הדברים שיובאו להלן הם לא שלי. אפילו הדיבורים בגוף ראשון הם לא שלי. אלו דברים חשובים מאוד בעיניי שנכתבו כאן באחד הדפים. הכותבת לא מעוניינת להשאיר את הדברים תחת שמה, אבל נתנה את הסכמתה לשימור הטקסט. ערכתי מעט כדי להעביר את הדברים מדיאלוג לטקסט רציף, וכדי לנתק אותם מההקשר הקונקרטי שבו עלו.
|| ||
לקבל את הכעס בברכה
כשאנחנו כועסות על הילדים (ובכלל, אבל נתמקד כרגע בילדים) - אפשר לראות בכעס שעולה בנו רגש בסיסי, מועיל. הכעס הוא איתות שמשהו כאן לא בסדר. האיתות הזה לא נעים לנו, והיינו רוצות להיפטר ממנו? טבעי, אבל אלו החיים. גם אני מעדיפה הרמוניה רוב הזמן, אבל בהיותי אנושית (שלא לדבר על הילדים, כמובן... שהם סוג של חיות אדם בכלל) אני לא מצפה שזה יהיה מאה אחוז מהזמן. אפילו לא תשעים אחוז מהזמן. ובתקופות מסוימות שבהן יש קשיים אובייקטיביים למי מאתנו - גם הרבה פחות מזה זה בסדר.
הקו שלי תמיד היה - אם למעלה מחמישים אחוז מהזמן אנחנו בסדר (ביחסים בין אישיים או בכל תחום אחר) אז הכול בסדר.
או במילים אחרות - אם רוב הזמן יותר טוב מאשר יותר רע, וזו החוויה שלנו, אז אנחנו בסדר. בתנאי שהכעס לא יוצא איום ונורא. כלומר, שאין מצב ששני אחוז מהזמן בעצם מרגישים כמו חמישים אחוז רק בגלל העוצמה של הדברים.
כעס הוא טבעי, החצנת כעס היא טבעית, ואני לא רואה את עצמי מציעה למישהי לחיות בשאיפה מתמדת לחיים הרמוניים במאה אחוז.
תמיד אפשר ללמוד איך לעבד כעס עוד יותר טוב. ואני לגמרי בעד זה, אז אני מתקדמת קצת הלאה, אבל מבלי לחתור תחת מה שכתבתי עד כה.
|| ||
לעבד את הכעס יותר טוב
הדבר העיקרי שכדאי לעשות הוא לעבור מ"לא" ל"כן". לנסות לחשוב מהו הדבר שאנחנו רוצות לעשות, במקום להתמקד בדבר שאנחנו רוצות לשלול.
לדעתי, שלב ראשון הוא להרשות לעצמנו להרגיש כעס ולהחצין כעס. אני ממש מתקשה לחשוב על דרך שלא תכלול את הצעדים המקדמיים האלה.
למשל, כשאני כועסת אני אומרת בפשטות רבה שאני כועסת. לא על... אלא פשוט כועסת. והילדים שלי למדו מאיזה מקום אחר (בטח המסגרות שלהם) שאם מישהו כועס עליך זה אומר שעשית משהו לא בסדר ולכן צריך להגיד סליחה.
אני עקרתי את זה מהשורש בבית שלנו ואני שבה ומסבירה איך אותה התנהגות בדיוק הייתה יכולה להתרחש בנסיבות אחרות ולא הייתי כועסת בכלל. כלומר, אני מחזירה לעצמי לנגד עיניהם את האחריות על הכעס שלי. זה טוב להם, אבל זה בעיקר טוב לי. מפקס אותי בי במקום במה שבחוץ.
אחרי שאני אומרת שאני כועסת אני ממשיכה לדבר, מקפידה לדבר על עצמי בלבד ולא מערבבת את מי שהכעיס אותי.
ומשם (בעצם מתן הרשות לכעוס ולהביע את זה) כבר הרבה יותר קל לשלוף את עצמי החוצה מהלופ.
ואז סביר שיהיו עוד כמה רגעים או אפילו שעות של דיסהרמוניה. אבל לא תהיה התפרקות ותחושה מגעילה ליותר מדקה או שתיים.
יש עוד דרכים. כדי לדעת מה הדרך המדויקת לכל אחת, כדאי פשוט לנסות. מתוך התנסות מגלים מה מדויק. רבות מגלות שכשהן כועסות-נמרצות מתאים להן דבר אחד, למשל לצאת החוצה ממש פיזית, בעוד שכשהן כועסות-עייפות מתאימה אולי כוס תה או כל דבר בכיוון של לשבת בשקט לשולחן עם משהו מקרקע שניתן לאחוז בו בידיים, וכו' וכו'.
דבר נוסף שאפשר לעשות זה לבדוק מה מפעיל אצלנו את העמדה הקורבנית וללטף קצת שם בעדינות.
כשנלחץ לנו כפתור, לנסות להבין למה יש שם כפתור, ולמה הוא נלחץ. לחזור לצרכים שלנו. כשאנחנו משיגות עצירה ורגע לעצמנו, לשאול - מה אני צריכה עכשיו?
מתוך הרשימה המוכרת - הערכה, הכרה, הקשבה, ביטחון וכו' וכו' - אפשר להתחיל להבין.
ורוב הסיכויים שזה יתנהל ככה:
אני מתחילה מרצון - אני רוצה שהילדים יקשיבו לי, או - אני רוצה שהם יעשו כך וכך...
ואז אני שואלת את עצמי - למה? למה אני רוצה את זה?
ואז אני יכולה להתגלגל ל - כי זה יגרום לי להרגיש ש...
ומשם הדרך לצרכים כבר די קצרה. אני יכולה לראות מה נלחץ לי, איזה צורך בסיסי שלי מאוים, כאשר הדבר הזה קורה.
|| ||
מהצד השני – כשהילדים כועסים עלינו
ראשית, כשהילדים מטיחים האשמות וטרוניות, אפשר לענות לזה עניינית פעם אחת, אבל רצוי לא יותר מפעם אחת. אפשר להגיד: "יקר שלי, אני לא מתכוונת לחזור כמו תוכי על הדברים שלי. אתה נורא מתוסכל ומותר לך, אבל אני לא חייבת לשתף עם זה פעולה. אני סיימתי את חלקי במה שקורה פה ואני מרגישה שאין לי יותר מה לומר בעצם. אני מוכנה להמשיך להקשיב למה שיש לך להגיד אבל אין לי מה להוסיף כרגע. אם יהיה לי, אני אומר לך."
ובאמת, לשבת ולשמוע את המקלחת הזו עד שהיא נגמרת או עד שנגמרת הסבלנות.
גם זה מותר.
למשל: "יקר שלי, אני לא יכולה יותר להיות בתוך זה. אני מצטערת אבל אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום וגם כנראה לא נתקדם. אז אני הולכת עכשיו להכין לעצמי כוס תה. אני עצמי לא מתכוונת לצפות בעוד פרק. סיימתי כאן". וללכת משם.
מותר לילדים להתרגז על זה שנוטשים אותם באמצע ויכוח. לא מתים מהתרגזות. זה משוב חשוב על איזו צורה של דיון עובדת ואיזה לא, ואני לא צריכה להיתקע שם רק בגלל שאיזה ילדון החליט שהדיון הזה ייקח עכשיו את כל הלילה. אני מלמדת בזה מסר חשוב לדעתי.
כן הייתי נשארת כל עוד יש בסיס לשיחה, גם אם זה לוקח שעות. אבל זה הרי לא המצב בקטעים האלה.
מה שכן, יש לי אחריות הורית לנסות ליצור דינמיקה אחרת בעתיד, אם המצבים חוזרים על עצמם בערך באותה צורה. עד שזה יקרה בטח נחווה עוד כמה תסכולים. זה לא הורג, זה חלק מההתנסות והלמידה המשותפת.
גם כשאני מבהירה שהגעתי לקצה ההכלה ואני קמה והולכת, זו לא נטישה. אני נשארת בבית. אני לא בורחת ממפגש אפשרי עם הילד. לפעמים אחרי שאני מפסיקה כדי להכין תה אני נהיית שוב נינוחה, ואז אני יכולה לחזור ולשבת לידו עם התה. גם אם לא מתאים לי לחזור לזירת הוויכוח, אני יכולה מדי פעם לעצור ולשאול אותו, בעניין אמיתי, מה שלומו. אם הגיע הזמן לישון, אפשר להזכיר את זה בעדינות, להגיד שאני מבינה שהוא נסער אבל שיתחיל להתארגן בכיוון. אני תמיד מציעה להשכיב במצבים כאלה, מה שמבהיר שפניי לשלום וחיבוקים ונישוקים (-:
|| ||
המחיר של העמדת פנים
ה-טיפ שלי לדברים האלה הולך ככה: כשאני לא מכילה, אני לא מכילה.
אין "איך בדיוק לא להכיל". אם אימהות לא מכילות אז הן לא מכילות. ואז נשאלת השאלה באיזו רמה של העמדת פנים (שהיא כאילו כן מכילה) כל אחת רוצה להיות מעורבת.
ההנחה שלי היא שהעמדת הפנים שאני כן מכילה היא בערך הדבר הכי פחות מתאים, היא הכי מעצבנת, היא הכי תוקעת.
ולכן, ברגע ששמים לב שלא מכילים יותר - כדאי לשים את זה על השולחן. להגיד - מצטערת. כי באמת, אולי היה נחמד אם היינו יכולות להכיל יותר. אבל מה לעשות, כבר הפסקנו בעצם.
אני מעריכה שחלק גדול מהפגיעה מגיע מזה שמנסים להעמיד פנים שיש הכלה, שיש דיאלוג, שיש הקשבה, כאשר בפועל - כבר אין.
אז ה-טיפ שלי הוא - לשים על השולחן את הרגע הזה שבו מזהים שנגמרה ההכלה.
אני נוהגת אפילו לעצור את השני באמצע המשפט (שהוא לפעמים לא משפט אלא נאום...) ולהגיד בדיוק את זה. עדיף בחיוך כי פתאום מתבהרת לי ההכרה הזו - יו, אני ממש מצטערת, אני קולטת שאני לא ממש מצליחה להקשיב ועדיף שנעצור רגע ונחזור לזה אחר כך.
או בגרסה הפחות מגניבה - אני מצטערת, אני לא מסוגלת יותר להיות בתוך מה שקורה לנו כאן, בתוך מה שאנחנו עושים, ואני פשוט חייבת לעצור.
|| ||
לנוכח צעקות
אני לא מחליפה אף מילה עם ילד שצועק עלי. אם הטונים מורמים אני מסבירה שאני לא מסוגלת לדבר ככה, נשארת עוד שנייה כדי לתת אפשרות למשהו חלופי, ואם מגיעות עוד צעקות אני הולכת מיידית ומבטיחה לחזור ברצון כאשר ניתן יהיה לנהל שיחה בטונים אחרים. מבהירה ממש ממש טוב שזה קושי שלי, ושאני פשוט לא יכולה לראות איך תצמח לנו שיחה טובה מצעקות ולכן מעדיפה להמתין בסבלנות לרגיעה מסוימת.
יש מצבים שאני אסכים לקבל צעקות, אבל לא לשוחח בצעקות. היו גם פעמיים או שלוש שבהן הרשיתי לילד שלי להכות אותי בחוזקה. אבל זו לא שיחה, זה משהו אחר. ראיתי שהוא מת להרביץ, שהאגרופים שלו מכווצים ומוכנים. שאלתי אותו אם הוא רוצה להרביץ לי, והוא אמר שכן. אז פשוט הרשיתי לו. נהייתי גוש של שריר ואפשרתי לו באגרופיו הקטנים להכות אותי בחוזקה ממש. אחרי שהוא שחרר הכול התחבקנו וזהו.
רוצה לומר - אני מסכימה להכיל מידה לא מבוטלת של אלימות כי היא טבעית בעיניי, אבל זה צריך להיות ברשות והסכמה. גם צעקות אני אקבל אם לא ידרשו ממני אחר כך לענות או להיות בדיאלוג כאילו זה הכי טבעי בעולם שנדבר בצעקות עכשיו.
מקווה שההבדל מובן.
)