הלידה שהיתה והלידה שתהיה

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים
סיפור הלידה השניה מתחיל בהודעה מתאריך 09.03.2008 שעה 09:53}

[דגנית_ה*]

זה זמן רב שאני מנסה, אך לשווא, לעבד (ואולי לאבד) את חווית הלידה שלי.
לידה ראשונה.

הגעתי מלאת ציפיות. ידעתי שהכל יהיה בסדר. רציתי לידה טבעית. מאאאאאאאאוד.

לא רציתי התערבויות. אבל מאוד רציתי הנחיות: איך דוחפים? מה עושים?
קורס הכנה ללידה: רציתי, חשבתי והתחרטתי. בשיא אדישותי, טפשותי, תמימותי הייתי בטוחה שאסתדר לבד. איך? אמרו לי שקורס הכנה ללידה לא תורם בכלום... האמנתי... היום אני יודעת שאני לא עוברת לידה נוספת ללא קורס הכנה.

והנה הסיפור:
יום שישי, 23:00, לוקחת לידי את "הספר עם הגלגל" - אז הוא היה התנ"ך שלי. היום... רוצה ללמוד עוד, והרבה, לפני הפעם הבאה.

וקוראת, סתם, ליתר בטחון, שוב את החלק של פקיעת מי שפיר - פתאום השתעלתי שיעול קטן ו... ספלאש! מים!
קפצתי מהמיטה וצעקתי לאא!
האיש שלי שואל, מה קרה? עניתי... פקעו לי המים. אוי, אבל מה עם הצירים? מה יהיה?
כמובן שבדקתי ווידאתי שמדובר במי שפיר ע"י טיפ שקיבלתי, החלפתי בגדים וטסנו לביה"ח (פחדתי מזיהום).
הגעתי לביה"ח, קיבלו אותי והכניסו אותי לחדר המתנה.
למרות שסיפרתי שירדו לי המים וסיפרתי גם שבדקתי את זה עם טמפון וכו'... למרות זאת, נכנסה אחות ובדקה לי את התחתונים כל 15 דק' בערך.
שאלתי, מה קורה? הרי יש לי ירידת מים, מה עושים?
כמובן שלא נעניתי. חייכה והלכה.
כולי רועדת, מקור ומהתרגשות מחכה לבאות... ואז נכנסת אותה גברת ומודיעה לי לשבת בחוץ ולהמתין לרופא... אז המתנתי, והמתנתי והמתנתי... על כיסא, חושבת אולי אלך? אולי אטייל בינתיים?
ואז הגיעו הורי מהדרום הרחוק, ממתינים יחד איתי וארבעתנו תלויים באויר. אין בא, אין הולך, אין מדבר. דממה.
אחרי זמן מה, חוזרת האחות ואומרת: "הרופא לא יקבל אותך, בואי נכין לך חדר".

הלכתי לחדר.

המתנתי....

הגיעה רופאה כדי לבדוק אותי. ביקשה שאחזיק אגרופים מתחת לישבן ו... "אייייי, אי , אי , אי , כואב לי" אמרתי לה.
"אמרתי לך: אגרופים מתחת לישבן", ענתה.
"אבל, כוא.." ניסיתי שוב
"אגרופים מתחת לישבן!" נבחה.
<חרקתי שיניים>

יצאה.
נכנסה אחות (אולי מיילדת).
שלום קוראים לי ס', הרופאה ביקשה לתת לך זירוז דרך הוריד, טיפה כל דקה. אחבר אותך.
הכניסה מחט ליד, שטף דם. ניסתה ימינה, שמאלה.. "אוי, הוריד שלך מפותל" (בינתיים, היד התנפחה, ואמא שלי כמעט התעלפה).
אמרתי, "זה בסדר, אבל בכ"ז כואב, נסי בבקשה את הכפל במרפק". הצליח!

עבר זמן...
ואז צירררררררררררררר. מה זה? איייייי! זה לא אמור לכאוב ככה פתאום? בכל מקום קראתי שזה הדרגתי, מה קורה פה?
ואז מנוחה. אני מנסה לזוז ואז אייייייייי!
קר לי, כואב לי כל כך. אני נאנחת ואנחותיי הולכות וגוברות.
אמי מלטפת מדי פעם, מפחדת לגעת בי. אני לא מספיקה להתאושש מציר אחד וכבר מגיע האחר. אני רועדת מקור.
בסוף מתאמצת מאוד מבקשת מהאיש שלי, לך לאחות, קר לי, אולי היא תוכל להחליף לי סדין? אני רטובה לגמרי מהמי שפיר!

האחות ס' מגיעה:
"מה זה? לא, לא לא! אני לא אכנס כל שניה ואחליף לך סדינים. יש לך כאן מגרה עם פדים. הם יספגו את המים".

החליפה סדין.
ביקשתי סליחה (והיום אני שואלת את עצמי, למה סליחה? למה לא ארזתי חפצים, למה לא הוצאתי את הפיטוצין ולמה לא הלכתי משם?).

לא זוכרת אם שמתי פד. האמת לא יכולתי לזוז. ניסיתי להזיז רגל אבל אז הגיע ציר. ניסיתי להזיז עוד רגל ואז הגיע עוד ציר.
אחרי כמה שעות של כאב נוראי, כבר עלה השחר. ביקשתי מהאיש שלי לקרוא לאחות ס', לבקש אפידורל.
אמרתי: אני לא בטוחה שאחייה אח"כ, אלה כאבי מוות!
האחות ס' אמרה לו שהיא שומעת את אנחותי עד לעמדה (אז למה לא באת????? אולי אני באמת עומדת למות?)

באה האחות ס', בדקה אותי (כואב, כל כך אגרסיבית). גם היא: "אגרופים מתחת לישבן!" (אבל איך אפשר לזוז כשאין כמעט מרווח בין הצירים?)
אחריה הגיעה האחות ד', מלאך בלבן. ברוך הסבירה שיש לי פתיחה של 3 ס"מ ואפשר לעבור לחדר לידה לאפידורל. אבל לשם כך צריך את הרופאה ואני צריכה לחתום על טפסים.

הגיעה רופאה אחרת (לצערים לא זוכרת את שמה, מקסימה!), ביקשה לבדוק אותי. התחננתי, :"לא! בבקשה לא! זה כואב נורא!"
"אני יודעת", ענתה, "אבל אני חייבת, בשביל האפידורל."
הסכמתי.
אמנם כאב, אבל פחות. כי במקום לדחוף יד חזק ומהר, עשתה זאת בזהירות, לאט תוך ניחומים...
חבל שהמיילדת ד' ורופאה הזו לא ליוו אותי בהמשך... אז אני בטוחה שהלידה היתה נראית אחרת.

הפסיקו את הזירוז - אחח! איזו הקלה! סוף סוף הפוגה ארוכה יותר בין הצירים.

נכנסה המיילדת ו': "שלום , קוראים לי ו', המרדים מתעכב בחדר ניתוח, מקווה שיסיים מהר. בינתיים נחבר אותך למוניטור" אמרה בלי להביט בי.
חיברה אותי למוניטור.

בינתיים הצירים מתגברים וכואבים מאוד. אני זזה מצד לצד, מתהפכת מנסה להקל על עצמי. המוניטור זז.
האחות ו' נכנסת: "מה קרה למוניטור? " שאלה.
"כן, הוא קצת זז" עניתי.
סידרה את המוניטור ויצאה.

חזרה מאוחר יותר (ביקרה אותי אחת לשעה במקרה הטוב) עם הרופא המרדים.
הרופא הסביר את התהליך והדגיש שברגע שיש לי ציר לא לזוז אלא לאמר לו קודם.

התחיל בתהליך ובינתיים הרופא מקשקש לו עם המיילדת. ואז... "ציר, היי, ציררררר" אני אומרת ונאנחת " איי, אחח, אמממממ... "... אין תגובה מצד הרופא או המיילדת.
לא שמעו... טוב, לפחות הצלחתי להחזיק את עצמי ולא זזתי, אחרת...

מהרגע שיצאו מהחדר, עיניי על המוניטור. הדופק יורד, ויורד... ואף אחד לא נכנס. ניערתי את הבטן, הדופק חזר. כך במשך זמן רב. לאחר כשעה, אולי יותר, נכנסת המיילדת ו': "מה קורה עם המוניטור??? אוףף, אי אפשר ככה! אחבר אותך למוניטור פנימי.

ברור מהתאורים שלי שאני כבר מזמן לא שם. רק הגוף שלי.
להיות רצוייה זה הדבר האחרון שאני יכולה לאמר שהרגשתי שם.

בכל אופן, המיילדת הזו חיברה את הגוזלית שלי למוניטור פנימי, והתברר שאני בפתיחה מלאה.
"ואיפה הראש?" שאלתי
לא ענתה.
"קראתי שאם הראש בספינה + 3 זה אומר שהעוברית כמעט בחוץ, לא?"
"כן" אמרה. "ונצטרך לנתק אותך מהאפידורל." (אמאל'ה!!! שוב הצירים האלה!!!)
ניתקה.
שיכלה את רגלי (כמו שיושבים רגל על רגל).
"תתחילי לדחוף." אמרה והחלה ללכת לכוון היציאה מהחדר.
"אבל רגע, אני לא מרגישה כלום ולא יודעת...".
לא ענתה. יצאה.

התחלתי לדחוף.
נזכרתי שקראתי שצריך לדחוף בכל פעם שיש ציר - רק לא זכרתי אם זה באמצע הציר או בתחילתו.
דחפתי קצת ואז התחילו חששות: "ומה אם אני דוחפת לא נכון, הרי אני לא מרגישה כלום בגלל האפידורל", "ומה אם אקרע?", "ומה אם הגוזלית תעוף?"... אבל לא היה את מי לשאול.

כעבור שעה נכנס הרופא.
"נו, מה קורה?" שאל
" אני צריכה לדחוף, אבל לא יודעת איך".
"תדחפי תדחפי." בלי להסתכל.
באה האחות. אני כמובן לא נשארתי באותה תנוחה.
"לא, את צריכה לשכב ככה::" וסידרה את רגלי לתנוחה שרצוייה לה בלי הסברים מיותרים.
"אבל אני לא יכולה לדחוף ככה" אמרתי.
"לא, ככה זה טוב". רגע, את עם חום גבוה, בואי נמדוד." מדדה. החום עלה ל-38.3. קיבלתי אקמול, אני חושבת, ונתנו לי גם חמצן.
ואז הלכה.
"אני מצטער" אמר הרופא, "אבל אם לא תדחפי ולא תהייה התקדמות, נאלץ להשתמש בואקום".

אמר, ויצא מהחדר תוך כדי מלמולים מצדי שאני לא יודעת לדחוף ואף אחד לא מסביר כאן כלום.

כעבור שעה חזרו.
תשכבי, אמרו.
שמעתי קליק, קליק

"תדחפי."
דחפתי.
"תדחפי עוד, עוד עוד עוד... יופי!!!"
"מזל טוב"
פתאום אני רואה אותה. אדומה כולה מהדם, מונחת על בטני!
וואו! קטנטונת, מכווצת.
ליטפתי את גבה.
כמה שניות ולקחו אותה. הכל בשקט, בלי מילים.
_

חייבת אתנחתא מהתיאור הזה.
חייבת לאמר שאפילו עכשיו, שנתיים וחצי אחרי, כואב לי בעומק הלב והקיבה. הבטן מתהפכת כל פעם מחדש והדמעות מציפות.
חשבון נפש עולה שוב ושוב ושוב, איך הייתי כל כך מנותק מהלידה הזו?
למה לא הצלחתי לדבר וכל הזמן מילמלתי?
כל מי שמכיר אותי יודע שאני כזו שלא מפסיקה לדבר. מאוד תקשורתית. יודעת להסביר דברים בצורה ברורה.
איפה הייתי?
מאיפה חוסר האונים הזה?
איזה מין אמא הייתי בלידה הזו? במקום להגן על הילדה שלי, הבאתי אותה למצב של ואקום!!!
והצוות הקר והמנוכר הזה, איך הרשיתי להם להתנהג כך?
הרגשתי אויר. ממש לא הייתי שם!
_

הגיעה רופאת ילדים. נחמדה. "יש לך ילדה מתוקה ומקסימה, אמרה. רוצה לראות אותה?"
"בטח", "כל כך חיכיתי לרגע הזה" אמרתי.
הגישו לי אותה עטופה ונקיה. כמובן שלא כך תארתי לעצמי את הרגע הזה. הייתי בטוחה שאקבל אותה עם כל הבלאגן של הורניקס, חבל הטבור ערומה ומתוקה... וישאלו מתי לחתוך... אבל לא היה זמן, הם הרי היו צריכים ללדחוף לה ולי עוד דברים.

שתי עיניים גדולות וכחולות ויפות הסתכלו עלי וסקרו את החדר חלופות. למרות הכל, יצאה רגועה וברורה ויפה ומקסימה.
ואז אמרו, הגיע הזמן

אבל זיהינו אצלה קצת קשיים. אנחנו הולכים לעזור לה קצת. אבל הכל בסדר.
בינתיים הוצאתי את השיליה. הרופא התחיל לתפור.

תוך כדי שאל אותי אם יש לי גנים ג'ינג'ים. לא הבנתי מדוע אז שאלתי.
"מפני שלג'ינג'יות בדר"כ יש נטיה לרקמות קשיחות" אמר
שאלתי אם שלי קשיחות. ענה שכנראה שכן (אחרת איך יצדיק את הואקום???)
ותפר ותפר ותפר.

היום איני מבינה שהרקמות שלי לא קשיחות ולא כלום. פשוט לא דחפתי כי אף איש מקצוע לא היה לידי.

המשך יבוא.

[דגנית_ה*]

נסי בבקשה את הכפל במרפק". הצליח

קפל, כמובן...

[תבשיל_קדרה*]

אל תקחי את זה על עצמך. זה לא "איזה מין אמא את", אלא "איזה מין צוות אטום הם".
לפעם הבאה, שאת יודעת שככה עלול להיות בבית חולים, וש"הספר עם הגלגל" לא נותן לך די ידע, את יכולה להתחיל לאסוף ידע "חתרני" בשביל לדעת מה לומר לצוות הבא שיפגוש אותך.

[ההולכת_בדרכים*]

היה לי ממש קשה לקרוא את התיאור הזה, הדם עלה לי לראש!
את יודעת, אילנה שמש המיילדת שלי אמרה לי שמזל שילדתי בבית כי בבית חולים ממש "מסמנים" מראש את הג'ינג'יות.
לא ייאמן! מצאו להם עם מי להתעסק! (:<
זה שאת יכולה לראות בדיעבד איפה הטעו אותך או איפה היה חסר לך מידע זה כבר מצוין.
ללידה הבאה את כבר תגיעי אחרת!
אני מאוד ממליצה לך על תיקון לידה עם אשת מקצוע, משהו שייגע גם ברמה הרגשית של המוכנות ללידה ולא רק הטכנית.
אם זה מעניין אותך אני יכולה להסביר למה אני בדיוק מתכוונת.

[דגנית_ה*]

ההולכת בדרכים ותבשיל קדרה - תודה רבה רבה על התמיכה

כן, ברור לי שבפעם הבאה אגיע ללידה עם הרבה יותר ידע, כח, ביטחון עצמי ומקווה שאת ההלם אשאיר מחוץ לחדר.
אני אפילו שוקלת לידת בית. רק שאני צריכה שהאיש שלי יהיה רגוע, מפני שהוא מאוד חושש מתקלות מחוץ לכותלי ביה"ח רחוק מהציוד הרפואי והרופאים... עכשיו אני צריכה להסביר לו שבמקרה של הלידה של שושה שלנו הרופאים הם אלה שסיבכו אותה ולא ההיפך...
ואני, ממה אני חוששת? אני חוששת מלידה. נקודה.
אמשיך לקרוא את כל מה שאוכל רק לקרוא בבאופן ובכלל ברשת, בתקווה שאוכל להשיג חומרים מרגיעים (חומרי קריאה, כמובן
) ואולי אפילו נגיע להחלטה ביתית...


_אני מאוד ממליצה לך על תיקון לידה עם אשת מקצוע, משהו שייגע גם ברמה הרגשית של המוכנות ללידה ולא רק הטכנית.
אם זה מעניין אותך אני יכולה להסביר למה אני בדיוק מתכוונת._

אשמח מאוד לדעת יותר על תיקון לידה ואולי גם לקבל המלצה על אשת מקצוע רגישה וטובה. אני זקוקה להמון אמפטיה, כי עד היום לא ממש פרקתי את זה כמו שצריך.

המשך שבת מקסימה
ושוב תודה
דגנית

[דגנית_ה*]

בקשר לכעס על עצמי: כעסתי שלא ידעתי מספיק, שלא עמדתי מספיק על שלי. אם הייתי עומדת על שלי (לידה טבעית), לא היה זרוז -> לא היה צורך באפידורל ולכן הייתי יכולה לדחוף וללדת ללא ואקום. וכך שושה היתה נולדת ללא צורך באוהל חמצן... וללא קאפוט (למרות שהיא היתה יפהפיה גם עם הקאפוט).

אבל זה לא מוריד מאחריות הצוות להיות אנושיים, ולהתייחס ליולדות כאל בני אדם ולא כאל אובייקט. לשתף אותן בקבלת החלטות תוך מתן אפשרות לבחור מכל האופציות. להסתכל ליולדת בעיניים כשמדברים איתה ואם היא נראית מאופסת אז בטח ובטח שלא לאיים עליה, אלא לנסות לעזור!!!

על הלידה שתהייה - יש לי המון תכניות...
מצד שני, אומרים שאסור לתכנן... וחוויתי זאת על בשרי בלידה ...

לילה טוב בינתיים

[POOH_והתוספות*]

_חייבת אתנחתא מהתיאור הזה.
חייבת לאמר שאפילו עכשיו, שנתיים וחצי אחרי, כואב לי בעומק הלב והקיבה. הבטן מתהפכת כל פעם מחדש והדמעות מציפות.
חשבון נפש עולה שוב ושוב ושוב, איך הייתי כל כך מנותק מהלידה הזו?
למה לא הצלחתי לדבר וכל הזמן מילמלתי?
כל מי שמכיר אותי יודע שאני כזו שלא מפסיקה לדבר. מאוד תקשורתית. יודעת להסביר דברים בצורה ברורה.
איפה הייתי?
מאיפה חוסר האונים הזה?
איזה מין אמא הייתי בלידה הזו? במקום להגן על הילדה שלי, הבאתי אותה למצב של ואקום!!!
והצוות הקר והמנוכר הזה, איך הרשיתי להם להתנהג כך?
הרגשתי אויר. ממש לא הייתי שם!_
כל כך כל כך מזדהה...
ככה בדיוק הרגשתי רוב הזמן בלידה הראשונה שלי.
שגם אצלי הסתיימה בואקום.

אשמח מאוד לדעת יותר על תיקון לידה ואולי גם לקבל המלצה על אשת מקצוע רגישה וטובה
אני גם עשיתי תיקון לידה..
[מקווה שאני עוברת על מדיניות הםרסום באתר או משהו אבל] אני עשיתי אצל שרי קרוכמל שהיא מיילדת במאיר
ומנהלת מרכז "אמא אדמה" בהוד השרון ומטפלת בדמיון מודרך [ובטח יש לה עדו איזה כמה תארים ששכחתי..] והיא אשה מופלאה ....
עשינו איתה שתי פגישות - באחת האיש היה איתי [הרי גם הוא יצא בטראומה מהלידה].
ועשינו שיחזור לידה כל אחד מהצד שלו עם נקודת המבט שלו וסיפור הלידה מהצד שלו [הסיפורים שלנו היו די דומים].
עברנו איתה על כל פסיק ונקודה בסיפור - מה אני הייתי יכולה לעשות אחרת.. מה יכולנו לדרוש מהצוות לעשות אחרת..
מה המלווים שלי היו יכולים לעשות אחרת... בקיצור כל נקודה ושלב בסיפור..
זה עזר מאד לרגשות האשם שלי - של "איזה מין אמא הייתי בלידה הזו? במקום להגן על הילדה שלי, הבאתי אותה למצב של ואקום!!!"
וגם לשלו.

פגישה שניה הלכתי לבד והיא עשתה לי דמיון מודרך - אני חייבת לציין שעד אז ממש לא התחברתי לנושא אבל החלטתי לתת לה צ'אנס.
זה עבד כל כך טוב שהשתמשתי בזה בלידה השניה שלי.

בכל אופן התיקון והעיבוד הזה עזר.
יכולתי להמשיך את ההריון השני כשהלידה הראשונה נשארת במקומה ואני פנויה להתכונן ולעבור לידה שניה.
עשיתי כמובן עוד המון עצמית לפני הלידה השניה.
והלידה השניה הייתה נפלאה ואחרת לגמרי - את יכולה לקרוא בדף שלי.

בכל אופן ממליצה לך בחום לטפל בעצמך... לא לחכות להריון הבא...

[דגנית_ה*]

תודה רבה POOH, אכנס לאתר אמא אדמה ואמצא את הפרטים של שרי.

מעציב אותי נורא לשמוע שיש עוד לידות כאלה.

ואת יודעת מה זה אומר בעיני?
שלא סתם הישראלי המצוי שונא להיות "פראייר". מפני שאם אתה שותק, אז מנצלים אותך או במקרה הטוב "רק" שוכחים אותך. אני בטוחה שאם הייתי "מנערת" את הצוות באיזו צעקה (כמו שעשה אחד מבני הזוג של היולדות שילדו איתי), הייתי מקבלת יותר יחס. אבל מפני שהייתי ילדה טובה, הם פשוט התעלמו.
אני רואה את זה בהרבה מקומות, וזה עצוב.

ולכן, כל הלידות האלה, בהן לוקחים ממך את הזכות להחליט על עצמך נובעות מניצול הצוות את היולדת: אהה, היא לא מתלוננת? יופי, נעשה מה שנוח לנו ולא מה שנוח לה... יופי של מקצוע בחרו להם, ממש מתאים לשיקולים כאלה!!!

אוף כמה כעס. מקווה שזה לא מעייף אף אחת.
(אני פשוט עייפה מלכעוס, ולכן אני כותבת. בדר"כ כתיבה מרגיעה אותי.)

[אני*]

דגנית, זה פשוט נשמע שאת מתארת את הלידה שלי! ... יכול להיות???
צוות אדיש, בדיקות כואבות, ביקור אחת לשעה-שעתיים, סדינים רטובים שלא מוחלפים, מיילדת שאומרת "תדחפי" ויוצאת, ("אבל אני לא יודעת מתי" ו"אם אני עושה את זה טוב". היא כבר לא שם כדי לשמוע...) ואקום.
נשאר רק לברר את המקום. בלינסון???

[דגנית_ה*]

הי אני,

נשאר רק לברר את המקום. בלינסון???
לא אבל מאותו איזור... תה"ש.

כנראה שמיילדות טובות וצוות רגיש בחדרי לידה צריך לחפש היום עם פינצטה...

אגב, רק כדי לא להשאיר את ביה"ח מושמץ - חברה שלי ילדה שם מאוחר יותר וסיפרה על יחס מצויין (אחרי שציידתי אותה בסיפור המפורט שלי ובעצות מפה להודעה חדשה כמו: תצעקי, והרבה!)...

האמת היא, שלכל בי"ח יש את הסיפורים שלו, הטובים והרעים.
מה שמשאיר אותי עם המסקנה החשובה: להגיע לכל טיפול שהוא מוכנים עם כמה שיותר ידע. לקרוא המון כדי לדעת מה לשאול, ואיך לקבל החלטות בנוסף לצוות. לא להשאיר להם את ההחלטה.

מאחלת לנו לידה מתקנת.
דגנית

[אלמונית*]

אני קוראת אותך, ונזכרת בלידה הראשונה שלי. ההריון עבר בקלות, וחשבתי שהלידה תעבור גם היא בקלות בהתאם. הייתי בטוחה שאני יודעת כל מה שאפשר על הריון ולידה. ברוב בורותי האמנתי שהספר עם הגלגל, קורס הכנה מטופש של טיפת חלב ושיטוט בפורומים קונבנציונלים ברשת יכינו אותי היטב לרגע האמת.
הלידה התחילה בירידת מים בלי פתיחה ובלי מחיקה, לא עברה חצי שעה והייתי שכובה על המיטה מחוברת לאורך כל הלידה לזרוז, אינפוזיית נוזלים, מוניטור, בין הרגליים הוחדר בלון, קצת יותר מאוחר גם אפידורל (שהוחדר לגבי פעמיים ובשתיהן לא עבד).
הכאב היה מחריד, עוד מתחילת הלידה אמרתי שאני לא שורדת את הלידה הזו, האמנתי באמת ובתמים שאני עומדת למות, שעות ארוכות שכובה על הגב, מרגישה הכל, לא יכולה לזוז בגלל כל החוטים האלה, מפוחדת עד אימה.
אחרי הלידה כעסתי, כעסתי על הצוות שלא הסביר לי שיש עוד אופציה - לחכות לצירים הטבעיים שלי שיגיעו בזמנם, בהדרגה, גם אם אני בסוף שבוע 41.
כעסתי על המיילדת המטומטמת שאסרה עלי לנוע, שנתנה לי להרגיש טיפשה, לדוגמה, שאלתי לגבי המיקום של העובר בספינות ענתה "ואם אני אגיד לך את בכלל מבינה מה זה אומר?" רציתי להניק אחרי הלידה ענתה "בשביל שתי הטיפות שיצאו לך לא כדאי להתאמץ, עדיף שתנוחי ואחר כך תנסי להניק". נתנה לי אותו לשניות ספורות והעיפה אותו לתינוקיה ואותי למסדרון להתאוששות, פצועה, בודדה, מחוברת עדיין לצינורות ולקטטר לעיני ההולכים ושבים, כשהם, מול עיני, מתעסקים עם היולדת הבאה בבית החרושת.
כעסתי על כל הצוות, אחיות, מתלמדות, מיילדות ורופאים שנכנסו אלי כל רגע ודחפו ידיים והחליטו בשבילי ולא הסבירו וזילזלו בי והסתכלו עלי כהצגת תיאטרון חינמית מסקרנת והם יושבים בשורה הראשונה.
כעסתי על בעלי ואמא שלי שלא שמרו עלי מספיק, שלא הבינו לבד מה אני צריכה.
והכי הכי כעסתי על עצמי. איך יכולתי לתת להם לגנוב לי ככה את הלידה שלי? למה נתתי לעצמי להתגמד ככה בפניהם? איך לא ידעתי מספיק, למה לא ידעתי אז מה שאני יודעת עכשיו?
אבל עם זאת יש גם צד חיובי. אחרי הלידה התחברתי לעצמי בצורה מופלאה שמעולם לא התרחשה קודם לכן, פתאום הבנתי איזה גוף מדהים יש לי, שעל אף הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת הצלחתי ללדת, הגוף שלי עשה נס וברא ושמר והזין והביא לעולם את הפלא הפרטי שלי. מבית החולים עברנו לבית הורי לתקופת הסתגלות קצרה, וככה הקפתי את עצמי ואת התינוק בשבט קטן משלנו, אחים ודודים וסבים, המולה טובה ומשחררת. הנקתי (ועודני שנה ושבע אחרי...) שזה בכלל עוד קסם שהגוף שלי עושה, הלינה הפכה מהר מאד ללינה במיטה משפחתית, אני איתו בבית וזמינה לו תמיד. רק חודשים אחר כך התוודעתי ל"עקרון הרצף" ונדהמתי לראות כמה טוב עשיתי שהקשבתי לאינסטינקטים שלי, לגוף שלי ובעיקר לתינוק שלי.
בקשר לתיקון לידה - ישבתי עם עצמי, כתבתי כל פרט הכי קטן שזכרתי מהלידה, מה היה טוב ומה לא היה טוב, דיברתי על זה עם בעלי ועם חברה טובה, חשבנו על מה יכולנו לעשות אחרת, ומה הייתי רוצה שיקרה, ולאט לאט שיחררתי את הכעס והתסכול, יותר נכון זה פשוט השתחרר מעצמו. וגם פינה מקום למחשבות על הריון ולידה נוספים.
כך שאולי לא היתה לי חווית לידה טובה, אבל היא בהחלט היתה מלמדת, ואולי גם גרמה לי להיות אמא טובה יותר.
היום אני קוראת המון המון על לידות טבעיות, יש לי ראיה ברורה של מה אני ארצה ומה אני לא ארצה הלידה הבאה (בשאיפה, סודית בינתיים, ללידת בית), מקווה להפיק את הלקחים הנכונים. מאמינה שעם הרבה ידע והקשבה לעצמך, אפשר גם אחרת.
(מרגיעון: אפשר להזמין הזדמנויות...)

מאחלת לנו לידה מתקנת
אמן!

[דגנית_ה*]

היי אלמונית,

תודה רבה על השיתוף. מרגישה כאילו עברתי את הלידה הזו בעצמי, מרוב הנקודות הדומות!

אגב, אצלי האפידורל עבד מצויין.. מצויין מדי עד כדי כך שלא הרגשתי את צירי הלחץ ומכאן הואקום.

את השושה שלי ראיתי רק כ-4 או 6 שעות אחרי הלידה, אני חושבת. הייתי חייבת לחכות שהשפעת האפידורל תחלוף כי לא הרגשתי את הרגליים.

עניין התינוקיה חייב טיפול בארץ שלנו ודחוף! והטיפול שהוא צריך הוא ביטול התינוקיה או לפחות צימצום למינימום שבמינימום! לא יתכן ששתים-שלוש אחיות אדישות יטפלו בכל כך הרבה תינוקות מסכנים. זה חייב להיות מובן מאליו שהאם מקבלת ונשארת עם התינוק לכל אורך שהייתם המשותפת בביה"ח, כששניהם יוצאים שלמים ובריאים מהלידה.
כל טיפול שהתינוק עובר - לא יעבור אותו ללא אחד מהוריו, לפחות.
ו-Rooming in מלא חייב להיות מוצע לכל אם מרגע שיוך התינוק אל האם.

אלה כללי הברזל, מבחינתי.

מבחינתי, כל עוד הדברים תלויים בי ואני יכולה להשפיע, בלידה הבאה התינוק/ת שלי לא ת/ישאר לבד אפילו לא לשניה.

יום טוב ושבוע נהדר!
דגנית

[תבשיל_קדרה*]

מקווה שאני עוברת על מדיניות הםרסום באתר
אין שום בעיה עם המלצות אישייות, להפך. זו דרך העברת מידע שמאוד מתאימה לאתר קהילתי.

[דגנית_ה*]

כמה מוזר...

עוד לפני שאני בכלל להיריון (לפחות עד כמה שידוע לי...) אני כבר מתכננת את הלידה הבאה.
בקדחתנו אני יושבת וקוראת מידע באינטרנט, מנהלת רשימות, ובקרוב אתחיל לפתוח ספרים, עוד ספרים. לדעת הכל על לידה טבעית. והפעם הכל! (נו טוב, אני מתארת לעצמי שחיים שלמים לא ילמדו אותי הכל, אבל כמה שיותר).

אפילו מחברת מלאה בסעיפים יש לי... כבר מעכשיו.

מתכננת, מתייעצת, מחלקת תפקידים - שרק לא אתפס שוב לא מוכנה.

אפילו האיש שלי הבטיח שלפעם הבאה יחדד את הלשון שלו טוב טוב... כך שאם תהייה לידה בבי"ח נהיה מוכנים ל"קרב" (אם יתפתח).

ברור שהגישה הראשונית היא חיובית, אבל רק למקרה שניתקל בצוות דומה לזה שהיה בלידה ההיא.

זהו בינתיים

[POOH_והתוספות*]

מקווה שאני עוברת על מדיניות הםרסום באתר
התכוונתי כמובן מקווה שאני לךא עוברת...

בכל אופן טוב לדעת שזה מותר כי אני תמיד מתלבטת אם לפרסם כאן פרטים מלאים או לא.. תודה...

[POOH_והתוספות*]

עוד לפני שאני בכלל להיריון (לפחות עד כמה שידוע לי...) אני כבר מתכננת את הלידה הבאה.
גם אני הייתי ככה...
כשהחזקתי את הגדולה בפעם הראשונה [שעה ומשהו אחרי הלידה] כבר דיברתי איתה על הלידה של אחיה [כן.. היה לי ברור שבפעם הבאה בן]..
וגם את סיפור הלידה שלה סיימתי סמילים - פעם הבאה בבית.
וקראתי כל מה שיכולתי מאז ועד הלידה השניה.
ולהרגשתי זה עזר.. כל הדברים האלו.. הם היו חלק מההכנה ללידה השניה ביחד עם עוד דברים אחרים...

{מרגיעון - הייתי מחבק אותך עכשיו אבל אני רק מחשב..}

[דגנית_ה*]

תודה לך POOH על התמיכה.
אני כבר נכנסת לדף שלך לקרוא.
משום מה יש לי תחושה שאני מאוד אוהב להיות שם

אני מתחילה להאמין שהחוויה הקשה הזו היתה ניעור טוב לקחת את השליטה בחזרה לידיים ואת האמון באינטואיציות ובאינסטינקטים הנשיים.
קראתי איפשהו בבאופן ש"את יולדת כמו שאת חיה".

כנראה שיש שינויים שצריך לערוך לפני הלידה הבאה...לא?

ותודה על המרגיעון - חמוד

[דגנית_ה*]

רוצה לכתוב עוד משהו על הלידה - חשוב לי להעצים, להרחיב, להגדיל ולזכור את הרגע המופלא של המפגש הראשון.

עדי שלי.
השתובבת לך ברחם, בעטת, התמתחת (אפילו סבתא זוכרת את ה"בלוטה") - אבל ביציאה... נרדמת...
לא באשמתך, יקירה. מי שמכיר אותך היום יודע שלא באשמתך. הרי בנדיטה קטנה שכמותך קשה להרדים.

כן, אולי לא ממש רצית לצאת אבל אז הגיעה צלחת כזו ומשכה אותך החוצה. יצאת והונחת עלי.
קטנטונת, מכווצת, רכה ... והנה אני מלטפת אותך, יפה שלי... כל כך נעימה, חמימה... ואני מתמלאת בים של מתיקות, חום, אהבה.

לקחו אותך, שקלו אותך, ניקו אותך ושאלו אותי אם אני רוצה לראות אותך... בטח שכן, 9 חודשים ואפילו יותר חיכיתי לזה. רציתי לדעת מי הכדורגלנית שצמחה לי בבטן. מי זו שהשתוללה ועוד לפני שידענו את מינך בוודאות, הודעתי לעולם שיש לי בן בבטן... (ועד עכשיו אני שומעת את צחוקו של אלהים)?

והנה, יפהפיה שלי - את מביטה בי בעינייך הכחולות, ואז מסתכלת סביב ושוב עלי ואני מרגישה כמה שניות בהן אני מוקפת בפרחים, קרני שמש זוהרות, כוכבים מרקדים ודמעות שלא יוצאות.

הייתי כל כך עייפה שלא יכולתי אפילו להביע את ההתרגשות שלי מהמפגש. ועכשיו אני מבקשת סליחה, מתוקה שלי.
סליחה שלא הבעתי מספיק התרגשות: כמו שדמיינתי, כמו שהרגשתי באמת.
סליחה שנתקעת ולא דחפתי
סליחה שמשכו אותך החוצה עם הצלחת הזו (ואקום)
סליחה שהסכמתי שאבא יקח אותך (בהוראת הצוות כמובן) עוד לפני שהבנתי לאן. אפילו לשאול לא היה לי כח.
סליחה שלא עמדתי על כך שיקחו אותי להיות לידך במקום להיות מובלת לחדר התאוששות
וסליחה שלא בדקתי מה עם הביות והשארתי אותך כל כך הרבה זמן בתינוקיה.

אבל מתוקה שלי, היום את הילדה שלי. אנחנו כאן, ביחד, לא אוריד ממך את ידי ועיני.
את כבר כמעט ילדה, מדברת כבר כמו גדולה, ואני אוהבת אותך.

ורוצה להגיד לך תודה. כי בכל הלידה הזו, רק אותך אני רוצה לזכור. לטשטש את הכל ולשמר את הפעם הראשונה שבה התראינו ומאותו מקום להמשיך את חיינו.

אוהבת אותך כל כך
אמא

[תבשיל_קדרה*]

דגנית, איפה את גרה?
אם בשרון וצפונה (בעצם, גם אם לא, אם יש לך כח לנסוע), את מוזמנת ל-משוחחות על הריון ולידה.

[עינת_טל*]

דגנית
כדאי לך לעבור על -
איך היתה הלידה
האם לעסוק בכאב הלידה
והבלוגים של דנה ה

[דגנית_ה*]

תבשיל קדרה - אני גרה ברחובות.
השבוע לצערי לא אוכל להגיע למפגש מפני שהטרנטה שלי במוסך.
אבל אקרא בשקיקה על המפגשים. תודה רבה על ההזמנה.

עינת, תודה רבה על ההמלצות

• הבלוגים של דנה ה הם אלה שדירבנו אותי לכתוב על הלידה בכזה פירוט. הבלוגים של דנה גם עזרו לי המון וקידמו אותי בעיבוד החוויה (אולי בסוף אף אסכים לא לאבד אותה ). גם באיך היתה הלידה ביקרתי, הבלוגים מאוד מעניינים. אקרא בהם שוב, בטח יש המון דברים שפיספסתי.

תודה שאתן קוראות, ממליצות ומזמינות

דגנית

[דגנית_ה*]

אופס, חשבתי שבמשוחחים על הריון ולידה יש פירוט על המפגשים... חבל שהפסדתי.
בכל מקרה, אמשיך להעשיר את עצמי בחוויות הלידה וחוויות אחרות (היריון ואלה של אחרי הלידה) המתוארות באתר וללמוד לקחים. אני חושבת שזה הספר הכי טוב שיש: ניסיון!

[דגנית_ה*]

רימו אותי כי ההפסקות בין ציר לציר לא עזרו לי לנוח ולאגור כוחות – הן הותירו אותי פגועה מעוצמת הציר הקודם ומפוחדת עד אימה מכמה שזה עוד יכול להתחזק בפעם הבאה. (לקוח מ איך היתה הלידה )

לא שמתי לב למשפט הזה קודם.

הוא כל כך משקף את מה שעברתי בזרוז. להוסיף לזה שההפסקה בין הצירים היתה כל כך קצרה שלא הספקתי אפילו להבין מה קורה, אז עיבדתי את הציר הקודם בציר הבא. באיזשהו שלב אמרתי לאיש שלי: "אני לא יודעת אם אני אשרוד את זה, תגיד להם שינתקו אותי, אני רוצה אפידורל". וזאת אחרי שנשבעתי לעצמי שאין אפידורל! אבל הכאבים של הזרוז לא הותירו בי כוחות להתמודד עם המשך הלידה.

כן, הייתי בטוחה שאני עומדת למות.

[תמרוש_רוש]

דגנית יקרה,

אני עומדת לפני הריון, והדף שלך כל כך חשוב ומרגש.
המכתב שלך לבתך...

קראתי איפשהו בבאופן ש"את יולדת כמו שאת חיה".
כן, היה על זה דיון שלם (את יולדת כמו שאת חיה), ואני בשלב מסוים נכנסתי פנימה ואמרתי: להד"ם. זה פשוט לא נכון.
את יולדת כמו שהחֶבְרָה שלך חיה.

כי:
למה לא ארזתי חפצים, למה לא הוצאתי את הפיטוצין ולמה לא הלכתי משם?
איך הייתי בטוחה שאסתדר לבד (בלי קורס הכנה)?
והצוות הקר והמנוכר הזה, איך הרשיתי להם להתנהג כך?
כי ככה חונכת.

כי ככה חונכנו. כולנו.

• כי אף אחד לא לימד אותנו בשיעורי חינוך מיני (כן! בגיל 16 ו- 17) על הקשבה למערכת הרבייה של הגוף, על למידת מחזור הפוריות וזיהוי ביוץ, על מודעות וסת, ועל לידה.
• כי בטלויזיה לידה זה משהו שקורה על ידי ובעזרת רופאים (כל תכניות הבתיחולים למיניהן) והאשה מקסימום שוכבת וגונחת. לעולם לא בכריעה, בישיבה או בהליכה. ותמיד עם המון פאניקה וצרחות מסביב. והיא אף פעם לא הגיבורה של הסיפור, שמת לב?
• כי לידה לוקחת אולי שעתיים, או שלוש, גג ארבע. (בפעם הראשונה ששמעתי על לידה של 12 שעות, כמעט חטפתי התקף לב. וזה היה אחרי גיל 20. אחרי שלפי כל היגיון, כאשה צעירה בגיל הפוריות, כבר הייתי אמורה לדעת על לידות)
• כי הצירים מתחילים לפתע פתאום, בלי הכנה, והאשה מגיעה לבית החולים באמבולנס (הייתי בטוחה שככה זה. בחיי! והייתי בשוק כשהבנתי שבמהלך הצירים, אחרי שהם מתחילים, ואחרי שהם מתרבים, את לוקחת את עצמך עצמאית ונוסעת לבית החולים בעצמך. זה היה נראה לי הזוי לחלוטין. ככה נוסעים בלי רופא צמוד?? תוך כדי צירים??

ועוד מיליון דוגמאות להבנות שלי "מה זו לידה", שכל קשר בינן לבין המציאות הומצא על ידי אני-לא-יודעת-איזה-מנתח-גניקולוגי-@#%$&!-בשנות-הארבעים רוויות ההערצה להתערבויות רפואיות.

ולמה הלידה הראשונה שלי תהיה, עם קצת מזל, קצת יותר טובה מזו שלך?
במקרה. ממש במקרה.
כי לי היתה חברה שילדה הרבה לפני, ואחרי שנה שאלתי אותה על הלידה שלה (ארוכה, קשה, אפידורל שלא עבד), והיא סיפרה לי, ואז שלחה אותי, חדמשמעית, ללמוד את הנושא לאורך לגובה ולרוחב.
היא הבהירה לי שלידה זה דבר חשוב ושצריך להתכונן. ולהיות ביקורתיות, ולחפש אלטרנטיבות. היא לא פירטה. אבל היא אמרה לי במפורש: אם לא תעשי את זה - את תשלמי את המחיר על חוסר המודעות.
אם היא לא היתה קיימת, מה היה מונע ממני לחוות לידה בדיוק כמו שלך וגרועה ממנה? כמעט כלום.
גם האסרטיביות המפורסמת שלי לא היתה עוזרת, במצב החדש והמיוחד הזה.
הייתי חוטפת "הלם בקו"ם", ולא הייתי מסוגלת לצייץ את דעתי למישהו. תעשו מה שאתם רוצים. אני הולכת לאיבוד.

זה עניין של מזל, חמודה. לי היה אותו, תפס אותי בזמן רגע לפני הניסיונות להיכנס להריון. לך לא היה אותו, זה הכל. הגיע לך להיחשף לידע הזה בדיוק כמו לי. שתינו קורבנות של ההתייחסות החברתית הדפוקה להריון, לידה ופוריות.
ושתינו יכולות לתקן.

(())(())

[תבשיל_קדרה*]

ולמה הלידה הראשונה שלי תהיה, עם קצת מזל, קצת יותר טובה מזו שלך?
זה מזכיר לי דגנית,
שהדף הזה שפתחת, יוכל לעזור לנשים לקראת לידה ראשונה.

[תזמורת_הים*]

אני ממש מסכימה עם תמרוש ש
_ולמה הלידה הראשונה שלי תהיה, עם קצת מזל, קצת יותר טובה מזו שלך?
במקרה. ממש במקרה._
הלידה שלי היתה אמורה להסתיים בניתוח קיסרי, אם לא הייתי מגיעה במקרה לאתר הזה, שלוש שנים לפני שהיא התרחשה.
בפועל ילדתי לידה טבעית. לא קלה, אבל טבעית. וזה קרה אך ורק משום שהגעתי לאתר הזה בזמן וידעתי שצריך ללמוד את הנושא לאורך לגובה ולרוחב.
אם לא הייתי מגיעה לבית החולים מצויידת בידע מקיף וחמושה במיילדת בית (תכננתי לידת בית ולמרות שהיא לא התאפשרה המיילדת שלי הגיעה ללוות אותי בבית החולים) מן הסתם היה באמתחתי סיפור דומה לשלך, סביר שיותר גרוע.

בכל אופן, מי שאשם כאן היא לא את- איך יכולת לדעת שהספר עם הגלגל הוא הספר האחרון שצריך לקרוא לפני לידה? איך יכולת לדעת שהצוות הרפואי מקבל החלטות המבוססות על צרכי המערכת ולא על הצרכים שלך כיולדת? איך יכולת לדעת שהצוות פועל בניגוד למחקרים עדכניים בתחום המיילדות? איך יכולת לדעת שלצוות הרפואי נוח שהגעת בלי הכנה, שקראת רק את הספר עם הגלגל, שלא היה צריך להתווכח אתך ואפשר היה לעשות לך מה שרצו?

אני גם חושבת שחשוב שכתבת את סיפור הלידה שלך, וחשוב שכמה שיותר נשים לפני לידה יקראו סיפורים כאלה וידעו בזמן איך באמת צריך להתכונן ללידה, למה אסור לסמוך רק על הצוות הרפואי ומה עלול לקרות כשלא מתכוננים.

אין לי ספק שהלידה הבאה שלך תהיה אחרת לגמרי.

<אני גרה באזור שלך, אם את רוצה להפגש אשמח לספר לך על הלידה שלי ואיך התכוננתי אליה. המייל שלי בדף הבית>

[דגנית_ה*]

וואו, איזה מקסימות אתן!

_אני עומדת לפני הריון, והדף שלך כל כך חשוב ומרגש.
המכתב שלך לבתך..._ באמת? ואני חששתי שאני מפרטת יותר מדי, מעמיסה, אולי גם מפחידה. כל כך משמח אותי לשמוע שהדף שלי חשוב.

תמרוש - אני כל כך מקווה שהלידה שלך תהייה חוויה טובה. יש לי המלצה חמה חמה מאוד חמה: הדבר בעיני שהוא הכי חשוב, הוא מי סביבך בלידה. מי הסביבה הקרובה התומכת (אמא, בעל, חברה וכו') ומי הצוות המיילד. לכן אנשים מודעים מתלהבים כל כך מלידת בית: את בוחרת לך את המיילדת, האנשים הקרובים אליך נמצאים סביבך, תומכים בך, מלטפים, מחבקים וכו'
את לא מרגישה כמו "חתיכת בשר" אלא הרבה יותר משמעותית מזה.
אני מסכימה עם כל מילה שכתבת על התפישה החברתית את הלידה. סיפור הלידה של איך היתה הלידה מבטא היטב את ההתייחסות החברתית לכאב, למשל - הדחקה, הסתרה. הכאב בלידה הוא מחתרתי. ממש מחתרתי.
לי, למשל, לא היה מושג מהו הכאב זה.
היה לי ברור שיכאב, אבל הלכתי מחייכת ללידה - קטן עלי, אמרתי. ואז, כמו שד מרושע, השתלט עלי והוא זה שהוביל את הלידה, לא אני.
כשניסיתי לספר לחברותי הרווקות על מה שעבר עלי, קיבלתי תגובה של: "הלו, שכחת שהלידה הראושנה עוד לפנינו??"
לא רצו לשמוע על הכאב.
כשהן תגענה ללידה (אחת מהן בעוד חודשים ספורים) הן תצרחנה: "למה לא אמרו לי שזה כל כך כואב???"
ברור שאני מאחלת להן שהן תלדנה הכי קל שיכול להיות - כמו שסבתא שלי סיפרה לי: "תסלחו לי" אמרה, "אבל בשבילי זה היה כמו לחרבן" - למה לא קיבלתי את "הגנים" האלה ממנה???
(אולי כדאי להתריע שוב בפני זו שעומדת ללדת? אולי להמליץ לה לקרוא שוב על הכאב? הפניתי אותה לבאופן, אולי זה מספיק).
תמרוש, מה שאני מנסה להגיד בנושא של הכאב הוא שתהיי מוכנה לקראתו, תהיי מוכנה שיש שלב שכלום לא עוזר, פשוט צריך לעבור את זה וזהו. שיש דברים בחיים שצריך לדעת פשוט ל ה כ י ל ! ולא להדחיק ע"י מסאז'ים (כי עובדה שזה לא תמיד עוזר).


_זה מזכיר לי דגנית,
שהדף הזה שפתחת, יוכל לעזור לנשים לקראת לידה ראשונה._
תודה רבה תבשיל. אני מקווה שיכנסו כמה שיותר אמהות ואבות בהווה ולעתיד וישאלו כמה שיותר. אני אשמח לשתף אותם בכל חוויה שאני רק זוכרת ולעזור כמה שיותר.

רק לסייג - שאני מרגישה, למרות כל מה שחוויתי, שאני לא יודעת כלום על לידה. כי כפי שכתבתי, "לא הייתי שם". מבחינתי, הלידה הבאה תהייה בגדר לידה ראשונה. כי הלידה הקודמת לא היתה לידה שלי אלא לידה של הצוות.

יום מצויין
דגנית

[דגנית_ה*]

אורית יקרה,
תודה רבה על העידודים, אני בהחלט מסכימה שזה בדיוק מה שצריך לעשות. וזה הלקח החשוב שלמדתי מהלידה שלי -
ללמוד את הנושא לאורך לגובה ולרוחב.

וכך אני קוראת לי המון המון סיפורי לידה ובמחברת כבר עכשיו רושמת הערות. מאמינה שככל שמקדימים עם הלמידה, כך אוספים יותר ידע, כך מספיקים להפנים יותר ידע, כך מגיעים מוכנים והלידה תראה אחרת.

אשמח לקרוא / לשמוע את סיפור הלידה שלך. אוהבת סיפורים טובים עם סוף טוב

אכנס לעמוד הבית מאוחר יותר, אני חייבת לטוס עכשיו.

יום מקסים
דגנית

[דגנית_ה*]

תמרוש - אני כל כך מקווה שהלידה שלך תהייה חוויה טובה.

רק הבהרה קטנה: הכוונה היא מאחלת ולא, חלילה משהו שלילי

[תמרוש*]

ברור , לא חשבתי לרגע אחרת

[ההולכת_בדרכים*]

הי דגנית!
אני מאוד מסכימה עם מה שכתבה תמרוש רוש לגבי ההשפעה של החינוך והתרבות שלנו על מהלך הלידות.
ועדיין, הייתי רוצה לחדד נקודה מסוימת בקשר ל את יולדת כמו שאת חיה.
אנשים שונים נתקלים במציאות דומה ומגיבים אליה כל אחד בדרכו הייחודית, על פי הרגליו ונטיותיו.
זה דבר שתקף לכל מצב בחיים, והלידה בסך הכל לא יוצאת דופן בהקשר הזה.
לכן, אם את רוצה, יש את האפשרות להתבונן בסיפור הלידה שלך, כפי שאת תופסת ומתארת אותו,
וללמוד ממנו כמה דברים על איך שאת חיה, או יותר נכון- איך שחיית בתקופה ההיא.
לדוגמה- את מתארת את הגישה התמימה שנקטת בה. רצית מאוד לידה טבעית, אך מסיבה כלשהיא בחרת להאמין דווקא לחברות שאמרו שקורס הכנה לא תורם בכלום. לא גיבית את הרצון העז שלך בהכנה מתאימה.
האם את יכולה לראות מצבים בעברך שבהם נקטת בגישה דומה?
אני רוצה להדגיש שאין כאן שום ביקורת על אופן ההתנהלות שלך, אלא רק ניתוח שמטרתו למידה.
לכל אדם יש הרגלים שכאלה שהוא חוזר עליהם במצבים שונים, זה טבעי ואנושי- ועדיין, אפשר תמיד ללמוד מזה ולצמוח עוד.
אני למדתי המון דרך ניתוח של סיפור הלידה שלי.
בהחלט יכולתי לראות איך צורות התנהלות מוכרות לי באות לידי ביטוי גם בלידה ומשפיעות עליה,
וכן משפיעות על איך אני זוכרת את החוויה ואיזה טעם נשאר לי ממנה.
דוגמאות נוספות ששמתי לב אליהן בסיפור שלך-
הבהלה והחפזון שבהם יצאת מהבית מיד עם פקיעת המים.
השתיקה שלך ושל הורייך תוך כדי המתנה ממושכת ומורטת עצבים.
התגובה של אמך, שכמעט התעלפה כשכאב לך ופחדה לגעת בך.
הבקשות שלך מהצוות, שהיו מנוסחות בצורה מאוד ברורה, אך כנראה לא בטון הנכון כדי לקבל מהם תגובה.
התחושה שאת לא רצויה שם, שמתייחסים אלייך כמו לאוויר.
ברור לגמרי שצוות בית החולים עשה עבודה גרועה, אך את ומלוויך לא ידעתם איך לגרום להם לצאת מהאדישות.
אפשר לבדוק אם והיכן היו לך תחושות וחוויות דומות במצבים אחרים בחיים.
אם תגיעי למסקנה שהיו בסיפור הלידה שלך דפוסים חוזרים, יהיה לך בסיס טוב לעבודת הכנה רגשית לקראת הלידה הבאה.

אני אישית מאוד ממליצה על שרית זלצר, שפיתחה את שיטת גאיה להכנה רגשית ללידה.
היא עושה עבודה עם נשים לקראת לידה ראשונה וגם לקראת לידות חוזרות.
אבל אפשר להעזר בכל מטפלת שאת סומכת עליה, נניח פסיכותרפיסטית או אייפקית או כל תחום אחר שאת מתחברת אליו.
@} @} @}

[ניצן_אמ*]

מאד מעניין מה שאתן אומרות.
למדתי את הנושא לאורך לגובה ולרוחב שאני כבר יכולה ליילד בעצמי...
וואלה, לי זה לא עזר.

והיא אף פעם לא הגיבורה של הסיפור, שמת לב?
ראיתי פעם ראיון עם ד"ר זיגי רוטמנש (שכתבו עליו המלצות חיוביות ב-המלצות רופאי נשים) ראש מחלקת יולדות בוולפסון אם אינני טועה. והוא אמר בהרבה גאווה (אני די בטוחה שאני מצטטת מילה במילה את דבריו:) "אצלנו <במחלקה> מתחשבים גם ברצון של היולדת!"
באמת תודה רבה!

גם האסרטיביות המפורסמת שלי לא היתה עוזרת, במצב החדש והמיוחד הזה.
גם בקשר לזה, וואלה, אני לא יכולה להבטיח לך הרבה דברים... כמה שלא תתכונני, כל לידה היא שונה. בין אשה לאשה, בין הלידות של אותה אשה. ר"ל, כמה שלא תתכונני, זה יהיה מצב חדש ומיוחד.
אז יש לי רק עצה אחת לתת לך ולכן והיא:
אל תסמכו על האסרטיביות שלכן. גם אם אתן מתכננות ללדת מתחת לעץ בפתחה של מערה, רק בשביל הסיכוי שתגענה לבית חולים: קחו מלווה אסרטיבי. כזה שלא יתבייש להגיד לצוות הרפואי "לכו כולכם לקיבינימט ואל תגעו בה בלי אישור או שאני תובע לכולכם את התחת."
שיהיה בהיכון בטלפון מצדי. רק למקרה ש. אבל שמרו לכן אחד או אחת כאלה. בעיניי זה קריטי.

[POOH_והתוספות*]

וואלה, לי זה לא עזר.
גם לי לא בלידה הראשונה...

_גם בקשר לזה, וואלה, אני לא יכולה להבטיח לך הרבה דברים... כמה שלא תתכונני, כל לידה היא שונה. בין אשה לאשה, בין הלידות של אותה אשה. ר"ל, כמה שלא תתכונני, זה יהיה מצב חדש ומיוחד.
אז יש לי רק עצה אחת לתת לך ולכן והיא:
אל תסמכו על האסרטיביות שלכן. גם אם אתן מתכננות ללדת מתחת לעץ בפתחה של מערה, רק בשביל הסיכוי שתגענה לבית חולים: קחו מלווה אסרטיבי. כזה שלא יתבייש להגיד לצוות הרפואי "לכו כולכם לקיבינימט ואל תגעו בה בלי אישור או שאני תובע לכולכם את התחת."
שיהיה בהיכון בטלפון מצדי. רק למקרה ש. אבל שמרו לכן אחד או אחת כאלה. בעיניי זה קריטי._
ושוב מנסיוני בלידה הראשונה - קריטי ביותר...
למזלי בשניה לא הייתי צריכה. אבל היו שניים כאלה בהיכון למקרה ש...

[דגנית_ה*]

האם את יכולה לראות מצבים בעברך שבהם נקטת בגישה דומה?
כן, ועוד איך, ובדיוק עכשיו אני עובדת לשנות את זה. כל הלידה הזו היתה מחוץ לכל שליטה, הסתמכתי יותר מדי על עיצות, פחות הסתכלתי פנימה. לכן ה"תדרוך" שלא העברתי לקרובים שלי (או העברתי בצורה עלובה) לא הועיל בלידה.

ברור לי שבלידה הבאה אתדרך אותם שבמקרה ונתקל בצוות דומה שלא יתבייש להגיד לצוות הרפואי "לכו כולכם לקיבינימט ואל תגעו בה בלי אישור או שאני תובע לכולכם את התחת."_
אסביר (או אזכיר) להם שוב שאין מצב שאוכל לדבר בשעת צירים. אזכיר שלא משנה מה, אין התערבות רפואית אלא במקרה חירום.
אקרא, אכתוב, אשנן מקורות נוספים - מעבר, הרבה מעבר לספר אחד לא מעודכן וכזה שתומך לגמרי במערכת הרפואית עד כדי כך שהיולדת צריכה להתאים את עצמה!!!! ואללה, אני כותבת את זה ופשוט זועמת!

"אצלנו <במחלקה> מתחשבים גם ברצון של היולדת!" חה חה חה, באמת תודה רבה. לרגע לא חשבתי שמדובר בגוף שלי, ברצונות שלי, ובכלל, מי אמר שאני בן אדם עם זכויות? אם באתי לבי"ח סימן שזכויותי, רצונותי וצרכי הנפשיים (וגם הפיזיולוגיים) הם אלה של הצוות הרפואי. הצוות הרפואי מחליט מה הם, לא אני. הרי מה אני מבינה ברפואה? אז למה שישאלו אותי בכלל? ולשתף? מה פתאום? הרי אין מצב שבורה ועמת הארץ תוכל להבין משהו מתוך מה שיאמרו.

לא, אני לא חושבת שהצוות הרפואי כולו הוא כזה. אני בטוחה שיש אחרים שמאמינים (אבל באמת מאמינים, לא רק מצהירים שהם מאמינים) בזכויות אדם, ודואגים לכך. אבל משגע אותי שבמערכת כל כך רגישה יש הרבה מאוד כאלה שהם פשוט לא!

לא זוכרת איפה קראתי את זה, נדמה לי שבבלוג של דנה ה (מיילדת נולדת), שבאחת ההרצאות שקיבלה תוארה מערכת היחסים בין הצוות ליולדת כאל מערכה, לטפל באוייב וכאלה דברים מזעזעים.

אם אנחנו, המטופלים, מהווים אוייב כלפי הצוות - משהו פה דפוק עד היסוד.

אני אישית מאוד ממליצה על שרית זלצר, שפיתחה את שיטת גאיה להכנה רגשית ללידה. אשמח מאוד לקבל פרטים. בקרוב אתחיל לבדוק אפשרויות לטיפול ולהכנה רגשית ללידה הבאה. אגב, יש אפשרות לצרף גם את בן הזוג? נראה לי שחשוב מאוד שגם הוא ילמד הרבה מהלידה הקודמת. יש לי גם תחושה שהוא מלא ברגשות אשם (אול יבגלל הדרך שבה סיפרתי את הסיפור) ולי אין דרך (חוץ מלאמר לו את זה) שהוא לא אשם בכלל! לא היה לו מושג מהי לידה, וגם לי. כך שהוא לא היה מוכן ולי לא היתה אפשרות להכין אותו.

אגב, אני סוף סוף מעיזה להעיד על עצמי שאני לא אסרטיבית. אבל נראה לי שהלידה שלי לימדה אותי כמה דברים גם בהקשר הזה...

<עוד בסוף אני אתחיל לחשוב שהלידה האחרונה היתה דווקא לידה טובה... מרוב שאני למדה ממנה....>

[דגנית_ה*]

אז זהו ש... עכשיו את כבר אחרי לידה אחת. את כבר אמא. את כבר לא אותה אישה שהיית קודם. עכשיו את תגיעי אל הלידה הבאה ממקום אחר.. עם כוחות שלא הכרת בתוכך קודם לכן. עם התפכחות מהחלומות הוורודים שהיו לך. האישיות שלך כבר לא חלשה יקירה. הנה תראי,את כותבת על הכל ככה. זה ההיפך מחולשה.

לקוח מדף להשתחרר מזכרונות הלידה הראשונה (מקווה שזאת לא עבירה על החוק.)

הייתי חייבת לצטט לי/ לנו את זה. קטע כל כך עוצמתי, אמיתי, משקף... ככל שאני קוראת סיפורי לידות, טובות יותר או קשות יותר, אני פשוט מבינה שזה כנראה סיפור חוזר של לידה ראשונה.

בעצם, כמה מושג יש לנו על הלידה עצמה לפני שחווינו אותו בגופינו? ולנשים שבינינו שמעולם לא חוו בתי חולים, מאין להן הידיעה על הצורך באסרטיביות בחדר לידה? ועד כמה? ובכלל, איך נדע להתגבר על הצוות הרפואי שחושב שהוא יודע הכל אבל שוכח בגדול שאותנו, המטופלים והמטופלות, הם לא יודעים ולא מכירים. כי כל אחת ואחד מאיתנו הוא/היא עולם ומלואו?

[POOH_והתוספות*]

עוד בסוף אני אתחיל לחשוב שהלידה האחרונה היתה דווקא לידה טובה... מרוב שאני למדה ממנה....>
וודאי שהיא הייתה טובה..
ההכנה הכי טובה בעיני ללידה הבאה..
וחוץ מזה זו הלידה שהפכה אותך לאמא, לא? אז איזו תוצאה יותר טובה מזה יכולת לבקש?

[דגנית_ה*]

ולמה אני כל כך כועסת על הצוות הרפואי?
ואגב, עלה לי עכשיו מרגיעון "הכל בתואם מושלם"... האם זה אומר שאני זו שמזמינה את הצוות הזה? שברגע שאשים את הגבול נכון, הצוות ישתנה בגישה שלו או שיצא כך שאבלה עם צוות אחר? קצת פילוסופיה/התפלספות... חה חה.

ובכל זאת...
מה נכון לעשות?

הנה, למשל, התחלנו טיפולי פוריות לאחר נסיונות כושלים של יותר משנה (אם הייתי צעירה ב-10 שנים, אגב, הייתי לוקחת את הזמן ולא פונה לטיפולים).
אז הלכתי לרופא, סיכמנו על טיפול למרות שלא הייתי שלמה איתו. אבל הוא אמר, נו, טיפול אחד, מה אכפת לך.אם לא ילך, נעבור הלאה. אמרתי בסדר.
ביום המתאים חזרתי אליו, ולפני שישבתי לכתוב את הפרוטוקול, שיתפתי אותו בחששותי, בלבטי החוזרים.
האדון נשען לאחור ואמר: "נו, אז את צריכה להחליט. אם את לא רוצה, אז לא צריך, אפנה אותך למישהו אחר, כי אני יכול לתת רק את הטיפול הזה"
ככה זה בקופ"ח, רופאים לא יכולים לתת כל טיפול - זאת הסביר לי רופא אחר שפניתי אליו משנסיונותי להבין מראשון עלו בתהו.

וכששאלתי אותו לגבי תופעות הלוואי של התרופות האלה, ומה בעצם עדיף כי אני לא לגמרי מודעת לכל הוא ענה: "אני רואה שאת מאוד מודעת, למה את אומרת שאת לא מודעת"? בקיצור, תשובה אין.

האיש שלי "קיבל חום". מהיכן הגיעה חוסר הסבלנות הזו? כאילו אנחנו מבזבזים לו זמן יקר? או שמא, עצם העובדה שאנחנו מערערים או מתלבטים לגבי ההחלטה שקיבל, קצת פגעה לו באגו היקר? מה, בגלל שהוא רופא אסור לנו לחשוב???

אז לקחתי את רגלי בעידוד מהסביבה כמובן, ואמרתי די, לא מקבלת את זה. מאף אחד. מכריזה מלחמה על ההערות הציניות שאני מקבלת ומהיום והלאה הם לא עוברים אלי מעבר לעור התף. ועזבתי אותו.
רופא אחר נתן לי את דעתו, בהתנדבות (כך למיטב ידיעתי) ונקווה שהחודש הזה זה עבד.
ואם לא, אצטרך לחכות עוד חודשיים, עד לגמר הרבעון כדי לעבור רופא. ככה זה, לרופאים יש את כל הכח שבעולם לאמר כל דבר, ועדיין יהיה להם את כל הגיבוי.

עכשיו מכאן צריך לדעת איך לצמוח, להיות אקטיבייים יותר, ואפילו יצירתיים מאוד...

[דגנית_ה*]

ההכנה הכי טובה בעיני ללידה הבאה..

נכון מאוד, אני מתחילה להרגיש כך. מהרגע שהחלטתי לעבד את החוויה, אני מרגישה חזקה יותר מיום ליום. לכן אני לא מפסיקה לכתוב.

וחוץ מזה זו הלידה שהפכה אותך לאמא, לא? אז איזו תוצאה יותר טובה מזה יכולת לבקש?

וואו, על זה אין שום ויכוח! זה הדבר המדהים ביותר שקרה לי. אין כמו התוצאה.

אבל הדרך... על הדרך אנחנו בוכות, לא?
ואומר לך עוד משהו, POOH - אני מאוד מאמינה בדברים שכתבה ההולכת בדרכים. הלידה משקפת הרבה דברים אצלנו, אמנם מקצינה אותם כי היא חוויה קיצונית לכשעצמה, אבל אפשר ללמוד ממנה המון גם בשביל ההורות.
כי אנחנו יולדות, אנחנו גדלות, אנחנו מגדלות. הגברת היא אותה גברת בכל הארועים...

[POOH_והתוספות*]

אבל הדרך... על הדרך אנחנו בוכות, לא?
בוכות הרבה...
ועד היום אחרי כל העבודה שעשיתי על עצמי ולידה שניה שהייתה יותר טובה מכל מה שציפיתי וקיוויתי
אני עדיין לפעמים חושבת מה הייתי יכולה לעשות אחרת בלידה הראשונה.
מצד שני אני רגע אחר כך מסתכלת על התוצאה של הלידה ההיא וברור לי שגם אם יחתימו אותי שאני צריכה ללדת שוב בדיוק באותה צורה ועם אותו כאב ואותה תחושת השפלה אבל בשביל אותה תוצאה אני לא אחשוב פעמיים...

[דגנית_ה*]

אני מאוד מסכימה איתך.
רק לראות את החיוך שלהם, ולקבל חיבוק.

אפרופו לידה נוספת: מצחיק שמיד אחרי הלידה רציתי לידה נוספת רק בשביל לתקן...

[ניצן_אמ*]

אגב, אני סוף סוף מעיזה להעיד על עצמי שאני לא אסרטיבית
מבינה ומזדהה. אני נראית לפעמים כזאת קשוחה ומפחידה רק כי אני פשוט לא יודעת להגן על עצמי באמת.

עוד בסוף אני אתחיל לחשוב שהלידה האחרונה היתה דווקא לידה טובה... מרוב שאני למדה ממנה....
האם כל דבר הוא שיעור ?
מה אומר לך, רק פילוסופית, כל דבר שאנחנו עוברים הוא שיעור יחיד ומיוחד בשבילנו. גם טראומות מזעזעות.
רק ששיעורים, כמו ביקורת, אני מעדיפה להזמין מראש, ולא לקבל אותם כשטוזה לפנים.
אבל אולי זו רק אני.

פתחת בדיון, אבל לדעתי עוד לפני כן זה דף סיפור לידה ו-דף בלוג, לא? ערכי אם לא...

[דגנית_ה*]

_רק ששיעורים, כמו ביקורת, אני מעדיפה להזמין מראש, ולא לקבל אותם כשטוזה לפנים.
אבל אולי זו רק אני._

לא, ניצן, לא רק את. אבל אם זה כבר קרה, הרי שרצוי ללמוד מהעבר ולשפר.
מן הסתם, גם מהחוויה הבאה יהיה מה ללמוד. גם אם תהיה חוויה מתקנת.

פתחת בדיון, אבל לדעתי עוד לפני כן זה דף סיפור לידה ו-דף בלוג, לא? ערכי אם לא...

כן, זה אמור להיות בלוג, והבנות מגיבות אלי ואני אליהן, כך זה צריך להיות, לא? מתנצלת מראש על הבורות, בעצמי התחלתי לאחרונה לעמוד על ההבדלים וההגדרות באינטרנט, באתרים.
אז לאיזה דיון התכוונת? כי מדברים גם על חווית הלידה, גם על התוצאה של הלידה, גם על הכאב... על הכל בעצם...

אני חושבת שחלק חשוב בלמידת החוויה הוא פרוק לגורמים, אז ... מפרקים...

[ההולכת_בדרכים*]

קודם כל, דגנית, אני ממש מתפעלת מהאומץ שלך לעמוד מול מה שהיה וללמוד ממנו,
מהאומץ שלך לתת לרגשות להציף גם אם הזכרון כואב. אני מאמינה שיש בזה ריפוי אמיתי. @}

ניצן אמ כתבה וואלה, לי זה לא עזר_ _ר"ל, כמה שלא תתכונני, זה יהיה מצב חדש ומיוחד
ובהקשר הזה אני חושבת ש- נכון, יש מצבים בחיים שאין לנו שליטה עליהם.
שגם אם נתכונן מפה ועד להודעה חדשה, הם יפתיעו אותנו ויתפסו אותנו לא מוכנות.
לכן, לדעתי, ההכנה ללידה אינה מיועדת בהכרח להשגת "תוצאות טובות".
הכנה טובה ללידה מיועדת כדי ליצור מצב של מודעות מוגברת,
שלעיתים קרובות היא כשלעצמה תקדם לידה טובה ותציל אותנו מלידה טראומטית,
ובמקרים אחרים, שבהם יש צורך בהתערבות בלתי נמנעת, ההכנה הזו תסייע להרגשה הטובה שעשינו כל שביכולתנו,
שאנחנו לא קורבנות של המצב, שהתמודדנו גם עם תסריט לא מוצלח בראש מורם, בצלילות דעת, עם חופש בחירה.
אחד מסיפורי הלידה שאני ממש אוהבת ומשקף מצב כזה הוא ביקור החסידה.

הכנה טובה ללידה כוללת לא רק דאגה לעניין האסרטיביות.
לידה טובה מורכבת מעוד המון איכויות- למשל היכולת להרפות ולתת אמון שדווקא יש בה משהו הפוך מאסרטיביות שהתאמצנו לרכוש.
הכנה טובה כוללת עבודת עומק רגשית- מה מפחיד אותי לקראת הלידה? אילו יחסים יש לי עם עצמי, עם העובר, עם המלווים שלי?
האם יש שם רגשות מודחקים? האם אני יודעת להשתמש בגוף ובתודעה שלי על מנת ליצור שינוי במצבים לא מוצלחים שאולי אקלע אליהם? האם יש מקום בחיי, פיזי ורגשי, ללידה הזו ולתינוק הזה?
בהקשר הזה עבודה עם אשת מקצוע יכולה לעזור לנו לשים לב לדברים וליצור בהם שינוי.
בקשר לשרית זלצר את יכולה להכנס לאתר של שיטת גאיה www.gayamethod.com
בהחלט ניתן לשתף את בן הזוג בתהליך.

רק ששיעורים, כמו ביקורת, אני מעדיפה להזמין מראש, ולא לקבל כשטוזה לפנים
אכן, מזדהה עם זה מאוד, רק ש... מנסיוני האישי ומצפייה ממושכת בנסיונם של אחרים,
אני רואה שאנחנו לרוב מוכנים ללמוד משהו חדש רק אחרי שהישן לא הוכיח את עצמו בצורה מאוד חד משמעית,
מה שאומר שלרוב נקבל שיעור כ שטוזה לפנים
וגם- שיעור זה דבר מאוד מאוד אישי. לא כל אחת שהיתה לה לידה קשה למדה ממנה את אותו השיעור.
בעניין הזה צריך להזהר מלקפוץ למסקנות ולקלישאות, ולבחון את זה בצורה מאוד עדינה.
כשמזהים את השיעור האישי שלנו, ההרגשה היא שזה נוגע בנו, שיש בזה משהו משחרר, ולא שמדובר בתיאוריה, פילוסופיה או ביקורת.

[תמרוש_רוש]

חה חה חה, באמת תודה רבה. לרגע לא חשבתי שמדובר בגוף שלי, ברצונות שלי, ובכלל, מי אמר שאני בן אדם עם זכויות? אם באתי לבי"ח סימן שזכויותי, רצונותי וצרכי הנפשיים (וגם הפיזיולוגיים) הם אלה של הצוות הרפואי. הצוות הרפואי מחליט מה הם, לא אני. הרי מה אני מבינה ברפואה? אז למה שישאלו אותי בכלל? ולשתף? מה פתאום? הרי אין מצב שבורה ועמת הארץ תוכל להבין משהו מתוך מה שיאמרו
אח, כל כך כיף לשמוע אותך כועסת. פשוט תענוג.
אפשר לשמוע עד כאן שזה כעס בריא, טוב, מחייה. נכון. לא כמו הכעס על עצמך בהתחלה.


אם אנחנו, המטופלים, מהווים אוייב כלפי הצוות - משהו פה דפוק עד היסוד.
אוי, חמודה, זה לא הם. באמת שלא. זו המערכת, שמנחיתה עלייך מטופלים שאת לא מספיקה לטפל בהם, בתנאים לא אנושיים, תחת לחצים מופרכים לשמור בכוח על חייהם של הגוססים, להתמודד עם הפחד של כולנו מפני המוות, יחד עם חינוך לא אנושי שהם מקבלים...
הצוות הוא בפירוש קורבן של מערכת הבריאות, לא פחות מאתנו.
איך היית מרגישה אם היית מתאשפזת בבית חולים כל יום, שמונה שעות ביום, ולפעמים גם לילות? ככה ממש רופאים עשויים להרגיש. אז לא תקועים להם צינורות בווריד ובתחת, אבל צועקים עליהם הרבה יותר, והם אלה שנושאים באחריות.
תקראי את "בית האלוהים" (מאת סמיואל שם). התיאורים הלא-מיניים אמיתיים להפליא, וחלקם מרוככים קלות (!!!), למרות שזה נראה כמו הפארודיה הכי פרועה שאפשר. המצוקה של הרופאים קיימת גם קיימת.
הדוקטור-המלאך-מה-שמו בספר "אהבה רפואה וניסים" סיפר שבשלב מסוים הוא התחיל לחבק את המטופלים שלו. הוא חשב שזה למענם. כעבור זמן קצר הוא קלט שזה בעצם למענו, והיו פעמים שהוא בא למטופל וביקש חיבוק. כי הוא היה חייב לקבל חיבוק ממישהו.
והמטופל חיבק...


עוד בסוף אני אתחיל לחשוב שהלידה האחרונה היתה דווקא לידה טובה... מרוב שאני למדה ממנה
תצחקי, תצחקי. אם סיפור האונס שלי כבר נמצא אצלי במחלקת חוויות חיוביות, הכל, אבל ה כ ל אפשרי (מחקתי את הסמיילי המחייך)

כן, אני לא צוחקת. אני מחייכת ורצינית לחלוטין.
לא שזה לא היה סיוט בזמנו. זה היה נורא. הכי נורא בעולם. אבל עכשיו... עכשיו אני רק זוכרת את התהליך שהוביל אותי אליו, ואת התהליך שהוביל אותי ממנו והלאה. למקומות הנפלאים שבהם אני היום.
(())

רק ששיעורים, כמו ביקורת, אני מעדיפה להזמין מראש, ולא לקבל אותם כשטוזה לפנים.
אז אני קיבלתי מבצע במחיר כפול: גם להזמין את השיעור, וגם לקבל אותו כשטוזה. וזה כאב.
אבל זו אני, וכל החיים שלי אז היו ראש-בקיר, ו...
אבל באמת די, הרי זה לא הבלוג שלי...

פעם כתבתי קטע על מה לדעתי היו צריכים להכיל שעורי חינוך מיני בתיכון. כן, הם היו צריכים להכיל גם רקע על לידה. לדעתי.
יעניין אותי לחשוב מה את חושבת על זה. מה חשיפה לידע בתיכון היתה גורמת לך? איזו גישה מתאימה? איזה סוג של ידע? האם לדעתך זה מוקדם מדי לנערות בנות 17-18?

[דגנית_ה*]

_קודם כל, דגנית, אני ממש מתפעלת מהאומץ שלך לעמוד מול מה שהיה וללמוד ממנו,
מהאומץ שלך לתת לרגשות להציף גם אם הזכרון כואב. אני מאמינה שיש בזה ריפוי אמיתי._
תודה, זה מאוד מחזק ומעודד.

לידה טובה מורכבת מעוד המון איכויות- למשל היכולת להרפות ולתת אמון שדווקא יש בה משהו הפוך מאסרטיביות שהתאמצנו לרכוש.
החשש שלי הוא שבמקרה שלי דווקא נתתי יותר מדי אמון בצוות. אם הייתי אסרטיבית, מרימה את הקול כך שאהיה בטוחה שאין ספק שהם שמעו אותי ואף הרגישו את הויברציות של הקול שלי, אז אולי היו מתייחסים.
חוצמזה, האם לשאול שאלות לגבי התהליך מהווה הבעת חוסר אמון בצוות?

_הכנה טובה כוללת עבודת עומק רגשית- מה מפחיד אותי לקראת הלידה? אילו יחסים יש לי עם עצמי, עם העובר, עם המלווים שלי?
האם יש שם רגשות מודחקים? האם אני יודעת להשתמש בגוף ובתודעה שלי על מנת ליצור שינוי במצבים לא מוצלחים שאולי אקלע אליהם? האם יש מקום בחיי, פיזי ורגשי, ללידה הזו ולתינוק הזה?_
זאת עבודה חשובה מאוד, לכל אם לעתיד וגם לאם בלידה שניה ומעלה. אני באמת מאמינה (וזה נראה לי דיי טריויאלי) שלתחושות שלנו, לרגשות שלנו יש תפקיד מאוד חשוב בכל תהליך. הם יכולים לעזור בזרימה ומצד שני הם יכולים לחסום.

אני מאמינה שבמקרה שלי, היחס של הצוות חסם אותי לגמרי. באתי כולי מאושרת, מתרגשת, נכונה לשמוע כל דבר. חוסר התקשורת שלי איתם פשוט שיתק אותי.
לכן, במקרה הזה (ואני מרשה לעצמי להתמקד בעצמי) אסרטיביות היתה הגורם החסר - אסרטיביות שלי ושל המלווים שלי.

ליל מנוחה,
דגנית

[תזמורת_הים*]

החשש שלי הוא שבמקרה שלי דווקא נתתי יותר מדי אמון בצוות. אם הייתי אסרטיבית, מרימה את הקול כך שאהיה בטוחה שאין ספק שהם שמעו אותי ואף הרגישו את הויברציות של הקול שלי, אז אולי היו מתייחסים

לדעתי, הרבה לפני האסרטיביות, שכבודה במקומה מונח, חשוב לבוא עם ידע.
אילו היית באה עם ידע מספיק,
היית יודעת למשל שאין סיבה למהר לבי"ח בגלל ירידת מים- ואז לא היית צריכה לגלות אסרטיביות כשהציעו לך פיטוצין מיותר.
היית יודעת שהמדיניות של בתי חולים שונים שונה מאד בנוגע לירידת מים, ובאיזה חדר לידה בכלל לא ידברו אתך על פיטוצין לפני שיעברו יומיים ויותר, והולכת לשם ולא לתה"ש.
היית יודעת איך לזרז את הלידה בעצמך, בבית, באמצעים טבעיים ובטוחים.
בזכות הידע (אולי) היית יכולה להמנע- בלי אסרטיביות בכלל- ממתן הפיטוצין, ובכך גם מהאפידורל והואקום (מה שנקרא "מפל התערבויות").
ואפילו אם היית מגיעה לאותו חדר לידה באותו מצב, סביר שאם היית יודעת בברור מה באמת צריך לעשות ולא לעשות במצב של ירידת מים, לא היית מתקשה לסרב להתערבויות מיותרות כי היית יודעת בודאות שהן מיותרות, ואולי הצוות היה מתיחס אליך אחרת בזכות הידע שלך ("זאת, משוגעת, רוצה לידה טבעית, לא רוצה זירוז, חבל להתווכח אתה") ומציק לך הרבה פחות (כך היה במקרה שלי).
שוב, בלי אסרטיביות.
אני כמובן לא אומרת את זה כדי שתתחילי לחוש אשמה לגבי הלידה שהיתה חו"ח. אני אומרת את זה כי הרבה יותר קל לרכוש ידע מאשר לרכוש אסרטיביות. אולי לא תצליחי להגיע ללידה הבאה הרבה יותר אסרטיבית ובטוחה בעצמך, אבל בטוח במאה אחוז שתצליחי להגיע ללידה הבאה מצוידת בידע מקיף. הידע נמצא פה, באתר אמנות הלידה, בספרים כמו "לידה פעילה" ועוד. הידע זמין ונגיש- ברגע שיודעים איפה לחפש, ואת במקום הנכון כדי למצוא אותו.

לגבי הרמת קול ואיומים- אני חושבת שזו גישה לא נכונה, ולו מפני שעודף אסרטיביות יגרום ליותר מדי אדרנלין בדם ויעכב את הלידה. יותר חשוב לדעתי למנוע מראש מצבים שבהם את צריכה לצעוק ולהתווכח:
לבחור מראש מקום לידה שאת יודעת שהגישה בו מתאימה לשלך (בבית, במרכז לידה, או חדר לידה שבדקת וראית שהוא מתנהל באופן שנראה לך).
להגיע עם מלווה שאינו רק אסרטיבי אלא גם מצויד בידע מקצועי ואת יודעת שאתם באותו ראש, כמו דולה שבחרת מראש ויצרת אתה קשר טוב (הכי טוב עם מיילדת בית, כמו שאני עשיתי, רק שזה עולה כמו לידת בית ).
להביא תכנית לידה שתבהיר לצוות עם מי יש להם עסק.
ושוב, לבוא עם ידע. להראות לצוות שאת יודעת על מה את מדברת ואת לא סתם מטופלת שעושים לה כל מיני דברים שאין לה מושג מהם.
יש גם מצבים שבהם עדיף לא להתווכח משום שהנזק מויכוח גדול מהנזק של ההתערבות המוצעת (מה שנקרא choose your battles). אני למשל הסכמתי לקבל אנטיביוטיקה לוריד (גם אני הייתי עם ירידת מים) מהסיבה הזאת. הכי טוב לא להגיע בכלל למצב שבו צריך לבחור את הרע במיעוטו, אבל ככה זה בלידה- יש גבול למידת השליטה שלנו.

חוצמזה, האם לשאול שאלות לגבי התהליך מהווה הבעת חוסר אמון בצוות?
זה תלוי בצוות. יש רופאים ומיילדות שיפרשו זאת כך (בעיקר רופאים, מנסיוני). כיוון ששאילת שאלות לגבי התהליך היא חלק מהותי מהלידה (כאילו, מה פתאום שיעשו לך דברים בלי שיסבירו לך את ההגיון מאחוריהם?), חשוב להמנע ככל האפשר מנוכחות של רופאים שזה יפגע להם באגו הרגיש שלהם- שוב, לשקול ללדת בבית, במרכז לידה שבו אין נוכחות של רופאים באופן שגרתי, ושוב- אני מרגישה שאי אפשר לחזור על כך יותר מדי- לבוא מצוידת מראש בידע, כדי שבמקום רק לשאול שאלות, תדעי גם לתת (חלק מן) התשובות בעצמך לעצמך.

[דגנית_ה*]

אוי, חמודה, זה לא הם. באמת שלא. זו המערכת, שמנחיתה עלייך מטופלים שאת לא מספיקה לטפל בהם, בתנאים לא אנושיים, תחת לחצים מופרכים לשמור בכוח על חייהם של הגוססים, להתמודד עם הפחד של כולנו מפני המוות, יחד עם חינוך לא אנושי שהם מקבלים...
נכון, תמרוש, אחרי שקראתי את הבלוגים של דנה ה הבנתי את זה.
כשכתבתי שמשהו דפוק עד היסוד לא הפניתי אצבע מאשימה רק כלפי צוות העובדים (שגם ביניהם יש כמה וכמה שרצוי שיעברו מקצה שיפורים ביחסי אנוש) אלא כלפי המערכת כולה, וגם המטופלים ומשפחותיהם. צריך להשכיל מתי לדרוש ומתי לקבל דברים בסבלנות והבנה, וזה לא פשוט.

שאלת לגבי "חינוך מיני" בבתי ספר, למשל. אז, על פניו אוכל לאמר ש: בטח שגילאי 17-18 מתאימים ללמוד חינוך מיני ולדעת על לידה וגידול ילדים. הרי עוד לפני גילאים אלה בנים ובנות כבר מצויידים באמצעי מניעה (אלהים, מה יהיה עם זה? הם עדיין תינוקות והם לא מבינים את זה!!!), אז מדוע שלא ידעו הכל על תוצאות מעשיהם???
מאידך, עד כמה שזכור לי (עברו כבר 18 שנה מאז... זקנה מופלגת שכמותי), התייחסנו לחינוך מיני בצורה די מזלזלת. אולי, אם היו מביאים מיילדת, גניקולוג, אורולוג וכו' - היינו אנשי מקצוע ולא את המחנכת שלנו אזי היינו מתייחסים לכל העניין בעניין וברצינות.
אני גם חושבת שרצוי שההורים יהיו מעורבים בחינוך ילדיהם למיניות ומשפחה. פעם הכל היה מובן מאליו, ילדים עזרו בפרנסה ולכן ידעו מהו "עול גידול ילדים". טוב , אבל זה דיון לעמוד אחר...
ובכלל, מצוקת הצוותים בבתי החולים בכל המחלקות צריכה להיות מדוברת ומטופלת.

אגב, אם מישהו מהצוות היה מסתכל לעברי, מטפל בי כמו שצריך או אפילו רק מתייחס... בכיף הייתי מחבקת אותם! הרי הם היו חלק מאחד הרגעים החשובים בחיי!

אבל באמת די, הרי זה לא הבלוג שלי... אם תשימי לב, יקירתי, תראי שהבאתי ציטטה מבלוג אחר. מבחינתי, כל מה שנכתב כאן עוזר לכל מי שזה צריך לעזור. ו... אני לא רכושנית כלפי הבלוג שלי...
ואת יודעת מה? אולי יהיה יהיר מצדי לאמר זאת, אבל אחד הדברים שיוסיפו לאושר שלי יהיה לשמוע ממשהי שבעזרת הדיונים שמתנהלים כאן הלידה שלה היתה טובה יותר... מבחינתי, אחת המטרות הושגה - לעזור לאחרות להמנע ממשהו דומה למה שאני חוויתי.


אני כמובן לא אומרת את זה כדי שתתחילי לחוש אשמה לגבי הלידה שהיתה חו"ח. אני אומרת את זה כי הרבה יותר קל לרכוש ידע מאשר לרכוש אסרטיביות. אולי לא תצליחי להגיע ללידה הבאה הרבה יותר אסרטיבית ובטוחה בעצמך, אבל בטוח במאה אחוז שתצליחי להגיע ללידה הבאה מצוידת בידע מקיף. הידע נמצא פה, באתר אמנות הלידה, בספרים כמו "לידה פעילה" ועוד. הידע זמין ונגיש- ברגע שיודעים איפה לחפש, ואת במקום הנכון כדי למצוא אותו.

אורית, יקרה, ברור לי עכשיו יותר מתמיד שידע הוא המפתח. ברור לי שהיה חסר לי המון ידע (היה לי קצת ידע, אבל הוא היה מועט מדי), אבל מה שהתרחש בחדר לידה היה פשוט ה ת ע ל מ ו ת! שלשום וידאתי עם בעלי, והוא זכר בדיוק כמוני, הם פשוט התעלמו. והם התעלמו ממני בשלב הקריטי של הדחיפות. אמרתי להם (ובעלי זכר שזה היה בקול רם מספיק ולא מלמול!) שאני לא יודעת איך לדחוף ושאני לא מרגישה כלום. כולן יודעות מתי לדחוף וכמה כשהן מרגישות את צירי הלחץ. אני לא הרגשתי כלום, פשוט כלום. אז עדי היתה "תקועה" בתעלת הלידה שעתיים, בגלל שפחדתי שהיא תעוף אם אדחף חזק מדי!!! ובגלל ההתעלמות. אז היום אני יודעת שילדים לא נולדים כל כך מהר (למרות שהמחשבה שיש מקרים שכן, ועוד במשפחה שלי לא עוזבת אותי), היום אני יודעת על הרבה תנוחות, יודעת על כך שירידת מים לא בהכרח = פיטוצין ועוד הרבה דברים שלמדתי ואוסיף ללמוד עד הלידה הבאה...

אין ספק, אורית יקרה, שללידה הבאה אגיע עם תיק בגדים פיצפון וקידבק ענק של ידע והמלצות שמתאימות לי, ובן זוג מלומד

בינתיים, נסיונותי להשיג היריון נוסף עלו בתהו. נקווה שהחודש זה יצליח. הצד הטוב של זה הוא שאני "מרויחה" עוד חודש להשכיל בכל מה שקשור בהיריון ולידה. הפעם אהיה הרבה יותר מודעת.

(מצחיק אותי המשפט האחרון, כי בהיריון הקודם חשבתי שאני ממש מודעת... חה!).

[תזמורת_הים*]

הצד הטוב של זה הוא שאני "מרויחה" עוד חודש להשכיל בכל מה שקשור בהיריון ולידה.


שפחדתי שהיא תעוף אם אדחף חזק מדי
אוי, כשאני חושבת על הלידה שלי... אין ספק שלא היתה שווווום סכנה שהוא יעוף...

[דגנית_ה*]

אוי, כשאני חושבת על הלידה שלי... אין ספק שלא היתה שווווום סכנה שהוא יעוף...



אבל אל תאבדי תקווה... אומרים שכל לידה שונה מקודמתה...

[POOH_והתוספות*]

_למנוע מראש מצבים שבהם את צריכה לצעוק ולהתווכח:
לבחור מראש מקום לידה שאת יודעת שהגישה בו מתאימה לשלך (בבית, במרכז לידה, או חדר לידה שבדקת וראית שהוא מתנהל באופן שנראה לך).
להגיע עם מלווה שאינו רק אסרטיבי אלא גם מצויד בידע מקצועי ואת יודעת שאתם באותו ראש, כמו דולה שבחרת מראש ויצרת אתה קשר טוב (הכי טוב עם מיילדת בית, כמו שאני עשיתי, רק שזה עולה כמו לידת בית ).
להביא תכנית לידה שתבהיר לצוות עם מי יש להם עסק.
ושוב, לבוא עם ידע. להראות לצוות שאת יודעת על מה את מדברת ואת לא סתם מטופלת שעושים לה כל מיני דברים שאין לה מושג מהם._
ועדיין כל זה לא תמיד עוזר...
אני הגעתי עם כל אלה.. [וחשוב לי רק לציין שדולה זה נהדר אבל בתכל'ס אסור לה ברוב בי"ח בארץ להתערב בין הצוות הרפואי לבין היולדת ואם תעשה כך פשוט יעיפו אותה משם..]
מה שהתרחש בחדר לידה היה פשוט ה ת ע ל מ ו ת!
כך היה גם אצלי.. אני לא הייתי פונקציה.. וגם כשתוך כדי התהליכים היה לי ברור שמה שקורה לא תקין וניסיתי למחות פשוט התעלמו או עשו כאילו מקשיבים לי [רופא שעומד לידי, אחרי שהציע לי בחירה בין קיסרי לואקום וביקשתי שהיא פשוט תצא, כשאני בין צירים אומר לי תדחפי. כמובן שזה לא עוזר כי כאמור אני לא בציר ואז אומר טוב אז את לא יכולה לדחוף הולכים לחדר ניתוח לעשות ואקום].
לדעתי צריך להגיע עם כל מה שציינת וגם עם ידיעה שלפעמים את מגיעה כדי להילחם על זכויותייך ורצונותייך. לבוא עם מלווה שיוכל להילחם בשבילך ושיודע מה את רוצה...
ואם אפשר פשוט ללדת בבית ולחסוך את כל המאבקים...

[תזמורת_הים*]

וחשוב לי רק לציין שדולה זה נהדר אבל בתכל'ס אסור לה ברוב בי"ח בארץ להתערב בין הצוות הרפואי לבין היולדת ואם תעשה כך פשוט יעיפו אותה משם.
לכן חשוב לא רק לבוא עם דולה אלא גם לבוא למקום שבו יאפשרו לה לעזור ליולדת.
_לדעתי צריך להגיע עם כל מה שציינת וגם עם ידיעה שלפעמים את מגיעה כדי להילחם על זכויותייך ורצונותייך. לבוא עם מלווה שיוכל להילחם בשבילך ושיודע מה את רוצה...
ואם אפשר פשוט ללדת בבית ולחסוך את כל המאבקים..._

[POOH_והתוספות*]

לכן חשוב לא רק לבוא עם דולה אלא גם לבוא למקום שבו יאפשרו לה לעזור ליולדת.
זה לא קשור לדף - אבל גם בבי"ח שמותר לךהכניס דולה [אני ילדתי בלניאדו את הלידה הראשונהש נחשבים למאד ידידותיים ליולדות] מותר לה לעשות בשבילי כל מה שאני רוצה - מסג', רפלקסולוגיה, לשיר לי לרקוד איתי הכל..
אסור לה לדבר בשמי מול הצוות ואסור לה [בטווח שמיעה שלהם] להסביר לי למה הם טועים בהמלצות שלהם.
כבר שמעתי על דולה שהועפה מחדר הלידה בגלל זה... ולא רק בלניאדו.
הבעיה היא לא בי"ח ספציפי אלא הגישה בארץ...

[תזמורת_הים*]

אסור לה לדבר בשמי מול הצוות ואסור לה [בטווח שמיעה שלהם] להסביר לי למה הם טועים בהמלצות שלהם.
ברור. אבל היא יכולה להסביר כשהצוות לא שם. זה אחד היתרונות בארץ מהבחינה הזאת- היולדת נמצאת רוב הזמן לבדה

[דגנית_ה*]

זה לא קשור לדף -

בוקר אור

בנות, כל מה שקשור בלידה קשור לדף הזה. הרי הוא הלידה שהיתה והלידה שתהיה... אם יש המלצות ודיונים על המלצות איך לשפר- זה נהדר!

יש כאן המון דברים שנאמרים שאני חושבת שחבל שלא ידעתי קודם. ככל שתשתפו בחוויותיכן, מסקנות, דיעות - כך כל מי שתקרא כאן (כולל אני, כמובן ) תהייה מודעת לרפרטואר גדול יותר -> תדע יותר -> תהייה בטוחה יותר.


דגנית

[דגנית_ה*]

אסור לה לדבר בשמי מול הצוות ואסור לה [בטווח שמיעה שלהם] להסביר לי למה הם טועים בהמלצות שלהם

אבל למה? הדולה היא תומכת לידה, לא? אם הייתי מביאה קרובת משפחה שהיא מיילדת במקצועה, או רופאה במקצועה והיא היתה מסבירה לי ואולי אף עומדת מול הצוות למעני ומחזקת אותי ואת אישי, אז זה כן בסדר?
מה, באמת "עושים עליהום" על הדולות? או שאולי מסרסים את כולם?

[תזמורת_הים*]

אבל למה? הדולה היא תומכת לידה, לא? אם הייתי מביאה קרובת משפחה שהיא מיילדת במקצועה, או רופאה במקצועה והיא היתה מסבירה לי ואולי אף עומדת מול הצוות למעני ומחזקת אותי ואת אישי, אז זה כן בסדר?
זה מצב מאד בעייתי. לצוות הרפואי, כמו לכל בני האדם, יש אגו. כשאת מביאה אתך איש מקצוע שאומר להם בפרצוף שהם לא מקצועיים, זה מתכון בטוח לעימות שלא יפעל לטובת היולדת.
בלידה שלי, המיילדת שלוותה אותי הביעה את דעתה כשהצוות לא היה בחדר, או במבטים ושתיקות (אם הסכימה אתם, אמרה זאת במפורש, ואם לא- שתקה. זה הספיק כדי שאבין שהיא לא מסכימה). היא יחסית מנוסה בסיטואציות כאלו וידעה איך לעזור לי וגם לזכות לשיתוף פעולה אתה מצד הצוות בעת ובעונה אחת. כמובן שהיא לא יכלה למנוע את כל הטעויות שהצוות עשה (חתך מיותר ועוד). אבל בזכותה הצלחתי ללדת לידה טבעית, מה שהיה מאד מאד לא מובן מאליו בהתחשב בנסיבות.
תראי, הדרך הכי בטוחה להמנע מהחלטות שגויות של צוות רפואי היא לבחור את הצוות הזה בעצמך מראש. זה אומר ללדת בבית, או במרכז הלידה בלניאדו ששם אפשר לבחור את המיילדת. בכל מקום אחר קיים סיכון ליפול על צוות גרוע. חד וחלק.

[דגנית_ה*]

הנה מחשבה שעלתה:

אני שמה לב שבאופן כמעט גורף: אני צריכה לדלות אינפורמציה מהרופא, מכל רופא וגם אז אני מקבלת תשובות קצרות מדי. כשאני שואלת שאלות מעמיקות יותר כי המידע לא מספק, זה ממש על רגל אחת ואני צריכה לחשוב מאוד מהר, כי יש תור וביננו... גם אין סבלנות...

עכשיו, אם אקח את זה ללידה, למשל... צירים מכל כיוון, לחץ, חששות וכו' ומתוך כל זה גם לדלות מידע... ולחשוב מהר (אפשר לחשוב עם צירים??? ממש לא!)

אז יש לי רעיון קטן.... בנוסף לתכנית לידה, להכין דף שאלות לצוות. כמובן שלא לתת להם אותו, אבל לתת למלווה/ מלווים.
כך, לא שוכחים מה חשוב ומה רוצים לשאול... ושאלות שעולות בלידה... צריך רק לקוות שיהיו כוחות נפשיים ופיזיים לשאול.

עוד משהו: המרגיעון שעלה לי עכשיו הוא: "כבוד אפשר רק לתת"... בעיה קטנה: לא מרגיע כשחושבים על טיפול רפואי.

אני לא זוכרת איפה באתר ראיתי את זה אבל אני בטוחה שזה היה ב"באופן": היה איפשהו עמוד שבו תארו את זכויות המטופל לקבל את כל המידע בקשר למצבו הבריאותי וכן אם יש אופציות בחירה, לקבל ולהבין את האופציות והתוצאות שלהן ומתוך זה לבחור (זאת בתנאי , כמובן, שהמטופל בהכרה וכו')...

מישהי מוכנה לאמר לי לאן נעלם החוק הזה? למה רופאים "לא מודעים" אליו??? למה מקבלים רק אופציה אחת ורק בזכות קצת ידע שרכשנו בקריאה אנחנו צריכים ממש לדרוש אופציה אחרת? ואח"כ כששואלים "יותר מדי שאלות" אז הצוות מתעצבן???

כשכתבתי שמשהו כאן דפוק עד היסוד התכוונתי גם לזה.

[דגנית_ה*]

לצוות הרפואי, כמו לכל בני האדם, יש אגו. כשאת מביאה אתך איש מקצוע שאומר להם בפרצוף שהם לא מקצועיים, זה מתכון בטוח לעימות שלא יפעל לטובת היולדת.

צודקת. מכאן, שלידת בית היא הלידה הרגועה...

אגב, בלידה שהיתה לי, הייתי צריכה איש מקצוע שלי לידי, כי "אנשי המקצוע" של בית החולים לא היו לידי ממילא. כך שדולה או מיילדת כבר מזמן היתה פותרת את הבעיות... (לא היה מי שיפריע D-:)

[POOH_והתוספות*]

אם הייתי מביאה קרובת משפחה שהיא מיילדת במקצועה, או רופאה במקצועה והיא היתה מסבירה לי ואולי אף עומדת מול הצוות למעני ומחזקת אותי ואת אישי, אז זה כן בסדר?
כשאת מביאה אתך איש מקצוע שאומר להם בפרצוף שהם לא מקצועיים, זה מתכון בטוח לעימות שלא יפעל לטובת היולדת.
מסכימה מאד..
אלא אם כן היא מצוות בי"ח...

למה מקבלים רק אופציה אחת ורק בזכות קצת ידע שרכשנו בקריאה אנחנו צריכים ממש לדרוש אופציה אחרת? ואח"כ כששואלים "יותר מדי שאלות" אז הצוות מתעצבן???
כי את מפריעה להם להחליט בשבילך.
הם רוצים לגמור את ההליך מה שיותר מהר בד"כ [יש גם אנשי צוות אחרים..] ועם אמא ותינוק בריאים. זה מבחינתם לידה מוצלחת. הדרך לשם פחות מעניינת אותם...

תראי, הדרך הכי בטוחה להמנע מהחלטות שגויות של צוות רפואי היא לבחור את הצוות הזה בעצמך מראש
מסכימה לחלוטין...

[תמרוש_רוש]

אני צריכה לדלות אינפורמציה מהרופא, מכל רופא וגם אז אני מקבלת תשובות קצרות מדי. כשאני שואלת שאלות מעמיקות יותר כי המידע לא מספק, זה ממש על רגל אחת ואני צריכה לחשוב מאוד מהר, כי יש תור וביננו... גם אין סבלנות...
או.
יחסים עם רופאים זה מקום די טוב להתחיל אתו.
מעתה ואילך: כשאת נמצאת עם רופא, כל רופא, הזמן שלך בלתי מוגבל, עד שאת תחליטי שגמרת את הביקור.
אין אנשים אחרים בחוץ.
אין אנשים אחרים בכלל.
אין תור.
יש סבלנות.
אפשר להגדיל עשות, ובסוף, אם את מרגישה שחסר משהו, את אומרת "רגע, נדמה לי שהייתה לי עוד שאלה..." ויושבת וחושבת עליה בדממה עד שאת נזכרת מה רצית להגיד.

יש לי ניסיון בזה, וזה עובד. אחרי שנפלתי על הקרסול פעם, פשוט ישבתי על המיטה של האורתופד אחרי שהוא הודיע לי שהרגל שלי בסדר גמור והצילום בסדר, ולא זזתי משם גם כשהוא הפנה אלי את הגב, גם כשהוא התחיל להתעסק עם הניירות שלו וגם כשהוא שידר לי את כל הרמזים המילוליים והלא מילוליים ל"גמרתי אתך, את יכולה ללכת".
פשוט נשארתי שתולה שם ואמרתי לו כמו תוכי "הרגל הזאת לא בסדר", בשיא הנימה השקטה והעובדתית. ואז, כשהוא ראה שאי אפשר להיפטר ממני הוא בדק את שרירי הקרסול שלי (הכי פשוט בעולם: תעמדי על רגל אחת ותעצמי עיניים. מיד איבדתי שיווי משקל), ונתן לי הפנייה לפיזיתרפיה.

אני הייתי די בהלם מזה שהייתי צריכה לסחוט ממנו דבר כל כך פשוט ואלמנטרי (כמה זה כבר עלה לקופת החולים?? כולה גזלתי ממנו עוד דקה, מהפיזיותרפיסטית עוד שעה, ודף מצולם של תרגילים לעשות בבית). אבל מצד שני, הרגשתי טוב מאוד שהוצאתי ממנו את הטיפול שהגיע לי, לא ב"התעקשות" ו"מריבות" אלא בתחושה פנימית של "אני נשארת פה עד שאני אקבל את המענה שאני רוצה". וברגע שקיבלתי אותו, אמרתי תודה רבה, חיוך גדול, והלכתי משם.

אחרי שאת מתרגלת גישה כזאת, ואחרי שאת חווה את התוצאות שלה פעם-פעמיים, הדינמיקה שלך עם רופאים פשוט משתפרת פלאים. אני, לפחות, מרגישה הרבה יותר בנוח עם כל רופא פוטנציאלי שאני עלולה לפגוש בחיי.
בשלב מסוים בחיים הסיסמה שלי היתה: "אני צריכה לטפל ברופא שלי כדי שהוא יוכל לטפל בי". לטפל זאת אומרת: אני אחראית על יצירת הקשר הראשוני, באמצעות קשר עין, חיוך, התייחסות אישית כלשהי. ואז הם פשוט זורמים לתוך הסרט שלי, במקום להכפיף אותי לסרט שלהם . אני מתייחסת אל הרופא כאל אדם שזקוק לחום, יחס אישי ועידוד, והוא הולך לקבל אותם ממני, בשניה הראשונה למפגש בינינו.
אחר כך אני יכולה לחזור ולהתמקד בעצמי.

אז נכון שלידה זה זמן פחות מתאים לאסרטיביות, ובית חולים זה מקום המוני, וגם האוירה שם די דומיננטית, אבל אני מאמינה שאם הפנמת את הגישה הזאת עוד קודם, התחושה של ביטחון עצמי תזרום ממך ישירות אליהם על השניה הראשונה של המפגש. וזה ישפיע לטובה, ולו במשהו. ואם גם המלווים שלך תרגלו את זה, ויודעים "לטפל" ברופאים, ליצור אתם קשר - זה יהיה קל יותר.

[דגנית_ה*]

מעתה ואילך: כשאת נמצאת עם רופא, כל רופא, הזמן שלך בלתי מוגבל, עד שאת תחליטי שגמרת את הביקור.
אין אנשים אחרים בחוץ.
אין אנשים אחרים בכלל.
אין תור.
יש סבלנות.
אפשר להגדיל עשות, ובסוף, אם את מרגישה שחסר משהו, את אומרת "רגע, נדמה לי שהייתה לי עוד שאלה..." ויושבת וחושבת עליה בדממה עד שאת נזכרת מה רצית להגיד._

תודה תמרוש, אני באמת אתרגל את זה. כך לא אצטרך להחליף רופאים כל הזמן בחיפוש אחר רופא סבלני D-:

זה באמת משגע איך הרופאים "מושכים" את המטופל, עד שיבקש טיפול במפורש או יותר נכון יתבע אותו מהם. נראה שהשבועה שלהם תקפה יותר כלפי הקופה המבטחת מאשר המטופל.

נראה שאם אין סכנת חיים, לא יקרה כלום אם המטופל יסבול קצת העיקר לחסוך לקופה... אבסורד!

היה לי מקרה דומה, עם כאבי גב. בסוף הם עברו מעצמם, כמעט לגמרי. אבל הזלזול של הרופאה שאמרה "תלמדי לחיות עם זה" - זה גורם לאיבוד אמון. ואולי זה לטובה... זה פשוט מכריח אותנו לקחת פיקוד על גופנו ועל עצמנו...

חומר למחשבה, בעיקר כשמדובר בלידות.

[תזמורת_הים*]

הם רוצים לגמור את ההליך מה שיותר מהר בד"כ [יש גם אנשי צוות אחרים..] ועם אמא ותינוק בריאים. זה מבחינתם לידה מוצלחת.
בדיוק.
סדר העדיפויות של הצוות שונה מסדר העדיפויות שלך.

יש עוד דבר שחשוב לומר:
יש הרבה פוליטיקה בחדר הלידה.
דנה-ה כותבת על זה בבלוג שלה, וגם המיילדת שלי דברה אתי הרבה על זה.
בלידה שלי, למשל, אני נקרעתי. המיילדת שלי, זו שהבאתי מהבית, אמרה שאילו היינו בבית, היא לא היתה עושה חתך. המיילדת של בית החולים, שניהלה את הלידה, כן חתכה (^{לא שאלה אותי משום שאי אפשר היה ממש לתקשר אתי באותו שלב, ובלאו הכי לא הרגשתי כמעט כלום, לא היתה לי תחושה בכל האזור מתחילת הלחיצות ועד בערך שבוע אחרי הלידה, כך שאפילו לא הרגשתי את התפרים עד שכבר החלימו}). החתך הזה לא היה נחוץ. המיילדת שלי נסתה לרמוז לה שלא חייבים, אבל היא בכל זאת חתכה. למה? משום שאילו הייתי ממשיכה להקרע, היו גוערים בה על כך שלא חתכה אותי, ואולי הייתה אפילו מסכנת את משרתה. במלים אחרות, היא חתכה אותי כדי לכסות את ישבנה.
ככה זה. יש מדיניות ונוהלים והצוות מחויב להשמע להם.
כל מיילדות הבית בישראל עבדו בעברן בבתי חולים. אני מהמרת שכולן או רובן עזבו משום שלא יכלו לשאת את הכורח לבצע פעולות המנוגדות לשיקול דעתן המקצועי רק משום שכך היה כתוב בנהלים. המיילדות שעובדות בבתי החולים חייבות להשמע לנהלים אם אינן רוצות שיפטרו אותן. אפילו דנה ה ספרה בבלוג שלה שהיא נאלצה לבצע חתכים ועוד פעולות שנראו לה מיותרים.

מה שקובע במידה רבה את ההתנהלות בחדר הלידה היא המדיניות של ראש המחלקה ועמדתו האישית בנוגע ללידה טבעית. רק אם יש לצוות גיבוי מלמעלה, מהבוס שלהם, הם יכולים לזרום עם היולדת ולהניח ללידה להתרחש באופן טבעי. אחרת אין להם ברירה אלא להצמד לנהלים, גם אם זה אומר להעלים מהיולדת מידע, לשקר לה, להתעלם ממנה או לכפות עליה התערבויות בניגוד לרצונה.
כשכתבתי שצריך לבחור בקפידה את בית החולים, התכוונתי שצריך לבחור בית חולים שיש בו מנהל חדר לידה שמאמין בלידה טבעית.

[POOH_והתוספות*]

כשכתבתי שצריך לבחור בקפידה את בית החולים, התכוונתי שצריך לבחור בית חולים שיש בו מנהל חדר לידה שמאמין בלידה טבעית
יש מקום כזה בארץ?

[דגנית_ה*]

_כשכתבתי שצריך לבחור בקפידה את בית החולים, התכוונתי שצריך לבחור בית חולים שיש בו מנהל חדר לידה שמאמין בלידה טבעית
יש מקום כזה בארץ?_

הבנתי שבאסף הרופא משתדלים מאוד למען היולדת. חברה שלי שילדה שם סיפרה שבביקורה השני (הלכה לשם פעמיים לבדוק את המקום לפני שילדה) חילקו טפסים עם שאלות לגבי העדפת היולדת לקראת לידתן: חתך חייץ, אפידורל, אופן הלידה וכו'. כך שיולדת שלא מודעת לאפשרות להכין מראש תכנית לידה, בי"ח פשוט "דוחף" לה את האפשרות לתכנית לידה לידיים. זה נתפס בעיניי כדבר מאוד חיובי, מזמין.
כמו כן, היא סיפרה שהושיבו את היולדות לעתיד והסבירו להן על הנקה, השתדלו להכין אותן כמה שרק אפשר.
שמעתי די הרבה סיפורים חיוביים על הבי"ח הזה ועל חדר הלידה שם.

העניין של מדיניות בי"ח דיי מובן. קשה לקבל את זה, אבל אין ברירה
אני לא חושבת שיש בי"ח מושלם. ואם הוא ישנו, עדיין נשים רבות לא תוכלנה ללדת בו מעצם מקום מגוריהן.

לגבי לידת בית... זה דורש המון מחשבה.. קצת מפחיד בעיני, למרות שקוסמת לי האפשרות להיות באוירה אינטימית, בפינה שלי בסביבה הטבעית שלי...
מזל שיש לי מספיק זמן להחליט

[דגנית_ה*]

המשך יבוא.

לא ממש המשכתי את הסיפור. כתבתי כמה מילים על התינוקיה, אבל לא על היחס.
גם שם, לצערי, היתה טראומה. אם הייתי יודעת שיש דבר כזה "לברוח" מבי"ח תוך כמה שעות מהלידה... גם את זה בעצם לא יכולתי לעשות כי גם עדי וגם אני היינו מחוברות לאנטיביוטיקה מפני שפיתחתי חום בלידה...

מסכנה קטנה שלי.. רק בת יום וכבר יד כחולה מרוב דקירות.

אז היא היתה בתינוקיה ב-24 השעות הראשונות. רוב הזמן הייתי בתינוקיה, אני מודה. מנסה להניק, בודקת מה קורה איתה - אף אחד לא דיבר איתי על ביות. ואני, בשיא ... לא יודעת כבר מה לאמר... לא רציתי לנדנד (מה זה החינוך הפולני הזה???), אז לא שאלתי, הייתי בטוחה שיפנו אלי. בסוף, יום למחרת, שאלתי בדחיל-וברחימו בהתנצלויות אלפי פעם... מה עם ביות???

"אהה", ענו לי, "יש טופס, תמלאי". "ואז?", שאלתי, "כמה זמן ומתי אוכל לקחת אותה, להיות איתה?"
"הכל כתוב בחוברת שקיבלת", ענו לי

כמו ילדה טובה, ישבתי מהר לקרוא ולחפש בחוברת את הנהלים

רוב הזמן התבזבז על קריאה וחיפוש. לא נחתי לרגע.

אז ביום השני עדי היתה איתי כל היום, עד לערב - אז הייתי צריכה להחזיר אותה לתינוקיה. עד עכשיו אני לא מבינה למה?
מה, הבכי שלה היה מפריע ליולדות איתי יותר מהנחירות של זו שחלקתי איתה את החדר???

אני לא אשכח איך המסכנה הקטנה שלי, בלילה השני, באחת הקריאות לבוא להנקה: השעה חצות וחצי, אני שומעת את צרחות הרעב שלה. ניגשת לעגלה לקחת אותה, ואז האחות עוצרת אותי, "רגע" היא אומרת, "קודם נרחץ אותה".
"מה לרחוץ אותה? היא רעבה, צורחת, חסרת אונים! תני לי להיניק אותה!".
"שבי וחכי בסבלנות"!
הקטנה צרחה ואני בכיתי.

שתי הדקות הארוכות בחיי!

כשלקחתי אותה לידי, אמרתי לה: "אני יודעת מתוקה שזה מקום רע, אבל זהו, אחרי הלילה הזה אנחנו בבית, ביחד, רק שלושתנו: את, אבא ואני. עוד טיפה יפה שלי, עוד טיפה מתוקה."

ישבתי איתה אח"כ 4 שעות, והלכתי לישון.
כעבור שעה העירו אותנו, ושוב הלכתי אליה.

אם מישהי מכירה דף באתר או אתר בכלל המדבר על הבדיקות ההכרחיות, החיסונים וכו' שהם מקבלים בבי"ח מיד כשהם נולדים, אשמח לקבל מידע על מה ניתן לדלג (כמובן שמקלחת תעשה רק על ידי בפעם הבאה!) או לדחות לגיל מאוחר יותר או לפחות לעשות תוך כדי חיבוק חזק חזק של אמא...

[נעה*]

הבנתי שבאסף הרופא משתדלים מאוד למען היולדת.
סיפור לידה של דניאלה או למה לא אסף הרופא

[POOH_והתוספות*]

אם מישהי מכירה דף באתר או אתר בכלל המדבר על הבדיקות ההכרחיות, החיסונים וכו' שהם מקבלים בבי"ח מיד כשהם נולדים, אשמח לקבל מידע על מה ניתן לדלג (כמובן שמקלחת תעשה רק על ידי בפעם הבאה!) או לדחות לגיל מאוחר יותר או לפחות לעשות תוך כדי חיבוק חזק חזק של אמא...
המון שאלות לקראת לידה מדברים שם על הבדיקות השונות ועל ההכרחיות שלהם.
ומה ואם חייבים לעשות את זה בבי"ח.
וכמובן מדור בלי חיסונים

ומוכנה להוסיף מידיעותי:
הבדיקות: בדיקות כלליות...
חיסון צהבת
ויטמין K
מקלחת
ואחרי יומיים - PKU

אנחנו את הגדולה שנולדה כאמור בלניאדו, סירבנו שיקלחו. קילחנו אותה בבית אחרי יומיים או שלושה.
ויטמין K היא קיבלה בזריקה כי לא הצלחנו להשיג טיפות.
צהבת היא לא קיבלה [קיבלה מגיל שנה].
לבדיקת ה- PKU חזרנו לבי"ח [לא ידענו שאפשר לעשות בטיפ"ח].

עם הקטן היה הרבה יותר פשוט.
ויטמין K בטיפות שהמיילדת הביאה...
צהבת הוא לא קיבל.
PKU המיילדת עשתה לו בביקור אחרי הלידה.
ומקלחת הוא עשה עם אמא יומים או שלושה אחרי הלידה.

[תזמורת_הים*]

הבדיקות ההכרחיות, החיסונים וכו' שהם מקבלים בבי"ח
טיפול שגרתי ביילוד בבי''ח, נדמה לי

[תמרוש_רוש]

אבל הזלזול של הרופאה שאמרה "תלמדי לחיות עם זה"
תראי, זה לא רק זלזול.
אנחנו מצפים מרופאים שידעו "הכל" על גוף האדם והתחלואים שלו.
אבל הם לא יודעים, והרבה פעמים התשובה נמצאת אצל איש מקצוע אחר.
זה לא קל (כלקוחה) לדעת את מי לשאול מה.
הנקה, לדוגמה, שייכת ליועצות הנקה (טוב, זה קל )
כאבי גב "שייכים" לפיזיותרפיסטית, מורה לאלכסנדר, מעסה, ולפעמים גם לרופא שמתמחה בכך ושמתעניין בכך. אבל לרוב הרופאים פשוט אין מה לתרום לעניין.
ניסית פעם ללכת לרופא אף-אוזן-גרון עם נזלת? אני ניסיתי, רק כדי לוודא שהוא באמת לא יכול לעזור לי בעניין. (הוא באמת לא היה יכול). שנים אחר כך, מצאתי את הפתרון לבד: תזונה, יוגה.

אין להם ברירה אלא להצמד לנהלים, גם אם זה אומר להעלים מהיולדת מידע, לשקר לה, להתעלם ממנה או לכפות עליה התערבויות בניגוד לרצונה.
ב"בית האלוהים" של סמיואל שם יש תיאור יפה של הרופא הצעיר שנאלץ לשקר, לשפץ ביצירתיות את הגיליון הרפואי ולבצע עוד טקטיקות שונות ומשונות ולא-ממש-תקינות כדי להגן על החולה שלו מפני מפל התערבויות היתר של בית החולים, לטובת החולה.
(נכתב בשנות השבעים באמריקה, אז "הרפואה האגרסיבית" היתה בשיאה, והתערבויות-יתר היו ברמה מזעזעת לפעמים).

אם מישהי מכירה דף באתר...
הפרדת האם מהתינוק לאחר לידת בי''ח
חוויות מהתינוקיה

[דגנית_ה*]

תודה על כל ההפניות לדפים. אני בעיצומה של הקריאה. דברים מעניינים, לעיתים מבלבלים.
אבל טוב שיש לי מספיק זמן לעבד את הכל

שבת קסומה ושקטה לכולנו
דגנית

[דגנית_ה*]

אגב, מהו PKU?
אני קוראת וקוראת ולא מוצאת תשובה... אז אני יוצאת עכשיו מהארון ומודה... לא יודעת מה זה...

תודה מראש למשיבה/ות

[תזמורת_הים*]

זו 681]תסמונת 1219[/po].asp נדירה שחשוב לאתר מוקדם. הזהוי נעשה באמצעות לקיחת דם מהעקב ביום השני לחיים.

[דגנית_ה*]

תודה רבה אורית.
לא הבנתי מהמאמר, האם ניתן לבדוק את האם והאב אם הם נשאים ואז לחסוך מהפיצפונים האלה דקירה... (הבנתי ששני ההורים צריכים להיות נשאים כדי שהתסמונת הזו תאיים על התינוק).

אשמח ואודה על תובנות
דגנית

[תבשיל_קדרה*]

בנוסף לתכנית לידה, להכין דף שאלות לצוות.
עזבי, קחי שאלה אחת: "למה?". רוצה עוד אחת? קחי: "מה האלטרנטיבות?".

אם מישהי מכירה דף באתר או אתר בכלל המדבר על הבדיקות ההכרחיות, החיסונים וכו' שהם מקבלים בבי"ח מיד כשהם נולדים
אחרי לידת בית

[דגנית_ה*]

עזבי, קחי שאלה אחת: "למה?". רוצה עוד אחת? קחי: "מה האלטרנטיבות?".

תודה תבשיל, שאלות מצויינות כשיודעים מראש מי יהיה הצוות (צוות כזה שמוכן לענות ולפרט ולא סתם להפחיד!), אבל מה קורה כשנמצאים בצירים מתישים ומקבלים תשובות לאקוניות כמו ככה זה, וזהו זה!? או התעלמות ...

אני כנראה עדיין נותנת מקום נרחב מדי לניסיון הקודם שלי...

[דגנית_ה*]

אני נוהגת לקרוא אחורה בעמוד הזה, סתם מתוך מחשבה שהיום דברים ייראו שונה מאתמול.

ופתאום עליתי על משהו שכתבתי:
(מה זה החינוך הפולני הזה???)

חייבת התנצלות: לא היתה כל כוונה רעה, אם מישהי או מישהו לקח את זה כך... אני נוהגת "להסתלבט" על המוצא המעורב שלי (אמנם אין לי עדיין קשר לפולנים, אבל מי יודע מה ילד יום ...) ולעיתים נוהגת בחוסר זהירות ועושה זאת גם לאחרים.
קרה לא פעם שקיבלו את דברי בפגיעה (כשמטרתי היתה בכלל התלוצצות) - על כן, ממש מתנצלת אם נפגעו מאמירה זו, ומבטיחה להשתדל לשים לב בפעם הבאה.

[ההולכת_בדרכים*]

דגנית, נראה לי שלקראת הלידה הבאה תתחילי להתאמן ב לא להתנצל
ברצינות, לא נראה לי שמישהו נעלב על רקע עדתי, חינוך פולני זה כבר בגדר מטבע לשון שכולם יודעים מה כוונתו.
פולניות כאן ועכשיו

[תזמורת_הים*]

דגנית, נראה לי שלקראת הלידה הבאה תתחילי להתאמן ב לא להתנצל


לגבי ה-PKU, אפשר לברר האם יש אפשרות לעשות בדיקה גנטית של ההורים. אולי אצל יועץ גנטי או באחד המכונים הפרטיים שעושים בדיקות גנטיות. רושמת גם לעצמי לבדוק לפני הלידה הבאה.

[במבי_ק*]

את ממש מוצאת חן בעיניי. יש לי מלא מה לכתוב לך, אבל בעצם כתבו די הכל. אז אני מסתפקת בלסמן שאני קוראת (בבת אחת את כל הדף) ושאת משהו!

[דגנית_ה*]

דגנית, נראה לי שלקראת הלידה הבאה תתחילי להתאמן ב לא להתנצל
צודקת, יש בזה משהו, במיוחד מפני שבחדרי לידה ובבתי חולים בכלל צריך אסרטיביות. לכן, רגשות אשם וכיוצ"ב לא תורמים לתהליך...

לגבי ה-PKU, אפשר לברר האם יש אפשרות לעשות בדיקה גנטית של ההורים. אולי אצל יועץ גנטי או באחד המכונים הפרטיים שעושים בדיקות גנטיות. רושמת גם לעצמי לבדוק לפני הלידה הבאה. כן, עכשיו גמני ארשום לעצמי לברר. אולי בכ"ז אצליח למנוע דקירה אחת מיותרת...

יש לי מלא מה לכתוב לך, אבל בעצם כתבו די הכל. במבי, אשמח לשמוע תמיד חידושים והמצאות אני נוטה להאמין שזו המטרה של האתר, לא? ותודה

[במבי_ק*]

בעצם, אני מאוד מסכימה עם מה שכתבו לך, בעיקר עם החשיבות העצומה של הידע, אבל אני גם מאוד שונה מרוב הנשים פה ב"באופן" בכל הנוגע ללידה, לפחות.

אני יכולתי לכעוס עד מחרתיים למשל על הרופאה שהפחידה אותי כשאיימה בניתוח, כי חתמתי על מסמך שאני לוקחת על אחריותי להשתחרר הביתה אחרי שהתחילו לטפטף לי מי שפיר - הלכתי לבית יולדות אחרי כמה שעות, רק כדי לוודא שהכל בסדר, ורצו לזרז וכל זה. אז חתמתי שאני מוותרת וחזרתי כמה שעות מאוחר יותר עם צירים תכופים, אחרי רפלקסולוגיה וזירוזים טבעיים נוספים. והרופאה ממש מצאה לנכון לדבר איתי (להפחיד במכוון) על ניתוח כאפשרות סבירה, ולא היתה שום סיבה, כי ראתה בניירות שסירבתי לזירוז. בכל מקרה, הצירים הפסיקו כמראה בגלל האנרגיות הכל-כך "חיוביות" שלה. אבל אני לא כעסתי עליה אחר כך. כלומר, היא בת זונה, זה ברור. אבל זאת אני שבחרתי ללכת לבית חולים כדי ללדת. זאת אני שלא מעלה על דעתה ללדת בבית. זאת אני שרוצה שמישהו אחר יקח אחריות, כי זה מפחיד אותי מדי. וזאת אני שאחרי שתי לידות משוכנעת שאין לי את היכולת (ואחרי שתי לידות - גם את הרצון) ללדת בלי אפידורל. ככה שאולי היא רופאה מנוולת, אבל לא נותר בי שום כעס כלפיה או כלפי המערכת. זאת האחריות שאני בחרתי לקחת על עצמי - הבחירה לא לקחת אחריות. זה עבד פעם אחת נהדר (לידה ראשונה) ופעם שניה פחות נהדר. הייתי בשתי הפעמים עם דולה ואחרי הכנה מסיבית של הגוף והמון ידע, ויצאתי עם מסקנה אחת - שהגוף שלי לא יודע שצירים של דקה בלי רווחים ולאורך זמן אמורים להביא לפתיחה . וזאת אני גם שבוחרת לא "לעבוד על זה" או "לעבד את זה", כי פשוט אני בנאדם כזה כנראה - 1. לא אוהבת שדברים באים לי לא בקלות (רגילה שדברים באים בקלות) ומתעצלת לעבוד קשה. 2. אופטימית - בדרך כלל רואה את הדברים החיוביים (זוכרת הרבה יותר טוב את האחיות והרופאים המקסימים בתינוקיה, שלצערי היינו תקועים שם כמה ימים עם צהבת ילודים, אחרי שהתינוק נולד חלוש אחרי היפרדות שיליה כאמור). 3. יש לי אופוריה מתמשכת ואנטי-דכאונית אחרי לידות (טפו), ככה שהרבה יותר נוח לי פשוט ליהנות (למרות שאחרי הלידה השניה, בעיקבות היפרדות שילה-ואקום-תפרים היה סיוט פיזי, ועדיין הייתי במצב רוח טוב מאוד ובאופוריה).

אז יכול להיות שנשים אחרות פה יגידו - וואי, איזה מסכנה. היא לא תחווה את החוויה הזאת, העצמה נשית, מה שזה לא יהיה. ואני חושבת שהן צודקות מנקודת המבט שלהן. פשוט נקודת המבט שלי אחרת, וזה לא סותר...

ועדיין- הסיפור שלך ממש מרגיז מקומם. פשוט לא להאמין שאנשים שעובדים בתחום כזה מתנהגים ככה, ליולדות ולתינוקות שרק נולדו. כנראה שאני יכולה להתעצבן בעיקר כשמתנהגים חרא לאחרים...

אבל - את נשמעת לי אחרת ממני, ואני בטוחה שהדרך שאת עושה תביא לתוצאות ועיבוד וגדילה. בעיקר בעיקר בעיקר - לדעת יותר, להיות מוכנה יותר. מחכה מאוד לשמוע על ההריון המיוחל.

[תזמורת_הים*]

במבי, מאד מאד אהבתי את מה שכתבת. מאד מתחברת לגישה שלך (למרות שהבחירות שלי שונות משלך).

[דגנית_ה*]

הי במבי
גם הסיפור שלך מאוד תפס אותי. בעיקר התפישה שלך - שאת מסוגלת לסלוח למרות כל הכעס. אכן נגעת לי בנקודה רגישה

אני חושבת שלאף אחד, אבל אף אחד אין זכות להפחיד אותנו. אני גם חושבת שבכל סיטואציה רפואית שהיא, צריך לעמוד מול הרופא ולאמר לו שלא יפנה למקור הפחד שלך כמטופלת אלא למקור הכח שבך. אני לא יודעת מה תכניותיך לעתיד, אבל אם במקרה תבחרי אפילו ללדת שוב, וגם אם הפעם הזו תהייה בבית היולדות (אחריות או לא אחריות, זה כבר לא משנה מפני שיש כאלה שיולדות בבית דווקא מפני שלתפיסתן זה אחראי יותר, ואני לא אתווכח - הכל עניין של אישיות, אמונה ורצון לקבל ידע) ועם אפידורל ומפל התערבויות אחרות מתוך בחירה שלך - עדיין, המינימום שאת ואני וכל יולדת אחרת צריכה לדאוג (או המלווה שלה) שינהגו כלפינו בכבוד. בלי איומים! להזכיר להם שאת הגן סיימנו לפני די הרבה שנים. ומעבר לזה - איך אומרים הילדים? "הגוף שלי ברשותי!" אז קבלו את רצוני, ומצאו אלטרנטיבות במסגרת ה"מגבלות" שאני מציבה. או לפחות שבו ותסבירו. אז הם יבזבזו עוד כמה דקות, אבל ההסבר חשוב, אחרת אך גופי יהיה ברשותי???

זה אחד המשפטים שאני מתכוונת לחרוט חזק בתוך הלקסיקון שלי, בתוספת לידו, כדי לא לעורר התנגדות...

מצחיק, אבל המרגיעון שעלה לי הוא "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"

[במבי_ק*]

תודה לשתיכן

שאת מסוגלת לסלוח למרות כל הכעס

ממש לא. דווקא בדברים אחרים שאני עוברת, בעיקר כשאני נעלבת, מאוד קשה לי לסלוח ובנוסף אני הופכת ליצור חד-מימדי ופרימיטיבי שרואה רק את הדברים הרעים בצד השני, עד שזה עובר לי. אני לא הייתי צריכה לסלוח, במקרה הזה, כי פשוט לא כעסתי. אני יודעת שזה נשמע משונה, וזה לא בגלל שאני אדם מואר או משהו, ממש לא (כאמור), פשוט אלה דברים שלא מעוררים בי כעס. אני יצאתי מהלידה הזו עם תחושה של מזל והצלחה (ממש ככה!) כי התינוק היה בסכנת חיים ואני כמעט הגעתי לניתוח (כמובטח ע"י הדוקטורית) ובסופו של דבר - משתי הבחינות האלה, זה היה סוף מצויין! וזאת התחושה שיצאתי איתה (אם תרשי לי להדחיק את כל מה שהרגשתי פיזית...).

מפני שיש כאלה שיולדות בבית דווקא מפני שלתפיסתן זה אחראי יותר

אני יודעת. אני אפילו מזדהה איתן. אבל יחד עם זה - יש בי הכרה והבנה שאני לא כזאת. לא מסוגלת או רוצה לקחת את האחריות הזו על עצמי (ובינינו - לא מוכנה גם שלא יהיה אפידורל בסביבה ).

המינימום שאת ואני וכל יולדת אחרת צריכה לדאוג (או המלווה שלה) שינהגו כלפינו בכבוד. בלי איומים! להזכיר להם שאת הגן סיימנו לפני די הרבה שנים. ומעבר לזה - איך אומרים הילדים? "הגוף שלי ברשותי!"

כשהולכים לבית חולים ללדת, הגוף ברשותי עד לגבול מסויים. צריך להכיר בזה. ברור שהיחס המחפיר לא ראוי ושווה גם להתלונן. בסיפור שלך את ממש הופקרת, בלידה ואח"כ בתינוקיה. זה מזעזע בעיניי. בכל מקרה, מול רופאים אני הרבה פעמים מרגישה ילדה קטנה. אין לי את האסרטיביות הזאת והרבה פעמים פשוט "לא נעים לי" - להציק, לשאול, לעמוד על זכויותיי. זה חוזר על עצמו בהרבה תחומים בחיים - התחושה שאחרים יודעים יותר או מנוסים יותר. מה לעשות, זה חסרון בולט אצלי, אבל יש לי יתרונות אחרים

[במבי_ק*]

כשהולכים לבית חולים ללדת, הגוף ברשותי עד לגבול מסויים. צריך להכיר בזה.

אני רוצה לחדד - ברור שיש לי את הזכות לדעת מה עושים ולמה ולהסכים ולחתום, אבל יש לבית חולים את ה"פרוטוקולים" שלו, שבהם למשל: אם אחרי X שעות לא קורה Y אז עושים Z. ואת ה Z הזה עושים לגוף שלי. יכול להיות שפיטוצין, שקיבלתי אחרי X זמן של צירי לחץ לא אפקטיביים, הביא איכשהו להיפרדות שיליה. עדיין, צריך לנהוג במתכונת חירום - Z - כדי להציל חיים (וזה היה המצב בלידה השניה). כתבתי את זה גם בדף אחר - אני בעצמי נולדתי לפני 36 שנים מתה אחרי לידה עם היפרדות שיליה, וזאת היתה לידה טבעית (חוץ מהואקום בסוף שבזכותו אני חיה). ככה ששוב - מבחינתי האופן שבו הסתיימה הלידה היה מוצלח. יכול להיות שלא הייתי מגיעה למצב כזה אקוטי בלידה טבעית. אין לדעת.

[דגנית_ה*]

הי במבי,
סופסוף תקנו את הבאג, כך שאני יכולה לקרוא את העמוד

מאוד קשה לי לסלוח ובנוסף אני הופכת ליצור חד-מימדי ופרימיטיבי שרואה רק את הדברים הרעים בצד השני, עד שזה עובר לי.

אני לא ממש בעד שיפוטיות כזו נוקבת כלפי עצמך... נסי לראות אם זה לא חוסם אותך ואם זה מה שמביא אותך ל"לא נעים" (ואת זה אני כותבת גם לעצמי...).
אסביר למה אני מתכוונת: ברגע שאנחנו שיפוטיים כלפי עצמנו, באיזשהו מקום אנחנו עושים דה-לגיטימציה לרגשות שלנו. ואז, אם אין לגיטימציה לרגשות שלנו, אז לא נעים לבקש כי אין גם לגיטימציה לרצונות שלנו.

<ואללה, נראה לי שעליתי כאן על משהו חשוב! תודה שכתבת את המשפט ההוא >

תכף אמשיך, הילדה זקוקה לצומי...

[דגנית_ה*]

בסיפור שלך את ממש הופקרת, בלידה ואח"כ בתינוקיה. זה מזעזע בעיניי

נכון, ומה שמפחיד זה שזה קרה בידי הצוות שאנו אמורים לסמוך עליו.
מצד אחד, הם משדרים שמה שהם אומרים זה קדוש, ויתרה מכך - שאם אנחנו נערער על דבריהם אנו נסכן את עצמנו ואת תנוקנו. מצד שני, היחס שאנחנו מקבלים מהם בחלק מהמקרים הוא יחס של הזנחה, הפקרות.

יש כאן סתירה קשה. היא, לדעתי, שגורמת לנו להגיע מראש מוכנים ל"קרב", וזה מה שגורם לנו לפספס את העיקר, את החשוב.
את החוויה, את חשיבות הטיפול שלשמו הגענו.
האנטי הזה שאני, למשל, מצויידת בו (שנובע מחויית הלידה הקודמת), למרות ניסיון להתמיר אותו להבנה, כלומר משהו שהוא מעבר ל"סתם" רגש, אולי עלול לגרום לי לפספס את הדבר החשוב, שהוא חויית הלידה, החויה המתקנת אליה אני כל כך משתוקקת.

אין לי את האסרטיביות הזאת והרבה פעמים פשוט "לא נעים לי" - להציק, לשאול, לעמוד על זכויותיי.
כך גם אני בדיוק. ולכן צריך מראש להצטייד במלווה כזה, שיהיה תמיד עם האצבע על הדופק. להכין אותו טוב טוב "למערכה" כך שידע מצד אחד להתחנף ולהודות ומצד שני לעמוד יפה על זכויותיו וזכויות היולדת.

אגב, כתבתי משהו על חינוך פולני... יש דברים שאנחנו צריכים לוותר עליהם ולנסות להשאיר מאחורינו (לא שאני פולניה אבל יש לי תחושה שמישהו מדורותי הקודמים היה כזה, לפי החינוך שקיבלתי ).

אבל יש לי יתרונות אחרים
בזה אני בטוחה

. עדיין, צריך לנהוג במתכונת חירום - Z - כדי להציל חיים
אם מדובר בהצלת חיים - זה משהו אחר. אבל גם במקרה הזה, הם חייבים, חייבים, חייבים ליידע אותך. זה לא יתכן שיעשו בך או בתינוקך דברים על דעת עצמם. ואם זה ממש חרום, אז לפחות אחד מטפל והשני מיידע. לא יכול להיות שיש רק איש צוות אחד לטפל בך כשמדובר בחרום, נכון??? אבל הם מעדיפים לשתוק. למה? לא יודעת. אולי כדי לא להפחיד. אולי עדיף להשאיר את המטופל בחוסר וודאות ואחר כך ליידע אותו במקום להפחיד אותו ולהכניס אותו לפאניקה.
גם יכול להיות.

והפיתרון לכך, בעיני, הוא באמת ליידע את הצוות מראש (תכנית לידה, למשל) "מי את" ומה את מצפה מהם. אולי אז ניתן לחסוך את היחס המכאני הזה, המסתיר...

[במבי_ק*]

אני לא ממש בעד שיפוטיות כזו נוקבת כלפי עצמך... נסי לראות אם זה לא חוסם אותך ואם זה מה שמביא אותך ל"לא נעים"

לא חושבת שזה המצב (במקרה שלי לפחות). אני פשוט מעדיפה שאם כבר יש לי תכונות והתנהגויות שהייתי מגדירה אותן כ"לא להיט" אני אוכל להיות פחות או יותר מודעת אליהן. ועדיין, תמיד זה יהיה מתוך מבט על עצמי, שהוא לא אובייקטיבי. אבל זה לא בא מביקורתיות-יתר כלפי עצמי, זה בא מתוך הכרה שזה לא התגובה הרצויה או הטובה יותר במקרים מסויימים. מה לעשות, יש לזה מקום. כולם בני אדם. מה שלא סותר את הרצון להתפתח ולהשתפר. לפעמים אין רצון כזה, לפעמים יש.

והפיתרון לכך, בעיני, הוא באמת ליידע את הצוות מראש (תכנית לידה, למשל) "מי את" ומה את מצפה מהם. אולי אז ניתן לחסוך את היחס המכאני הזה, המסתיר...

לדעתי זה לא ממש עוזר. אם אין להם כבוד אלייך כאדם, ואל התינוק כאדם, אז יהיה להם כבוד לחתיכת נייר?? לא. זה הכל תלוי בבנאדם שמולך. ויש אנשים שעובדים בתחום הזה שהם נהדרים, למרות המערכת. ויש כאלה שהם מגעילים, ואני מניחה שהתנאים והשעות והיחס אליהם כעובדים - בטח לא עוזרים.

מה שכן יכול לעזור זה לדעת + להיות עם בטחון בידע. מכיוון ש-לי (למשל) חסר את החלק השני, הידע עצמו לא תמיד עוזר לי (וכאמור אין לי הרבה טענות לאף אחד בשל במצב הזה)...

[דגנית_ה*]

לדעתי זה לא ממש עוזר. אם אין להם כבוד אלייך כאדם, ואל התינוק כאדם, אז יהיה להם כבוד לחתיכת נייר??

אז זהו, שהרעיון הוא לא לצפות מהם לכבד את הנייר אלא ליידע אותם בפני מה הם עומדים. אם יקראו אותו - ידעו. אם לא, ידעו תוך כדי, כשהמלווה יפנה אותם לדף, או לחילופין ידרוש זאת מהם (כלומר, ידרוש מהם לנהוג ולכבד את הכתוב בדף ואת היולדת עצמה).

עצם הכנת הדף נתפשת בעיני כהכנה גם ליולדת וגם למלווה/ מלווים, ולא בהכרח לצוות.
זה מעין תאום עמדות לפני הלידה (מהצד של היולדת) וערוב הצוות בעמדות הללו במהלך הלידה.

אני גם חושבת, שלא צריך לתת להם את הדף בצורה של דרישה, אלא לאמר להם שהדף נערך מראש מפני שמניסיון, הלידה כל כך מרגשת ומעייפת שאנחנו לא רוצים מהתרגשות לפספס את מה שבאמת חשוב לנו.

איך הצוות יקבל את זה? זה כבר עניין שלו ומחוץ לשליטתנו.

השאיפה היא ללכת בין הטיפות במסגרת האפשרויות...