התנהגות חסרת סובלנות לאנשים חריגים

ותודה לשרגא?
בהחלט.
במיוחד כי
אנחנו מיישרים קו והוא לא.
וגם, תודה לי עצמי.
ולכל היש.

כאמור - תודות.

אני רוצה לספר לכם שבשבועיים האחרונים, באופן ניכר ודי גורף, אנשים מסביב משתדלים יותר בעבור בני

הכי קל לסמפט אוטיסט שממלמל בנימוס "אהה אהה אני רוסה מיס ופיסה בבקשה".
קטקטית, הניסוח הזה כל כך בעייתי בעיניי שאין לי אפילו כוח להתחיל להסביר למה.

אני רוצה לספר לכם שבשבועיים האחרונים, באופן ניכר ודי גורף, אנשים מסביב משתדלים יותר בעבור בני
איזה יופי לשמוע!

צפריר, המילים שלך ריגשו אותי. אמנם נאלצתי לחזור ולקרוא את דבריך שוב ושוב כדי להבין ולהפנים, אבל מהמילים שלך אפשר ללמוד דרך אחרת להתמודד ולהסתכל על העולם.
יחד עם זאת, אי אפשר לשפוט את האדם החריג ואת הרצון שלו להשתלב בחברה. ועדיין למרות הכל ההשתלבות שלו בחברה תלוי בנו, באנשים שאין בהם נכות באופן רישמי.

אמשיך מאוחר יותר.... דיון מרתק.

אי אפשר לשפוט את האדם החריג ואת הרצון שלו להשתלב בחברה.
אין כאן שפוט, שכן לא ניתן ערך חיובי או שלילי לרצון זה, אלא רק האבחון הזה, על פיו כולם רוצים להיות כמו כולם, זה מה שמאחד את כולם, כשכולם יחידים ומיוחדים.
נכות היא רק דרך אחת להצביע על ייחודיות.
יחודיות איננה נדרשת להדגשה שכן עולה בפן הפיזי, אין עלה דומה למשנהו.

השתלבות בחברה אין משמעה להיות כמו כולם, תודה לאל, אלא, מציאת המקום של האדם בסביבתו.
וכחריג, יכול להביא תועלת - מעצם קיומו.

ביום מותנו, לאחר מותנו, כולנו - נהיה שווים לחלוטין בפני אלוהים ותולעים.

תודות.

_ב. אבל, חירותו של אדם, כמו שאומר צפריר, קשורה לנסיבות החיצוניות באופן שטחי יחסית.
נכון שיותר נעים להיות מחוץ לכלא מאשר בכלא, אבל אפילו בכלא ניתן לחוות חירות - משום שזה אכן בעיקר מצב פנימי.
עובדה שאפשר להיות חופשי לגמרי בכל מובן פיזי ועדיין לחוש כלוא - זה מצב נפוץ מאוד._

אני התכוונתי שעדיף להיות עם תחושת חירות מחוץ לכלא, מאשר בכלא, על משקל "עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה"
ולכן עדיף שיהיה כמה שיותר מונגש, וזה לא פוטר מהתהליך של חירות פנימית, שכביכול אינה בהכרח תלויה בנסיבות החיצוניות.
אישית, אני מאמינה שיש קשר בין השנים, יש דיאלוגים ביניהם

לפעמים הכלא החיצוני מניח תשתית לתהליך שמאלץ ממש את האדם לפתח את החירות הפנימית שלו. ולפעמים הוא כובל אותו, "מאלף" אותו.

כאשר ראיתי בפעם הראשונה את הפסלים "השבויים" של מיכאל אנג'לו, הרגשתי שזה מבטא במדויק את הדיאלוג שלי עם השמיעה שלי ועם היכולת שלי להיות בביטוי מלא של הטבע שלי בהקשר של השמיעה.
ואני מרגישה פחות כבולה ובעלת יותר יכולת ביטוי אם הבטריה במכשיר השמיעה שלי עובדת או לא, אם יש מכשיר FM להגברה במפגש, אם יש כיתוביות.
ואז הטבע האישי של "להשתתף ולקחת חלק" - מוצא את ביטויו ואינו כבול בשלשלאות של ממש.

יש איזה תהליך של יציאה מהאבן, שעוד לא ברורה לי המהות שלו. יש בה משהו דיאלוגי.
כמו שהפסל (PESEL) צריך את הפסל (PASAL) כדי שמהותו תבקע מהאבן
(מחשבה שהתגנבה לה פתאום: גם הפסל pasal צריך את האבן, את הפסל pesel, כדי שמהותו שלו תבקיע מהאבן)
נדרש גם משהו שם בחוץ כדי שזה יתאפשר. אנחנו לא חיים בואקום.

כמו שהלן קלר היתה צריכה את המורה שלה.
ואני לא מתכוונת למצב של לשבת ולחכות למושיע שם בחוץ,
אלא שיש מרכיבים דיאלוגיים מאד חשובים בין הקושי לבין המציאות.
שחשובים מאד לתחושה של האדם כבנאדם בעולם.

תמרולה - תודה על שאת נכנסת לעובי הקורה - באומץ, בחום, בדייקנות. אני לומדת ממך כל הזמן.

תמרולה,
_אני התכוונתי שעדיף להיות עם תחושת חירות מחוץ לכלא, מאשר בכלא, על משקל "עדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה"
ולכן עדיף שיהיה כמה שיותר מונגש, וזה לא פוטר מהתהליך של חירות פנימית, שכביכול אינה בהכרח תלויה בנסיבות החיצוניות.
אישית, אני מאמינה שיש קשר בין השנים, יש דיאלוגים ביניהם_

תודה על מילותייך אלה.
עם זאת, לא בהכרח תמיד עדיף כך או כך.
לעתים ההעדפה האישית בוחרת דווקא להתבונן דרך החוסר או לחפש אחר החוסר.
לעתים קרובות אלה מתרחשים.
לעתים קרובות ואצל רבים, אלה ששומעים ואלה שמקשיבים, אלה שמסתכלים ואלה שרואים.
נכותו של אדם היא יתרונו, שכן החסרונות והיתרונות היינו הך.

שאם את לוקחת את האבחון, הנקי מרבב, ומניחה רק את ההיפוך שיש בין שלילי וחיובי, ומעקרת את ערך החיוביות והשליליות של הדברים, וכאן, ברשותך, בצעדים זהירים אל האחדות, אל המובן מאליו והמוסכם מאליו, נמריא אל המקום הזה, הנשגב, את יכולה לראות איך החסד המקיף הוא שהניח לך את יתרונך הגדול מכולם, חרשותך.
יתרון זה כל כך בולט, מתוך אותו ניקיון העולה בהתבוננותך אחר הדברים, ראייתך, איננה הסתכלות ריקה מעניין וחקר, ראייתך היא היא ההתבוננות הנקיה, שאיננה מופרעת על ידי רעשים.

פנים אלה של הבריאה, הניבטות מפנייך את, לא היו יכולות להיות כה מדוייקות, בדקות האבחון, שכן למרות נכותך ויש גם עניינים שבזכות נכותך, הנך מי שאת, חלק מהעולם, ובדידותך האישית, היא אותו מקום שעולה כאין הסכמה לכל היש, למומך ולאחדותך.

ומכאן, נדמה לחרשת, שאילו שמיעתה היתה מאפשרת לה הקשבה גדולה יותר, או הבנה גדולה יותר, או התבוננות חדה יותר, הרי שדמיון זה, איננו אלא אשלייה מתוקה, שמא חוסר שביעות הרצון, תיפטר אחת ולתמיד.
ואין הדברים כך.

שהכל, מבפנים. אמת עשויה להיות מאושרת כאשר מקבלת אישור חיצוני לכך שקיימת.
ומילים, כפיוט בהחלט עשויות להשגיב את נפשך אל ההתעלות הזו, בה חשה את האיחוד הזה, את הייחוד הזה, משלבי ויוצאים במחול.
ועדיין, הנפש רעבה.

רעבה הנפש להכרה כי קיימת, רעבה הנפש להכרה בערכה.
עם זאת, מה ערך לה לנפש? הניתן לשים על הנפש ערך?
'לבן' אומר "ברהב אפסיותה". שכן נשגבת הנפש מכל, ממציאה את עצמה, ואיננה חשובה כגרגיר חול, איננה קיימת - אשלייה גמורה.

תפישתה היחסית של הנפש, מובנית בה מעצם היותה ספונה בתוך גוף חי, נושמת וחיה את עצמה בגוף הזה, כנוסע במרכבת החיים.
הנה כי כן, מבקשת הנפש אחר שלוותה, ובמובן הזה, רק היא, רק היא יכולה לאשר לעצמה את קיומה, את ייחודה, ואת אחדותה, היותה חלק מכל היש, ומודה.

אז, במקום הזה בו נמצאת עם עצמה ומול עצמה, בפנימיותה, ומבקשת אם כן לברר מה רצונה, לקבל, מה צריכה לתת, מגלה אז הנפש, את שיוויה, בו איננה נדרשת לדבר, ואיננה מבקשת אחר דבר.

וככל שחווה הנפש את רגעי ההתעלות האלה, קודשי ההווה, ההסכמה וההיענות אל התבוננות, וככל שמתמירה הנפש את סריקת החסר אל סריקת החסד, ומחפשת ומוצאת ראיות אל חסד קיומה, ומודה ומהללת את הרגע, את היש, את עצמה וזולתה, כך למדה למתוח את הטוב אל הטוב יותר ומשם אל המצוין.

אז, בעיה מתקבלת בחיוך, שכן וודאי הוא שפתרון ממתין, וכל שנדרש הוא להתבונן.
ומכאן, יכולים אפילו, אותם אלילי יופי, אלה שהדף ניכר מפניהם אל העולם, לחיות עם נכותם - יופים הזוהר. המסנוור.

ובמובן הזה, של עשיר ובריא על פני עני וחולה, קל לה לנפש הרבה יותר, להבריא ולשמוח בחלקה מאשר לחלות ולחיות את חוסריה.
לא חשוב מה את מעדיפה, חשוב לאבחן ללא העדפה, ובסופו של יום, לתרגל העדפת החסד והטוב, ולמתוח את אלה למדרגת אומנות.

_ואני מרגישה פחות כבולה ובעלת יותר יכולת ביטוי אם הבטריה במכשיר השמיעה שלי עובדת או לא, אם יש מכשיר FM להגברה במפגש, אם יש כיתוביות.
ואז הטבע האישי של "להשתתף ולקחת חלק" - מוצא את ביטויו ואינו כבול בשלשלאות של ממש._
הניחי את הביטוי האישי. כתבי את מילותייך.
הקשיבי. פשוט הקשיבי, קראי שפתיים, התבונני על האירוע מנקודת המבט המתבוננת. כבי את מכשיר השמיעה. נסי את זה בתוך המפגש.
ואז, הסבירי מה את רואה, לעצמך ולסביבה.
למדי את הסיטואציה מתוך יכולת ההתבוננות שלך.

יש איזה סרט שבו משוחק עיוור שמצליח לזהות מקומות ודברים רק מתוך חדות שמיעתו. זה מאוד אופייני לעיוורים חדות השמיעה, ובמובן הזה חדות האבחנה.
התבונני על האפשרות הזו, לא על מנת להקטין את מי שאת היא, אלא, להביע את מה שבאמת יש לך לומר, בהתייחס אל קבוצמת האנשים הזו.
הרי את מזהה בנקל את בעלי האגו, הכריזמתיים, שלוקחים את הבמה לעצמם, ואת מזהה את עדיני הנפש, ואת המקשיבים, ורואה את כל היחסים הנרקמים באירוע הספציפי.
למדי את תבונת המבט הזה, ומכאן, האמיני לשלם הזה, לא רק שתעלה הבמה האישית בעבורך, אלא ישתוקקו כל כך להקשיב למילותייך, שלא יהיה מצב שבו מכשיר השמיעה ידחה מעלייך את העולם.

זוהי עבודה פנימית. התבוננות על אירועים, אבחון, הפרדות וראיית החסד, התבוננות ברקע הדברים, התבוננות בדינמיקה - דווקא מתוך כך שאין קול.

הטבע האישי שלך, להשתף ולקחת חלק לא אמור להיפגע, שכן, שוב, השתתפות איננה מחייבת אלא נוכחות, ולעתים מספיק שרוחו של אדם משתתפת, ואיננה צריכה אפילו לנוכחות, ואם את נוכחת, פיזית, באירוע, בנועם מבטך הצלול, זו כבר השתתפות רבתי, והצורך לתת את דעתך או עמדתך, אם כך, כתרגיל - יופנה אל הכתיבה, או אל הקהל, מתוך הגדרת האווירה הכללית כפי שאת חשה אותה, מתוך נכותך.

לאט לאט.

יש איזה תהליך של יציאה מהאבן, שעוד לא ברורה לי המהות שלו. יש בה משהו דיאלוגי.
הדיאלוג הוא בין הדמות שמדמה הפסל שקיימת באבן, לבין האבן שקיימת בה הדמות.
פוסל את המיותר ומגלה את העיקר.
כמו בין שורשי העץ לאדמה שסביבם, כמו בין נופו של העץ אל האוויר העוטף אותו.
הדיאלוג הוא בין מי שאת היא, למי שאת מאמינה שאת היא.
בינך - לעצמך.
גם אם עולים הדברים דרך דמותו הוירטואלית של אחד, המביא דברים בשם אומרם.
עולים ממך - את עצמך.

_כמו שהלן קלר היתה צריכה את המורה שלה.
ואני לא מתכוונת למצב של לשבת ולחכות למושיע שם בחוץ,
אלא שיש מרכיבים דיאלוגיים מאד חשובים בין הקושי לבין המציאות.
שחשובים מאד לתחושה של האדם כבנאדם בעולם._

הלן קלר המציאה את המורה שלה, וזו התגשמה.
כך את עצמך ממציאה לעצמך את הפתרונות והם מתגשמים.
כך כולנו. המציאות היא המצאת האמצאות של האדם, שהרי מהי המציאות מעבר לגופים פיזיים - הכל בעיני המתבונן, ובעבורך גם הכל באוזני השומע.
הדיאלוג הוא בין הדמיון אל המציאות, בין האשליה אל המציאות.
אדם רואה במדבר מים ואין זו אלא השתקפות - פטה מורגנה.
מכאן עשוי לעלות קושי.
קושי כזה עשוי להעלות את סבל הצמא.
אבל קושי אינו בהכרח סבל. קושי יכול להיות כל מאמץ. וכאן מוזמנת להתבונן מדוע כה מלא הוד והדר - המאמץ? מדוע ההישג שמגיע כתוצאה של מאמץ - נעלה מהישג המגיע בזרימתו, מאליו, בקלות, כנס.
שהרי כל כשלונותייך, שהם עיקר הקושי - הצלחות לתפארת.
ואין ההצלחה הזו נופלת מכל הצלחה אחרת.
והנה כבר אפשר לוותר על הצלחה, ועל כשלון ולראות את ההצלחה בכל אשר פונה, ומצליחה לחיות את חייך, ולהודות על גן העדן הזה.
יחסי הגומלין אינם מעיבים על גן העדן, יחסי הגומלין הם הם גן העדן.

הכל להעדפתך ולבחירתך - אם בוחרת להעניש את עצמך על ידי נכותך, כך יהיה, אם בוחרת לקבל את מי שאת, ולתרום למציאות על פני לרתום את המציאות - כך יהיה.
תודה רבה.

<שלם>

תודה על הדברים שכתבת.
זה מאד מרגש.
יש לי כמה וכמה דברים להרהר בהם.
עדיין יש לי סימן שאלה לגבי הדיאלוג.
מקבלת שיש הרבה בדיאלוג שנמצא בפנים.
את זה לוקחת להרהר.
אך חושבת בכל זאת שיש משהו בחוץ שנמצא בדיאלוג עם מה שבפנים.
(וזה מסמל גם את כל מה שקשור באחריות החברתית, ובחוקים, ובנגישות וכולי וכולי).

ובמובן הזה, קשה לי לקבל את האמירה:
הלן קלר המציאה את המורה שלה, וזו התגשמה.
אני עדיין חושבת שאם לא היתה שם אן סוליבן, אי שם בחוץ בעולם הממשי, הלן קלר היתה נשארת פראית חסרת שפה.
בדומה לילדים שגדלים בין זאבים ביער.

האם אתה יכול להרחיב קצת לגבי מה זאת אומרת "הלן קלר המציאה את המורה שלה, וזו התגשמה"?

האם אתה יכול להרחיב קצת לגבי מה זאת אומרת "הלן קלר המציאה את המורה שלה, וזו התגשמה"?
במובן הזה, העולם החיצון כולו, מומצא על ידי תפישתה של הנפש.
אמונותיה הן שקובעות מה יסונן ומה לא.
כך יכולה לחוות אירוע רב הוד ולהתכנס אל אפסיותה, לא להבחין בחוויותיה בהווה.
ומכאן, בוחן המציאות, כל עוד תפוש בערכים ובמשקל המושם על תוכן הדברים, נמצא מקובע אל המוכר, סריקת החסר, גריעה כתנועה המגדירה את האני כנגרע מהעולם, או כגורע את העולם ממנו, מפריד.
בו בעת, נמצאא האוויר גם מחוץ לך וגם בתוכך. ספונה באוויר, וחשה מופרדת ממנו.
כך, שממציאה הבדלה זו, ומכאן הכל מומצא.
ראי, כאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע.
עם זאת, המורה, באשר הוא מורה, מורה כוון, והכוונתו לעולם פנימה.

כאשר את מתבוננת בספינת פאר, ומניחה שם ערך גדול משל סירת דיג, את מתעלמת מהאבחנה, על פי שתיהן כלים השטים על מים, בים, לא מתייחסת לפונקצית השיוט עוד אלא לגודל או יכולת ביצוע.

ומכך, אילו הלן קלר, לא היתה מבשילה אל המקום הזה, לא היתה ממציאה לעצמה את מורתה, אילו לא מורתה זו, מורה אחרת היתה מביאה את הבשורה הזו, ואילו לא התלמידה הזו, תלמידה אחרת, היתה מביאה, בדרכה, ובמגבלותיה את אותו מסר.

עם זאת, ראי כיצד את עצמך הולכת אל הנכות הקיצונית הזו, בעוד ראת עצמך, נכותך הרבה פחות קיצונית מזו.
על פי ראיה זו, הרי שאת עצמך בוחנת את הדברים דרך החסר, והדיאלוג שלך הוא עם מה שאינך שומעת, ניתן לומר עם הדממה.

דיאלוג זה נשמע כקשה במיוחד, שכן שתיקת המילים או שתיקת הצלילים לכאורה לא מאפשרת דיאלוג, ועם זאת, מהו הדיאלוג אם לא עניין פנימי?

האם נראה לך שיש מישהו שמדבר אלייך מתוך המילים האלה?
האם לא את בעצמך זו שמנווטת את המילים האלה אל מי שאת מאמינה שאת, על מנת שהיא, אותה דמות מדומינת, תמשיך להאמין שיש חוץ ויש דברים בחוץ שנדרשים לבפנים.

האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר, ורק אישורך הפנימי - תקף באמת.

אין אף אישור חיצוני, שעשוי להרגיע את הנפש אל סיפוקה, אלא באופן זמני.

וטוב אם מתבוננת פנימה, ומפנה את הדיאלוג הזה, אל פנימיותך, בניגונך האישי, שמי כמוך יודע שיש גם גוונים - לדממה.

תודה רבה.

<שלם>

תמרול ה יקרה,

רק להבהרה, שימי לב שכתבתי אבל, חירותו של אדם, כמו שאומר צפריר, קשורה לנסיבות החיצוניות באופן שטחי יחסית.
ולא סתם כתבתי באופן שטחי יחסית - כי אני דווקא כן מכירה בחשיבות היחס של "העולם החיצון" וציינתי זאת כמה וכמה פעמים בדף הזה.

יחד עם זה ברור לי גם עד כמה חשובה החירות הפנימית שלנו - חשובה באופן מאוד מאוד עמוק יחסית...

והנה המרגיעון המתאימון: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר - די מתאים, לא? ובדיוק מה שצפריר כתב כמה שורות למעלה.

אז הפרקטיקה יותר מסובכת קצת, ויחס החברה והזכויות על פי חוק ואכיפתו של החוק, משמעותיים ביותר - אבל בסוף הכל חוזר אלינו, לא?
איך אנחנו בוחרים לחוות את הדברים, איך אנחנו בוחרים להגיב אליהם.

כפי שאדם בריא, צעיר ועשיר יכול להיות אומלל, קורבן ומרוקן, כך אדם חולה, זקן ועני יכול לחוש שמחה גדולה, עוצמה ושפע.

אני לא אומרת שזה תמיד קל - זו חתיכת אתגר להיות בן אדם.

תודה לכם שם שניכם מעלי כאן.
הולכת לחשוב.

רציתי לעדכן שאני עכשיו בהתבוננות.
מסתכלת על כל מני התרחשויות בעין נוספת.

מסתכלת על כל מני התרחשויות בעין נוספת.
התבוננות כוללת הקשבה, גם אם הקשבה לדממה.

תודות.

האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר
לרבים יש נכונות לאושר ועדיין לא באה אליהם (או מתעוררת בהם) הרגשה של אושר, משהו חסר לי כאן.

לרבים יש נכונות לאושר ועדיין לא באה אליהם (או מתעוררת בהם) הרגשה של אושר, משהו חסר לי כאן.
כל עוד משהו חסר, אין נכונות מלאה לאושר.
לכן, בדוק מה חסר, מה נדרש נעבר לנכונות לאשר את אושרך, לאשר ולברך את קיומך, ולהעלות עצמך אל המקום בו אינך חסר דבר, אינך זקוק לדבר, כל צרכיך מסופקים, לא מתוך כך שכוח חיצוני מאשר לך את זה, שכן הזוכה בלוטו, אכן מאושר, גם אם אינו מפגין איזו נכונות לאושר, אלא, מכורח הנסיבות - מאושר, אבל רק לרגע אחד.
שכן, כסף, מעמד או כל מה שהוא כנרכש על ידי האדם מזולתו, או מושג בדי עמל על מנת לקבל גמול חומרי, כהוכחה חיצונית, אינו מניח אושר, כפי חיוך של תינוק, המציץ מתחת למנשא אימו.

הנכונות אל אושר, כמוצא בסיסי לחיים, היא הנכונות להשתעבד במובנים רבים, אל חירות, אל אישור פנימי, מתמשך, בהווה, אישור של הוויתך בהווה חייך, כרגע, במרחב בו אתה נמצא והבזמן הזה.
גם אם הנך סוער, פגוע או נעלב, גם אם הפסדת הון בבורסה, כל אלה, הן כשריטות קלות על זרועך, שכן, החסד, הוא המובן מאליו.
זה, אותו אושר מובן מאליו אשר נסתר מהעין.

שכן רק הנפש יכולה לאשר לעצמה את קיומה, גם בהאמינה לאחר שהוא מאשר את נבדלותה וקיומה.
ומכאן, שהנפש שוכחת את המובן מאליו, שהוא עיקר חייה, ומתעסקת, תדיר וברוב חן - בחסר, שאי האישור, במה שאין.

אושר הוא היכולת של הנפש, להיות מאושרת מעצם הרגע, מעצם האירוע, ומיכולתה להצטרף אל המציאות על פני לרדות בה, או לנסות לרדות ממנה - אישור.

ולכן, נכונות, היא כל שנדרש, והרי אתה נכון להיות מאושר, ומאשר, ומכאן, מאושר, וכל החסר מלבד נכונות, מקטין מהנכונות, ואזי, כשאין נכונות, אין אושר.
ואפשקר שכל שמתבקש אל האושר הוא הסכמה, שזו גם סוג של נכונות.
רק תסכים לכך - ואתה מאושר.

תודה רבה.

<שלם>

אושר הוא היכולת של הנפש, להיות מאושרת מעצם הרגע, מעצם האירוע, ומיכולתה להצטרף אל המציאות על פני לרדות בה, או לנסות לרדות ממנה - אישור.
וואוו, תודה רבה!

כשאתה אומר נכונות, האם אתה מתכוון ל נכונות=רצון, או נכונות=מוכנות, או לשניהם, או למשהו אחר, האם תוכל לתת את פירושך למילה נכונות ?
כי יכול להיות שאנחנו מפרשים נכונות בצורה אחרת.

נכונות -
מוכנות, הסכמה, התאמה, קיימות
רצון לעולם הוא רצון לקבל, ובמובן הזה, בהקשר של אישור פנימי, נכונות היא הרצון לקבל לעצמך את המובן מאליו, את ידיעת האושר - מתוך עצמך.
האם נהיר?

נכונות -
מוכנות, הסכמה, התאמה, קיימות
רצון לעולם הוא רצון לקבל
עד כאן נהיר

מכאן לא נהיר
בהקשר של אישור פנימי, נכונות היא הרצון לקבל לעצמך את המובן מאליו, את ידיעת האושר - מתוך עצמך.

בהקשר של אישור פנימי, נכונות היא הרצון לקבל לעצמך את המובן מאליו, את ידיעת האושר - מתוך עצמך.
במובן הזה, כאשר מסכים לכך שרצון הוא לעולם לקבל, אזי, אם מבקש לקבל מבחוץ, אלה ניתנים או לא ניתנים ואין הדבר בשליטתו כלל ועיקר.
מאידך, אם מעוניין לראות את הנכונות כרצון לקבל, במובן הזה של אושר, אישור פנימי, הרי שמסכים לרצות לקבל, מתוך עצמך, את האישור הפנימי הזה, להיותך מאושר.
וכשמסכים לקבל את אלה מעצמך, יכול לתת מעצמך לעצמך את האישור הזה, מבלי תלות בדבר - רק מתוך הנכונות לקבל, ולרצות לקבל מבפנים.

האם ברור יותר?

יכול לתת מעצמך לעצמך את האישור הזה, מבלי תלות בדבר.
אך היכולת לתת מעצמך לעצמך אישורים כן תלויה בדברים, לא?
דוגמאות לדברים כאלו: להרגיש ראוי לאושר, לא לפחד משינוי החוויה הנוכחית של החיים לחוויה של אושר..

דוגמאות לדברים כאלו: להרגיש ראוי לאושר, לא לפחד משינוי החוויה הנוכחית של החיים לחוויה של אושר..
במובן הזה הלכי הרוח שלךאינם תלויים בדבר אלא ניתנים לשליטתך הבלעדית, ורק אלו לשליטתך הבלעדית.
לכן, נכונות פנימית אל אישור פנימי אינה תלויה בדבר, לא חיצוני, ולא תחושתי שאינו רצוני.

רצונך לקבל מעצמך אישור לקיומך ולאושרך, עשוי אז להתגשם אל המקום הזה של שמחה וחירות ללא כל קשר לנסיבות.
זהו אישור פנימי, שיכול גם להצטרף אל ראיות חיצוניות, וזה תרגיל נאה כשלעצמו, לפרש את המציאות מתוך ראיית החסד למשל, אבל שוב, בפועל הכל - מבפנים.

תודות.

כל זה בעיני מאד פשוט
כמו שאני בוחרת ממי לקנות ואיך לקנות כל דבר
אני אבחר גם כאן
ויש לי הרגשה שגם בלי הארוע המדובר כבר מזמן בחרתי לא לקנות שם כי לא נעים לי
אי אפשר אלא להשאר רגיש ולבחור או
לעבות את עורי ולהגדיל את עוורוני ולהמשיך בהתנהלות מחוספסת ואף לספסד אאותה
וזה לא בכדי להעניש או לנקום
זה כי אני שומרת על נפשי ונפשות היקרים לי
כמו כל בחירה
הבחור הזה או כל מקרבן אחר כבר צריך לפגוש את עצמו כל בוקר
וכנראה שבחירה לא ממש נכללת בלקסיקון שלו

ריחות יקרה
שמרי נפשך מצפיות ואכזבות
זה עדיין קשה שם בחוץ
יש לך מתנה בבית
תעזרי לבנך להיות חזק ואסרטיבי
הוא בסיכומו של דבר למד מזה
וידע לחיות את חייו מתוך תחושת יכולת
אל תזדהי איתו
זה מחליש אותו, סמכי על כוחותיו
חייכי מתוך ידיעת כוחך מול הטפשות והרע שבעולם
חזקי

מעדכנת.
אני בחקירה.
מקשיבה לתקליטים שרצים לי בראש (כן שומעת לא שומעת, מדבר ברור, לא מדבר ברור)
ומשחררת, מאמצת את זה ללב. לא נאבקת. יש בי צער פתאום על משהו שכולם שמעו ואני בחוץ, נושמת אותו. את הצער.
מתאמצת, כן. נאבקת - לא.
מאמצת את הייחודיות, מקשיבה בתשומת לב רבה לדממה.
<זה כמו הצליל של מחיאת כף יד אחת

>
מרגישה הקלה מסוימת.
פתאם באים אלי בלי הזמנה משובים טובים על כל מני דברים.
מקבלת אותם ובוחרת בשמחה לראות בהגעתם עכשיו מעין "מאשרים" את התהליך שלי.
מתבוננת, רואה מהצד, נושמת.
זה איטי, כמו מין ספוג כזה.
ממשיכה.
תודה!
אולי נכון יותר להעביר זאת לדף אחר? אולי לקויי שמיעה באופן טבעי ? מרגישה שהאישי נדחף כאן לדף כללי.

בין אם בדף זה או בדף אחר - זה מרגש מאוד.

מרגישה שהאישי נדחף כאן לדף כללי
נהפוך הוא, לא נדחף, נשאב, וטוב שכך, וטוב מאוד שכך.

תודות.