המכתב שראוי היה להכתב

[אנונימי]

לכל אחד מאיתנו יש בראש איזה מכתב שראוי היה לו שייכתב, למרות שלא ברור אם ראוי היה לו גם להשלח...
המכתב הזה יושב על הלב. ומפריע.
הגיע הזמן להוציא אותו מהמערכת.
אני מזמינה אתכם להגיב, וגם לכתב את המכתב שלכם...
בהצלחה.
_

[ההיא*]

לאשתו.
כבר שנה עברה מאז ראוי היה שאכתב לך.
את ביקשת, ואילו אני לא הייתי מסוגלת. גם עכשיו קשה לי, ובכל זאת, התחושה שהולכת איתי כבר שנה רק מחריפה.
אני עשיתי מעשה שתמיד גיניתי. אני גרמתי עוול. לך. אני מתנצלת, אני מצטערת, אני אפילו מבקשת סליחה ומחילה.אבל אני לא באמת מתרטת.
הסיבה שלא הייתי מסוגלת לכתב אז, עדיין קיימת.
אני חושבת שהיית עושה זאת שוב, אם המחיר האישי שאותו הייתי נאלצת לשלם לא היה כל כך גבוה.
אני לא התחשבתי בך. בכלל לא. אני כן חשבתי עלייך, וכן חשתי, ועודיני חשה, ייסורי מצפון, אבל לא התחשבתי.
קינאתי בך וכעסתי עלייך. הרגשתי שאינך ראוייה. ותוך כדי הדברים הללו, הבנתי שאני טועה. ובכל זאת המשכתי.
והייתי ממשיכה עוד, לולא...
את כועסת. בצדק כועסת. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה לו הייתי בצד שלך.
אבל לי כואב. כבר שנה כואב. גם עלייך, אבל בעיקר עליי. גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי שהיו בי.שלא האמנתי שיש בי. שלא רציתי בי מעולם.
השתניתי מאוד. מערכת היחסים שלי עם העולם השתנתה.
ואני מצטערת. צר לי על התנהגותי.
אני לא מסוגלת להתחרט. עדיין לא. ובהחלט לא מסוגלת להכיל את הכאב של עוד מישהו, אבל אני לא רציתי לפגוע בך. ובאמת לא ספרתי אותך.
במהלך השנה האחרונה הגעתי לתהומות שלא ידעתי על קיומם. אני עדיין בתוך אחד כזה. עמוק בפנים.
אני לא יודעת איך להסביר עצמי כראוי, אני חוששת שגם לעצמי אני לא ברורה עד הסוף, אבל תחושת הצער מלווה אותי כל הזמן.
רציתי שתדעי שאני חושבת גם עלייך, כבר שנה.
ואני מצטערת מאוד שנפגעת.
ואני מצטערת מאוד שפגעתי.

[אני*]

לחברה שהיתה לאבא!
למה את לא כותבת לי? ראיתי את המיחתב שכתבת לאמא, ואני לא מבין למה ממנה איכפת לך אבל מימני את מתאלמת?
אני זה שלא יכולתי להיות עים אבא כשהוא היה איתך!
אני זה שלא יכולתי להיות עים אמא כשהיא היתה עסוקה בלבכות!
אני זה שהם צעקו עליו כשהם כעסו זה על זה ביגללך!
אז פעם הבאה שאת הולכת לפגוע במישהו, תיזכרי שאת פוגעת בילדים שלו עוד יותר!

[משיבה*]

מתוק,
כשתגדל - תבין.
אבל בגלל שאתה חמוד, אני מקווה שדווקא לא תאלץ להבין.
הבורות היא מקום שחמים ונעים להיות בו.

[יונת_שרון*]

איזו השתקה והדרה. מעניין.

[הפעם_ורוד*]

איזו השתקה והדרה

גם אני הרגשתי התנשאות וזלזול ברגשות של הילד. שוב דוחקים אותו מחוץ ל"משחק" וגם דורכים עליו קצת, ומשכנעים אותו שזה לטובתו.

[פלוני_אלמונית*]

הרסת לילד את המשפחה, הרחקת אותו מאבא, השארת אותו עם אמא שבורה ואת מעיזה להגיד לו שכשיגדל יבין???..
כשיגדל יבין מה?
מה את מבינה?

[פלוני_אלמונית*]

מי שצריכה לגדול ולהבין זאת את.

[אהבת_עולם*]

ההשתקה היא לא כלפי ה'ילד' כיוון שדי ברור שלא ילד כתב את זה, אלא מישהו/מישהי ביקורתית, שדרך מכתב לכאורה 'ילדי' מתחה ביקורת על כותבת המכתב הראשונה.
אני חושבת שיש בזה משהו צורם כשמישהו שופך כך את לבו, לשפוך עליו ביקורת כתגובה.
ואם כבר - היה מן הראוי לכתוב את הביקורת הזאת באופן ישיר, ולא להתחזות לילד שכותב. זה דמגוגי בעיניי.

אם באמת זה היה ילד, אני משערת שהתגובה הייתה אחרת.

[עוד_מגיבה*]

הרסת לילד את המשפחה, הרחקת אותו מאבא, השארת אותו עם אמא שבורה ואת מעיזה להגיד לו שכשיגדל יבין???..
???!!!
למרות שאני לא מסכימה עם הדרך שבה "ההיא" ענתה לילד-
לדעתי זו לא הדרה ולא השתקה. הדיאלוג של האשה הזו היא עם אשתו של האיש.
לא עם הילד.
אמנם נכון שאם היא מוצאת לנכון להתנצל בפני האשה הפגועה- מן הראוי שתתנצל גם בפני ילדיו.
אבל
הרבה לפני ש"ההיא" פגעה ב"אשה השבורה" ו"הרחיקה" את האב מילדו- היה שם אבא שבחר להרחיק את עצמו מילדיו ולפגוע באשתו.
אף אשה לא יכולה היתה לעשות זאת במקומו. נכון היא שיתפה פעולה וידיה ממש לא נקיות אבל בואו לא נתבלבל למי באמת יש אחריות כלפי המשפחה - לאבא.
ואותו הילד - אם לא עכשיו - אז כשיגדל - יבין שאבא שלו - הוא שביצע את הבחירות המכאיבות הללו..
אולי ההיא - בחרה שלא לומר ל"ילד" - לך תשאל את אבא..

[פלוני_אלמונית*]

ואולי לא היו ילדים בתמונה בכלל?

[קוראת*]

.
לכבוד "ההיא"
מכתב ממני אלייך
_המכתב הזה יושב על הלב. ומפריע.
הגיע הזמן להוציא אותו מהמערכת._
רציתי לשאול אותך
עכשיו שהוצאת את הדברים מהלב ומהמערכת
אפשר אולי למחוק את הדברים וגם את הדף?
תראי מה הוא גורר בעקבותיו בדף.
לתשובתך אודה
קוראת

[אסתי*]

דווקא רעיון טוב לדף, וזה שמישהיא הגיבה בצורה לא יפה, זה לא אומר שצריך לסגור את הדף
יש לי גם מכתב על הלב,

אלייך,
מה הקטע שלך?
ביקשתי שתפסיק להתקשר ותפסיק לשלוח הודעות ושאני יותר לא רוצה להיות בקשר איתך,
אז למה אתה ממשיך ?
אתה יודע שלא אגלה לאשתך, כזאת אני, ואתה יודע שאני אוהבת אותך למרות הכל,
ואתה כנראה יודע שזה נעים לי החיזורים שלך (לצערי) , אז אתה ממשיך,
אבל ראבק, התכוונתי ברצינות באמת לא רוצה יותר לחיות בשקר הזה, היה לי קשה לעשות את הצעד ולהתנתק, אז תכבד את זה, למרות הרגש הגדול בינינו,
זה מחיה אותך אמרת לי פעם, זה עושה טוב לנישואים שלך, אחרת היתם נפרדים, ככה פעם אמרת,
אבל די לא רוצה להיות זאת שממלאת את החסרים שבזוגיות שלכם, (למרות שזה היה טוב מודה) אבל זה רע, ונמאס לי לקבל ממך אסאמסים, בבקשה תן לי לשכוח אותך

[ש.*]

מוזר ולא אמין.
ולא רק ה"ילד".
יחסים מטבע הגדרתם הם עם עוד אדם, לכן אם יש אשמה
או אחריות, היא על שני הצדדים.
צהוב מרתק:
כאשר חוסר מתמלא, נוצר חוסר בחוסר עצמו

[גל*]

זה רק אני או שיש פה אוסף נדיר של טרולים?

[מצ'רה*]

או ש

[מיכל_בז*]

לגמרי. טרוליאדה לפנים.

[ההיא*]

אהבת עולם, שיחקת אותה. העיניים שלך פקוחות - והנשמה שלך נהדרת.
לגבי הטרוליאדה - הפוסל במומו פוסל, גם לאנשים שלעיתים קשה להם להתבטא יש לעיתים מצוקות...
חבל להשתיק אותן רק כי זה לא נראה למישהו.
לדעתי, מדף להתפרק בו -זה הפך לדף מעניין...

[ההיא*]

אה, כן, והצהוב הקודם אמר שהכל בעיני המתבונן...

[תמונה_שבורה*]

לך
בימים ההם בזמן הזה.
והזמנים.
והמזמורים.

ראיתיך היום, וברכי פקו.
נשמתי הואצה- ונעצרה באחת.
אחרי כל הזמן הזה, תמונתך חקוקה בי.
עדיין.
ולפתע - כאילו.
לא היה ביננו - אלא זהר.
ולא היה מבט.
ולא היה דבר.
ואני - לא יכולתי לנשום.
והלוואי לא היו הדברים מעולם.
וטוב שהיו.
ויש לי כל כך הרבה לספר לך.
וכלום לומר.

כולנו זקוקים לחיבוק.

[כותבת_לעצמי*]

אוי, איזו פנינה....
נתת לי השראה לשיר געגוע של חנוכה משלי שכתבתי עכשיו לחברה טובה שאיבדתי. תודה לך

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מזמן לא ראיתי אותך. והכאב העצום מאז קהה ואיננו כבר. נשארה רק סקרנות.
איך את ומה חייך עכשו.
מדי פעם אני שומעת אודותייך. וכבר כמעט ואין בי כלום. בודאי לא כאב, אבל מעין זיק של משהו שלא ברור לי מהו. אולי שמץ של כעס או שמץ של תהיה 'מה היה אם' , אולי זה אפילו תחושת החמצה. כן אולי זה זה.
כבר לא כועסת,כבר לא כואבת,גם לא זוכרת רוב הזמן. ובעצם,זו הרי לא היית את כל הכאב הזה,זו הייתי אני ואת היית שם האחת הלא נכונה בזמן הלא נכון. שתיכן בעצם. שתיכן שעל שתיכן העמדתי בסימן שאלה גדול את כל מוסד החברות כולו. בעצם,את כל מוסד התקשורת האנושית כולו.
ודוקא ניסיתן, ניסיתן מאוד. ולא יכולתן. ולא יכולתן להיות מה שרציתי. והבנתי כבר אז בשלב מסויים שזה בלתי אפשרי,אבל רציתי שזה יהיה אפשרי. ובגלל שלא ראיתי דרך אחרת לחיי הסתכלתי על הנתיב הזה היחיד כאפשרי כי לא היה לי כל נתיב אחר.
ולא סיפרתי לכן שהלכתי בסוף לטיפול, כמעט לא סיפרתי לאף אחד. לא רציתי תדעו כלום. שנתיים אחר כך עוד המשכתי לכאוב. ואחר כך הכאב שכך, נשכח, איננו. לעתים אני חושבת לי כמה מוזר זה. ולמה בעצם אי אפשר ליצור קשר מחדש.אבל אי אפשר. כך אני מרגישה. ואולי גם אין טעם. כי מה נעשה עם זה עכשו.
והמטפלת הזו הצילה אותי. ממש הצילה אותי.ובאמת כבר הכל נשכח.אבל כשאני שומעת אודותייך זה עולה.סקרנות,ותהיה.
מה באמת היה אם. וגם שכנראה משהו כן יושב לי שם לא פתור.ואני לא מתמודדת איתו.
ואולי בכלל בגלל שכל כך הרבה דברים אחרים אני מתמודדת איתם,וכל כך קשה לי,אז מה שהיה אז נראה לי רחוק כל כך.
ואני יודעת שאת שואלת אודותיי מדי פעם.
כן נשארה בי טינה.כלשהי.למרות שאת באמת לא אשמה. ובכל זאת היא נשארה. והאמת שבגלל שיש לי כל כך הרבה להתמודד עם החיים כרגע,אז בכל אין בי שום עניין לפתור את הלא פתור כרגע.
אבל כשנזכרת אז חושבת פתאום.
וכשראיתי את הדף הזה אז עלה אצלי לכתוב.

[שיר*]

אחרי תאונת פגע וברח, כשהותרת אותי מאחור כואבת כל כך, מדממת, נואשת לעזרה.
ראית את כל הבלאגן שיצא וזה לא היה לך נעים, אז הסבת את המבט ופשוט ברחת והעמדת פנים שכלום לא קרה.
ניתקת את הקשר ושמרת על נימוס מרוחק, שהיה חשוב לך, כי חשוב שהמראה יהיה נעים לעיניים.
שתגידי שלום ומה נשמע ויענו לך כמקובל, שיהיו חיוכים מזויפים, שיהיו קישקושים על מזג האוויר או על משהו אחר שלא מעניין אף אחד,
רק שלא ניגע במה שקורה באמת, רק שלא נתקרב לרגשות.
גם אני התרחקתי, שמרתי על עצמי, שמרתי יותר מדי שלא אפגע, שלא אתקשר, שלא אפתח.
הסתגרתי, ויתרתי על אור שמש שמחיה אותי, ויתרתי על הרבה רק כדי להתרחק ולא להיפגע שוב.
שנים עברו מאז וחשבתי שהכל עבר. לא נשכח, אבל נרגע.
חשבתי שזה כבר לא יכאב יותר, שיש בינינו את הזרות שהיא מגנה ושומרת שלא נפגע.
ועכשיו חזרת לחיי, רק טיפה.
זה לא היה אמור להיות כואב כלכך, אחרי כל השנים, כל החומות.
ונפשי נותרה קשורה בנפשך, מסרבת לשמוע בקול ההיגיון,
מסרבת להישמר, לא מוכנה לשכוח, רוצה לפתוח את הכל ולגלות שבעצם עדיין יש טוב,
יש משהו יקר שכדאי לשמור עליו, עדיין לא אבדה התקווה.
נפש טיפשה!

[כותבת_לעצמי*]

מנחם לקרוא שיש עוד נשים כמוני....שחוות כזה צער מהתרחקות של חברה טובה.
אני לא מצליחה לשים את זה מאחורי...גם אחרי חודשים ארוכים של ניתוק, ממשיכה לבכות מזה.

[פלוני_אלמונית*]

מנחם לקרוא שיש עוד נשים כמוני....שחוות כזה צער מהתרחקות של חברה טובה.
נכון. בזמנו,אחד הדברים שהיו קשים לי כל כך זה שלא הרגשתי שזה נפוץ הכאב הזה. כשקראתי וכתבתי בפורומים שונים אנשים לא הבינו באמת את הקושי. עיקר הקושי הנפוץ זה בסיום של אהבה רומנטית דוקא, וכאב על אהבה כזו. וכמעט ולא כאב על חברות שנגמרת או "נבגדת"
לא שאני שוללת כאב על אובדן אהבה רומנטית,אבל בעיניי כאב על חברות הוא הרבה יותר בסיסי,ראשוני, וגם הוא קורה

[תמונה_שבורה*]

לך
הזמן לא זז.
אני משתנה.
גופי הכמהה, מתבגר.
קמטים חדשים נוצרו.
כתפי קצת שחו, אך את ראשי אני נושאת אל על.
בהתרסה.
בניסיון.
חלומותי - שלא ידעתי שקיימים- שולטים בי.
ודמותך רודפת אותי.
כמו צל.
כל זמן.
כל הזמן.
כבר שנתיים.
אני רוצה כל כך לפגוש אותך, כך סתם במקרה, שאוכל לבדוק, לוודא, לראות שהכל בסדר, שהפצעים העלו ארוכה.
אני חרדה ממפגש שכזה.
אני כמהה לו.
אינני יודעת אם שלי הגלידו.
איני יודעת אם אני רוצה שיגלידו.
האם אני רוצה שיכאב?
האם אני צריכה שיכאב?
לבכות, לצעוק, לצרוח,להתאבל, לשכוח.
לשכוח.
לזאת לא נותר בי כוח.

[צפרדע_ית]

לאבא שלי.
הזמן הזה שעובר, מחריף את התחושות שמלוות אותי כבר 8 שנים.
חשבתי שזה יעבור בקלות.יותר נכון - האמנתי שיהיה לי קל יותר כאשר לא איאלץ להתאכזב מהבחירות שלך מידי יום.
נתבדיתי.
אני לא מצליחה להבין איך היית מסוגל כך לוותר עלינו.עליי.
אתה, החכם, המוצלח, המרתק. האוטודידקט.
איך כך, ללא מחשבה - ניתקת מאיתנו - והלכת ובנית משהו אחר, מבלי להביט לאחור.
ויותר מכך, אני חוששת שאולי אני כן מצליחה להבין. וזה מעציב אף יותר.
קשה לי לכעוס כל כך הרבה זמן.
קשה גם להיות עצובה לפרק זמן כזה ארוך.
והכי קשה לי - לוותר גם על הכעס, וגם על הצער.
אני מקווה שאצליח.
שאצליח להפסיק לנסות להבין, ואולי לקבל. וגם אם לא לקבל - מקווה שאצליח להתעלם מהכאב. מתחושת האובדן.
מצחיק שאני חושבת על שמונה השנים האחרונות, ומתעלמת מאלה שהיו לפני, למרות שהיו הרבה לפני...
מצחיק באופן כל כך לא מצחיק...
אני רוצה לוותר על תחושת ה"חבל" שמופיעה בכל פעם שאני חושבת עליך. ואינני יודעת איך.
אולי עוד קצת...
אולי תיכף...
אולי פעם.
ץ

[נתלת_בחלונות_גבוהים*]

התשמע קולי רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל לזמן מצווה ברכה.

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה ודרכים בה רב
נפגשות לדק נפרדות לעד.
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד.

אחרון ימי כבר קרוב אולי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה.
אחכה לך עד יכבו חיי,
כחכות רחל לדודה.

[זאת_שנעלמה_לך*]

חברה יקרה
אני יכולה לתת הרבה סיבות ללמה לא יצרתי קשר כל כך הרבה זמן,
אבל בסופו של דבר, האמת היא שלא הייתי מסוגלת להכיל וללוות אותך בתקופה הקשה שעברת
רציתי יותר מדי לעזור לך "לצאת מזה" שלא הייתי שם איתך בקושי
דווקא בגלל שעברתי התמוטטות שניראתה לי דומה הייתי מאוד קשה איתך.
כמה שקשה לי להודות- אני לא הבן אדם שהתיימרתי להיות, שאני רוצה להיות.
את חסרה לי והנתק בנינו כואב לי,
(ועדיין אני מקווה שאת "רק" כועסת עליי ולכן לא עונה, ושלא קרה לך משהו חמור בזמן הזה)

[ושוב_החורף_הזה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה היה סיפור של חורף, לא יותר?
זה היה סיפור של חורף? לא. יותר!

[שבורה_בחלון*]

זה היה סיפור של חור. פ. לא יותר.

[לכתוב_או_לא_לכתוב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זאת השאלה.
ולמי, למה, ועל מה.
כבר כתבתי, קראתי וזרקתי הרבה פעמים.
ועדיין הלבטים.
מי קובע מה ראוי ומה לא? אני המקבל? המקובל?
אם זה כה ראוי זה כבר היה נשלח, הלא כך?
ומה לכתוב? את האמת? כל האמת? רק האמת?
אולי את מה שירצו לקרוא, את הראוי?
ואיך אסביר את עצמי, אם לי עצמי הדבר לא ברור?
האם באמת יבינו? ומה יעשו עם זה??
ישלחו תשובה? לא ישלחו ומה?
עד היום אני מחכה לתשובה מסנטה ומהכותל והיא טרם חזרה.
הדף סופג הכל,
פעם אחר פעם
המילים נכתבות, ונספגות יחדיו עם הדמעות, משחררות את המועקה בלב, לפחות לכמה דקות.
ופעם אחר פעם, המכתב נכתב ומושמד, עד הפעם הבאה שהמועקה תצטבר ויהיה עוד לשחרר.
האם הגיע הזמן שהוא גם ישלח? זה ברור.
האם יהיה לי את האומץ?
זאת השאלה

והצהובון מדבר רק אלי...

[בומבה_לינה*]

ולמה לא לכתוב?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולמה לא לכתוב

יפה מאוד

[מתגעגעת*]

לפסיכולוגית שלי (מלפני 6 שנים)
אמרת לי אז כשסיימתי את הטיפול, כשאני כבר רציתי לסיים ,ואת חשבת שלא בטוח אם כדאי עדייין, אמרת שטיפול זה כמו רכבת, אפשר לרדת בכל מיני תחנות באמצע ואפשר להמשיך.
ואני לא מצטערת שהפסקתי,זה היה נכון מאוד לזמנו. באותו זמן מיציתי,לא רציתי יותר, אפילו שכחתי פעם אחת וממש הגעתי במונית ברגע האחרון (אני! שכחתי. אני שהטיפול היה כל עולמי וקרש הצלה תקופה ארוכה עד שהתאוששתי. אני שלא אחרה בדקה לטיפול ותמיד הקדימה), ולא רציתי עוד,לא התאים לי.
תכננו להתחתן באותו הזמן (גם זה בזכותך שבכלל הגעתי לרגע הזה, שהצלחתי ליצור את הזוגיות הזו) והוא מילא את כל כולי ולא היה מקום בכלל לשום דבר. והטיפול התחיל להיות לי לעול.שנתיים נראו לי מספיק זמן.
אז זה היה נכון להפסיק אז. בהחלט נכון.

אבל לא נכון היה שלא חזרתי.
חזרתי דוקא לפגישה בודדת. אבל ידעתי שלא אמשיך.גם את ידעת ובניגוד להרגלך, אמרת לי אז מה את חושבת, ולא שתקת כרגיל ולא נתת כמו תמיד לזמן לעשות את שלו, ולעצמי להגיע למסקנות עצמיות. ביטאת את ספקותייך ומחשבותייך בהקשר למה שהעליתי. ובעקבות זאת באמת החלטתי אז החלטה הקשורה לעבודה שלי-ועשיתי מאמצים. עד היום אני לא יודעת אם זה היה נכון או לא. באמת שאין לי מושג קלוש.לא יודעת מה הייתי עושה לולא ההחלטה ההיא על העבודה. בחרתי בזכות עצתך-לא לברוח,אלא להתמודד. והנה אני מתמודדת,לא מפסיקה להתמודד. לכאורה התקדמתי,השתניתי, התחזקתי. בפנים אני כאובה,מיואשת, שורדת, ממשיכה כי צריך,ללא חמדה.

בהתחלה זה היה מה שגמר אותי, העבודה, אחר כך נוספו עוד דברים. קשיים בזוגיות. קשיים עם הילדים שנולדו. הכל נוסף לאט,התגלה לאט. וגיליתי כמה לא סיימתי את הטיפול. כמה אני צריכה עוד. ואני מתגעגעת. ואני חושבת עלייך המון וחולמת לחזור לטיפול.

האמת שחזרתי לטיפול אחרי שנה-אבל לא אצלך. רציתי לנסות משהו אחר. רציתי משהו זול יותר,מסובסד יותר כי הרגשתי לא מסוגלת לשלם כל כך הרבה ולהכנס לתשלום גבוה כזה לעוד שנתיים לפחות, כי הטיפול אצלך כמה שעזר לי וכמה שהציל אותי היה איטי בשבילי ויקר מאוד. אז שנה ניסיתי מישהי אחרת, רציתי גם לנסות גישה טיפולית אחרת. לא היה טוב,לא ההיא ולא הגישה כנראה. ולא היה לי שכל להפסיק את זה ישר בהתחלה כשראיתי שזה לא שייך. המשכתי שנה. אולי זה עזר לי במשהו,בקטנה ממש. לא הייתי מסוגלת לדבר איתה,להיות גלויה איתה. אבל היא סיפקה לי קרש הצלה לזמנו לתקופה שהיתה לי קשה כל כך בעבודה. ואחרי שנה הפסקתי את הטיפול ההוא,וגם ילדתי. והחיים עוד יותר השתנו.

זוכרת במעומעם אחד מהקשיים שלי שהרבתי לדבר עליהם אז, על הצורך העצום במגע. על אהבתי לחיבוקים.ממש צורך בלתי נגמר ובלתי מסופק זה היה. וגם על הצורך שלי לנתח כל דבר ולהגיד אותו עד הסוף ושיהיה נכון,מדוייק (לא הצלחתי בכלל לעשות את זה בטיפול השני), וכשדייקתי והבנת הרגשתי הקלה. (אני מקשרת היום את שני הדברים יחד,אבל אולי הם היו בנפרד, אולי הם נראים לי כשני צדדים של אותו דבר,כחיבוק ומגע פנימי?)
למה אני זוכרת במעומעם כל כך? כי הצורך הזה במגע כבר לא שם. ואת אמרת לי כשעמדתי להתחתן וחששתי כל כך מהצורך הזה שלא יסופק, אמרת לי משהו כזה:"חיי משפחה הם כל כך אינטנסיביים שזה ישתנה." וחשבתי:"הלוואי" וכל כך צדקת. היום אני לפעמים רק רוצה שלא יגעו בי. לא בעלי ולא הילדים. תחושה כזו שכולם רק רוצים לגעת בי כל הזמן, כל אחד ורצונותיו. ובאמת האינטנסיביות של הילדים זה חלק ממה שמחזיק אותי היום. גם בעניין הניתוחים הפנימיים המדוייקים-שלא נעשים כי אין לי זמן אליהם,ואולי פחות נצרכים?לא יודעת. בזמנו היתה לי הגדרה לתחושה הפנימית שלי את עצמי,הרגשתי שיש לי תהומות בפנים. התהומות-קראתי להם. ואף אחד לא הצליח להבין ולגעת שם-כולם פחדו ליפול,חברות,אפילו על אהוב לבי הייתי צריכה לשמור כי הוא פחד ליפול וללכת לאיבוד שם. התהומות האלה הצטמצמו-כל כך אני עסוקה בילדים,בחיים. יש דברים אחרים שגם הלב והנפש עסוקים בהם. אולי קיבלתי פרספקטיבה ששינתה את עומק התהום,לא יודעת.

זה כנראה מכתב שלא יגמר,כי יש לי כל כך הרבה לומר ולספר. ולומר שאני כל הזמן משתעשעת ביני לביני עם הרעיון והחלום שאחזור לטיפול. ולא מסוגלת להוציא כל כך הרבה כסף. מפחדת שהמחיר של הטיפול יהיה גדול מהרווח שהוא יתן לי.שאני צריכה שנים של טיפול ולא אסיים לעולם.
אז אני נותרת בתחושה הזו הפנימית,הקשה של החיים שלי. וקשה לי. למרות שהכל לכאורה מסביב בסדר. קשה לי. הכל.
ומתגעגעת וחסר לי.

[מתגעגעת*]

חייבת להמשיך כי לא נגמר לי בכלל מה לומר
שכחתי למה הגעתי לזה בכלל,למה התחלתי לכתוב,כל מה שכתבתי זה רק הקדמה
חשבתי על זה היום כשהרדמתי את הבת שלי, שאני לא מצליחה לספק את צרכיה הרגשיים כי אני חסרה כל כך. כי לי אין משהו פנימי שמחזיק אותי. כי לי עצמי,ואולי בזה קשור הכל, גם העבודה, לי עצמי יש רצון להאסף, להטיל את עצמי למישהו גדול שידאג לי. וזה מה שהבת שלי צריכה ואני לא מסוגלת לתת לה. אני לא מסוגלת. וזה כואב,והיא קשה לה כל כך. אני לא יכולה להיות מכילה כל כך בשבילה.אני כל כך צריכה מישהו שיכיל אותי.
אני מרגישה במקום ראשוני מאוד בעצמי. צורך להיות צמודה למישהו,שלא יצפו ממני דבר.להתלות במישהו.
אין לי שאיפות,אין לי רצונות,אין לי מוטיבציה. יש בי פחד. לא מבינה את השאיפות והמוטיבציות של כולם סביבי. אמביציות,רצונות. בעלי,חברות.אנשים שמתוסכלים כי לא הולכים אחר רצונותיהם,חלומותיהם. אין לי חלום. החלום שלי הוא לא להצטרך דבר,לא להיות חייבת לעשות דבר,לא להצטרך לקחת אחריות על דבר. לא להדרש לדבר. לא משתעממת מהר כמו אנשים סביבי,לא ממצה מהר,אין בי שום רצון להתקדם הלאה.אין בי שום רצון להתקדם כלל. להשאר במקום הבטוח שלי. אבל אין לי מקום בטוח בכלל. אז במקום הכי פחות מפחיד.
בעלי כבר משתעמם בעבודה שלו,מתוסכל שאין לו עוד לאן להתקדם שם,רוצה לעזוב,חושב הלאה. ואני רק חושבת-למה לך? מקום טוב,לא רחוק,נוח,גמיש,יש לך משכורת טובה.למה לך לרצות לשנות? אני לא מצליחה בכלל להבין את הרצון והצורך הזה. לא מבינה ברגש.מבינה בשכל,כן.
המקום הפנימי הזה שלי,אני מנסה להבין אותו,מה יש שם. אני צריכה אותך בשביל זה. עזרת לי מאוד אז,כל כך. הצלת אותי כל כך. עזרת לי לייצב בתוכי משהו,איזו עצמיות שלא היתה כלל.הייתי עלה נידף. וצמח בי משהו.ואני לא יודעת איך להמשיך להצמיח. רק אחרי שהתחלתי את הטיפול הצלחתי ליצור זוגיות בכלל,לפני כן זה לא היה אפשרי בכלל,כי לא היה לי שום שלד פנימי,לא היה לי 'אני' בכלל. הזוגיות הראשונה שהצלחתי ליצור לא המשיכה והסתיימה (ביוזמתי), והזוגיות השניה הגיעה לידי חתונה.
וה'אני' הזה שלי מהו? רגיש מדי. קטן.שברירי.שקט ורוצה להתחבא בכנפיו של מישהו. הוא קיים,אבל אין לו רצונות,אין לו שאיפות.קטן קטן. ובאין שאיפות עצמיות,אני סופגת מהסביבה הכל. מרגישה שצריכה לאמץ לעצמי משהו,מרגישה אשמה על מה שאני לא. על זה שאני לא אמביציוזית,על זה שאין לי שאיפות. ומסתירה את זה. ומתביישת. ובעיקר-מר לי. קשה לי. החיים קשים לי מאוד ככה. הולכת ללא חשק לעבודה,פוחדת שם שמישהו יגלה שאני בכלל לא רוצה להיות שם,אז קשה עוד יותר, לחיות בהסתר. (גם אז זה היה, זוכרת? ההשוואה שלי את עצמי לסביבה. התחושה שאני לא מספיקה ולא עומד בקצב של כולם. כל כך חזק זה היה גם בטיפול). מתקשה עם הילדים,לא יודעת להכיל אותם,לא יודעת לפנות להם מקום בכלל. להקשיב,לראות אותם,לשחק איתם,להיות איתם. מרגישה אמא גרועה,ובעיקר מפחדת עליהם. מפחדת שהם יגדלו כמוני,שיהיו כמוני,פחדנים כאלה,חסרים כאלה,חיוורים כאלה בפנים. שהחיים יהיו קשים להם כל כך,כמו לי. ולא מצליחה לעזור להם. לא מצליחה לעשות אחרת. והגדולה בעיקר נפגעת,כי אני לא מספיק מסוגלת לתת לה את הצרכים שלה,לא מסוגלת בכלל לתת מקום לצרכים שלה,קל וחומר להקשיב להם.תמיד אני חסרת סבלנות. יודעת שעושה את כל הטעויות שבעולם ולא מצליחה אחרת.
הלוואי וזה לא היה עולה כל כך הרבה כסף.הלוואי וזה לא היה כל כך ארוך.

מתגעגעת
וצריכה אותך

[מתגעגעת*]

אני חושבת שעשה לי טוב לכתוב
דייק לי משהו

[בומבה_לינה*]

ושוב, יש ימים כאלה, מיוחדים, מייחדים. בהם קל יותר להשתבלל, להתבלבל. להזכר. כשהסערה שבחוץ מלווה ומעצימה את תחושות הסערה שבפנים. כמו באופרה מוצלחת במיוחד של ורדי. כשהימים הרטובים והכפופים, נאנקים תחת הרוח המשתוללת, ומזכירים בדיוק את עצמם לפני שנים מספר, ואותי, עת הלכתי ושיניתי לי את מסלול חיי, ללא החלטה מודעת, או חשיבה. את המכתב הזה אני כותבת לי. אולי. אני כותבת לעצמי של עכשיו, אבל חושבת על עצמי של לפני שלוש שנים, ובעיקר על עצמי של עוד שלוש שנים. האם הייתי מודעת יותר? האם הייתי בוחרת אחרת? מה אני רוצה? עבר זמן- תחושת הבלבול לא פסה, היא עוד כאן. ונראה לי שהיא עוד תשאר. ואני חושבת, מקווה, שזה בסדר. רק לפעמים.

[בומבה_לינה*]

אני יודעת שאתה חושב עליי.

[אחת_שמצטערת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראיתי את העמוד הזה לפני שנים, ולא חשבתי שאכתוב בו. תמיד אהבתי להיות ישירה, לומר את מה שיש לי על הלב. אולי הפעם הייתי ישירה מדי.
ביקשת שלא אדבר איתך. מקווה שה, באנונימיות זה בסדר. מקווה שתקראי, ובעצם, מקווה גם שלא.
הוא לא ראוי לך, זו דעתי. שאלת, ועניתי. אולי לא הייתי צריכה לומר, אולי הייתי צריכה להיות יותר עדינה.
זה לא מקנאה, אלא מאהבה. קיוותי בשבילך ש"הסיבוב השני", כפי שאת קוראת לו, יהיה מוצלח יותר, אבל נראה שבחרת שוב באותו אב טיפוס.
שאלת, ועניתי.
מקווה שאני טועה, מקווה שאם לא, אז תביני.
אני תמיד אהיה שם בשבילך.
אוהבת.

[בומבה_לינה*]

8 שנים. ארוכות. מטלטלות. 8 שנים ואני כבר לא שם. אבל לפעמים אני עדיין לא יודעת איפה אני, ולפעמים כבר לא. הזמן מרפא את הכאב, את העצב. אבל לא משנה דבר. שמחה שהיה. לפחות היה לי טוב.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אם לא תמיד פה, תמיד גם שם. 8 שנים

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואולי, יום אחד,
ניגע אל החלום

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואולי, לא היו הדברים מעולם
ואולי, מעולם לא השכמתי

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פתאום הקיץ תם
אך לא ייתם סיפור אהבתם

[לך_לך*]

לך, (בליבי אני מכנה אותך) , כישוף רוחני,
ביקשת שלא אוסיף להיות בקשר איתך. ניתקת אותי מחייך בצורה מכאיבה, וזאת לאחר שבמשך תקופה ארוכה של כשנתיים בנית איתי יחסי תלות.
לקח לי הרבה זמן להבין שביחסי תלות מי שאחראי להיווצרות המצב הזה ולשימורו, הוא זה שבו תלויים. במקרה הזה, את,שנהנית באופן גלוי מעמדת הכח וההשפעה שהיתה לך עלי.
אני מבליחה מידי פעם ורואה איך את ממשיכה לעשות זאת לאחרות ונהנית ממה שנלווה למעמד זה.
הייתי תלויה בך. תלויה באהבתך , בחברותך, באישורך אותי, בנחמה שקיוויתי שיש בכוחך להציע לי.
זו היתה תקופה חשוכה מאוד בחיים שלי מכל הכיוונים.
ניצלת את הפגיעות שלי, את ההזדקקות שלי, את הבדידות שלי.
אף הקפדת להרדים את העירנות שלי כשהעליתי בפנייך את התהייה האם אני יותר מדי תלותית בך, החנפת לי ואמרת שאני לא אחת שאלך אחרי גורו, בו בזמן שזה בדיוק מה שהתרחש ביננו. כל מיני תהיות , שאלות, בירורים הפניתי אלייך שתפתרי לי אותם. ראיתי בך דמות למופת, להערצה כמעט עיוורת. ראיתי בך מישהי שיודעת מה הערך שלה, וכך רציתי גם אני להיות, בזמן שבעצם וויתרתי על הערך שלי מולך.
אולי התחלת מתוך כוונה טובה , אך בד בבד בתת ההכרה שלך אם לא באופן מודע נהנית מכך שאת המעניקה, שאני הייתי זקוקה לך ותלויה בך.
לא פניתי אלייך, את פנית אלי, קראת לי חברה, אך לא נהגת בי באופן חברי או אנושי כלל. השתמשת וזרקת.
כל עוד הענקתי לך את התחושה שאני תלויה בך, זקוקה לך, חלשה ומעריכה את יכולתייך, הבנותייך, עיצותייך, והקשר איתך, כל עוד זה התקיים חיזקת ובנית את הקשר בצורה שבו אקבל פירורים מתשומת ליבך מידי פעם.
פעם אחת "פגעתי" בך. במבט לאחור, מי שישמע אפשר לחשוב איזו פגיעה כבר זו היתה? משהו כל כך שולי, אך הפרתי את החוזה הלא כתוב ביננו, שהוא אני חייבת להעריץ אותך, ואף מילת ביקורת כלפייך אסור שתהיה. ניסיתי להתנצל ואת התעלמת כשסוף סוף חזרת אלי, אחרי שנתת לי להתבשל היטב בחוסר וודאות, בפחד, בחרטה, בבילבול עמוק, הבהרת שחשפתי את אחת החולשות שלך, והכאבתי לך בדיוק שם. למרות שכך לא באמת קרה, הייתי מוכנה להודות על הכל, ובכל (אפילו על רצח) ובלבד לזכות שוב בתשומת ליבך, ובחברותך או מה שחשבתי לחברות. לכן כשניפחת את המאורע הקטן ונתת לו גוון של משהו גדול ונוראי לקחתי על עצמי את כל האשמה ואף הוספתי עליה מיוזמתי, ובלבד שתקבלי אותי חזרה, ובלבד שהקשר החברי (חברי לכאורה כמובן) יחזור לקדמותו.
לאחר כשנתיים בתוך ה"חברות" , בתוך הקשר המוזר והמסובך שהיה , התחלתי להרים ראש, להעז לשאול, ולשאול אותך במפורש שאלות שהיה לך קשה עוד לעמעם. שאלות שדרשו ממך לעמוד מול עצמך ולהודות על האמת. במשך תקופה התבשלה אצלי ההבנה והכרה שיש בך משהו מושחת בנפש, שיש דברים שלא מסתדרים לי, שאינך נוהגת באמת וביושר כלפי, כשהבנת שאני כבר לא "מורדמת" ושאני שואלת שאלות מסוכנות לך, בבת אחת ובצורה חדה וכואבת ניתקת כל קשר, וכדי להוסיף חטא על פשע ,אף איימת עלי שלא אחשוף את השקרים שלך בפני אחרים. בכך הצלחת להשתיק אותי, בראבו לך (אך זה בקטנה.)
אודה בפנייך, זה היה איום ונורא עבורי, בנוסף עשית זאת ביום ההולדת שלי. הרגשתי אפס מאופסת. הרגשתי לא ראויה, איומה, זרוקה ונטושה. גרעין הבריאות הנפשית שעוד היתה לי סירב בכל מחיר לקבל את ההרגשה הזאת. ידעתי בתוך תוכי, למרות שידיעה זו היתה חלשה מאוד שנהגת באופן פוגעני ודורסני ביותר. בכל קנה מידה אנושי , מקצועי וחברי.
בעקבות הניתוק נזקקתי לקבל תמיכה נפשית, ייעוץ מקצועי, ליווי. עם הזמן התחזקתי. עוד לקראת סוף הקשר התחלתי לזהות את הצדדים האפלים, המכאיבים ואפילו החולניים שבך, אך היה בך משהו משכנע או בעצם מתעתע. למרות שהניתוק הסב לי כאב רב ידעתי בפירוש שזה לטובתי.
כמו שכתבתי לעיל, אני מבליחה מידי פעם לברר אודותייך, מה את עושה בחייך? מה שלומך? את הרי לא מסתירה.
קיבלתי את התשובות שהייתי צריכה לקבל ממך ועלייך. למדתי להסתיר את עצמי, להצניע, להלך בין הטיפות. את לא תראי אותי, ולא תצליחי למצוא אותי.
מאז אני התפתחתי התחזקתי למדתי להאמין בעצמי, באמת, להאמין בטוב, באהבה. אהבה שכמוה אני בספק אם את מכירה, ולמדתי להאמין באמת שלי, ובאמת שבי.
במבט לאחור אני נזכרת איך נוצרה התלות שלי בך, איך היית נהנית להטיל ספק בתחושות האמת שעלו בי, ובכך להקטין אותי כל כך, זלזלת בתובנות שלי, באינטואיציות שלי, בהרגשות שלי, בעולם ממנו אני באה. שללת כל דבר שבא ממני, באיזשהו מקום רצית למחוק את האישיות שלי.
היית אומרת לי אפילו איך אני מרגישה כלפי משהו, באופן שהיה אדנותי ופטרוני. בפרספקטיבה קיבלתי וודאות לסכנה שנשקפה לי ממך.
רק רציתי לספר לך, שבדיוק שנה לתאריך שבו קיבלתי ממך את המכה הסופית, החיים שלי עברו מהפך אדיר ולטובה.
כל זה היה לפני 3 שנים. לפני שנתיים בדיוק בתאריך ההוא, זכיתי לאור גדול . זכיתי לפתוח תקופה נהדרת ומוארת בחיים שלי. אני מאושרת בחיי, טוב לי פשוט טוב לי .
זכיתי באושר שלא תיארתי לעצמי שיכול להיות קים. לפעמים אני לא מאמינה שכל זה אמיתי.
אולי אני אמורה להגיד לך תודה על כך, אולי אני אמורה לאחל לך רק טוב. אבל אני לא .
אני לא מאמינה שאני צריכה להודות לך על כך ששיחררת אותי מהתלות בך, כי לא היית צריכה מלכתחילה לייצור איתי יחסי תלות. אני לא מאחלת לך רק טוב, כי אני לא מוכנה לשקר יותר לבטן שלי, והבטן שלי אומרת שיש בך משהו כוחני ודורסני ומכיון שאת לא מודה על האמת, אפילו לא בינך לבין עצמך (כי אם כן, לא היית יכולה לחיות עם עצמך בשלווה) , אני לא חושבת שלתפיסה כזאת יש סליחה.
אני שיחררתי, התקדמתי הלאה, רק מידי פעם נעצרת לזכור, איפה הייתי ואיפה אני היום.
אני לא מחפשת לפגוע בך, ולא זקוקה לנקמה, הנקמה הכי מתוקה שלי היא לראות שאת עדיין באותו המקום, ואילו אני זכיתי גם בחופש גם באהבה וגם באמת.

אם לאחל לך משהו אז אאחל לך לאמץ את האמת ולראותה, אם כי זה עלול להיות מכאיב מאוד.
מצד האמת עלייך להכיר בכל מי שפגעת, לקחת על כך אחריות, להתחרט. מקווה שתעשי זאת, אך לי אין צורך בכך ממך, כאמור שיחררתי, והתקדמתי למקום הרבה יותר טוב.

[לך_לך*]

וואו כמה טוב היה לכתוב את זה ולשחרר....
כמה אומץ הייתי צריכה, חיכיתי לזה הרבה.
תודה על המקום שאיפשר את המכתב.

[בשמת_א*]

כל הכבוד לך על האומץ לכתוב את זה פה. מאחלת לך למצוא שלווה ולנקות מעצמך את כל שאריות הטינה הישנה. את ראויה להרגיש טוב, ולא צריכה לסחוב בנשמה שלך משקעי פגיעות בגלל מישהו אחר.

[שירה*]

יקרה, המילים שלך כל כך טעונות, ממש נגעו בי
שמחה בשבילך שמצאת מקום אוהב להניח אותן
מאחלת לך שהאור וטוב יתעצמו וינכחו בחייך @}

[נילי*]

לעליזה,
היום פעם ראשונה מזה זמן רב הגעתי לעבודה מחייכת, כי ידעתי שעוד חודש וקצת, לא אצטרך לראות אותך יותר ולהיזכר איך צעקת עלי והשפלת אותי.
נכון שזה היה לפני כמעט שנה, ונכון שכאילו את ניצחת, כי אני כבר לא אעבוד במקום הזה יותר, ונכון שכמו פעם אחרת בעבר, הכאבת פגעת ועברת הלאה לסדר היום, לא התבקשת להתנצל, לא לקחת אחריות, ולא הבעת חרטה. ניסית לקבוע לי איך עלי לקבל החלטות מבחינה מקצועית, כשאין לך הבנה בסיסית בתחום, וניסיתי להסביר לך בסבלנות שאין לך מושג ועם כל הכבוד להיותך המזכירה הראשית, המנדט לקבוע התוויה מקצועית ניתן לי.
העניין הוא שאני ממש לא מתייחסת לדברים האלה, אני מכבדת כל אדם איש או אשה באשר הם בני אדם, לא מסתכלת על תואר, או על מעמד. קיבלתי החלטה מקצועית, לא נגדך, אלא בעדי מתוך היכרות מעמיקה בתחום, מה שלך אין. אם היית מבקשת הייתי שמחה לשבת איתך בנחת, לשוחח, להסביר לך, שתביני גם את את מערך השיקולים שלי, אך את הגבת בצעקות ובהשפלות.

נכון את ניצחת, אבל בעצם אני מרחמת עלייך מאוד. איך בעלי אומר? קוראים לה עליזה? אולי זה מה שההורים שלה קיוו, כי היא ממש ממש לא עליזה.
אני נתפסת לקטנות, אך יש לך פרצוף ממורמר, את אשה ממורמרת , זועפת, כוחנית ושתלטנית. בעלי אומר שאת פשוט מקנאה בי. מקנאה על הדברים הכי פשוטים שלכאורה כל אשה מקנאה בהם. בעוד את לא כ"כ יפה, ולא כ"כ צעירה, ובנוסף גרושה במשך שנים ארוכות, אני אמנם לא צעירה ממך בהרבה (ואולי אף מבוגרת ממך, אני לא בטוחה), אך אני בהחלט יפה ממך, ונשואה באושר. קשה לי להסכים עם דעתו של בעלי בנושא , בעיניי זה כ"כ רדוד ושטחי, אבל הוא טוען שבכל פעם שהוא עצמו מגיע לכאן למקום עבודתי, הוא שם לב שהעיניים שלך נדלקות עליו ברוע ובקנאה.
באמת, עליזה, אם לא היה את כל הקטע הזה, הייתי רוצה לעזור לך, לשמח אותך, לאחל לך כל טוב, ואולי אפילו לעזור לך למצוא מישהו שיתאים לך, לא באתי עם דעות קדומות נגדך בכלל, להיפך, למרות שבעבר כבר התנפלת עלי, החלטתי לפתוח מולך דף חדש, ולהשאיר את מה שקרה בעבר. לצערי, הדפוס שלך של לצעוק ולהתנפל חזר על עצמו.

אם יש משהו שאני לא יכולה לסבול זה כשאנשים לא מוכנים לקחת אחריות על ההתנהגות שלהם, להודות בטעויות שלהם, לבקש סליחה. בעיניי הגאווה הזאת מגעילה.
קורה שטועים, קורה שאומרים דברים לא במקום, השאלה מה קורה כשנרגעים? כשיש ענווה יש אמת. האמת אומרת להכיר בטעות, להתנצל. כשהלב מלא ביהירות, בגאווה, במירמור אזי השקר מתקיים.
והנה השקר מתקיים, כשקבלתי על ההתנהלות שלך מולי , ענו לי שהכל בסדר הרי התנצלת, אכן התנצלת למנהלת שמעלי! כאילו שאני הרכוש שלה?! שאני לא בת אדם בפני עצמי?! ממש גועל נפש.
במשך שנה המשכתי לעבוד כאן , מכל מיני סיבות. ניסיתי לעשות כל מה שצריך כדי להחזיק את המקום הזה. ראיתי שאין הערכה, אין התחשבות, אין אכפתיות ועכשיו מצאתי את ההזדמנות המתאימה לעזוב.
יכול להיות שהתיזמון שלי (אם כי לא, הוא לא מכוון) יפגע אנושות עוד יותר בכל המערך פה, באיזשהו מקום, קצת יש בזה משהו מנחם, אבל זו לא היתה הכוונה הראשונית שלי.
להגיד לך בפה מלא, מולך מה דעתי עלייך, אני לא יכולה, כמובן, מכל מיני סיבות. אז לפחות כאן אני יכולה להתבטא בחופשיות.
אז את תישארי כאן, זועפת ממורמרת, קשה , ואני אלך לדרכי לחיות את חיי.
תודה לך שבזכותך לא אסכים יותר לעבוד במקום עויין , אזכיר לעצמי שאני ראויה לעבוד בסביבה אוהדת ונעימה שבה רוצים אותי.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כבר הסתיו עכשיו
את לא צריכה סיבה להיות עצובה
זכר התקופה
עוזר לי להתמיד, תמיד את יפה
לא אמרו לי אז שקרבות הם אבודים
לא היתה לי אז סיבה לנדודים
והולך בגללך

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני שולח מכתבים ברוח
ומייחל כל פעם לתשובה
אני משאיר בלב חלון פתוח
כדי לנשום אוויר טוב של תקווה

אני בוכה דמעות שמחה ואושר
צועק בקול אילם מרוב כאב
אני מזכרונות עושה לי גשר
כדי לחזור אל כל מה שחולף

מכל עלה ירוק של עץ פורח
מכל כוכב נוצץ אי שם
אני את הד קולם תמיד שומע
של יקירי כולם

אני שולח מכתבים ברוח
לידידי שנעלמו לעד
יש רגעים כשהלב קרוע
הוא בערגה מושיט להם גם יד

אני הולך לי בתוכי בשקט
כדי לפגוש בי מישהו מוכר
אני מחלומות עושה לי בגד
ומתכסה בהם תמיד כשקר

מכל עלה ירוק של עץ פורח
מכל כוכב נוצץ אי שם
אני את הד קולם תמיד שומע
של יקירי כולם

אני שולח מכתבים ברוח
כמו לחם טוב על מים סוערים
ויום אחד בזה אני בטוח
הם בתוכי יהיו מפוזרים

מכל עלה ירוק של עץ פורח
מכל כוכב נוצץ אי שם
אני את הד קולם תמיד שומע
של יקירי כולם

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמעט בזמן:
ולי יש היום יום הולדת,
תל אביב, השעה שלוש,
לא בכל יום אני נולדת,
ולא בכל יום אתה מאחורי הברוש.
עשה שהוא יזכור, אלוהים, תן לו אות,
אלוהי הנשים, אלוהי ההפתעות,
אלוהי השמשות והירחים,
אלוהי המתנות והפרחים,
עשה שיזכור השנה,
עשה שיביא מתנה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

והצהובון :
"היא לא מקשיבה לך? - הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה"
צודק כל כך

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


מה אתה בכלל יודע על אהבה
מה אתה בכלל יודע על אהבה

גע בידיך באיש
למה אינך מרגיש
מה שנשבר לא יתאחה
לא יתקרב

מישהי כבר אמרה לי את זה פעם. וצדקה.
והצהובון: הכל - בעיני המתבונן. צודק גם הוא

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פנים אל מול פנים, כבר תשע שנים,
הגענו אל עצמנו
ממקומות כל כך שונים.
כאילו לא היינו פה,

אהבנו פעם באמת ובתמים
אהבנו כמו שילדים יודעים
ואת יפה

אולי רק פעם בחיים
מעגל של שינויים.
אז מה עבר עלייך
ומה מביא אותך לפה,

חכי איתי!

[ההיא*]

התחלתי, מחקתי, התחלתי שוב, מחקתי שוב.
ושוב.
זה לא "הזמן הנכון" אתה לא כבר כל הזמן איתי.
לפעמים אני עדיין חושבת שחצי פגישה, מבט אחד מהיר ודי - יספיק.
ואז אני מבינה שלא.
שאי אפשר להכנס פעמיים לאותו הנהר.
ומה שהיה כבר עבר,
ונהיה שני זרים.
כי לא היה בינינו אלא זהר.
ועדיין מקווה לשמוע.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מהלוואי והייתי יכול שלא להיות
מזל טוב זה מכבר

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חודש עבר? חשבתי 109.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חודש, רק חודש. תתעלמי ממה שנכתב.
חיבוק מרחוק

[ההיא*]

אילו רק הייתי יכולה להתעלם.
ענני סערה מתקרבים, ומתחשרים בפתח,
ובגין התיקון, גם את המחיקה ראיתי.
זעם לא עובר, הוא מתעצם, מתלקח והורס.
והמצהיבון טוען שהכל בעיניי המתבונן.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תתעלמי, לפחות עד יעבור זעם

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היש ביכולתי להקל במשהו? להיות? להעלם.?

[ההיא*]

אילו רק הייתי יודעת.

והמתעתעון הצהוב: ההגיון תוחם אזור ללא תחום; הדמיון הוא המדרש לקפיצת הדרך.
לא, באמת?
והדמיון, או הדמיון....

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קפיצה מוצלחת

[ההיא*]

בלטסאר גרסיאן אמר שלא צריך לחכות עד שנטבע כדי לחשוב על הבעייתיות שבמצב.

לעומת זאת שמעתי כבר מספר פעמים, שהסכנה, וההנאה צומחות מאותו הגבעול...

והנאה זה בכלל לא העניין. אולי שלווה... אולי תחושת סיום שחסרה לי כל כך... ומלווה אותי כבר כמעט עשור.
רונלד רייט, הקנדי, מציע שבכל פעם שעומדות בפנינו מספר אופציות יש לבחור בדרך שכרוכה בהעזה הרבה ביותר. אבל מה אכפת לו? הוא לוקח על זה אחריות? מחזיר כסף אם מישהו כשל בגלל זה? מחזיר לחיים? מבטל פגיעה? ולמה בכלל לשמוע מה שיש לאחרים לומר?

והתחכמון הצהוב מזהיר אותי שוב שיש "להודות על הקיים על פני להתגעגע אל החסר"
...
מי לכל האלות שם אותם פה?!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבטיח שלא אני שמתי

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבטיח שלא אני שמתי

[ההיא*]

לפעמים אני עוד כאן.
לרוב לא.
פעם חשבתי שאשאר שם. לתמיד.
היום אני כבר לא יודעת.

קטעי מילים סתומים.

ואני רוצה להיות שם, רק לפעמים.
לוודא שהכל טוב.
ודי.

[שירה*]

לך, לך
בבקשה תלך
רחוק רחוק
בלי להשאיר עקבות

לך להמון זמן, להרבה ימים, אולי לתמיד
ואל תחזור

אני יודעת, לפעמים משתעשת במחשבה ההרסנית שתמות. אבל רוב הסיכויים שזה לא יקרה.

ואם אני רוצה לעצמי עתיד טוב יותר, אצטרך להתיר את החבילה הזו בעצמי, חותם אחר חותם.

עד שתאמר לי: מותר לך, מותר לך, מותר לך.
ותלך.
ותשאיר עקבות.
לתמיד.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלוני אלמונית איננו אני
מצטער

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ההיא, האם ראית?

[ההיא*]

אני לא לגמרי בטוחה.
האם ראיתי, ומה.
כבר לא מסתובבת כאן מספיק בכדי להבין מי ומה.
אך מידי פעם באה,
בעיקר כאשר קוראים לי.
"כי אם אני איננני אני, אז מי אני בכלל?!"
תודה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רציתי שתראי, שבמקום אחר
בו קיווית לחשוב שאני הוא אני - איננו אני.

והצהובון - מה את רוצה?
מה באמת אני רוצה?

[ההיא*]

כמו האביר האפל לברוס ווין,
סופרמן לקלארק קנט
כך גם
פלוני אלמונית לפלוני אלמונית?

לא מקווה יותר.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושש שאלו שני זרים, ולא שני משלימים
ולעולם אל תוותרי על התקווה.
אמנם מרחוק, אך לרגע לא פסקתי

[אני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

להרגיש את היצר מכרסם בתוכי,
כל פעם מחדש לעמוד במבחן הנאמנות
לא רוצה גבר כדי להרגיש מסופקת,
אוהבת לבד עם עצמי.
בתקווה שיום אחד הוא ייעלם
ולא ארגיש בו עוד
בתקווה שאוכל לחזור לחיים שהיו לי
מבלי למעוד..
אני כל כך על קצה..
מחזיקה את עצמי...
עד שהכל כבר יירגע והחיים שלי יחזרו לשגרה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקווה שהכל בסדר (או בסגר)

[זאת*]

אושר ונחת איחולי כל טוב
בפעם העשירית.
פעם ראשונה שתהיתי אם יש צורך לציין.

[צפרדע_ית]

סטודנטית יקרה, אני חושבת שהמכתב הזה, בהחלט ראוי שייכתב, וגם יגיע למכותבים.
אני חושבת שזה חשוב.
בהצלחה!
ץ.
}.

נקווה לטוב
stoody

[צפרדע_ית]

בהצלחה!
ץ.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עצוב, כואב, חיבוק גדול, גם מהצהובון

[ענ_בל*]

חיבוק גדול ממני. נשמע שאת עוברת תהליך ארוך ולא פשוט.

[צפרדע_ית]

חיבוק ממני גם.
ץ.

[הסטודנטית_פוחדת*]

אתן נפלאות. תודה רבה רבה. מי זה צהובון?

[צפרדע_ית]

כשאת מתחילה לכתוב, עולה מן משפט מודגש במרקר צהוב...
הרבה פעמים הוא קלע בדיוק להלך הרוח של הכותב..
למשל, הצהובון העכשווי שעלה לי, קובע שטוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם, מאשר להיות חסידה....

אני, מטבע הדברים, פחות מחבבת את הצהובון הספציפי הזה.
ץ
}ץ מבינה היטב את המשפט, אך מאוד לא מרוצה ממנו{

[הסטודנטית_פוחדת*]

עכשיו אני כותבת כדי למצוא את הצהובון.... איפה הוא ?

[הסטודנטית_פוחדת*]

מצאתי

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קצת באיחור,
ובכל זאת —
תודה!