החיים עם 3 ילדים בלוג

_האם יש שם באמת שקט ורוגע ?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?_

צחקתי כשקראתי, איך את יודעת שיש שם הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?

אפילו עצם זה שאני מרפה מהניסיון להבין-איך-לשחרר,
זה מה שקורה אצלי! אני רוצה להבין איך, כל הזמן מחפשת להבין וכל הזמן נתקעת, אבל במקרה האחרון פשוט הייתי כל כך עצבנית שלא הולך לי עד שלא רציתי אפילו להבין ופשוט החלטתי להפסיק וההמשך ידוע.
<כלפעם שנדמה לי שלמדתי הכל פתאום מסתבר שיש עוד המווווווווון ללמוד>

_האם יש שם באמת שקט ורוגע?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?_

איך אפשר לצאת מהלופ הזה?

החופש הזה משום מה עלתה לי בראש המחשבה "שצריך לעשות משהו" שאי אפשר לרבוץ כל היום בעצלתיים ומה שיהיה יהיה, חייבים לעשות משהו! לא שזה עזר במשהו כי עד היום חוץ מפעם אחת שהם הלכו לבריכה לא עשינו כלום ובנוסף לזה נוספה לי גם הרגשה רעה של אמא מזניחה/לא משקיעה.

אני חושבת שזאת נקודה משמעותית. זה שוב חוזר לאמונות שלנו:
"אמא טובה צריכה לעשות המון דברים עם הילדים שלה"
או "אמא שלא מעסיקה את ילדיה כל היום היא אמא מזניחה" ועוד ועוד ועד.

כשאני עשיתי עם עצמי קצת עבודה על האמונוץ האלה נשארתי עם "אני צריכה להעסיק את עצמי" וזה נשמע לי הרבהיותר נכון ושחרר אותי מאד.

_האם יש שם באמת שקט ורוגע?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?
איך אפשר לצאת מהלופ הזה?_

לפעמים פשוט צריך לתת מקום לכל הכעס הזה. אולי ללכת להוציא אותו בצד, לצעוק, להשמיע קולות נמוכים לגעת בכל הנקודות האלה. כי הרי יושבות שם מלא אמונות לגבי איך ילדים צריכים להתנהג ומחשבות על כפיות טובה ומחשבות על איך אנחו לא יודעות לשים גבולות ועוד ועוד ועוד והמחשבותצ האלה, יותר מכל התנהגות של כל ילד, הן אלה שלוקחות אותנו אל הקצה...

עירית_לוי

איך אפשר לצאת מהלופ הזה?
אני בעד הכיוון ש-רסיסים של אור הציעה.
הנה מה שאני עושה עם עצמי כאשר אני במצב מודע ובעירנות לעצמי.
(אני מנסה "לפרק" כאן את המהלך לגורמים, לצורך הבהירות, למרות שכאשר הוא הופך לחלק ממך הוא כבר לא כזה מפורק).

ראשית, אני מתבוננת ומבחינה בזמן אמת שזה באמת מה שיש שם. כעס ותסכול.
כאשר את מעמידה פנים, בעיקר מול עצמך, שאת רגועה ושהכעס לא קיים, את לא באה במגע עם מה שיש. את לא באה במגע עם עצמך. את מדחיקה ומדכאת.
אז קודם כל להבחין (לעצמך) מה באמת יש שם.

שנית, לשים לב לא ליפול לפח של הלקאה עצמית ביחס לכעס ולתסכול שמבעבעים בפנים.
לתת רשות לכל מה שיש בך. לכל מה שעולה בך. לכל מי שאת. לכל מרכיבייך. זה אפרופו שיחתנו הקודמת כאן.

שלישית, אני לוקחת אחריות על הכעס והתסכול.
כלומר, אני מבחינה שיש בי כעס ותסכול שאצורים בפנים, אבל הם שלי. לגמרי שלי. האנשים האחרים או הסיטואציות החיצוניות הם בסך הכל טריגרים שגורמים או שמאפשרים לכעס ולתסכול שלי להתפרץ החוצה. שגורמים לאנרגיה הזאת, אנרגיה שהיא לגמרי שלי, להשתחרר החוצה (דמייני, אגב, מה עלול לקרות להר געש כזה שמצטבר בפנים ולא משתחרר במשך עשרים / שלושים / ארבעים וכו' שנה). זה לא בן הזוג שלי / הבת שלי / הטכנאי של בזק / הפקח שנתן לי דו"ח שייצרו אצלי את הכעס. הוא לגמרי שלי. הם רק הטריגרים.

ואז - הרבה פעמים עצם כל המהלך: ההבחנה, מתן הרשות ולקיחת האחריות ביני לבין עצמי מאפשרת לאנרגיה הזאת פשוט להשתחרר החוצה, להתמוסס מעצמה. לפעמים, אם יש צורך, אני נושמת עמוק ומדמה את עצמי מפנה את אנרגיית הכעס מהגוף בצורה מוחשית עם כף גדולה / צינור וכו'. ולפעמים אני מפספסת והיא בכל זאת משתחררת בדרך האוטומטית שלה (ואז אני מזכירה לעצמי לתת לעצמי רשות להיות בנאדם

).

אז מה היה לנו?

להבחין בזמן אמת בכעס (על פני ניסיון להסתיר או להדחיק אותו).
לשים לב לא ליפול לבור של הלקאה עצמית.
לקחת עליו אחריות.
לשחרר את האנרגיה שלו החוצה (אם היא לא התמוססה או השתחררה לבדה עד כה).

תראי אם הכיוון הזה מדבר אלייך.

איך אפשר לצאת מהלופ הזה?
ברוח הדברים שנאמרו -לתת לו מקום.
ומעשית: לומר :אני נותנת מקום ללופ, או לבילבול או לתסכול.
כל פעם שנאמר אני נותנת מקום ל... הילד הפנימי מקבל מקום ומתרחש ריפוי.

מהי לדעתך הסיבה לכך?
האם יכול להיות שאותה ילדה פנימית שבך שהחלה להרגיש את החופש שלה לא רצתה לחלוק אותו עם ילדים נוספים?
אהבה

יושבות שם מלא אמונות לגבי איך ילדים צריכים להתנהג ומחשבות על כפיות טובה ומחשבות על איך אנחו לא יודעות לשים גבולות ועוד ועוד ועוד
טוב לדעת שלא רק אני נמצאת במצב הזה.

_שלישית, אני לוקחת אחריות על הכעס והתסכול.
כלומר, אני מבחינה שיש בי כעס ותסכול שאצורים בפנים, אבל הם שלי. לגמרי שלי_
קצת קשה לי עם מה שכתבת, משהו לא מסתדר לי ואני לא מצליחה להבין מה,
שאר הדברים מסתדרים לי יופי.

האם יכול להיות שאותה ילדה פנימית שבך שהחלה להרגיש את החופש שלה לא רצתה לחלוק אותו עם ילדים נוספים?
לא יודעת אם זו הילדה הפנימית, אבל אני ממש מרגישה שאני צריכה חופש בלי הילדים, קצת שקט מהם וזו הרגשה שלא הייתה לי אף פעם, במשך 10 שנים כאמא אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להתרחק מהילדים (דווקא להפך).

עירית_לוי

_שלישית, אני לוקחת אחריות על הכעס והתסכול.
כלומר, אני מבחינה שיש בי כעס ותסכול שאצורים בפנים, אבל הם שלי. לגמרי שלי
קצת קשה לי עם מה שכתבת, משהו לא מסתדר לי ואני לא מצליחה להבין מה.
שאר הדברים מסתדרים לי יופי._
אז את יכולה לבדוק היכן ועל מה בדיוק יושב הקושי.
עם מה בדיוק קשה לך? מדוע קשה לך?
ונמשיך משם.

_אז את יכולה לבדוק היכן ועל מה בדיוק יושב הקושי.
עם מה בדיוק קשה לך? מדוע קשה לך?_

קשה לי עם זה שאני אחראית לכל מה שקורה בחיים שלי, לפעמים זה מאוד מלחיץ אותי.
אז מבחינתי הדבר הכי פשוט/קל/משחרר לעשות זה להאשים מישהו אחר, "זה לא אני זה הוא/היא/הם".
מרגישה שלפעמים אני פשוט צריכה להאשים מישהו אחר רק כדי שאוכל להמשיך הלאה, ברגע שאני כועסת או מתעצבנת אז גם נורא קשה לי עם הרגש הזה (דפיקות מהילדות, כן אני יודעת שיש בי הכל ומכול אבל עדיין קשה לי) אז הכי נוח לי להפנות אצבע מאשימה וזהו, ככה אני יוצאת "בסדר" ואני יכולה להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.

מרשה לי להמשיך עם נושא הילד הפנימי ולקשר את זה לחופש ולתחושת אשמה?
<אולי את רוצה לנסות לעשות את ההקשר?>
אהבה

עירית_לוי

קשה לי עם זה שאני אחראית לכל מה שקורה בחיים שלי, לפעמים זה מאוד מלחיץ אותי.
תראי, את אחראית לכל מה שקורה לך, אך ורק אם את אומרת שאת אחראית.
אף אחד חיצוני לך לא יכול להלביש עלייך אחריות.
את יכולה לקחת אחריות רק אם את ממש ממש רוצה, רק אם זה קורא לך. לא כי נדמה לך שצריך ולא כי מישהו אחר חושב שזה מה שנכון.

נקודה שנייה: אני רוצה להציע שבלי לשים לב את עושה ערבוב של שני המושגים.
את אומרת 'אחריות' ובעצם, בתוכך, מתכוונת ל'אשמה'.
והסיבה לכך שנדמה לי שאת מערבבת היא מכיוון שאת מדברת על תחושה של לחץ. ואולי כאשר תגידי אחריות ותתכווני לאחריות ולא לאשמה - אולי לא תחושי לחץ אלא בדיוק להיפך.

מרגישה שלפעמים אני פשוט צריכה להאשים מישהו אחר רק כדי שאוכל להמשיך הלאה
אני שואלת ברצינות, וזה מתקשר לפיסקה הראשונה שכתבתי:
אז היכן הבעיה?
אם המנגנון שתיארת עובד לך, משרת אותך, אם זה מה שמאפשר לך להמשיך הלאה, אז למה לא להמשיך ככה, למה לחפש משהו אחר?

ובמקביל:
ברגע שאני כועסת או מתעצבנת אז גם נורא קשה לי עם הרגש הזה
מה יאפשר לך להיות עם כעס ועצבנות של עצמך? מה יאפשר לך להכיל את עצמך?

ככה אני יוצאת "בסדר" ואני יכולה להמשיך בחיים כאילו כלום לא קרה.
אמא לשלושה, את פשוט מדהימה אותי בכנות שלך !! (כל הקטע, ולא רק הציטוט הנ"ל)
תדעי לך שאת אנושית ומקסימה, והקושי הנ"ל הוא לגמרי לא רק שלך.

אני רואה את הילדה שלי מחפשת אשמים, ומכירה מעולה מעצמי בדיוק את התחושה שאת מתארת.
לדעתי, זהו מנגנון הגנה מאוד פרימיטבי ועמוק שנמצא בנו.
(אם תרצי אולי אפרט)

כיום, בהשראת ביתי, אני ממהרת לקחת אחריות ואשמה על עניינים "פעוטים" כדי לתת לה דוגמא שזה בהחלט אנושי ואפשרי לטעות, וגם, מאוד רצוי לרדת מהסולם של המושלם.
כן, קורה לכולנו שאנחנו עושים פאשלות, או פשוט לא מצליחים למרות שבאמת ובכנות רצינו.. אפשר להתחיל להודות בקטנות ולראות איך אנחנו מקלים על עצמנו, ועל הסובבים אותנו. יכולה לצמוח מכך תחושה נהדרת של שיחרור.

מרשה לי להמשיך עם נושא הילד הפנימי ולקשר את זה לחופש ולתחושת אשמה?
כן

<אולי את רוצה לנסות לעשות את ההקשר?>
צריכה לחשוב על זה קצת.

אז היכן הבעיה?
הבעיה היא שאני כן רוצה לקחת אחריות על מה שקורה לי בחיים אבל לא תמיד זה קל וחוץ מזה שאני לא רוצה לזרוק על הילדים את האחריות לתחושות הקשות שמציפות אותי והן שלי בלבד. (זרקו עליי מספיק תחושות כאלו בתור ילדה ואני יודעת איך ההרגשה).

ואולי כאשר תגידי אחריות ותתכווני לאחריות ולא לאשמה - אולי לא תחושי לחץ אלא בדיוק להיפך.
נו טוב לפעמים אני עדיין נופלת בבור של אחריות מול אשמה.

מה יאפשר לך להיות עם כעס ועצבנות של עצמך? מה יאפשר לך להכיל את עצמך?
כשאני אקח אחריות.......

את פשוט מדהימה אותי בכנות שלך !!
תודה [-:
איזה כיף שבאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותך, בהקשר הזה אם תרצי אולי אפרט, תפרטי.

כתבתי פעם ןאחזור שוב,
הדברים שאת כותבת גורמים לי להזדהות רבה.
אנחנו עוברות חויות דומות-ומנסות לתקן בצורה דומה

אז שיהיה בהצלחה,
לשתינו...
@}

עירית_לוי

אז בנקודה הזאת עצרי לרגע, חזרי למקום בו היה לך קושי (הסעיף השלישי בהודעה שלי מ- 09.07.2007 08:28) - ותבדקי איפה את עכשיו ביחס לזה.
האם את מרגישה אותו הדבר לגבי ההצעה ההיא, או משהו אחר.
תגידי היכן את - ומשם נמשיך, אם תרצי

.

אני נדחפת לדף הזה לראשונה.
אולי אוכל לתרום.
המון תובנות בדף הזה מזכירות לי את לימודי ימימה:
המלאכה היא לקבל את עצמי, לעשות לי מקום: מה שמציק, כואב ורע לי - קשור לחוויות שלי כילדה. לקבל אותן, להזרים רגש טוב, זה בסדר,אני ראויה, מה שאני מרגישה הוא לגיטימי.
ו"פתאום" כקסם הכל נהיה פשוט, מדויק, קל, נינוח,פתוח, משמח, מרגש.
פתאום את נוכחת בזמן, את כאן ועכשיו את חווה את ההווה במלוא עוצמתו.
להבין שהילדה הייתה דחויה, חסרת אונים וכו'. כל אלו הם כ"עומס" על חיינו בהווה.כל ביטוי של כעס על האחר, חוסר סבלנות, קושי - הוא בעצם לא על האחר (ילד, בן-זוג, הורה), אלא על עצמנו. כי המציאות החיצונית היא תפאורה שמתחלפת. כדאי להפנות לרגע את הזרקורים כלפי עצמנו ולגלות במקומות האלו המון על ה"בפנים" שלנו. ולצמוח. להרגיש שקטים יותר.

למשל: כעס הוא בעצם חוסר אהבה לעצמי, חוסר סבלנות כלפי האחר הוא קודם כל חוסר מקום לעצמי.
רק עם נקבל את עצמנו נוכל לקבל את האחר.
ועל כן, זה לא אגואיסטי לפנות לעצמנו מקום, כי אם זה תפקידנו.
כל הדברים האלו: הכעס, הכאב, המיסכנות, הקורבניות, ההלקאה העצמית הם בעצם דברים שאנו צורכים כפיצוי על חוסר מקום.
כדאי לזכור שיש תמיד אופציה אחרת.
אם נמלא את עצמנו במקום, ברגש טוב בלגיטימציה באהבה ובקבלה עצמית, נוכל להחליף את הפיצויים הללו בדיוק ובשקט, בהבנות ובתוצאות.

האם את מרגישה אותו הדבר לגבי ההצעה ההיא, או משהו אחר
זה קצת מסובך, ז"א בראש שלי אני יודעת שהכעסים הם שלי ואף אחד אחר לא אחראי להם, אני לוקחת אחריות מלאה אבל ביחד עם האחריות מגיעה גם האשמה.

אמא אווזה
תודה על המילים התומכות.

_אז שיהיה בהצלחה,
לשתינו..._
תודה

עירית_לוי

זה קצת מסובך, ז"א בראש שלי אני יודעת שהכעסים הם שלי ואף אחד אחר לא אחראי להם, אני לוקחת אחריות מלאה אבל ביחד עם האחריות מגיעה גם האשמה.
אז בואי שימי בצד כרגע את השיחה של אחריות מול אשמה, ותנסי להסתכל על זה מכיוון אחר, פחות שכלתני.
אני רוצה להציע לך לבחון ולהתבונן על המקור לכעסים ולתסכולים.
הנה כמה נקודות שאת יכולה להתחיל מהן:

מהיכן מגיעים הכעסים ומדוע?
מה הם עשויים לבטא?
על מה הם (אם הם) אולי מכסים?
מה ייצר אותם? האם כאשר את כועסת על אחד הילדים כי עשה X או Y, האם את באמת באמת כועסת על מה שקרה במציאות?

אלו לא שאלות לענות עליהן מהר או בשלוף או מהרציונל. אלו הן שאלות "לישון" עליהן, להרגיש אותן, להסתכל להן בעיניים, להיות איתן קצת.

אני שוב רוצה להגיד לך שאת נפלאה, והדף מדהים. סתם, שתדעי שיש קוראים שאין להם מה להוסיף, רק קוראים בהערצה.

תודה לכולם על המילים, לוקחת זמן לחשוב על הכל.

האם אפשר להבין שאת חוזרת?
איזה יופי!

האם אפשר להבין שאת חוזרת?

לא יודעת, פשוט הרגשתי צורך להחזיר את הבלוג והתחיל לכתוב בו שוב בקרוב.
תודה @}

_המלאכה היא לקבל את עצמי, לעשות לי מקום: מה שמציק, כואב ורע לי - קשור לחוויות שלי כילדה. לקבל אותן, להזרים רגש טוב, זה בסדר,אני ראויה, מה שאני מרגישה הוא לגיטימי.

ו"פתאום" כקסם הכל נהיה פשוט, מדויק, קל, נינוח,פתוח, משמח, מרגש.
פתאום את נוכחת בזמן, את כאן ועכשיו את חווה את ההווה במלוא עוצמתו.
להבין שהילדה הייתה דחויה, חסרת אונים וכו'. כל אלו הם כ"עומס" על חיינו בהווה.כל ביטוי של כעס על האחר, חוסר סבלנות, קושי - הוא בעצם לא על האחר (ילד, בן-זוג, הורה), אלא על עצמנו. כי המציאות החיצונית היא תפאורה שמתחלפת. כדאי להפנות לרגע את הזרקורים כלפי עצמנו ולגלות במקומות האלו המון על ה"בפנים" שלנו. ולצמוח. להרגיש שקטים יותר.
למשל: כעס הוא בעצם חוסר אהבה לעצמי, חוסר סבלנות כלפי האחר הוא קודם כל חוסר מקום לעצמי.
רק עם נקבל את עצמנו נוכל לקבל את האחר.
ועל כן, זה לא אגואיסטי לפנות לעצמנו מקום, כי אם זה תפקידנו.
כל הדברים האלו: הכעס, הכאב, המיסכנות, הקורבניות, ההלקאה העצמית הם בעצם דברים שאנו צורכים כפיצוי על חוסר מקום.
כדאי לזכור שיש תמיד אופציה אחרת.
אם נמלא את עצמנו במקום, ברגש טוב בלגיטימציה באהבה ובקבלה עצמית, נוכל להחליף את הפיצויים הללו בדיוק ובשקט, בהבנות ובתוצאות._

אי אפשר לומר זאת טוב יותר. מה את אומרת? מדהים בדיוקו, לא?
חיבוק.

עירית_לוי

ברוכה השבה!

אי אפשר לומר זאת טוב יותר. מה את אומרת? מדהים בדיוקו, לא?
התאים אז ומתאים גם היום.
תודה לכולכן @}

עבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבתי כאן לאחרונה, עברתי המון בתקופה הזאת, התרכזתי מאוד בעצמי, נתתי לעצמי המון, הפניתי את הפוקוס מהילדים אליי.
זה מרגיש הכי כיף בעולם סוף סוף להתעסק בעצמי ורק בעצמי ועכשיו אני מרגישה שוב צורך לכתוב על החיים עם 3 ילדים.

בתקופה האחרונה יש מן ריטואל קבוע איתי ועם הקטנצ'יק (הוא אוטוטו בן חמש ועדיין הקטנצ'יק שלי) הוא מתנהג בצורה זוועתית, אני כועסת, מסבירה לו שאני לא מוכנה להתנהגות כזאת, הוא בוכה, נרגע ואחרי 15 דקות אומר לי "אמא, רציתי להגיד לך שאת מקסימה ושאני אוהב אותך".
הגדול, מרוב "ששחררנו" אותו מתווית "המחונן" הפך לילד רחוב זוועתי (באמת תודה רבה לך עירית לוי

) כל היום ברחוב, הולך וחוזר, אין לנו מושג איפה הוא (עושה טובה שלוקח את הסלולרי איתו) כל היום ילדים נכנסים ויוצאים מהבית, את התיק שלו הוא פותח רק בבוקר כדי להכין אותו, פעם אחרונה שראיתי אותו מכין שיעורי בית הייתה בשנה שעברה, כששואלים אותו שאלה הוא נוהם תשובות לחלל האוויר (לפעמים אני מרגישה שאני חיה עם אורנג אוטנג ולא עם ילד בן 10.5 ) בקיצור חגיגה!
האמצעית, שומרת בקנאות על תפקיד ילדת סנדוויץ' שלה, עדיין מתבכיינת לפעמים, מדברת בלי סוף, דורשת הממממממון תשומת לב, מנג'סת, רוצה "עכשיו כרגע ומיד"

ולמרות ובגלל כל זה, החיים איתם פשוט מדהימים, זה פשוט מרתק לצפות בהם מהצד, לראות איך הם רבים ומשלימים, איך הם מצליחים להגיע לפשרה, איך הגדולים משגעים את הקטנצ'יק עד שהוא בוכה ומבסוטים מעצמם עד הגג, איך הקטנצ'יק יודע בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ אצל כל אחד כדי לקבל את מה שהוא רוצה.

ובגלל כל זה אני מאושרת, מאושרת מזה שהם מספיק בטוחים כדי לומר לי "לא רוצה" "תכף, רגע, שניה, עוד מעט" "את מעצבנת" מאושרת מזה שהם לא מרגישים שום צורך לרצות אותי, שהם יודעים מה הם רוצים ועומדים על זה (למרות שלא כל הזמן הם מקבלים).

מי שבא מבחוץ ורואה את ההתנהלות בבית שלנו (אפילו רק לחצי שעה) חוטף "הלם תרבות". ואני? אני מאושרת!

עירית_לוי

היום אחר הצהריים אנחנו בחצר ואמא שלי איתנו, אני שואלת את הגדול אם הוא יכול לעשות משהו והוא עונה "לא רוצה", לי אין שום בעיה עם זה, קמה עושה בעצמי, לאמא שלי לעומת זה כנראה יש בעיה גדולה עם זה, היא אומרת לגדול "אתה יודע, הבנות שלי אף פעם לא אמרו לי "לא רוצה" זה לא בסדר להגיד ככה לאמא".
אני נזכרת בכל תקופת הילדות שלי ובסיבה שבה לא אמרנו לה אף פעם "לא רוצה" ונושכת את הלשון חזק חזק כדי לא לספר לה למה.
בערב ניהלתי שיחה קצרצרה עם הגדול כדי ללבן את הדברים.

(וואי נשמע כאילו אמא שלך היא אמא שלי... שמחה שחזרת לכתוב ומקווה שאתם בטוב

)

ברוכה השבה @}
לומדת מכם המון.

החיים עם 3 ילדים עידן חדש

באופן טבעי

באופן טבעי