היומן האישי של סטלה רומנו

[סטלה*]

אחרי הדם והדמעות נשארתי חלולה.

אני מכריחה את עצמי.
אני מכירה איך בכתיבה אני נאספת.

לא. אין לי ולו מילה נוספת.

[סטלה*]

מנסה.
עושה לי סיגריה.
עובד הודיע שהוא עושה כיפור לבד.
אולי באיזה זולה, הוא אמר, בלי בית כנסת, בלי מניין.
בלעדי.
הוא לקח את ידי בידיו. הוא אמר את תסתדרי.
זה נשמע כמו בקשה.

[ריש_גלית*]

גם אני סומכת עליך.
אין לי ספק, את תסתדרי.
@}

[עוד_אחת*]

_ואז קפצתי. אל הדירה בז'בוטינסקי 51. והייתי מעליו.
ידיו מחזיקות אותי חזק מסביב לאגן והוא צוחק - התעייפת?_

יא אללה איזה מזליסטית את שכל פעם את קופצת לזיון! איזה מזל!!!!

ותודה שאז את כותבת
כמה מילים תלושות
כמו ידיים שנפרדות
אל השמיים
בתחינה
ואז אני חושבת שאני קוראת
בעצם שירה
ואז אני
נרגעת

[ענת*]

סטלה, את נהדרת. לא לשמוע את הקולות המרחיקים. להישאר קרוב. הכל בסדר.

והאמת, אפשר, ז"א את יכולה, גם למחוק את הקולות המבאסים המיותרים כאן כל כך. אם כי אולי לך הם לא מיותרים. אין לדעת.

[שאלה_לענת*]

בגדול, מקובל לא לתקן אמנים באמצע עשייה. (תשאלו את דני סנדרסון)
מה הסיפור עם דני סנדרסון?

[לילה_טוב*]

http://www.youtube.com/watch?v=7FKGWFoIjvw

[חלוקית_נחל*]

מה הסיפור עם דני סנדרסון?

אולי זה זה?
היא התיישבה ליד פסנתר

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אחרי הדם והדמעות נשארתי חלולה.
עצוב. שולחת חיבוק.

[פלונית*]

לצאת לרגע לשאוף אויר
לנשום
שמים
אהבה

[סטלה*]

אני מסטולה.
עובד נסע. יחזור, אני מקווה, אחרי כיפור .
איך שהוא יצא, עישנתי .
עכשיו אני כמו נוצה. חסרת משקל .
ויש לי מזל כי כל משב קל יעיף אותי
מפה לשם .
והעיקר לא לפחד כלל. אני קרובה. עוד רגע
ואנחת בכף ידך הגדולה, הפתוחה, הטובה .
האם תמחל לי? אני בטוחה שיש על מה .
ולא ביקשתי סליחה מאף בן אדם .
לא מאימא, אף פעם, על הילדה המרוחקת
שהייתי. לא מהבנים, על שנהייתי
אימא מפורקת, כמעט לא מתפקדת .
לא מעובד. על שאני בוגדת .
לפני רגע הייתי קלה. עכשיו אני בטון .
ומישהו טבע בי לפני שהתייבשתי את המילה
אהבה .
לא אכפת לי יום כיפור. והשנה אני לא צמה. לא רוצה .
זה הסיפור שלי והוא נכתב ביד רועדת .
אני סטלה .
הבת שלך .

[סטלה*]

סליחה

[סטלה*]

ברדיו שירים מסן רמו, מפעם.
מזדחלים כמו אד של בישולים מהחלון עד אלי
בחוץ על המזרון. השירים שאמא ואבא שלי היו רוקדים
בסלון של הבית שגדלתי בו. בזמן שאני ואחותי היינו מחקות אותם
ועושות פרצופים, בפנים חלקנו שתינו את הידיעה שהם הכי יפים בעולם.

[פלונית*]

כן

הם הכי יפים בעולם

ואנחנו עכשיו גם
הכי יפים בעולם כפי שאנחנו

[סטלה*]

הנה הירח.
וילדות רק רוצות לבלות. זה כל מה שהן רוצות.
עכשיו מנגנים ברדיו שירים שאנחנו רקדנו במסיבות יום שישי באולם הספורט,
עם עשן מתוק ואורות מהבהבים וניסיונות ראשונים של אהבהבים עם הבנים מהשכבה.
אהבתי את כולם.

[סטלה*]

הנה אני עוקפת את לוסי ג'ורדן.
אני מורידה את הרגל מהגז כשאני חולפת על פניה
ומנופפת לה. אנחנו מחייכות זו לזו.

[סטלה*]

http://www.youtube.com/watch?v=d0NxhFn0 ... re=related

[סטלה*]

d.j stella

[סטלה*]

http://www.youtube.com/watch?v=PykGoJBgaYs

[סטלה*]

זאת פעם ראשונה שאני שומעת את השיר הזה.
תראו אותם

[סטלה*]

סליחה, אתה ה d.j

[סטלה*]

שעת הגל החדש עם טל ארגמן.
היתה לי חברה בכיתה ט'. היא השמיעה לי טוקסידו מון. ופרינס.
את הג'וינט הראשון עישנתי איתה.

תן לי את המילים שאומרות לי הכל

http://www.youtube.com/watch?v=qUVIsH8izYU

[סטלה*]

מי שומעת אותי?

[פלוני_אלמונית*]

אני
מה קורה?

[ריש_גלית*]

אני שומעת ואף מקשיבה, כמו שאומר בעלי. הכל טוב.

[ריש_גלית*]

ראית פעם את הסרט "מונטנגרו", שלוסי ג'ורדן הוא שיר הנושא שלו? (שאלה רטורית, אני יודעת שסטלה לא עונה לשאלות מהקהל). הבמאי דושאן מקאביייב, יוגוסלבי מהזמן שעוד היתה יוגוסלביה, היה פעם מושא להערצתי, ראיתי את כל סרטיו, היום אני לא זוכרת מהם הרבה. אבל את לוסי ג'ורדן הכרתי שם.

[סטלה*]

הרדיו כיבה את עצמו.

[סטלה*]

כדי שגם אני אשמע אותך. אתה תמיד שומע אותי. בתך הסוררת.
מרוב שאני מהרהרת אני שוכחת לדבר איתך כמו שפעם הייתי מדברת, בלי מעצורים, כמו
שאני לא מדברת עם אף אחד אחר, גם לא עם עצמי, בקול, בחסות החושך והעצים, הייתי
אומרת לך דברים שלא הכרתי שקיימים עד ששמעתי את עצמי אומרת. הייתי בוכה מהקלה.
הייתי חוזרת להיות חלקה. להיות גורה. מעורסלת.
אפילו הכתיבה לא יכולה לעשות את זה.

עכשיו אני אהיה בשקט

[סטלה*]

אני לא מסוגלת. רק תקשיב לי, אל תענה, הקשב שלי חסום. אני מתפקעת ממילים.
תגיד המילים הן רק צללית של הדבר האמיתי. מה אמיתי? אני באמת משתגעת? אני באמת
לא לומדת כלום? אני משקרת? אני באמת בוגדת? זה לא הכל אתה? זה לא מה שענית לי בכל הפעמים?
תראי, הראית לי, זה אני, זה תמיד אני. אני לא יודעת אף פעם מה אתה רוצה ואני מתוסכלת כמו שהייתי ילדה
שלא מצליחה אף פעם לא מצליחה לרצות, או להיות מי שהיא אמורה להיות.

[סטלה*]

גם המרדות שלי היא של ילדה, שמתרצה ברגע שהיא מקבלת מילה טובה, גזר, אני האתון שלך, כבר הסכמתי מזמן לעשות כל עבודה

[סטלה*]

תודה
על הזמן הזה
איתך

[סטלה*]

הרדיו לא נדלק.
שיר לסיום. אני בוחרת.
שיר לקיום. ולמיטה, שחסר בה הגבר האחד שהלב שלי
קשור ללב שלו לעד, בחוט דק מוזהב, שנמתח עכשיו
עד שכואב.

http://www.youtube.com/watch?v=S3jCFeCtSjk

[פלוני_אלמונית*]

[לי_אורה*]

[סטלה*]

אני לא חייבת לכתוב

[סטלה*]

אבל אני אוהבת
לכתוב
ואני חייבת
לאהוב

[שירה*]

את כותבת ואת אוהבת
וזה טוב

[סטלה*]

עובד תחזור
שום דבר לא יעזור לי כמו שיעזור לי
שבאור ראשון תגיע, תכנס למיטה
ותיגע בי עד שאנמס תחתיך
עד שאהפוך מענן כהה של חשק
לגשם של ברכה

[פלוני_אלמונית*]

מה במהות
כתיבתך בשבילי הוכחה לכך שמודעות עצמית מהסוג השהצעת היא מכת-מוות לאומנות.

[ציפורי*]

_עכשיו אני כמו נוצה. חסרת משקל .
ויש לי מזל כי כל משב קל יעיף אותי
מפה לשם .
והעיקר לא לפחד כלל. אני קרובה. עוד רגע
ואנחת בכף ידך הגדולה, הפתוחה, הטובה ._

תודה על המילים האלה. אני לוקחת אותן אתי אל היום כיפור הזה.
גם אני רוצה להיות נוצה.

[סטלה*]

בצהריים חמותי התקשרה. אחרי רבע שעה שיחה על השד יודע מה עדיין לא היה לי צל
של מושג אם היא יודעת או לא יודעת שהבן שלה לא פה.
בפעם הראשונה או השניה שפגשתי אותה היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי את הדבר האישי
היחידי עד כה, היא אמרה אני אוהבת אותו הכי מכולם, שתדעי.
זה לא הבהיל אותי. זה הביא אותי לחשוב שמי שאימא שלו אוהבת אותו הכי הוא האיש בשבילי.
היום, ממרום אימהותי שלי אני יודעת שטעיתי. מי שאימא שלו אוהבת אותו הכי הוא הכי בעייתי
וההכי בעייתי האהוב שלי מתגעגע לאבא שלו שיודע יותר טוב מאימא שלו איך לכסות בשמיכה ככה
שיהיה הכי נעים.

[סטלה*]

עובד

אני אוהבת אותך הכי מכולם

[ריש_גלית*]

.

[עדינה_ניפו*]

אני עצורת נשימה מהכתיבה שלך, נכנסת לכאן כל פעם בחרדת קודש כמעט.
מרגישה את הנשימה שלך בין המילים וזה מרגש ונוגע עמוק מאד.
על אף שאת כותבת דברים לא פשוטים ויש הרבה כאב אני מקבלת כאן השראה עצומה.
תודה

[עובד*]

סטלה,

קראתי את היומן שלך.
כשישנת. ביום ראשון בבוקר שלפני ראש השנה.
התעוררתי כשנכנסת למיטה ושכבתי בשקט והקשבתי לנשימה שלך משתנה עד שנרדמת.
כבר היה אור בחוץ והבנים עוד לא קמו וידעתי בדיוק מה אני עושה כשניגשתי למחשב.
קראתי מהר בלי לעצור. ותוך כדי קריאה אני חושב שהרגשתי את כל הרגשות ברשימה שתלית מזמן על המקרר.
עד שהגענו לפנות ערב להורים שלי לא יכולתי לדבר מילה. מה אני אגיד לך סטלה, הייתי מרוסק. נהייתי מטורף.
חשבתי כל מיני מחשבות, עלייך, חשבתי שאת משקרת, שאת משתגעת. חשבתי איך אני ממשיך בחיים שלי בלעדייך. וגם פחדתי עלייך.
אתמול בצהריים קראתי שוב את הכול מהתחלה. קראתי את זה כאילו לא את כתבת.
כאילו זאת מישהי אחרת. זה עדיין כאב.
עכשיו אני כותב לך פה כדי שתשמעי אותי לפני שאני חוזר.
כדי שתדעי מאיזה מרחק אני חוזר אליך סטלה.
אני יושב במרפסת הקטנה של קובי. הוא השאיר לי את הדירה ונסע לחברה שלו. במקרר שלו
יש רק שוקולד וזה מה שאני אוכל עכשיו עם כוס תה. זה שובר לי את הצום בצורה הזויה כמו
כל ההזיה של הכיפור הזה.
סטלה את זוכרת את היום כיפור שעשינו בעין כסלה, כשהיית בהריון הראשון? נזכרתי בזה
באמצע תפילת נעילה. בעץ ששכבנו תחתיו ערים כל הלילה ודיברנו על איך יראו החיים שלנו
יחד. חשבתי שבאמת החיים שלנו יחד טובים כמו שדמיינו. שכל מה שביקשנו יש.

זה לא שלא תכננתי. חשבתי על זה. באופן מוזר זה נראה לי המעשה היחידי שאני יכול לעשות.
שזה הכפתור שאם אני אלחץ עליו אני אפלט מהמטוס הבוער ואולי אנחת חזרה במיטה הזוגית שלנו.
בצהריים יצאתי מהבית כנסת הקטן שמול הדירה של קובי. לרגע העמדתי פנים עם עצמי שאני לא
יודע לאן אני הולך אבל ידעתי שאני עושה מעשה ונתתי לעצמי להתרכז. הלכתי בשמש יותר משעה
ועד שהגעתי כבר הייתי חלש מדי לכעוס על מה שקרה. אפילו לא פחדתי יותר עלייך ועל מה שיקרה
לנו אם לא אוכל לסלוח לך. הייתי מנותק.
דפקתי על הדלת הכחולה שלך בז'בוטינסקי 51.
האישה שפתחה אותה הייתה זקנה. היא גרה שם יותר מחמישים שנה, היא אמרה, לא אין בבניין
הזה זאב והילה, בוא תיכנס, היא אמרה, קוראים לה יודית וזה רובן בעלה.
סטלה אני לא יודע להסביר מה קרה לי שם. זה היה כאילו לא הייתי אני וכן הייתי אני אבל כבר
לא כאב לי. להפך. מה ההפך של כואב?
כי כשהדלת נפתחה ולא עמד שם האיש שהתאהבת בו סטלה, הלב שלי שנשבר התאחה.
כל הקיום שלי התאחה מחדש. וכל הדברים חזרו למקומם. הרגשתי פיק ברכיים.
הזקנים הכניסו אותי והושיבו אותי על ספה ומזגו לי כוס מים. ובזמן שאכלתי ענבים קרים ומתוקים
ביום כיפור בצהרים הייתה לי תשובה. כי השאלה שהכי הטריפה אותי כל הזמן הייתה
אם הייתה לך בחירה. והבנתי סטלה, עם הלב שלי הבנתי אותך. ואת הבחירה האמיתית שהייתה
לך שם. ולא רק איתו. בכל אחד מהמצבים שמצאת את עצמך בתוכם בלי שבחרת בהם
ובחרת בהם, בכולם, להיפתח. לאהבה.
ושגם איתי את שוב ושוב בוחרת כך. את מבינה? מה
שגיליתי סטלה, זה לא רק שאת לא משוגעת ושאין שום זאב ושגם אני לא מטורף. גיליתי אותך
וכמה שאת חופשייה באמת. ושגם לי יש ולא רק לך סטלה, החופש להיות לא מוגבל לשום דבר.
אני לא יודע איך להעביר את זה, זה הכה בי סטלה, שגם אני יכול ממש עכשיו לבחור להיפתח ולאהוב אותך.

חזרתי לבית כנסת בזמן לנעילה. עם הלב שלי מלא באהבה. לא רק לך. בכלל. לכולם. לכל
המתפללים בבית כנסת ולזוג הזקנים האלה, שכל פעם שהוא מנסה להגיד משהו היא מתפרצת
והוא מתרגז ואומר לה יודית מה את קופצת. זה הצחיק אותי כל כך.
סטלה אני אוהב אותך.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

וואו. פשוט וואו.

[פלוני_אלמונית*]

מ ד ה י ם!

[פלוני_אלמונית*]

אשריכם עובד וסטלה.

[ציפורי*]

איזה יופי @}

תודה.

[אהבת_עולם*]

מצטערת לקלקל, אבל זה לא עובד כתב את זה.
ברור שזאת 'סטלה' עצמה כתבה. (אותו סגנון עם החריזה הסמויה, אותם דימויים....)

גם אני עברתי לפני כמה ימים ליד ז'בוטינסקי 51. החלטתי לבדוק. לא מצאתי שם שום שלט 'זאב והילה'.
אבל שכחתי לחפש דלת כחולה.
מעניין אם באמת יש שם דלת כחולה ואם באמת גרים שם הזקנים האלה, או שגם זה הזיה.

ואם עובד באמת הגיע לשם ומצא פלדלת כחולה, זה עדיין אומר שיש משהו ב'חלומות' של סטלה. כי מאיפה היא הייתה יכולה לדעת שבז'בוטינסקי 51 יש דלת כחולה? זה לא כזה נפוץ....
(אבל שוב, ברור שלא עובד כתב את זה. גם אם זה אמיתי, אולי הוא סיפר הכל לסטלה והיא כתבה כאן בשמו...)

[פלוני_אלמונית*]

אהבת עולם, בבקשה מספיק. לנו לא משנה אם כתובות פה עובדות מוצקות או לא, כולן נהנות מהסיפור המרגש והמותח.

[מיסטית*]

זה לא תוכנית ריאלטי פה. אף אחד לא מתחייב למציאות במדיום הזה. זה היופי. לדעתי.

[מיסטית*]

אהבת עולם, בעיני זה נוגע ללב (ובבקשה לא לקרוא את זה בהקנטה או בהתנשאות. פשוטו כמשמעו) הצורך שלך להצמד לעובדות.
אני חושבת שבסופו של דבר, מה שיש זה האינרפטציה שלך את המילים. האפקט שלהם עליך.
גם ספר או סרט הם לא מחויבים במציאות.
נראה לי שבלוג זה מדיום אחר לעשות בדיוק את זה.
להשתחרר. להמציא את עצמך מחדש. לכתוב. לקרוא. להגיב. איזה יופי.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אהבת, העיקר שהיא כותבת..
לא אכפת לי אם היא פיקציה, או עובד, או החתול של שרדינגר. (;-))
העיקר ש: (כמו שעדינה היטיבה לנסח):
"מרגישים את הנשימה שלה בין המילים וזה מרגש ונוגע עמוק מאד". וגם מהפנט וממכר.

[אהבת_עולם*]

אז מה, ולי זה כן חשוב, אז אל תגידו לי מה להרגיש או מה לכתוב.
בעיניי יש הבדל גדול אם עובד בעלה נכנס לבלוג וכתב - שזה דבר מדהים ומרגש בכל מובן שהוא,
או שהיא תמללה אותו - שזה גם יפה, אך בצורה לגמרי אחרת.

[מיסטית*]

ואולי היא ועובד הם בכלל לא אנשים אמיתיים. אלא דמויות.
ואולי הם כן- אבל זאת רק זוית. חלון.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אהבת,
כתבת: מצטערת לקלקל, אבל זה לא עובד .
גם לי, כשקראתי את עובד, היה ברור שזו אותה הכותבת. לצד ההכרה בכך, מיד נזכרתי במשפט שלה, הקצר והקולע:
המילים הן החברות הכי טובות שלי. הן יצורים חיים.
שניה אח"כ כבר ZqXmBy1]טיפסתי מאחור עם הראש בעננים ונעלמתי qOQ[/po]
ככה שאותי, זה בכלל לא מאכזב. להיפך.

[לונה_פארק*]

"העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת"
עמוס עוז

[ריש_גלית*]

העובדות יכולות להיות האויב הגדול ביותר של האמת (-: וואללה.
_{(בזמן האחרון, מכל מיני סיבות, התחלתי קצת לתעב את המלה הזאת "אמת")}

סטלה ועובד, אתם זוג כלבבי . בבקשה תמשיכו לשתף אותנו ככה בחיים הפרטיים שלכם, כמו בסרט צרפתי עם זיעה של המזה"ת.

[עדינה_ניפו*]

אני מקווה שזה לא אומר סוף לסיפור היפייפה הזה...
בכל מקרה תודה תודה תודה

המילים הן החברות הכי טובות שלי. הן יצורים חיים.
אכן. מזדהה עם זה בגוף.

ושוב תודה

[חלוקית_נחל*]

סטלה ועובד, אתם זוג כלבבי . בבקשה תמשיכו לשתף אותנו ככה בחיים הפרטיים שלכם, כמו בסרט צרפתי עם זיעה של המזה"ת.

[שיר*]

הכל בתוכינו

דמויות שלמות
עולמות גועשים רצונות מלאי כל טוב.

הכל מראה .

משתקפת
בעינים שנתננו לה
להראות
להפיח רוח במה שאנו
בכל רגע.

הכל"גלוי ונעלם"

והכל במחשבה
בחלום

איך עולם שלם קיים
מעבר לדלת
חלון
מבט

ומיהו המתבוננן
ומיהו ומשתף

ומיהו המשתתף?

[פלוני_אלמונית*]

סטלה. תחזרי.
@}

[דגנית_ב*]

S1A0p0F]סטלה, תחזרי iH8[/po]

[ענת*]

דגנית, גדול

[שיר*]

מחכה שתחזרי

[לי_אורה*]

מחכה שתחזרי

[ריש_גלית*]

דגנית, גדול, תודה על האסוציאציה הזאת. (-:

[שבע_יהלום*]

היה לי כל כך מוזר לראות במקום הזה
שהוא ריחוף עיקש בין שמיים לארץ
את השם של שדרנית הרדיו טל ארגמן שהיא חברה קרובה.

[ריש_גלית*]

ריחוף עיקש בין שמיים לארץ
איזה יופי של תיאור.

[סטלה*]

חלמתי ששכחתי .
הכל. כמו בסרטים האלה ,
שהגיבור חותר בהם לעבר ההיזכרות ,
חזרה לזרועות הזהות שלו .
זה לא מה שאני עשיתי .
לא ניסיתי להיזכר. להפך ,
שמחתי, להשתחרר מכל מה שידעתי .

בחלומי הייתי עם זה שאהבה נפשי .
הכרתי אותו לפי הקפיצה הקטנה בליבי .
לא ידעתי מי הוא או מי אני, אבל
לא היתה בנינו זרות, היתה קרבה
שנוצקה כמו זהב מותך לתבנית עתיקה .
הוא נישק אותי .
נשיקה ראשונה .
קצרה ואז ארוכה .
הרגשתי איך אני מסמיקה
מהאוזניים ועד לדופק בין הרגליים .
שלחתי יד אמיצה ונגעתי בזקן, בחזה
בזקפה, התחממתי כמו מיין, כמו בתולה .
ואז היינו בחוץ מתחת לשמיים .
הרמתי את החולצה והגשתי לו את השדיים
כמו מתנה. הוא ליקק לי את הפטמה .
ואז את בית השחי. ובין השכמות .
הוא השכיב אותי עם הגב על האדמה
ונשכב מעלי והתרגשתי ממה שידעתי
שיקרה עכשיו. כשהוא חדר הלב שלי עצר לרגע .
גם הוא עצר. וחיבק אותי בשתי ידיים ,
הוא אמר אני אוהב אותך
ואז אמר את שמי וחשבתי שיש לי
השם הכי יפה בעולם. ונזכרתי .
והתעוררתי לידו במיטה .

[פלוני_אלמונית*]

ללכת לאיבוד ולחזור.

[ציפורי*]

אח...

נפלא.
הדבר היחיד שפוגם בשלמות הוא החשש שזה הסוף. אני גרועה בלהיפרד מסיפורים טובים.

[עדינה_ניפו*]

הדבר היחיד שפוגם בשלמות הוא החשש שזה הסוף. אני גרועה בלהיפרד מסיפורים טובים.
בדיוק.

[סטלה*]

http://www.youtube.com/watch?v=DQk3wyFG6Fg

שיר לתודה ופרידה

[ענת*]

טוב, אם משהו בי לא נמס לגמרי עד עכשיו מהיומן הזה אז הוא נמס עכשיו.
תודה רבה לך אשה נפלאה, סופרת נדירה, על מה שנתת פה.
מאחלת לך עוד ועוד מהאהבה שלך, תמיד.

[ריש_גלית*]

להתראות... )': (-:

[ריש_גלית*]

סטלה די מָרֶה - כוכב ים
שיר של לוּצ'וֹ דָלָה, רוק-פואטי איטלקי משנות השבעים-השמונים (שורה מתורגמת: סטלה של ים, בין הסדינים, הספינה שלנו לא שטה - היא עפה, עפה, עפה...)
לסטלה ועובד באהבה.
_{(מוזמנת למחוק אם לא בא לך טוב).}

[מיכל_בז*]

סיפור כל כך יפה. קראתי אתמול את כולו והרגשתי איך מתרחב לי הלב.

תודה רבה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

בסוף כל הדרכים מובילות אל לאונרד כהן.
לגמרי .
ניסיתי מילים כמו סמיכה, הבילה, הזויה, נמסה, כדי לתאר את התחושה שסגנון הכתיבה שלך יצר בי.
אני חושבת ש הקטע הזה מצליח לתאר, את מה שהמילים לא
^{מה דעתך על התמונה לכריכה?}
תודה גדולה על היומן (היפהפה) של סטלה רומנו.

[סטלה*]

תודה על השירים
על התגובות

[שבע_יהלום*]

לא הייתי מהקוראות הקבועות.
בהתחלה אפילו פחדתי מהיומן הזה.
בהמשך, כשכן קראתי, הרגשתי שאני קוראת משהו מיתולוגי. לא מיתולוגי הרקולס. מיתולוגי מיני ומוסקוביץ
אהבה כמו שאני אוהבת.

כפות הידיים שלי תמיד אדומות. בהריונות אפילו יותר. עובד מנשק אותן בלב ליבן האדום.
זה מה שהלב והידיים האדומות שלי שומרים אצלם.
תודה.

משאירה לך שיר של l7fDE]העוגן שלי hKZw0[/po]
להאזנה בפרקדן של כל העצמיות.

[אירוטי_הייקו*]

לסטלה


אמרת - ביפן
עושים אהבה לאט
יותר מצבים


חשבתי - צבים
נעלמים אם מפנים
מבט לרגע


לחשתי - תשבי
על הזין שלי, פה
השמש עולה

[ריש_גלית*]

(-:

[מיכל_בר*]

כישרון הייקו עולה ופורח!!!

[פלונית*]

פה השמש עולה..

[מצ'רה*]

קראתי הכל שוב
וזה פשוט נפלא

[פלוני_אלמונית*]

לא הבנתי כלום
אולי מישהו יסביר לי?
השאלות של אהבת עולם דוקא טובות
בעיקר לא הבנתי את הסוף

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עצוב!

[יעלי*]

תודה שהוחזר למה חדש...
קראתי הכל שוב. איזה עונג.