חלקיקי שמחה

אם את עוד פה- כתבתי לך אצלי...

בקשר לאבא של פוצקי וזוגתו ..
אוווף! רעיון הרעל מוצא חן בעיני יותר ויותר מרגע לרגע. אבל אפילו אם עכשיו שחור, אני מבטיחה לך שפוצקי לא באמת מתכוונת כשהיא _מבקשת מלושקה להיות לה לאמא הלהיפך
זה רק מוכיח כמה המצב הזה יוצר גם אצלה, בלבול. לצערי, מבלי להכירו, הוא בטח לא קרוב אפילו להגיע לתובנה האלמנטרית הזו...

מפחדת שאני אלחם שהיא תהיה במשמורתי או שאעבור רחוק ממנו, ואז שנים אחרי, היא תזעם על זה.
היא לא תזעם על זה אם את תהיי סגורה על זה, ותשדרי לה את זה כמו שלא תתבלבל ותמיד תדע שאת אמא שלה. אני יודעת שבטח אין לך כוחות לחשוב ככה עכשיו אבל תנסי לברור מזה את החיובי - זה שהיא מבקשת את זה אומר שלושקה הזאת (גררר) מתייחסת אליה יפה בסך הכל.

ובתסריט הטוב - פוגשת מישהו עכשיו שארצה לעבור איתו ועכשיו ההחלטה תהיה הרבה יותר ברורה ולא הססנית.
שוב - את מחכה למישהו שיתווה לך את הדרך. זה לא יקרה, את לא פנויה לזה עכשיו בכלל. תנסי לחשוב על תסריט טוב אחר - "אני עוברת ומוצאת דירה/בית שאני מאוד מבסוטה ממנה, מכירה סביבה חדשה על יתרונותיה, השכנה שלי תהיה החברה והתמיכה שלי, ואפילו זה יביא אותי לפגוש מישהו חדש שגר שם באיזור..." (נניח)

ידעת שאת צריכה לזוז, ידעת שהמחיר יהיה גם שהבת שלך תתרחק מאביה, גם שהיא תראה אותך פחות (כי עבדת יותר), גם לגור בדירה ולהתפשר על הטבע וגם וגם וגם... דברים שעוצרים אותי לגמרי
אבל אני מזכירה לך שזה היה זמני. אחרי כמה זמן שידרגתי את עצמי לבית שוב, מצאתי שגם פה ממש לא חסר טבע, רק יש גם יותר אנשים כי זה קרוב עיר, ומצאתי סיפוק בעבודה שאומנם היתה משרה מלאה, אבל תמרנתי בה כך שלקחתי אותה כל יום הכי מאוחר ב- 16 מהגן, ועם השנים עוד פיתחתי לי אפיק קריירה נוסף וזה הסתייע בזכות העובדה שזזתי ואני לא בפריפרייה יותר... שלא לדבר עם בן הזוג, שאומנם יכולתי לגור בכל מקום ולפגוש אותו אבל זה עזר שאני לא בדרום לבנון.
הדברים משתנים, וזה לא החלטות של חיים ומוות.

_ואני שאלתי, ואתם לא אומרים לה שיש לה אימא? אני?
לא, הם לא אומרים את זה.
כמה נוח..._
זה באמת לא בסדר וזה מסביר את הבעת ה"בקשה" שלה להחליף אותך בלושקה. המסר צריך להיות ברור - יש רק אמא אחת ויש רק אבא אחד. אצלנו המסר הזה היה ברור מהתחלה, כמה ששנאתי אותו וכעסתי עליו, וגם... האמת שלא היה לי בן זוג באותה תקופה ולא היתה אופציה שמישהו אחר יטפל בה. אני יכולה להגיד לך ממרומי המשפחה המורכבת שאני מנסה להלחים היום, שגם שם אומרים עליו ככה. הם קוראים לבעל השני של גרושתו "האבא השני שלנו" והוא מתחרפן מזה. הילדים שלו!! מכריזים על אבא שני.
לבת שלי ברור מי אבא שלה, למרות שהיא מתה על בן זוגי . בקיצור, זה ממש מטריף את הדעת שהוא ולושקה - כן, גם היא אחראית, לא מעבירים מסר חד וברור וזה בהחלט לא תורם לכלום ומצביע על חוסר פרגון וחוסר התחשבות.
יכול להיות שגם הוא שבוי באיזו פנטזיה של "המשפחה האידאלית" והיה רוצה שכך יהיה - שאת תעלמי והם יהיו משפחה כזו מהסרטים.
אין מצב, ואל תתני לו את זה, גם לא במחשבותייך.

בעיני במצב כזה של מסרים כאלו מצדם, של חוסר תקשורת ביניכם, אין מצב למשמורת משותפת, מראש תנאי המשמורת המשותפת הופרו, בלי קשר למקום המגורים, כי חייבת להיות תקשורת טובה בין ההורים - אחרת זה לא לטובת הילד כל העניין הזה.
טוב מאוד שהיועץ שלכם חושב כך, אם תפתח המשמורת הוא יצטרך לכתוב דוח ואולי גם להעיד בבית משפט, ודעותיו מאוד חשובות. סליחה שאני כזו פרקטית אבל אולי כדאי לבקש ממנו סיכומי פגישה על הפגישות שיהיו לכם, את תוכלי להעזר בזה בעתיד.

אני רוצה לספר לך שבשיא התחממות העניינים אצלנו, הבנתי שאני חייבת לעבור כשחלמתי על זה בלילה - חלמתי שהוא עושה מסיבה, בתוך הבית שלי. ומגיעים המון אורחים ואנשים שאני לא מכירה, וגם אבא שלו ובקיצור - אנשים שלא רציתי בכלל בתוך הבית שלי! והם גלשו פנימה והציפו את הבית דרך החלונות והדלתות, והדלת הראשית של הבית שהיתה מפלדת, ניסיתי בכל כוחי לסגור אותה, ולא הצלחתי כי בחלום לא היה לה מפתח. חור הבריח היה פשוט ריק ולא יכולתי לנעול את דלת ביתי שלי מפני מסיבה כזו, והוא וכל הזרים האלו פשוט חדרו לי לבית. התעוררתי מזה מזועזעת, והבנתי שאני מריגהש פרוצה מזה שאנחנו חיים כל כך קרוב, ואני חייבת את הגבולות שלי.

שתהיה לך שבת שלום, ואת מוזמנת להתקשר אם את רוצה, אני בבית, פנוייה ויכולה לדבר

שליחה על ידי יפה* » 15 יולי 2011, 20:28

_ואני שאלתי, ואתם לא אומרים לה שיש לה אימא? אני?
לא, הם לא אומרים את זה_

לכל הרוחות (סליחה שאני מקללת בשבת) זה א' ב', איך אפשר לעקוף אותך ככה, ולא להגיד לילדה "אמא שלך היא XX".
למה להתעלם ממך כאילו פשעת במשהו ואסור להזכיר אותך, ועליך לא מדברים .
מתוקה אחת. זה עוול. הייתי שמחה לראות אותו ולעשות לו "wake up call" .

יקירית
בצהוב-מותר לכעוס

ובאותו עניין....
יודעת שקל לומר וקשה עד מאוד ליישם ובכל זאת
בתוך ההצפה שאת שרויה בה נראה לי כדאי לנסות קצת לעצור את המלל, את הקרבות, טיעוני המשפט, הנקמה ושאר התנצחויות ולפגוש את הכעס ככעס, העלבון כעלבון, העצב כעצב וכל רגש אחר שעולה בשמו,
את שרויה בתהליך אבל ויש על מה

וזה לא מצב להבין או לקבל החלטות רק לתת לדברים להיות, לעלות וכשיגיע השלב הבא... תדעי שהוא כאן.
מקווה שברגעים אלו ממש את מתאווררת במפגש אנושי עוטף וטוב
שוב שולחת את אהבתי
ומוזמנת כמובן למחוק אם לא מתאים לך

פליי

היתה אצלי חברה. היה נחמד ועוטף. התאווררות קלה משלל עצבונותיי.
אבל הלחץ בחזה, השיעול, הכל מחזיר אותי לזה.
את צודקת פליי שאני צריכה להתעסק ברגשותיי AS IS אבל חייבת גם לעבד את הדברים ואצלי הם מתעבדים מילולית בעיקר.

עולם, איזה חמודה שאת כאן בשבילי. אני לא אתקשר עכשיו אבל בהחלט שומרת את ההזמנה

אני כרגע מוצפת ב'כל טוב' רע, שבאמת לא מתוך המקום הזה אני רוצה לקבל החלטות כאלו.
יש לי מטפלת שגם קוראת בשיטה מסויימת. אני הייתי צריכה לשאול שאלה ושלחתי לה את תוצאות השיטה למייל, עם השאלה של המשמורת.
היא התקשרה, לפני כמה שעות ואמרה שהעברת המשמורת אלי, מתוך המקום שאני נמצאת בו כעת, יחמיר דברים מאד (על פי הקריאה).
עכשיו, זה לא שאני נותנת כזה משקל לקריאות האלו, אלא אם כן משהו מהדהד בתוכי.
ואכן, משהו מהדברים האלה הידהד. כי היא אמרה, שחלק מהקריאה אומר, שמכיון שלא ברור לי למה לעשות זאת, מבפנים, זה ישתקף בבחוץ.
ואני חושבת, עולם ומלואו, שלזה את מתכוונת.
לברר עם עצמי טוב טוב, מה אני רוצה.

והנה, בארוחה הערב עם החברה, משהו טיפה התבהר לי. למשל, שאני אתעקש לפני שאני משנה משמורת, לשנות את הנוסח של מה שקיים כרגע. כי ההסדר שלנו דורש מאיתנו להיות המון בתקשורת (סביב כסף, סביב החלטות מסויימות שאפשר לבטלן ועוד). פתאום נעשה לי ברור שאני רוצה לשנות כמה דברים שם. להכניס סעיפים, לשנות אחרים. וזה לא יכול לקרות אצל היועץ כי הוא לא מגשר. אלא צריכים לחזור ליחידת הסיוע. אבל לא נורא - זה חלק ממה שאני כן יכולה לעשות בשלב הזה.
בעיקר לשנות את ההסכם כרגע, לכמה שפחות מגע בינינו, כמה שפחות החלטות.

שוב - את מחכה למישהו שיתווה לך את הדרך. זה לא יקרה, את לא פנויה לזה עכשיו בכלל. תנסי לחשוב על תסריט טוב אחר - "אני עוברת ומוצאת דירה/בית שאני מאוד מבסוטה ממנה, מכירה סביבה חדשה על יתרונותיה, השכנה שלי תהיה החברה והתמיכה שלי, ואפילו זה יביא אותי לפגוש מישהו חדש שגר שם באיזור..." (נניח)
תודה על הסבת תשומת הלב. זה מדהים איך אני לא, או מפחדת לחשוב, שאני אתקדם עם עצמי, בעצמי. כנראה לא סתם הגעתי לאן שהגעתי. אני מחכה לאדם שיעזור לי לצאת מעצמי. זה הרי לא יקרה, כנראה.

ולגבי _זה ממש מטריף את הדעת שהוא ולושקה - כן, גם היא אחראית, לא מעבירים מסר חד וברור וזה בהחלט לא תורם לכלום ומצביע על חוסר פרגון וחוסר התחשבות.
יכול להיות שגם הוא שבוי באיזו פנטזיה של "המשפחה האידאלית" והיה רוצה שכך יהיה - שאת תעלמי והם יהיו משפחה כזו מהסרטים.
אין מצב, ואל תתני לו את זה, גם לא במחשבותייך._
אין לי ספק שזה חלק מהענין. וזו הסיבה שאני קולטת שם משהו לא נקי.
והכי עצוב, שאני משתפת עם זה פעולה במחשבותיי. ואני ממש מנסה למחוק את זה, אבל זה שם.
אני מדמיינת איך אני נעלמת מהמפה ואז אין מי שיפריע להם לנהל משפחה... משהו מזעזע...

ומי כמוני מכירה את זה, כי אשתו של אבי מהר מאד תפסה את מקומה של אמי (בעודה בחיים) ממש מאותו מקום. מהמקום שהיא רצתה גם קצת להיות אמא שלנו. ואנחנו גם היינו צריכות אמא אחרת. אז הכל הסתדר.
אני זוכרת איך שנים אימא שלי היתה אומרת לי (מאז שאני בת 16 לערך): "כשאת תתגרשי את תביני אותי..."
שנים שהמשפט הזה שיתק אותי. עשיתי המון עבודה לא להאמין לו, להאמין שבחיים שלי יהיו דברים אחרים. שאני לא היא ולא אצטרך להבין שום דבר.
חשבתי שהעבודה הזו היתה עמוקה מספיק כי התחתנתי וילדתי. חשבתי שהכל קרה לי מאוחר כי עשיתי עיבודים למשפט הזה כדי שהוא לא ינהל אותי כל כך...
אך בשבועיים האחרונים המשפט הזה רודף אותי.
האם הוא היה קללה או נבואה? איך זה שאני מוצאת את עצמי מבינה אותה בניואנסים של הסיפור שלי, שחוזר וכל כך דומה במהותו לסיפור שאני חוויתי כילדה?

אחד מהדברים שאני מתכוונת לדבר עליהם בפגישה אצל היועץ שתתרחש מתישהו בקרוב, זה בדיוק על זה.
על המקום הכל כך לא מפרגן ומתחשב (כאילו דא? הרי עברו לכאן... מה יותר לא מתחשב מזה???) בדיבור שלהם מול הקטנה שלנו.

פתאום מתחוור לי שלשלוח אותה לשם, מרגיש לי עכשיו כל כך לא בטוח מבחינתי. כל כך מערער...
האם זה הם והגישה שלהם (שאין לי ספק שיש בה את הרצון העמוק למשפחה מאוחדת ש'אף אחד' לא מפריע להם)? או אני והעירעור הפנימי שלי?
שום דבר לא מרגיש לי בטוח כרגע...

למה להתעלם ממך כאילו פשעת במשהו ואסור להזכיר אותך, ועליך לא מדברים
יפה אהובה, לא נראה לי שזה מהמקום הזה. אלא מהמקום שהם רוצים להיות one big happy family...
ואגב, הוא טוען שהם כן מדברים עלי. אם הם מכינים כדורי שוקולד, למשל, והיא רוצה להביא לאימא - הם שולחים לכאן כמה.
או מציירים לי ציור, או מכינים משהו עבורי.

אבל משהו במהות, בעומק - לא נותן שם את המקום. זה הרגשתי מהיום שהקטנה נולדה.

שמחה יקרונת.
על מה היית רוצה להעניש אותו? אם על כך שעזב ובנה מחדש, הרי הוא נכשל בחיי הזוגיות איתך לא מתוך זדון אלא מתוך תחושת חוסר התאמה. זה לא אומר לגבייך כלום וגם לגביו. זה בסך הכל מעיד על כך שלא התאמתם. הוא לא רצה להרע לך. גם פגישתו את אשתו הנוכחית לא באה הרי משום תוכנית מרושעת..
הלוואי שתעברי את הכעס מהר ותוכלי להתפנות לחייך שלך וברור שזה לא פשוט כי הוא ממש חלק מחייך באופן אינטנסיבי לפחות עד עצמאותה של ביתך (12 שנה מעכשיו?)

ולאחר קריאת התיגר על תחושת הכעס...מתעורר בי כעס עליו (-: (כן, גם הוא מיותר...) על כך שהוא לא משכיל להבין שאת חלק מן הפאזל הזה ולמען שלמות נפשה של ביתו, אותה הוא כל כך אוהב וכל כך נלחם עליה - הוא לא רק צריך להגיד לה שיש לה אמא אחרת. הוא צריך להגיד שיש לה אמא מגניבה. אמא חזקה וגיבורה. הוא צריך להעצים אותך בתוכה. ממש ככה. כמה עצוב שהוא לא גבוה מספיק. מוזר, הרי הוא נמצא עם אישה אחרת ובונה משפחה אחרת - הוא מצוי במקום מאוד נתמך. מה הבעיה שלו לפרגן? להבין את צרכיה של בתכם ולא את חשקי נפשו המוזרים משהו.
גם לגבי המעבר שהוא עושה לכוונך. תשמעי , מדובר פה בגסות רוח וחוסר התחשבות ברמות על! על כזה דבר לא לשבת איתך ולדסקס את זה???איך?? אני ממש המומה מזה. ואיך הוא מדלג על זה עכשיו ולא נותן לך לבטא את התרעומת. איך הוא יכול עד כדי כך לא לראות אותך? הרי את אמא של הילדה שלו. עוד פעם לא מדובר פה בלהיות בן אדם איתך כי היית פעם אהובתו (שגם זה על פי גישתי נדרש לחלוטין.), מדובר באם ביתו. מדובר בשותפתו לשארית חייו בגידול ילדתו. הוא באמת צריך ניעור בעניין.

והיא הקטנה - צריכה לעמוד פה באתגר כל כך לא פשוט. הרי לאחיה יש את לושקה ולאבא יש את לושקה, אז לושקה נהיית משהו נחשק והרבה יותר פשוט ממה שיש לה. ואוי לו לאבא אם לא יעשה עבודה בעניין.
אני מקווה שאת מזכירה לו ב-4 עיניים שהיא כל משפחתך ואת מבקשת ממנו לפעול למען כך שמשפחתו לא תתחרה במקומך . ושיבין שאת במקום החלש פה ושיגדיל נפש. אני מאמינה שעם השנים העניין הזה יהיה יותר קל, כי היא תוכל לחיות עם המורכבות ביתר קלות. מעבר לכך שמושג אמא כבר יהיה יותר עמוק עבורה

נקודות יקרה. בתוך כל השורות האלו שכתבת וביטאת את כעסי היטב, כולל מה נופל על כתפיה של בתי - על כל זה מתעורר בי זעם כזה שרוצה להעניש.
על כל זה ועוד. על כל העבר שלנו - ששבע שנים חיכיתי שהאדון יבחר בי. שבע שנים מחיי. במודעות גדולה. כלומר, עשיתי זאת ואמרתי לו שאני מחכה לו שיבחר.
תוך כדי כך התחתנו, תוך כדי כך הבאנו את הילדה ועברנו בעיקר מורדות.
נכון, אין לי מה להעניש אותו על העבר, והאמת - אני לא פחות רוצה להעניש אותי על העבר הזה. על איך לא קמתי והלכתי.
אבל שם, אני עושה עבודה ממש אינטנסיבית, ממוקדת, כדי לא ליפול להענשה עצמית.

אני לא יכולה להגיד לו מה להגיד במשפחה שלו לבתי - עלי. הוא לא יעשה את זה. הוא לא עשה דברים הרבה יותר פשוטים.
חוץ מזה, שהוא יכול להגיד לי שהוא אומר, אבל בפועל לא להגיד.
נכון, מדובר באם בתו, אבל בפגישה האחרונה אצל היועץ הוא בהחלט הודיע שמעכשיו היחסים איתי יהיו הרבה יותר קורקטיים. הרבה יותר "רק שני ההורים שלה".
(כאילו מה היה עד עכשיו???)
הוא לא מבין, לעומק, בכלל לא מבין עד כמה זו גסות רוח לא לדסקס את זה איתי. הוא בכלל לא התכוון להיות בדיאלוג איתי על הדבר הזה.
אלא רק להודיע לי ולהמשיך הלאה.
איך הוא יכול עד כדי כך לא לראות אותך?
שאלה ששאלתי המון שנים. כמובן שהשאלה האמיתית היא כאן "איך אני יכולה לא לראות אותי עד כדי כך"
מחכה שהאחר יראה אותי.

בגלל זה אני 'נאלצת' ו'נדחפת' בדיוק לכיוון הזה.

אני שוב מרגישה איך הדיונים פה ממש עוזרים לי לנסח דברים כשאצטרך, בטח אצל היועץ או אם נחזור ליחידת הסיוע לעדכון הסכם.
תמשיכו...

כל הזמן קופץ לי הניק שבחרת לך לדף הזה, שמחה בחלקי שמופיע עם סימן שאלה...ואני חושבת על כך שזו גם שאלה איך בהווה להיות שמחה בחלקך (או בחלקי) על מה שיש וזה גם שמחה באופן חלקי (ז"א לא מלא) וזו גם ה"חלוקה" הזאת של ילדתך בין שניכם.
אני חוזרת על עצמי בהזדהות העמוקה איתך, ביתרונות מול החסרונות של לגור קרוב, בתחושה שאדם יכול להיות מצד אחד אבא אוהב מאד ומסור לבתי ומצד שני לגמרי לא לראות אותה בהחלטות מסויימות. בבלבול שיוצרים לה אצלו בבית ביני, האמא לבין בת זוגו שעודדו אותה למשל לקרוא לה אמא וגם דברים בעייתיים אפילו יותר.
ואיך מצד אחד לתת לו ולפרגן אותו גם בשביל שייתן חזרה, גם למען יחסי השותפות בינינו ובעיקר בשביל הילדה שלא תחווה עויינות אבל לא לוותר בדרך הזאת על עצמי ובעיקר לא לבטל את עצמי ואת צרכיי ואת רגשותיי.
זה באמת מרתיח שהוא עשה את הצעד של המעבר בלי להתייעץ ולשתף בהתלבטויות. אני יודעת שבמחשבות שלך על מעבר הוא הראשון שלקחת בחשבון. אבל מכיוון שזה כבר מצב נתון, השאלה עכשיו היא באמת איך הכי נכון להמשיך.
ולתחושתי, גם אם לא תעברי, באמת יהיה לך יותר שקט אם המשמורת תהיה שלך ולא משותפת.

מעתיקה לי מדברים של מי מה:
ברגע שקורה הנס הזה של אהבה עצמית ללא תנאי אז ענין הגבר שאוהב, היותו או העדרו, מפסיק לגזול כל כך הרבה אנרגיות ולתפוס כל כך הרבה מקום. זה לא שאני שם, אני מדברת מהמקום שלי בדרך לשם, אבל יכולה לציין בסיפוק שאני רואה את היעד מתקרב. ברור לי בלי צל של ספק שרק ככה זה יכול להצליח. זה לא אומר שאי אפשר ללכת לשם יחד עם הגבר הזה ועד שלא אהיה שם במלואי זה לא יקרה, אבל חייבת להיות על המסלול לפחות.

צריכה בהזדמנות לשאול אותה מה היא עושה כדי להתקרב לזה... מעניין אותי הכלים שכל אחת בוחרת כדי להיות שם.

ואיך מצד אחד לתת לו ולפרגן אותו גם בשביל שייתן חזרה, גם למען יחסי השותפות בינינו ובעיקר בשביל הילדה שלא תחווה עויינות אבל לא לוותר בדרך הזאת על עצמי ובעיקר לא לבטל את עצמי ואת צרכיי ואת רגשותיי.
איך את עושה זאת בדיוק? לא הבנתי.

כרגע בענייני המשמורת, כפי שכתבתי, אני מקבלת מסרים שזה לא מדוייק לשנות את זה. ואני מוסיפה - כי זה לא מגיע מהמקום הנכון. אבל לדייק את מה שיש ולשנות את התנאים לנוחיותי מבלי לחשוב עליו כל הזמן - זה יכול להיות מאד נכון לי.

שזו גם שאלה איך בהווה להיות שמחה בחלקך (או בחלקי) על מה שיש וזה גם שמחה באופן חלקי
בדיוק קראת את המחשבות שלי מהיומיים האחרונים.
לפני יומיים, פגשתי חברים אהובים. התפתח שם דיון קצר על איוב. אני לא לגמרי מכירה את הסיפור פרט לעובדה שהוא היה צדיק ולמרות זאת, קרו לו מלא דברים איומים. כל רכושו התכלה, כל ילדיו מתו.
וכאמור, אין לי שמץ של ידיעה בענין.
אבל זרקתי לאויר, שאני מרגישה עכשיו כמו איוב.
התגובה של אחד מהנוכחים היתה אמיתית ומהלב ואמר - "מה כבר קרה לך?"...

והמשפט הזה חילחל. כמה קצר, כך חילחל עמוק.
כי הוא בדיוק יושב על המקום העדין הזה בין לתת לעצמי את הרשות לבכות/לכעוס/לזעום על מה שקורה עכשיו בחיי, לבין להבין ששום אסון לא קרה.
אני בריאה, בתי בריאה, אנחנו לא חיות ברחוב, לא אנסו אותנו ולא עשקו אותנו.
ועם כל זה שהמעבר לכאן מרגיש לגמרי פלישה, זה לא אונס פיזי.

אז לקחתי את המשפט לרגעים שבהם אני יכולה להודות על הטוב בחיי. באמת שיש.
ואני רוקדת עם המשפט הזה ריקוד כי מצד שני לא רוצה לסתום לכאב שלי את הפה.

בודאי שלא תמיד אני מצליחה לעשות את זה, אבל זה הריקוד על החבל הדק שאני מנסה לעשות

הו, יש לי מחשבות מתרוצצות בהרבה כיוונים. אבל הדבר שהכי בוער לי לכתוב לך, (ושמתכתב עם מה שעולם כתבה), הוא שאל תתני לכאב שאת כאמא חווה, לבלבל אותך, ולמנוע ממך לעשות את תפקידך: את צריכה לפזר את תחושת הבלבול של בתך ולתת לה עוגן. היא זקוקה לך ולחד משמעיות שאמא היא אמא לעולמים, ואבא זה אבא לעולמים והיא כשלעצמה מספיקה ובטוחה, לא משנה מה. הדברים שהיא אמרה על לושקה פתאום העלו בי שאלות.
האם ייתכן שכרגע, לאור השינויים, היא מתבלבלת לחשוב שהיא צריכה ״לערוק״ צד, בשביל לא להנטש? כי אין בית אחד שהוא בית? אולי המעבר שלהם, קרוב אליכן, מאיים גם אצלה, על תחושת הבטחון בבית שלכן?
״אולי אני צריכה לרצות להחליף אמא, כי אני כשלעצמי לא מספיקה?״
״להשתנות, להשתנות, להתאים את עצמי, כי אחרת יעזבו גם אותי?״
יכול להיות שמה שאני כותבת זה שטויות במיץ. אבל אולי גם לא..?
כל זה גם עלה בי, מתוך הזדהות עם הכאב שלך. חושדת, שלו זו הייתי אני, הפחד מלגרום לה רגשות אשמה על רגשותיה, לצד אי היכולת לסמוך על עצמי בגלל שהאגו שלי פגוע, ייתכן והיו מונעים ממני בכלל, לראות את הדברים מהזוית הזו.

תראי, גם לי יש לא מעט רגעים של פקפוק עצמי ו״אולי עדיף היה לה איתו״ ועוד כל מיני שדים. לפעמים חלק מזה זולג ומאמלל גם אותה. מה שעוזר לי, זה שאימצתי כמה משפטים ״אקסיומטים״. משפטים ששולפת מבלי לחשוב, לא רק ברגעים הקשים. אחד מהם זה ״ילדים נשארים עם אמא״.
<(תוך כדי ריב בינינו): ״אני לא רוצה אותך, אני רוצה את אבא״
״בבקשה, תלכי לגור עם אבא שלך, אה סליחה, שכחתי שהוא מטייל ואין לו כרגע בית״ (לעצמי: תסתמי את הפה שלך מפלצת, זו הבת שלך, מה את עושה?!)
ואז אני שולפת את המשפט:
״כשתגדלי תוכלי לבחור, בינתיים ילדים גרים עם אמא״.>
ריסט למערכות, הסדר שב על כנו, עבור שתינו. משפט זה ודומיו, כבר שגורים אצלינו, כך שלא רק אני, גם בתי, יודעת לפעמים לצטט אותם, בעת מצוקה. (ומצוקה אין פירושה מריבה. זה יכול להיות סתם כשעצוב..)
אצלכם יש משמורת משותפת, אבל אולי תמצאי לך כמה משפטים כאלה שמתאימים לך, ושתוכלי ״לשלוף״ דוקא ברגעים שאת או היא שוכחות אותם?

לגבי השינויים שאת רוצה לעשות- ממליצה לך לשנן מספיק פעמים ביום, כדי שתאמיני בזה: זה לא נגדו- זה בעדי! (ובעד בתי!)
וגם לא לשכוח לנשום

שמחה אהובה שלי,
כל כך הרבה חכמה וטוב לב מסתובבים כאן בדף הזה ועוטפים אותך, וגם את זה חשוב לראות: כמה טוב את ממגנטת אליך וחכמה ואהבה - וזאת מראה לא פחות חזקה מהבלבול וחוסר ההתחשבות החיצונית שמשקפים את הבלבול הפנימי!
בדיוק היום אמרתי לאיש, איך בזמן האחרון אני חווה באופן עמוק את הקיום של כ"כ הרבה פרטים ודברים יחד במקביל ואת היותי בוחרת לראות אותם או לא.
ותהליך שקורה כתוצאה מהמודעות לזה הוא גם כשקשה לי, אני רואה בו זמנית המוני דברים בחיי מופלאים, מדהימים, גם אם אני עכשיו בתוך הקושי שלי ולא יכולה לשחרר אחיזה בו, כי לא גמרתי עדיין לכעוס/ לבכות/ להיות מתוסכלת - עדיין זה שעובר לי בראש התדר, שהפרחים הצהובים כ"כ בוהקים, ושהטעם של התפוח כ"כ מדוייק, ושהמגע של הבד הזה על העור כ"כ נעים ועוד מיליוני פרטים ושהם קיימים בממשות ממש במקביל לכאב שלי, זה מאוד עוזר לי.
זה לא מעלים את הקושי שלי, אבל כן עוזר לי להיות בפרופורציה ולא לצבוע כל החיים שלי בצבעי הכאב.
ואני חושבת שזה בדיוק מה שעוזר לרקוד את הריקוד הזה בלי "לסתום את הפה" לאף צד בקיום שלך: כי את לא מתכחשת לזה שאת מרגישה עכשיו פויה, וכועסת ותשושה אבל גם מציינת לעצמך בתוך זה את השאר. ויש תמיד את השאר.
לפעמים אני עושה את זה בכוח באופן כפוי בידיעה שזה לא ישפיע עלי אבל זה עושה את שלו. מאפשר לכאוב, להתאבל מבלי לאבד את המרכז שיודע שזה מתקיים תמיד לצד עוד דברים, כואבים ומענגים.

הי חלקיקי,
אני קוראת אותך מההתחלה, ורק כשיש לי משהו שאני חייבת לומר לך אני מוסיפה באיזה ניק אקראי שאני בוחרת.
אני מכירה את הגרוש המדובר, הכרות רבת שנים, ויכולה לומר לך שהוא אכן סדיסט. יש בו מן הסתם גם מעלות טובות, אך הצד הזה בהחלט בא לידי ביטוי בהתנהלות שלו, שלא קשורה אלייך.
אני בהחלט חושבת שעליו להזכיר בפני ביתך שאת היא אמה, אך לצפות מעבר לזה, כמו שכתבו לך:
הוא צריך להגיד שיש לה אמא מגניבה. אמא חזקה וגיבורה. הוא צריך להעצים אותך בתוכה
זאת ציפייה לא ריאלית. למה שיגיד לביתו שאת אמא מגניבה אם הוא לא מרגיש כך?? אין לי ספק שהוא רוצה להרגיש כחלק ממשפחה גדולה ומאושרת, ובשביל זה הוא משחק עם עצמו ב"נידמה לי". "נידמה לי שאת לא קיימת".
גם אותך אני מכירה מזה מספר שנים. הכרות שטחית על פני השטח. הכרות מעמיקה ממה שאת כותבת פה.
לי יש הרגשה חזקה שכשהילדה תהיה במשמורת שלך, יהיה לך הרבה הרבה יותר קל וטוב בחיים. למרות רדיוס המגורים הקרוב לאקס ולמשפחתו החדשה.

וואו, כמה תגובות. האמת שגבירתי, באמת אני מודה. על התגובות התומכות כאן, על ההזדהות, על האיפוס, על החיבוק שאני מרגישה גם דרך הדף הזה.

חזרתי מפגישה חשובה עם חברה מהישוב שגם היא גרושה קשה, וגם הגרוש שלה עבר לגור כאן, למרות שביקשה ממנו שלא.
הבת שלה במשמורת אם, כך שזה לא בדיוק אותו דבר. היא חיזקה אותי לגבי הצורך לכעוס כחלק מתהליך האבל שאני עוברת על הקשר שאבד והמשפחה שאבדה לי וכמה שהכעס יכול לחבר אותי לחיוניות בתוכי.
ולי, שכל כך קשה לי לכעוס היה הרבה על מה להתווכח איתה, אבל הבנתי שאם אני קופצת על חלק מהשלבים (כמו כעס) זה יחזור אלי כמו בומרנג.
בכל מקרה, היא הולכת לחבר אותי לכמה אנשים חשובים בתקופה הקרובה שאקרא לה: תקופת הבירורים ואיסוף המידע.
בתקופה הזו, במקביל לפגישות אצל היועץ המשותף, אני רוצה שניפגש ביחידת הסיוע שוב, לדון על ההסדרים שלנו, ואולי אף על המשמורת.
(שוב, הדבר הזה בהחלט מפעם בי, אך אם הוא לא יהיה ברור לי - אני לא אזכה. לכן, אני צריכה להיות מאד שקולה ואם אחליט על משמורת אם, זה צריך להיות בעיתוי בו אני מרגישה 100% ברורה עם עצמי לסיבות)

חברה עכשיו עזרה לי להבין, שני דברים:
האחד הוא שמול האקס אני חייבת להיות יותר שמורה. בגלל שיש לו נטיות סאדיסטיות איתי, כל שיתוף רגשי שלי מולו, זה אוכל לסדיסט שבתוכו. אני צריכה ל'שחק אותה' ולא לתת לו מזון.
הדבר השני שהיא חידדה לי הוא שמול בתי, אני מוכרחה להתגייס. כמו שכתבו לי כאן (ועם זליגות הכרחיות, תודה אמא של טוסיק על הביטוי) להיות עבורה העוגן.
שזה אומר מבחינתי לעשות תוכניות, לארח פה בבית הרבה. לתת לגיטימציה לבית הזה ולמשפחה הקטנה שלנו דרך אירוח של חברים שלה/שלי. לעשות איתה ועם חברותיה דברים מגניבים לקיץ הזה ולהשפיע הרבה טוב על הביחד שלי ושלה.
היא עזרה לי להבין שבגיל שלה הגבול בין פחדים לבין משאלות מאד מטשטש. היא פוחדת שאמות, יש לה משאלה להיות שייכת, היא מפחדת להנטש על ידי ויש לה גיבוי של בלבול רב מהצד השני.
לכן, אני צריכה לפעול מהמקום בו רק אני יכולה לפעול. כי כמו שכתבתי מקודם, אני יכולה רק להמליץ לגרוש איך לדבר איתה כשהיא שואלת על לושקה, אבל זה בכלל לא בטוח שהוא יעשה כך.
מה שנותר לי זה לפעול בתחום שאני כן יכולה לתת ולהשפיע.
להגיד לה באלף ואחת דרכים: אני כאן, איתך, אנחנו עושות חיים משוגעים. כיף לנו ביחד בבית שלנו הכייפי. אני לא מתכוונת למות ולוותר עליך (או על החיים שלי) כל כך מהר. אני רוצה לחיות איתך ולעשות איתך כיף.
רק המחשבה על זה נותנת לי כוח. להתרכז בי ובחיים שלי איתה.
ואחר כך, כשהיא תלך לישון או לאביה, אני אבכה את בכיותיי. אבל מולה אני צריכה להיות האימא החזקה ולא זו שעלולה להתפרק.
(ושוב, מאפשרת לעצמי להיות גוד אינף - עם זליגות פה ושם)

אמא של טוסיק, תודה על המחשבות. אין לדעת מאיפה זה בא אצלה אבל מה שבטוח שזה פעמון אזעקה עבורי.
ותודה על הרעיון למצא משפט שעושה סדר. אני אמצא לנו משפטים כאלה. מאד עוזר. כמו שאני אומרת לה, בלילה ילדים ישנים. זו אמירה כללית שעושה לה סדר.
אני אחשוב על כמה משפטים שיעזרו. ולא שיחות נפש שמסבירות לה את הזמן המשותף שלנו וכו', מה שקרה לאחרונה.
אם למי מכן יש רעיון בשבילי למשפטים כאלו, שגם לוקחים בחשבון את הזמן שהיא אצלו (כלומר, אני לא יכולה להגיד ילדים נמצאים אצל אימא), אז אשמח לשמוע.

גבירתי, את כל כך צודקת. באמת.
לא תמיד אני מצליחה להיות בקשר עם הדברים האלה הטובים ופשוט להודות על כך שהם מתנהלים במקביל ואני מתעלמת מהם.
למשל: הגינה הכייפית שלי, הבית, הבגדים היפים שקיבלתי מחברה, על השיחות והכתיבות התומכות, על התבשיל המצוין שיצא לי אתמול ועל ריח הקטורת שעולה באפי.
כן, מדהים כמה דברים קורים בקביל, ועד כמה, ברגעים של קושי, אני בכלל לא רוצה להתחבר אליהם.

ומישהי, וואו, היה לי מן בום קטן בבטן כשקראתי אותך. זה תמיד מפתיע אותי שכביכול אני אנונימית כאן, אבל אני בעצם לא. מפתיע זו לא המילה. מביך.
זה שאת מכירה אותו הכרות רבת שנים קצת מביך אותי, למרות שאת לגמרי מבינה אותי. בקיצור קצת בילבל לי את הבטן.
(האם נפגשנו לא מזמן אצל חברה משותפת לארוחת שישי בערב?)
לי יש הרגשה חזקה שכשהילדה תהיה במשמורת שלך, יהיה לך הרבה הרבה יותר קל וטוב בחיים. למרות רדיוס המגורים הקרוב לאקס ולמשפחתו החדשה
מאד יכול להיות. אני בדיוק מתבשלת לזה.

נושמת. נושמת. נושמת.

_שזה אומר מבחינתי לעשות תוכניות, לארח פה בבית הרבה. לתת לגיטימציה לבית הזה ולמשפחה הקטנה שלנו דרך אירוח של חברים שלה/שלי. לעשות איתה ועם חברותיה דברים מגניבים לקיץ הזה ולהשפיע הרבה טוב על הביחד שלי ושלה.
היא עזרה לי להבין שבגיל שלה הגבול בין פחדים לבין משאלות מאד מטשטש. היא פוחדת שאמות, יש לה משאלה להיות שייכת, היא מפחדת להנטש על ידי ויש לה גיבוי של בלבול רב מהצד השני.
לכן, אני צריכה לפעול מהמקום בו רק אני יכולה לפעול. כי כמו שכתבתי מקודם, אני יכולה רק להמליץ לגרוש איך לדבר איתה כשהיא שואלת על לושקה, אבל זה בכלל לא בטוח שהוא יעשה כך.
מה שנותר לי זה לפעול בתחום שאני כן יכולה לתת ולהשפיע.
להגיד לה באלף ואחת דרכים: אני כאן, איתך, אנחנו עושות חיים משוגעים. כיף לנו ביחד בבית שלנו הכייפי. אני לא מתכוונת למות ולוותר עליך (או על החיים שלי) כל כך מהר. אני רוצה לחיות איתך ולעשות איתך כיף.
רק המחשבה על זה נותנת לי כוח. להתרכז בי ובחיים שלי איתה._
ממש מותק!! מרגישים במילים את הכוח שהמחשבות האלה מפיחות בך!
ורוצה שוב "לתקוף" את הסיטואציה שלך מכיוון הדברים הטובים שקורים: תראי אילו תהליכים עוצמתיים, וכמה למידה וחקירה פנימיות ועמוקות את עוברת!
אני בטוחה שכשקשה היית מוכנה לנפנף ולוותר על כל הלמידה הזאת בלי למצמץ בשביל שיהיה לך טוב - ואני כמובן יכולה להבין אותך, מי מאיתנו לא? אבל אם כבר זאת המציאות, תראי כמה צמיחה וחדות יש בתוך "הקושי הבלתי נסבל הזה"
שום משבר אחר כנראה לא יכול היה לגרום לך, בצפורניים, בשיניים לבנות כך את המרכז הפנימי שלך מאפס ביסודות חזקים ונכונים לך - והנה את עושה את זה, אין לך ברירות ולכן זה כל כך חזק ועוצמתי - גם בכאב ובאובדן שלו.
מאוד שמחה לקרוא את הפוסט האחרון ורצה להזכיר לך שאת בחורה נדירה בכנות ובאומץ שלה - ולכן בלתי נמנע שיהיה לך גם מאתגר וקשה כי את לא מוותרת לעצמך עד שאת מגיעה אל המקום המדוייק לך.

(())

גם אותך אני מכירה מזה מספר שנים. הכרות שטחית על פני השטח. הכרות מעמיקה ממה שאת כותבת פה.
במאמר מוסגר, מישהי, זה לא נראה לי הוגן מה שאת עושה, למרות שכוונותייך טובות.

שליחה על ידי חברה* » 16 יולי 2011, 18:45

היי מלאכית אהובה,
קראתי אותך ואת התגובות כאן ובחלקן דמעתי את הכאב שלך, אווצ' אווצ' אווצ' כמה שזה כואב.
ובגלל שקראתי את זה ברצף הדבר שהכי בלט לי זה ההתייחסות כלפייך שהלכה והחריפה ככל שנקפו החודשים (וזה לא אישיו מה בחיים הפרטיים שלו גורם לו להיות פחות ופחות אנושי כלפייך).
והתקופה האחרונה בכל קנה מידה נכנסת לקטגוריה של התעלמות מוחלטת מהצרכים הבסיסיים שלך ולא רק שלך גם של הנסיכה הקטנה שלו, שאני יודעת שהוא אוהב אותה אבל, תסלחי לי, הוא אוהב את עצמו הרבה יותר. אני קוראת את הפוסטים האחרונים שלך ואני מתפלצת: יש לך ילדה, היא אוהבת את אמא שלה, היא קשורה לאמא שלה (ואני אומרת את זה מידיעה ברורה), איך לעזאזל אתה יכול להכאיב לילדה שלך בכך שאתה מכאיב לאמא שלה, איך??? וההגדרה שנתת פה היא נכונה- זה באמת סדיזם.

רוצה להזכיר לך שאת בחורה נדירה בכנות ובאומץ שלה חותמת על כל מילה גם בשמי ומוסיפה שאת אמא מדהימה שלמרות כל ההתרחשויות שמערערות לך את האדמה מתחת לרגליים ועוקרות לך את הלב בכאב פעם אחר פעם - את לאורך כל הדרך חושבת על הילדה הקטנה והאהובה שלך. ילדים מרגישים את זה. ילדים יודעים את זה. לילדים יש אנטנות להרגיש איפה בסולם החשיבות של ההורים שלהם הם נמצאים, ואני בטוחה שלמרות המשפטים והרצונות שלה להיות שם - זה תקופתי (וחכמות וטובות ממני ידעו להסביר לך למה הרצונות שלה הולכים לכיוונים לא טבעיים), זה יעבור והיא תמיד תמיד תמיד תרצה ותצטרך אותך, כי את הדמות שמאפשרת לה להיות היא עצמה כמו שהיא.

מקסימונת אחת, כתבת למעלה שאת תשמחי לרעיונות למשפטים שיתאימו גם לזמן הזה שהיא אצלו- אני חושבת שהמשפט אני תמיד אהיה אמא שלך, גם כשאת אצל סבא וסבתא וגם כשאת בגן וגם כשאת אצל אבא ולושקה- זה משפט שיכול לחדד לה את זה שאפשר להיות פיזית רחוקה מאמא אבל אמא יש רק עם אמא.

כתבת
_ אז לקחתי את המשפט לרגעים שבהם אני יכולה להודות על הטוב בחיי. באמת שיש.
ואני רוקדת עם המשפט הזה ריקוד כי מצד שני לא רוצה לסתום לכאב שלי את הפה._
זה יכול להיות מקור הכוח שלך בתקופה הזאת. מנסיוני, באחת התקופות הבלתי שפויות בחיי כשהרגשתי שהכל סביבי סוגר עליי ואין לי אוויר לנשימה ואין לי מקום בעולם והרגשתי כל כך לבד בלי נקודת אור באופק- כתבתי כל לילה כי לא בדיוק היה לי עם מי לדבר והייתי צריכה לשחרר את הג'יפה הזאת מהמערכת כדי להתנקות ליום שאחרי ובאמת בסוף כל ערב כשסיימתי לכתוב ולהתרוקן - ישבתי כמה דקות וכתבתי רק את הדברים שעליהם יכולתי להודות בתוך כל השחור הזה, דברים שארעו לי באותו היום, דברים שלכאורה נראו קטנים, אבל הם השאירו אותי שפויה, הם עזרו לי לישון טוב יותר בלילה, הם היו המשפטים האחרונים שחתמתי איתם את היום, וגם אם הוא היה יום נוראי - סיימתי אותו בטוב. אז נכון שלא תמיד אנחנו יכולים לשלוט במה שיכנס לנו למערכת ולא תמיד אנחנו יכולים לשלוט בכמה זה יערבב אותנו בבטן אבל אנחנו יכולים לשלוט באותן נקודות אור, באותן מחשבות חיוביות שנכניס לראש לפני השינה, שהן כשלעצמן- אני מאמינה - יוצרות שינוי.

אוהבת אותך כל כך ומעריכה את הדרך שאת עושה, את פשוט דמות עם אישיות מדהימה בעיניי!!!
שולחת שפע של אור,
ממני

אין לדעת מאיפה זה בא אצלה אבל מה שבטוח שזה פעמון אזעקה עבורי.
לדעתי זה מסר שהיא מקבלת שם, משניהם, גם אם לא נאמר גלויות על השולחן בצורה הזו.
היא מדבררת אותם.

אם למי מכן יש רעיון בשבילי למשפטים כאלו, שגם לוקחים בחשבון את הזמן שהיא אצלו (כלומר, אני לא יכולה להגיד ילדים נמצאים אצל אימא), אז אשמח לשמוע
שימי לב שהיא לא אמרה ילדים נמצאים אצל אמא כי גם שם יש הסדרי ראיה והיא נמצאת אצל האבא, היא אמרה ילדים גרים עם אמא. גם אצלך - ילדים גרים עם אמא שלהם (ולא עם לושקה). מכיוון שאצלכם הזמן מחולק יותר חצי חצי את יכולה להגיד - ילדים גרים עם אמא שלהם ועם אבא שלהם, אבל בעיני משפט הרבה יותר טוב זה - לכל ילד יש אבא אחד ואמא אחת.

״הבית שלנו תמיד ממשיך להיות הבית שלך, גם כשאת לא כאן.״

״תמיד תמיד יהיה לך פה בית״

אחותי המתוקה נתנה חי ספר על איך מספרים לילדים על גירושין וכו. הסבירו שם, שמאד חשוב לתת גם לילדים של גרושים, את התחושה שהם היו רצויים ושנולדו למשפחה אוהבת. (רק אם זה נכון). לספר קצת על איך ההורים הכירו וכו. על איך חיכו לה לפני שנולדה. ליצור תחושה של שורשים וסיפור מסגרת, מלפני השבר. (מבלי לטשטש את השבר). אני סיפרתי את כל זה שוב לאחרונה, כשבתי (אחרי שנה וחצי) לפתע גילתה מצוקה על הפרידה.
סיפרתי לה גם, קצת על הלידה שלה, היא מאד נהנתה. הרגשתי שזה ממש עושה לה טוב.. אולי את מתחברת..?

חיממת לי את הלב עם איך שאת מצליחה לאסוף את עצמך ביום קשה כ״כ ולהתחבר לעוצמה ולאופטימיות שבך! בראבו! @}

הי חלקיקי, לא נפגשנו אצל חברה משותפת, וההכרות עם גרושך היא ב-8 שנים האחרונות מתוך תחום עיסוקו.
גם את זוגתו הנוכחית אני מכירה הכרות שטחית, מתחום העיסוק של שניהם,
ואני רק יכולה לומר לך שכל האינטראקציות שלה עם ביתך, שאני הייתי עדה להן, היו מאוד נעימות ועדינות (אני חתיכת חפרפרת רצינית פה...

)
אני רוצה לחדד את מה שאמרתי לך באופן אולי גורף/בוטה, ואת כמובן רשאית לעשות עם זה מב שאת רוצה:
לדעתי משמורת בלעדית שלך על הילדה תעצים אותך מאוד בעיניה. וללא ספק תיהיי דמות הרבה הרבה יותר משמעותית ונוכחת בשבילה, מאשר בסיטואצייה שבה יש לה משפחה מקבילה בהתהוות.
אין לך בן זוג ועוד ילדים, האם יהיה מופרך לומר כי היא כל עולמך מבלי להשמע דרמטית מדי?? זכותך לדרוש משמורת מלאה עליה, ולא מתוך מניפולטיביות או מגלומנייה,
אלה מתוך זה ש...(לא לסקול אותי בבקשה...) אין כמו אמא. ואת יודעת מה? כשמתפלקים לך כל מיני משפטים שאת מתחרטת עליהם, לא נורא אם יתפלק לך גם המשפט הזה. אין כמו אמא.
שהבת שלך תשנן את זה מקטנות, ותגדל בהכרת תודה על הנתינה שלך למענה.

אלו משפטים ששמעתי מאבי לעיתים קרובות (אני בת לגרושים):

"אני אוהבת אותך הכי שבעולם" , "זה תמיד יהיה הבית שלך"

תודה לכל הכותבות. אני מרגישה עטופה, גם בזכותכן. אין ספק שיש כוח לדף הזה בשבילי, ואני ממש מרגישה את זה עכשיו.

חברה, תודה על החיבוק הזה (בעוד כמה ימים אמיתי

)

לדעתי זה מסר שהיא מקבלת שם, משניהם, גם אם לא נאמר גלויות על השולחן בצורה הזו.
וואי, עולם, את אומרת את הדברים כאילו דיברת מהבטן שלי... אני הרי לעולם לא אוכל להוכיח את מה שאני מרגישה שהם שוקעים לתוך בועת המשפחה שלהם ומאד לא נותנים מקום למורכבות.
כמובן שזה לא שחור או לבן, אבל זו האנרגיה שנודפת מהם. וכן, יכול להיות שהיא מדברת אותם בזה. הענין הוא שאין לי שום שליטה על מה שהם עושים או אומרים לה. אז אני ממש צריכה להתכוונן על להיות אני במקום הברור שלי מולה.

רשימת משפטים שאתן נותנות לי, תכף תולה על המקרר

@ "אני אוהבת אותך הכי שבעולם"
@ "זה תמיד יהיה הבית שלך"
@ אין כמו אמא
@ ״הבית שלנו תמיד ממשיך להיות הבית שלך, גם כשאת לא כאן.״
@ ״תמיד תמיד יהיה לך פה בית״
@ ילדים גרים עם אמא שלהם ועם אבא שלהם
@ לכל ילד יש אבא אחד ואמא אחת

זה נהדר בשבילי, אנא המשיכו אם עולה לכם רעיון נוסף. אני כמובן חושבת גם בשביל עצמי.
פשוט צריכה משפטים שיהיו לי בשק האפשרויות כשפתאום תהיה סיטואציה שכזו.

מאוד שמחה לקרוא את הפוסט האחרון ורצה להזכיר לך שאת בחורה נדירה בכנות ובאומץ שלה - ולכן בלתי נמנע שיהיה לך גם מאתגר וקשה כי את לא מוותרת לעצמך עד שאת מגיעה אל המקום המדוייק לך.
תודה גבירתי. כן, קשה בטירוף ומאתגר. ועכשיו אין לי ממש ברירה אלא לא לוותר לעצמי. כי לוותר לעצמי יהיה באופן בוטה לוותר על עצמי.

אמא של טוסיק, ממש שמחה על ההשתתפות שלך בדיונים כאן. יש לך נקודת מבט שמאד עוזרת לי. כי היא גם מבפנים, מתוך התהליך הדומה, וגם אחר. זה רעיון מעולה לעשות איתה מן שחזור שכזה על הזמנים שהיא נולדה. ועכשיו אני נזכרת שהיא רצתה שאתן לה ספר עם תמונות מאז שהיא נולדה... אז אולי זה הזמן לסדר אלבומים או לעשות ספר אינטרנטי כזה.
אני כמובן מרגישה קצת מכווצת אם ארצה לעשות לה ספר שקשור לכל מה שקורה לה בשנתיים האחרונות (לה, לי ולו). אבל נראה איך נתקדם עם זה. אולי לסדר אלבומים יעשה את זה קל יותר.
צריכה לזכור את הענין: ליצור תחושה של שורשים וסיפור מסגרת, מלפני השבר.

מישהי, אאאחחחח, את באמת חפרפרת רצינית

.
אני אולי אבקש את המובן מאליו אבל בבקשה תשמרי על פרטיות הדף הזה.
אני גם מבקשת באותה הזדמנות מעוד קוראות שאולי נמצאות כאן ולא כותבות אבל מכירות את הנוכחים, לשמור על הפרטיות. מבקשת מעומק ליבי.
ומישהי, אני קוראת/שומעת לגמרי את מה שאת אומרת לי. וכן, אני מתכוונת להתפלק לה משפטים כאלה.

ואני רק יכולה לומר לך שכל האינטראקציות שלה עם ביתך, שאני הייתי עדה להן, היו מאוד נעימות ועדינות
גם אני ראיתי את זה, לגמרי. היא מטפלת בבת שלי מאד בעדינות ובשמחה ובאהבה. היא קוראת לה "אהובה אחת" לידי, ואני לא אתפלא שהיא קוראת לה "אהובתי" שלא לידי.
אין לי שום דבר איתה. אני חושבת שכוונותיה טובות.
וכמו שהזכירה לי חברה היום, כל כך קשה לי להרגיש כלפיו משהו קשה כבר שנים, שאני בד"כ מעבירה את זה אלי או אל מישהו אחר. הפעם, אני לא מתכוונת להעביר את העניין הזה לאף אחד.
הוא יכול היה להגיד לה שהיישוב שלנו הוא מחוץ לתחום, למשל. אני לא מאשימה אותה שהיא לא אמרה משהו.
ובאמת, שהיא מטפלת בבת שלי נהדר ואני שמחה על כך.

_האם יהיה מופרך לומר כי היא כל עולמך מבלי להשמע דרמטית מדי?? זכותך לדרוש משמורת מלאה עליה, ולא מתוך מניפולטיביות או מגלומנייה,
אלה מתוך זה ש...(לא לסקול אותי בבקשה...) אין כמו אמא._ לא זה לא מופרך. היא רוב עולמי זה לגמרי נכון. תודה על החיזוק.
ואם תרצי לחשוף עצמך בפניי, את כמובן מוזמנת, בפרטי

יום טוב, תודה על המשפטים. האם את מרגישה שבתור ילדה לגרושים זה עזר לך לשמוע אותם?
כי כמה שאני אוהבת אותה זה נאמר על בסיס יומי, כמה פעמים ביום. לפעמים בא ממני ולפעמים כתשובה לשאלה ישירה לה.
והמשפט השני בהחלט הולך להכנס לפה שלי - ישר אליה.

מסיימת את היום הזה עם עוד מפגש טוב שיצרתי לעצמי.
נפגשתי עם הבחור שהיה בחיי חצי שנה ואז תוך יום התאדה. אחרי חילופי מיילים והודעות טלפוניות, נפגשנו היום.
עבר חודש וחצי מאז אותו בוקר שהוא התאדה.
היה מפגש מקסים.
(שאלתי את עצמי תוך כדי האם יש לי צורך בחיים האלה לחוות פרידות טובות...)
אמרנו מה היה טוב, התנצלנו עבור מה שאולי פגענו.
בכינו קצת על מה שלא יהיה כי לא מתאפשר, החזקנו קצת ידיים.
נשמתי עמוק מאד כשהוא אמר לי "היה לי את העונג וה..." (וכאן השלמתי בראשי, הכאב, הסבל - אבל הוא אמר) "הזכות להיות איתך"
"היתה לי את הזכות לראות את האימהות שלך. הרבה פעמים חשבתי לעצמי שהייתי רוצה אימא כזו"

אז נשמתי עמוק מאד, ואמרתי בעיניים זולגות "תודה".
ואמרתי תודה לבורא עולם שאני מסוגלת להכניס את זה פנימה בימים האלו.
נפרדנו בחיבוק אחרי שהיינו עוד שעתיים יחד.
מרגישה שהיום הזה היה משמעותי מאד.

שליחה על ידי יפה* » 16 יולי 2011, 22:44

את אהובה ,ורצויה , ונחוצה כאן על הכדור הפלאנטה הזאת .
לילה טוב

שבוע מבורך ונפלא לך יקירה,
מקווה שימשיך בסימן הדברים הנפלאים שהנצו היום
את נפלאה
שולחת אהבתי אלייך
פליי

לספר קצת על איך ההורים הכירו וכו. על איך חיכו לה לפני שנולדה. ליצור תחושה של שורשים וסיפור מסגרת, מלפני השבר.
וואו! תודה אמא של טוסיק על זה. מעולם לא חשבתי על זה ככה. ואיך לא? זה ממש נדרש.
תודה!@}

אני אולי אבקש את המובן מאליו אבל בבקשה תשמרי על פרטיות הדף הזה.
ברוררררררררררר!!!!!
ועוד מילה קטנה:
אני בודאי לא אחדש לך כשאומר שכמעט תמיד היקום שבחוץ משקף את זה הפנימי.
הנסיונות שלך להבין את הכפילות המצמררת בחייה של אימך לבין חייך שלך, מחשבות על היעלמות מן העולם הזה בסיטואציות שקשה לשאת לעיתים ובסה"כ חיים בחוסר ודאות טוטאלי לגבי הרגע הבא - כל אלה יכולים להשתקף בדבריה המכאיבים של ביתך אודות "מותך" כביכול.
לילדים יש קולטנים רגישים מאוד, וגם כשהכל פה נאמר מן הסתם על ידה בתום לב מוחלט, ובמיקריות - אין מקריות. האם את יורדת לסוף דעתי??
כשמעסיקים אותנו עניינים נפשיים/רגשיים וכו' - העולם בחוץ משקף לנו אותם בצלילות. וזה עדיין לא מעיד על ממשות בחיים עצמם, כמו "נבואה שמגשימה עצמה" וכד'.
מאחלת לך הרבה כוחות להמשך הדרך. מאחלת לך לגדל את ביתך מתוך הכרת תודה על הזכות הזאת.

זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה מודה (בלב) למזלי הטוב ולהורים שלי שככה הם אוהבים אותי, ויודעת מתוכי שאהבתם היא מה שמאפשר את חיי ואת הבנייה של עצמיותי.
(כל זאת לא מנע ממני 2 עשורים אחר כך להאשים אותם בבורות ,אנוכיות ובכך שנפגעתי מהם....)

זוכרת שבתור ילדה המשפט של אבא שלי היה לי אולי קצת דביק. וקצת חזר על עצמו, ולא הבנתי למה יש לאמר את המובן מאליו. ולפעמים אפילו שאלתי את עצמי "למה אתה אומר את זה? האם יכול להיות אחרת?" אבל ......זה איזה שהוא עוגן, באמת כמו מנטרה, שנהייתה אקסיומה יסודית וחשובה, שאי אפשר לפקפק בה.

"אמא יש רק אחת" - דווקא המשפט הזה הדהד לי את רגשי הנחיתות של אמא שלי. כאילו היא אומרת לי, אני אולי לא הכי טובה, אבל אין לי תחליף.....
(פרשנות שלי בלבד, מה שחשוב זו ה כוונה

הי, כבר כתבתי לך פעם מזמן.. קוראת את הדברים שאת כותבת, מבינה את הכאב בתור אישה ואמא, אבל חייבת להגיד לך שוב שאת חייבת להיות מאושרת ואסירת תודה על הבית שביתך מוצאת שם. את כביכול מודעת לזה ומודה לה שמטפלת בה בעדינות וכו, אבל כמו שכתבתי לך אז וכמו שגם עכשיו זה נדיר . מהמציאות שלי ושל חברותיי , היכולת לקבל לתוך המשפחה באופן מלא ונקי ילד לא שלך, מאישה קודמת, הוא די נדיר. כתבתי לך אז ואכתוב שוב שלצערי, ולבושתי המצב לא כך אצלנו. כשהייתי בהריון ראשון , והיא בת 6 בערך, היא גם אמרה לי ( מרתק איך המנגנונים הפסיכולוגים אכן "עובדים" ודומה בהרבה מקרים) כשיוולד התינוק את תהיי גם אמא שלי, ופעם אחרת: אולי במקום לקרוא לך X אני אקרא לך פשוט אמא?. עוד לא הייתי אז אמא, וליבי כנראה לא היה רחב מספיק, נלחצתי וישר עניתי לה " אמא יש רק אחת, יש לך אמא" או משהו כזה ואז היא אמרה: אמא אמיתית יש רק אחת, אבל יכולות להיות עוד אמהות ..או משהו כזה.. בכל אופן לא עודדתי אותה לזה וזה לא קרה כמובן. אבל זה ראי בכלל לחוסר הקבלה שלי אותה, חוסר אהבה אמיתית מספקת ( ברור שיש בי אהבה, גם, אליה). את יודעת מה זה לילדה לבא כל פעם לבית של אבא שלה כשבוודאי חשה שלא 100 אחוז מקובלת? ( שוב זה כמובן בצורה מאד תת קרקעית ובלתי נשלטת, אני לא נותנת לה לקרצף פנאלים) . מה שאני רוצה להגיד לך זה שהכאב שלך מובן ( חוסר התחשבות באמת לעבור לידך) אך אם יוצאים מהכאב שלך ומסתכלים על הבת שלך בלבד, את צריכה להיות מאושרת!! את צריכה לת לזה מקום, לא להקשות עליהם,
ברור שאת האמא היחידה שלה, אבל אם באמת היית חושבת רק עליה היית " בולעת" גם שיבואו למסיבת סיום , כמהשזה זוועתי בשבילך ( מבינה אותך לחלוטין אני קנאית ונוראית כמו שמשתקף..) ביתך היתה גאה בזה שאחותה שם, ושיש לה עוד " אמא"= מבוגר שאוהב אותה באמת כל כך, ולא היית רוצה שתאחז עוד " בקרנות המזבח" כמו שאת, מצטערת עושה, " שתרגיש משולש אמא ואבא" ברור שמלחתחילה זה מה שהיתה רוצה הכי בעולם, אבל כבר אין את זה, כבר שמחה על קונסטלציה משפחתית אחרת, אז תאפשרי לה את זה!. כל הדיבורים על לשנות משמרות וזה, תחכי, תעבדי עבודה עצמית גדולה על עצמך( שוב זה נראת לי הקרבה וגדלות נפש מדהימים אם אפשר באמת) כדי לבלוע את כל הצפרדעים הללו בשביל ביתך , ולא ליפול לבור של נקמה והתעסקות באבא. רק תשפטי לפי האם ביתך רצוי ואהובההשם. כותבת ארוך ללא עריכה וללא סינון. מקווה שלא יצא בוטה. התכוונתי לעודד ולהגיד בעצם שסה"כ מצבך אמנם מבאס, אך מצבה של ביתך, אוביקטיבית, יכול להיות, אם את תאפשרי מעולה, בסיטואציה הזו.

_הנסיונות שלך להבין את הכפילות המצמררת בחייה של אימך לבין חייך שלך, מחשבות על היעלמות מן העולם הזה בסיטואציות שקשה לשאת לעיתים ובסה"כ חיים בחוסר ודאות טוטאלי לגבי הרגע הבא - כל אלה יכולים להשתקף בדבריה המכאיבים של ביתך אודות "מותך" כביכול.
לילדים יש קולטנים רגישים מאוד, וגם כשהכל פה נאמר מן הסתם על ידה בתום לב מוחלט, ובמיקריות - אין מקריות. האם את יורדת לסוף דעתי??_
בטח יורדת. מבינה לגמרי ורואה את זה שוב ושוב ושוב ושוב דרכה. בגלל זה אני אומרת שהיא המור(אה)ה שלי. היא משקפת דברים ממני מאביה, מעולמה הפנימי גם שהביאה איתה מעולמות אחרים.
אבל אם אני עוברת ימים סוערים, אני בוודאי אראה זאת דרכה.
אני מגדלת אותה באמת בתחושת זכות גדולה. אולי זו הברכה שיולדים ילדה בגיל יחסית מבוגר.
ותודה על החשאיות, מישהי.

תודה יום טוב על זה:
אבל ......זה איזה שהוא עוגן, באמת כמו מנטרה, שנהייתה אקסיומה יסודית וחשובה, שאי אפשר לפקפק בה.
זה תמיד אחרת לשמוע מאנשים מבוגרים דברים שנחקקו בהם (בצורה טובה) על ידי ההורים. זה בהחלט סמן עבורי.

נשואה לגרוש. כרגיל הכל ענין של תחושה פנימית. אם היא היתה שומעת משפט כמו שאת אמרת, מתוך האהבה שיש כלפיה - זה דווקא היה מגדיל ומגדיר גבולות עבור בתי טוב יותר. היא היתה פחות מתבלבלת. היא עוד קטנה כידוע, והדברים האלה יכולים מאד לבלבל. זה לא גיל 6,7 או יותר. המשפט הזה שלך: " אמא יש רק אחת, יש לך אמא"
יכול היה להיות אבחנה חשובה בשביל הבת שלי אם היה נאמר ממנה.

לגבי מסיבת הסיום. אבל אם באמת היית חושבת רק עליה היית " בולעת" גם שיבואו למסיבת סיום , כמהשזה זוועתי בשבילך
זה משהו שאני לומדת חזק. כי את המשמורת כולה בניתי דרך זה שחשבתי רק עליה, את מבינה. ואז היא מקבלת אימא מרירה ומתוסכלת.
לא רק אני חשבתי שזה נכון שרק הוא יבוא, אלא גם אנשי מקצוע: הגננות, שתיהן, ללא ויכוח (הן גם לא רצו שאחים יבואו, סבים וכו'), היועץ שמלווה אותנו שמתמחה בפסיכולוגיה של ילדים.
מה שנדמה לך כחשיבה רק על עצמי, מסתבר שעוד אנשים מעולם המקצוע שפחות מעורבים רגשית חושבים.

היום אני מבינה יותר ויותר, שמה שאני מאפשרת בכיף איתה, יבוא בכיף. ומה שאני מאפשרת מתוך חשיבה לגמרי עליה שהופך דורסני כלפיי, היא סובלת ממנו.
את מבינה, נשואה לגרוש, שהאהבה והקבלה שהיא חווה היתה מתקיימת ב כל בית שהם היו עוברים אליו. זה לא קשור לבית הזה. אני עושה הפרדה כאן. הדרך בה הם מגדלים אותה באהבה היתה גם אם הם היו עוברים לבית מרוחק שעה מכאן. ועל זה אני מאושרת לגמרי לגמרי.
מה שכן, אני כועסת על ההחלטה לעבור לחצר האחורית שלי, כי בין השאר, זה יעמיד אותנו כל הזמן בצורך להסביר לה את הגבול, כי זה יבלבל אותה.
אני מצטערת בשבילך, שאת לא יכולה לעשות אותו דבר עבור ביתה של גרושך.

שליחה על ידי חברה* » 17 יולי 2011, 08:24

לנשואה לגרוש עם ילדה,

אבל חייבת להגיד לך שוב שאת חייבת להיות מאושרת ואסירת תודה על הבית שביתך מוצאת שם קודם כל- היא לא חייבת שום דבר, בטח לא להיות מאושרת אם היא לא מרגישה מאושרת. שנית, היא שמחה, מאוד שמחה על האהבה הגדולה לה זוכה הנסיכה הקטנה שלה, ואם תעקבי אחרי הדף הזה תקראי שזה משתקף לכל אורכו וכאחת שמכירה את הנפשות הפועלות אני יכולה להעיד שטובת הילדה נמצאת לאורך כל הדרך ודווקא יותר מהצד של חלקיקי...

אני ממש לא מקבלת את מה שאת כותבת!!! יש פער עצום בין המשפט החד שאת אמרת לילדה בת שש ביתו של בן זוגך ובין מה שנדרש, הגיוני וחשוב לומר לילדים בסיטואציות מעין אלו. לא צריך לעשות זאת בבוטות, ולא צריך להדוף אותם ולתת להם תחושה של פחות אהובים, אבל בהחלט אפשר, חשוב וחיוני להסביר להם במשפט או שניים ברורים ולא מעורפלים מי היא האמא שלהם. זה חשוב לזהות שלהם, זה חשוב להתפתחות שלהם, זה חשוב לתחושת היציבות והביטחון שלהם בעולם. הגבולות המטושטשים האלה- הם הם אלה שלא טובים ולא בריאים לילדים בגילאים האלה (מסופקני עם מתישהו משפטים מעורפלים מסוג זה טובים למישהו).

את יודעת מה זה לילדה לבא כל פעם לבית של אבא שלה כשבוודאי חשה שלא 100 אחוז מקובלת? ואני רוצה לשאול אותך בעניין זה- את יודעת מה זה לילדה לבוא כל פעם לבית של אבא שלה כאשר שם אין קבלה את אמא שלה??? אז יופי, הילדה מקובלת ואהובה ורצויה, אבל החלק המשמעותי מחייה לא מקובל, ולא אהוב ולא רצוי שם. מה זה עושה לילדה???

אני חושבת שאת מנסה לעשות כאן הפרדות שאינן במקומן. הפרדות בחיינו חשובות- אבל גם הן צריכות להיות בהתאם לגיל המדובר. כשהשותף לגידול הילדה לא מתפקד כשותף- אי אפשר "לצאת מהכאב ולהסתכל על הבת בלבד" זה מגיע ביחד, עיסקת חבילה עם אם הילדה. הילדה תהיה משוחררת להיות מאושרת ורגועה ושמחה כשהתקשורת בין ההורים תהיה משוחררת ורגועה, כשבאמת שני הבוגרים המשמעותיים בחייה יהיו מסוגלים לצאת מאזורי הנוחות של עצמם ולחשוב על תנאים נוחים ואידאלים לטובתה של הילדה, לא לנוחותו של האב או לאיך שנוח לאם. וכשאחד הצדדים מפר את האיזון הזה פעם אחר פעם- את לא יכולה לצפות שהצד השני יהיה שליו ורגוע ושקט ובטח שלא- "יצא מהכאב"...
ומה זה המשפט לא להקשות עליהם ??? באמת קראת את אותו הדף שאני קראתי???
ולא!!! אני לגמרי חולקת עלייך, היא לא אמורה להמשיך ולבלוע. גם אדם רוחני שמתפתח נדרש לפעמים לשיעורים שדורשים ממנו לשים את עצמו ואת צרכיו הבסיסיים על המפה, לא תמיד התפתחות דורשת שתיקה וקבלה של סיטואציות כואבות. לעיתים מה שנדרש זה לשמור ולהגן על עצמך, ואם מישהו רומס ונוהג בך בגסות- אולי מה שנדרש ממך זה לקום ולומר- עד כאן. לא מתאים לי!!!
ואם משהו זוועתי בשבילה ובטח אם זה לא משהו נורמלי- אין סיבה בעולם שכל החמולה המשפחתית המורחבת תגיע לאירוע שאמור להיות אבאמא וילדה קטנה, או במילים אחרות ויותר מדויקות- משולש משפחתי מוגדר וברור. הקטנטונת הקסומה הזאת גאה ושמחה על היותה אחות גדולה והיא זוכה ללא מעט מבוגרים שאוהבים אותה, אבל המשולש המשפחתי הבסיסי חשוב שיהיה ברור ומוגדר. ההורים הביולוגים שלה תמיד יהיו ההורים שלה. זה שיש ניסיון לעקור מהשורש את התא המשפחתי הביולוגי ולטשטש גבולות - זה המצב הלא מאוזן והלא יציב והלא בריא, לא ההיפך. הקונסטילציה המשפחתית האחרת שאת מדברת עליה קיימת ממילא, השאלה היא אם זה הדבר היחיד שהיא צריכה לראות ולחוות ושחלילה ההורים הביולוגים שלה לא יהיו ביחד בחוויות משמעותיות בחייה כמקשה אחת של הורים שמחים גאים ומאוחדים באהבתם ההורית הבלעדית כלפיה???
המשמורת המשותפת לא נועדה כנקמה והתעסקות באבא, להיפך, נכון יש שם כעס (מוצדק לחלוטין) אבל טובת הילדה, גם על פי המטפל הצמוד שלהם הוא- שהילדה תהיה אצל האמא, בטח כשהאב לא בדיוק רגיש ולא בדיוק מתחשב ורחוק מלהיות פרטנר לשותפות הורית מתוקשרת וקשובה, שכמו שכבר נכתב כאן בעבר זה הבסיס למשמורת משותפת...

לסיכום- בנסיבות אחרות אולי היית צודקת בקטעים מסוימים (בלבד) אבל במקרה הנוכחי אני רוצה להבין מה בעצם את מתכוונת- שהילדה צריכה לחוות אמא שמבטלת את עצמה??? ומשפחה "חדשה" שמבטלת את הצד האמהי בחייה של הילדה???

כשהשותף לגידול הילדה לא מתפקד כשותף- אי אפשר "לצאת מהכאב ולהסתכל על הבת בלבד" זה מגיע ביחד, עיסקת חבילה עם אם הילדה. הילדה תהיה משוחררת להיות מאושרת ורגועה ושמחה כשהתקשורת בין ההורים תהיה משוחררת ורגועה, כשבאמת שני הבוגרים המשמעותיים בחייה יהיו מסוגלים לצאת מאזורי הנוחות של עצמם ולחשוב על תנאים נוחים ואידאלים לטובתה של הילדה
חברה - כל מילה

חברה שלי יקרה.
נו, ידעתי שהקול הכועס הזועם, וזה שרוצה להגיד דברים באופן חד משמעי יושמע כאן, גם אם מאצבעותיי ומקלדתי - קצת קשה לי.
תודה אהובה.

ונשואה לגרוש יקרה. אני שמחה שאת חלק מהדף. את חלק מהקולות הפנימיים שלי. זה טוב לראות ולהתדיין איתך על כל זה. מקווה שאת יכולה לקחת את הדברים כך.
ובהמשך לזה, אני בטוחה שהיית רוצה את לשים את עצמך קצת בצד לטובת ילדתו של גרושך, אבל לא יכולת.
זה איכשהו תמיד קל לנו לראות על האחר דברים ...
המשיכי להיות כאן כקול שאני צריכה להתדיין איתו. תודה לך.

שוב שיעור יוגה. שוב מרגישה את המרכז שלי שקט וברור.
אמרתי את זה למורה שלי. היא אמרה שיחסית לזמן שאני נמצאת בו, אני נראית מאד טוב, כאילו יש דיסוננס בין הפנימי לחיצוני.
אבל בשיעור, זה המרכז שפועל. אז אמרתי לה שכולי תקווה שמתוך המרכז הזה אני אפעל גם בחיים.
היא תיקנה אותי, ואמרה, שאני יודעת שמתוכו אפעל.
חיזוק על הבוקר.
הולכת להפגש עם הקטנה אחרי סוף השבוע שעברה לכאן...

הי
זה שהוא עבר לגור לך מתחת לאף - זה ברור, ואם לא הדגשתי מאד ברור - שזה פולשני, ולא ברור מה הם גם צריכים את זה. אנחנו גרים באותה עיר גדולה, ונמנעת מלהסתובב ברחוב שלה ( רחוב קטן ליד רחוב גדול..) כי גם מרגישה שפולשני כלפיה. עד הארוע הזה פשוט נראה לי שאת עדיין עסוקה מאד בעבר איתו והוא כבר התקדם הלאה. מה שרוצה לאמר, וכבר אמרתי בעבר וגם חברה שלך אמרה לך , תשמרי על עצמך בהתנהלות מולם. אני לא אומרת שאסור לך להשבר להתמרמר לקנא וכו, אבל הוא כבר לא מישהו שאת יכולה לחשוף בפניו רגשות אינטימיים כאלה. במקרה של הבית נגיד כן. אבל בכל הסיפורים לפני כן , לא. נראה לי ששוב ושוב את מצפה ממנו לעוד משהו. זה לא קורקטי אצלך, מה שאני מנסה להגיד שזה מחלחל גם לבית שלו, אליה וכו ובסוף גם עלול לפגוע בביתך. לזו מעליי שכתבה שהם לא מקבלים את האמא של הילדה באהבה קבלה וכו, באמת יש גבול...ברור שזה היה האידיאלי, אך הם נפרדו וצריכים להיות מציאותיים. הם צריכים להתייחס אליה בכבוד כמובן וחלילה לא ללעוג או להעיר הערות ציניות ליד הילדה, אבל עדיין הם גרושים בחוסר תקשורת, אי אפשר להטיל את כל האשמה עליו, כנראה. כרגע התפקיד שלו , העיקרי זה רק אבא לילדה, ועל זה הוא נלחם להבנתי , וכלומר לא מוותר, וזה אולי ברור לנו וככה צריך להיות אך בפועל יש הרבה שמוותרים על הקשר עם הילדים!
נראה לי שפשוט קצת להרפות זה כל מה שצריך..לא לעייף את שניכם שוב בפתיחת ההסכם ושינויים, אם זה לא משהו דרמטי, תני מרווח נשימה של חצי שנה נגיד ותראי איך זה מתגלגל. שוב, החשש שלי שבסוף מרוב חוסר רצון בקשר איתך הקשר עם ביתך יפגע . אני מקווה שוב שאני לא יותר מדי מרגיזה.. ברור שאת משתקפת כאדם מדהים מקבל וכו אבל למרות הכל נראה כי את עלולה ליפול לבור הכי קל של שטנה רעל ושנאה כלפי האקס ( אפילו אם בצדק) ואני רוצה פשוט להזהיר אותך ולהסביר לך שזה לא מובן מעליו , ושיש גם צד טוב בסיפור הזה ( שלא בחר קלעאפטה כמוני..) כי זה אולי לא יהיה לתמיד. עכשיו כשילדתך קטנה זה הזמן הכי טוב לבונדינג בינהן , אחכ שתגדל התבגרות וכו תפנה גם אליה צדדים עוקצניים שקשה יותר להכיל ולקבל. כמובן תבהירי לה מי האמא ואמא יש רק אחת וכו וכמה שזה קשה לתת לה גם את הלגיטימציה לאמא אלטרנטיבית שם!אולי " אני לא מודאגת לגביכן " כי אצלנו כל כך ברור מי האמא, והיא כל כך קשורה אליה ומדגישה אותה ( כותבת לה כל הזמן מכתבי אהבה אצלנו) אבל זה לא נראה לי המצב הנכון. היא צריכה להיות גם עם רגש אימהי אליה, וזה מצויין אם ביתך תרגיש את זה. היא לא יכולה לחיות אצלם בבית והיא תתפקד כ" מטפלת אוהבת" אין דבר כזה, לדעתי. לא יודעת אם מסבירה היטב כותבת קופצת לא עורכת . ואולי אני טועה והרגש לאמא "החורגת " אממור ליהות מותנה ומוגבל ובמשורה

שוב שיעור יוגה. שוב מרגישה את המרכז שלי שקט וברור.
אומר הרבה דברים טובים עליך, וגם על שעור היוגה שלך!
למעשה, מבחינת היוגה, ההגדרה של מהו תרגול ממש לא מסתפקת במה שעושים על מזרן היוגה אלא כרוכה ביכולת לפעול כמה שיותר רגעים בחיים מאותו מרכז ומתוך אותה איכות צלולה שחיבור אל המרכז הזה מייצר.
ולכן כל רב השיח הזה שמתרחש כאן, הקולות השונים, הדאגה האכפתיות, החלפת הרשמים שלך עם דמויות שונות, באופן וירטואלי או פנים אל פנים - כל אלה הם חלק מהתחזקותו ההדרגתית אך המתמדת של המרכז שלך.
לי אישית בהסתכלות מהצד זה נורא בולט, ומקווה שגם לך.
גם המפגש עם מר בחור לשעבר, באמת כ"כ עוצמתי ופתאום נראה לי כמו סוף סוף הצדיק באמת את תפקידו בשלב זה בחייך.... (מקווה שזה לא נקרא מוגזם עבורך).
באופן כללי, את נראית לי שועטת קדימה במהירות כ"כ גדולה, שנראה לך לפעמים שאת דורכת במקום, אבל את בקפיצה טרנס אטלנטית מותק! (-:

אני אימא שמחה לבתי. למרות שעברה אלי בקושי, מייד התחלנו בכיף.
הזמנו חברה שלה, עשינו קרטיבים מקומפוט של פירות (יאמי), היום זללנו אותו, גן חיות ו...
היום יצאתי איתה לראשונה מאז שהם באזור לגן השעשועים שנמצא ממש בין שני הרחובות שלנו.
היא סיפרה לי איך כשהיתה עם אבא הם הגיעו בבוקר, ישר עשיתי חשבון בראש, איפה אני הייתי?...
בגן שעשועים הזה אנחנו בקשר עם הילדים, אני עם ההורים.
מצאתי את עצמי פוזלת במתיחות לרחוב שממנו הם עלולים להגיע, והזכרתי לעצמי - תחיי את החיים שלך. אם הם יופיעו, נראה מה נעשה.
אבל אז אמרתי לעצמי שאני ממש צריכה לתכנן איך להגיב, כי בדרך כלל התגובה שלי היא לנתק את החלקים בתוכי ולהיות כמו רובוט.
דמיינתי, איך אני משאירה אותה איתו/ה ואומרת להם - תביאו אותה הביתה עוד מעט... כדי שהם ירגישו את הבלבול שזה עושה לה.
ואז חשבתי - מה פתאום להשאיר אותה איתם ביום שלי???
בקיצור הרבה בלבול. לא ברור לי מה נכון לעשות, איך נכון להגיב - בעיקר מולה ובשבילה.

אני ממש משתמשת במשפטים שכתבתי לי כאן.
מעבירה לה מסר ברור שאני כאן, שמחה להיות איתה ובשבילה, ואנחנו ממשיכות בחיים שלנו כרגיל.
יודעת שמתי שהוא בשבילה אצטרך להגיע לבית שלה שם, לברך אותה על המעבר.

זה מדהים איך אני ממשיכה בתוכנית הפעולה של 'לחיות בשמחה לידה' אבל הלב שלי מקדימה שלו (בחזה) ומאחורה שלו (בריאות) כואב. ממש כואב...

איזו אשה מדהימה את
מותק את יכולה למחוק את ה"אבל"
זה הכי אמיתי שיש,
את חיה יוצרת ופועלת את בחירותייך ואת חייך/חייכן וגם כואבת, כואבת את אשר מכאיב וראוי להרגיש ולתת לו מקום (ונדרש אומץ שלא חסר לך ממנו אכן לתת לו מקום)
אוהבתותך
פליי

איזו אשה מדהימה את
!!!!! (-:

את חיה יוצרת ופועלת את בחירותייך ואת חייך/חייכן וגם כואבת, כואבת את אשר מכאיב וראוי להרגיש ולתת לו מקום (ונדרש אומץ שלא חסר לך ממנו אכן לתת לו מקום)
כל מילה של פליי
אני חושבת שאת צריכה להתבונן ולעשות הפרדה בין מה שאת באמת צריכה לעשות למענה ומה שלא באמת באמת נחוץ שיקרה כרגע בשבילה (למשל ביקור בבית שלהם) וגם לראות באיזה מחיר כל זה קורה...
ואת אמיצה ונפלאה...

כבר כתבתי אמש משהו, שלא הייתי מסוגלת לפרסם. קשור קצת לאיך אנו תמיד צריכים לעמוד במבחן המציאות של העיצות שאנחנו מפזרים. היתה לי הרגשה שאולי היה פוקוס מסוים באיך שראיתי את הדברים- הודות לפרספקטיבה שנוצרה לי, במהלך 8 הימים שהאפרוח לא היתה איתי. אסכם את השורה התחתונה- אני ממש מורידה בפנייך את הכובע, על שהצלחת להכיל את בתך, למשמע דברים שהיא אמרה בהקשר של לושקה ואמהות. אני אתמול, על הרבה פחות מזה, לא הצלחתי. כלומר, הצלחתי בהתחלה ובסוף, אבל באמצע ממש,ממש,ממש פישלתי. אל דאגה, היום אביה שוב היה בביקור, ואז היתה הפרידה הסופית עד לפעם הבאה. היום ניתנה לי הזדמנות לכפר ולתקן. הערב, זה לא בא בצמוד לפגישה בינינו, אחרי למעלה משבוע בנפרד. היא בכתה בצורה קורעת לב, מכוח האנרציה, ומתוך עייפות גדולה, למעשה לא הפסיקה לבכות עד שנרדמה- הכי ״קל״ היה להיות מכילה. באיזשהו שלב אני אפילו קצת בכיתי איתה.

קראתי על ״אמא שמחה עם לב כואב, הולכת לפארק עם בתה״
ממש ,ממש, לא פשוט המצב, ואת עומדת בו-בגבורה!!

תודה לכן יקירותיי.
עכשיו חברה יקרה (שבטח תקרא בדף עוד מעט) הזכירה לי לחזור לגוף שלי.
לא במקום הראש (שירגע, לא מוותרים עליו).
הליכות - אני קצת נחנקת מהאפשרות הזו, כשהם פה לידי.
אבל שחייה. אולי אנצל את הקיץ הזה לשחות.
רשמתי לעצמי.

אני אתמול, על הרבה פחות מזה, לא הצלחתי. כלומר, הצלחתי בהתחלה ובסוף, אבל באמצע ממש,ממש,ממש פישלתי
אימא של טוסיק, מזכירה לך שטוב שנהיה גוד אינף. לא מושלמות. איך קראת לזה... זליגות?
מותר לך.

הליכות - אני קצת נחנקת מהאפשרות הזו, כשהם פה לידי.
אז מה יהיה עם זה? תחיי בהסגר?
זה הרי לא הגיוני בעליל.

שליחה על ידי י_פה* » 19 יולי 2011, 18:19

מצאתי את עצמי פוזלת במתיחות לרחוב שממנו הם עלולים להגיע,

כן, אפשר להבין אותך לגמרי. גם אני הייתי מרגישה כך. גם אני הייתי עושה חזרות עם עצמי על התגובה שלי. כמעט הכל גם וגם.. אבל לך מותר להיות מי שאת ואיך שאת רוצה, מבולבלת, כועסת, מתעלמת (קצת בלתי אפשרי בגלל הילדה), אבל מותר לך הכל !
אבל מי שצריך להיות נבוך , ולקבור את האף באדמה בפגישה כזאת זה האקס הזה, כי על ראשו ובגללו המצב המביך הזה, הוא המפיק והוא הבמאי..
את תהיי המלכה ! צ'ומעת ?

אבל מותר לך הכל !
יפצ'וק, מותר אבל ממש לא נכון ליד הילדה.

מי שצריך להיות נבוך , ולקבור את האף באדמה בפגישה כזאת זה האקס הזה, כי על ראשו ובגללו המצב המביך הזה, הוא המפיק והוא הבמאי..
חחחח.... הצחקתני....

עכשיו חוזרת מחברות שגרות ממש כמה בתים ממנו. יותר נכון, הוא עבר לגור כמה בתים מהן.
נשמתי עמוק, נשימות מודעות בדרך אליהן.
הקטנה עברה אליו רק שעתיים קודם.
הולכת בצעדים נמרצים... ואז, כשמתקרבת לבית ומתגלה מעלה הכביש, רואה אותו הולך ומרדים את הקטן על המנשא...
בבבברררר....
בכל זאת, הולכת לחברותיי, שממש תומכות ואני יכולה לדבר שם.
והן בכלל חשבו לבוא אלי.
ואמרתי לעצמי ולהן, ש-לא! ממש לא מתכוונת להתבצר ולהפסיק את חיי שנרקמים להם כשנתיים ביישוב שלי.
ביתר שאת, הם נרקמים, בחצי שנה האחרונה.
אני אצא ואעשה את מה שאני צריכה ורוצה לעשות, ובמפגשים שיהיו (כי יהיו, זה קרוב מספיק) כבר נראה מה נעשה.

שמחה שלמרות הכאב החד שמלווה אותי בחזה ובריאות מהבוקר, עושה את מה שנכון לי לעשות.
ולא מוותרת על הרגעים הקטנים שיש לי בחיים הפרטיים שלי.

מותק את יותר מהירה מהאפיפיור

פליי

״מצדיעה לך״ ו״מורידה בפנייך את הכובע״ כבר אמרתי?
אה, כן? אז מה, אומרת שוב!!

נושמת איתך עמוק

_שמחה שלמרות הכאב החד שמלווה אותי בחזה ובריאות מהבוקר, עושה את מה שנכון לי לעשות.
ולא מוותרת על הרגעים הקטנים שיש לי בחיים הפרטיים שלי._
את מבינה את מה שאמר לך היועץ שלמרות שאת מרגישה חולשה את ממש ממש חזקה?? את מבינה את זה מותק? (-:
מלכה זאת לא מילה מספיק חזקה בשביל לתאר את המלכות שלך! @}

מותק את יותר מהירה מהאפיפיור
הממ... פלייצ'וק, בפעמים האחרונות שיצא לי לראות את האפיפיור הוא בד"כ זחל באיטיות ולקח לו כרבע שעה להרים את ידו מלמטה כדי לנופף להמונים....
אבל אני מבינה את הכוונה (-:

כשמתקרבת לבית ומתגלה מעלה הכביש, רואה אותו הולך
דרלינג! אני הרי ביקשתי מהיקום שזה יקרה כבר, בשבילך, שיאללה כבר יקרו המפגשים ה"מקריים" המעצבנים האלה..
(זה בהמשך להתכתבויותינו אודות "יש אלוקים"..

)
איתך המון במחשבותיי..
אוהבתותך
מה עם הגוף?

חזרתי לדף.
חלקו היה קשה לי לקרוא מתוך ההווה..

הגעתי לשיחה שלך עם העובר והתפרקתי לגורמים. כ״כ בכיתי.

<כתבתי ארוך ארוך ונראה לי לא שייך אז מחקתי..>

<כתבתי ארוך ארוך ונראה לי לא שייך אז מחקתי..>
אמאשל,
את מוזמנת להוסיף לשם... מה דעתך?
או סתם לשלוח אלי בפרטי?

כתיבה בשעת לילה אחרי מעט שינה טרופה.. קצת מהססת לגבי הכתיבה.
אני נעה בין קצוות: האם זה שחרור או הכחשה? האם מילים בוראות מציאות ולכן היא כזו, או שאני מסרבת לחבק את עצמי, כאן במקום הזה שלי, ובגלל שמונעת מעצמי- המציאות המשתקפת מביאה איתה קושי?? מניחה שגם וגם וגם.
זוכרת , מה שלא יהיה, לחזור להודיה. גם כי זה מאד עוזר, אך בעיקר כי יש על מה!
תודה על שפתחת כלפיי את הלב! יש משהו כ״כ מנחם ומחבק- בהרגשה שאת באמת מבינה

תודה אמאשל...

אתמול הלכתי לישון עם תחושת שפע שנבנתה במשך היום. פתאום הבנתי כמה חברות (וחברים) חדשות יש לי בשנתיים האחרונות אחרי הפרידה ואפילו בזכותה. בזכות הבלוג הזה, בזכות האתר הזה. נשים יפות, תומכות, תמיד עם מילה טובה (גם גברים, אבל משתמשת בלשון נקבה, כי זה הרוב). הרגשתי עשירה. ממש עשירה.
נשים שאיתם יש משהו משותף, שיש חוויות שאפשר לדבר עליהן מלב אל לב, גם על גבי הדפים כאן, ומה שהכי מרגש אותי - גם בעל פה.
והדאגה ההדדית, ההתעניינות. ממש התעלות.

הבוקר קמתי פחות עשירה (בלשון המעטה...) ויצאתי לתקן משהו ברכב. בוקר, לא מאד מוקדם, יוצאת מהרחוב שלי ואת מי אני רואה בגן שעשועים?
כן, את הבת שלי שלא ראיתי יומיים, את אביה והתינוק עליו.... טיפה האטתי, מבולבלת, לא יודעת איך להתייחס.
לבוא? לחבק? האם זה יבלבל אותה? אותי?
כך שהיתי ברכב איזה דקה והחלטתי להמשיך.
יחד עם הלחיצה על הגז, הגיע גם השיעול והחנק. כעסתי על עצמי שלא הקשבתי לתחושות הבטן שלי.
ניהלתי עם האקס דיונים בראש שלי על - איך אמא, כשרואה את ביתה, לא יכולה לעשות כאילו היא לא שם.
(כמובן, שיש סיטואציות שכן כמו עם הגן, או בייביסיטר - שיש לי אינטרס שהיא לא תראה אותי).
וכמה הלקאה עצמית.
ואז עצרתי. במקום מלקה, אהיה מלכה.
פשוט אלמד מזה. וגם יודעת שאין חוקיות. לפעמים זה יהיה נכון, לפעמים לא.
לפעמים ארצה לעצור, לפעמים לא.
אני לומדת מפה חדשה, ונותנת לעצמי את הזמן לקרוא אותה ולהבין את החוקיות (אם בכלל יש כזו).
נכון, זה זרק אותי בשעה הראשונה, אבל אז הבנתי שזה בסדר.
אלה החוקים החדשים של המשחק החדש.
אלו בדיוק ההזדמנויות שיעזרו לי לבחון ולבדוק האם אני יכולה לחיות איתן או שאני רוצה לעבור מכאן.
אם לא אלה, לא אדע האם נכון לי לעבור.

קבעתי פגישה חשובה עם מישהי שיכולה לעזור לי לעשות סדר בראש בשבוע הבא. מחכה לזה...

במקום מלקה, אהיה מלכה
איזו גאונות
מאמצת ברשותך, מקווה שאוכל לאמץ בפועל ולא רק רעיונית

פליי

פלייצ'וק, לא שלי בכלל המלקה/מלכה
זה היישר משאקטי שנה שעברה.
אני רק מיישמת את זה עכשיו.
או לפחות מנסה...

מותק תקשיבי, את מלכה גם כשאת מלקה! (-:
מי אמר שמלכות לא מלקות לפעמים? ומה זה קשור בכלל, את מתמודדת נפלא עם כ"כ הרבה קשב ולמידה מכל צעד.

(())

הבת שלי מאתגרת אותי. אוי כמה שהיא מאתגרת אותי...
האקס וזוגתו עושים קייטנה בבית שלהם עם צהרון. היא מאד מתרגשת מהמעבר לבית החדש ועכשיו גם מזה.
אין רגע דל שם.
היא שואלת האם תהיה בקייטנה והאם תהיה בצהרון. כשאני אומרת לה שבימים שלי היא תהיה איתי (קייטנת אימא: ניסע לים, לבריכה, נראה חברים! YUPI הייי - שום תגובה... הגלגלים עובדים אצלה בראש האם זה שווה את הויתור על הקייטנה של אבא), היא לא תהיה בצהרון ולא בקייטנה.
היא כועסת. כועסת מאד.
בוכה, צורחת.
אני נושמת. גם מבינה אותה, אבל ברור לי שאם אבוא לקראתה בדבר הזה, אני לא אראה אותה שבועיים...
אני מבינה שאני צריכה לתכנן היטב את הימים שהיא איתי. כדי שלא יהיו פיתוי.
גם כך, המעברים לא פשוטים.
היא רוצה להיות עכשיו שם.
שם ההתרגשויות, שם הכייף, ההתכוננות לקייטנה, הקניות, עבודות היד וכו'.

אני בהחלט יודעת שאקח אותה לעשות דברים שרציתי. בריכה, ים, חברים, איזה מתקן פה באזור שהיא מבקשת ללכת אליו הרבה זמן.
נלחמת בתוכי לא להשוות, לא להיות בתחרות בעיקר -
לא להרגיש פחות.
אוף זה קשה!

באמת נשמע מאתגר במיוחד שההשוואה שלה מעצימה את ההשוואה הפנימית שנעשית אצלך,
ועם זאת אני בטוחה שאיתך יהיה לה כיף ומיוחד במיוחד שגם לכן יש תוכניות מרגשות

לא פשוט בכלל..

כשתגדל קצת,אני משערת ומקווה שזה כבר לא יהיה כך. אני מרחמת עליה.

אני מקווה שיום אחד, אם צריך ויזדמן, תגידי לו שהיא תכף בגיל שזוכרים. אולי בהתחלה הכל תמים ולא שופטים ולא מנתחים, אבל בבוא היום, היא תגדל ותיזכר במה שהיה ותוכל לנתח היטב את שהיה. היא תראה הכל - מניפולציות, דברים של מעבר לדיבור, שפת גוף, נימות קול - הכל זוכרים.
אני זוכרת מסבתא שלי המון דברים שאז לא הבנתי והיום אני מרגישה את כוונותיה....והן לא היו טהורות. אז לא ראיתי והיום אני רואה ועוד איך.
נקודות

פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
מותק מותק מותק
לנשום, לנשום, לנשום
את עוברת קורס מזורז ואפילו לא נרשמת

מקווה ששבת נפלאה עוברת אלייך
פליי

מקווה ששבת נפלאה עוברת אלייך
האמת שממש מאתגרת.
חציו הראשון של סוף השבוע, יום שישי עד הצהרים היה כיף למדי, כי בדקתי איזו דירה להשקעה והייתי מאד עסוקה בעצמי ובעניינים שלי.
הייתי עם הבת שלי ואיזה ידיד שייתן עוד איזה עין. אבל אתן יודעות, איכשהו הסיפור הזה פשוט מרחף מעל. כל הזמן.
בערב היתה ארוחה משפחתית והיה לי איזה דיאלוג קולני עם אחותי, שאין לי איתה קשר מי יודע מה.
אין לי כל כך כוח לספר, אבל היא בהחלט שיקפה את החלק בתוכי שחושב שיש דרך אחת להתגרש וכדאי לעשות את זה טוב לילדים.
וזו לא הדרך שעברנו אנחנו. היה קשה...

בשבת חזרנו הביתה, גן שעשועים ואתגר ראשון ישיר:
"אמא, אני הולכת לביקור לאבא"
"מה זאת אומרת הולכת? את לא יכולה ללכת לבד..."
"אני רוצה לביקור לאבא"...
כאן הסברתי לה שבימים איתי, אנחנו ביחד ובימים איתו היא איתו.
וכאב לי, כל כך כאב לי שהנה, זה הגיע. כל כך מהר.
ה'לא' שהיא תקבל ממני לפחות - לעיתים כל כך קרובות.
היא עצרה, בכתה ונעלבה על ה'לא' הזה.
אז החלטתי בענייניות (עד כמה שאני יכולה להסביר לה) שבגלל זה לא שמחתי שהם עוברים כל כך קרוב, כי לא רציתי להגיד לה 'לא' כל כך הרבה פעמים.
וירדתי לגובה העיניים שלה, והסתכלתי לה בעיניים באהבה ובישירות ואמרתי לה:
"אני יודעת שזה יכול מאד לבלבל כשאנחנו גרים מאד קרוב, ואני מבינה עד כמה את רוצה 'רק' לבקר. אבל זה לא אפשרי"
נתתי לה חיבוק גדול, והיא הרגישה שאני איתה.
כי באמת הייתי איתה.
אני באמת מבינה עד כמה היא רוצה לבקר אצלו כשזה קרוב כל כך.
זה זמין ומפתה.
אבל כנראה שהייתי שם באמת איתה, בכאבה עם גבול ברור, וזה נגמר.
גם היא לומדת את המפה החדשה של האזור העמום הזה.

אני מקווה שיום אחד, אם צריך ויזדמן, תגידי לו שהיא תכף בגיל שזוכרים. אולי בהתחלה הכל תמים ולא שופטים ולא מנתחים, אבל בבוא היום, היא תגדל ותיזכר במה שהיה ותוכל לנתח היטב את שהיה.
תראי נקודות, אני שנים הרגשתי את הדכאון והמירמור של אמא שלי, את חוסר הקבלה שלה של החיים החדשים של אבא שלי. יכולתי להבין את הכאב שלה, אבל הטריף אותי שהיא לא המשיכה בחייה.
וביחסים בינינו היה מורכב גם ככה. והרבה מהמירמור שלה נפל עלי.
רק לפני כמה שנים, ממש לא מזמן (אחרי מותה) יכולתי קצת יותר להתחבר למקום הבודד שלה, הנטוש והנבגד שהיתה בו.

ומזה בדיוק אני מפחדת. שאני הולכת בדרכה ואני לא רוצה שהבת שלי 'תסבול' את זה...

את עוברת קורס מזורז ואפילו לא נרשמת
פלייצ' הצלחת יפה לתאר את מה שאני מרגישה. ביג טיים.

נושמת עמוק, שבוע חדש לפנינו. יהיה מה שצריך להיות.
ואני בתוך זה שוחה כמו דג. לומדת את המפה ואת התנאים החדשים, אוספת את הנתונים שיתנו לי הרגשה של נהיגה ברכב חיי, ומבררת עם עצמי יותר ויותר את החיים שאני רוצה לבנות לעצמי.
תודה על שאתן כאן.

_וירדתי לגובה העיניים שלה, והסתכלתי לה בעיניים באהבה ובישירות ואמרתי לה:
"אני יודעת שזה יכול מאד לבלבל כשאנחנו גרים מאד קרוב, ואני מבינה עד כמה את רוצה 'רק' לבקר. אבל זה לא אפשרי"_
נשמע לי מעולה
זה טוב שאת מסבירה אבל גם שמה את הגבול ואומרת מה לא.

ואני בתוך זה שוחה כמו דג. לומדת את המפה ואת התנאים החדשים, אוספת את הנתונים שיתנו לי הרגשה של נהיגה ברכב חיי, ומבררת עם עצמי יותר ויותר את החיים שאני רוצה לבנות לעצמי.
איזה יופי לקרוא
את נשמעת מחוזקת
שיהיה שבוע נעים עם מינימים אתגרים...

. מופלאה, את !
קצת חששתי להכנס כי כבר מה שתיארת בפוסט הקודם, נראה היה לי מאד מאתגר...
האתגר אכן גדל- ואת עמדת בו!
כל הכבוד על ההכלה!

ו

לילדה הקטנה שבתוכך, שבטוח נעלבת שם בפנים.
תשמעי בתי יודעת לזהות את רגשותיה ולדייקן במילים רהוטות. בשורה התחתונה- היא ידעה להסביר לי שהיא מתגעגעת ובוכה בגלל אבא ״כי אותך יש לי כל הזמן״
(הפוסט שלי בנושא,עדיין מתבשל..)
נראה לי, שלמרות המשמורת המשותפת, במהות, האמירות וההתנהגות של בתך, נובעות ממקור דומה.
את המקום הבטוח ובגלל זה גם הטריוויאלי.
קראתי בהקשבה רבה על נסיונך האישי עם גירושי הורייך והיחסים עם אמא. לא קל זה אנדרסטייטמנט. בלתי נמנע שתחשבי היום, ש-הנה ההסטוריה חוזרת.
אבל לא. רק סיפור המסגרת דומה. ממה שאני קוראת אצלך, אין סיכוי שהיא חווה אותך כממורמרת. את ההיפך.
את אמא נהדרת! תמשיכי להיות בפוקוס...
מקוה שהימים הקרובים יהיו קלילים ומהנים, עם כמה שפחות ״אתגרים״.

_וירדתי לגובה העיניים שלה, והסתכלתי לה בעיניים באהבה ובישירות ואמרתי לה:
"אני יודעת שזה יכול מאד לבלבל כשאנחנו גרים מאד קרוב, ואני מבינה עד כמה את רוצה 'רק' לבקר. אבל זה לא אפשרי"
נתתי לה חיבוק גדול, והיא הרגישה שאני איתה.
כי באמת הייתי איתה.
אני באמת מבינה עד כמה היא רוצה לבקר אצלו כשזה קרוב כל כך.
זה זמין ומפתה.
אבל כנראה שהייתי שם באמת איתה, בכאבה עם גבול ברור, וזה נגמר._
וואו, פשוט וואו ענק על זה.. מקוה שגם את רואה כמה שזה גדול מה שהיה שם ולא עוברת על זה ביעף ומכניסה את זה ל"מובן מאליו"

שאני הולכת בדרכה ואני לא רוצה שהבת שלי 'תסבול' את זה...
את לא. חד משמעית.

אוהבת המון..

<תכתבי לי בהזדמנות אם הניק הקבוע שלי בסדר גם לפה ולא עושה לך שום אאוטינג>

חלקיקי יקרה.

די ברור לי מאיפה את לוקחת את דבריי ומדוע את משליכה אותם עלייך(ולא עליו). וזה לא שזה לא טוב. אנחנו כולנו צריכות לשים לב, איך אנחנו מטפלות בילדים שלנו ועד כמה הקומפלקסים שלנו נופלים עליהם.
אני יכולה לאמר לך שממה שאני חשה וקולטת מהדף הזה והקודם - את גלויה עם ביתך ונדמה לי שזה העניין. מה שנראה לי חמור אלו המניפולציות. אני מקווה שאת לא נופלת לשם.
תראי ילדיי למשל קולטים את הריחוק שאני תופסת מאבא. לא בטוחה שתמיד כיף להם עם זה ואני לא מסתירה את זה. (אני גם לא טוחנת להם את המוח עם זה כמובן). נדמה לי שהדבר הגרוע הוא לא לספר את האמת הפשוטה או המורכבת. (הם מבינים כפי שהם יכולים). כן, זה עצוב לגדול בתוך משפחה שבורה. ברור שהייתי מעדיפה אלף מונים להעניק לילדיי ולעצמי, חיי משפחה מלאים ומאוזנים, שיש בהם גם צד גברי וגם צד נשי. אבל לא צלחתי. כבר אמרתי לביתי , שאני מקווה, מאחלת ומייחלת שהיא לא תצטרך לעבור את זה ושיהיו לה חיים טובים עם בן הזוג שלה.
גם ההורים שלי גרושים. אצלי דווקא אין תחושה של היסטוריה חוזרת. הורי התגרשו אחרי המון המון שנים. הסיפור ביניהם היה שונה לחלוטין מהסיפור שלי. גם אמא שלי עברה משבר חמור ביותר אחרי עזיבתו של אבא. היה ממש צריך להיות לידה לאורך תקופה. מאוחר יותר היא הוציאה המון כעס ושינאה. בהתחלה נתנו לה (הילדים) ובשלב מסויים עצרנו אותה ואמרנו לה שהוא אבא שלנו ודי. אכן השנים עשו את שלהן והיא התמתנה. חיה את חייה.

תראי, את באמת נמצאת בסיטואציה מאתגרת מאוד. המעבר שלו לידך ממש בלתי נתפס.
לי אין מחשבות חד משמעיות אם הייתי עוברת משם או נשארת.
מה שברור הוא שאת חייבת להתנתק מהם ולתת לעצמך מרחב. אם הקרבה הפיסית מפריעה, זו בעיה. אם את מרגישה שאת יכולה להתגבר על זה, ולהתנתק מתוכך עוד יותר טוב.
והרבה מהמירמור שלה נפל עלי.

אם תוכלי את להימנע ממרמור זה.
יש שם חיים שלמים ומלאים שמחכים לך. אני מתלבטת אם להעלות את נושא הזוגיות...
האם את מרגישה שחייך יכולים להיות נהדרים גם בלי בנזוג? (שאלה שלא חייבת להענות פה כמובן)
@}

האם את מרגישה שחייך יכולים להיות נהדרים גם בלי בנזוג?
ואם תשאלי אותי את השאלה:
כן. חיי יכולים להיות נהדרים גם בלי בנזוג. כן צריכה שם חברים חברות משפחה, אבל בנזוג לא הכרחי. זה בהחלט נוח וקל יותר לחיות ללא הציפיה הזו.

מותק שלי, אין לי מילים נוספות על כל שנאמר כאן.
בעיני שלי המתבוננות מהצד, את כ"כ לא שוקעת לתוך מרמור, אלא פשוט עוברת גם דרכו - וזה הבדל מאוד גדול.
אי אפשר להימנע לגמרי מתסכול כנראה, כשכל מיני קונפליקטים אובייקטיביים מאתגרים אותנו, אבל אפשר לעבור בתוכו עם עיניים פקוחות, ולדעת שזה מאוד מאוד צורב בעיניים ובלב ולהמשיך.
וזה מה שאת עושה כל יום, למרות שזאת נראית לך ביצה דביקה ובלתי נגמרת, את לגמרי חותרת בתוכה.
גאה בך מותקס

שליחה על ידי חברה* » 24 יולי 2011, 11:08

אהובה אחת,
אני מסכימה עם מה שהקדימו כאן וכתבו לך- את פשוט ענקית. כל כך התרגשתי לקרוא את היכולת שלך לעצור, לרדת לגובה העיניים שלה, לדבר אליה באהבה אבל גם בנחרצות ועל איך שזה הניב משוב מיידי שמחזק אותך בכיוון. את פשוט מדהימה, מדהימה, מדהימה. כמה תעצומות נפש. כמה... אין עלייך!!!

ולעניין ההשוואה שלך לאמא שלך- לא הכרתי אותה, ואני מתארת לעצמי שהיא עברה שנים לא קלות ולא פשוטות בכלל, ולגמרי יש לי חמלה כלפיה בעניין זה, על הכאב שהיא חוותה לאורך אותם שנים. מאידך- בואי לא נשכח שאת לא אמא שלך. ממש לא!!! גם אם סיפור הרקע דומה/ זהה לשלך- הוא כל כך אחר. אני חושבת שהנסיכה הקטנה חווה ועוד תחווה אמא כל כך אחרת. וזו ה-דוגמא לכך שבשני סיפורי ילדות מאוד דומים- אפשר לחוות ילדות מכאיבה, מגבילה, ממורמרת ומתוסכלת, אל מול חווית ילדות מעצימה, עם הורה שמהווה דוגמא אישית לצמיחה והתפתחות עם ולמרות האתגרים הלא פשוטים הבאים לפתחנו. אני דווקא חווה את הילדה מתמודדת יפה מאוד, לא מנסה לרצות אותך, לא חוששת לדבר איתך על משהו שבתודעה שלה היא יודעת שקשה לך. היא חווה אותך - שם בשבילה- כאמא, כדמות מכילה, בדיוק כמו שאת רוצה להיות עבורה. מה יכול להיות יותר מדהים מזה???

וכתבה כאן אמא של טוסיק דבש - ואני ממש מזדהה עם כל מילה:
היא ידעה להסביר לי שהיא מתגעגעת ובוכה בגלל אבא ״כי אותך יש לי כל הזמן״ -איתך היא מרגישה פשוט נוח להיות היא גם אם זה לא קל לך, היא לא מפסיקה להיות ילדה בשביל שלך יהיה קל יותר, ושתינו יודעות שזה לא עניין טריוויאלי, כמה ילדים עושים את זה בקלות ומוותרים/ מניחים בצד את הילדות שלהם והופכים להיות מבוגרים כדי שלא יהיה קשה להורים שלהם... ותראי אותה, פרח קטן שפורח, היא באמת פורחת!!! כי יש לה קרקע כל כך יציבה למרות הטלטלות- כדי לפרוח.

וגם זה כל כך נכון-
את המקום הבטוח ובגלל זה גם הטריוויאלי
מילה בסלע.

מעריכה אותך על המסע, את פשוט מקור השראה.

חושבת על כך שכתבתי לך שאני מרחמת על ילדתך, אז רק רוצה להאיר: שאין בכוונתי לאמר שאת מתעללת בביתך חלילה, או שהיא עוברת איזה גיהנום בלתי נסבל. בסך הכל רגע של החמצות ליבי החלש, כשאני חושבת על הטלטלה שהיא צריכה לעבור. בגדול אני אמא מאוד מגוננת וזו אחת הסיבות שטוב מאוד שנאלצתי לשלוח אותם אל מסגרת "חוץ ביתית"....
ועוד באותו עניין - סך הכל הדברים האלה שקשה לנו איתם (גם בילדותנו וגם בבגרותנו), ידוע שאלו מתנות - הם אלה שהופכים אותנו לאנשים גדולים יותר, עמוקים יותר, מבינים יותר, חומלים יותר.
ברור שילדתך ילדה מאושרת ורואה את העולם כשלם כפי שהוא.
מקווה שאת בטוב.

יש כל כך הרבה מה לספר, לשתף, לקבל תמיכה.
אבל עוצרת לרגע את הדף, כי יש לי איזה חשד קל שהאקס קורא בו.
לא בדיוק יודעת איך להמשיך...

אם האקס שלך אכן קורא בדף, אולי זה מה שיטלטל וינער אותו....ומעז יצא מתוק...???
מאחלת לך שזה רק בדמיון שלך, אך גם אם לא - מציעה לך להיות שלמה עם עצמך.
את טובה וכוונתך טובה.

התגעגעתי אלייך! אתמול כמעט דפקתי על חלונך, אבל חשבתי שאולי את זקוקה להפוגה.. משו בסגנון: נכון את סתם ו עושה מלא דברים מהנים כי קיץ וחופש גדול... את בסה״כ עסוקה, ואת בסדר ואין מה לדאוג לך???
אם הרקס קורא זו הרגשה לא נעימהבגלל החדירה לפרטיות, אבל מעבר לזה, הוא יכול להבין מהקולות פה- שהרצפה באמת עקומה!!!! לפעמים דוקא מאנשים זרים יותר כל לקבל אמיתות לא נעימות (ברור שזה מצער ומקומם אבל ככה זה..)
בכל מקרה, חיבוק גדול!

אם האקס קורא זו הרגשה לא נעימהבגלל החדירה לפרטיות, אבל מעבר לזה, הוא יכול להבין מהקולות פה- שהרצפה באמת עקומה!!!!
גם, אבל גם לא יכולה לשתף בכל מיני דברים שדי מטלטלים אותי בימים אלו.
אני לא בתקופה טובה, נכון קיץ וכו', אבל ברקע אני בקושי מאד גדול בטריטוריה שלי ובתוכי...

התגעגעתי אלייך!
כיף לשמוע. חסר לי מאד לכתוב כאן, ולפרוק חלק מהמתח ולקבל חיזוק.
זה מדהים עד כמה הוירטואלי הזה עובד...

צריכה עוד לחשוב מה אני עושה...

וחוץ מזה, שמנצלת זמן שהוא לוקח אותה לחופשה, ונוסעת לסיני לסופשבוע...
אני עוד לא מאמינה על עצמי, די מפחדת בדרך כלל, ולא הייתי שם איזה 8 שנים.
אבל עושה את זה. חייבת.

לא יכולה לשתף בכל מיני דברים שדי מטלטלים אותי בימים אלו
רק מבהירה שזה מידע שלא צריך להגיע אליו.
אז צריכה מאד להיזהר...

לאן?? וואי, אני בעצמי משתעשעת ברעיון אבל עוד כ10 ימים. אמש נסגר שאבא של דבש לוקח אותה לחו"ל לשבועיים. רוצה לבעוט בעצמי כי זה היה רעיון שלי, כשנדמה היה לי שפרוייקט חדש, לחוץ, בפתח. בסוף הפרוייקט נפל וגם ההזדמנות לחוות תקופה ארוכה ביחד ״כמו חנ״ב״- התפוגגה. עם זאת, שמחה בשבילה!
אבל שבועיים?!?!
אז אולי אולי- סיני(??)
תהני המון המון!!!

צריכה עוד לחשוב מה אני עושה...
ואין כמו מנוחה במקום כמו סיני כדי לסדר את הראש, להתנקות מכמה רעשים מיותרים ולהבין מה הצעד הבא.
שיהיה זמן איכות, עם פורקן מתחים, מנוחה והתרחבות לבבית מותק.
מגיע לך מאוד!

(())(())

_לא יכולה לשתף בכל מיני דברים שדי מטלטלים אותי בימים אלו
רק מבהירה שזה מידע שלא צריך להגיע אליו.
אז צריכה מאד להיזהר..._

בהחלט יכולה להבין אותך!
אולי בקודם כולל הניק? (תמחקי מיד)

אם הוא קורא פה, אז מצד אחד את מוגבלת וצריכה מעכשיו לקחת בחשבון שהוא פה. לדעתי זה לא אומר שאת לא צריכה להיות גלויה, אבל בהחלט מה שאת לא רוצה שיגיע לעיניו - אל תכתבי ומצד שני אולי יש סיכוי שהוא יבין כמה דברים שלא הבין קודם?

מה שלומך יקירה?
התגעגעתי! חזרת מסיני?
<מחר האפרוח טסה לחו״ל.
עכשיו כשזה קרוב - שוקלת בכ״ז לסוע לקצר (בד״כ לא נוסעת לפחות משבוע ..>

עוד מעט הקטנה מגיעה אלי, אז רק אעדכן שהגעתי אתמול בלילה. הייתי יומיים וחצי, והיה שווה.
סיני, חופים, כחול, לבן, תורכיז. דגים, בדואים... זמן סיני. ספר טוב לצלול אליו.
שיחות עם חברה, ועוד שיחות.
מזג אויר נפלא. רגעים של חום בלתי נסבל אבל בסך הכל נעים מאד. המים קרירים, בחוץ רוח נושבת שוב ושוב.
מכיוון שהיינו האורחות היחידות ברצועת החוף הזו (שכללה כמה מתחמים), לא היה ממש מי שיבשל את האוכל, אז זו היתה קצת נפילה.
ממליצה לנסוע למקום יותר מלא באנשים (גם בשביל החברה), והאוכל שיבושל בידי מי שיודע איך לעשות זאת.
(בשבילי האוכל הוא חלק מהחופש).
חזרתי עם צבע בעור, ואפשרות לנשימה.
כשחזרתי לישוב שלי, הנשימה התקצרה והלחץ בחזה התחיל.
זה די מדהים אותי, כי אני לא לגמרי מודעת למחשבות המלחיצות שגורמות לי לכל זה.

אמשיך לעדכן בהמשך. יום טוב

מקוה שהמפגש שלכן יהיה (היה) מוצלח!
שלך מגיעה ושלי ממש עוד רבע שעה ממריאה. לפרידה הכי ארוכה שהיתה לנו.
(14 יום!). כל פעם החבל נמתח עוד קצת...
תנחשי מי היתה נרגשת-שמחה ומי לא?
כותבת את כל זה, רק כדי לרפד אותך, למקרה שהמפגש יהיה מעוטר לצד השמחה- בבכי וצער על הפרידה מאבא. (כבר חוויתי מפגש שכזה..)
טפו-טפו-טפו, חלילה לא רוצה לפתוח לך עין

שיהיה לכן יום מקסים ביחד!

אני מסתובבת פה, מחזיקה ביד פתק קטן, מקופל טוב טוב, שכתוב בו:
^{@} אני מסכימה בשמחה!}
ו...הפתק נשאר ביד,
מתחיל להתרפט..
את לא פה ואין למי להעביר אותו

אני דווקא כן כאן. ואשמח גם אני ?-)

אוף... רוצה לשתף בדף אבל לא יודעת איך לעשות את זה בנסיבות החדשות של החשדות... (משחק מילים שכזה).

אז אכתוב מה שאוכל להערב:
לפני כמה פוסטים, אמא של טוסיק דבש, כתבה שחשוב לתת לילדי-גירושין את תמונת טרום השבר.
לקחתי את זה ללב, והתחלתי ממש לפני יומיים לסדר לקטנה שלי אלבום (שלושה ליתר דיוק) תמונות מההריון ועד גילה הנוכחי.
את האלבום הראשון, שיהיה ממש מהזמנים בהם משפחתה היתה שלמה, אני ממש יוצרת.
גוזרת את התמונות, מדביקה בכיוונים יפים, כותבת סביב התמונה.
שתהיה לה מזכרת לחיים שלמים.

לא פשוט לי בימים אלו להסתכל על התמונות של אז. יחד עם זאת, הזכרון של חוסר הביחד שהתעצם אז מאד גם מגיע וזה מרגיע.

תודה אמא של טוסיקית....

עדכון שטחי, אבל חשוב:
היינו שוב אצל היועץ שמלווה אותנו כבר שנתיים.
באופן ממש לא מפתיע, האקס רוצה שנחליף אותו ביועץ חדש.
בשיא המשבר.
'פוס... לא משחקים.
הקסם עליו אבד, לא רוצֶה להיות במקום שלא מוקסמים ממני...'

מחר עוד מפגש. מרגישה בתוך מערכה, אבל מחוזקת.
כמו שאמרה המדקרת שלי: מרגישים את הגוף שלך בסטרס... לגמרי. אבל, כאילו שאת לא נותנת לו להכנס פנימה. בפנים יש גרעין של חומר, של חוזק.
אמן.

אהמממ
אני רק דיברתי על לתת מסגרת...
מה שאת עושה מעורר הערכה עמוקה, פרגון וגם... רגשי קטן. כן, גםאלבום לאפרוח נמצא ברשימה הארוכה של דברים שפעם צריך/רוצה לעשות.
לאחרונה היא ביקשה ממני שאעשה לה אלבום ואשמור אותו אצלי - ״כמו שהאלבום שלך אצל סבא וסבתא.״.

מאד מבאסות הנסיבות החדשות של החשדות

^{אם את קוראת ממש עכשיו תני איתות ונחליף מייל. יש לי הרגשה שאנו גרות רחוק. לפחות הבנות באותו גיל..}

הקטנה שלי בימים שהיא איתי, מתנהגת איתי כמו ילדה מאוהבת... (טוב, ברור שלא כל הזמן, אבל מתענגת על הרגעים האלו).
מצהירה את אהבתה, מפרגנת על המראה שלי, על האוכל שלי, על הימים הכייפים שלנו ביחד.
נדמה לי שהיא לומדת את זה ממני. אני עושה את זה איתה המון.
(עוד צריכה ללמוד לעשות את זה עם בני זוג

)

אז בתוך כעשר דקות יכולים להאמר המשפטים הבאים:
אמא, אני כלכך אוהבת אותך.... איזה ריח טוב יש בבית, מה בישלת?...
וגם
האורז אצל אבא הרבה יותר טעים.... אבא עושה גרנולה הכי טובה, יותר ממך...

ואני מרגישה שהיא נותנת לי את ההזדמנות ליהנות מהמחמאות שלה
וגם
לתת לה סביבה מחוזקת, שלא מתרגשת מההשוואות, ששמחה שיש לה גרנולה טעימה בבית של אבא.
אמא שלא מתפרקת (לשם שינוי).

המשפטים המחמיאים הם כמו גשמי ברכה עבורי.
לא צמאה להם, אבל הם מגיעים בזמנם וממקום כל כך אמיתי ופשוט אצלה.

המשפטים המשווים הם כמו רוחות מדבר. עוברים דרכי כמו רוח חמה ויבשה הנושבת בחלון.
הרוח מניעה את הוילון, קדימה ואחורה, היא קצת מנפחת אותו, אבל אין ממש התנגדות.
הרוח המדברית הזו יכולה להכנס ולצאת כרצונה.
הכל בסדר.

כל זה אולי גם בזכות איזה משפט שחברה ותיקה אמרה לי: אף אחד לא יכול להחליף אותך. אף אחד ואף אחת. באמת שאמא יש רק אחת.
ועוד אמא כמוך שמגדלת אותה כמו שאת (וכאן מגיע הפירוט)...
הקשבתי, לקחתי פנימה וזה הזכיר לי את האמת הפשוטה הזו. זה מהדהד בחלק בתוכי שבאמת יודע את כל זה.
ולמרות ששמעתי את המשפט הזה המון פעמים, איכשהו בסוף השבוע הזה משהו נפל רך ונעים על המקום הפנימי.
שיכול היה להכיל אינסוף רוחות מדבריות.
וליהנות מאינסוף גשמי ברכה...