חינוך ביתי ושירות בצבא

סקרנות - אני יודעת שיש כאן הורים לילדי חינוך ביתי שמשרתים או שירתו בצבא, וחלקם אף מבחירה ומתוך אידיאולוגיה (-: איך אתם מרגישים עם הידיעה שנכון להיום, צה"ל אינו מעוניין בבוגרי חינוך ביתי?

את שואלת אותי כאמא, כאשת מילואימניק, או כאזרחית נאמנה?

לא נראה לי שצה"ל אינו מעוניין כמדיניות , כמו שאינו יודע להתמודד כסימפטום לאירגון גדול.

אמא של יונת כתבה בדף הסרט ''אנשים חופשיים'' (שאני מניח שהוא הטריגר לדף הזה :-; )
_אין ספק שמאבחנת רצינית תצליח, אבל ספק אם אופן חישוב הקב"א מאפשר לה להכניס לשם את התרשמותה.
הקב"א נקבעת (או לפחות נקבעה בעבר ? אינני מעודכנת) על סמך כמה נתונים שכולם מבוטאים בדרוג מספרי: עברית, השכלה, דפ"ר וצד"ך. הטבלה היא טכנית, ואין למאבחנת אפשרות לשנות_

נראה לי שאף אחד לא ממש חשב על זה כשתיכננו את הטפסים.
צה"ל כאירגון גדול ומטופסס מן הסתם צריך תקדים של מישהו שיעבור את המשוכה הזו כדי שלבאים אחריו זה יהיה פשוט יותר.

גילה, אולי מספיק להסתובב בדפים של מילואים! אתם לא בחופש?

כמי ש(אינשאללה) יהיו הורים לילדי חינוך ביתי...
איך אתם מרגישים עם הידיעה שנכון להיום, צה"ל אינו מעוניין בבוגרי חינוך ביתי

נעים

שנכון להיום, צה"ל אינו מעוניין בבוגרי חינוך ביתי
מאיפה הידיעה הזאת? זו השערה, או שיש עובדות שלא הובאו כאן?

<בתור מחנך ביתי לעתיד (אני מקווה), זה נשמע לי טוב מכדי להיות אמיתי>

זו השערה, או שיש עובדות שלא הובאו כאן?
עובדה פשוטה:
למיטב ידיעתי, שני הילדים הגדולים של משפחת שפרון לא גוייסו לצה"ל בגלל שאין להם מספיק שנות לימוד (פורמליות), ולפיכך נקבעה להם קב"א נמוכה.
בעיני זה ממש מבדח כשמכירים את הילדים האלה ואת השכלתם הרחבה.

למיטב ידיעתי יש רף מינימום 8 שנו"ל לחיילי צה"ל אבל מצד שני צה"ל מגייס נוער עם פחות שנו"ל מהמינימום - ומשלים להם.
אני יכולה להניח גם שבוגרי חינוך ביתי יזכו לקה"ס ("קשיי הסתגלות") גבוה בהיותם נעדרי קבלות על התמדה במסגרת (עדרית, מדכאת וכד') לאורך זמן. לא חושבת שזה פוסל אותם מלהתגייס אלא רק מיעד אותם לטירונות "מלמדת משמעת ומסגרת" בחוות השומר וכאלה.

_איך אתם מרגישים עם הידיעה שנכון להיום, צה"ל אינו מעוניין בבוגרי חינוך ביתי
נעים_

אני יכולה להניח גם שבוגרי חינוך ביתי יזכו לקה"ס ("קשיי הסתגלות") גבוה בהיותם נעדרי קבלות על התמדה במסגרת (עדרית, מדכאת וכד') לאורך זמן
אוי. זו שאלה מענינת. את בטוחה? אני בכלל לא. נראה לי שאם מסתכלים על הצבא כעל מין משחק משונה עם כללים משלו, הוא לא כל כך מדכא. ודווקא זה קל יותר למי שלא רגיל ש"מסגרת = סוג של אלוהים".

כדי להבהיר, השאלה שלי לא נועדה לסרבנים ולתומכיהם (בלי קשר לעמדותיי הפרטיות). התשובה שלכם ברורה עוד לפני שנשאלה השאלה.
את שואלת אותי כאמא, כאשת מילואימניק, או כאזרחית נאמנה?
ב"אדומים" מציע וורן בייטי לדיאן קיטון לבוא איתו לניו-יורק, והיא שואלת אותו, "אתה מציע לי לבוא בתור החברה שלך? בתור הפילגש? המאהבת? בתור מה?" הוא מביט בה לרגע ואומר, "עוד מעט חג ההודיה, את יכולה לבוא בתור תרנגול הודו."
את יכולה לענות כאיך שאת רוצה. (-:
<ניסיתי למצוא את הציטוט המדויק - ואני עדיין בשוק מכך שאין, כנראה, תסריט של "אדומים" ברשת>

כשני הראשונים - אחלה. אני לא רוצה את הדבר הזה בחיים שלי.
כ - 3 - מקומם, מטומטם. אעודד את ילדי לעשות שירות לאומי מסוג אחר (גם אם לא במסגרת ש"ל, אלא התנדבות כלשהי).

נראה לי שאם מסתכלים על הצבא כעל מין משחק משונה עם כללים משלו, הוא לא כל כך מדכא.
משחק_ שהמטרה שלו להרוג אנשים, ולנסות לא לההרג. אני מודה שיש שם גם קטעים מאד משעשעים (גם בגלל הסירבול והטימטום של המסגרת הזו), וכשהתעלמתי ממה שאני עושה שם ולמה אני מתאמן, השירות היה (ועודנו, במילואים) חויה אנתרופולוגית מאד מיוחדת, אבל כשאתה צריך לשאת עליך נשק כל הזמן (להזכיר: נשק - כלי שמשמש להריגת ולפציעת אנשים) קשה לטעון ש _הוא לא כל כך מדכא.

<אני לא סרבן, למרות שההורים שלי היו שמחים לו הייתי.>

לגבי שירות לאומי אחר: יש הרבה נערים (ביחוד מקיבוצים ותנועות נוער) שעושים שנת שירות לפני השירות הצבאי. אני עשיתי שנת שירות כמדריך בניצנה. לרוב העבודה הרבה יותר משמעותית (והרבה יותר קשה ואינטנסיבית) משירות לאומי (ש"ל'ים - לא לקפוץ. אני יודע שיש גם יוצאי דופן.). המדינה לא מכירה בש"ש לשום צורך, ובפרט לא כדי לצאת ידי חובת שירות צבאי, או לקבל את הזכויות של מי שעשה ש"ל.

בתור מחנך ביתי לעתיד (אני מקווה), זה נשמע לי טוב מכדי להיות אמיתי

גיא, זה נותן נקודות פתיחה טובות, אבל צריך גם קצת נחישות. וזה לא נראה לי חסר לילדי החינוך הביתי, לפחות לא לאלה שאני מכירה.

<אורנה מכירה עוד כמה ילדים בחינוך הביתי שהם לא שלה>

ואללה אין תסריט.
כאן "http://rwor.org/a/v23/1120-29/1129/[po]imagine iraq[/po].htm" מישהו הביא תקציר של הציטוט מהתסריט:

"Come to New York...? As what?" Bryant replies, testing Reed's interest. "It's almost Thanksgiving," Reed shrugs. "Come as a turkey."

(אני אגב לא יכול לענות כאמא או כאשת מילואימניק אבל שככזה גמני לא רוצה אותו בחיים שלי..)
בנוסף למה שגילה אמרה, נראה לי שדווקא למפקדים שלהם יהייה קשה עם חיילים ששואלים שאלות,
ולא מוכנים לקבל את התשובות הסטנדרטיות שעוברות בירושה ממפקד לפקודו (תשובות מגירה?).
קצת על משקל ה"פוביה" שיש למפקדים מחיילים בני ישיבות (בנישי"ם) שמקשים קושיות ומכניסים
אותם לפינות כשהם צריכים להסביר דברים לא הגיוניים בצבא.

אז אולי בעצם, בניגוד למה שכתבתי בהתחלה,
אמנם אין כאו קונספירציה מאורגנת, אבל כנראה שהצבא יתקשה להתמודד כמערכת בעוד כמה מקומות מעבר לש.ג. (מאבחנת המחקר).

אה, ואגב יוחנן, לקריאתך - אולי מספיק להסתובב בדפים של מילואים! - זה היא התחילה!

כדי להבהיר, השאלה שלי לא נועדה לסרבנים ולתומכיהם (בלי קשר לעמדותיי הפרטיות). התשובה שלכם ברורה עוד לפני שנשאלה השאלה

ועוד מלאן...
אויש, איך התנקזו לכאן כל הסרבנים ותומכיהם...ואת בכלל לא התכוונת לזה,
זו פשוט שאלה כ"כ נחמדה , נמשכנו אליה כמו סרבנים (ותומכיהם ..) לפטור...

ובכל זאת - אני מרגישה שאין אולי קשר ישיר בין חינוך ביתי, לאי שירות בצבא,
אבל יש... והוא אולי סמוי, כמו שלעיתים רצונותינו סמויים לנו מן העין, בהיותנו חלק מחברה בעלת תפישות מסויימות,
כמו אמא בחברה המערבית, בה תשוקתה לממש אימהות זו עשויה להתפרש לאחרים כעול, כויתור וכעבדות,
אבל המירוץ המטורף של כולם, לעבודה, אחר חשבון הבנק ו"מנעמי החיים" המקובלים - הם הם הנורמה, ולכן הם גם "הדבר הטוב"...

הרצון שלא להיכלא במסגרת כזו או אחרת, על מנת שלא לכלוא את היצרים הכי בסיסיים שלנו לסקרנות, למידה, התפתחות... : כיצד לא ישפיע גם על התובנות הקשורות לנושא הצבא, שירות החובה ומשמעותו...
כמו כיתה א' ו - יא', גם בצבא - בבסיס אלו יש כפייה, תכנות בני אדם למטרות של המערכת, טשטוש חושיהם , עיצוב תפישותיהם למטרותיה הכוחניות של המדינה, שימוש גס
ואלים בגופם ונפשם של בני האדם, שבכלל לא התכוונו להיות כאלה... הם רק באו לעולם, ושמו ביטחם במי שמקבל את פניהם.

כמו כיתה א' ו - יא', גם בצבא - בבסיס אלו יש כפייה בבסיס של כולם יש כפיה, גם בבסיס החנוך הביתי. הצבא, לעומת זאת, כל תכליתו היא כפיה. מזל שההורים של ילדי החנוך הביתי, ורק הם, נחלצו מהכפיה (מיד אחרי שעשו כל מה שמפקדיהם אמרו להם, בלי לחשוב).

הרצון שלא להיכלא במסגרת כזו או אחרת, על מנת שלא לכלוא את היצרים הכי בסיסיים שלנו לסקרנות, למידה, התפתחות... אפשר לומר את זה גם על קשר זוגי. (אני כבר רואה איך מפרשים אותי לא נכון).

_כשני הראשונים - אחלה. אני לא רוצה את הדבר הזה בחיים שלי.
כ - 3 - מקומם, מטומטם. אעודד את ילדי לעשות שירות לאומי מסוג אחר (גם אם לא במסגרת ש"ל, אלא התנדבות כלשהי)._
גם אני מרגישה ככה.

(אני כבר רואה איך מפרשים אותי לא נכון)
אני מנסה להקשיב טוב טוב...

אפשר לומר את זה גם על קשר זוגי
נכון, תלוי איזה.
אם חברה תספר לי שבקשר הזוגי שלה יש היררכיה שמשמעותה שיש מפקד ופקוד, נותן פקודה וממלאה, פחד, עונשים, טרטורים, ביטול האישיות על מיוחדותה ומרכיביה היחודיים, יצירת תרבות זוגית המבוססת על מיתוסים, ססמאות, הפחדות, דמוניזציה של האחר...
אחשוב שהקשר הזה לא טוב, חולני, אומלל.
אם הוא "רק" יכלא ויגביל את יצר הסקרנות, הלמידה וההתפתחות שלה... גם אז אתמה לגביו.
קשר אמור להיות מפרה, תומך, מאפשר, ולא מאיים ומגביל.
מערכת שמושתתת על ציות - בין אם היא זוגית, בית-ספרית, צבאית... - אינה יכולה לספק מקום להיות בו,לגדול בו.
ואני מאוד רוצה שכשאעביר לילדי את המסר שהם בני אדם הראויים לטוב, ושבני האדם האחרים ראויים גם הם לטוב,
לא תבוא מערכת כזו או אחרת, לא ל 12 שנים, ולא ל 3, ולא לאף רגע מוגבל כזה או אחר,
ובו כל המסרים יהפכו למילים ריקות מתוכן,
השררה והאלימות יהיו השפה המקומית.
אני מקווה שאם ילדי יחשבו ( ויאמינו בכך ! ) שמגיע להם ולאחרים את הטוב, הם לא יוכלו להיות חלק ממערכת צבאית.
אני חושבת שזה בבסיסו של החינוך הביתי.

אני מרגישה שאין אולי קשר ישיר בין חינוך ביתי, לאי שירות בצבא,

כמו שאמר צפריר -

אנחנו מגייסים את הילדים לצבא בגן חובה, אנחנו מגדלים אותם להיות צייתניים כדי שיסכימו להרוג ולהיהרג.

זה הקשר.

לא בטוח. למיטב ידיעתי, יש בוגר חינוך ביתי שהתגייס לא מזמן לישיבת הסדר.

הבן שלי, בארץ וגם פה, אמר שהוא לא רוצה ללכת לצבא כי הוא לא רוצה שיירו עליו. כי הוא מפחד.
אמרתי לו שהוא לא חייב ללכת לצבא. אמרתי לו שיש בצבא אפשרות לעשות דברים לא מסוכנים. ואפילו, מעניינים. אבל תמיד אני חוזרת - אתה לא חייב.
לא כולם נעשים חיילים ולא כולם נלחמים.
אתמול הוא אמר לי "בעצם, חיילים וגם שוטרים הם SUPER HEORES . הם מצילים אנשים".

עיצוב תפישותיהם למטרותיה הכוחניות של המדינה

אצלי ללכת לצבא בישראל זה עדיין גם להגן על אנשים ולשמור עליהם.
אני יודעת שכמעט מגוחך להגיד את זה כאן אבל ככה זה היה במלחמת יום כיפור למשל.
ואני לא מפארת את הצבא. אבד הקשר בין הסיבה לתוצאה. והכפייה הפכה למטרה.

ולשאלה -
אני מעריכה שאם רוצים לתרום לחברה שלנו, אפשר למצוא דרכים רבות.

משהו בי נצבט גם כי בצבא פגשתי אנשים נהדרים שהעשירו את חיי.

שליחה על ידי טל* » 21 ינואר 2005, 17:04

בני עומד לפני גיוס.
זה קשה מאד. לפחות בשבילי.
הוא חושב שזה נכון ללכת. וגם אביו אותו דבר.
העניין הוא, שהוא מחווה דעה על משהו שאין לו מושג, ובוודאי גם לנו - לי לפחות.
הצבא שאנחנו עשינו היה אחר. המצב בארץ אז היה אחר.
הפחד, בעיני הוא בכמה מישורים.
קודם כל יש את החשש הגדול לשלומו הפיזי.
ויותר מזה ישנו החשש לשלמות נפשו.
לדברים שיראה וייאלץ לעשות שיגרמו לו לסגור את ליבו.
ויחד עם זה אני תמיד מאמינה בבחירה אישית. בכל מצב.
נכון שצריך להיות מאד מבוסס בתוך עצמך, בשביל ללכת בדרכך האוהבת גם בצבא.

צפריר]צפריר שפרון שפרון[/po]

בצבא הכיר את אשתו לעתיד - אורנה לבית מלמוד מקיבוץ כפר-גלעדי.

אה, טוב, אם פוגשים אורנות אז בעצם כן נעודד את ילדנו ללכת לצבא (-:
(נראה לי שהזוג הספציפי הזה היה מוצא את עצמו ביחד גם אם אחד היה עוצר טרמפים בדימונה והשניה היתה בדיוק רוחצת כלים בחדר אוכל כפר גלעדי והיתה עוברת חללית, חוטפת מפילה אותה, טראח, על זקנו המופתע.
בעצם, אולי הוא זה שנחטף על ידי חללית שהפילה אותו לתוך הכיור שלה, ומאז הוא מסרב להיכנס לשם...וכל הסיפור עם הצבא זה סתם כיסוי. )

_אצלי ללכת לצבא בישראל זה עדיין גם להגן על אנשים ולשמור עליהם.
אני יודעת שכמעט מגוחך להגיד את זה כאן אבל ככה זה היה במלחמת יום כיפור למשל._

או כמו השרות ב 4 שנים האחרונות בשטחים.

או 18 השנים היפות בלבנון.

ממש צבא הגנה

_או כמו השרות ב 4 שנים האחרונות בשטחים.
או 18 השנים היפות בלבנון.
ממש צבא הגנה_

אין ספק שבמקביל להשתלטות המיליטריזם על כל חלקה טובה, ישנה התעוררות שלנו כפרטים וקריאות לאיזרוח החברה.
לא יודעת אם ניתן להתייחס באופן גורף להנחה שחינוך ביתי עשוי להוות טריגר לשינוי משמעותי בחברה, בנושא הנ"ל.
אני מניחה שאם חברה מיליטריסטית מייצרת קריאות לאיזרוחה כתגובות אנטי... אזי חברה ובה יותר ויותר אנשים בעלי מחשבה עצמאית , תהיה תשתית חזקה לחברה אזרחית בריאה, שלא תרגיש מאויימת מעצם עמידתה איתן אל מול חברה כוחנית, אלא תוכל לה ברכותה ובעצם קיומה.
ובמילים אחרות - לשבור את הכלים, זה חשוב וזה תמיד חלק ממאבק...וליצירת הכלים החדשים, יש משמעות עצומה .
( נדמה לי שלא מצליחה ממש לבטא...בתקווה שמישהו, חוץ ממני, יבין משהו ממה שכתבתי

)

עדי, אני ארים את הכפפה שלך.
הדיון הזה, כבר מהסרט, ועוד לפניו, כשגיליתי ש
למיטב ידיעתי, שני הילדים הגדולים של משפחת שפרון לא גוייסו לצה"ל בגלל שאין להם מספיק שנות לימוד (פורמליות), ולפיכך נקבעה להם קב"א נמוכה.
גורם לי לחשוב.
גורם לי להפוך ולהפוך בערכים של משפחתי.
כל ארבעת הסבים והסבתות שלי התגייסו, עוד לפני שהיה צבא. וגם אחרי.
וכמובן כל הדורות אחריהם, ולא רק במשפחה שלי אלא גם במשפחה של בעלי.
חלק מערכי הציונות והאזרחות שלנו כולל התגייסות למען המדינה.
נכון שכל דור שנולד אצלנו אנחנו מקווים שכשיגיע לגיל 18 הוא לא יצטרך ללכת לצבא, אבל עד כה התבדינו.
אז מה הסיכויים שכשילדי יגיעו לגיל 18 כבר לא יהיה צורך בצה"ל?
אפסיים.
ומה יהיה אם הצבא יסרב לגייס את ילדי ועוד ישים עליהם קב"א נמוך?
זה ממש גורם לי להיות בדילמה.
מצד אחד, כל חינוכי וערכי גורמים לי להתקומם, גם מהסיבה שגילה כתבה, אבל מעוד סיבות (כולל חוש הצדק שלי והצורך להעמיד דברים על דיוקם (-; ).
מצד שני, זה פתאום גורם לאוטומט להפסיק להיות אוטומט.
ולחשוב.
וכשמתחילים לחשוב קורים דברים מפתיעים. למשל, פתאום נשמט השטיח מתחת לחלק מהאקסיומות שליוו אותי.

עכשיו אני מדלגת על כמה שלבי טיעון, ישר למסקנה:
אני מניחה, שבהגיע היום, אם מצב הדברים יהיה עדיין כמו היום, אני אנחה את ילדי להתנדב לצבא.
"אנחה" במובן - אביע את דעתי, אכוון, אדריך, ואתמוך בהם בדרך שהם יבחרו בה.

האם הצבא, במתכונתו הנוכחית, מיותר?

בשמת, אני אנסה להתייחס , לפחות לחלק מהדברים (כי יש מלאן מה לומר ) :
אם מצב הדברים יהיה עדיין כמו היום
יש למציאות פרשנויות שונות, בהתאם למפרשיה. כלומר, המציאות שניתן לראותה כמחייבת קיומו של צבא (או לפחות צבא חובה), הינה תוצר של תפישות שהושרשו ומושרשות לגבי רמת הסכנה להמשך קיומה של המדינה, המשך הכיבוש, הצבא כחלק מהותי בגיבושה של חברת "כור היתוך" ...
ניתן , לדעתי, לזהות במציאות פנים רבות שמודבקות לה, מתוך שמרנות, פחד, מניעים פוליטיים, אינטרסים לאומיים מערכתיים.
לטעמי, זה דומה למציאות בה רוב הפרטים בחברה, כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל, נאחזים במוסדות החינוך כאילו היו אלו המציאה הכי טובה בשוק...
בעוד שכולנו יודעים את האמת המרה.
בהסתכלות לאחור, יש לארועים צבאיים פרשנויות שונות, לעיתים פחות הירואיות ממה שרצו אלו שהיה להם אינטרס מובהק לשמר את דינמיקת הקרב כדגל קיומנו.
חלק מערכי הציונות והאזרחות שלנו כולל התגייסות למען המדינה
מהי "ציונות"? מה הם "ערכי הציונות"? מי הם "שלנו" ? מהי "התגייסות למען המדינה"?
מהי טובת המדינה? מי זו המדינה? ובעיקר - מהי משמעותה של אזרחות ?
זה פתאום גורם לאוטומט להפסיק להיות אוטומט
פעם לא שאלתי את השאלות הללו,
המישפט חלק מערכי הציונות והאזרחות שלנו כולל התגייסות למען המדינה היה חלק ממערכת כללים טבועה בי ובכל מי שסבב אותי.
אני חושבת שהפירוק של מה שאנחנו לומדים להיות נאמנים לו, לגורמים, הפיכתו ובדיקתו מחדש, על מושגיו ומערכת האמונות כולה,
הינה זכות וחובה שלנו, לפחות כמו חובת השירות בצבא.

_כל ארבעת הסבים והסבתות שלי התגייסו, עוד לפני שהיה צבא. וגם אחרי.
וכמובן כל הדורות אחריהם, ולא רק במשפחה שלי אלא גם במשפחה של בעלי_

השימוש שלך במילים "כל " , " וכמובן " , "ולא רק" , " אלא גם "....
מבטאות כמה כח יש לגוף הזה, לצבא. הוא מאחד ומקשר ומגשר (רק לא מפשר...)
וכמעט נדמה שאי אפשר בלעדיו...
או שמא, הוא לא יכול היה בלעדינו...?!
"אדוני המלחמה", הגנרלים הרבים שנמצאים כאן בינינו, אם במערכת הצבאית, ואם באזרחית - יש להם אינטרס להמשיך ולקיים את המערכת הצבאית ולהנחילה לדור הבא. זה אינו רק תפקיד, זו תרבות שלמה, הכוללת מעמד חברתי, ראיית עולם הכוללת רעיונות כמו כח כדרך חיים ...
כך למדנו שהסבים שלנו, ושאר המשפחה, והשכנים, והחברים, וכולם, כולם חיילים.
כך גם כולם הולכים לכיתה א', זה מבוסס בערך על אותו היגיון (כי אם לא - יכולים היו להפוך את הצבא לכזה שאינו חובה, אבל הוא מייצג משהו הרבה יותר עמוק מגוף שמטרתו פרקטית - מהגנה, כמו שבית הספר, מטרתו ללמד... או פשוט לשמור אותנו בתלם אחיד )
אבל בלי שיתוף הפעולה של הפרטים בחברה, לא יכולים היו, לא מערכת החינוך ולא הצבא, להמשיך ולשטות בנו.

אוף. לא רציתי להכנס פה לדיון על צבא, ובכ"ז - עדי -
נגיד שמחר מפרקים את הצבא (הלואי!). מה יהיה פה? כמה אנשים ימותו כי הצבא כבר לא חוצץ בינינו ובין חומר נפץ בסביבה?
אני מסכימה שיכלה להיות (באלפי השנים האחרונות) התנהלות שונה שהיתה מביאה לאי צורך בצבא. אבל אנחנו נמצאים עכשיו באמצע מהומה (גם אם נקח ללא שום הסתיגות את דעתך שאנחנו יצרנו אותה). מה את מציעה?

כך גם כולם הולכים לכיתה א', זה מבוסס בערך על אותו היגיון (כי אם לא - יכולים היו להפוך את הצבא לכזה שאינו חובה, אבל הוא מייצג משהו הרבה יותר עמוק מגוף שמטרתו פרקטית - מהגנה, כמו שבית הספר, מטרתו ללמד... או פשוט לשמור אותנו בתלם אחיד ) אם ילד בחנוך הביתי נחשף לתכנים דומים לאלו של מערכת החנוך: סיפורים עממיים, הסטוריה, ספורי התורה ועוד הוא באיזשהו מקום עובר את ה'מכבש' הישראלי. אם את מבקשת 'לצור אדם חדש', תאלצי לכתוב לו את הספורים וההסטוריה מחדש, ואני מניחה שלא לזה התכוונת. נכון שהוא ייחשף בבית בצורה שונה לדברים, ובמידה רבה יותר מיוזמתו - אבל גם ילדי בית הספר לא 'משאירים בבית' את הרגש והשכל שלהם ושואלים שאלות. למרות ספרי למוד שנויים במחלוקת, הם שומעים גם ויכוחים בסלון של ההורים או קוראים עתונים לפעמים גם ספרים. הראיה לכך - את וכל שאר המשתתפים באתר או בחנוך הביתי כהורים.

לבית הספר יש כנראה מטרות סמויות, כמו שכתבת, אבל לבני אדם, גם לצעירים שבהם, יש בקורתיות ויכולת לחיות עם סתירות ומסרים מורכבים. ילד לומד לא רק את מה שרוצים ללמד אותו, הוא קולט גם את הצביעות, הבלבול, העליבות והיומרה. בית ספר מייצר יותר התנגדויות מאשר קונפורמיות. אני מבינה הורים שלא רוצים להיות שותפים למקום כזה, אבל מכאן ועד למחשבה שרק אם נמנע ממנו את זה הוא יפתח מחשבה עצמאית - יש בזה זלזול ביכולות של ילדים.

חוזרת על שאלתי: האם הצבא, כיום, מיותר?

חוזרת על שאלתי: האם הצבא, כיום, מיותר?
מה אתך, זו אני שחזרתי על שאלתך, קודם (-;

חוזרת על שאלתי: האם הצבא, כיום, מיותר?

צבא, למדינה ריבונית בעידן המודרני (והפוסט מודרני, כפי שהאיחוד האירופאי לומד על בשרו), הוא אף פעם לא מיותר.
אבל איזה צבא? לא גדול וטיפש. קטן ו"חכם".
כזה שמסוגל לתת מענה מהיר ומכריע למגוון איומים. כזה שעושה שימוש מושכל בטכנולוגיה (אך לא סומך עליה שתהיה ה"שכל" שלו במקום שכל ישר), כזה שמייצג את ערכי המדינה ופועל לרוחם, וכמובן על פי צרכי הדרג המדיני, ולא להיפך (אגב, זה לא חייב להיות צבא מקצועני קטן, אם כי יש לכך הרבה יתרונות).
לכן השאלה היא: האם צה"ל כיום הוא צבא כזה?
אם נשים בצד את השאלות המוסריות של הכיבוש, צה"ל בדרך לשם. שינוי במבנה, חידוש תפיסת ההפעלה (שניהם כבר בתהליכים) ותהליכי חשיבה חדשים הופכים אותו לצבא קטן ו"חכם".
אבל מה יעזור לנו לשים בצד את העניין המוסרי? כל עוד יש כיבוש צה"ל לא רק משקף את אותם ערכים מעוותים של המדינה לה הוא שייך, הוא גם מהווה מאיץ-התבהמות בפני עצמו, בתחומים רבים (החל מהיחס לאויב וכלה ביחס לנשים).
אז לא, הצבא בהחלט לא מיותר.
או אולי התכוונת לצבא ככלי חברתי , כפי שתמיד היה בישראל? כאן יש שיקולים אחרים לגמרי וגם התשובה הרבה יותר מורכבת. הרי ברור שעל מנת לספק הגנה לא צריך לגייס את כולם (זה ברור כבר היום, מתוך כל מחזור לא מתגייסים בין 30 ל40 אחוזים ממועמדי הגיוס, ואולי אפילו יותר, אין נתונים רשמיים). השאר מתגייסים גם, בין השאר, על מנת לעבור סוג של אינטגרציה חברתית ולחזק את זיקתם למדינה.
אז אולי צריך לחדד את השאלה שלך - האם הצבא נחוץ עדיין למדינה ככלי אינטגרטיבי המחזק את הזיקה או הזהות הרצויות?

השאלה שלי היא בכוונה על השורה התחתונה.
כי אם הצבא נחוץ, צריך גם לשרת בו.
נכון, זה לרוב "לא נחמד" וגם מסוכן. צריך "להרוג ולהיהרג" (פוטנציאלית). - זו בדיוק הסיבה, שאני לא יכולה להגיד - "שאחרים יעשו את זה". מה - לאחרים זה פחות כואב? בגלל זה החובה חלה על כולם. כי אין דם אדום יותר.
יש בעיות בצבא - ספציפית וכקונספט. זה לא משנה את השורה התחתונה.

בגלל זה החובה חלה על כולם

אבל היא לא באמת חלה על כולם. אי אפשר לראות את השאלה הזאת רק בשחור-לבן של "השורה התחתונה". כאמור, רבים לא מתגייסים, והסיבה היא שצה"ל לא צריך אותם. צה"ל ושיקוליו, לא אף אחד אחר. אז אם אין בהם צורך, אבל הצבא עדיין נחוץ, מתקבל מצב שהגישה של שחור-לבן פשוט לא רלוונטית לגביו.
לדעתי אין מנוס מלהפוך את צה"ל לסוג של צבא מקצועי (כולל הכשרה צבאית בסיסית לכולם).

נגיד שמחר מפרקים את הצבא (הלואי!). מה יהיה פה?

אף אחד לא יודע. אפשר רק לשער.
אבל, אסור לשכוח שאמצעי לא רק משרת את המטרה אלא גם מייצר אותה מדי רגע ברגע. ובמקרה הזה, אין לי ספק שעצם קיומו של הצבא מייצר גם את הנחיצות שלו.
אני לא מתיימרת לקבל החלטות בסדר גודל לאומי, זה לא תפקידי.
אבל אני מרגישה שזה כן מתפקידי לקעקע אי אילו גישות רווחות, כאלה שלא משרתות את האדם באשר הוא אלא, את "החברה" ואת "המדינה". והתפקיד של אלו חשוב לא פחות מאשר תפקידם של ההולכים בתלם - והפוך כמובן.

ג'ון סטיינבק בספרו קדמת עדן כותב:
"תחילה יפשיטו מעליך את בגדיך, אך לא יסתפקו בכך. יסירו ממך את כבודך - ישללו ממת את מה שנראה בעיניך כזכותך הטבעית לחיות כטוב בעיניך. יאלצו אותך לחיות ולאכול ולישון ולחרבן בקרבת אנשים אחרים. וכאשר ישובו וילבישו אותך, אתה בעצמך לא תדע להבחין בינך ובין אחרים.....
וכעבור זמן מה לא תחלוף בראשך שום מחשבה שתהיה שונה ממחשבותיהם של אחרים....."

אפשר לקרוא את התאור הזה של הצבא כמניפסט של אינדיבידואליות קיצונית - כזאת הרווחת באמריקה.
אבל אם נתבונן לרגע במצב - שאנחנו מכירים כל כך טוב מהמציאות שלנו - נגלה שברגע שמפשיטים את האדם היחיד מעצמיותו, באותו הרגע ממש מפשיטים את כל הסובבים אותו מעצמיותם, ומכאן קצרה הדרך לאיבוד האנושיות של החיילים עצמם (שזה אנחנו בעצמינו) ושל אלה שעומדים מולם.

לכן,
מקובלת עלי לגמרי התחושה שאדם לא יכול לחיות רק למען עצמו, כי הרי אין "אני" ללא "אתה" - זה בדיוק העניין - אין גם "אתה" ללא "אני". אבל הדרכים לעשות ולתרום הן רבות מספור ואינן צריכות להיעשות דווקא במסגרת הצבאית.

כי אם הצבא נחוץ, צריך גם לשרת בו.
אף תשובה היא לא נכונה לכולם. אף דרך לא מתאימה לכולם.
מי שמאמין שהוא צריך לשרת בצבא, מה זה משנה אם אחרים משרתים בו גם?
ועל אלה שעושים חשבונות של צדק - למדו אותנו (המדינה בכבודה ובעצמה) "אל תהיה צודק, תהיה חכם".

מי שמאמין שהוא צריך לשרת בצבא, מה זה משנה אם אחרים משרתים בו גם?

זה נכון גם לגבי לשטוף כלים. כך לפחות חושב בעלי.

הייתי רוצה לשנות את כיוון הדיון. נראה לי פחות מעניין לדבר על העניין העקרוני, ביחוד משום שכאן כמעט אף אחד לא יכול לחדש דבר לאחרים. אותי מעניינת יותר השאלה האישית - האם תרצו כהורים שילדיכם ילכו לצבא?

בשמת כתבה שהיתה מציעה לילדיה להתנדב (וגם גילה , לפניה). אני מקבל את זה כעמדה עקרונית, אבל האם באמת הייתן עושות את זה? (כאשר יש דרכים אחרות לתרום למדינה, פחות מסוכנות ומזיקות, והרבה יותר משמעותיות מבחינת התרומה של היחיד).

אני יודע שלהורים (ביחוד לאמא שלי) שלי, שהשירות שצבאי בהחלט מתישב עם מערכת הערכים שלהם, היה מאד קשה עם כך שאני ואחי שירתנו שירות קרבי. בסדיר לא הייתי ממש מודע לזה, אבל עכשיו זה מאד ברור לי. המחשבה שהבן שלי ישרת בצבא קשה לי, ואני חושב שאשמח אם הוא יבחר להמיר את השירות הצבאי בדרך אחרת.

אני מאמין שלמדינה יש צורך אמיתי בצבא, ושהההקרבה שדורש השירות הצבאי מהחיילים וממשפחותיהם גדולה יותר מכל הקרבה אחרת (ואני לא מתכוון רק לסיכון החיים). השאלה שהייתי שמח אם יתיחסו אליה היא: האם אתם אישית (לא כאזרחים, אלא כהורים) מוכנים להקרבה הזאת?

האם אתם אישית (לא כאזרחים, אלא כהורים) מוכנים להקרבה הזאת?

גיא,
אני לא חושבת שזו שאלה של ההורים. זאת כבר שאלה שלהם - של הילדים. עוד הרבה לפני כן הם כבר מקבלים החלטות חשובות ומשמעותיות לחייהם.

בשמת כתבה שהיתה מציעה לילדיה להתנדב (וגם גילה , לפניה).
לא. כתבתי שהייתי מציעה להם להתנדב באופן אחר.

האם אתם אישית (לא כאזרחים, אלא כהורים) מוכנים להקרבה הזאת?
מוכנה? כן. רוצה? מאוד לא.

אני ממש לא רוצה. וגם לא מוכנה.
אבל בן כן רוצה ללכת לצבא.
וכמה שאני לא אוהבת את זה, כנראה שזה יקרה.
ממש כמו שאורנה אומרת - ההחלטה היא שלו, לא שלי. שלי הוא הקושי.
והיום - לדעתי, כל מה שנותר לי הוא לתמוך בו בכל החלטה ובכל אופן שיחליט לחיות את חייו. גם אם זה אומר ללכת לצבא.
אולי יש בזה גם משהו מֵהַ - לסמוך על עצמי.
הרי לימדתי אותו כל מה שידעתי על אהבת האדם, והאדמה. עכשיו הדברים הם שלו לבחור מתוכם במה הוא מאמין ואיך הוא בוחר לפעול.

בתקווה שמישהו, חוץ ממני, יבין משהו ממה שכתבתי בטח שהבנתי אותך.

רגע, לפני שאני ממשיכה יש לי וידוי. לא הייתי בצבא. אז כמובן שכל מה שאני יודעת על הצבא הוא מהאנשים הקרובים אלי. כולם כמעט קרביים. כלומר כאלה שלחלוטין שרתו ביחידות שיש בה היררכיה שמשמעותה שיש מפקד ופקוד, נותן פקודה וממלאה, פחד, עונשים, טרטורים, ביטול האישיות על מיוחדותה ומרכיביה היחודיים, יצירת תרבות המבוססת על מיתוסים, ססמאות, הפחדות, דמוניזציה של האחר... ואלה שאני מכירה שהיו ביחדיות אחרות שאין בהן כמעט את הסממנים שתארתי (או יותר נכון עדי תארה) נהנו מאוד מתקופה של 3 שנים לפחות, יצאו עם מטען חיובי ולא מצטערים על דקה שהם שרתו. אגב, גם הקרביים לא מצטערים. (חוץ מאחד האחים שלי שנלחם כהוגן להגיע ליחידה קרבית וויתר על תקופה ששרת והתחיל הכל מהתחלה).

מי שמאמין שהוא צריך לשרת בצבא, מה זה משנה אם אחרים משרתים בו גם? נכון. ממש לא איכפת לי מי עושה ומי לא. (כן איכפת לי שיש להם את אותן זכויות של אלו שעושים).

_אז מה הסיכויים שכשילדי יגיעו לגיל 18 כבר לא יהיה צורך בצה"ל?
אפסיים._ ובכל זאת אין הורים שלא חושבים על זה.

נמצא הצבא נחוץ בהחלט. על כל מרכיביו, הן אלו הקרביים, או אלה המקצועיים או כל תפקיד ותפקיד.
אלא, שעל פני חוק גיוס חובה, ניתן להשען על המספר הגדול של האנשים שילכו לצבא מרצונם, כמקצוע או כעבודה לכל דבר.

אותה תפישה המחייבת כל בחור ובחורה להעניק מעצמם למדינה באופן הפחות יעיל רק על מנת לחסוך את משכורות הצבא הסדיר איננ יכולה להיות מקובלת עוד.

מדינת ישראל נדרשת לצבא חזק ולאמצעי התרעה ברורים. עם זאת, חוסנה של מדינת ישראל הוא באחוות האדם שבה.

שאלת השאלות מבחינת הקרבת הבנים איננה מתחילה רק בצבא. אנו מקריבים את הילדים האלה, את נפשם ואת רגשותיהם יום יום בתוך הרצף הבלתי פוסק של כפיה כזו ואחרת.
כאשר הם מגיעים לצבא הם כבר למודי כפיה, אז, אותה הפשטה של האישיות נעשית ללא כאב, שכן אותה אישיות איננה מי שהאדם שבפנים הוא, אלא מצגת שקרית של מערכות כפיה עוקבות שמקבלות תוקף מהורי הילד עצמם, בדרך כלל - לא במודע.

מכאן שאנחנו מקריבים קורבנות אדם על מזבח האמונה שלנו במלחמה.
מתוך אמונתנו הגדולה במלחמה כדרך ליישוב הדעת, אנחנו מייצרים על עצמנו ואל עצמנו מלחמות אישיות, צבאיות, מדיניות.

יש אנשים שאינם יעילים בעבור הצבא. את אלה מבקשים שיתרמו דרך שירות לאומי או כל התנדבות אחרת.

ויש, שאינם מוכנים להקריב קורבן בשום פנים ואופן. אלה תורמים למדינה ולקהילה ולעולם כולו - מעצם היותם מי שהם - יהיו אשר יהיו - הגדרה זו מקיפה את כל האדם באשר הוא.

בכל מקרה בחירת האדם לשרת או לא לשרת בצבא נדרשת להיות אישית, נמצאת כבר היום אישית ותהיה יותר ויותר אישית. בלי כל חשיבות אם האדם בא מתוך החינוך הביתי או לאו.

והמדינה, במידה ומעונינת בחיילים, שתשלם. ואם המדינה מעונינת בחיילים טובים, שתדחה את הגיוס לגיל עשרים ואחת או אף למעלה מזה.

אין על מדינת ישראל סכנה קיומית שמצדיקה את חוק גיוס חובה מלבד הסכנה של הכפיה המובנת מאליה כשהיא תחת החוק. זו הסכנה האמיתית, לא צבאות ערב.

והכלי לפתרון הסכנה הזה נמצא בשלום פנימי, כזה שמפרק את הצבאות הפרטיים שלנו.

שלום.

ואלה שאני מכירה שהיו ביחדיות אחרות שאין בהן כמעט את הסממנים שתארתי (או יותר נכון עדי תארה) נהנו מאוד מתקופה של 3 שנים לפחות, יצאו עם מטען חיובי ולא מצטערים על דקה שהם שרתו. אגב, גם הקרביים לא מצטערים

תמר, אני מאוד שמחה עבורם שהם לא מצטערים. אפילו לא על דקה.
כי להצטער על 3 שנים, כ"כ אינטנסיביות, קשות, משמעותיות (במה שכן עושים בהן ובמה שלא...), בעלות מיטען חברי (הישראליות בתפארתה : הכרתי אותו בצבא... ), התקופה הראשונה מחוץ לבית, לילה ראשון בלי אמא /אבא...
מה שאני מנסה לומר הוא, שזה שאינם מצטערים, זו אינה הוכחה (לטעמי) לכך שה היררכיה שמשמעותה שיש מפקד ופקוד, נותן פקודה וממלאה, פחד, עונשים, טרטורים, ביטול האישיות על מיוחדותה ומרכיביה היחודיים, יצירת תרבות המבוססת על מיתוסים, ססמאות, הפחדות, דמוניזציה של האחר...
נעמו להם, או היו חלק מאתגר ובונה של אישיותם, או נכונים למישהו - להם ולחברה.
קשה מאוד לקחת צעד אחורה, ולא לטול חלק בכל מה שהינו נורמה חברתית , כמו החינוך על מוסדותיו הנורמטיביים, כמו השירות בצבא (כמו גם הנישואים והקמת משפחה, ולקיחת חלק בעבודה יצרנית מקובלת...)
ומאחורי כל אלו, יש, מעבר לדינמיקה אישית וחברתית כזו או אחרת, יש מימסד.
כוחו של המימסד, הוא בדיכוי יצריו ויצירתו של הפרט, ושימוש בו לצרכים מסויימים, לצרכיו שלו.
אף אחד לא שואל כל פרט ופרט, מהיום בו הוא נולד, האם ברצונו ללכת ולשרת בצבא, כשיגדל מעט...
לא. להיפך. כל אחד ואחד מאיתנו יודע, שבהיותו חלק מהחברה, הוא יילך לגן, לבית הספר, לצבא, ללמוד, לעבוד...
אני מדברת בכוונה בהכללה גורפת, כי נדמה לי שהיא נכונה בסה"כ למציאות שלנו, וחוץ מזה היא משרתת את הדיון (עדי מתאמנת בלהיות מימסד

)
ההתכווננות לכך, משמעותה שאנחנו ניזונים , פיזית ונפשית, מקטטר שמחובר אלינו 24 שעות ביממה ומשפיע על התהוותנו למישהו שמכיל את המידע, הגלוי והניסתר, המגמתי והביקורתי, ביחס לשירות הצבאי.
כשאני הייתי ילדה ונוער...לא היו במחוזותינו מראות כמו נערי עירוני א' הכובלים עצמם לשערי התיכון ומוחים כנגד כניסת קצינים לתכנית הלימודים...
גם היום, מסרים מסוג זה הינם מעטים יחסית, אבל התמונה בהחלט יותר מעודדת . המציאות האומללה יצרה מאליה תגובות חושבות ומורדות בהיות הצבא וההתגיסות לשורותיו מסר נורמטיבי , כזה שלהתנגד לו, נחשב לכמעט פשע,חוצפה, הזנחת החברה ...הפקרת המדינה ממש.
המשמעויות של להיות יצירתי ויצרן בדרכים שונות, אחרות, אינן רלוונטיות עבור מי שרוצה שהכל ייעשה לפס ייצור המוני ונטול הירהור, עירעור וקריאת תיגר.
הן נהיות רלוונטיות כשיחיד או קבוצה נאבקים עליהן, לעיתים לאורך תק' ארוכה מאוד ובמחיר כבד.
למה?
למה נק' המוצא צריכה להיות שאין בחירה, ואין פלורליזם תרבותי ואנושי שבא לידי ביטוי באופציות שונות למימוש אישי?
לא בגלל שאנחנו בסכנה קיומית. עובדה - אחוז גדול משתחרר כך או אחרת משירות החובה. ניתן לומר שהמימסד עצמו מעדיף לשחרר בדרכים "אפורות", גם על מנת להקשות שחרור זה, וגם על מנת להמשיך ולשמר את תדמית המתגייס "הבסדר" והלא מתגייס "הלא בסדר".
הרצון שלא לשחרר , לפרק ולאוורר מעט את התפישה השמרנית של גיוס חובה, קיימת מתוך רצון לשמר את המערכת הגנרלית הזו.
אז להיות מוזן ממנה מיום היוולדך, להתגייס ולשרתה, ולאחר מכן להצטער?
מה, בתקופת השירות ניתנים הכלים להצטער עליו?
(מישהו יודע אם מחלקים דף משוב בתום תק' השירות?

)

אני מאמצת את כל כולי, חושי ותחושותי, ומגלה שצפריר יודע, פשוט יודע, לבטא את מחשבותי בכזו פשטות (תודה) :
כאשר הם מגיעים לצבא הם כבר למודי כפיה, אז, אותה הפשטה של האישיות נעשית ללא כאב, שכן אותה אישיות איננה מי שהאדם שבפנים הוא, אלא מצגת שקרית של מערכות כפיה עוקבות שמקבלות תוקף מהורי הילד עצמם, בדרך כלל - לא במודע
תמר, לזה התכוונתי, אם לא הובנתי.

זו לא ממש חוכמה מצידי להגיב עכשיו, כשבני עדיין פעוט, אבל בכל זאת: אין הרבה דברים שיגרמו לי (ולאמו) תחושת כישלון כמו אם הילד שלנו יבחר ללכת לצבא ולשרת שירות קרבי.
אין בין הדבר הזה לבין תרומה לחברה כלום. שום קשר.
אני לא מצפה מאותו פעוט להרבה מלבד אושר ואינשאללה - יחס ביקורתי. חייל אסור לו להיות לא כזה ולא כזה.
אם מישהו מחפש תרומה לחברה אז שישתול עצים בצידי הדרכים. ולגבי נחיצות הצבא בישראל, דעתי היא שכמה שפחות אנשים ילכו לשם ככה קובעי המדיניות יהיה להם פחות פיונים להזיז ויותר לחץ בטוסיק לקדם יוזמות סעדיות למיניהן (ואפשר למנות יוזמות שכאלה הרבה)

מי שרוצה להתגיס לצבא- יתגיס בדרך זו או אחרת.
להבדיל אם נכים 100% הולכים לצבא,
כי החליטו שהם רוצים ונלחמו על זכותם.
אם בחורות החליטו שהם רוצות להיות טיסות
ונלחמו על זכותם
אני מאמינה שאם בוגרי החינוך הביתי ירצו גם הם יצליחו להתגיס לצבא.
לא בוחנת צעירה המוגבלת בנירת תקבע זאת.
יש ועדות ויש התנדבות לצבא ( לא שרות לאומי)
ויש עוד אפשרויות
כך שגם אם הצבא לא מכיר בחינוך ביתי ונער/ה רוצים לשרת בצבא יש ביכולתם ל עשות זאת.
כאם בחינוך הביתי שבעצמה לא היתה בצבא וזה היה חריג לתקופתי
( לא הייתי כי אני לא מסוגל להיות במסגרת ועשיתי שרות לאומי חילוני)
ילדי הצעירים אומרים שאינם רוצים לשרת בצבא (-: כנראה אוירה סביבתית
אך המסר הוא שצריך גם לתת ויש דרכים נוספות פרט לצבא.
חברה כמו גוני שפרון שעושים שנתיים שרות לאומי חילוני ( עמות שלומית) בעתיד המדינה מתיחסת אילהם כמסימי שרות צבאי .
כך שהעץ הנקרא צבא- לא גבוהה כל כך מכל בחינה שנסתכל עליו.

_האם אתם אישית (לא כאזרחים, אלא כהורים) מוכנים להקרבה הזאת?

גיא,
אני לא חושבת שזו שאלה של ההורים. זאת כבר שאלה שלהם - של הילדים. עוד הרבה לפני כן הם כבר מקבלים החלטות חשובות ומשמעותיות לחייהם._

כן, כמובן. כתבתי את הדברים כשבני נרדם על ברכי. אם במקום להתרכז בו בעוד 16 שנה, הייתי חושב על עצמי לפני 14 שנה, הייתי מנסח את הדברים אחרת. משונה שעל ציר הזמן אני עדיין יותר קרוב לגיל הגיוס ממנו.

אגב, גם הקרביים לא מצטערים.
אני משרת בחיל קרבי, ולא מצטער על הבחירה שלי. אני חושב שכח צבאי חיוני לקיום המדינה, ולא הייתי רוצה לחיות על חשבון מישהו אחר שיעשה זאת. בכל זאת, אני מאד מקווה שבני לא יצטרך לשאת נשק, ולעבור את מה שאני עברתי. אם הוא ישרת ביחידה עורפית - אני מניח שזה הרבה פחות יפריע לי.

כאשר הם מגיעים לצבא הם כבר למודי כפיה, אז, אותה הפשטה של האישיות נעשית ללא כאב, שכן אותה אישיות איננה מי שהאדם שבפנים הוא, אלא מצגת שקרית של מערכות כפיה עוקבות שמקבלות תוקף מהורי הילד עצמם, בדרך כלל - לא במודע
בדרך כלל זה מדויק. אבל לא כולם מגיעים לצבא למודי כפיה ברמה כזו. ואז זה יכול לכאוב. מאד.

<היום שמתי לב שמעט החברים שנשארו לי מימי הצבא הם בדיוק האנשים האלו.>

כשאני הייתי ילדה ונוער...לא היו במחוזותינו מראות כמו נערי עירוני א' הכובלים עצמם לשערי התיכון ומוחים כנגד כניסת קצינים לתכנית הלימודים...

מי שמוכן להוסיף את שמו לעצומה שקוראת לבטול התכנית להצמדת סגן-אלוף לכל בי"ס, לחזוק ה'ערכים' של הנוער מוזמן לכתוב לי בדף הבית. מותר גם להורים מהחנוך הביתי..
מארגני העצומה יזמו דיון בועדת הכנסת ונוצר שיתוף פעולה פורה בין אנשי חנוך, הורים ותלמידים נגד הבדיחה העצובה הזאת .

למיטב ידיעתי, שני הילדים הגדולים של משפחת שפרון לא גוייסו לצה"ל בגלל שאין להם מספיק שנות לימוד (פורמליות), ולפיכך נקבעה להם קב"א נמוכה

טוב , זו עוד דוגמא למדינה מאוד "מפותחת"....
כמה עצוב..-

זו לא ממש חוכמה מצידי להגיב עכשיו, כשבני עדיין פעוט, אבל בכל זאת: אין הרבה דברים שיגרמו לי (ולאמו) תחושת כישלון כמו אם הילד שלנו יבחר ללכת לצבא ולשרת שירות קרבי.
בני יוולד באפריל הקרוב וכבר בהומור השחור ביני ובין זוגי אנו מחייכים בעצב ואומרים יש לנו חייל בדרך .
הפחד הכי גדול שלנו שהמרד שלו יהיה התגיסות לצבא .( אני רוצה תשומת לב צבא ולא צה"ל שכן בעיני מזמן אין תפקיד הצבא בישראל הגנה ) .
אני מאחלת לעצמי שילדנו יגדל בחנוך ביתי או כזה שלא יציע בפניו את מזבח המדים והנשק . נכון שאפשר להגיד שילדים בגיל 18 הם קורבנות הממשל, אך ילדים בני 18 אם נשק מאבדים תמימותם במהירות מפחידה .

אני מאמינה בכל לבי כי יש להפריד את הצבא מהמדינה וזאת ע"י הפיכת הצבא לקטן שכיר ומקצועי , לא יכול להיות שמדינה שלמה מבססת את האני מאמין שלה, את קיומה את אחדותה על קיומו של מערך צבאי הרסני .
יש להוציא את המושגים הצבאים משפת יומנו , מבתי הספר מהממשל , המצב הנוכחי שבו לכל איש צבא יש לגיטמציה להיות בעל כוח חברתי במדינה הנו שיא האבסרוד בחברה מתוקנת .

הגיע הזמן שמדינת ישראל תהיה בעלת אופי אזרחי גרידא , ופרויקט כמו קצין לכל קטין יהיה בגדר בדיחה לא מצחיקה .

אני לא מצפה מאותו פעוט להרבה מלבד אושר ואינשאללה - יחס ביקורתי. חייל אסור לו להיות לא כזה ולא כזה.

אורי אני מאחלת לך ולילדך, שכאשר יגיע היום והוא יחליט החלטות הפוכות לגמרי למה שאתה מאמין בו, עדיין תוכל להיות מאחוריו ולתמוך בו.

להגיד "חייל אסור לו להיות", זה כמו להגיד:
"אסור לו ללמוד טבחות"
"אסור לו להתחתן עם (בן העדה/הדת/הצבע / התרבות/ההשכלה) שלא מתאים להורה.
"אסור לו" כל דבר שהוא.
מן הסתם כשילדינו גדלים הם נתונים להשפעות כאלה ואחרות, + מפתחים להם חשיבה עצמאית, ודעות כאלה או אחרות ("אסור לו להיות ימני קיצוני", "אסור לו לחזור בתשובה"),
ואם יש משהו שאני יכולה להבטיח לך, זה שחלק מהדעות האלה אתה לא תאהב. זה לא קשור אליך, וזה לא כישלון שלך. להיפך. גידלת ילד שלמד להחליט עבור עצמו גם אם הוא יודע שאתה לא תאהב את זה. זה אינו עניין של מה בכך.
יגיע היום, שלא יהיה זה בידך לאסור או להרשות.
אמור את דעתך, ודע - גם היום, לאפשר לו להחליט אחרת ממך, אם זה אפשרי.
באהבה.

טל טיבי, כאמור כל הדיון הזה מבחינתי הוא תאורטי ולא נוגע כרגע במציאות. אבל בכל זאת; מה שפעם היה עטוף באידיאולוגיה של ציונות ושמירה על 'הבית' הופרט או הופשט למערומיו - האמביציה האישית של חיילים. טקס התבגרות שבו כוח העמידה האישי (הפיזי, המנטלי, השיכרון של להבלע בהמון - להפוך לאין - לזרום עם כוח גדול) הוא לב העניין. ארגיש כישלון אישי אם אמבציה שחורה, דקדנטית שכזו תהיה לילד מילדי. כדי לתת תוקף לדברי אני ממליץ בחום לקחת את רכבת ישראל ביום ראשון בבוקר לכיוון מרכז ולהקשיב לשיחות החיילים (חברה אזרחית עלק, 20 אזרחים מול 150 חיילים). בכל אופן גם אם הוא יחליט להצטרף לישיבת כהנא חי בחברון לא אנתק איתו מגע

(אבל אבוא לבקר עם חולצות של קרופוטקין כדי לעשות לו פדיחות)

הוא לא אמר שלילד אסור להיות חייל, אלא שלחייל אסור להיות מאושר ובעל יחס ביקורתי.

<כרמית דווקא הצליחה לעשות את זה בצבא, אבל אולי כי היא לא היתה חייל קרבי>

שליחה על ידי טל* » 24 ינואר 2005, 10:06

בכל אופן גם אם הוא יחליט להצטרף לישיבת כהנא חי בחברון לא אנתק איתו מגע (אבל אבוא לבקר עם חולצות של קרופוטקין כדי לעשות לו פדיחות)

וגם

הילד שלי דווקא רוצה להיות בצבא - אבל בתיאטרון צה"ל! הבעיה שהוא לא בן של אפחד.... אז אם למישהו יש ויטמין P בתיאטרון צה"ל, שיגיד מהר, הזמן הולך ומתקרב והוא עוד ימצא את עצמו שיריונר, בלי להתכוון.....

שלחייל אסור להיות מאושר ובעל יחס ביקורתי.
הכרתי אנשים שהיו חיילים בעלי יחס ביקורתי, אבל לא מאושרים. הכרתי אנשים אחרים, שהיו חיילים מאושרים אך ללא יחס ביקורתי. שלושתם ביחד: גם חייל, גם מאושר וגם עם יחס ביקורתי - לא מכיר דבר כזה.

הכרתי אנשים שהיו חיילים בעלי יחס ביקורתי, אבל לא מאושרים. הכרתי אנשים אחרים, שהיו חיילים מאושרים אך ללא יחס ביקורתי. שלושתם ביחד: גם חייל, גם מאושר וגם עם יחס ביקורתי - לא מכיר דבר כזה.

זה נשמע כמו שאלה לפסיכומטרי... P-:

שליחה על ידי יעל* » 24 ינואר 2005, 12:01

גם חייל, גם מאושר וגם עם יחס ביקורתי - לא מכיר דבר כזה.
גמני לא.

ב"צבא האחר" (כמו שבעלי קורא למקום שהייתי בו) זה בהחלט היה אפשרי.
כמו שאמרתי - זה לא להיות חייל קרבי, וברור לי שיש הבדל גדול.
שירתתי (רוב זמני בצבא) ביחידה שבה היו מעט מאד גינוני צבא מהסוג המעצבן (כן היו מדים, למשל, אבל זה לא משהו שממש מפריע), ומכיוון שרוב החיילים היו אינטלגנטים וגם בקבע/קצינים (המקצוע דרש שירות קבע די ארוך) היחס היה בהתאם. בהחלט מקום נחמד, שדרש גם הפעלת ראש גדול, ובהחלט התייחסו למה שאמרתי בכבוד, גם אם זה לא תאם את דעת המפקד שלי, למשל.

צבא זה לצערי דוקא החלק הפחות משמח בחיים במדינה הזאת אבל ..אין שום מניעה ללכת לצבא ולהתקבל לצבא גם אם אתה לומדבבית הילד שלנו למד בבית וגם התקבל לצבא ועדיין זה לא אומר שאם אתה לומד בבית אז אינך מתאים למסגרת צבאית . ילדים שלומדים בבית ובאמת לומדים משהו אמורים גם ללמוד שהם ישויות עצמאיות ולוא דווקא קשורות לזרם שמחליט להן מה לעשות עם החיים . אם אתה מגדל אנשים להיות באמת אנשים חופשיים אז ..זכותם ללכת לצבא ולשרת את המולדת (דפוקה ככל שהיא ..היא עדיין מולדת וכמו אמא שמעצבנת ועדיין אמא , כך גם היא עודנה מולדת) אגב...
ילדים בני שמונה עשרה עדיין ילדים . ושליחתם לצבא שהוא צבא "חובה" זה מעשה אכזרי משהו ובכל זאת יש כאן מציאות די אומללה ועליה כבר אמרו הרומאים לפני יותר מאלפיים שנה "שלם לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים"
אין חיילים מאושרים אבל ישנם כאלה שממלאים את תפקידם באופן פרקטי ויודעים שמכל מצב אפשר ללמוד משהו על הקיום האנושי וחלק מהקיום האנושי זה לא תמיד לעשות רק מה שבראש שלך .יש רגעים שאפשר למלא פקודות .
זה נכון שהן יכולות להיות פקודות אכזריות , אז לך תמצא תפקיד של גו'בניק . אבל עדיין אפשר לתרום .
יש משהו בדרך האמצע . לא חייבים להיות קיצוניים .

לא חייבים להיות קיצוניים
זה לא ברור לי בכלל למה לא לרצות שהילד שלי יהיה בצבא נחשב קיצוני ?
נכון זה מאוד קל לשלוח את הדעות האחרות והלא מקובלות על הרוב אל הצדדים הסהרורים של החברה .
ואני יכולה לומר כי להיות חייל זה מאוד קיצוני בעיני , כן להלביש מדים על ילד בן 18 ולתת לו כלי רצח ביד זה מעשה קיצוני ובלתי נסלח .

ושליחתם לצבא שהוא צבא "חובה" זה מעשה אכזרי משהו ובכל זאת יש כאן מציאות די אומללה_
האם אנחנו בספרטה? עד מתי הלאומיות העוורת תשרת את רודפי הכוח והשררה ? עד מתי נמשיך להעלות את ילדינו על קורבן הלאומיות ?

אופס ...זה היה קיצוני ...

_זה נכון שהן יכולות להיות פקודות אכזריות , אז לך תמצא תפקיד של גו'בניק . אבל עדיין אפשר לתרום .
יש משהו בדרך האמצע . לא חייבים להיות קיצוניים_

באופן אישי
מכאן מובן שלהיות קיצוניים זה...להיות בתפקיד לא ג'ובניקי ולמלא פקודות אכזריות. תקרא/י שוב את מה שכתבת...

אופס ...זה היה קיצוני ...blink

כתשובה לשאלתך עדי יותם
אני מרגישה בסדר גמור עם זה שצה'ל לא יהיה מעוניין לגייס את ילדיי. אני כן אשמח אם ילדיי כן ירצו לתרום משהו לחברה בה הם חיים אך לא מתוך כפייה.

שליחה על ידי ג&ס* » 04 מאי 2011, 15:22

לאחר מספר שנים של חינוך ביתי של בן יחיד (גיל 13) מגיע הזמן שחושבים על הצבא. ככל שחולפות בי המחשבות לגבי שירות הצבא של בני אני מקבלת פיק בירכיים שגורמות לי להתקפי קושי נשימה. הקשיים שלי הם איך בני ישתלב בצבא כשהוא גדל כבן יחיד ללא אחים, עם מגע חברתי מועט ביותר עם החברה. אני שואלת את עצמי כיצד הוא יסתדר בצבא עם חיילים אגרסיבים, או מפקדים דפרים שמשרתים אף הם בצבא. אני מזועזעת לחשוב על כך. חשבתי לבקש פטור בשבילו אבל ההגיון אומר לי שלא יאשרו לי זאת. אני לא יודעת איך הוא ישתלב, אבל רק צופה צרות. חשבתי לעזוב את המדינה, וזו כנראה האופציה הטובה ביותר בשבילי. כן, אני לא חוששת לומר זאת, לא מטעמי חוסר אהבה לאנשים פה אבל בגלל חששות לבני בגלל האנשים שפה. אני שוקלת זאת בכובד ראש. אילו היה לי פתרון אחר הייתי מנסה אותו. לכן, הייתי רוצה לשאול אותכם: באיזה גיל מותר לעזוב את הארץ מבלי שתהיה לו מחויבות לשרת בצבא? באוגוסט ימלאו לו גיל 13. האם זה הפתרון היחידי? תודה

אני לא פטריוטית גדולה, אבל יש מיליון ואחת דרכים שלא לשרת צבא מלבד לעזוב את הארץ.

שליחה על ידי שירה* » 04 מאי 2011, 16:10

למיטב ידעתי הצבא לא שש לגייס ילדים שגדלו בחינוך ביתי.
יש עניין עם שנות הלימוד וכל מיני כאלה.
והם כנראה מבינים שזה לא ממש אנשים שמתאימים למסגרות. ולפעמים מעדיפים להימנע מבעיות.
הייתי מנסה לברר את זה מול הצבא.
חוץ מזה נראה לי שאת קצת מקדימה את המאוחר.
בהצלחה!

שליחה על ידי יעל_ש* » 04 מאי 2011, 16:16

מה אומר הנער?

ועוד כמה מילים....

מזל טוב. יש לך בן בן 13. בר מצווה. מבחינת היהדות החל מהשנה הוא אדם בוגר. מבחינתך, הוא תמיד יישאר הילד שלך.
ילד שאך טבעי שתרצי לגונן עליו מכל ה חיילים אגרסיבים, או מפקדים דפרים שבעולם.

אבל הילד הזה גדל, והחיים האלו הם החיים שלו. הוא זה שיקבל את ההחלטות בהם,
ואת זאת שמגדלת אותו ומחזקת את הכוחות שלו ואת היכולות שלו להתמודד עם סיטואיות שונות, שהוא לא ייתקל בהם רק בצה"ל, אלא בחיים בכלל...

אני ממליצה להתמקד בלמצוא כוחות ודרכי התמודדות לך ולו עם העולם ולאו דווקא לבחוק בהתרחקות.
כשהוא יתבגר מעט, קחי בחשבון שיש מסגרות שונות בהן ניתן להחשף לאוכלוסיות מגוונות וללמוד להנות מהשונות.
יכולה לומר לך שאני כבר כמה שנים מחברת נוער שלא נמצא במסגרות בית ספריות לקבוצות של ארגון אחרי "נוער מוביל שינוי":
"אחרי לשטח" (קבוצות טבע, סיירות וידיעת הארץ לגילאי 15-16)
ו"אחרי הכנה לצה"ל" (הכנה לצה"ל מנטלית וגופנית לגילאי 17-18 )
זה קצת כמו תנועת נוער, בעיני מאוד ערכי (אנו מאוד פטריוטית, מודה...), לא פוליטי. לא קפיטליסטי (150 ש"ח לשנה...כולל טיולים וכו')

היתרון של להתחבר למסגרות כאלו, הוא שהם מלווים באמצעות ארגון בוגרים שיש להם, במהלך הצבא ועד 5 שנים אחרי השחרור.
יש להם המון קשרים ובוגרים במקומות מפתח בצבא ולמי שבוגר שלהם יש למי לפנות ועם מי לדבר שקשה וגם כשלא.

העבודה שלך עם עצמך היא חלק נוסף של הסיפור, צה"ל הוא מקרה אחד, יהיו עוד. גיל ההתבגרות כולו עוד לפנייך...
זה הזמן לבדוק מה מרגיע אותך ואת המחשבות המטרידות. אשמח לקרוא אותך. בהצלחה.

שליחה על ידי ע_ע_ע* » 04 מאי 2011, 17:07

הטרול חזר

ג&ס הוא ניק מוכר באתר משנת 2007, המשמש זוג הורים אמיתיים מאוד בחינוך ביתי.
אני לא חושבת שהגיע לכאן טרול שמתחזה להם.

ג&ס הוא ניק מוכר באתר משנת 2007, המשמש זוג הורים אמיתיים מאוד בחינוך ביתי.
אכן.

אני לא חושבת שיש טעם להיות מודאגת מעכשיו לגבי נושאים אלה.
גם כי מי שלא רוצה יכול בקלות לקבל פטור משירות (בטח אם הוא מראה שאין לו 12 שנות לימוד),
גם כי אני חושבת שדווקא מי שגדל מחוץ למערכת יכול להיות בצבא וגם לראות איך כל הענין הזה הוא סוג של משחק.
אני מרגישה שזו לא סיבה מספיק טובה לעזוב את הארץ.
אם יש לכם עוד סיבות - עשו זאת. אבל אם אתם כן רוצים לחיות בארץ, אפשר לפתור את ענין הצבא (אם יסתבר כבעיה) גם בלי לעזוב.

חוץ מזה, מי שעוזב את הארץ בגיל כזה (והרבה לפני), עדיין חייב בשירות צבאי.
למה שתבקשי בשבילו פטור? הוא לא יצליח לעשות את זה בעצמו, אם וכאשר יבחר בכך?

אני שואלת את עצמי כיצד הוא יסתדר בצבא עם חיילים אגרסיבים, או מפקדים דפרים שמשרתים אף הם
אני מזועזעת מההכללה שלך.
החיל האגרסבי והמפקד הדפר הם בנים של ואת מכפישה אותם
כמי שבכורה היה בצבא אני פגועה על כינויים אלה.
ולענין- על שרות לאומי אזרחי חשבת?
יש היום פתרון לכל נער שרוצה לתת
בצבא בנים יחידים רבים, ולא מעט חילים עם קשיים חברתיים
לברוח כרגע פרושו שעד גיל 35 בנך לא יוכל לחזור לארץ כי יצטרך לעשות טירונות
גם אני חרדה לבני, גם הןא בן 13 ואין לו כישורים חברתיים
לא כי הוא בחינוך ביתי אלא בגלל מי שהוא.
בעית הצבא אכן מעסיקה אותי אך אני לעומך
וסליחה על ההשואה לא משמיצה את האחר
אני מנסה לחשוב איך הקושי של בני יכול להיות יתרון.
ושרות לאומי אזרחי הוא הפתרון עמותת שולמית מציעה מגוון רחב מאוד של אפשרויות.

בתור חיילת בהווה הדף הזה מענין אותי מאוד.

נכתב
_כאשר הם מגיעים לצבא הם כבר למודי כפיה, אז, אותה הפשטה של האישיות נעשית ללא כאב, שכן אותה אישיות איננה מי שהאדם שבפנים הוא, אלא מצגת שקרית של מערכות כפיה עוקבות שמקבלות תוקף מהורי הילד עצמם, בדרך כלל - לא במודע
בדרך כלל זה מדויק. אבל לא כולם מגיעים לצבא למודי כפיה ברמה כזו. ואז זה יכול לכאוב. מאד._

ומה עם מצב אחר? אני לא הרגשתי שעם הבגדים הפשיטו את האישיות שלי. האישיות שלי לא תלויה בבגדים שלי, ואף אחד לא יכול להפשיט אותה. חייתי תחת כפייה של מסגרות כל חיי, ועל אפם ןחמתם פיתחתי אישיות ודעות משלי. שאני אסכים שאיזה מפקד יפשיט ממני את האישיות? לא יקום ולא יהיה!

מצד שני - הניסיונות יכולים להכאיב.

אבל האם זה באמת בלתי אפשרי להיות חיילת, ביקורתית, ומאושרת?

אני חיילת, וביקורתית. בהתחלה היה לי קצת קשה להיות מאושרת, אבל אני מאמינה שאושר לא אמור להיות תלוי בתנאים חיצוניים. אז לפעמים רע לי, אבל אני מאושרת.

האם לשרת בצבא זה קל? לא. ואני עוד משרתת באחד המקומות היותר מתקדמים.
אבל מה האלטרנטיבה?

עם כל כמה שלצבא יש את כללי ההיגיון שלו,יש מפגש בלתי אמצעי עם 'עם ישראל חי' -זו התמודדות חשובה בחיים.
אולי השיעור הכי חשוב הוא פרספקטיבה.
לא אושר.
יהיו לך הרבה שעות לחשוב על מה יעשה אותך שמחה ומאושרת.לי למשל היה סשין קבוע כשחיכיתי לכרטיסיות האוטובוס.מספיק זמן לחשוב על כל עינין שרוצים.
יהיה לך זמן לחשוב על הכל.
העיקר בצבא לדעתי זה להבין שהכי חשוב זה לחזור הביתה בשלום.זו המטרה שם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אילה, אבל מה יעשה אותך שמחה ומאושרת זה ממש ממש לא העניין. כי שמחה ואושר אלו שני דברים שונים לחלוטין, ואושר לא יכול להיות לוי בדבר. פשוט לא יכול.

אני מנסה להבין, איך זה שבאתר הזה, בו חוזרים וטוענים שהכל מתחיל מבפנים, שאושר תלוי בנכונות לאושר, פתאום טוענים שחייל לא יכול להיות ביקורתי ומאושר.

נימוקים אידיאולוגיים, לכאן או לכאן, מובנים לי.
אבל הנימוק של אושר?

הילדים של הורי באופן יהיו ביקורתיים, יהיו מאושרים, יהיו בטוחים בעצמם, תהיה להם אישיות יציבה, ששאלה הרבה שאלות מרתקות וחיפשה ומצאה את התשובות.
ויהיו להם הורים שמאמינים בהם. למה שהם לא יהיו מאושרים?

אישה במסע שתוהה כמה שילדי החינוך הביתי של באופן יתגייסו לצבא.

אני מסכימה איתך שמי שבוחר להיות מאושר או לפעול לפי צו ליבו(אישיות חזקה)-יעשה כך, גם במסגרת לא פשוטה כמו צבא.

אני לא יודעת איך ילדנו יתמודדו עם הפקודות והקשיים.
מה שאני מנסה להדגיש פה זה שיתכן שירות צבאי שבו הרגשת האושר מקבלת ציביון שונה מאוד ממה שבחיי האזרחות והילדות אנחנו מכירים.
אולי חייל יכול להרגיש בטוח או השתיכות או מה שנקרא 'מורעל' לכיתה שלו וזה יתן לו מוטיבציה ויביא אותו לרמת תפקוד גבוהה וכמובן הערכה עצמית גבוהה.

אבל בצבא יש הרבה אתגרים בעיקר במצבים שבהם הקושי הוא פיסי קיצוני ,הסביבה האנושית מתנכרת ודווקא אז מופיע איזה בילבול מוסרי .

אפשר לעודד את הנוער לשפר את הכושר הגופני,לדון איתם בכל מני מצבים שהיו לחילים בהיסטוריה ,לחזור ולשנן את מקורות התמיכה שאליהם יוכלו לפנות.אבל לא להיות מופתע כשהם יגידו שהם שבוזים,שהם לא ממש מאושרים .

מה עניין שמיטה להר סיני?

אני מדברת על אושר שלא תלוי בדבר. אושר שלא תלוי בדבר.

שביזות לא סותרת אושר.

אושר זה לא השכבה העליונה של הרגשות. המילה המתארת תחושב טובה כזו היא שמחה. אושר או דיכאון הן מילים שמתארות רגש עמוק יותר. אני מבינה את זה כך - מותירים אדם לבדו לזמן מה, נותנים לו זמם להתנקות מהרגשות קצרי המועד יותר, אם הוא כועס עכשיו על העלאת המיסים או שמח על העלאה במשכורת.
למשל, היה מחקר שמראה שזכייה בלוטו או פגיעה בהכנסה לא משפיעים על האושר. האדם יהיה עצוב או שמח פרק זמן מסויים, אבל אחרי כן מצב האושר שהיה מקודם, או היעדרו, יחזור.

אותו אדם שהשארנו לבדו, מספיק זמן כדי שהרגש קצר המועד שהוא הרגיש יתפוגג - מה הוא מרגיש? הוא שמח? הוא עצוב? הוא רוצה לחיות? הוא שמח מחייו?

אישה במסע, שהבינה שאנחנו לא מדברות על אותו הדבר.