השתפכות הנפש

אנונימי

דף לכל מי שרוצה לשתף אחרים במחשבותיו האישיות בנושאים הקשורים לעצמו, מקום לשפוך את כל מה שכואב, מציק, מעניין, מעורר מחשבה על נפש האדם צפונותיה, סודותיה ומורכבותה
_

הרשו לי לשתף אתכם בדברים שמעסיקים אותי כרגע ובשעת לילה מאוחרת זו מול המסך הרגשתי חייבת להוציא אותם החוצה ממני.
יום אחד הבנתי שכל אותם אנשים עם כל הדעות שלהם עומדים בצד ומעבירים ביקורת או אם תרצו מביעים את דעתם הכנה ולא חוסכים זאת ממני גם אם הם יודעים שזה לא מתאים לי כרגע, או שאני פשוט לא מעוניינת לשמוע כרגע, ממשיכים להם בחייהם הרגילים,
ואני זו שמתמודדת יום יום עם חיי שלי, אני זו שאצטרך להתמודד עם פחות כסף, עם שהות 24 שעות עם הילד, וכד' כאילו ברגע שאת מספרת משהו למישהו הוא חייב להביע את דעתו "הכנה" בעניין אחרת הוא לא יוכל להמשיך בחייו הקטנים כשהוא שלם עם עצמו בלי להסתכל על עצמו ועל חייו או על איך שהוא חירבן (תסלחו לי על הביטוי) את חייו שלו, ואולי דווקא בגלל זה .
זו ההחלטה שלי, אני כשלקחתי אותה לקחתי את הדברים הללו בחשבון, אני מוכנה לעשות ויתורים חומריים רבים לשם כך, אני מנסה עם זאת להיות מציאותית וייתכן שעם הזמן אמצא איזה עיסוק מהבית.
עוד לא התחלתי וכבר כולם יודעים שאני עושה את טעות חיי, מוותרת על קריירה "מזהירה" הורסת את עתידו המזהיר של הילד כרופא מצליח שלא רואה את ביתו ומשפחתו, אני אהיה ענייה מרודה, אומללה לשארית חיי בגלל הטעות הנוראית, אולי קצת הקצנתי את הדברים אבל זה רק בגלל שזה מעצבן אותי נורא.
אני מבינה את הדאגה של הוריי לגורלה של בתם, אבל הם לא מסוגלים לקבל אותי כמו שאני וכרגע קשה לי להתמודד עם זה והם פשוט לא מבינים.
תכננתי למשל לעבור דירה כחלק מהשינוי ופתאום הבנתי שזה קצת גדול עליי כל השינויים האלה בבת אחת, אז שיניתי את התוכניות למרות שכבר התחלתי לארוז את הבית, פשוט הבנתי משהו שלא חשבתי עליו קודם, לא שקלתי אותו נכון.
אין בי חרטה, אני מרגישה את החופש מחלחל לאיטו לתוכי, ולמרות התגובות הקשות, אני ממשיכה בחיי, עושה טעויות מתקנת, משנה וממשיכה הלאה.
אני מנסה להבין מה זה אומר באמת להבין את האחר ואת השונות הזו שבין האנשים, מה זה אומר לקבל את השונה, לעיתים אני עומדת מבולבלת מול דברים שנכתבים כאן מאנשים עם דעות מוצקות, שחיים שונה בעצמם ועם זאת התגובות שלהם לדעה של האחר תוקפנית לעיתים עד כדי "שנאה", ייתכן שאני טועה בתחושותיי אבל מכיוון שאני מנסה ללמוד מהסביבה קשה לי שלא לשים לכך לב.
ואני תוהה בקול רם , הלא כשאני שונה זה לא הופך אותי לטובה יותר או חכמה יותר מהאחרים, אולי ההחלטה יותר נכונה בעיניי אולי אמיצה יותר, אבל מכיוון שהתגובות למעשים השונים ממעשי הרוב מביאות לתגובות קשות של הרוב האם אני רוצה להגיב בעצמי באותה הצורה על דברים השונים מהשונות שלי לאותה מטרה עצמה? הגנה עצמית? בהתקפה? ובחוסר הבנה והתייחסות לאחר שדעתו שונה משלי בכבוד הראוי לו?
כשאני מדברת עם אנשים כהוריי לדוגמא אני מבינה למרות שזה מאוד קשה לי שהם לא מבינים את דרכי, שהם חרדים, למרות שזה כואב, לא תמיד התגובות שלי ראויות.
אולי אני נאיבית אבל ההסתכלות פנימה מובילה לנקודות כואבות ולשאלות נוקבות, מה זה אומר בדיוק לכבד את האחר, להקשיב בתשומת לב, לתת הבנה, לקבל את השונות בלי שזה יהווה איום על קיומי שלי.
היום כשדרכי שונה אני מרגישה את זה יותר מתמיד (את התגובות )אני יותר רגישה אליהן, ואני רוצה יותר מאי פעם לפתור את הקונפליקט הזה עם העולם הפנימי והחיצוני שלי.

איילת, כתבת ש"החופש מחלחל פנימה" אני בטוחה שההרגשה הזאת נפלאה וממלאה בצורה כזאת, שאם רק תתמקדי בה תרגישי למה שווה הכל. בן זוגי, שהוא אדם באמת יוצא דופן, אומר לי תמיד, כשאני מתלוננת בפניו שהאנשים סביבי מתנהגים בצורה כזאת או אחרת כלפי וכלפי ההחלטה שלי בנוגע לחינוך מהבית שהם יודעים שההחלטה הזאת היא ההחלטה הנכונה הבריאה והטובה ביותר עבור הילד ועבור המשפחה. הם עדיין שבויים בכבלי המחשבה המסורתית שאף פעם לא סבלה שונות אומץ ובעיקר מעוף. קשה להם לראות איך כנגד האומץ והמעוף והאושר שבאמת ניכרים על פני אלה שהשתחררו והעזו ללכת בדרכם היחודית, חייהם נשארים כהים, לא מספקים בידיעה שלהם אין את האומץ, ולפיכך הם מרגישים שרע להם יותר וכו'.

כל התהליך הזה שאת מספרת גורם לי להרגיש טוב בשבילך. אני מנסה לזכור מתי אני הרגשתי את תחושת השחרור והגילוי שאני עצמאית והולכת בדרך שלי. זה קורה לי יום יום. ואני מודה על כך.
הקבלה אומרת שכשיש התעסקות ברוח ולא בחומר, החומר מאליו מתחיל להבנות.
אני מאחלת לך המון הצלחה ושלמות ואושר.
דרך אגב, כל החיכוכים בקשר לקבלה של ההורים, קבלת השונה וכו' אינם יכולים להלמד. זהו תהליך שנבנה עם החיים. היי את הדוגמה האישית לכך. אל תילחמי איתם. שיגידו מה שהם רוצים.
אל תתרגזי. תכילי את כל מה שמגיע ולא נעים. קבלי את השונה ממך. (אני אומרת לך את זה ויודעת שעלי להפנים זאת עם הוריי שלי...

הקבלה גם אומרת שיש ללכת עם הרגשות עד הסוף. חווי את הקונפליקט הזה שאת מספרת עליו בסוף דברייך. התפלשי בו ולמדי אותו, כי שהוא יסתיים את תהיי השלמה באדם. הקונפליקט ייגמר וישאיר אותך עם השיעורים החכמים שתלמדי ממנו.
חזקי ואמצי.

חאן יא
שמחתי למקרא דברייך, המבטאים גם את הרגשתי. אני חושבת שהלימודים והצמיחה האמיתיים נובעים מהקשיים ,הקונפליקטים אף הם חלק מהתהליך וכמו שאמרת כשייגמר הקונפליקט כנראה יישאר מה שאני (דרך אגב הוא נגמר אי פעם?

).
תודה

איילת, תקראי גם את השיר הנפלא "היי שקטה" ששלומית ציטטה בדף שירים לא ברורים.

לאחרונה אני משתתפת פעילה באתר (אחרי מס' חודשים של קריאה פסיבית והחכמה), אך אני מעדיפה לכתוב הפעם בשם אחר (נותן לי הרגשה בטוחה יותר). אז ככה, לפני שלושה חודשים ילדתי את ביתי המקסימה, ילדה לה חיכינו לא מעט זמן, ואשר עבורה עברתי כמה טיפולים. הלידה הייתה נהדרת, מהירה ודי קלה, וגם אחריה התאוששתי מהר מאוד ולא ניזקקתי לעזרתו של אף אחד.
אבל בזמן האחרון, אני אפילו לא יודעת על מה בדיוק אני מתלוננת, בעלי שואל אותי אם משעמם לי בבית (הוא עובד כל השבוע עד מאוחר, ואנחנו תושבים חדשים בקיבוץ ללא אמצעי תחבורה, כך שלרוב אני לבד בבית) והאמת היא שלא ממש משעמם לי כי הקטנה מעסיקה אותי מאוד, אבל לבד לי וקצת עצוב לי, ובקול רם קשה לי להודות בכך- כי באמת אני נהנת מהפיצי שלי, היא נהדרת וחייכנית, אבל מה איתי? בעלי מרגיש מוזנח אבל הוא לא מבין שכל הנתינה הזאת מתישה אותי נפשית ולמרות השתדלותי, בסוף היום לפעמים פשוט בא לי להיכנס עם הפיצי למיטה (היא ישנה איתנו) ופשוט ללכת לישון, אין לי כבר כח להיות רעייה, כרגע להיות אמא זה מספיק לי, האם אני אישה רעה, או לא ראויה? אני גם רוצה שקצת יתנו לי, קצת ייפנקו אותי, אני מרגישה די בודדה, וזה מאוד מוזר לי כי יש לי אמא נהדרת שמאוד תומכת, ואחות מקסימה שבאה לבקר הרבה ואני כל כך אוהבת את הקטנה שכל היום מחייכת ורוצה רק את אמא שלה.
אז למה בגרון עומדות הדמעות?

פלונדינית,
מהבחינה הנפשית והפיזית את עדיין לא סיימת את תהליך הלידה. במובן הזה, הנך מחוברת לקטנה כאילו זו עדיין לא נולדה. כאן, הבדלתה של הקטנה ממך והבדלתך שלך ממנה מתרחשת באופן טבעי לאחר ששה עד שמונה חודשים. אין הגדרת זמן מדויקת, עם זאת, כאשר הילדה מגלה את היותה נבדלת - את עצמך חוזרת להיות נבדלת.

כעת, היות והנפש נמצאת שלמה יחד עם הילדה, נמצאת מאוימת על אובדן זהותה ללא הקטנה, או עולה האים בשל התלות בילדה.
מכאן, עולה תחושה של עצב, שכן מחד ברמת הגוף אכן "איבדת איבר" בדמות לידת הילדה ויציאתה מהגוף הפיזי. מכאן שחשה אובדן. תחושה זו של אובדן מוגדרת כ"דכדוך שלאחר לידה".
מצב זה טבעי ועובר על כל אשה לאחר כל לידה. לעתים למשך יום או שעה ולעתים מתקבע לרמה הכרונית.

לכן, אשרי את הלידה הזו ואת העצב הזה. אשרי את היותך והניחי חמלה כלפי עצמך.

לגבי אישך, ניתן בהחלט להסביר את הדברים שנכתבו כאן. מתפקידו להמתין בסבלנות עד שתהי פנויה אליו. עם זאת, בתמיכתו בך ובילדה ימצא את עצמו "מחזיר" אותך גם אליו, במובן הזה גם כשאינך נבדלת מהילדה.

כאן, מאשרת את עצם קיומך ואת התהליך המבורך הזה של גילוי עמדת הנתינה ללא תנאי אל הילדה. למידה זו איננה סותרת יחסי דיאלוג ויחסי גומלין עם שאר בעולם. אלה יתחדדו ויתגלו מחדש כאמור בעוד כמה חודשים.

שמחי בשמחתך, עצבי בעצבונך והכל יבוא על מקומו בשלום.

במקביל לתחושותייך ולאירועים - התבונני מבלי תגובה, כך שכאשר חשה אשמה על עייפותך ותסכולו של בן הזוג, חשה את האשמה הזו ומתבוננת ללמוד מה, איך ומי אחראי.

אט אט תמצאי את עצמך בחזרה ןתוכלי להיות גם אם, גם רעיה וגם אדם נבדל העומד בזכות עצמו בעולם הזה.

יישר כוח.

אבל לבד לי וקצת עצוב לי

ממליצה בחום להיפגש עם עוד אמהות. לדעתי זה לא טבעי להיות לבד בבית עם תינוק כל יום כל היום, והמפגש עם מבוגרים נוספים מחייה את הנפש.

ראי מדור קבוצות חינוך ביתי.

כרגע להיות אמא זה מספיק לי, האם אני אישה רעה, או לא ראויה?
ממש ממש לא. את מאוד נורמלית. בחודשים הראשונים האמהות היא מאוד אינטנסיבית ברמה הפיסית והנפשית. זה לגמרי מובן שלא נותר מקום לשום דבר נוסף. למעשה, אם זה היה אחרת - זה היה היוצא דופן! ככה שתרגישי בנוח בחיק האמהות המעניקה שלך.
זו אגב עוד סיבה להיפגש עם אמהות נוספות. תוכלי לראות אצל אחרות תהליכים דומים לאלה שאת עוברת, ולהבין כמה כל מה שקורה לך הוא טבעי, נורמלי ובעיקר לגיטימי!
@}

תודה רבה על התגובות המעודדות,
ניסיתי למצוא מפגשים, את איזור מגורי אני לא כל כך מכירה וליד אמא שלי (שם היו מפגשים של בנות באופן) כרגע אין מפגשים. אמשיך לחפש.
ושוב תודה

פלוני חוצפן, הפסק למחוק את ההודעה שלי!

פלוני_אלמונית -שחר חדש*

יושבת ומחפשת ברחבי האתר מקום להשתחל פנימה, בלי להפריע, רק לרגע, כדי לבטא קול שדוחק בתוכי ורוצה לצאת לאוויר העולם.. מביך אותי להודות שאני קצת מתרגשת, כי הרי זמן רב אני כבר מפנטזת על הרגע הזה.. אולי קוראים לזה פחד במה, או חבלי לידה, אבל איך שלא יהיה הנה אני מתחילה, בהשתפכות הנפש, בתקווה להגיע להקלה מהעומס שיושב על הלב..

את מסעי בעולם הזה התחלתי מנקודת פתיחה נהדרת- נולדתי למשפחה קטנה בקרית טבעון, נוף מקסים, כלב חתול, חינוך טוב, המון חוגים. הרבה שמחת חיים, בטחון עצמי חברות חברים.. נטיית הלב מושכת לכיוון הבמה - מחול תיאטרון קרקס - כל עסקת החבילה..
החלק המשמעותי של המסע מתחיל בנקודה שבה הנערה בת ה15 מגלה שהיא יכולה לדבר עם עצמה. לפתוח דיון פנימי על מחשבות ותחושות ואפילו להגיע להחלטות משמעותיות. מה שנקרא - מודעות.. זה קרה בנסיעה עם המשפחה לסיני, כאשר באותה חופשה קיבלה אמא שלי תוצאות ראשונות לבדיקות שבהן גילו אצלה סרטן השד. חזרנו מסיני לתוך חיים אחרים. אמא שלי התחילה את ההתמודדות שלה, ואני התחלתי את ההתבגרות שלי.

שכחתי למצוא לעצמי כינוי..
הכותבת הראשונה בדף הזה נקראת איילת השחר וזה פחות או יותר מה שאני מייחלת לו בחיים שלי - שחר חדש.

ממשיכה..
בתקופה שכל המתבגרים מוצאים להם קבוצת השתייכות זו או אחרת אני הסתובבתי בין כמה סוגים של אנשים. בסך הכל בטבעון רובם ילדים טובים, אבל מצאתי לי חברים גם בין הפריקים - לעתיד סטלנים.. אחד מהם היה בשכבה מעלי ונוצר איתו חיבור שנתן מקום לאותו קול פנימי שמתחיל להתבהר בתוכי. מוזיקה משנות השישים בגדים יד שניה וטיולים בוואדי נותנים כנראה בסיס טוב למחשבות קיומיות, ואלו מתחילות לצוץ במוחות הצעירים.
בחופש הגדול לפני כתה יא' אני וידידי שעולה לכתה יב' מוצאים את עצמינו מסתכלים על השמיים ומשוחחים שעות, ואחרי תקופה שבה הסתכלנו בעיקר על השמיים, התחלנו להסתכל גם אחד על השני.. אהבה ראשונה מרגשת ותמימה..
באחד הימים הוא מזמין אותי לשמוע שיעור שאחיו הגדול מלמד פעם בשבוע על תורות של רבי נחמן. מי זה רבי נחמן? מברסלב. אוקיי, על מה הוא מדבר? על מה שאנחנו מדברים.. אז התחלתי להגיע איתו לשיעור.
סיגריות נרגילה וכיבוד קל יחד עם דיבורים עמוקים שיוצאים מפיו של חצי גורו- מושכים את הלב מחלחלים פנימה ונותנים כוחות להפוך עולמות.. כל לילה כשאני חוזרת הביתה מהשיעור אני שומעת את ההורים שלי מתהפכים במיטה. לרוב אני גם זוכה לפגוש את אמא שלי שיוצאת מחדרה לבושה בפיג'מה ובפניה סימני דאגה מובהקים. איך היה? לאן כל זה מוביל?.. אנחנו מדברות המון, אני מסבירה לה שזה ממש לא מה שהיא חושבת, שזה לא מיסיון ושאני לא בעניין לחזור לשום מקום..

מעניין...מכירה את הדף נחל נובע ?

תודה רבה על ההפנייה, מאוד נעים לקבל תגובה
אבל הסיפור שלי פונה לכיוון אחר.. (-;

בהתחלה אמא שלי דווקא אהבה את החבר שלי, למרות שאחיו הגדול היווה איום אדיר על שפיות המשפחה שלנו.
אבל אחרי תקופה קצרה היא התחילה לטעון שנהייתי ביקורתית וכבדה, ושהיא חושבת שזה בהשפעת הקשר..
אחרי ארבעה חודשים נפרדנו, למרות האהבה.. הוא עבר להילוך גבוה בכל מה שנוגע לביקורת נוקבת על העולם החילוני, ובתור אחת שהיא חלק מכל זה - וגם הוא בינתיים - היה לי קשה להכיל את זה. משותפה פעילה בשיחות הלכתי והתכנסתי בתוך שתיקה, מהנהנת "כן כן" אבל בפנים לא בטוחה אם אני כבר מוכנה לכפור בכל הערכים שגדלתי עליהם. בנוסף, הרעיון של שמירת הברית ובפועל האיסור על מגע - התחיל לרחף מעל ראשנו, מה שהוביל להחלטה על פרידה.
הריגרסיה שלי התבטאה בכך שנכנסתי חזק לענייני הקרקס, משהו שמסיח את הדעת מהסוגיות הקשות של אמת ואמונה. אבל לא יכולתי לשחרר לגמרי את היהדות מהמערכת שלי. הרי "מי שטעם פעם אחת יין הונגרי"...
העצה הגדולה ביותר שקיבלתי מרבי נחמן לאותה עת היתה ההתבודדות. הייתי לוקחת את הכלבה שלי ויורדת איתה לוואדי, ומתחילה לפתוח את הלב מול השמיים. בהתחלה לא ידעתי איך לקרוא לו - אבא? בורא עולם? הביטויים לא זרמו לי בטבעיות.. אני משחזרת את השעות היפות האלה, ועולה בעיני רוחי תמונה של שמיים מעוננים מעל הרי הכרמל, או זיכרון משדות האינסוף שליד פסל זייד..
יום אחד נכנסתי לקרון הספרים (חנות של ספרים יד-שניה בטבעון) ומצאתי שם ספר שנקרא 'איש היער' - פירוש של הרב ארז משה דורון למעשיה של רבי נחמן 'על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו'. קניתי את הספר והתחלתי לקחת אותו איתי לוואדי. הקריאה בספר סידרה לי את הראש בנוגע לכל מה שקשור בגוף ונשמה, טפל ועיקר, תכלית הבריאה.. הייתי רק בכיתה יא' ועדיין עמוק בעינייני החול, אבל הקודש עמד שם מעבר לסיבוב ורק חיכה..

צמאה לקצת חופש מההתמודדות היומיומית עם מה שכולם חושבים על מה שעובר עלייך (את עדיין הולכת לשיעורים האלה? הוא לא במקרה מחזיר בתשובה?..) - החלטתי לנסוע בקיץ שבין כתה יא' ליב' לבד לסבתא שלי בצפון אנגליה. התוכנית היתה חודש אצל סבתא, ועשרה ימים עם חברים בהולנד, בכנס ענק של להטוטנים.
היה לי איזה חלום, לראות את עצמי עם תיק גדול על הגב, יוצאת למרחבים, למקום שבו אפשר לשמוע את הקול הפנימי.
כשהגעתי לשם, נבהלתי עד עמקי נשמתי. הרגשתי בדידות שאין לי אפשרות להכיל, שאין ממנה מפלט, תקועה באיזה חור בריטי, עם סבתא בודדה לא פחות. אבל לאט לאט נרגעתי והתחלתי לגלות את היופי שבמרחב שנוצר עבורי שם.
באחד הלילות הראשונים חלמתי על החבר שהיה לי, שאחריו כבר היה לי חבר אחר, אבל פתאום צפה בי האהבה הראשונה, והיא השתלטה עלי שוב פעם בכל כוחה.. הבנתי פתאום איזה חיבור עמוק נוצר שם וכמה שהלב שלי נקשר, לא רק לאותו בחור, אלא גם לכל מה שהוא סימל עבורי- לחיבור לאלוהים, לחיפוש הכנה והבלתי מתפשר אחרי אמת.
הזמן אצל סבתא שלי התמלא ע"י סיפורים על העבר. באנגלית מתובלת ביידיש שמעתי כל מה שאפשר על השורשים שלי (מצד אבא) והרגשתי חיבור וגעגוע לעולם יהודי שפתאום יש לי בו עניין.. חפרתי בערמות הספרים ומצאתי סידור קטנטן, ושם בפעם הראשונה מצאתי נוסח מסודר לכל התפילות שממילא כבר אמרתי..
אמנם היה לי מאוד קשה למצוא את הידיים והרגליים מול אינספור העמודים, אבל כשמצאתי את קריאת שמע נעצרתי והחלטתי לדבוק רק בה בינתיים, פעמיים ביום, בוקר ולילה. וכך, באנגליה התחלתי עם הפעולה המחתרתית הראשונה שלי - תפילה, וחס-ושלום אם מישהו ישמע!
יחד עם החלומות להפוך לשחקנית-רקדנית-אקרובטית-להטוטנית-צמרת, נוצרה לי באותם ימים תחושה שניצבות לפני שתי דרכים שונות שאני יכולה לבחור ללכת בהם: האחת- דרך של יצירה, במה, התפתחות אמנותית, והשניה - דרך של חיי משפחה פשוטים, בקתה ביער, סוס, סריגה.. משום מה בין שתי הדרכים האלה נוצרה לי בנפש הפרדה ברורה..

הסיפור שלך מעניין, מחכה להמשך @}

כל כך מזדהה עם ההתלבטות בין חיי במה לחיי משפחה פשוטים (בישוב קטן, קהילה קטנה, חינוך ביתי). לא יודעת איך משלבים.
מחכה לשמוע.

שליחה על ידי יער_ה* » 03 מאי 2009, 22:55

קוראת אותך @}

קוראת

הסיפור שלך מעניין, מחכה להמשך

שליחה על ידי מי_מה* » 04 מאי 2009, 22:45

גם אני, מה שהן אמרו.
(איך אני אוהבת לצלול כאן לסיפורי חיים של נשים. סיפורים מופלאים.)

אחרי שבוע של מערבולות בנוסח כביסה בתוכנית מהירה אני חוזרת, כמעט על ארבע, לדף הזה ומוצאת תגובות שמחממות את הלב. הכתיבה כאן מצטרפת לתהליך של איזו לידה מחדש שכנראה נגזר עלי לעבור, אז באמת המון המון תודה לכל מי שמצאה לנכון לעזור לתהליך הזה להתרחש.. נשפך לי מהלב צורך לתת חיבוק גדול, ווירטואלי..

אמא שלי. ילידת טבעון שנת 49'. רעיה ואם לשתיים (אחותי מבוגרת ממני בשלוש שנים). פסיכולוגית תעסוקתית במקצועה, זמרת סופראן במקהלה בשעות הפנאי, וחובבת טיולים בשבילי ארץ ישראל היפה. חצי שנה אחרי שמלאו לה 50 קיבלה אמא שלי "במתנה" את המחלה. הטיפול בסרטן השד כולל כריתה וכימותרפיה והיא קיבלה את המצב בהשלמה ועם בחירה לנסות להמשיך כרגיל ככל שניתן. אך הנסיבות מאלצות לגייס כוחות נפש שה"כרגיל" לא מצריך ולכן מתחיל אצלה חיפוש אחרי מקורות מעוררי השראה לכוחות הנדרשים.. אני באותו זמן הייתי בת 15, עסוקה בעניינים גורליים משלי, העדפתי לקבל את ההנחייה להמשיך כרגיל ולא להכניס את הראש שלי לתוך המצב המבהיל שנוצר בבית.. <ואפשר שיש כאן דוגמא לנטיית נפש אופיינית שלי שנקראת הדחקה, נטייה שתלך ותתעבה עם השנים לדפוס משמעותי באופן ההתנהלות שלי..>
הטיפולים הועילו ברוך השם, ואמא שלי חזרה לשיגרת החיים. אך משהו בה השתנה. הצורך בשיחות נפש ובביטויים של אהבה הפשירו את הקרירות האוסטרית-בריטית שאיפיינה את התקשורת בבית. אמנם היא השתנתה, אבל אבא שלי לא השתנה ואחותי באותו השלב התגייסה לצבא, אז ככה יצא שנשארנו אמא שלי ואני ביחד בבית, בהתבגרות ובהתגברות, אחת בשביל השניה.

אחרי חודש באנגליה של שקט שמוליד צמיחה יחד עם הזכות לעשות חסד בנתינה לסבתא, לא היה דבר שרחוק ממני יותר מאשר כנס הלהטוטים בהולנד. זה היה נראה לי מיותר להחריד, אבל לא היתה אפשרות מילוט ואני כבר הייתי בדרך לשם.. זה היה אמור להיות החלק של הכיף, הפנאן, אבל אני לגמרי לא הייתי בעניין. עברו עלי כמה ימים קשים, מעוררי בחילה אפילו, עולם השקר ישר לתוך הפרצוף.
מכל הנסיעה הזאת חזרתי הביתה עם שני דברים: האחד- כדור קונטקט בצבע בורדו שהתחיל להתגלגל לי על הידיים, והשני - סידור קטן בכריכה דקורטיבית, שמילותיו התחילו להתגלגל לי על הלשון.
התחלתי את כיתה יב' כמו נוסעת סמויה בתוך ספינה. מסתתרת לי מעיני כל, עוברת בשקט את המסע לעבר מציאות חדשה. אבל עם הזמן שאר הנוסעים מתחילים להרגיש את המטען החורג, קולטים אותי ומתחילים לחקור, מבקשים לראות תעודה מזהה. והתעודה שלי - יהודיה, מבקשת להגיע לארץ של רוחניות. מתחילים להזהיר אותי שזה מסוכן שאני יכולה לאבד את עצמי בדרך, שגם בארץ החדשה יש הרבה שקר ומרמה. אבל אני לא מוותרת, וממשיכה בשקט שלי לחתור נגד הזרם. יש כאלה שפשוט קופצים למים, מקווים לנחות לתוך איזו סירת מירוץ שתקח אותם ישר לתוך חיי תורה, אבל אני לא, מתעקשת להרגיע את הסביבה שאני לא עושה שום צעד קיצוני, שאני לא ממש משתנה, ושבכלל - אני אוהבת את החיים שלי ולא מבקשת לזרוק אותם בשביל חיים אחרים. ועוד הרבה דברים שאמרתי לעצמי ולאחרים - תובנות והארות קטנות וגדולות, שיחות לפעמים נעימות ולפעמים קשות.

האהבה הראשונה שלי: ציפור דרור.
גם כן בן-טבעון.
מבוגר ממני רק בחודשיים אבל לומד בשכבה מעלי. טוב, לא בדיוק לומד. מראה נוכחות ואז חותך.
שפע תלתלים. מוזיקאי בתחילת דרכו. חכם, מוכשר, כריזמטי.
מזל קשת: מכוון ישר לאמת, רודף צדק, יושר וכנות בלי פשרות.
ירח במזל בתולה: חוש ביקורת מפותח. הביקורת מכוונת פנימה והחוצה כאחד.

כשציפור היה בן 4, אביו לקה בהתקף לב. כעבור עשר שנים, וציפור בן 14 וחצי -אביו נפטר.
ציפור-דרור בן זקונים, לפניו ארבעה אחים - האח המבוגר ביותר גדול ממנו ב17 שנה והצעירה שבהם מבוגרת ממנו בתשע שנים. כולם כבר עזבו את הבית ורק ציפור נשאר עם אימו, נער בתחילת גיל ההתבגרות, מקבל את תפקיד הגבר בבית. בימים שאחרי הפטירה יושבים שבעה וכל האחים המבוגרים מגיעים עם השקפות-עולם, בני זוג וסיפורי חיים - מעוררים באח הצעיר תחושה שכאן הגיע הסוף לילדות והתחילה תקופה שונה, של חיפוש אחרי משמעות.

המפגש שלנו, כבר כתבתי, היה עם הרבה חבר'ה מסביב. אני הייתי חברה של חבר שלו והוא חבר של חברה שלי, אז לא היה לנו עניין לתכנן אחד על השני תיכנונים. אבל...

נראה לי שהסיפור שלך ראוי לדף משלו.
אולי תפתחי לך _דף בלוג?

דף חשוב, נהדר ועוזר,
תודה על השיתוף.