זה התחיל בכנס השנתי של לה לצ'ה. שגית, זוכרת שהסתכלת על אומני משתעלת? אז גם אני ככה התפלאתי קצת, אבל העברתי את זה ועד שהגענו הבייתה (בשלבים רבים) הכל היה סבבה. היא אפילו הלכה לישון כרגיל ואז קמה פעם ראשונה לנשנש בלילה, אכלה ואאאאז.......הקיאה את נשמתה. אני הייתי קצת בשוק, כי זה ממש מפחיד ולא הבנתי מה היה הקטע. אבל איכשהו ניקיתי והרדמתי אותה. בהאכלה הבאה, זה קרה שוב והיא הייתה כ"כ מסכנה ובכתה ולא ידעה את נפשה והאמת? גם אני. בכיתי איתה בהתחלה ואז קלטתי שהיא משתעלת גם.הייתי דיי חסרת אונים, לבד בבית בסביבות חצות הלילה (דודו עוד לא חזר מהעבודה).
אומני כמובן לא הסכימה להמשיך לאכול ולא רצתה לרדת מהידיים במעין בכי מסכנוּת אומלל. כ"כ ריחמתי עליה (וגם על עצמי). מיהרתי לקרוא קצת באתר (עד כמה שיכולתי שהיא עליי מתייפחת ודורשת תנועה) ואיכשהו הגעתי לשעלת. זהו, נכנס לי לראש שזה זה, היא מחרחרת, משתעלת, מקיאה וכו'.
הלילה עבר קשה, אבל באיזשהו שלב קלטתי את הרעיון הגאוני של להשכיב אותה לישון בסל-קל שלה, כדי שתהיה מעט מוגבהת ולא flat במיטה ואז גם לא יעלה לה האוכל. זה עבד נפלא!
בבוקר זה המשיך, מצב רוחה היה קשה, בכי כל הזמן, אומללות, הרבה שיעולים, נזילות מהאף ואם לא שמתי לב והיא אכלה יותר מדיי, היא גם הקיאה מייד את הכל.
מאחר וגם אנחנו נייהו דיי מעוכים אחרי החזקת המשקולת הזו (8 ק"ג) כל הזמן, הזעקנו את הסבתא לעזר ויש לציין שהיא ממש מיהרה להגיע (מחיפה), ביטלה תוכניות וממש עזרה.
שיכנעו אותי לרדת מרעיון השעלת ולהבין שזו כנראה הצטננות / התקררות, לא דלקת או משהו, אלא מעין שפעת שכזו (כך גם אמר הרופא).
בינתיים עברו כבר יומיים ואנחנו כבר נהיינו ספצים בטיפול בתינוקת חולה. ממש קשה להאמין שזו הפעם הראשונה.
בתכלס, זהו חוסר אונים גדול בפעם הראשונה (בטח גם אח"כ, רק שיש איזושהי ידיעה-?- שזה יעבור תיכף), ממש עצוב ואפילו מלחיץ.
הכי מצחיק זה הקול הצרוד שנהיה לה, מתוקה
