היא טוענת שקיומה של "אמא נפלאה היא אמא שלא צועקת אף פעם בחיים על הילדים שלה ולא אומרת להם אף פעם דברים לא מכבדים" הוא פיקציה.
בדיוק!
האם את יכולה לראות שגם המשפט הזה הוא פיקציה וגם המשפט ההפוך ("אמא נפלאה היא אמא ש
כן צועקת מדי פעם על הילדים שלה ו
כן אומרת להם מדי פעם דברים לא מכבדים") הוא פיקציה? האם את יכולה לראות שכל משפט כזה הוא
רק פרדיגמה? כל פרשנות, היא רק פרשנות, ולא האמת המוחלטת, הוודאית, האחת והיחידה.
השאלה החשובה, לדעתי, היא איזו פרשנות מוסיפה לי אנרגיות, ועושה אותי שמחה, ומאפשרת לי לשנות את מה שאני רוצה לשנות, ולעומת זאת איזו פרשנות שואבת ממני אנרגיה, גורמת לי סבל, וחוסמת אותי מלעשות שינויים (או מאפשרת לי לעשות שינוי אבל נורא נורא לאט ובאמצעות הפעלה של המון כוח מיותר).
למה אני מתעכבת על זה? (מיד אענה לשאלה שלך אם לשכנע את המתנגדת).
אני מתעכבת על זה משום שלדעתי ההבנה
שפרדיגמה היא רק פרדיגמה היא משחררת (ואז אין צורך
לשכנע אלא לעשות איתה משהו אחר). היא מאפשרת להיפרד ביתר קלות מהפרדיגמות הלא מעצימות שלי.
החיבור העמוק וההזדהות העמוקה עם הפרדיגמה היא זו שיוצרת את הקושי,
ולא מה שקורה במציאות (למשל התפקוד שלי כאם, או האם צעקתי או לא צעקתי).
_אבל ברגש, אני לא יכולה לקבל את זה. אני מתנגדת.
אז מה שאת בעצם מציעה זה לשכנע את המתנגדת הזאת במלים? פשוט להגיד לה: "כן נכון, כן נכון, אני אמא נפלאה כפי שאני, אין מה לשפר או לתקן בי"?
ואם אני אחזור על זה מספיק פעמים, כמו מנטרה (כמו שאני מציעה לנהל תקשורת עם הנשמות הטובות שמחוצה לנו) - אז אני אשתכנע?
ואפסיק להתנגד?
ואקבל שאני אמא נפלאה, ומייד אני אהיה אמא נפלאה?_
הרגש הוא פועל יוצא של המחשבות (הפרדיגמות) שלך, ושל ההזדהות העמוקה שלך עם המחשבות שלך.
לכן, מה שאני מציעה זה כן לעבוד על המחשבה ולאפשר לה אחר כך לחלחל אל החוויה, אל הרגש.
יחד עם זאת, מנטרה לא תמיד מספיקה על מנת למוסס פרדיגמה, אבל לפעמים היא כן מספיק חזקה כדי למוסס התנגדות רגעית בזמן אמת. בדוגמא שנתתי על הקורס לא מוססתי את הפרדיגמה הבסיסית שלי על עצמי (שזה "לא בסדר שאני לא מושלמת") אבל כן מוססתי את ההתנגדות שלי נכון לאותו רגע לזה שזה לא בסדר שאני עוד לא יודעת ושולטת בחומר. שחרור של עוד ועוד התנגדויות רגעיות כאלה לאורך זמן יכולות להוביל לשינוי.
מה שעוד עוזר לי זה לזהות אותה, את הפרדיגמה, כשהיא קופצת, ממש בזמן אמת, בפעולה, ולא סתם באופן תאורטי. פשוט להתבונן ולשים לב אליה. לשים לב זה אומר לנסות להסתכל עליה באופן נקי וענייני בלי שיפוטים (דוגמא: "אופס, עכשיו כשצעקתי על יונתן קפצה לי המחשבה/אמונה – אני אמא לא טובה. אוקיי, ראיתי, יופי ששמתי לב, אני אמשיך להתבונן").
אם עד עכשיו הפרדיגמות התנהלו להן באופן אוטומטי בלי ששמתן לב אליהן, עכשיו כבר תהיה לכן גישה לכפתור שמדליק אותן. תנסו ותראו איך רק זה יתחיל לשנות אצלכן את ההתייחסות שלכן לעצמכן.
כמו שגם הילדה שלי מתוקה ונפלאה, אף על פי שהיא עושה דברים "מעצבנים" לפעמים? (גם זה לא נכון. היא עושה דברים שלוחצים אצלי על כפתורים. אבל הם לא "מעצבנים" כשלעצמם. מישהו שונה ממני, לא היה מתעצבן).
בדיוק, בדיוק!!
אני אשתמש בדוגמא שנתת כדי להמחיש יותר טוב את הכוונה שלי, כי קל יותר לראות את זה כשמדובר בפרדיגמות שלנו לגבי אחרים מאשר בפרדיגמות שלנו לגבי עצמנו.
האם את יכולה לראות שההתעצבנות שלך היא פועל יוצא של הפרדיגמה
שלך (="הבת שלי לא אמורה לעשות ככה וככה"), ולא של מה
שהיא עשתה?
והאם את יכולה לראות שהתעקשות שלך לשנות אותה (כלומר התנגדות אל מי שהיא) תעשה בדיוק ההיפך ותקבֵּע את המצב?
הסבל שלנו לא נגרם כתוצאה ממה שאחרים עושים או כתוצאה ממה שקורה במציאות - אלא כתוצאה מהפרדיגמה שלנו על איך הדברים אמורים להיות!
לכן, כל ניסיון לשנות את מה שיש בחוץ (=התפקוד האימהי, עודף המשקל, ההתנהגות של בן הזוג), במקום לשנות את ההתייחסות (=הפרדיגמה) שלנו אל מה שקורה בחוץ לא יצליח.
[כתבתי על זה די הרבה בדיון של היומיים האחרונים בדף
ילדים ואוכל. כדי לא לחזור על עצמי, מי שרוצה הרחבה ועוד דוגמאות מוזמנת לקרוא שם
].
בשמת, עכשיו קחי את הרעיון הזה בחזרה אל הפרדיגמה שלך לגבי עצמך.
האם את יכולה לראות שההזדהות העמוקה שלך עם הפרדיגמה שלך "אני לא אמא מספיק טובה" (האמונה הבלתי מעורערת שלך בה)
היא זו שגורמת לך לסבל ולא
ההתנהגות שלך בפועל?
האם עצם ההבנה הזאת מאפשרת לך לשחרר ולו חלק מההתנגדות?
.
מה דעתכן על כל זה?
מדבר אליכן?
עירית לוי, עכשיו את עונה יותר בהרחבה על שאלה ששאלנו במעלה הדף.
בשמת, לאיזו שאלה את מתכוונת? סתם סקרנית.
(הפעם השתדלתי להרחיב ככל האפשר. אני יכולה לדבר שעות על הנושא הזה, אז אם מישהי רוצה עוד הרחבה – רק תגידו
).