מאת: שני פביאן
מתוך באופן 56 שהופיע בחודש ינואר 2005
דף עלון
למען ההגינות אפתח ואומר שאינני מורה, אינני מדענית ואינני אם; ולאחר שסיימתי את לימודי התואר הראשון בפיזיקה ידעתי בבירור שאני גם לא פיזיקאית.
מאחר שלא היה בפני כיוון אחר שגם רציתי וגם העזתי ללכת בו, בחרתי לספק את פחדי הכלכליים ומצאתי עבודה כפיזיקאית בחברה גדולה ומכובדת. משנשתתקו הפחדים, דרשה הנפש לבוא על סיפוקה. לאחר שנה בעבודה, קיבלתי אישור מהמנהל שלי לקחת קורסים במחלקה להוראת המדעים במכון וייצמן. הגעתי לשם בשליחות מטעם עצמי כדי לקדם את נושא השיוויון המגדרי בכיתות המדעים. הייתי משוכנעת שנושא זה חשוב לי ושאעסוק בו בלהט שנים רבות. ההתחלה היתה מבטיחה. נהניתי מאוד בשיעורים.
גיליתי שהוראת מדעים איננה דבר של מה בכך. קראתי מחקרים שהראו שככל שמלמדים תלמידים נושאים מסויימים במתמטיקה ופיזיקה, רבים מהם פשוט לא מבינים במה מדובר. מחקר שנערך בקרב תלמידי פיזיקה בקולג' בארצות הברית הראה שהם כלל לא הפנימו חוקים בסיסיים ביותר של מכניקה ניוטונית (נושא שנלמד כבר בתיכון ושוב בקולג'). מכניקה ניוטונית נחשבת לראשיתה של הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותה היום. כאשר הם נשאלו שאלות לגבי זריקת כדור למשל, הם לא השתמשו בידע הפיזיקלי שלהם אלא ענו כאילו לא שמעו מעולם על תורתו של ניוטון. מחקר זה זכה לתהודה ובעקבותיו נוספו מחקרים רבים שאיששו את מסקנותיו. בכל העולם, בכל השפות, ברמות שונות, נראה שמה שנלמד בשיעורי הפיזיקה נמצא בקופסא סגורה שלא נעשה בה שימוש מחוץ לשיעורי פיזיקה או לבחינות. נראה כי רבים מתלמידי הפיזיקה, גם בשלבים מתקדמים יחסית, של תואר ראשון, אינם תופשים את המשמעות של התורה הפיזיקלית שהם למדו. אי אפשר להגיד שגילוי זה היכה אותי בתדהמה. בתור מי שצעדה במסלול ידעתי שזה המצב. מה שהפליא אותי זה שהנושא ברור מוכר והוכח לכל מי שמלמד מדעים, כבר עשרים שנה. הרבה לפני שאני התחלתי ללמוד.
אחת החוויות המשמעותיות ביותר שחוויתי בקורסים אלו היתה במהלך שיעור אודות תיאורית הלמידה של אוזובול. אוזובול הגדיר שני סוגי למידה, למידה משמעותית ולמידה שאינה משמעותית. בלמידה משמעותית לוקח הלומד את הרעיונות החדשים ומבצע "התאמה" שלהם לתוך מבנה הידע הקיים אצלו. בתהליך ההתאמה משתנה מבנה הידע הישן על מנת לאכלס את הרעיון החדש, וגם הרעיון החדש עובר את העיבוד הייחודי ללומד. בתוך כך נוצרים הקשרים חדשים בין רעיונות, ואילו הקשרים אחדים מתנתקים. בסופו של תהליך זה, הרעיון החדש שייך ללומד והוא חלק בלתי נפרד מעולם הידע שלו. לעומת זאת בלמידה שאינה משמעותית לא מתבצעים התהליכים הללו. הרעיון החדש "מרחף" במנותק מעולם הידע של הלומד, ואינו מקיים אינטראקציה משמעותית עם מבנה הידע הקיים והמבוסס. מובן שכל למידה ראשיתה בלמידה לא משמעותית. כל רעיון חדש ושונה "מרחף" זמן מסויים ללא הקשרים.
למרבית בני האדם קיים קושי מיוחד בקיום למידה משמעותית של רעיונות מדעיים. בניגוד לדעה המקובלת, עובדה זו לא נובעת מכך שמרבית האנשים אינם בעלי אוריינטציה מדעית, אלא דווקא מכך שכולנו מתחילים את חיינו כמדענים. בתהליך ההתפתחות של ילד, הוא מפתח תיאוריה מדעית אינטואיטיבית. בניגוד למה שאנו אולי חושבים, הילד מגיע לבית הספר עם מבנה ידע מדעי המבוסס על תצפיות ומחקרים שהוא עשה במהלך שנות חייו. הרעיונות הנלמדים בשיעורי המדעים מהווים פעמים רבות סתירה לאותה תיאוריה מדעית אינטואיטיבית. הסיבה לכך היא שהאדם חווה בחושיו תחום צר מאוד של היקום. התנהגות היקום בתחום בו מתנסה האדם שונה במרבית המקרים מההתנהגות שלו בתחומים אחרים. הילדים מצידם אינם ששים לאמץ רעיונות חדשים הבאים בסתירה למחקר הפרטי שלהם. מחקרים מראים שילדים לא עונים סתם תשובות לא נכונות במבחני מדע. הם לא ממציאים תשובות ללא הקשר ומשמעות. הם עונים את אותן תשובות לא נכונות שמבוססות על אותה תיאוריה אינטואיטיבית. ומשמאלצים אותם לקבל רעיונות חדשים בכפייה, בזמן מוגבל, באופן מכני ובמנותק מהווית עולמם, הם פשוט דוחים אותם. הם נשארים במצב של למידה לא משמעותית. הם כותבים במבחנים את מה שנדמה להם שהמורה אמר, אבל בראשם עדיין אוחזים באותם רעיונות ישנים. מצפים מהילדים לבצע קפיצות מחשבה שלקחו לאנושות מאות רבות של שנים, בזמן מצומצם וללא אפשרות של חקירה אישית. וזה פשוט לא עובד. והמורים יודעים את זה.
עבודתו של אוזובול "הפילה לי אסימון". בחנתי את תקופת לימודי בבית הספר והגעתי למסקנה שמרבית הלמידה שלי במסגרת, היתה למידה "לא משמעותית". נזכרתי בעצמי אומרת לחברה שעזרתי לה ללמוד לבחינה "אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל זה מה שהמורה אומרת וזה מה שצריך לכתוב בבחינה". נזכרתי איך בשלב מסויים זה הפסיק להיות משנה מה אני חושבת. מה ששינה זה להבין למה מתכוונת המורה. הלא בכל מקרה השיעורים לא עסקו במה שמעניין אותי ללמוד, אלא במה שנדמה היה שמעניין את המורה ללמד. בתיכון אף בחרתי להרחיב את לימודי הפיזיקה כי זה מה שנראה לי שמצפים ממני ומשום שחשבתי שזה יהיה לי קל (מה שהיה נכון).
אז מה בעצם עושים המורים בכיתות אם הם כבר יודעים את כל זה? הפתרון שהוצג במהלך שיעור הוראת המדעים הבא היה שיטת הרפלקציה. על מנת לעודד את התלמיד לקיים למידה משמעותית, נותנים לו בסוף כל תקופה למלא דף רפלקציה. בדף זה התלמיד צריך למלא את ההקשרים בין המושגים החדשים שלמד למושגים ישנים ולהביט על התמונה הכוללת של מבנה הידע שלו. התפתלתי בכיסאי בחוסר נוחות, כל גופי התמרד נגד עליבות הפתרון. דף עבודה? כל יסודות שיטת הלימוד שלהם (בשלב זה - ניתקתי את עצמי מאנשי ההוראה
) מעורערים וסותרים את מבנה הלמידה האנושית. וזה על פי המחקרים שלהם עצמם. והפתרון שלהם הוא להוסיף לתלמיד דף עבודה? הם צריכים להמתין למחקרים שיראו שאותו דף רפלקציה לא באמת עושה את שלו?המתנתי בסבלנות לתורי ושאלתי את המרצה אם היא לא חושבת שיש מקום לשינוי משמעותי יותר בשיטת הלימודים. אולי חבל לאלץ ילדים ללמוד את הנושאים האלה, אם בכל מקרה האילוץ הזה פשוט לא עובד? המרצה הביטה בי ואמרה "מה את מציעה שנעשה? אולי נבטל את כל לימודי החובה במדעים? אולי נבטל את כל לימודי החובה? באיזה עולם את חיה? מי את חושבת מממן את המחקרים שלך?" לא ציפיתי לתשובה כזו, כמו תלמידה נזופה התכווצתי בתוך הכסא. כשהמרצה המשיכה לדבר על נושאים נוספים שיחררתי אנחת רווחה חרישית. חשתי שמחה רבה על כך שאף אחד לא מממן את המחקרים שלי.
לא המשכתי את לימודי עוד הרבה אחרי אותו שיעור. אבל הספקתי לגלות שבארצות הברית הכיוון היום הוא להקנות לילדים "אוריינות מדעית". ובמילים אחרות לוותר על היומרה של לימוד מדע ולהסתפק בהקניית מעין קרוא וכתוב מדעי. לימוד שטחי של מושגים שיאפשר להם להתמצא ברמה המניחה את הדעת במאמרים מדעיים מהסוג שמתפרסמים בעיתוני הערב.
לאחר חווית הלימוד הזו נקרה לידי הספר "מקום לגדול" מאת דן לסרי בהוצאת "באופן טבעי". כל מה שהיה כתוב שם היה מוכר לי מאוד מהמחקרים שקראתי. ההבדל היחיד היה במסקנות. במקום להתכווץ בכיסאי, במהלך קריאת "מקום לגדול" הרגשתי איך מחשבתי משתחררת ומתרחבת. אין בי ספק באיזה מהכיוונים הייתי בוחרת.
ולסיכום זמני של חווית לימודי הוראת המדעים, גיבשתי לעצמי (עד להודעה חדשה) את הדעות הבאות:
- אם ברצונך שילדך יוכל לשבץ מילים בעלות ניחוח מדעי בשיחות סלון, שלח אותו לבית הספר והקפד עימו הקפדה יתרה על הכנת השיעורים במקצועות המדעיים.
- אם חשקה נפשך בצאצא מדען, אין לך אלא להתרווח לאחור בכורסתך, להחזיק אצבעות, ולתת לעולם ולילד לעשות את שלהם. (כמובן שאם ביכולתך הפיזית והנפשית לחסוך ממנו את הוראת המדעים כפי שהיא מתבצעת בבתי הספר - הרי זה משובח!).
- ולגבי השיוויון המגדרי בכיתות המדע: במקום להילחם למען שיוויון בין המינים במגרשי המשחק הקיימים, אפשר לעסוק ביצירה של מגרשי משחק חדשים, בהם מלכתחילה כללי המשחק יהיו כללים של שיוויון בין שונים.
) היא שאתה לא יכול לכפות על ילד/אדם להבין משהו. לא את תורת היחסות הפרטית של איינשטיין ולא את שיריו של יהודה עמיחי. ההבנה שלו, הלמידה שלו היא תהליך אקטיבי שלו, הוא מחולל אותו ואתה לא יכול לכפות אותו עליו. זה נשמע פשוט, נשמע הגיוני, אפילו מקובל. והנה, הפלא ופלא גם הוכח במחקרים רבים. אתה מסכים עם הרעיון הזה?
..
