הייתי עם בתי בגינה ופגשתי מטפלות והתיידדתי איתן.
יום אחרי פגשתי שוב במטפלת די מבוגרת שמטפלת בשני ילדים משתי משפחות שונות, בן ובת בני שנה וחודשיים. הם לא נראו מאושרים. את הבן היא הושיבה בנדנדה ואת הבת היא הניחה על הגומי שסביב עם צעצועים.
אחרי הרבה זמן הקטנה כבר הייתה עייפה ופיהקה וכשהיא עמדה לידה היא ניסתה לעלות אליה שתרים אותה או משהו והמטפלת נבחה עליה 'מה את רוצה?! תלכי ממני!'
מאוד צרם לי. והקטנה ישבה מסכנה כזאת ומאוד לא שמחה ונראית מבולבלת ואף אחד לא התייחס אליה ואח"כ באה מטפלת של ילד אחר והייתה כ"כ נחמדה אליה אבל רק לדקה כי הייתה עסוקה.
אתמול ראיתי את הקטנה עם אמא שלה בגינה בערב ואמא שלה כ"כ חמה ואוהבת ולא העזתי לומר לה כלום ונורא התלבטתי מה להגיד, כי בעצם אני לא מכירה אותם ואת המטפלת ומה אני מתערבת.
היום דווקא יצא לי כן לדבר איתה, אמרתי לה שאני רואה את הקטנה שלה עם המטפלת בבוקר והיא מייד שאלה אותי איך היא ואמרתי שבסדר, אז היא שאלה 'מה, רק בסדר?' אז אחרי היסוסים רבים שהיא קלטה שיש לי משהו לספר זה בסוף יצא לי והיא אמרה שכן, היא קרה אבל זה הסגנון שלה והם מכירים אותה שנים כי היא הייתה גם עם הגדולה שלהם שהיא בערך בת 3.5-4 והן מאוד אוהבות אותה. ובכלל, אין למטפלת הזאת ילדים. גם האבא היה ואמר שהוא לא מחפש מישהי שתתן להם בגיל הזה ערכים וכאלה, שאלתי אם הוא לא רוצה שהילדה שלו תקבל חום ואהבה.
הכל היה ברוח טובה והאמא אמרה שזה בסדר גמור שסיפרתי לה.
מאוד התפלאתי לעצמי שהורים אוהבים כ"כ כמו שהם נראו לי לוקחים מטפלת קרה, שאין לה ילדים ושהיא חסרת סבלנות אליהם. אולי זה שאין לה ילדים לא קשור ואולי כן.
אני מרגישה מלשנית על המטפלת שבעצם לא עשתה לי כלום והייתה נחמדה אלי אבל המצפון מציק לי כך או כך אז אולי עדיף שיציק לי על המטפלת ולא על הילדה
