בכוונה בחרתי במושג "החינוך עוצמה" המוכר לכולם, במקום מושג דומה מאוד, "החינוך הגבורה", שנשמע יותר טוב לאוזנם של הדתיים.
אני מתכוונת לאותה העוצמה הפנימית שהיא המערכת החיסון הרוחנית-הנפשית שלנו, והיא מגנה עלינו מכל מה שעתדי להתרחש בחיינו, הרי החיים אינם רצופים רק דברים טובים ואנשים נחמדים.
אני מרגישה שלילדיי הצעירים יש המון עוצמה וזה משמח אותי מאוד.
אך אצל בני הבכור בן עוד מעט שמונה אני רואה סוג של רגישות שאני מפרשת כהעדר-עוצמה. הוא כאילו לא מאמין בעצמו ובעולם כמקום טוב, הוא נפגע בקלות מכל דבר קטן, הוא מתקשה מאוד לעמוד בלחץ מכל סוג שהוא, בקיצור, לפעמים ממש בא לכתוב עליו "שביר, מתפרק בקלות". אפילו כשהוא כבר מתגבר על משבר מסוים בכוחות עצמו ובצורה מעולה, ונדמה לי שאנחנו עלינו על דרך המלך של העוצמה, בא משבר הבא ושוב מפיל אותו על הקרשים. אני מניחה שזו תוצאה של הינקות הלא-ממש-נחמדה-שהענקנו-לו-לצערנו, אך זה לא ממש עוזר לי כרגע, כשאני כל-כך רוצה להקנות לו עוצמה פנימית ולא יודעת מאיפה להתחיל. כלומר, אני משתדלת להמעיט בדברי ביקורת כלפיו, לתת לו תחושה שתמיד יקשיבו לו בבית ויסייעו לו במידת הצורך, שאוהבים אותו בכל מצב ושהוא ילד נהדר בעינינו. אבל כנראה שזה לא ממש מצליח, או שאולי אין די בכך. אגב, יש לציין שהוא ילד חכם ואולי אפילו מחונן (לא עשינו איבחון אבל זה מה שאומרים עליו כולם), אהוב ואהוד בחברה, ואפילו יפה מבחינה חיצונית
(אם כי קטן ורזה יחסית לגילו).אשמח לרעיונות שישורשרו כאן, כמו כן אשמח אם תכתבו מה החוויה המעצימה שאתם זוכרים בחיים שלכם, ובמיוחד בילדותכם, ובכלל, כל מה שיש לכם להגיד על החינוך לעוצמה. תודה.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
וזה כן מעומקי הנשמה...