מהפכה חברתית אמיתית תתחולל –
כאשר כולנו – לא רק הממשלה - נבין שפני הדור הבא יהיו כפני החינוך בגיל הרך היום.
כאשר נתבע – לא רק מהממשלה, גם מעצמנו, יחס שונה ומועדף לגיל הרך.
כאשר נפנים, שבגיל הרך, אנחנו מעצבים את ההורים שיהיו לנכדינו.
הנה שאלה כנה, הדורשת תשובה כנה:
האם אנחנו מייצגים נאמנה את הגיל הרך בתביעה שלנו לחינוך ממוסד וממומן עבורם?
האם אכפת לנו לדעת באמת מה הגיל הרך היה דורש, אילו יכול היה לדרוש?
ואם אכן נדע מה טוב ונכון עבורם, האם נקום באותו עוז רוח להגשים זאת?
תינוקות וילדים רכים – לעולם לא יוכלו לצאת כמונו לרחובות להפגין כדי לתבוע את זכויותיהם.
לקטנטנים אין שום סיכוי להשיג את זכויותיהם, אלא אם אנחנו באמת ובתמים נקשיב להם, נבין אותם, נתבע בשמם.
האם אנחנו מקשיבים להם? האם אנחנו יודעים מה נכון עבורם?
האם אנחנו דואגים להם בדרישה לחינוך חינם מינקות, או אולי לעצמנו?
האם אנחנו דורשים חינוך – או איחסון זול לשעות העבודה הארוכות שלנו?
רגע לפני שאתם כועסים – אל תטעו בכוונתי, אני בעדכם ומחזקת את ידכם!
כאם לתשעה, וסבתא לחי נכדים, אני חשופה למלחמת הקיום היום יומית שלהם, ליאוש המתנחל בלבבות, ונפעמת מההתעוררות ומהמאבק הצודק והאצילי שלכם.
הסיכוי לשינוי מרגש, אני מאמינה בו, וככל יכולתי מנסה לתרום לכך שימריא גבוה יותר.
כי יש רגע של חסד, השמים פתוחים, ואפשר לשלוח משאלות גדולות לאוויר. מי יודע...
אני מנסה.
"נפקא מינא לגירסא דינקותא" – ידעו אבותנו לומר, ומשמעו: מה שלומדים בגיל הרך, שונה לא רק בכמות, אלא גם באיכות ממה שנלמד בגילאים מאוחרים יותר.
לאנושות - הנמצאת במצב אנוש, יש סיכוי לשרוד את הפגיעה האיומה, שלה עצמה, בטבע-העולם ובטבע-האדם! רק אם היא תלמד להגן על המשאב האנושי, המתחדש מדי יום ביומו, בדמות תינוקות שממשיכים להיוולד, זכים וטהורים... כמעט לחלוטין. (למרבה הזוועה הזיהום של העולם חודר גם לרחם, ועד שאנחנו מתעוררים להבין זאת, הנזקים כבר מתחוללים.)
הגיע הזמן לייסד את החברה להגנת טבע הילד! טבע האדם!
זו לעניות דעתי צריכה להיות המהות של המאבק לשינוי החינוך.
לא להסתפק בהקמה של מוסדות חינוך זמינים לכל נפש בעלויותיהם, אלא ובעיקר לתבוע, בתי חינוך הבאים לקראת כל נפש בתכניהם וברוחם.
אין בעולם שתי נפשות זהות. אחידות בחינוך משולה למיטת סדום, בה, על פי האגדה מן המקורות היו מותחים בכוח את האנשים הקצרים, וקוצצים את הרגליים לארוכים...
מלחמת החורמה של משרד החינוך להאחדת החינוך, להדברת החינוך הייחודי (לא המיוחד) באשר הוא, היא מלחמה עצובה, וחסרת מעוף, וגם אינה ברוח היהדות.
בתי הספר שקמים ביוזמות הורים יחד עם אנשי חינוך דגולים, (איני כוללת בהם את אלו שנוסדים כדי להתנשא על אחרים) הם תופעה מופלאה ומבורכת, שיש לתמוך בה ואף לעודד אותה. מייסדיהם הם אנשים שחינוך האדם באמת יקר להם ורוצים לתרום את חלקם, להעלאת רמת החינוך של הציבור כולו, ולשיפור פני הארץ הזאת שהם אוהבים ודואגים לה בכל מאודם.
כולנו, חילוניים כדתיים, יושבים כל שנה סביב שולחן הפסח וקוראים בחגיגיות: "על ארבעה בנים דיברה תורה..." כולנו שומעים את המסר העתיק התובע מכל אב, לחנוך כל אחד מילדיו על פי אישיותו, יכולותיו, כשרונותיו, נטיותיו. "על פי דעתו של בן אביו מלמדו." כך מפרשים את אותו פסוק מן ההגדה. זה לא מחוכמת היוונים, המצרים, האינדיאנים, או ההודים: זה שלנו!
אין כל טעם וערך ללמד מסורת ישראל, אם לא חיים על פי מסורת ישראל ואם לא חונכים דורות חדשים ברוחה, בהשראתה.
כל הכבוד לכם, אנשים נאורים, הקמים בעוז ותובעים לכם ולנו בצדק זכויות אזרח בסיסיות.
האם שמתם לב שגם הילדים הרכים שלנו מוחים ומפגינים? הם עושים זאת בכל מקום: בבתים, ברחובות, במוסדות החינוך, על זכויותיהם, וראויה מחאתם שתישמע!
אין אמנם דפוס אחיד למחאתם, הם לא חוברים יחד ומנסחים תביעות משותפות כדי להעצים את כוח מחאתם. כל אחד מהם בדרכו מביע תסכול וזעם, על המון דברים לא טובים ולא מתאימים עבורו בחייו. ולא מתוך פינוק הם עושים זאת, על זכויות היסוד שלהם הם מנסים להלחם, ממש כמוכם:
אנסה לנסח בשמם רק מעט מתביעותיהם כדי להמחישן, וכדי לתת פה לגיל הרך:
אנו מוחים ומפגינים, ככה אני שומעת אותם אומרים :
על שמרחיקים אותנו מן הטבע ומתרבתים אותנו מהר מדי!
על אין ספור תחליפי אם, ולא מספיק מהדבר האמיתי והמדהים שהיקום (או אלוהים) ברא עבורנו (אמא!).
על הרבה יותר מדי פלסטיק מסביבנו, אשר מתגלה כמזיק לא רק לנפשנו, גם לגופנו ולעולם החי כולו.
על כך שהורינו עסוקים נורא למעננו בהמון דברים תובעניים, ודווקא בתקופת החיים בה אנו הכי זקוקים להם, אנחנו בקושי רואים אותם.
על כך שהורות לא נחשבת מיומנות שחייבת להילמד – ועל פי רוב אנחנו בידיים חובבניות וחסרות ידע-ישע וביטחון.
להמון דברים כבר יש מאמנים (קוצ'רים): לפעילות גופנית, להצלחה בעסקים, לתזונה בריאה ועוד, ומה עם הורות – המקצוע הכי חשוב בעולם – פה החובבנות היא שם המשחק והתוצאות הרסניות.
אז, כן אני בעד מוסדות חינוך ממומנים לגיל הרך – כל עוד לא הצלחנו לשנות את נסיבות החיים החומרניים נורא שהמציאות המודרנית מכתיבה, אבל בתנאי – שיהיה בהם חינוך נאור עם שאר רוח, לילדים ולהוריהם, הזקוקים לו שניהם, כאוויר לנשימה.
באופן הזה, אולי נוציא מתוק ממר. ובתנאי שנזכור תמיד שהמצב המועדף עבור הילדים ועבור כולנו הוא; הורים פנויים יותר ללמוד הורות ולחנוך בשלווה ובקשב את ילדיהם בשנות החיים הראשונות וגם בהמשך.
האחריות שעלינו לתבוע בצדק מן המדינה וממערכות החינוך שלה, לגדל ולחנך ילדים והורים במקביל, אינה מסירה או מפחיתה את האחריות העצומה המוטלת על ההורים לחינוך רגיש וקשוב לכל ילדה וילד, ולגיבוי מלא של צרכיו מול מוסדות החינוך, בכל גיל!
חינוך נאור ורגיש – מתחיל מכם, מהבית.
כולנו אחראים! וכולנו משלמים את המחיר של חינוך לא איכותי בגיל הרך.
כדי להבהיר אתן דוגמא אחת מרבות.
כאשר ילדיכם פוחדים לישון לבדם במיטה ובחדר נפרד מכם - מי לא מכיר את זה מילדיו או מילדותו - האם אתם רגישים לכך? האם אתם קשובים להם? או מחליטים לנהוג כפי שנוח לכם?
כן, לא הקלתי עליכם, עם הדוגמא, בכוונה אני נוגעת בבטן הרכה. בפרטיות שלנו. בזוגיות שלנו. בנוחיות שלנו – כי כאשר מאיימים עליהן, הכי קשה לנו להיות קשובים. אנחנו מתגוננים, ולא פעם באמצעות התקפה.
ובכל זאת, אתם שמבקשים בימים אלה שיקשיבו לכם, גייסו עוז רוח והקשיבו יחד איתי לילדים הרכים שלכם, הן כתוב: "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז." ואני מציעה לפרש: חברה הקשובה לילדים, נבנית על יסודות עזים וחזקים, על כן היא תהיה חברה עצומה בכוחה וברוחה.
נקשיב יחד לילד שניגש להוריו ואמר: " אני אחד – וקטן. אתם שניים - וגדולים. זה לא הוגן שאתם ישנים יחד, ואני ישן לבד!" אני מניחה שאתם צוחקים, למרות שהוא אמר את דברו בשיא הרצינות, הוא הביע מחאה! שערו בנפשכם כמה מחשבה הוא הקדיש לניסוח המדוייק הזה. ושערו כיצד הוא מרגיש כאשר אנו מתייחסים לדברים שאמר מדם ליבו, כאל בדיחה.
ילד שני אמר: "אבא אני רוצה לישון על יד אמא בלילה, כי אני פוחד" אביו השיב בבדיחות הדעת: "ומה איתי?" והילד השיב לו בחוכמה ובשיא הרצינות: "אתה תלך לישון עם אמא שלך!" תחשבו על זה!!!
מהפכה חברתית אמיתית, חייבת להוביל להכרה של הממשלה, המפגינים, וכל מי שמלווים ילדים רכים, שמה שקורה בגיל הזה משפיע הכי הרבה על חייו של כל אדם, על מצב החברה, וכן גם על גורל העולם.
כתומכת בהתקוממות העממית וכמי שמאמינה וגם מייחלת לכך שהיא לא תתמוסס, אני מבקשת לפנות אליכם, הדור הדורש חינוך חינם לגיל הרך, ואני בעד – ומפצירה בכם - לא בכל מחיר! ואינני מתכוונת למחיר החינוך בשקלים, אלא למחירו בנפש האדם.
טעות והחמצה לתבוע מעונות לגיל הרך, מבלי להבהיר, שאין הכוונה לשמר-טף נוח שכל ערכו בכך, שלא נצטרך לשלם עבורו.
התביעה לחינוך מגיל אפס – חייבת לכלול את ההכרה העמוקה בכך, שככל שהילד רך יותר בשנים, הוא עשוי מחומר אנושי רך יותר, בו החוויות הטובות והרעות נטבעות עמוק יותר.
שככל שהילד רך יותר, הוא זקוק למערכת חינוך טובה יותר! נאורה יותר!
שאלו את הסופר גורקי: "איך צריך לכתוב לילדים קטנים?" והוא השיב: "כמו למבוגרים, אבל יותר טוב." נדמה, שבספרות, כמו בחינוך, הרוב סבורים עדיין שצריך להשקיע פחות במי שהוא פחות בגיל ובגודל.
מן הממשלה עליכם לתבוע את זמן ההורות שלכם! לא פחות מן הדרישה למעונות חינם, כי זהו זמן יקר מפז, ששום מעון ושום הון לעולם לא יחליפו.
אך גם אתם, הדור שקם לתבוע את זכויותיו, זיכרו שחובותיכם כהורים, אינם רק לספק לילדים: אוכל, בגד, בריאות, חוגים, בידור, חשבון חיסכון ודומיהם – אלא כאן ועכשיו להיות זמינים עבורם, לשמוע אותם ולטפח את ייחודם. להשכיל להבין שהורות היא המיומנות הכי תובענית בעולם וילדים הם המשאב שהכי שווה לכם להשקיע בו, ואין הכוונה לפינוקים ולחוגים ולמורים פרטיים, אלא לתשומת לב אישית, ולמאמץ להשתפר כל הזמן כהורים. בתקופתנו, אין הצדקה לבורות בתחום ההורות, המידע זמין יותר מאי פעם ויש דרכים רבות הפתוחות בפני מי שמחליט שחשוב לו להשיגו, בכל רגע ואפילו בלחיצת כפתור, ובחינם.
מהפכה חברתית צריכה לדרוש מהמדינה להכשיר בני אדם צעירים לחיים האמיתיים! ולא רק לדרבן אותם לשנן ולהבחן על מידע חסר ערך ולהתחרות זה בזה כדי להשיג תעודות ותוארים.
במקום לעמוד חסרי דיעה ומעש מול הנטיה להכיל את הגישה ההרסנית הזאת, בכל פעם על גיל צעיר יותר, בואו ניקח את הההזדמנות לחולל שינוי משמעותי ובר קיימא בחברה שלנו, ונתחיל בגיל הרך.
חיזקו ואימצו!
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."
מיריק שניר
en]מסמך שמאגד מידע על רוב המאהלים US[/po]&pli=1#bookmark=id.u1sv3h7pqkdc ואנשי קשר בכל מקום.
הולכת להתבייש בפינה...
