באותו יום רביעי יצאתי מוקדם מאוד מהבית לאחר שארגנתי בגדים וסנדביצ'ים לילדים. באוטובוס של שעה 6:00 הייתה נסוכה שלוה השמורה לשעות המוקדמות של הבוקר. הרגשתי ביטחון גדול וקירבה גדולה לא-להים. התעוררה בי ידיעה פנימית חזקה. ידעתי שלא משנה מה יזמנו לי החיים, לעולם אהיה בטוחה, כי אני נתונה בידיו.
בשעה 13:00 נכנסתי לרופא למעקב הריון שגרתי, באמצע שבוע 14. הוא לא שמע דופק ושלח אותי לאולטרא סאונד. "לפעמים הם מסתתרים", הרגיע לפני שיצאתי מהחדר. "את יודעת למה הרופא שלח אותך?", וידאה הטכנאית, ואז, בעודי על כיסא הבדיקה, גערה בי: "למה באת רק עכשיו? ההיריון שלך כבר מזמן לא תקין!". "זה אומר שתהיה לי הפלה?" שאלתי, והיא הפנתה אותי לרופא: "גשי אליו מיד. הוא יסביר לך הכל".
הרופא הביע את צערו והפנה אותי לגרידה. יום שני, 8:00 בבוקר, בשערי צדק. "למה לא לחכות שזה יצא לבד?" הקשיתי. "יש בזה סיכון. הגרידה היא תהליך מבוקר. אם את רוצה אפשר לקחת כדור בבית החולים. לפעמים זה עוזר, לפעמים לא". "מה הוא עושה?". "הוא גורם להתכווצויות. זה לא תמיד עובד". "ואם מחכים שזה יקרה לבד", התעקשתי, "תוך כמה זמן זה קורה?". "אי אפשר לדעת. יכול להיות שבוע, יכול להיות חודש, ואפילו יותר. תבואי בצום, וקחי התחייבות מהמשרד".
בכיתי בשירותים של המרפאה והלכתי לקחת התחייבות. אח"כ התקשרתי לספר לבעלי. בדיוק באותו יום הוא התכוון לספר לאמא שלו על ההריון והספקתי לתפוס אותו לפני כן.
היה לי עצוב, אך לא נפלתי מהרגליים. ידעתי שהגוף חכם, ואם ההריון הזה לא המשיך, יש לכך כנראה סיבה טובה. סיבה הקשורה לעובר, או סיבה הקשורה למסלול חיינו. כל דבר, אני יודעת, בא בדיוק בזמנו.
רציתי מאוד לנוח, אך לא יכולתי. השאלות לא נתנו לי מנוח והתחלתי בסדרת שיחות טלפון: לחברה שעברה הפלה פתאומית עם דימום רב מאוד, למירב שרמן שלימדה אותי מודעות וסת ומודעות נשית, למיכל שונברון שלימדה אותי את השיטה הטבעית למניעת הריון, ולבסוף ללימור. לימור סיפרה לי על שלוש הפלות שעברה. אחת בגרידה ושתיים טבעיות. ביניהן ילדה פעמיים בבית. שלחתי גם מייל לג'ודי כהן, מומחית במיילדוּת.
למדתי המון. נודע לי שגרידה כרוכה בהרדמה כללית, ושאחת מכל מאה גרידות מסתיימת בגירוד יתר של הרחם ובעקרות. למדתי שרפואית אין שום סיבה לא לחכות עד שזה יקרה לבד, גם בשלב מתקדם יותר. למדתי שהסיכון בהפלה בבית הוא איבוד דם. למדתי איך לאמוד את רמת הדימום ומתי יש לנסוע לבית החולים. למדתי שזה יכול להתרחש עם צירים או בלי צירים. וידעתי, שאני פשוט רוצה לחכות בסבלנות.
הורדתי הילוך בפעלתנותי ונכנסתי למצב של קשב מתמיד לגוף. ביום שישי הרגשתי לחץ על החלק הפנימי של עצמות האגן, כאילו משהו ירד קומה. ביום שני בערב החל דימום חלש מאוד שנמשך יממה. ביום שלישי אחה"צ נכנסתי לנוח. התעוררתי אחרי שעתיים ונשארתי במיטה עוד שעה, שלא כמנהגי. מבלי שהייתה סיבה שיכולתי להצביע עליה הרגשתי שאני לא יכולה לקום.
ב-18:00 הרגשתי משהו עומד להתפקע. קמתי מיד לשירותים. התיישבתי בזריזות על האסלה ופרץ גדול של דם יצא ממני. בכל כמה דקות התפרץ זרם נוסף. זרם של דם דליל עם קרישי דם קטנים. ישבתי על האסלה כשרגליי מונחות על שרפרף, כורעת לשחרר מתוכי את החיים שפסקו. לאחר שעה יצא מתוכי קריש דם גדול, בערך בקוטר של 5 ס"מ. לאחר שעה נוספת הבחנתי בקריש נוסף בגודל דומה. די בהתחלה הבנתי שמדובר בדימום רב מאוד, כזה שע"פ האומדנים שלמדתי, מחייב נסיעה לבית חולים. מאוד לא רציתי לנסוע. מאוד פחדתי מהפקדת התהליך בידיה של מערכת המנותקת מן הידיעה הפנימית שלי. מאוד פחדתי מהתערבות רפואית לא נחוצה. זיהיתי סדירות בדימום ונאחזתי בכך. הרגשתי שמתרחש בגופי תהליך עז, אך מסודר, והאמנתי בו. הורדתי את המים באסלה כל כמה דקות כדי להפחית את הבהלה שלי מכמות הדימום וממשמעותה. התקשרתי ללימור וקיבלתי עוד כוחות. היא לא אמרה לי מה לעשות אך קיבלתי את הרושם שהיא מאמינה ביכולתי לעבור את זה בעצמי. למדתי ממנה גם על התמודדות עם איבוד דם או עילפון.
לאחר שעתיים על האסלה חשתי חולשה גדולה מאוד ואמרתי לבעלי שנוסעים, ושיזמין אמבולנס. עוד קודם לכן הוא התקשר לאחותי, שבאה להיות עם הילדים. שמתי את הפד העבה ביותר שהיה לי, נשכבתי על הרצפה והרמתי רגליים. מלימור למדתי שזה יקל על הזרמת הדם למוח ויקטין את הסיכוי לעילפון. למעשה, זה בדיוק מה שעושה עילפון – משכיב אותנו, כדי להקל על הגעת הדם למוח במצב של לחץ דם נמוך. כשהוטב לי מעט התקדמתי על שש אל המיטה, כדי למנוע מראש אפשרות של נפילה מגובה. נשכבתי על המיטה והרמתי רגליים על כרית גבוהה. עד שהגיע צוות מד"א התאוששתי באופן משמעותי. באמבולנס נתנו לי עירוי נוזלים כדי להעלות את לחץ הדם. ידעתי שיש אפשרות שיכניסו אותי אוטומטית לגרידה על אף שחשבתי שכבר אין בכך כל כך צורך. עם זאת, ידעתי שגרידה בשלב הזה, כשכבר הכל פתוח, ומתנתק ממילא, לפחות לא תהיה כל כך פולשנית וברוטאלית, ותהיה תואמת הרבה יותר את המצב הקיים.
בשעה 21:00 הגענו לבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. כשנכנסתי לחדר מיון ביקשתי מיד ללכת לשירותים. הייתי בטוחה שאחרי כשלושת רבעי שעה עם פד אחד אני בוודאי מתבוססת בדם רב מאוד. התיישבתי על האסלה כשאני נעזרת בקופסה של מברשת השירותים להגבהת רגליי לכריעה. דם רב וקרישי דם רבים יצאו ויצאו ויצאו. נדהמתי לגלות כי הפד כמעט ולא הוכתם, ממש כמו שלמדתי אצל מירב שרמן. עד שהגיעה הרופאה נכנסתי עוד פעמיים לשירותים, ובאחת מהן נמשכה מתוכי, בנוסף לדם ולקרישים, גם רקמה ארוכה ולבנה.
על המיטה בחדר המיון כמעט והתעלפתי. הרגשתי חולשה גדולה, סחרחורת חזקה וטשטוש עז. הרגשתי שאני הולכת ומתרחקת מן המציאות הקיימת סביבי אך הייתי מודעת לכל תחושות הגוף וביטאתי את כולן באופן מילולי. חשתי גלי חום חזקים. תוך דקות התאוששתי ושבה אליי צלילותי. די היה בעירוי נוזלים ובשכיבה ממושכת, והגוף הסדיר את אספקת הדם לראשי.
רופאת נשים צעירה ונעימה טיפלה בי. על אף שלא שללה זאת מראש, נראה היה כי גרידה אינה נראית לה מחויבת המציאות. בבדיקה פנימית מאוד לא נעימה שנערכה כבר מעט אחר חצות, נראה שגרמה ליציאת כמות משמעותית של קרישי דם. אחריה נבדקתי באולטרא סאונד, שם נראתה עוד כמות מסוימת ושוכנעתי לקבל זריקת מטרגין לזירוז התהליך. הזריקה לא הגבירה את פעילות שרירי הבטן התחתונה שחשתי ממילא, ולא חשתי כאבים של צירי לידה. במחצית השנייה של הלילה פחת הדימום משמעותית ודמה יותר לדימום וסת ביומה השלישי. בבוקר נבדקתי שוב באולטרא סאונד. "חסכת גרידה", שמחה בשבילי הפעם הטכנאית. הונחיתי להגיע לרופא בעוד שבועיים, ושוחררתי לביתי.
נחתי כהוגן ככל יכולתי. כיממה לאחר ששוחררתי החלו התכווצויות של הרחם, כמו אחרי לידה, ונמשכו כמה שעות. הייתי חלשה, אך הרגשתי שעברתי חוויה מלאת עוצמה.
בשיחה עם חברה מבוגרת הוזהרתי לנוח היטב ולא להתחכם בעניין הזה. "זה כמו לידה, וזה לוקח כמה שבועות טובים להתאושש", נימקה, והכינה אותי לבאות: "כולל כל התופעות ההורמונאליות". התופעות ההורמונאליות לא אחרו לבוא. במוצאי שבת החל דכדוך שבא והלך מדי כמה ימים. החליפו אותו התפרצויות רגשיות, ביקורתיות עזה ורגישות גבוהה. בעלי והילדים ספגו אותי בגבורה. מדי פעם היו גם ימים טובים, אך בהחלט חוויתי תקופה של אי יציבות רגשית (כאילו שמחזור נשי רגיל מאופיין ביציבות רגשית...). התייחסתי לכך גם כאל תקופה של אבלות, ושל תגובה רגשית לאובדן.
הדימום כולו ארך פחות משבוע. בימים ה-12-13 וביום ה-16 מראשית הדימום היו לי דימומים נוספים, קטנים. בימים ה-17-18 הבחנתי בסימני ביוץ וביום ה-33 הגיעה וסת רגילה. אני בת 35, אם לארבעה. שלושה מהם ילדתי בבית. החוויה הזו חיזקה את האמון שלי בגוף, שיכללה את יכולת הקשב שלי, והחכימה אותי מאוד. אני מודה לא-להים על ההתנסות רבת העוצמה הזו. כעת אני לוקחת ברזל, וכשרמת ההמוגלובין בדמי תעלה היטב, אפתח את עצמי שוב להבאת חיים.
הפלה טבעית בשבוע 15
-
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
הפלה טבעית בשבוע 15
איזה סיפור מדהים וכמה כוחות יש לך.
חזקי ואמצי.
מאחלת לך בשורות טובות בקרוב.
חזקי ואמצי.
מאחלת לך בשורות טובות בקרוב.
-
- הודעות: 1231
- הצטרפות: 29 נובמבר 2004, 10:10
- דף אישי: הדף האישי של נוסעת_סמויה*
-
- הודעות: 2171
- הצטרפות: 20 יוני 2004, 22:33
- דף אישי: הדף האישי של נועה_בר*
הפלה טבעית בשבוע 15
_חזקי ואמצי.
מאחלת לך בשורות טובות בקרוב._
תודה על השיתוף !
מאחלת לך בשורות טובות בקרוב._
תודה על השיתוף !
הפלה טבעית בשבוע 15
סיפור מדהים ומעורר השראה עבור מי שנמצאת במצב דומה.
תודה
תודה
הפלה טבעית בשבוע 15
איזה סיפור מחזק, תודה ששיתפת.
אני גם רוצה לחכות שהגוף שלי יהיה מוכן בקצב שלו להפלה טבעית.
אני בהריון עם שק ריק, לא הצליח להתפתח עובר, ויש לי קרישי דם ברחם. הרופאה שלי טוענת שלחכות להפלה זה להסתכן בזיהום. אני לא חושבת כמוה בכלל. אני לשעבר אחות מוסמכת, היום אני טבעונית יחד עם כל משפחתי ומאוד מאמצת לחיי את הרפואה הטבעית - שיטת ההיגיינה הטבעית. אני אחרי שתי לידות בית , וחווית ציטוטק נוראית עקב עובר ללא דופק שבסוף גם הצטרכתי לעבור ניתוח היסטרו סקופיה. אחרי החוויה ההיא ילדתי את בתי השנייה בבית.
אני מאוד מפחדת שאבחר לא נכון, אני מאוד רוצה עוד ילדים ולכן נכנסנו להריון מלכתחילה. אני חושבת שציטוטו זה התערבות בתהליכים הורמונליים טבעיים וכמו זירוז לידה מיותר גם פה עדיף לחכות לטבע. הגוף שלנו לא מתקתק עניינים כמו שהרפואה הקונבנציונלית מצפה ממנו ולכן היא נוטה לזרז אותו לדחוק בו ולהביא אותו לקצה היכולת עם סיכונים מיותרים. האמת היא שאני מאוד מאמינה בגוף האדם , בגוף שלי. אבל עם כל הורמוני ההריון של השליש הראשון קצת קשה לחשוב בבהירות וההפחדות של הרופאים לא עוזרים לי בכלל.
אני רוצה להיות אמיצה וכמו בלידות הבית שלי, שהסביבה לא תמכה , גם כאן אני רוצה לשמור את האמונה שלי ולכוון את גופי לחוויה נכונה על פי דרך הטבע.
אני גם רוצה לחכות שהגוף שלי יהיה מוכן בקצב שלו להפלה טבעית.
אני בהריון עם שק ריק, לא הצליח להתפתח עובר, ויש לי קרישי דם ברחם. הרופאה שלי טוענת שלחכות להפלה זה להסתכן בזיהום. אני לא חושבת כמוה בכלל. אני לשעבר אחות מוסמכת, היום אני טבעונית יחד עם כל משפחתי ומאוד מאמצת לחיי את הרפואה הטבעית - שיטת ההיגיינה הטבעית. אני אחרי שתי לידות בית , וחווית ציטוטק נוראית עקב עובר ללא דופק שבסוף גם הצטרכתי לעבור ניתוח היסטרו סקופיה. אחרי החוויה ההיא ילדתי את בתי השנייה בבית.
אני מאוד מפחדת שאבחר לא נכון, אני מאוד רוצה עוד ילדים ולכן נכנסנו להריון מלכתחילה. אני חושבת שציטוטו זה התערבות בתהליכים הורמונליים טבעיים וכמו זירוז לידה מיותר גם פה עדיף לחכות לטבע. הגוף שלנו לא מתקתק עניינים כמו שהרפואה הקונבנציונלית מצפה ממנו ולכן היא נוטה לזרז אותו לדחוק בו ולהביא אותו לקצה היכולת עם סיכונים מיותרים. האמת היא שאני מאוד מאמינה בגוף האדם , בגוף שלי. אבל עם כל הורמוני ההריון של השליש הראשון קצת קשה לחשוב בבהירות וההפחדות של הרופאים לא עוזרים לי בכלל.
אני רוצה להיות אמיצה וכמו בלידות הבית שלי, שהסביבה לא תמכה , גם כאן אני רוצה לשמור את האמונה שלי ולכוון את גופי לחוויה נכונה על פי דרך הטבע.