חינוך ילדים לפרטיות

[עדי_יותם*]

זה נושא שקצת קשה לי להסביר. מכירים את הביטוי "לא מדברים בחוץ על מה שקורה בבית"?
הבכורה בת שש, ושמחה לשתף את כל הנקרה בדרכה בחייה, ודרך זה, בחיי.
אתמול זכתה אחת השכנות לשמוע שאבא במילואים, ושאחרי שהוא יחזור, אמא תיסע לאמריקה. ככה סתם, כי עלינו איתה במדרגות. היא לא שאלה שום דבר.
היום במלתחה בבריכה אחת הילדות שאלה את הבכורה אם הקטנצ'יק עדיין יונק, ובתשובה פירטה הבכורה שהוא כן, אבל היא יכולה לקבל רק שפריץ לפה, לא לינוק בעצמה.
זה שהעובדות בשני הסיפורים לא מדויקות, ניחא (-: אבל לא מתאים לי שחיי נפרשים ונפרטים לאוזני כל.
אז ניסיתי להסביר לה. כשמדובר בדברים שיכולים לפגוע בביטחון בני המשפחה (אחד ההורים נעדר) היא הבינה את ההיגיון. אבל למה לא לספר דברים אחרים? איך מגדירים כללים ברורים ובהירים?
הדוגמאות שהבאתי הן לא הפואנטה. זה יכול להיות אלף דברים אחרים.

[אביב_חדש*]

אבל היא יכולה לקבל רק שפריץ לפה
ענק!!!

ומה באמת עושים?
לשמחתי, כרגע יש לי שני בנים, וכידוע לכם בנים לא מדברים. נקודה. כמעט לא מה קורה בגן, וגם אם כן, אז שבוע אחרי, ואם כן, אז זה: תמסור, תמסור... ועל הבית הם כמעט לא מדברים. כלומר, על דברים שבינינו, או בינינו לביניהם הם לא מספרים. אין אצלנו: "אבא אמר לאמא ש..." "אבא כעס על אמא שהיא זרקה לו את החולצה..."

האם את משתמשת בביטוי לא מדברים בחוץ על מה שקורה בבית? מאיפה הבאת את הביטוי הזה בכלל?

[תבשיל_קדרה*]

מה זאת אומרת מאיפה? היישר מפולניה (-;

אין לי מושג, אבל הקווים האלה מאוד לא ברורים, מה גם שאנחנו מספרים לכולם חופשי על כל פיפס של הילדים.

[אם_פי_3*]

הבן שלי לא שמע ש בנים לא מדברים (-;
גם אצלנו כל דבר מדווח - על ידי שניהם. עד כה בדרך כלל לא נתקלנו בדברים שזה מפריע (הם מספרים בעיקר דברים שקרו להם. אמנם זה כולל אותנו, ולפעמים מפדח, אבל לא יותר מכך).
אין לי פתרון. מה שכן, זה גורם לכך שדברים שאנחנו לא רוצים ש"הציבור" ידע, אנחנו לא מספרים להם. על ההריון סיפרנו להם רק כשכבר לא היה אכפת לנו שידעו, וגם על מין התינוק (היה לי קטע אם מישהי, שעוד לפני שידעתי, אמרה לי ש"הקיבוץ לא יודע מה יש לכם" - אז החלטנו שהקיבוץ לא ידע מה יש לנו... אבל למשפחה ולקרובים כן סיפרנו). זה לא עוזר בדברים שהם חווים בעצמם, כמובן.

[ורד_לב*]

שגית, כרגע יש לי שני בנים מצויין

[אמבט_ים*]

אותי זה דווקא די מצחיק כשהבכורה עושה את זה, בדרך כלל אני מחייכת במבוכה ומהנהנת לאישור כשמסתכלים עלי בפליאה. וגם זה עוד דרך ללמוד מבתי מה היא חושבת על נושא מסויים מנקודת הראות שלה.

[עדי_יותם*]

האם את משתמשת בביטוי 'לא מדברים בחוץ על מה שקורה בבית'? מאיפה הבאת את הביטוי הזה בכלל?
אני רק עכשיו מתחילה להשתמש בו, בהססנות, כי אני לא מצליחה למצוא סיבות טובות מספיק להשתמש בו... ואכן, הבאתי אותו מבית פולני, אבל לא שלי. שמעתי את זה לפני כמעט עשרים שנה אצל מישהי, ורק עכשיו, כשיש לי ילדים, אני רואה את היופי שבו (-:

[יעל_זלאיט*]

כתבתי כבר איפושהו על פנים וחוץ.
נראה לי שכשהילדים ממש קטנים הם לא צריכים להיות שותפי סוד, זה מאמץ גדול מדי, חוץ מזה יש דוגמא אישית כמו " נדבר על זה בבית " או אחרי שהאורחים ילכו, או זה עניין פרטי.
יש הרבה דוגמאות שאפשר לתת בגיל5,7 כשמתעסקים בהשוואות של אברי המין מה כן מה לא עם מי.
הילדים קולטים את ההבדל בין הבית לעולם בחוץ אבל חשוב מאוד לדעתי
לבנות גבול בין פנים לחוץ כהגנה.

[תבשיל_קדרה*]

ואללה יעל! איך לא חשבתי על זה?
תודה.
בינתיים (שנתיים וחצי), כש יש אנשים (אלה המילים בהם אני משתמשת) בבית אני לא אוהבת שנכנסים לי לשירותים, ולא מסכימה שירימו את החולצה (להנקה) בעצמם.
אני מאמינה שרשימה זו תגדל.

[בשמת*]

מסעדה, גם לי יש ילדה כזאת.
חבר שלי קורא לזה "לנדב אינפורמציה". הוא דיסקרטי בקיצוניות.
אני בטוחה שהבכורה שלי למדה את זה ממני. אופס... ואני הבת של אמא שלי. אוף.
אצל אמא שלי ואצלי זה בא, לדעתי, מסוג של רצון לרצות או למצוא חן (כן, כן, אכזרי אבל כן).
לא חושבת שגם אצל הבכורה.
לא יודעת מה לעשות.
אולי הבן ייצא דיסקרטי כמו אביו (יעני, שתקן ולא מנדב אינפורמציה גם כשצריך...)

[סימונה*]

מה גם שאנחנו מספרים לכולם חופשי על כל פיפס של הילדים.
גילה, זה כל כך נכון. אני באמת משתדלת (ועכשיו, אחרי שהעלת את העניין שוב למודעות, אשתדל יותר): לשמור גם על הפרטיות של יערה.

[רגע_בדרך*]

כשעוד לא הייתי אמא חברה שלי, שכבר כן היתה, סיפרה לי שהיא אמרה לביתה שלמדה אז להרים את הטלפון (בסביבות גיל 3) - "אל תגידי למי שמתקשר אם אני בשרותים, או מתקלחת וכו'. תגידי פשוט שאני לא יכולה לענות ושיתקשרו אח"כ".
כמה ימים לאחר מכן התקשרתי אליה, הבת הרימה את הטלפון ושמעתי אותה שואלת את אימה: "אמא, להגיד לה שאת עושה קקי?"

כיום הילדה הזו כבר בת 19. והיא מאד מאד שומרת ומודעת לפרטיות.
צריך פשוט להחזיק מעמד כמה שנים עם המבוכות מהטעויות שהילדים עושים, בזמן שהם לומדים את הדקויות האלה... ואם יש דברים שממש חשוב לנו שהילדים לא יספרו לאחרים - אני לא מספרת עליהם גם לילדים עצמם. חבל, אמנם, אבל עדיף מלהלחיץ אותם עם כללי התנהגות שלמעלה מהבנתם.

[שלי_פרטי*]

לא מזמן היה לי טלפון. בעלי ענה ואמר שאני בשרותים..... הבת שלי אמרה לו: אבא,אמא לא אוהבת שאומרים שהיא בשרותים.
ובעלי : למה ..זה סוד?
(-:

[לי_אורה*]

אני אמרתי לבת שלי: נושאים ששייכים למשפחה שלנו מדברים איתם אך ורק עם בני המשפחה ולא עם אנשים וילדים שאינם שייכים למשפחה שלנו. וגם נתתי לה דוגמאות. אבל ברור שזה תהליך מתמשך של למידה וככל שהילדים גדלים יותר - כך הם מבינים יותר את הקונספט של דיסקרטיות ושלא כל מה שקורה בבית חייבים לדווח לגננת, לילדים בגן, לחברים, לשכנים וכו'.

[לי_אורה*]

ושלי, זו דוגמה מעולה!
א. עצם זה שאת לא אוהבת שאומרים את זה צריכה להספיק כדי שלא יאמרו את זה
ב. והנה דוגמה למשהו שאינו סוד, אינו דבר מביש, אינו דבר שחייבים להסתיר - ובכל זאת לא מעוניינים לדווח עליו לזולת.
ג. יש נושאים (ואני לא מתכוונת לדוגמה שלך) שמסיבות שונות לא רוצים שאנשים שאינם קרובים מאוד ידעו: שמירה על גבולות מסוגים שונים, הרגשה שזה דבר פרטי-אישי שלא רוצים לחלק עם אנשים שאינם מאוד קרובים וכו'. דוגמה: ההורים רבו. זה לא סוד, לא מביש וכו' וכו' - ובכל זאת ממש לא מעוניינים שהילדים יספרו על כך לסבתא ולסבא, לגננת ולשכנה (ובאמת עם סבתא וסבא יש בעיה, משום שהם כן שייכים למשפחה ואז צריך להסביר לילדים על ההבדל בין משפחה מצומצמת למשפחה מורחבת וכו' וכו')

[ענת_ב_פ*]

אני מוסיפה לרעיונות שנכתבו מכיוון מעט אחר.
צריך לזכור, מדי פעם, לסגור את הדלת!
כ"כ פשוט ולעיתים כ"כ נשכח..
לסגור את דלת חדר השינה של אמא ואבא (אני מכירה כאלו ש'נתפסו' ), לסגור דלת אמבטיה/שירותים וכו'.
ואם הילדים סוגרים דלת- אנחנו צריכים להקפיד לדפוק ולא להיכנס אוטומטית. לבקש גם מהם לדפוק. להתרגל (להשתדל...) לבקש את רשותם בכל מיני דברים ואפילו קטנים- אם רוצים להשאיל עט, גומיות לשיער, ספר...
ולא להכריח אותם לתת נשיקה לדוד ולדודה ! זה כחלק מחינוך לפרטיות על גופם.
> ענת מנצלת במה זו להתנצל שהשאילה ספר מהבת בלי לבקש מראש.. <

[לי_אורה*]

נכון מאוד!

ובקשר לכך ש"ולא להכריח אותם לתת נשיקה לדוד ולדודה ! זה כחלק מחינוך לפרטיות על גופם" - כשמחנכים ילד/ה ש"גופי הוא ברשותי ולאף אחד אסור לגעת בי בלי רשותי והסכמתי" ויש קשר בין המילים למעשים (כלומר, לא מכריחים ילדים לנשק דודים בניגוד לרצונם) - זה עשוי לסייע במצבים של הטרדה מינית... ילדים שמכריחים אותם לנשק דודים או שמכריחים אותם לקבל נשיקות מדודים בניגוד לרצונם לא לומדים שיש להם זכות לומר ולצעוק "לא" כשמבוגר מנסה לגעת בהם בניגוד לרצונם...

[ענוה*]

אם אנחנו לא מעוניינים שמריבות ההורים יעברו לדיון פומבי, אוליי הדרך הטובה ביותר היא לשמור בעצמנו על גבולות המריבה - ולא לבצע אותה ליד הילדים. מאוד קל להגיד לילד - על זה לא מדברים ליד אנשים אחרים-, כאשר אנחנו בעצמנו לא מצליחים להתאפק. ועוד - לילד עצמו יש צורך לספר, לשתף במצוקותיו אנשים אחרים ולשמוע את תגובותיהם. כאשר אנחנו רבים לידו, זכותו לנסות להבין את העניין באמצעות שיחה עם אחרים.