השפעה אנרגטית של דיוק במילים

שליחה על ידי ממ* » 10 אוגוסט 2011, 18:07

בשמת, וואו! איזה מעגל מרגש.

דיבור בגובה עיניים

בעקבות תיזכורת בדף אחר החלטתי לכתוב על החשיבות של גובה עיניים בשיחה זוגית. (כמובן נכון לגבי שיחה עם כל אחד)
גובה עיניים מתייחס קודם כל להוויה שבה אנו נמצאים ביחס לעצמנו בעת השיחה עם בן הזוג. זאת אומרת כשאנו מדברים איתו איך אנו רואים את עצמנו: זקופים או כפופים. צודקים או טועים חכמים או פחות חכמים (לעומת בן הזוג)
בנוסף גובה עיניים חשוב ביחס אל בן הזוג, במסר שמעבירים אליו. להיות לא בגובה עיניים מול בן הזוג אומר להתייחס אליו כאילו שאני יודעת יותר ממנו, לפעמים אפילו להתייחס אליו כאל עוד ילד בבית.

האווירה הנוצרת מפרה את האנרגיה הזוגית הטבעית שקיימת במרחב הזוגי.

בשביל להיות בגובה עיניים מול עצמי ומול בן הזוג מה שנדרש הוא להתכוונן. למשל: אני מתכווננת להיות בגובה עיניים עם עצמי/עם בן הזוג.

הכרה במקום התנצלות
בעיני עדיף לומר אני מכיר/ה ב........ מאשר אני מתנצל/ת על..........

הכרה במקום התנצלות.
נהדר. הרבה יותר מדוייק.
אני מכירה ברגש של השני - משמע אני קשובה לו, איכפתית ממנו, מכילה אותו, מבינה את הרגש (מלא אימפטיה, גם אם אין בינינו הסכמה)
או מכירה במעשה שלי - כמכאיב או פוגע, לוקחת בחשבון את רגשותיו בזמן שאני אומרת שאני מודעת למה שקרה (לא מתעלמת)

הכרה במקום התנצלות.
אני דווקא בעד, גם וגם.
הכרה ב... רגש של השני, בפגיעה שלי בו או ברגש שלו, כמו שכתבה נועה
אבל זה לא סותר התנצלות - שיש בה גם לקיחת אחריות על מעשיי וידיעתי שזה פגע באחר.
לא שהכרה לא לוקחת את האחריות הזו, אבל ההתנצלות באוזני השומע (בשילוב ההכרה) - מאד 'רואה' את האחר.

מחדדת בעקבות התגובות:
אם אני זו שמכירה ומתנצלת אפשר גם וגם. (ובלבד שאני לא מורידה מהערך של עצמי בהתנצלות)
אם אני מבקשת ממישהו אחר כאן הכרה תהיה יותר מדוייקת.

קראתי את הדף הזה בהנאה מרובה ובעניין גדול, ואני מודה לכל המשתתפות על הדף המדהים הזה.

אני מודה במיוחד לך, בשמת. המילים שלך שובות אותי כבחבלי קסם

דווקא על הרקע החיובי הזה צרמה לי מילותייך אלו: "הפרעות נוירולוגיות (לדוגמא, PDD)."
אוטיזם זו שונות נירולוגית, צורת תקשורת שונה, לא הפרעה.

להבנתי, אוטיסטים רגישים יותר, הם צריכים תקשורת אמיתית, מדוייקת, והתקשורת הלא מדוייקת שיש מסביב פוגעת בהם, לכן הם נאטמים בפני העולם הצבוע והמלא באנרגיות שליליות.
באותה מידה, לאוטיסטים יש בעהי להבין קודים חברתיים, מוסכמות מלאכותיות. הם חשים את הרגשות, את האמת, והציפייה של החברה להגיד דברים לא נכונים כי כך נהוג פוגעת בהם. בעיה של אוטיסטים בה נתקלתי היא שהם מבינים את הרגש של האחר, ומוצפים ברגש. הרגש הזה הוא פשוט יותר מידי, ואין להפ מקום להכיל אותו. למשל, ילד נפל ובוכה, הילד האוטיסט מרגיש את הבכי והכאב של הילד, ופשוט לא מסוגל להתמודד איתו. לילד הבוכה קל יותר להתמודד עם הכאב שלו מאשר לאוטיסט.

במילים "הפרעה נוירולוגית" יש שיפוטיות - צורת התקשורת המקובלת היא טובה, וצורת התקשורת של האוטיסטים לא.

אפשר לראות את זה גם במילותייך אלו: "בתרבות שבה מלמדים את השתקנים להביע את עצמם כך שיהיה נעים לשתף פעולה, הם לומדים מיומנויות של תשומת לב לזולת. "

אבל למה השתקנים הם אלו שצריכים ללמוד לשתף פעולה, במקום שכולם ילמדו גם צורות הבעה לא מילוליות? למה הרוב צריך לכפות את צורת התקשורת שלו על המיעוט, למרות שזה פוגע בו? למה תשומת לב לזולת סותרת שתיקה?

כדי שמילה תישמע, צריכה להיות דממה, לפני כן ואחרי כן (ציטוט של לה גוין, מהזיכרון שלי).

אני לא אוטיסטית, אבל אם לשרטט גרף בין אוטיזם לנירוטיפיקליות, אני אהיה יותר קרובה לאוטיזם מרוב האנשים. קוראים לזה לפעמים "אשת אמצע".
אני לא נהנית בארועים חברתיים, בהם הרבה אנשים נמצאים באותו מקום ומדברים, אבל אין הקשבה אמיתית, אין הבנה אמיתית, אין קשר בין האנשים. קראו לי "לא חברותית". אבל מי קבע שהרצון להיות חלק מקבוצה של אנשים שיש בה העמדת פנים של קשר זה "חברותיות"?
למה אוטיסט שאומר שלדעתו צורת הקשר המועדפת היא קשר חזק מאוד עם אישתו, כך שמלבדה הוא לא צריך אף אחד בעולם, הוא פחות חברותי ממי שרוצה שיהיו לו הרבה ידידים?

את לא טענת את כל הטענות עליהן אני מתייחסת, אבל לדעתי מהן צמח הביטוי "הפרעות נוירולוגיות". מההנחות הסמויות האלו, ומההנחה שמה ששונה פחות טוב.

לפני שנה, לא הייתי שמה לב לביטוי הזה. בדף אחר, יכול להיות שלא הייתי מגיבה, כי הוא היה יוצר בי הרגשה שמילותי לא רלוונטיות או לא יתקבלו בברכה.
אך בדף הזה אני בטוחה שהן רלוונטיות - הרי הנושא שלו הוא השפעה אנרגטית של דיוק במילים.

במקרה הזה, ההשפעה של האי דיוק יוצר ריחוק מהאוטיסטים, שיחה שהיא לא בגובה העיניים, אלא מתוך הנחה שהאוטיסטים נמצאים במקום נמוך יותר, ההנחה שהם אלו שאמורים להשתנות וללמוד את השפה שלכם במקום שאתם תלמדו את השפה שלהם (כל ה"הם" הזה. ואני עומדת בין שני העולמות). כל זה זה תקשורת מרחקת, שיוצרת מרחק, המילים מקשות על תקשורת ועלולות לפגוע.

האנרגיה של המילים "שונות נוירולוגית" נראית לי שונה לחלוטין, וחיובית הרבה יותר.

בת האש יקרה,
תודה על השיתוף שלך ועל מילותייך.
האם את יכולה להביא את הציטוט המדוייק של מה שציטטת מהזיכרון?
כדי שמילה תישמע, צריכה להיות דממה, לפני כן ואחרי כן (ציטוט של לה גוין, מהזיכרון שלי).

הציטוט הוא מתוך הספר "הקוסם מארץ ים", בתרגומה של תמי כץ-מושיוב, פרק שני. אוגיון אומר: "כדי שיוכל אדם לשמוע, חייבת להיות דממה".

ובמקור, באנגלית: To hear, one must be silent.

בויקיציטוט מישהי תרגמה זאת כך:"כדי להקשיב צריך לשתוק."

(אני אוהבת מאוד את הספרים של לה גוין וציטוטים שלה

)

To hear, one must be silent
אין כמו המקור
תודה לך

בת האש היקרה, רק אתמול נזכרתי איפה קראתי את דברייך לראשונה.
חזרתי לכאן כי אז, כתבתי לך ומחקתי הכל.
בעקבות דברייך הלכתי וקראתי את המקומות שמהם ציטטת, וכיוון שאני לא רוצה להיכנס לשום דיון בעניין אומר רק, שרק באחד מהפוסטים שלי התייחסתי לאוטיזם. כל השאר בכלל לא קשורים, למשל השתיקה לא רלבנטית לנושא האוטיזם.

אוטיזם זו שונות נירולוגית, צורת תקשורת שונה, לא הפרעה
זו דעתך.
אני חולקת על דעה זו לחלוטין.
אבל זה עניין של נקודת מבט והשקפת עולם, דרך ראייה של העולם, ואני לא מוצאת טעם להתווכח עם מישהו בעניין הזה.
אני לא רוצה לשכנע אותך לשנות את דעתך, במיוחד מכיוון שנראה שהראייה של זה כ"שונות" מדוייקת לך.
אבל אני גם לא מסכימה שיאסרו עלי את עמדתי המושכלת. את הראייה המדוייקת לי, אנרגטית, מוסרית, שכלית ורגשית.

אבל מי קבע שהרצון להיות חלק מקבוצה של אנשים שיש בה העמדת פנים של קשר זה "חברותיות"?
מי קבע שיש שם רק העמדת פנים של קשר?
הניסיון שלי מלמד, שאנשים ברצף ה-PDD לעתים קרובות מפרשים לא נכון את הרשת המורכבת של הקשר החברתי והתקשורת המילולית והלא מילולית שמתקיימת בין האנשים שאינם PDD. פשוט לא מבינים מה קורה, ולכן חושבים שאין.

מזכיר לי את הסיפור המפורסם על מוסטפה פאשה:
פעם בתקופת האימפריה העותומאנית נשלח הגנרל התורכי מוסטפה פאשה לכבוש את האי מלטה
הגנרל טעה בניווט ולא מצא את האי.
חזר לסולטאן התורכי ואמר לו "מלטה יוק!"
שזה בתורכית - אין מלטה. מלטה לא קיימת.

מאז, "מלטה יוק!" הוא כבר מטבע לשוני לתופעה הזאת.
אותי, זה משגע! זה הכי חוסר דיוק במלים שיש... כאילו, אתה לא רואה? לא מצאת? אז אתה פשוט אומר שזה לא קיים?

_בת האש? היקרה, רק אתמול נזכרתי איפה קראתי את דברייך לראשונה.
חזרתי לכאן כי אז, כתבתי לך ומחקתי הכל.
בעקבות דברייך הלכתי וקראתי את המקומות שמהם ציטטת, וכיוון שאני לא רוצה להיכנס לשום דיון בעניין אומר רק, שרק באחד מהפוסטים שלי התייחסתי לאוטיזם. כל השאר בכלל לא קשורים, למשל השתיקה לא רלבנטית לנושא האוטיזם._

בשמת, אני התייחסתי לכל הנושאים הללו ביחד משום שלדעתי הם קשורים. הזכרתי את כולם משום המכנה המשותף שלהם - להתייחס לצורת תקשורת אחת כנכונה, ולכל מי שצורת התקשורת שלנו כמישהו שצריך להשתנות כדי להתאים את עצמו לנורמה.

_אוטיזם זו שונות נירולוגית, צורת תקשורת שונה, לא הפרעה
זו דעתך.
אני חולקת על דעה זו לחלוטין.
אבל זה עניין של נקודת מבט והשקפת עולם, דרך ראייה של העולם, ואני לא מוצאת טעם להתווכח עם מישהו בעניין הזה.
אני לא רוצה לשכנע אותך לשנות את דעתך, במיוחד מכיוון שנראה שהראייה של זה כ"שונות" מדוייקת לך.
אבל אני גם לא מסכימה שיאסרו עלי את עמדתי המושכלת. את הראייה המדוייקת לי, אנרגטית, מוסרית, שכלית ורגשית._

תוהה - את נוהגת באופן קבוע להגדיר לקבוצות של אנשים מי הם?
אני מאמינה בזכות של קבוצות להגדרה עצמית, ונוהגת לקרוא לאנשים בשם ובהגדרה שהם בוחרים לעצמם. לומר למישהו "לא, זה שאתה טוען שאת הנורמלי זה לא משנה, אני אמרתי שיש לך הפרעה אז יש לך" ממה לא נשמע לי מדויק.
המילה "שונות" מציינת עובדה. האוטיסטים שונים מאנשים אחרים. במילה "הפרעה" יש שיפוט ערכי - אוטיסטים שונים, זה רע.

_אבל מי קבע שהרצון להיות חלק מקבוצה של אנשים שיש בה העמדת פנים של קשר זה "חברותיות"?
מי קבע שיש שם רק העמדת פנים של קשר?
הניסיון שלי מלמד, שאנשים ברצף ה-PDD לעתים קרובות מפרשים לא נכון את הרשת המורכבת של הקשר החברתי והתקשורת המילולית והלא מילולית שמתקיימת בין האנשים שאינם PDD. פשוט לא מבינים מה קורה, ולכן חושבים שאין.
מזכיר לי את הסיפור המפורסם על מוסטפה פאשה:
פעם בתקופת האימפריה העותומאנית נשלח הגנרל התורכי מוסטפה פאשה לכבוש את האי מלטה.
הגנרל טעה בניווט ולא מצא את האי.
חזר לסולטאן התורכי ואמר לו "מלטה יוק!"
שזה בתורכית - אין מלטה. מלטה לא קיימת.

מאז, "מלטה יוק!" הוא כבר מטבע לשוני לתופעה הזאת.
אותי, זה משגע! זה הכי חוסר דיוק במלים שיש... כאילו, אתה לא רואה? לא מצאת? אז אתה פשוט אומר שזה לא קיים?_

הניסיון שלי מלמד שאנשים נירו-טיפיקלים לעתים קרובות מכניסים את עצמם לתוך רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'. ואז הם קוראים למי שנלכד יחד איתם ברשת הזו "חברים". זו לא חברותיות, לא בהגדרה שלי. יש שם קשר - קשר רדוד ולדעתי שלילי. חברותיות לא הייתה שם (ואני מדברת על הכיתה שהייתי בה ביסודי. כיתה "קלאסית" עם "מקובלים" ו"לא מקובלים", מאבק על תפקיד "מלכת הכיתה", ושאר זוועות. אפשר לקרוא לזה בהרבה שמות, חברות זה ממש לא השם המתאים).
וכאנשים שנמצאים באותה המסגרת טוענים שהם חברים ושימשיכו להיפגש, ואז עוזבים את המסגרת ולא שומרים על קשר, זו ידידות, והעמדת פנים של חברות. וזה לא שלי אין ידידים, אבל אני קוראת לדברים בשמם, ולא מעמידה פנים שאנחנו נישאר יחד עד הקבר.

למה את מניחה שאני, וכרגע אני מדברת על עצמי, לא מצאתי קשר? מצאתי קשר שההגדרה "קשר חברי" ממש לא מתאימה לו. ולמרות זאת, רוב האנשים שהכרתי מניחים שזה חברות.

אולי אראנה צודק ונירוטיפיקליות זו באמת מחלה?

וכשאנשים אומרים שאוטיסטים לא מתקשרים רק כי הם לא מבינים את צורת התקשורת שלהם זה כן מדויק?

בדרך כלל, אכן חברות זה ממש לא השם המתאים ל - למשל - כיתה רגילה בבית ספר רגיל.

בדרך כלל, אכן חברות זה ממש לא השם המתאים ל - למשל - כיתה רגילה בבית ספר רגיל.
ואיזה מזל שאני לא שם. כמעט.
לפעמים עדיין מרגישה כאילו זה היה רק אתמול, ומנסה לנער מעלי את הזכרונות מהר, מרוב גועל.
שמחה שלא שלחתי את הילדים שלי להכיר את ה-
רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'.

כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי.

כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי. אשרי ילדייך. אשריהם בכלל שאת אמא שלהם, אבל זה מסיפור אחר.

המילה "שונות" מציינת עובדה. האוטיסטים שונים מאנשים אחרים. במילה "הפרעה" יש שיפוט ערכי - אוטיסטים שונים, זה רע. מסכימה עם בת האש. בעיקר אם מדברים עם מישהו עם PDD על העניין - ובפניו זה נשמע לא טוב כ"הפרעה" או כ"ליקוי". שונות הרבה יותר נכונה עבורי בהקשר הזה. אם כי, ברור לי כי בעגה המקצועית "הפרעה" היא המילה שניתנת. (קוראים לזה לקות תקשורתית על רצף ה-PDD).

מה שכן, אוטיזם לא בהכרח ימנעו מהקשרים כי הם לא רוצים, לפעמים הם פשוט לא מבינים את מה שקורה שם. ויתרון גדול לפעמים הוא ש רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'. חולפים על ידם מבלי משים, כי זה היה בין השורות, או בציניות והם לא הבינו. לפעמים בצד הזה של המטבע הדברים יותר פשוטים...

בשמת א
_בדרך כלל, אכן חברות זה ממש לא השם המתאים ל - למשל - כיתה רגילה בבית ספר רגיל.
ואיזה מזל שאני לא שם. כמעט.
לפעמים עדיין מרגישה כאילו זה היה רק אתמול, ומנסה לנער מעלי את הזכרונות מהר, מרוב גועל.
שמחה שלא שלחתי את הילדים שלי להכיר את ה-
רשת של מאבקי כוח, רכילויות, העמדת פני חברים, שקרים, צביעות, עיוורון וכו'.
כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי._

אשרי ילדייך!
אבל כשאומרים שלאוטיסטים אין קישורים חברתיים, לרוב מתכוונים לזה, שהם לא מעמידים פנים שאכפת להם אם לא אכפת להם, בשם הנימוס, שהם לא מנסים להיות מקובלים, שהם מסרבים להיכנס לרשת הזאת.
ויש להם את התקשורת שלהם. שאת, כנראה, ואני, כנראהף לא נבין, או נראה רק חלק קטן ממנה, אם נהיה בפגישה שלהם.
אז להמ לומר שיש להם ולא לנו הפרעה?

מיכל צמות
_כל כך שונה, כל כך שונה מהחיים החברתיים של הילדים שלי. אשרי ילדייך. אשריהם בכלל שאת אמא שלהם, אבל זה מסיפור אחר.
המילה "שונות" מציינת עובדה. האוטיסטים שונים מאנשים אחרים. במילה "הפרעה" יש שיפוט ערכי - אוטיסטים שונים, זה רע. מסכימה עם בת האש. בעיקר אם מדברים עם מישהו עם PDD על העניין - ובפניו זה נשמע לא טוב כ"הפרעה" או כ"ליקוי". שונות הרבה יותר נכונה עבורי בהקשר הזה. אם כי, ברור לי כי בעגה המקצועית "הפרעה" היא המילה שניתנת. (קוראים לזה לקות תקשורתית על רצף ה-PDD)._

תודה. למה ברור לך כי בעגה המקצועית הפרעה זו המילה? כי את מכירה את זה? כי את לא מצפה מהממסד ליותר? מאיזו סיבה אחרת?

ברור לי - כי זה פשוט כך. כשלמדתי את זה באוניברסיטה זה המינוח שהשתמשו בו - כשאני עובדת עם אנשי מקצוע - זה המינוחים שמשתמשים בהם. זה לא קשור בדיעה או במחשבה, אלא במה שקורה בשטח, באיך שבעגה המקצועית קוראים לזה. הציפיות שלי מהממסד או מאנשים אינם רלוונטים לעניין הזה.

מעניין. בעיקר כי אין שטח אחד, ואני מכירה כמה אנשי מקצוע שלא משתמשים בעגה המקצועית הזאת. בעצם, אני לא מכירה אנשי מקצוע אחרים. אבל המדגם שלי לחלוטין לא מייצג, ורוב האנשים אכן משתמשים במושג המעצבן הזה. מצד שני, לדעת עובדות זה גם סוג של ידיעה.

לדעת עובדות זה גם סוג של ידיעה.
כשאת צודקת את צודקת. ביירון קייטי הייתה מאמצת את המשפט הזה בשתי ידייה.

אולי זו הזדמנות להציע לך (ואם לא מתאים לך - תמחקי מיד) להסתכל על המקומות שאת נפגעת בהם ולראות איך יכול להיות שמה שאמרו לך לא התכוון לפגוע, ולא היה מנוגד אלייך. גם אם זה מרגיש כעובדה.

המקום היחידי שהמשפט הזה מתאים לי זה להוסיף לרשימת הכשלים הלוגיים האישית שלי. ולא כי הוא לא נכון, אלא כי יותר מדי פעמים הוא מנוצל כהתחמקות מדיון. אם מישהו הפיל עלי חפץ כבד בלי כוונה, אני אמורה לא להיפגע? לדעתי, אם מישהי אומרת משהו פוגעני ואני לא נפגעת, זה לא טבעי. זה אומר שלא אכפת לי מדעתו, שחסמתי את הקשר שלי איתו, וחבל.

לדעתי באופן טבעי כל אדם יפגע מזה שמעליבים אותו. ורק בגלל המצב של החברה שלו כיום, שבה עלבון נחשב למשהו שילדים צריכים לעבור, ואנשים לא אמורים להיפגע ממנו (בחברות אחרות יש יחס שונה לחלוטין. למשל, התייחסות לעלבון כאל פגיעה בכבוד ומחוייבות של ממש לנקום.). ולמרות זאת, רוב האנשים נפגעים מעלבונות.

אני לא אמחק את הודעה שלך, בעיקר כי נראה לי אידיוטי למחוק אותה ולא את ההודעות שמניחות שאני טרול.

אבל מעצבן אותי שאת מניחה שאני לא יודעת ש"הם" לא התכוונו לפגוע, והם היו בעדם ולא נגדי. אבל זה פשוט לא משנה. גם אם באותו שרשור בתפוז מישהו רושם שאני רווקה זקנה וילדה קטנה, וזה קרה, זה לא הופך את המילים שלו לפחות עלבון. ובמערכת המוסר שלי, לא להיעלב זה יותר ממה שאדם אמור לעשות.

ולמה ביירון קיטי הייתה מאמצת את המשפט הזה? אני לא ממש מתמצאת בעבודות שלה.

לא להיעלב זה יותר ממה שאדם אמור לעשות.
אני למדתי על עצמי שכאשר אני נעלבת מי שעונה במקומי הבוגרת זו הילדה הקטנה שנעלבה.
נניח שבעלי אמר משהו שנעלבתי ממנו, הוא כמובן לא התכוון אבל זה בכלל לא משנה. כשאני נעלבת אני לא יכולה להיות עסוקה בעובדה שהוא לא התכוון.
הבעייה היא שהוא אדם בוגר שמדבר אלי כאל אשה בוגרת. ופיתאום הלכה האישה ועכשיו הוא מול ילדה נעלבת.
במקרה כזה אצלנו אי אפשר להמשיך את השיח הזוגי

חני, כשמישהו אומר שלדעתו מותר וצריך להרוג ערבים זה מעליב אותי לא כי הילדה הקטנה שבי נעלבת. היא - הילדה הקטנה - בכלל לא מתעניינת בפוליטיקה. אני נעלבת כי אותו נער יהיה חייל ואולי יעמוד במחסום או יפגוש פלסטינים. והוא יפגע בהם. אולי כמו הקלגסית הקטנה, שלפני כמה שנים הייתה עליה כתבה בעיתון - על חיילת שהתעללה בפלסטינאים.
כשמישהו מהרחוב יגיד לי שאני ילדה קטנה שלא מבינה (או רווקה זקנה, מה ההבדל?) אני לא אפגע. כי למדתי לא לייחס חשיבות למה שאנשים אקראיים אומרים.
אבל, פעם, לפני שלמדתי, נעלבתי גם אם אמרו לי דברים שאני ממש בטוחה שהם לא נכונים. נעלבתי פחות, ממש פחות, אבל נפגעתי לא מזה שחשבתי שאם מישהו אומר שאני טיפשה זו האמת, אלא כי מישהו מרשה לעצמו לנהוג באלימות.
רק שבאותו זמן לא ידעתי שאלימות מילולית היא גם סוג של אלימות.

אם מישהו מפיל לי כוס או צלחת או כל דבר על הרגל בלי כוונה - זה כואב. וזה שהוא לא מתכוון לא משנה. אם יש לי שריטה או שפשוף או פצע או סתם רגישות ברגל יכאב לי הרבה יותר. אבל גם אם אין לי - זה עדיין יכאב.

להיעלב זה טבעי. גם בני אדם שלמים, שגדלו ללא חוסרים, ואני לא מכירה כאלו בחברה המודרנית, יכולים ואמורים להעלב. בני אדם, במקור, הם חייה שבטית, חברתית. זה טבעי לייחס חשיבות מסויימת לדבריהם של אחרים. לא להיעלב מכלום זה ממש לא טבעי. זה מעיד על שיריון. כזה שמגן מפני חצים מורעלים, אבל גם מקשה על תקשורת.

לדעתי.

לדעתי, כמו שטבעי להעלב, גם טבעי לעשות לעלבון עיבוד.
למשל כשאני מרגישה שנעלבתי ממישהו, אני מנסה להבין עם עצמי למה נעלבתי, לפעמים זה בגלל שאני חושבת או מרגישה שיש אמת במה שההתנהוגות או דבריו של האדם "הפוגע" שיקפו לי. לפעמים אני נעלבת או נפגעת כי אני במצב רגשי עדין מסיבה זו או אחרת.
בכל מקרה אני מנסה לראות גם בעלבונות הנקרים על דרכי מעין הזדמנות ללמוד משהו על עצמי ולהתפתח.
אני חושבת שכאשר אני מאשימה את האדם האחר בזה שנפגעתי אני מפסידה את ההזדמנות הזו.

כשאני במערכת יחסים כלשהי עם אדם, אני מנסה לכבד את המגבלות שלו, ואת השונות ביננו, אם הפערים גדולים מכדי לגשר, או אני מרגישה שאין בכוכי או ברצוני להכיל אני משתדלת לשמור על יחסים קורקטים בלבד.

לא להיעלב מכלום זה ממש לא טבעי. זה מעיד על שיריון.
אי אפשר לא להיעלב בכלל. להיעלב זה אנושי וזה מה שאנחנו -אנושיים.
אבל כאשר להיעלב זה דפוס כמו שהוא היה הדפוס שלי בבית מול האנשים היקרים לי, אז הוא בעצמו שיריון שבהתחלה אולי נחווה כמגן אבל מתברר כמכביד וחוסם. להשתחרר מהדפוס הזה בשבילי היה הקלה גדולה.

במקרה ומישהו מעוניין להאשים אותי בזה שנעלבתי באשמתי, אתם מוזמנים למצוא מישהו אחר לדון איתו.

לפעמים סיגר זה רק סיגר.

על המקור של הצרימה בשיח הזוג
הצרימה והדיוק בשיח הזוגי משקפים את יחסי ה ספק -אמון ביחס לעצמנו.

חוקרת ועוסקת בנושא של בחירת בן/בת הזוג.
בעיני כאשר אנו נולדים, אנו מחוברים למקור שלנו, לאהבה שהיא טבעינו האמיתי. בהמשך, בשנות ילדותנו אנו עוטים על עצמנו תוספות, מעמידים בפני עצמנו חומות, ומשלב מסויים בחיינו הבוגרים אנו עסוקים בלהשיל את התוספות ולפוגג את החומות על מנת לחזור ולהתקרב למקור, לאהבה שהננו.

בתוך כל התמונה הגדולה הזו של חיינו אני מתייחסת לזמן שבו אנו בוחרים בבן /בת הזוג שלנו ולהתנהלות הזוגית בחיי היום יום.
אני מאמינה שהבחירה בבן הזוג נעשית מהנשמה שהיא המקור לאהבה האין סופית שבנו. למרות המרחק שלנו מעצמנו יש "רגע" אחד שבו אנחנו מצליחים להביט פנימה אל תוך עצמנו, ולקבל "אישור" על בן הזוג שלצידו אנחנו הולכים לעשות את התהליך של ההתקרבות לעצמנו.
ואז לאחר ההתאהבות, כשמגיע הזמן של הירידה לקרקע, קופצים לנו לעיניים אי הדיוקים של בן הזוג. עד כדי כך שאנו עלולים להטיל ספק בבחירה שלנו. הספק בבחירה שלנו משקף את הספק בעצמנו. המחשבות על הספק יוצרות פתח לכניסה של אנרגיית ספק שמשאירה את חותמה על האווירה במרחב הזוגי. אחד הביטויים של האנרגיה הזו היא צרימה ואי דיוק בשיח הזוגי.

בפוסט הבא: להכניס אנרגיה של אמון למרחב הזוגי.

אהבה{@

דוגמא של בן זוגי (לכן פלמונית)
הוא משתמש בביטוי "להזרים את הכסף" במובן של לשלם. לפני כמה זמן פתאום שמתי לב לזה שזה ממש משקף את האמונות שלו לגבי כסף, ודיברנו על זה. שזה לא מעניק ערך לכסף שאתה נותן למישהו וגם לא לכסף שאתה מקבל. שאין זכר להשקעה ולהערכה. שזה גם ממש משקף את הביטוי הכסף נוזל מהידיים וזה לא המצב שהוא מעוניין בו. ועוד..

נזכרתי בעוד אחד קלאסי - לעשות בעצמי לעומת לבדי

לעשות בעצמי לעומת לבדי
לא ממש הבנתי

סליחה על הקצרנות...
יש הבדל מהותי בין לעשות בכוחות עצמי או להציע לילד לעשות בכוחות עצמו לבין לעשות לבדו,
כלפי חוץ נראה אותו דבר,
אבל אחד מעצים ומחזק והשני הרבה פחות, מחזק תחושת בדידות
דוגמא לעוד השפעה של דיוק בניסוח

מצטערת לא מצליחה לדייק את זה P-:

לא, לא, עכשיו את ברורה! בעצמי זה מחזק, לבדי נשמע בודד
נכון?ֿ
נראה לי שאני יודעת למה זה ככה: בעצמי זה מבפנים החוצה, מתוך אני. לבדי זה מבחוץ פנימה, אל אני.

לפעמים נעשה שימוש בביטוי "אל תגיד/י לי מה לעשות"
אני לא מרבה להשתמש בביטוי הזה אבל השבוע מצאתי את עצמי אומרת לאחד מבני משפחתי: "אל תגיד לי מה לא לעשות."

לשתי הפלוניות, לי זה מרגיש אחרת. לבדיות, ואפילו בדידות לא נשמעים לי מחלישים.

העצם, בדידות זה הכי פנימה שיש, כי אז אין ברירה אלא להיות פנימה.

בעקבות חווית גילוי עצמי
בביטוי נשוי באושר יש מימד של כובד (אולי מקורו בהסטוריה של הביטוי "חיו באושר" ובציפיות שיוצר ביטוי זה.)
התחליף שאני מצאתי הוא להיות נשוי בכייף. משדר קלילות והנאה.

ועוד במקום נשוי באושר
נשוי באהבה

נכנס למודעות שלי לאחרונה:
לדבר בלי קלישאות וצירופי מילים נדושים.

שמתי לב שאם מישהו שמדבר איתי משתמש במילים כאלו זה מרגיש מוגזם ולא אמיתי, אפילו אם הכונה אמיתית

השפעה אנרגטית של קלילות על השיח הזוגי

כשבני זוג מדברים ביניהם והאווירה היא קלילה יש זרימה בשיח הזוגי. לעומת זאת אווירה כבדה יוצרת קושי בשיח.
אז איך אפשר בכל זאת להכניס אנרגיה של קלילות כשהאווירה אינה קלילה?
אפשר להכניס אוויר כדי לפוגג את העומס (זאת אומרת לנשום)
וגם להוריד מאמץ שזה אומר לזהות מה בגוף מכווץ ולשחרר בגוף את המתח.

קראתי שוב את הדף הזה, במיוחד את ההודעה האחרונה, וחשבתי על ההפך.
קלילות בעיני מתקשרת לאווריריות, ואילו כובד לדברים דחוסים יותר, לאדמה. אבל גם לאדמה יש את המקום שלה.

ונזכרתי בספר שקראתי. ספר (ליתר דיוק, סדרת ספרים) באנגלית. פנטזיה הירואית. הייתה איזו סיטואציה שבה הגיבורים בספר אמורים לדבר על נושא מאוד טעון רגשית - על ההיסטוריה של עם האלפים, על שנות שיעבוד, על עם אחר שבמשך אלפי שנחם כבש עולמות והשמיד את כל יושביהם - שנציג מהאופוזיציה שלהם התאחר אצלם. דברים שקלילות ממש לא מתאימה להם. והרגשתי בגוף שלי את הלחץ, כי איך אפשר לדבר על זה?

אבל הם הצליחו. הדמוויות ניהלו את השיחה הזו... בפשטות. היא לא הייתה קלילה, אבל היא לא הייתה נלעגת, או מלאת פאתוס. הם אמרו את מה שהם התכוונו לומר, בצורה ישרה. אני, לעומת זאת, מראש התכוצתי בכסאי. אבל הם הצליחו. לומר בצורה ישרה דברים גורליים.

אני חושבת שאני רוצה ללמוד את זה. אני לא הייתי מצליחה להגיד דברים כאלו בלי להתגונן. כאילו שאני מראש מצפה לציניות, לזה שמישהו יצחק על הנאיביות שבכך. גם בספר שאין בו מקום. המבקר הפנימי שלי לא משחרר את האמירות הציניות, אבל הוא נבוך בשמן של הדמויות. או שאולי ציפיתי להאשמות? אני לא הייתי מצליחה לדבר עם מישהו שחושב שהוא שייך לגזע עליון ושזה לגמרי בסדר להשמיד את שאר הגזעים בלי להאשים. בלי עומס מיותר.

אז עכשיו אני יודעת מה אני מחפשת - פשטות וישירות בנושאים כבדים. הם מביאים איתם צלילות. לא קלילות, שלפעמים היא רצויה ולפעמים אפילו מעליבה. יש דברים שרצינות יאה להם.

על פני קלילות - צלילות. זה משהו אחר.

הסדרה שהזכרתי היא סדרת ספרים על העולם מידקמיה של ריימונד פייסט. החלק הראשון שלה (שהוא עצמאי לחלוטין - הסדרה מחולקת לתתי סדרות כשרובן קשורות זו לזו בקשרים רופפים בלבד) תורגם לעברית. וכבר שם אפשר לראות חלק מהנקיות הזו, אבל רק קצת. תת הסדרה הראשונה - מלחמת הבקיע, תורגמה לעברית בתור ארבעה ספרים - קוסם: שוליה, קוסם: רב-מג, קוץ הכסף, חשכה בסת'אנון.