה, אני מסמנת לך משהו. את זה

כשאני אוכלת נכון, אני לא מרזה.

למה מסמנת? כי כמוך, גם אני חוקרת את הגוף שלי כבר כמה שנים טובות. החלטתי שאני יודעת מה נכון לי רק אחרי שהפכתי את כל האבנים האפשריות והתנסיתי ממש בכל דבר שנשמע לי אפילו קצת הגיוני. שואלת אותך אם את מרגישה שאת באמת שם.
בשבילי, עד שלא חייתי פרק זמן משמעותי על תזונה חיונית (טבעונית וחיה לגמרי), לא הבנתי כמה טוב יכול להיות לי. וכן, גם כמה רזה במובן הבריא אני יכולה להיות. ועם כל מה שקרה אחרי זה הבנתי עוד משהו - שיש אנשים, כמוני, שהם מאוד רגישים לדברים מסוימים. תני לי ממש מעט ממה שלא מתאים לי ואני מיד אשמין. ואם אני אוכל באופן קבוע דברים שלא מתאימים לי בול אני פשוט אסתובב לי באופן קבוע עם עוד שניים-ארבעה קילוגרמים מיותרים. זה לא נורא בכלל (בטח לא במשקל שלי) אבל אין לי שום ספק שהגוף שלי לא זקוק להם, שהם מיותרים ומכבידים עלי.

ואם להתחבר אליך בחזרה - שלוש התקופות בהן רזית הן אכן דוגמה להרזיה שהיא תוצר של תזונה לקויה. זה לא אומר בהכרח שאת לא יכולה להיות רזה יותר על בסיס תזונה אחרת.

אחרון ודי - אני לא בעד שתרזי. בכלל לא. אין לי שמץ של מושג איך את נראית. אני כן בעד שתרגישי ממש ממש טוב עם עצמך, גוף ונפש. ואני גם בעד שתאמרי לעצמך את האמת, מה שהיא לא תהיה, ותגדירי במדויק את הצרכים שלך בלי לפחד. לרצות לרזות זה צורך לגיטימי שלא זקוק לשום הסברים. גם לרצות לנוח מהעיסוק במשקל זה צורך לגיטימי שלא זקוק לשום הסברים.

באהבה @}

[מיצי_החתולה*]

מיכל, טרם קראתי את הכתבה, וכבר יש לי מחשבת-המשך למחשבות שלך. אצל הרבה אנשים, בהחלט אצלי, יש עלייה הדרגתית במשקל. היום, בגיל 38 כמעט, אני שוקלת בערך 10 ק"ג יותר מששקלתי בגיל 20 וקצת, ו3-4 ק"ג יותר מששקלתי לפני עשר שנים. כלומר, עליה של קצת פחות מקילו בשנה, בממוצע. אז אולי המקבילה של זה, ואין לי מושג איך עושים את זה, הוא גם ירידה מאוד מאוד איטית, כדי שהגוף יבין שהכל בסדר, ושזה המשקל "הטבעי" שלו. אולי לא קילו בשנה, אבל גם לא 3-4 בחודש, שזה בערך הסטנדרט של רוב הדיאטות.

[גוגוס*]

מיכל, קראתי עכשיו את הכתבה שצירפת. זה די מדהים, את יודעת?
שימי לב שכל המחקרים שמפורטת שיטת המחקר שלהם עשו אותו דבר - גרמו לאנשים לרעוב כדי לרזות ורק אז התחילו למדוד. בן אדם שמרזה על בסיס צריכת 500-800 קלוריות ליום (זה הטווח של המחקרים) הוא בן אדם מורעב. ואם כל התהליך מתחיל מהרעבה עצמית איזה סיכוי יש לו לשמור על אורח החיים הזה או על המשקל אליו הוא הגיע עקב כך?
הגוף פשוט נכנס לטראומה ובטח שהוא ירצה להגן על עצמו. זה הרי מה שתיארת בעצמך לגבי שלוש הפעמים בהן איבדת משקל רב.
האמת, זה בכלל לא מפתיע. מה שכן מפתיע זה שחוקרים מן השורה לא רואים זאת וממשיכים להתבסס על ניסויים כאלה בשביל להסיק משהו על ירידה במשקל ועל שמירת המשקל החדש.

הרי אנחנו יודעים היום שניתן לרדת במשקל גם עם כמות נכבדה של קלוריות. זו תהיה ירידה יותר אטית יותר אבל עם השפעה שונה לגמרי על הגוף. מזכירה לך שאני איבדתי ארבעה קילוגרמים בתוך חודש תוך כדי אכילה נמרצת של המון אגוזים, זרעים ופירות יבשים. ממש כמויות גדולות בלי חשבון בכלל. אז אני יודעת את זה מניסיון.

בקיצור, הכתבה הזו על הפנים בעיניי. מייצגת חשיבה מאוד מיושנת לגבי השמנה ודיאטות. הגוף פשוט לא באמת עובד ככה אם מתנהגים אליו ממש יפה

[גוגוס*]

מיכל, יש סיכוי לגרור אותך להתנסות נתמכת (כלומר, אני מבטיחה להיות כאן בשבילך כמה שתזדקקי) בתזונה חיונית לגמרי, בלי חשבון על שומנים וסוכרים נאים מן הצומח? נגיד, לשבוע?
מזמינה אותך גם למייל אם זה מתאים לך יותר. ומזמינה גם לסרב אם את לא שם וזה נראה לך מפחיד.

[א*]

וגם אני מזמינה את עצמי לניסוי. אחרי חודשים של תזונה מבוססת-זבל

[חיפושית_קסמים*]

ואני ממש אשמח להשתתף בניסוי של שבוע חיוני, עם שירות תמיכה. מבטיחה בתמורה לדווח כל יום.

<הילד שלי קורא לי. אני אבדוק את התשובה מחר>

[מיכל_בז*]

מיכל, יש סיכוי לגרור אותך להתנסות נתמכת (כלומר, אני מבטיחה להיות כאן בשבילך כמה שתזדקקי) בתזונה חיונית לגמרי, בלי חשבון על שומנים וסוכרים נאים מן הצומח? נגיד, לשבוע?

יאללה, אני בעניין. נשמע לי מגניב.
חמישה ימים הולך? ראשון עד חמישי?
ואני חושבת שאני כן אשלב דגים ובשר נא מכיוון שאני חסידה של השניים.

אבל כן! איזה מגניב! זה ממש מגניב גוגוס, תודה רבה.

[גוגוס*]

יאללה. התחלנו. גם אני. וכן, ראשון עד חמישי זה מצוין.

א, אם בא לך לבחור כינוי יותר "שמי" זה יהיה נחמד. לי אישית קל יותר לדבר עם שם מאשר עם אות אבל זה כמובן לשיקולך. מכבדת כל בחירה.
חיפושית, ברוכה הבאה ובהצלחה.
מיכל, מבקשת לפעם הזו את אמונך ומציעה חמישה ימים בלי בשר ודגים. גם אני חסידה של השניים ואני אומרת לך מניסיון שזה מרגיש אחרת לגמרי בלעדיהם. בגלל הבישול שלהם הם מעודדים אכילה של מבושלים נוספים. הגוף מבקש את החם והמנחם. בואי ונסי את זה בלי, אני בטוחה שאת יכולה לעמוד בחמישה ימים כאלה רק בשביל ההזדמנות.

אז מה בתפריט? הרבה ירקות חיים, פירות טריים, כמה אגוזים וזרעים שמתחשק בצורתם הכמה שיותר טבעית וגם פירות יבשים אם עולה צורך בנחמה ושום דבר לא מעיף אותו.
ו... עלים עלים עלים. מוטב בהחלט שיהיו אורגניים. מי שמיכנה לעצמה שייק ירוק שלא תשכח לזרוק פנימה הרבה אגוזים מסוג כלשהו. משביע יותר, טעים יותר.

בהצלחה לכן. וגם לי. אני, אגב, במסע קטן אחרי שהאיש שמטפל בי איתגר את התזונה שלי וטען שחסר לי מזה ומההוא ולכן אני צריכה להתחיל לקחת כל מיני תוספים... אולי בגלגול הבא...