חום גבוה

[מאי*]

אצלי מדידת החום נעשית דרך נשיקה על המצח של הילד. היד שלי ממש לא אינדיקציה, משום מה. השפתיים כן.

מסכימה מאד שלאו דווקא חום אינדיקציה למחלה. בכלל, הילדים משנים לי מאד את התפיסות על בריאות ומחלה.

כך למשל, הקטנה שלי בכתה שלשום בלילה שכואב לה הגרון. ביקשה למדוד חום (היא אוהבת דווקא במדחום, לך תבין) מדדנו - אין. לקחנו לרופא, לא רואה כלום. אבל היא אוהבת ללכת לרופא ולקבל מדבקות. חזרה עם המדבקות רגועה ומרוצה, הלכה לישון, קמה כולה בריאה ושמחה.

...והיום בבוקר מתקשר הרופא לומר שבמשטח הגרון שלה נמצא חיידק אז היא חולה? בריאה? ומי שמע על סטרפ שמבריא בזכות כמה מדבקות צבעוניות?

אין לי מושג, וזו הרבה פעמים התחלה טובה ללמידה

[לב_שומע*]

כשהילד שלי נולד, הייתי מגיבה בדיוק כך לו מישהו היה מציע לי להעריך חום - אין לי מושג. המון דברים אז נראו לי כמו חידה בלתי מפוענחת, שצריך ללמוד את כולה בבת אחת.
אחרי שנתיים שלוש של הרבה מחלות, הרבה מדידות חום, והרבה גוף לגוף, כשהפסקתי עם האקמול, גליתי שאני יודעת מצויין להבחין בין רגיל, יש חום ולדעת שאנחנו בתוך הטווח הבלתי מסוכן בעליל. בתוך הלא מסוכן, ידעתי להבחין גם בין גבוה לנמוך. שימושי לשאלות של רופאים.
רוצה לומר: אינטואיציה עשוייה להיות דבר נרכש. ואין כמו קרבה גופנית לכל הפחות לילד כדי ללמוד מספר סודות שאולי לא חשבת שתדע אי פעם.
אני מניחה שמה שמנע ממני לכתחילה להבחין ביכולות הללו קודם לכן היה הציפייה שאמהות פירושה לדעת את כל זה ועוד מהדקה הראשונה בלי אפשרות לניסיון קודם עם ילדים אחרים.

[אישה_במסע*]

אינטואיציה עשוייה להיות דבר נרכש
לדעתי אינטואיציה היא תמיד דבר נרכש, ולכך עדות המקרה המוזר של מיון אפרוחים. מתישהו אני אמצא את הכתבה המגניבה שסיפרה על זה, וגם על איך לשחמטאים מנוסים יש אינטואיציה בנוגע למהלך הנכון בלוח שהם ראוי לכמה שניות, וללא-שחמטאים אין.

ובנוגע לחיידק במשטח - יש המון אנשים שהם נשאים של סטרפ, אבל לא חולים.

[בשמת_א*]

כל מלה של לב שומע. ולא היה סיכוי שאגיע לזה לפני שנעשיתי אמא.
האמת שיש תמיכה מחקרית לכך, שהאמהות גורמת לשינויים במוח ובמיוחד לתוספת של כישורים חשובים חדשים, כאלה (פתאום את מגלה שהיד שלך יכולה להוות מדחום, שקודם בכלל לא ידעת שקיים, עם שנתות שלא ידעת מעולם שמסומנות עלייך).

[סלט_פירות*]

קראתי חלק מהדיון אתמול ושמחתי לראות שהוא עבר לפה. כי הדף הזה ממש שינה את הגישה שלי לגבי חום ורציתי להגיד את זה אמש ועכשיו כבר לא צריך.
גם הצורך למדוד (בלי קשר להתעללות או לא התעללות. את הטוסיק ניסינו רק עם הבכורה ורק מספר מועט של פעמים כשהיתה ממש קטנה), השחרור הזה מלנסות ולהוריד את החום בכל מחיר והאינטואיציה.

אמא שלי מודדת עם כף היד על המצח והצואר. היא טוענת שבצואר יותר מדויק.
אני מנשקת את המצח. אם אני לא חולה בעצמי, ואם לא בדיוק חזרתי משהייה בחוץ ביום קר, השפתיים שלי הן אחלה מדחום. וזה רק כדי להגיד כן/לא/גבוה/נמוך. כל השאר לא משנה. וזה הגיע עם הנסיון והבטחון באמהות שלי וביכולת לטפל בילדים שלי.

[תפילה_לאם]

פתאום את מגלה שהיד שלך יכולה להוות מדחום
ואני גיליתי שהפטמה שלי היא המדחום האמין ביותר מבחינתי. (מה שקצת בעייתי בנוגע לילדים שכבר לא יונקים. )

[תמרוש_רוש]

מה שקצת בעייתי בנוגע לילדים שכבר לא יונקים

[גוונים*]

אני גיליתי שהפטמה שלי היא המדחום האמין ביותר מבחינתי.
כבר שאלתי אותך על זה פעם, וגם ענית לי, זה היה עוד לפני שהינקתי, אבל גם עכשיו אחרי רזומה מסוים של הנקה בכלל והנקה בזמן חום בפרט, עדיין לא לגמרי ברור לי. מה אני מפספסת?

[גוונים*]

_כשהילד שלי נולד, הייתי מגיבה בדיוק כך לו מישהו היה מציע לי להעריך חום - אין לי מושג. המון דברים אז נראו לי כמו חידה בלתי מפוענחת, שצריך ללמוד את כולה בבת אחת.
אחרי שנתיים שלוש של הרבה מחלות, הרבה מדידות חום, והרבה גוף לגוף, כשהפסקתי עם האקמול, גליתי שאני יודעת מצויין להבחין בין רגיל, יש חום ולדעת שאנחנו בתוך הטווח הבלתי מסוכן בעליל. בתוך הלא מסוכן, ידעתי להבחין גם בין גבוה לנמוך. שימושי לשאלות של רופאים._
וואי בול אני:-) לא הייתי מאמינה שאני אהיה מאלה שמנגיעה במצח (שפתיים עדיף אבל גם יד זה בסדר) יזהו אם יש או אין חום וגם פחות או יותר כמה חום.
רק שאני לא הפסקתי עם האקמול... נראה לי שאני היחידה כאן שעברה תהליך הפוך. מהתנגדות להורדת חום (כשזה עוד היה בעיקר תיאוריה, לפני שהפכתי לאמא) הפכתי, עם הניסיון (שתי בנותיי הקטנות נוטות להעלות חום) דווקא לדי תומכת...
עדיין בניסוי וטעיה של העניין.
היו כמה מקרים שהרגשתי שנתינת האקמול ממש היוותה נקודת מפנה. כאילו ההקלה, ירידת החום, איפשרה לגוף להפנות משאבים להבראה. מה גם ששתיהן לא מצליחות לישון כשיש להן חום (אני מדברת כאן רק על חום גבוה 39.5-40.5 והיו מקרים גם של גבוה יותר. חום של פחות מ-39-39.5 באמת שאין צורך) והן הופכות מותשות גם מעייפות ולא רק מהמחלה וכולנו מסכנים נורא. הורדת החום מאפשרת שינה רגועה, רצופה, ואיכשהו אני מרגישה שדווקא אז הגוף נלחם במחלה הכי טוב (אני יודעת שזה לא הגיוני, כי החום עצמו הוא הביטוי להתמודדות של הגוף, ובכל זאת). אצלנו במקרים שנתנו אקמול המחלה היתה קלה יותר ועברה מהר יותר לעומת מקרים שלא. וגם כולם ישנו יותר. בהתחלה עוד הייתי מצטדקת (בפני עצמי בעיקר) אבל ממחלה למחלה קל לי יותר להודות, כן, אני אמא שנותנת אקמול.

[לב_שומע*]

רוצה להוסיף שיחד עם היכולת לדעת מתי יש חום ומתי אין, גיליתי שלילד הספציפי שלי יש פשוט ריח של מחלה כשהוא חולה..
לא ריח מגעיל. ריח חמוד. ריח של הילד שלי כשהוא חולה.
ממרחק של מטר או שניים כבר ידעתי לזהות..

[לב_שומע*]

גוונים, מזדהה איתך מאוד בענייני אקמול.
את הילד שלי העברתי לבלי אקמול לפני עידנים ועבד לנו מצויין.
בלי אקמול כמעט לגמרי עבד לגמרי לא רע גם בשבילי שנים ארוכות.
בחורף שעבר הייתי חולה בלי סוף.
זה עבר כש.. לקחתי אקמול.
ועשיתי עוד כמה דברים במקביל.