ייסורי בגידה חלק ראשון

אני נשואה לחבר הראשון שלי, אנחנו כבר 10 שנים ביחד. הייתי בהריון שבסופו איבדנו ילדה. חשבתי שזה יקרב אותנו ויהפוך אותנו לעוד יותר צמודים ממה שהיינו ממילא. היינו זוג מושלם לכאורה, המון ביחד, תמיד ביחד, לא הכרתי שום אפשרות אחרת. עד שפגשתי אותו...
גם הוא נשוי לחברה הראשונה שלו, כבר 15 שנה. יש לו שני ילדים. אנחנו מכירים כבר למעלה משנה, נפגשים הרבה, חברים טובים, ואיכשהו, מפה לשם - זה הפך למשיכה חזקה. לא עצרנו את זה. האהבה פרחה, ושנינו בעננים.
חלפה חצי שנה מאז שהפכנו מחברים לנאהבים. אנחנו מסתירים מבני הזוג את החיים הנוספים. משקרים, מתגנבים, חיים חיים כפולים ומתייסרים ברגשות אשם. אבל רגעי האושר שווים את הייסורים. זוגיות חדשה ומרעננת שגורמת לי להרגיש שגיליתי את החיים מחדש. כמו שתי נפשות תואמות - צוחקים יחד, מקשיבים אחד לשני, תומכים, אוהבים ופשוט נמצאים שם אחד עבור השני, דרך החלקים הקלים והקשים יותר של היום-יום. בשיחות טלפון אינסופיות חולמים על היום שבו אולי נוכל להיות ביחד. מדמיינים חיים זוגיים, בית.
גם החיבור המיני בינינו מדהים. סקס שלא מהעולם הזה. מעולם לא שיערתי שהחוויה יכולה להיות עצומה כל כך. גם קודם הקשר היה חזק. עכשיו כשהוספנו לתוכו את המין, יש תחושה של חיבור שנועד להיות. כאילו שני גופים משלימים מצאו זה את זה - פיזית ונפשית. הסקס עם בעלי תמיד היה נחמד ולא מעבר. פתאום גיליתי עוד עולם של חוויות שלא ידעתי על קיומו. החיבור הזה, הופך את הקשר לעוד יותר עמוק ומרגש ממה שהיה בו קודם.
בעלי עודו מאוהב בי, ממשיך לשלוח פתקים חמודים, להתקשר, להשקיע לבשל ולכרכר סביבי. אני שוב בהריון, ממנו, ללא ספק, כי הסקס עם המאהב התחיל הרבה אחרי ההריון. בעלי אוהב ילדים כל כך, והוא בונה עולמות וחלומות סביב הילד שיוולד בקרוב. בעוד אני מעולם לא הייתי משוכנעת ברצון באמהות וביכולתי לתפקד כאם, בעלי הוא אבא מטבעו, ובן-זוג נוח כל כך.
המאהב מוכן לקום ולעזוב, אבל מבין את המצב ומחכה לי בסבלנות, כי אני בהריון, וזה פשוט לא הגיוני לעזוב במצב כזה. קשה לו מאוד לחשוב על עזיבת הבית, אבל הוא הצהיר כבר כמה פעמים בכנות רבה על כך שיעשה זאת. הכדור אצלי כמו שאומרים. ובמילתי אהרוס את שתי המשפחות ואצור את הזוגיות הזו. הנטל על כתפי כבר מנשוא.
ואני מתייסרת בצד, לא מסוגלת לקחת מבעלי את החלום על משפחה וילדים. יודעת שזה לא נכון ובלתי אפשרי לפני הלידה, וגם אחר-כך - האם אני באמת כזו אכזרית? האם אני מסוגלת להרוס את חייו של בן זוגי ב-10 השנים האחרונות בצורה כזו? אני לא רוצה ולא מסוגלת לחשוב על עצמי במונחים האלו, ששייכים רק לטלנובלות מטופשות - לא להאמין שזו המציאות של חיי - מאהב, בגידה, ועוד על רקע של הריון ראשון, אחרי אובדן טרגי.
אם בעלי רק היה רע, אם היה איזה תירוץ למה עלי ללכת, הכל היה יותר קל. אם לא הייתי בהריון ולא היה ילד, ואם לאהובי לא היו שני ילדים בבית שיהיה לו כל כך קשה לעזוב. הידיעה שהקשר בינינו הורס שתי משפחות ומעגל רחב כל כך של אנשים מכאיבה נורא.
לא יודעת מה לעשות. לא מסוגלת לעזוב ולהתנתק מהאיבר שממלא את חיי באושר, ולהחזיר את עצמי למסגרת. הזוגיות שיש לי בבית חיוורת כל כך ומשעממת, לא רק במיטה, אלא גם בשיחות הנפש, בתמיכה ההדדית, באישיות של בעלי. אין שם, ומעולם לא היה, מה שיש לי בקשר עם המאהב.
ומצד שני - רק המחשבה על השיחה הנוראה שאצטרך לעשות אם אמשיך בדרך הזו, מעבירה בי צמרמורת וייסורים.
כבר הלכתי לפסיכולוגית. היא התרשמה שזו אכן אהבה, ושאינה קשורה לאובדן, אלא פשוט מקרית. היא מעודדת אותי לחכות לאחרי הלידה ואז להחליט. בינתיים אני ממשיכה כך. חשבתי על ייעוץ זוגי, אבל לשם כך, עלי להחליט בעצם שאני רוצה לשמור על הנישואים שלי. וזו בדיוק ההחלטה שאני מתייסרת בה.

תגידו אתם - למה זה כל כך מסובך? מה לעשות? האם האהבה "שווה" כל כך הרבה כאב שיגרם לכל הסובבים אותנו? האם לוותר? וכמה קשה כל יום להמשיך ולחייך. עד מתי אחזיק מעמד? שונאת את השקרים והעמדת הפנים, שונאת לומר "נורא אוהבת אותך" בלי להתכוון, ושונאת עוד יותר את המחשבה שגבר נעורי, שאיתו גדלתי ייפגע כל כך ממני. מה יהיה?

ועוד דבר - אני יודעת שזה נשמע בדוי. לא אמיתי. אולי כמו מישהי/מישהו שסתם רוצים לעשות רעש באתר השלו והיפה הזה. אין לי איך להוכיח שלא כך הדבר. אבל תאמינו לי. אני אמיתית. מחפשת מוצא בדרכים קצת מוזרות, נכון. אין לי אומץ להתייעץ בחברה טובה, או בקרוב משפחה. אני מרגישה כל כך רע עם זה, ואני מתביישת לספר ולהסתובב עם הכתם הזה על מצחי אח"כ, ולכן אני פונה לערוץ האנונימי והמבורך של האינטרנט.

אין לי מילות חוכמה, לצערי. רק חיבוק. זה באמת נשמע נורא קשה לך ולמאהב, ומאוד לא הוגן כלפי שאר בני המשפחה, כולל התינוק שעוד לא נולד. כמה זמן נשאר עד ללידה?

לא יודעת כ"כ מה להגיד.
רק אולי שהעובדה שהקשר הזה "אסור" הופכת אותו בהכרח למרגש ואטרקטיבי יותר מחיי היום יום עם הבעל.
לי תמיד לא ברור (וזה לאו דווקא קשור אלייך) - מה יקרה אם תעזבי את הבעל ותעברי לחיות עם הבנזוג. שגרה לא תהיה שם? עצבים ומועקות לא יהיו שם? הרי זה תמיד קורה כשחיים ביחד. והחוכמה היא לדעת איך להקטין את זה למינימום, או לשנות את זה.

לא יודעת.

וואו. איזה תסבוכת.
קראתי ותוך כדי התחברתי לבלבול הגדול שלך ולכאב שבוודאי יהיה מנת חלקו של בעלך.
יש ספר מעניין שנקרא: נשים שאוהבות יותר מדי.
יש שם סיפור מעניין על קשר שהחל כבגידה ומה קרה אחרי שהוא נפרד למענה והם התחתנו.
ובכלל ספר עם תובנות מעניינות.

אולי כדאי להיפרד מהמאהב עד הלידה וקצת אחריה.
אם זו באמת אהבת אמת היא יכולה לחכות.
הריון למי שאיבדה תינוקת קודמת זו חוויה מאד מטלטלת מבחינה רגשית ובכל זאת זה קורה עם בעלך והוא גם חלק מההריון הנוכחי.
קחי פסק זמן מהמאהב אפילו כדי לאפשר פרידה מהבעל. פרידה רגשית ואולי אח"כ פיסית.
נראה לי שלהיפרד ממנו תוך כדי שאת בהריון ממנו, את חיה איתו ונמצאת בקשר אחר זה בלתי אפשרי.
ובלי להיפרד ממנו - איך באמת תוכלי להיות פנויה לקשר אחר?
ושוב אני חוזרת- אם הוא באמת בן זוג רציני וטוב בעתידך, הוא יחכה ויאפשר לך מרחב כדי להיפרד.
ואם לא...... אז רצוי לגלות את זה כבר עכשיו לפני שמפרקים שתי משפחות.

תקראי את הספר "אשת איש" של שלי יחימוביץ זה כאילו כתבו אותו אליך ולסיפור שם יש התפתחויות שלא בטוח שתרצי לאמץ ואולי יש דרכים שאת יכולה למנוע אותן.

התחלתי עכשיו את החודש השביעי. כלומר יש עוד בערך 3 חודשים.
אני יודעת שהקשר האסור הופך למרגש יותר, וברור שבקשר קצר יותר וחלקי יש עדיין הרבה רגעים מסעירים. ועם זאת, אני זוכרת ויודעת שמעולם לא חויתי התרגשויות כאלו בקשר שיש לי עם בעלי. גם לא בתחילת הדרך, כשהיינו צעירים. הוא טיפוס אחר לחלוטין. שקט, מופנם, לא חברמן בכלל. המאהב הוא חיה חברתית, מצחיק ומלהיב, כמו שבעלי מעולם לא היה. הם שונים מאוד.
להפרד מהמאהב? וואו, זה יהיה קשה, אנחנו מתראים הרבה ויהיה קשה מאוד. האמת שבתחילת הדרך ניסיתי. פעמיים כבר הכרזתי על פרידה ונכנעתי זמן קצר אח"כ, ופעם אחת החלטנו על תאריך סיום, חגגנו אותו יפה ו... שרדנו אולי שבועיים עד שחזרנו אחד אל השני. האהבה מאוד מאוד חזקה והפרידה קשה כל כך בכל פעם מחדש.
אני אחפש את הספר. זה נשמע מעניין. תודה!
וכן, הריון אחרי אובדן הוא חוויה מאוד לא קלה. חשבתי בהתחלה שאולי ההתאהבות קשורה לנסיון לפצות את עצמי על הכאב, ניתחתי את הנושא עם הפסיכולוגית והגענו למסקנה שאין כאן תלות רגשית או פיצוי, וגם המחשבה על הורמונים חלפה בראשי, ועדיין, לא נראה לי שהורמונים עשויים לקחת מישהי כל כך רחוק...

איזה כיף. ישבתי לדבר אתמול עם חברה. לא מאוד קרובה, אבל אנחנו מכירות הרבה שנים. פתאום היא החליטה לספר את הסיפור שלה - היא רווקה, ברומן עם הבוס שלה שהוא גבר נשוי עם שלושה ילדים. היא התחננה שלא אגלה לאף אחד, ואמרתי לה שאמכור לה את סודי בתמורה, בידיעה שכל אחת תגן עליו מפני שאר העולם. באתי לשעה, ונשארנו לדבר ארבע שעות. פרקתי ופרקתי כמו שלא יכולתי חודשים רבים (טוב, חוץ מהפסיכולוגית, אבל איתה אני אף פעם לא מרגישה בנוח לספר על פרטי האהבה והבחור), ועכשיו אני מרגישה כמו חדשה. קלילה ואורירית.
אמנם לחברה מאוד נוח להציג רק את האושר הפרטי כמניע לקבלת החלטות, וברור לה שעלי לבחור בעזיבה, אבל אני יודעת לסנן גם את זה. ולהנות מזה שאני מרגישה הרבה פחות לבד עכשיו.

אבל בובה, למה בחרת בבעלך מלכתחילה? איך זה שהתחתנת עם החבר הראשון שלך - האם כשאת משחזרת אחורה, באמת לא היו שם ריגושים והתלהבויות? אני לא מנסה להמעיט מחוויותייך עם המאהב, אבל אולי תמצאי את הכוחות להתאהב מחדש בבעלך (שזה הפתרון הכי פשוט ומוסרי )-: )
בעניין ספרים, ממליצה גם על לבסוף מוצאים אהבה.
בינתיים, בבקשה, בבקשה, אל תעשי שום דבר שיחשוף את הסיפור הזה. אני לא יודעת כמה זמן תישארי בדף הזה ובאתר אז אגיד כבר עכשיו - אחרי הלידה, אם את חוזרת לרומן, תשתמשי באמצעי המניעה הכי בטוחים.
תשביעי גם את המאהב לא לספר ולא לחשוף, מה שלא יהיה.
הכאב שיכול להיגרם לבעלך, לאשתו ולילדים אם הרומן יתגלה בלתי נתפס. פעם חשדתי בבעלי, חשד שהתברר בסופו של דבר כלא מוצדק, וזה היה נורא. תחשבי על כך כעל "העונש" שלך. את כותבת שסיפרת לחברה אחת, ואת מרגישה יותר טוב - או.קיי, אבל אל תספרי לעוד אנשים.

אני חושבת שכנראה היה לך משהו חסר בנישואים ומצאת את זה בקשר עם המאהב. יכול להיות שטיפול יוכל לעזור לך למצוא את מה שהיה חסר לך.
היחסים עם מאהב מטבעם הרבה יותר מסעירים מחיים עם בן זוג של הרבה שנים. האם היית רוצה להתעורר עם המאהב שלך כל בוקר ? האם היית רוצה שיראה אותך בוכה ?האם הוא יתמוך בך בשעות קשות? האם את רואה אותו תומך בך בלידה ומגדל ילד שאינו שלו?
בכל מקרה, שולחת לך חיבוק.

האם היית רוצה שיראה אותך בוכה ?האם הוא יתמוך בך בשעות קשות? האם את רואה אותו תומך בך בלידה ומגדל ילד שאינו שלו?
ועוד שניים:

האם הוא יהיה נאמן לך באש ובמים (לפחות כמו בעלך עכשיו)? או שכשיחלוף 'סחף חושים' הוא ילך לחפש ריגושים אצל אחרת?
האם תוכלי את להתאפק כשתפגשי את המאהב השלישי שיסעיר את שגרת יומך עם האיש השני שלך?

בובה, את צפה בבועה חמימה ומפנקת. תזהרי שלא תתפוצץ לך בפּנים. את עשויה ליפול אל הריק, ולגרור אחרייך את כל יקירייך.

בובה,
חיים חיים כפולים ומתייסרים ברגשות אשם. אבל רגעי האושר שווים את הייסורים.

ללא הייסורים - לא יהיו רגעי האושר. חד וחלק.

האם את רוצה שילדך ילמד חוסר נאמנות?

לפלוני אלמוני:
למה בחרתי בבעלי? הוא היה החבר הראשון, לא ידעתי שיכולה להיות אהבה אחרת, ולא ראיתי במה שהיה בינוניות או שטחיות. למעשה, גם בשנים האחרונות, כשידעתי שמה שיש לי אינו אהבה סוערת, לא ממש ידעתי מה כן יכול להיות. רק האהבה הזו, משווה פתאום לכל מה שהיה בעבר ומעמידה את היחסים ההם באור חיוור, גם כשאני מנסה לבחון בצורה אובייקטיבית את הדברים, ולסנן את הריגוש שבמאהב ואהבה אסורה. וכן, שנינו יודעים שגילוי של הסיפור יגרום כאב עצום ונזק. אף אחד לא רוצה שזה יקרה בצורה לא מתוכננת, בלי יכולת להסביר לבן הזוג מה בדיוק קרה.

למונו נוקי:
כן, זה גם הניתוח שלי, משהו חסר לי בנישואים. אולי לא ידעתי את זה קודם. אבל גם אני מניחה שרק במקום שבו יש דלת קצת פתוחה אפשר להכנס. לא ידעתי שהיא פתוחה עד שפשוט מישהו נכנס. ועכשיו - קשה מאוד לחזור לאחור. אם הייתי רוצה להתעורר עם המאהב כל בוקר? כן. מאוד. אם הייתי רוצה שיראה אותי בוכה? אני לא רוצה שיהיו לי בכלל סיבות לבכות. אבל יש לי. הוא כבר ראה אותי בוכה, פעמיים. חששתי מאוד מהיום שזה יקרה, והסתרתי זמן רב את הכאב על אובדן הילדה. אבל הוא יודע הכל, וממש לאחרונה גם חזה בהתפרצות כאב. והאמת? הוא היה מקסים. מחבק ותומך כמו שאפשר היה לקוות ולרצות. האם הוא ירצה לגדל ילד שלא שלו? נקודה כואבת. קשה לומר. הוא אומר שכן, למרות שיש לו ילדים קטנים שאיתם עבר את כל התהליך והשנים ללא לילה שקט, והוא לא נלהב לחזור לתחילת הדרך. אני רק יכולה לקוות שהוא ירגיש כמו אב לילד הזה, ולמרות שברק בעיניים מהצעד הראשון אולי לא יהיה לו, בטח לא כמו שיהיה לאבא האמיתי שלו, הוא ידע להיות בן-זוג תומך ושותף. הוא יודע איפה הוא עומד מהבחינה הזו.

לאורית ה:
האם הוא יהיה נאמן לך באש ובמים (לפחות כמו בעלך עכשיו)? או שכשיחלוף 'סחף חושים' הוא ילך לחפש ריגושים אצל אחרת?
את יודעת מה התשובה אצל בן-זוגך הנוכחי? האם את יודעת מה התשובה לגבי עצמך? לא מדובר בסיפור של שבועיים, אלא בסיפור של 7 חודשים. לא, זה לא הרבה, אני יודעת. אבל ההיכרות נבנית אט אט, ואני רוצה להאמין שיש בינינו יותר מסחף רגעי. יכול להיות שכמי שכבר בגד בעבר, הוא "מועד". אבל מצד שני - האם זה נימוק מספק כדי להשאר במערכת יחסים לא מספקת? האם העובדה שבעלי נאמן לי, גם אם האהבה שלי אליו כבויה, היא סיבה להישאר? זה לא קצת עצוב להשאר בגלל זה?
האם תוכלי את להתאפק כשתפגשי את המאהב השלישי שיסעיר את שגרת יומך עם האיש השני שלך?
וזו כבר שאלה אל עצמי, שאכן מטרידה. גם אני שטעמתי מהפרי האסור, "מועדת". וגם אני יודעת עכשיו מהם הריגושים והסערות. ומצד שני - אני יודעת כמה ייסורים וכאב מלווים את הבגידה. כמה רע לי עם השקרים והעמדת הפנים. תמיד הייתי גאה כל כך בהיותי אדם ישר. ואני בזה לעצמי כשאני רואה כמה טוב אני משקרת ומרמה. יש יתרונות וגם הרבה חסרונות לבגידה. ואני אשמח למצוא בן זוג שאני אוהבת מספיק כדי לא לרצות בכך בכלל. אבל גם כאן - זה הימור. אין לדעת מה צופן העתיד.

לצפריר שפרון:
מה אתה מנסה להגיד? הייסורים בונים את האושר? זה מוצדק? זה רע? זה טוב? אמרה לי אותה חברה שהתוודיתי באוזניה אתמול: "מי שייקח אותך הכי גבוה, גם יזרוק אותך הכי נמוך. ואפשר גם פשוט ללכת במישור. את צריכה לבחור". נכון, באושר צפונים הייסורים. אני חושבת שאני יודעת מה אני מעדיפה.

לנועה:
אם אני רוצה שילדי ילמד חוסר נאמנות? לא. אני מעדיפה שלא. אבל העולם שלנו מורכב מהרבה מאוד דברים רעים שהוא ילמד גם אם אקריב עבורו את חיי. ואם אבחר להשאר כדי להסתיר ממנו את עובדת הקיום של חוסר נאמנות בעולם עוד כמה שנים, אולי אהיה מרירה וזועפת ואז הוא ילמד דברים רעים אחרים. אני מסכימה, זה משהו שהייתי מעדיפה שהוא לא ידע ולא ייחשף אליו. אני גם לא רוצה להצטייר בעיני כל מכרי וחבריי כמי שעזבה את בעלה לטובת גבר אחר. כל הסיפור הזה לא נאה ולא יאה במיוחד. אבל הלב... אוף...

ועוד משהו אחד, היה היום יום סוער בלב. בבוקר הראיתי למאהב את העמוד הזה. והוא רק העיר שזה קצת מוגזם להציג אותו כמי שללא לבטים יקום ויעזוב את משפחתו וילדיו. גם שם הסיפור מורכב ולא פשוט. הדרך שבה הוא אמר את זה, גרמה לי להיות מכווצת כל היום ולחוש שאולי ריחפתי לי על ענן של אשליות. זה לקח את כל היום, ועוד שיחה בסופו עד שנרגעתי. זה מורכב וארוך, אבל המסר בשורה התחתונה הוא: זה לא שאצלו הכל קל, וכרגע, הוא יודע שאין בכלל אפשרות לעזוב ולכן הוא לא דן בזה בכובד ראש. עדיין המסרים שלו מבלבלים אותי - מצד אחד אוהב, רוצה לחיות איתי, ומדבר על ילדים משותפים וביקורים אצל ההורים, ומצד שני נרתע כשאני טוענת שבעצם זה אומר שהוא החליט ועכשיו אני צריכה לבחור לבוא. אני אומרת לכם - גברים, זה לא תמיד פשוט...

בובה,
מה אתה מנסה להגיד? הייסורים בונים את האושר? זה מוצדק? זה רע? זה טוב? אמרה לי אותה חברה שהתוודיתי באוזניה אתמול: "מי שייקח אותך הכי גבוה, גם יזרוק אותך הכי נמוך. ואפשר גם פשוט ללכת במישור. את צריכה לבחור". נכון, באושר צפונים הייסורים. אני חושבת שאני יודעת מה אני מעדיפה.
אני לא מנסה להגיד. אני אומר לך שברגע שיגמרו ייסורי האשמה - יגמרו גם רגעי האושר. חד וחלק.
מעבר לכך, המאהב לא עוזב כל כך מהר את משפחתו. את לא עוזבת כל כך מהר את בעלך.
את תגלי כמה דברים מאוד חשובים במדה והסיפור הזה יתפוצץ -

רק אל בעלך תוכלי לבוא על מנת שיחלץ אותך מהסבך.
כאשר תלכי אליו ותפרשי בפניו את מסכת הענינים - את עשויה להתקל בפן שאינו מוכר אצל בעלך - חרון אפו. ואת באמת לא מבינה מה זה גברים.
את כוח האהבה ואת יחסי המין שלמדת ביחסייך עם המאהב - את יכולה להפנות כללפי בעלך.
מה שהמאהב מלמד אותך זה התמסרות. כאשר תוכלי להתמסר לבעלך כפי שאת מתמסרת למאהב - תוכלי לגלות מין שיהיה פי כמה וכמה טוב מהמין עם המאהב שלך.
נדמה לך שאת מעדיפה את גבהי החוויות עם המאהב ואת יסורי האשמה בבית. אבל כאשר המאהב יביא אותך למקומות הנמוכים הרי שהמקומות הגבוהים אתו ירדו מעט. אט אט ירגעו היחסים ואת תמצאי את עצמך מתגעגעת לבעלך הנוכחי.
את מסונוורת, את מאוהבת, את מלאה בהורמונים, את מרחפת במקום הזה בו את נחשקת על ידי שני גברים. את עשויה למצוא את עצמך - בלי אף אחד מהם.
אילו היית שלמה עם חייך הכפולים - לא היית פותחת את הדף הזה ומתנצחת עם עצמך.

בכל מקרה - אלו חייך. חשבי טוב טוב על כל מה שאת עושה. הזהרי מחרון אפו של גבר - במיוחד גבר סובלני וסבלני, והזהרי, את הולכת להשאר לבד. או במקרה הטוב, להמשיך את חייך הכפולים הלאה.

הדף הזה הולך לכל מיני כיוונים, אבל העובדה הפשוטה היא שאת הולכת ללדת עוד שלושה חודשים ואז חייך ישתנו. סדר העדיפויות שלך ישתנה, היכולת שלך לעשות כל מיני דברים תשתנה (כולל מין), וגם המקום שיהיה לכל מיני אנשים בחייך ישתנה. השכל הישר אומר ללכת עם עצת הפסיכולוגית: לחכות עד אחרי הלידה, ואז לראות מה הלאה.

(ואגב, קראת את "סודות ששמרתי בבטן" של ליהיא לפיד? מזכיר את הסיפור שלך.)

צפריר, מה אתה אומר, שכל בגידה מועדת לכישלון? שאנשים לא בונים פרק ב' עם מישהו שהתחיל כרומן?
יש לי חברה טובה שהיה לה רומן עם גבר נשוי שלא היה מאושר בנישואיו, קצת מזכיר את הסיפור של בובה. הוא עזב את אשתו עם תינוקת קטנה. חברתי והגבר נשואים כיום במערכת יחסים יציבה - עם עליות ומורדות, אבל למי אין? כבר לא מעט שנים ועם ילדים. אף אחד מהם לא בגד באחר. אלה גם לא סיפורים נדירים.

הזהרי מחרון אפו של גבר - במיוחד גבר סובלני וסבלני, והזהרי, את הולכת להשאר לבד.
זה ממש נשמע מפחיד. למה אתה רומז? ואני כקוראת ממש לא רואה שהיא הולכת להישאר לבד בהכרח; ואני מסכימה עם הפסיכולוגית ויונת, שצריך לחכות כמה חודשים עד אחרי הלידה לראות מה קורה אז.

_את כוח האהבה ואת יחסי המין שלמדת ביחסייך עם המאהב - את יכולה להפנות כלפי בעלך.
מה שהמאהב מלמד אותך זה התמסרות. כאשר תוכלי להתמסר לבעלך כפי שאת מתמסרת למאהב - תוכלי לגלות מין שיהיה פי כמה וכמה טוב מהמין עם המאהב שלך._
קראתי את דבריך בדפים אחרים על בחירה בקידוש הנישואים. ויחד עם זאת, מניסיוני, יש גברים מגברים שונים, והחיבור המיני הוא לא רק טכניקה ומצד שני לא רק עניין של התמסרות ואהבה ומחויבות. קשה לי להתחבר לדברים שלך, למרות שהייתי רוצה. יש זוגות שהחיבור ביניהם הופך את המין לחוויה מדהימה, ויש כאלה שאיתם זה רק נחמד וכיף, לא משנה כמה גדולה האהבה ויכולת ההתמסרות. ואני מדברת כאן מניסיון אישי ומהשוואה של מערכות יחסים מתמשכות ורציניות שלי, מעבר לשלב הריגוש הראשוני. לא נעים לי לפרט אז אני עוצרת עכשיו.

בובה,
שתי חברות קרובות שלי עברו מסכת כזו של התאהבות, פירוק קשר ראשון ואחריו ונישואים והורות עם הבחור השני. אצל שתיהן זה היה פשוט יותר, כי "הבחור השני" היה פנוי, בשונה משלך. מצד שני זה לא היה "פשוט יותר" כי גם הן סבלו, בני הזוג סבלו היה הרבה מאוד כאב בתהליך. אצל כל אחת מהן זה נמשך כ 3 שנים.
לדעתי שבר אחד ובגידה אחת הן לא סימן לבגידות עתידיות (אולי רק מלמדות שהפוטנציאל קיים בכולנו).
אחת מהן היתה נשואה לבחור שחשבתי עליו שהוא לא כל כך מוצלח בזוגיות, ותמיד חשבתי לי שהוא בעצם "אשם" בהדרדרות הזוגיות שלהם, גם אחרי שהיא כבר התחילה את הרומן - לא היתה שלמה עם הרצון לקום וללכת. כל הזמן חשבתי שהוא לא היה שם בשבילה ויכול היה למנוע את התפרקות הנישואין. היום ממרחק הזמן אני מבינה שגם לה היה חלק גדול בזה - היא הפנתה את האנרגיה החוצה במקום פנימה, היא מצאה את הפיתרון מחוץ לנישואין ולא בתוכם. האם גם את בוחרת במוצא הקל?! האם באמת לא ניתן לשקםאת יחסיך עם בעלך? הוא לא X Y Z האם הוא יודע שעכשיו אחרי 10שנות את זקוקה לזה? אולי גם הוא רוצה שינוי?! אולי תוכלו לצמוח מהבגידה שלך? (זה נשמע מוזר לומר אבל לעיתים צריך איזו זפטה כדי להשתנות (את - הוא - הנישואין) ולא - זו לא המלצה לבגוד כדי לטלטל המע' אלא להתמודד באופן קונסטרוקטיבי עם בגידה שכבר התרחשה.
בכל מקרה מצטרפת לעיצות:
לא להפיץ את דבר הרומן כדי שאם וכאשר.. בני הזוג ידעו מכם ולא ממישהו אחר.
לחכות עד אחרי הלידה.
ועיצה נוספת - לחשוב, האם המאהב הוא בנזוג מצויין לאשתו? האם הוא הורה טוב לילדיו שלו?! כי זה אחרת להיות מאהב נהדר ולהיות בנזוג של שגרה נהדר.

פלוני אלמוני,
דברי היו מכוונים לבובה עצמה. על פי דבריה היא הרי כלל לא בטוח שהמאהב יעזוב את אשתו. עולה האפשרות היותר מסבירה שהוא לא יעזוב את אשתו, אלא, כפי שמה שכנראה יהיה - ימשיכו במסכת הבגידה הזו.
כאן, במדה ואכן שלמים, במידה ואכן הולך להיות פרק ב' אחר לחלוטין, מתאים יותר בעבור שניהם - הרי שמתאים יותר גם בעבור הבעל הנבגד, נכון יותר גם לאשה הנבגדת וכל השאר.

אילו לא היתה פותחת דף זה כאן, אילו לא היתה כלל שאלה לעניין זה, מן הראוי היה לספר על כך לבעלה כבר מזמן. לא להמתין אף רגע - אז לא היתה מתרחשת בגידה כלל ועיקר. שהבגידה היא ההסתרה - לא העובדות.
כאן עשוי לעלות חרון אפו. וכשאני מדבר על חרון אפו אין הדבר מצביע על תגובה החוצה, במיוחד במקרה הזה יפנה האיש של בובה את חרון אפו פנימה, ואז ברצותה ושלא ברצותה תפגע בו פגיעה אנושה מכפי שיכולה לשער. וזה ממש מפחיד - שאם יקמול האיש בשל עצם ההסתרה, תמצא בובה את עצמה משנה את סדרי ההתחשבנות עם כדאיות הייסורים לרגעי האורגזמה. וזה עשוי להיות ממש מפחיד בעבורה.

לכן, דברי עלו כפי שעלו, שאולי תתנער הבובה ותתבונן במה שקורה אתה, עם האיש שלה, עם המאהב שלה שרחוק מלעזוב את אשתו בשבילה אבל מאוד נהנה בעיקר מיחסי המין, שנמצא מלהיב את דמיונה וחווה התמסרות של אשה מאוהבת אשר נמצאת בהריונה - שזו ההתמסרות האולטימטיבית. עם זאת, לא יעזוב את חברתו הטובה ביותר, אשתו, שכן בניגוד לבובה אשר גילתה את נפלאות המין לראשונה לטענתה, הרי הוא לא גילה איזה מדד חדש בסולם ריכטר של יחסי המין גם לא של האהבה. להבדיל מבובה, הרי הוא כן התאהב עד למעלה מהראש באשתו וכן חווה יחסים טובים במשפחתו, גם אם אינו רואה כך את הדברים בהיותו מסונוור זמנית. עזיבת אשתו, או עצם הרעיון של עזיבת אשתו יסירו את הכוח המסנוור באחת.

היות ופתחה את הדף הזה, והיות שהדברים ברורים ונהירים, ראוי לה לבובה לקבל החלטה מיד ולספר לבעלה הכל עכשיו, מדוע להמתין? האם בעוד שלושה חודשים או חצי שנה האיש יפגע פחות? מי יפגע פחות? מדוע היא זקוקה כל כך לאבי הילד/ה עד הלידה? מדוע המאהב צריך עוד זמן עד הלידה?
זו ההזדמנות שלה לצאת מהסבך. או לחילופין יכולה לנסות ולהסתיר את כל העניין עד שיתברר לה שיהיה עליה להסתיר רומן זה כל חייה - שאז יתברר לה שמאהבה אינו מתכוון להצטרף אליה.

על פני לייחס את הדברים לכלל, כאילו המקרה הפרטי מחייב את כל המקרים - הרי שדברים אלו, התייחסות זו, ונחרצות זו מכוונים ישירות לבובה ואינם נוגעים באף מקרה אחר.
לכן
צפריר, מה אתה אומר, שכל בגידה מועדת לכישלון? שאנשים לא בונים פרק ב' עם מישהו שהתחיל כרומן?
לא רלוונטי.

צפריר, עכשיו הבנתי את דבריך - תודה.
ונניח שהרומן הזה יחלוף - גם אז אתה מציע שתספר לבעלה? האם לא עדיף לו ולאשת המאהב להמשיך בחייהם מבלי להיפגע כך מן הוידוי?

_כאן עשוי לעלות חרון אפו. וכשאני מדבר על חרון אפו אין הדבר מצביע על תגובה החוצה, במיוחד במקרה הזה יפנה האיש של בובה את חרון אפו פנימה, ואז ברצותה ושלא ברצותה תפגע בו פגיעה אנושה מכפי שיכולה לשער. וזה ממש מפחיד - שאם יקמול האיש בשל עצם ההסתרה, תמצא בובה את עצמה משנה את סדרי ההתחשבנות עם כדאיות הייסורים לרגעי האורגזמה. וזה עשוי להיות ממש מפחיד בעבורה.

בובה,
צפריר צודק.
אני עברתי מסכת יסורים עם בעלי ולכאורה ניתן היה לאמר שהבגידה שלי היתה מובנת ומוצדקת כי הייתי בשממה רגשית, בכלל לא כמו שאת מתארת את בעלך, ביחסים שהוגדרו [לא על ידי] כאלימות רגשית.
ובכל זאת, כאשר הבגידה התגלתה, הפגיעה היתה אנושה. אין מלים לתאר את עומק הפגיעה בבעלי. הלואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה ולנסות להזיז את הדברים אחרת, אפילו להתגרש, רק לא לעשות מה שעשיתי. וכן, גם אני הייתי מאוהבת והכל - כמעט הכל - היה מסעיר ונהדר. וגם לי הוא הבטיח הכל. ודוקא הוא לא היה קשור בקשר נישואים. והוא חזר בו, ובכלל - זה לא היה מתאים וזוהר כמו שחשבתי - ואני נשארתי עם התחושה הקשה של קודם כל להיות אדם שעשה מעשה כל כך מנוגד למערכת הערכים שלי. עם כל ההצדקות והסליחה שאני סולחת לעצמי וכולי - קשה לי שברזומה שלי יש מעשה כזה. ודבר שני - נשארתי עם הפגיעה האנושה והבלתי ניתנת לחזרה שבעלי נפגע. אי אפשר לתאר כמה זה נורא. אמון שנהרס - קשה מאד מאד להחזירו.
אני חושבת שאם באמת היחסים שלך ושל בעלך אינם טובים ואינם מספקים - היי אמיצה, עשי לעצמך חשבון נפש והחליטי להפרד גם אם לאחר מכן לא יהיה לך בן זוג! כי זה המבחן האמיתי - אם רע לך, הפרדי בלי קשר למאהב.
אם טוב לך - הפני מה שאת יכולה פנימה. ואם את רוצה דוקא את בן הזוג הזה - בדקי טוב טוב.
חיבוק גדול.

פלוני אלמוני,
אין כאן הצעה גורפת, אין כאן נכון ולא נכון. כל אחד ומסכת חייו, יש מקרים לא מעטים שרק באופן הזה התממשה הפרידה המיוחלת, ויש מקרים רבים מאלה (אם כי אינם מפורסמים כל כך) של בגידות שתרמו בדרכן להנפת חיי הנישואים לגבהים חדשים. יש מזה ומזה.

יכולה בובה להנות מכל רגע נוכח והווה. להתבונן היטב בכוח אהבתה, בכוח התמסרותה, בכוחה להיות מחוזרת ולפתות, להתענג על אברי גופה. התבוננות באלה תוך מהלך ההתמסרות למאהב, תוך התענגות חושים מקסימלית עשויה להניח לה כלים לימים של אחרי ההריון, כשתשתוקק למין מרומם ומאדיר ותהיה מסורה לילד הזה.

יכולה גם לנתק מיד כל קשר עם המאהב ולהתחיל לבחון את מערך יחסיה עם האיש שלה, כשהיא עושה כל מה שהיא עושה עם המאהב - צוחקת, ומשוחררת, ושמחה, ומאפשרת התענגות בכל דרך שנראית לו וכן הלאה..

יכולה בובה לספר או לשתוק, היא יכולה גם להחליט שאיננה מוכנה לוותר על חיי המין שיש לה עם המאהב ואלה יכולים להמשיך לחיות כך עוד עשרים שנה, חיים כפולים. יש כאלה שכל חייהם מנהלים מערכת כפולה של יחסי מין. אחת בשביל לעשות ילדים עם בן הזוג הזה או עם בת הזוג הזו, והשניה למען הריגוש שבחידוש או לכל מטרה אחרת. בחלק ניכר מהמקרים נמצא הצד הבוגד "משתחרר" מכלאו - שבביתו מרגיש כלוא - והולך לראות ולרעות בשדות זרים. כמובן שהצד הבוגד עשוי להיות הגבר או האשה.

לכן, העצה היחידה לבובה היא לעשות מה שכל כך קשה לעשות בהריון - ואיני מתכוון להיות ציני אלא מכיר בכך בכובד ראש - להתעשת, ולהתחיל לחשוב, גם עם הראש וגם עם הלב. וזה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד שהיא חושבת עם הרחם, ועם התפעמותה הנקבית - התמסרותה המחודשת , זאת הנתפשת בעיניה (ורק בעיניה) כמוחלטת.

ובאשר לשקיפות בין בני הזוג. זה ניתן לומר - סוף התהליך. בכל מקרה הוא מגיע, או בהבנה שקטה של האיש מקריאת הסמנים ובעניין זה בובה נשענת על אמונו הבלתי מסויג, אלא שהזמן מביא עימו ידיעות והתבוננויות חדשות אצל כולם. גם אצלו, או שהתבה הזו תפתח היות והוא יבגוד בה או בכל דרך אחרת.

לענין הפגיעה באשתו של המאהב. היא כבר פגועה. היא יודעת על הכל אבל אינה יודעת דבר. מכאן שכאבה אינו מובן לה. פתיחה של אלה - רק תקל ותאפשר מזור.

אני מצטרפת להמלצה על אשת איש . ברגע שקראתי את סיפורך, ישר חשבתי על הספר הזה.
וגם על מסקנותיו הקשות מאוד.

ואני מסכימה לגמרי עם התובנה של צפריר: שהאושר גדול "בזכות" הייסורים הגדולים. אלה שני הצדדים של אותו הדבר.

וגם עם העצה הכל כך נכונה של יונת שרון (ומי עוד? סליחה, שכחתי) לחכות לאחרי הלידה. באמת כל החיים משתנים אז, והכל נראה אחרת, ממקום אחר לגמרי.

ממש קשה. ממש קשה.
מאחלת לך המשך יותר טוב.

בובה,
עצתי לך: התחילי לדבר עם בעלך ולשתפו ברגשותייך. ספרי לו על חוסר החיות וחוסר התשוקה שאת חווה איתו.
הוא כנראה רדום בצורה מסויימת אם את ממלאה את החסר עם אחר בהסתר.
להעיר אותו במכה כואבת עם גילוי הבגידה זאת דרך אפשרית אבל כואבת.
דברי איתו על מה שחסר לך, על הצרכים המיניים והנפשיים שלך. אפשרי לו ללמוד שיעור בזוגיות בעזרת האמת ולא השקר.
אינך חייבת לספר לו על המאהב אך יכולה את לספר לו על חוסר האהבה שאת חווה מולו.
אפשרי לו לשמוע אותך להרגיש אותך ולהענות לצרכייך. ובמקביל היי קשובה אליו, לצרכיו.
אין דבר מרגש וממלא יותר מנתינה והענקה ללא תנאי.
המצב אליו נקלעת עם בעלך הוא תוצאה של תהליך הדחקה והפנמה של אנרגיה רגשית ומינית מצד שניכם.
בעזרת המאהב נפתחת. התחברת לעצמך. שתפי את בעלך בתובנות החדשות שלך גם אם את לא מספרת לו איך הגעת אליהן.
הפגיני את אהבתך והערכתך אליו בעזרת גילוי האמת הרגשית. ספרי לו מי את ומה את רוצה בחייך.
במידה והוא לא ירצה להקשיב, להבין, ולהשתנות ביחד. תדעי שסיימתם את תקופת הזוגיות.
לפחות תדעי שניסית. תדעי שהיית אמיתית וכנה ונתת לו הזדמנות להשתנות ולתת לך מה שאת צריכה.
כל זאת היה טוב אילו עשית לפני הקשר עם המאהב, אך רק הקשר הזה איפשר לך לפתח מודעות לעצמך.
עם המודעות החדשה תפני לבעלך ושתפי אותו ברגשותייך.

בובה
אני מנסה להבין מה בעצם את מבקשת להשיג באמצעות דברייך כאן והאמת שאיני יודעת.
אינך זקוקה לדברי תוכחה. מסתבר שאת מסוגלת לומר לעצמך לא מעט דברי תוכחה ובכל זאת את ממשיכה להתנהל באותה דרך.
אין לך צורך שיספרו לך מה יכול לקרות אם. יש לך מספיק תובנות לגבי האופציות.
אין לך צורך שיספרו לך איך מרגישים או ירגישו השותפים האחרים לסיפור. את מבינה זאת לבד.
עם זאת את יודעת בודאות שאינך רוצה לותר על הצלצולים והכוכבים.
או.קיי. נראה שברור לך לגמרי לאן מועדות פנייך.
האם צדקתי?

מעניין אותי מדוע בחרת בשם "בובה"?
שם שמצביע בעיני על אדם שנותן לאחרים נווט אותו, על אדם חסר דעה מוצקה, אדם שאיננו אדם, אלא בובה....?
איכשהו נראה לי שלא זו היתה כוונתך....

מצב באמת לא פשוט את מתארת כאן. מאחר ומעולם לא חווית אימהות הייתי מציעה לך לחכות מאחר ובעוד מספר חודשים חייך הולכים להשתנות ויש לי התחושה שאת לא ממש מעכלת את זה, אלא עסוקה בהתרגשות ובלבטים המיידיים (שזה מאוד טבעי).
אני כותבת את זה כי מיד בהתחלה את מספרת לנו על ההריון הקודם שלך ועל הרומן הנוכחי. רק בהמשך הדיון את מציינת ,כבדרך אגב, שאת בחודש השביעי להריונך - הריון מתקדם ביותר.

אבל זו עובדה: בעוד 3 חודשים את הולכת להפוך לאם, ויהיה יצור קטן שיצטרף למשפחתך הנוכחית ולחייך. יתכן שבואו רק יזרז את התחושה שהמאהב הוא הוא האיש. אבל יכול גם להיות שבואו של התינוק ישנה בך משהו. האם היית רוצה לתת לתינוק הזה בית שלם והזדמנות להתחיל ולגדול בבית שבו חיים שני הוריו הביולוגיים?אחרי הכול בבחירה להביא ילד לעולם לקחת על עצמך התחייבות מסוימת כלפיו וזה לא כלכך פשוט לקום וללכת - יש לעניין מחיר. השאלה היא האם ממש רע לך כרגע?
האם תהיי מוכנה להקפיא את הרומן שלך, או לפחות את ההחלטה הגורלית הזאת עד כמה חודשים לאחר הלידה?

ובמידה וגם אחרי הלידה תרצי לעזוב:
מאחר ובעלך רוצה ילדים ואת זו שעוזבת ולא ממש בטוחה ביחסך ילדים, האם בעוד מספר חודשים תהיי מוכנה ללכת לחיים חדשים ולהשאיר את התינוק עם בעלך?

יש כאן המון נעלמים שכרגע לדעתי את פשוט לא מסוגלת לענות עליהם (כי הנעלם הגדול - אמהות, הוא חוויה שלא חווית)
אני יכולה לאמר לך מהנסיון שלי שהמשיכה לגברים אחרים לא נפסקת ברגע שמתחתנים ומקימים משפחה - ולדעתי זה דבר בריא. החכמה היא להנות מהרגשות המתוקים מרים של להתאהב ולהמשך למישהו אחר (ולעשות את הבחירה האם את רוצה ללכת עם זה רחוק לכיוון של רומן או להשאיר את זה ברמת ההתרגשות שבלב בלבד). ובו זמנית לדעת שיש לך חבר טוב בו בחרת לחיים ואיתו את נשארת מבחירה.

נראה לי שזה לא הזמן להתוודות לבעלך. זה רק עלול להחליש את היחסים שלכם כרגע, ואתם בקרוב תזדקקו כול האיחוד והזוגיות שתוכלו לגייס על מנת לקבל את התינוק החדש אל ביתכם. מה שבעלך לא יודע, אינו יכול להכאיב לו. את זו שבחרת להיות עם גבר אחר ועליך כרגע לשמור את זה אצלך עד לזמן המתאים, באם יבוא. יתכן ולעולם לא, ויתכן ופעם, כאשר הילדים יגדלו ואת תשבי איתו בנחת במרפסת, תוכלי לספר לו שפעם....

נראה לי שהרומן שאת עוברת הוא חוויה חיובית עבורך כדי לדעת איך זה להיות עם גבר אחר, אבל זה לא אומר שכדאי לך לפרק את המשפחה. בבקשה תני הזדמנות נוספת - לפחות עד שתראי מה זה אומר להיות אמא ואבא ומשפחה.

אתמול ב YES -2 היה סרט במיוחד לבובה על ייסורי בגידה עם ריצ'ארד גיר בתפקיד הבעל הנבגד וחרון אפו...
אולי היום יוקרן שוב- כדאי לך לראות.

תגובות תגובות תגובות מצטערת על האורך המפחיד:
ש מים וארץ:
אין לי טלויזיה, מבחירה (ואני לא דתייה). אז לא יצא לי לראות את זה. אבל תודה.
פלונית היום:
למה בחרתי בשם בובה? לא, זה לא מרמז על התחושה שאני בובה במובן של חסרת שליטה או יכולת לבחור. האמת שזה הכינוי שהמאהב קורא לי בו, ועושה את זה ברגש רב כל כך שזה מחמיא וחמוד בעיני. אני לא בובה חסרת חוט שדרה, לדעתי.
לכמה אנשים שונים שהמליצו ליישם את הדברים המרגשים שקורים עם המאהב במערכת היחסים עם הבעל, אוכל רק לומר שאי אפשר באמת לשנות אנשים. ניסיתי ליישם משהו פשוט למדי עם בעלי - תנוחה במיטה שמצאה חן בעיני עם המאהב. זה היה מסוכן לנסות לשנות, כי ב-10 שנותינו התקבענו מזמן על התנוחה המסיונרית ומעולם לא ניסינו משהו אחר. ברגע שניסיתי להזיז אותו לזוית אחרת, הוא הפך נוקשה בגופו, התקשה להשאר בתנוחה, והעדיף לחזור לתנוחה הקודמת. וזו רק דוגמה, אבל יש דברים שקשה עוד יותר לשנות - הוא מעולם לא קרא לי בשמות חיבה חמודים כאלו, ולא גילה רגשות עדינים, פשוט כי הוא לא כזה. יש בו קשיחות פנימית, בסגנון צבאי, גם אם הוא רגיש ועדין, שאני לא רואה איך אפשר לשנות. חוש הומור וסחבקיות הם לא דברים שאפשר לשנות באנשים, נכון?
וכן, בצורה ברורה אין לי שום אפשרות לעכל, לחזות או לדעת איך ארגיש ביום שאחרי הלידה. אני מנסה לדמיין וזה לא קל. יהיה לי איזה ייצור תובעני שכנראה שאיקשר אליו רגשית ואולי ישפיע על החלטותי. אבל הרגש כמו שאמרת, לא נעלם. ואני רוצה להאמין שהתחושות לא יתחלפו, אלא אולי המערכת תהיה סבוכה יותר. וכן, הייתי מאוד רוצה לתת לילד שלי בית עם שני הורים ביולוגיים. והייתי רוצה לתת לו אבא שחיכה רק לו כל החיים ויהיה זמין לו כל יום. אבל המחיר של זה הוא ויתור על האהבה הזו, על האפשרות לחיים אחרים. האם זה לא מחיר יקר? ההתלבטות שלי היא אמיתית. אני יודעת מה הלב רוצה, אבל מולו מתייצבים כל כך הרבה גורמים שמסבכים את העניינים. ואני שונאת את המחשבה שפרוצדורות או שיקולים משניים יכתיבו את גורל האהבה, אבל זה בהחלט עשוי להסתיים כך.
ללכת ולהשאיר את התינוק? אני לא חושבת שאוכל. אני חושבת שאחזקה משותפת היא פתרון הוגן. קשה לשני הצדדים אך מאפשר לשניהם להיות עם הילד זמן איכות מכסימלי. גם אם איני בטוחה כיצד אתפקד כאם, אני מאמינה שישנן רבות במצבי ורבות הופכות לאמהות נהדרות. אולי אוכל לשקול זאת אחרי הלידה, כשאלמד יותר על הרגשות שלי כלפי הילד שיוולד.
הקפאת ההחלטה - כן, כרגע נראה, שאלא אם ניתפס בטעות, אין לי כוונה לחשוף בפני בעלי את הסיפור לפני שתחלוף הלידה ולפחות חודשיים אחרי כן. חודשיים נראים לי כזמן מינימלי להתאוששות ולימוד של החיים החדשים.
פלונינית:
יש לי תכונה מעצבנת, שאני מודעת אליה, שאני מתבטאת עם המון בטחון עצמי. כאילו אני יודעת הכל ויודעת בדיוק מה צריך לעשות. זה משהו שרץ במשפחה... אבל תראי, אם הייתי כל כך בטוחה בטח לא הייתי צריכה לשתף את כל העולם מעל דף זה, נכון? אני יודעת שכרגע, אני מאוהבת עד מעל לראש, וקשה לי לראות בעיות או מגבלות. כל שאלה נהדפת בפתרון לכאורה, אבל זה בכל זאת מחלחל פנימה ומשפיע. ואולי באמת אחרי הלידה אקרא שוב הכל והאיזון ישתנה ויראה אחרת. אולי השאלה על ההורים הביולוגים לבני, או האם אני רוצה לחשוף אותו לחוסר נאמנות ייראו לי אחרת פתאום? אני לא תמימה מצד אחד, ומצד שני חויתי בחיי כמה פעמים מקרים של התפכחות מאשליות. אני מכירה בנטייה שלי להתעלם מבעיות כשנוח לי. ואני שמחה לקרוא את התגובות של האנשים כאן, שניכר שמשקיעים מחשבה בניסיון להסביר את המצב מנקודת מבטם. ועוד מחמאה למקום הזה - יש כאן אנשים שנשמעים מאוד אינטיליגנטיים ורצינייים. אני מופתעת מאוד.
נעמי:
קשה לי קצת לנסח מה בדיוק חסר לי ומה אני רוצה מבעלי. אני חושבת שהכוכבים והצלצולים שאני רואה במאהב הם מכלול שקשה לי לפרק. אני יכולה לומר לו שאני מרגישה קצת יובש, שעמום, רוטינה במערכת היחסים בינינו. אני יכולה לבקש מין סוער יותר, אבל באמת שקשה לי להפוך את זה למשהו קונקרטי. ואז, אם אין משהו מדויק שאני יודעת לומר, אני פוחדת שאגרום לבעלי לדעת שמשהו לא בסדר בלי לתת לו שום כלים לשפר את המצב. זה עשוי להלחיץ אותו עוד יותר, לא?
אלמונית:
לא רע לי. משעמם לי. קשה לי לומר 10 פעמים ביום מתוך שגרה "אני אוהבת אותך" או "מתגעגעת" כשאני יודעת שאני כבר לא. הוא אומר את זה שוב ושוב ואני תוהה אם יש מאחורי זה ממש, איך אפשר לומר את זה כל כך הרבה פעמים ועדיין להתכוון? הדיאלוגים לא מעניינים ואין שום התפתחות בלתי צפויה. הכל ברור וידוע. לו הייתי צריכה לבחור בין שעמום ובין גידול ילד לבד, הייתי בוחרת בשעמום. בעלי הוא איש טוב, מצוין אפילו. הוא מקדיש את כל כולו אלי. וזה קצת חונק ומציק. אבל הוא עושה הכל מאהבה. אני זו שצריכה קצת יותר פלפל, קצת יותר רוע. קצת יותר בלאגאן בחיים כדי למצוא עניין. אבל ילד מספק הרבה מהרעש שחסר לי ולכן אם לא תהיה לי הזוגיות החדשה, אני מניחה שאשאר. עם זאת, לאחרונה, הציפייה לזוגיות החדשה עם המאהב הפכה גדולה כל כך, שאני מהרהרת בכך שאולי בעתיד אחוש שגם בלעדי המאהב אעזוב וארצה לנסות חיים אחרים. עזבתי את בית הורי כדי לעבור לגור עם בעלי, מעולם לא הייתי רק עם עצמי, וכל חיי הייתי איתו. זה לא רע. אם היה רע - היה לי הרבה יותר קל לעזוב. אבל עייפתי.
לצפריר שפרון:
להסביר את עמדת המאהב בעצמי זה קצת מסובך וארוך. היה לנו דיון בנושא השבוע - בתחילה הוא טען שהוא לא יודע מה הוא היה עושה אם הייתי מוכנה היום, בהמשך אמר שהוא פטור מהחלטה כיוון שהוא יודע שאני לא בשלה להחלטה, ואח"כ שאם היה יודע שאני מתכוונת לעזוב זה היה מקל עליו את ההחלטה. בקיצור - קשה להבין מה בדיוק המסר הסופי. אנחנו מדברים בלי סוף על החיים יחד "אחרי", אבל ברור לי שאין כאן הבטחה. גם הוא חש שעמום במערכת הזוגית הקיימת, אך העובדה שיש לו שני ילדים והוא מבין את הפגיעה בהם - מקשה עליו מאוד. גם הוא גילה עולם חדש, ולדבריו אני שונה מאוד בתחומים רבים מאשתו, בצורה שמהנה אותו ביותר, והכוונה לא רק למין. התחושה שאני מקבלת ממנו, למרות המסרים הסותרים היא שביום שאחליט שהגיע הרגע, הוא יצטרף אלי. אני מקווה שאני לא משלה את עצמי.
לא הבנתי איך הגעת למסקנה שהדברים ברורים ונהירים. למי בדיוק? מה ברור? האם אתה יודע בוודאות שלמאהב אין כלל כוונה לעזוב את אשתו? איך? ואם אחליט להשאר עם בעלי - מדוע לספר לו? כדי לפגוע? מה הטעם?
מדוע אני זקוקה לאבי הילד עד הלידה? אני לא זקוקה לו. הייתי רוצה לראות לצידי את המאהב בלידה. אבל זה נראה בעיני אכזרי כלפי בעלי ואני נשארת מתוך התחשבות. בראשי חולפות מחשבות מפלצתיות מדי פעם על "אם יקרה משהו לבעלי ולא תהיה ברירה והמאהב כן יוכל להיות לידי בלידה..." אבל זה נורא לחשוב כך ואני מגרשת את המחשבות הללו מראשי.
Pלונית אחרת:
האם המאהב הוא בנזוג מצוין לאשתו? קצת קשה לי לדבר איתה, ובטח לשאול שאלות כאלו. אני מוזנת ממה שאני שומעת ממנו בלבד. אני חושבת שהוא אבא טוב לילדיו ומשקיע בהם (למרות שהקשר איתי לבטח לא מועיל לכך). אני חושבת שזה שהוא חי עימה כבר 15 שנה זו תעודת כבוד מסוימת, וממש קשה לי לענות לשאלה.
האם אני בוחרת במוצא הקל? כן, בטוח. הרבה יותר קשה לוותר ולנסות לשפר את המצב בבית. הרבה יותר קל להמשיך ולא לקטוע את הרומן. יהיה בלתי נסבל לקטוע את הרומן כשאני ממשיכה לראות את המאהב אך לא רוצה להמשיך בקשר. ניסיתי את זה בעבר ונכנעתי לרגשות פעמיים.

יכול להיות שאם תחליטי (באמת) להתנתק תעזבי גם את המקום שבו את ממשיכה לפגוש אותו (אני מתעצלת לחפש בראש הדף אבל מהזיכרון נדמה שאתם עובדים יחד)
אני באמת מבינה את הקושי הגדול שלך, ליוותי שתי חברות בהתלבטות שכזו ואני יודעת שזה ממש קורע נפש.
יחד עם זה את מסבירה שאי אפשר לשנות את בעלך, אפילו אקבל טענתך עדיין את יכולה להשתנות וזה יוביל לשינוי של מע' היחסים. ואולי טלטלה (הורות למשל....) תוציא ממנו, ממך, מכם דברים שלא ידעת שהם שם. ואולי שווה ללכת לטיפול (יחס או רק את) כדי לברר דברים. לפעמים סדנאות (עולה לי בראש טנטרה כי דיברת על מין אבל ממש לא דווקא זה) גם אם לא יעשו מהפכה / שינוי יידי יכולות לזרוע זרעי שינוי ?!

בובה,
מישהו (לא זוכרת מי) שאל אותך במעלה הדף האם תהיי מוכנה לפרק את המערכת יחסים עם בעלך גם אם לא תהיה לך הזוגיות עם המאהב. יכול להיות שזו השאלה הכי חשובה כאן. אני קוראת שאת כותבת:
לו הייתי צריכה לבחור בין שעמום ובין גידול ילד לבד, הייתי בוחרת בשעמום.
נשמע לי משהו לבדוק:
לעזוב מערכת יחסים אחת לטובת אחרת, כשאין לך מושג: מה ילד יום, אם אמנם המאהב יבוא בעקבותייך, ואם כן - אם הזוגיות ביניכם תעלה יפה כעת משהיא גלויה, האם הקשר יחזיק מעמד וכו' - נשמע שיש לך הרבה מה להפסיד לאור תשובתך הייתי בוחרת בשעמום.

אני כותבת כל זאת למרות שאני קוראת אותך עם רגשות חצויים כי גם אני רומנטיקנית ללא תקנה ומה שאת מתארת עם המאהב נשמע באמת קסום. אני רק תוהה אם זה אכן בר מימוש, ויותר מזה, אם באמת מדובר במערכת יחסים ביניכם שהיא יציבה, חזקה, אמיתית ושתוכל להכיל את כל התסבוכת אח"כ.

אוכל רק לומר שאי אפשר באמת לשנות אנשים.
אפשר להשתנות ביחד. זה לא קל, אך אפשרי. אולי טיפול זוגי יכול להועיל. אין להסיק מהדוגמא שהבאת על בעלך שהיה נוקשה בתנוחה חדשה שהוא לא פתוח לשינויים. אם רק על דוגמא זו את מבססת את דעתך, זה נשמע לי מעט לא הוגן כלפיו.
שינוי אף פעם לא בא באחת. נדרש תהליך. נדרש זמן. וסבלנות. והשקעה.
אני מאמינה ששינוי הוא בהחלט אפשרי, אבל וודאי לא באופן מיידי וחד. השאלה אם בא לך לבדוק את זה עד הסוף? זה כמובן לגיטימי לא לרצות. לפעמים באמת נגמר הדלק שמניע את הזוגיות וקשה למצוא מקור חדש להנעת המערכת, או כוחות ורצון למציאת מקור כזה.

האם אני בוחרת במוצא הקל? כן, בטוח. הרבה יותר קשה לוותר ולנסות לשפר את המצב בבית.
זו כנראה השאלה שאת צריכה לתהות לגביה. האם בא לך לנסות ולבדוק אם יש דרך לשפר את המצב בבית? האם את רוצה להרגיש שעשית הכל? ואולי בעצם את מרגישה כך כעת? שוב, לגיטימי לא לרצות לשפר. אך אני שואלת זאת כי כבר לא מדובר רק בך ובבעלך. יש ילד בתמונה. הייתי שוקלת בדיקה יסודית של העניין בדיוק בגלל זה.
אני אגב מאוד אהבתי את תשובתה של נעמי:
_בעזרת המאהב נפתחת. התחברת לעצמך. שתפי את בעלך בתובנות החדשות שלך גם אם את לא מספרת לו איך הגעת אליהן.
הפגיני את אהבתך והערכתך אליו בעזרת גילוי האמת הרגשית. ספרי לו מי את ומה את רוצה בחייך.
במידה והוא לא ירצה להקשיב, להבין, ולהשתנות ביחד. תדעי שסיימתם את תקופת הזוגיות.
לפחות תדעי שניסית. תדעי שהיית אמיתית וכנה ונתת לו הזדמנות להשתנות ולתת לך מה שאת צריכה._

בנוגע לחשיפת ילדך לחוסר הנאמנות, אני באופן אישי רואה בזה שיקול זניח. חוסר נאמנות זה אמנם לא מוסרי, אבל אף אחד לא מושלם וחיים קמלים במערכת יחסים מנוונת אינם עושים לאף ילד טוב.

אני מצטרפת לקודמיי כאן להמתין עד ללידה. החיים הולכים באמת להשתנות באופן כל כך מוחץ בעוצמתו, ש ה כ ל יכול להיראות אחרת. ה כ ל.
גם בעלך, גם היחסים בבית, גם המאהב וגם הקשר איתו.

אני מאחלת לך בהצלחה בעניין הזה, לידה קלה וטובה והנאה מהאמהות.

בובה
ככל שאני קוראת את הדברים שאת כותבת אני מרגישה יותר ויותר אמפטיה דווקא לבעלך.
איכשהו כל מילה שלך מוסיפה לתמונה הכוללת שמציגה אשה משועממת מטבעה, ילדותית , ממהרת לפנות עורף ולחפש משהו מסעיר יותר, בערך כמו ילד קטן שזורק צעצוע כי גילה מולו צעצוע אחר.
לא יודעת מה אני יכולה להציע לך אבל ככל שאני חושבת על זה די ברור לי שאם לא תעשי שנוי כלשהו בתוך עצמך, גם בעתיד תעמדי מול דילמות כאלה. לעולם, יהיה בסביבה איזה שכן עם דשא ירוק יותר.
מה לדעתי יכול לעזור לך?
יש הקוראים לזה " להתבגר ". אולי הלידה תעזור לך להגיע להתבגרות ברוכה שכזו.
אני מאחלת לך שכך יהיה.

אוכל רק לומר שאי אפשר באמת לשנות אנשים.
גם אני חושבת שאי אפשר לשנות אנשים אבל אנשים בהחלט יכולים להשתנות.
תראי איך את השתנת בהשפעת המאהב. תראי איך הוא מוציא ממך התנהגויות שלא הכרת קודם.
את כמו שאת עם המאהב בגללו ובהשפעתו ובעלך הוא כמו שהוא כשהוא איתך בחלקו בגללך. גם הוא יכול להיות מסעיר עם מאהבת שתוציא ממנו את זה. את יכולה גם להוציא את זה ממנו, אבל כל עוד המאהב זמין ברור שלא תעשי מאמץ בכיוון.

אני מאחלת לך רק טוב ולידה קלה.

ניסיתי ליישם משהו פשוט למדי עם בעלי - תנוחה במיטה שמצאה חן בעיני עם המאהב. [...] ברגע שניסיתי להזיז אותו לזוית אחרת, הוא הפך נוקשה בגופו, התקשה להשאר בתנוחה, והעדיף לחזור לתנוחה הקודמת.
אולי הוא הרגיש.

אני קוראת את הדף ונאמרים פה דברים כל כך חכמים... מרגש לראות איך זרים גמורים חושבים כך לעומק בשבילך ומחבקים גם אם יש להם משהו נוקב לומר.
כרגע כל מה שעולה לי בראש להוסיף הוא - קחי בחשבון שגם לך וגם למאהב זה הגיוון הראשון בבני זוג.
שניכם התחתנתם עם אהבת הנעורים הראשונה וחוויתם מין רק עם אדם אחד.
לדעתי בתרבות שלנו היום זו נקודה קריטית - באיזה שהוא מקום תמיד יש סקרנות ותחושת החמצה, גם אצל זוגות שנשארים יחד ולא בוגדים. ואם כן בוגדים ברור שהכל נראה מדהים... עדיין אין ניסיון עם בני המין השני כדי לקלוט מה יישאר לאורך זמן ומה ישאר בגדר פנטזיה ורודה.
אני עצמי עזבתי את החבר הראשון שלי גם מהסיבה הזו - ידעתי שאני באופן אישי חייבת להתנסות יותר כדי לדעת מהי אהבת אמת (היום אני נשואה לאחר, אך אז היתה גם אופציה שאבין בסוף שהוא ה"אחד").
על רקע זה הייתי שואלת את עצמי - האם גם בעלך ואשתו חווים מצוקה ולפעמים מתחבטים בסתר?
אני לא יודעת לאן זה מוביל, אך נראה לי ששווה להתייחס לנושא.

האם גם בעלך ואשתו חווים מצוקה ולפעמים מתחבטים בסתר?
לא הבנתי את ה"בעלך ואשתו"

סמדר, כל אחד בנפרד (כנראה)

לא בטוח שכזה מיוחד, אבל בדף הזה אני 'ייחודי'. אני המאהב...
פולני - אז אפתח בהתנצלויות: אני לא חיית פורומים ולקח לי זמן להצטרף. אני גם כנראה לכן לא אקרא תגובות בצורה תדירה. למרות זאת, אשמח לשמוע.לא מבטיח לענות.

לאחרונה נחשפתי להכרה בתכונה חזקה אצלי - קוראים לה 'אמון עצמי'. הולך עם מה שמרגיש, מה שנראה ברור כנראה ברור וכד'. היה לי נהיר ש'בובה' (נשמע בטח נורא מעל הדף) זה לא שגעון חולף. זו דרך חיים משותפת. יש הרבה לבטים. התסבוכת רק מתחילה להתגלגל מעל דפי האתר. אבל הכל פתיר. (באמת???) ואנחנו זה העתיד. טוב אולי זה פשטני מדי, וכמובן שאיש משפחה (אלק) שאוהב מאוד את שני ילדיו, וחש כלפי זוגתו ומשפחותיהם רגשות עזים וקשר חם לא קם והולך יום בהיר אחד.
ומצד שני, המחשבה היא כל הזמן מאוד ממוקדת "האם יש לי הזכות לפגוע בכל כך הרבה אנשים 'רק' למען האהבה?" האם לנו, כזוג המביט על עצמו בצורה כ"כ אנוכית יש בכלל את הפריבילגיה של לחשוב על פירוק המשפחות היקרות לנו?
ובכלל, למה ציינתי את האמון העצמי - אני לא נדרש ליותר מדי עצות בחיים. לא בהחלטות חשובות (דווקא בקטנות מתקרצצים, לא?

) אבל הקריאה של הדף הארוך והתגובות האינטלקטואליות האלו פשוט עושים משהו. גורמים לחשוב על נושאים שאני מדחיק בצורה סיסטמטית. טוב, וכמובן גם שיחה מבלבלת עם 'בובה' הערב, שהבהירה לי שהיתה 'הרבה תנועה' בדף הנוכחי.
אז אמרנו פולני - מחמיא אבל רק ברמיזות ("עוצמת את העיניים שמתנשקת"). קחו את זה ישר - ידעתי שהפורום הזה הוא קלאסה אחרת. ועכשיו אני מבין גם למה. הוא פשוט מושך אליו אנשים מאוד איכותיים!

אחרון, תרומה מהצד הייקה (שאין לי) 'בובה' זה במילרע. יעני, דגש על ה'בה'. (ולא 'בווובה')
אפשר לתרגל בקול יחד איתי:
"לילה טוב בובה."
שלך, SM.

האחד והיחיד... אז הצטרפת? כנראה שבאמת הצלחתי לבלבל אותך קצת אתמול... מצטערת... השיחה הארוכה במיטה על התגובות כאן, שבאמת חודרות עמוק ללב ולראש ומטלטלות אותו. המון מחשבות על החובה המוסרית ללכת הביתה לנסות ולתקן את השברים למרות שללב לא ממש מתחשק. הרבה יותר קל וכיף להיות איתך, להסתכל בעיניים מעריצות על בחירה אחרת, שונה, חדשה ומסעירה. הרבה פחות כיף להסתכל לתוך הבית, לבן הזוג הישן (והטוב?), לקבל את מגרעותיו, להכיר ביתרונותיו ולוותר על החלום. אין לי החלטה. נכון. הפעם היה תורי לבלבל ולהותיר אותך בתחושת חוסר היציבות שבה אני הייתי אך לפני שבוע, כועסת עליך שאינך מעניק קרקע בטוחה, ועכשיו אני מזעזעת אותה בעצמי. אמנם הקרקע לא יציבה, אבל דבר אחד לא השתנה: אני אוהבת אותך מאוד. וכמה טוב לומר את זה גם כאן.
כיף לי לקרוא אותך, אני יודעת שמכולם, רק אני יודעת בדיוק איך כתבת את זה ולמה התכוונת בכל מילה, גם כשחסכת מילים. מה זה "אמון עצמי" ולמה אתה מכנה את עצמך פולני ולמה אתה מתכוון בזה. וכן, אני קוראת אותך, וקוראת את הבלבול שבצד שלך - רגע אחד אתה יודע שאנחנו זה העתיד וברגע השני אינך בטוח שיש לנו זכות לדבר על זה בכלל. ואם הגעת לפה, ואתה מוכן לא להדחיק ולהתחיל לחשוב על זה בצורה מודעת, אז שנינו עושים צעד ענקי בכיוון של לקבל יום אחד החלטה. כזו או אחרת, אבל להחליט, ולא לזרום עם האירועים.
אבל רגע... תגובות לכל השאר, זה לא דף פרטי...:
לPלונית אחרת:
לא, את לא מתעצלת, מעולם לא סיפרתי איפה אנחנו נפגשים. זה יחשוף יותר מדי. קיוויתי שהטיפול הפסיכולוגי יעזור. בצורה מפתיעה, יחסית לציפיותי - הפסיכולוגית בחרה לא לגנות את הקשר ולנסות להציג לי אפשרות חזרה הביתה, אלא דווקא לעודד אותי לשמור עליו בשקט, לפחות עד אחרי הלידה. אולי זה מהלך מתוחכם לראות האם בשוך ההורמונים ועם בוא הילד (טפו טפו טפו) אשנה את תחושותי, אבל כיום, אין לי ממנה עידוד לנסות לחזור הביתה. אולי היא שומעת יותר, מאזינה לרחשים העדינים שקשה להעביר גם כאן, בכתיבה מפורטת, ויודעת שיש בקשר הזה המון אהבה ורגש, והוא לא קשר פשוט של תשוקה מינית או התרגשות חולפת, ולכן ההמלצה לחזור הביתה ולשנות את מערכת היחסים לא עולה בטיפול.

לאפרסקי ם:
באמת? היית בוחרת בשעמום? ואת אומרת שאת רומנטיקנית? אני בזה לעצמי על חוסר האומץ לקום ולעזוב בלי לדעת מה צופן העתיד. כל אהבה היא סיכון מסוים. לעולם אינך יודעת באמת האם אהבתך תבוא אחריך, תהיה נאמנה, תעניק לך את מה שאת מצפה לו. ותמיד יצירת קשר ומחויבות היא סוג של הימור. לבחור בשעמום משמעו למשל לעולם לא להקים קשר זוגי או להביא ילדים לעולם - כי אינך יכולה לדעת מה יהיה. אני חושבת שאלמלא הבחירה באחד והיחיד הייתה כרוכה בכל כך הרבה כאב מסביב, היה ברור לי שהשעמום אינו אופציה עדיפה.
לשנות אנשים - לא, נושא התנוחה היה רק דוגמא. חלקים אחרים באישיותו, אני לא יכולה לדמיין בכלל איך לשנות. יכול להיות שבמאמץ רב אפשר לשנות. עיקרה של השיחה אתמול עם האחד והיחיד, היה "האם יש לי כוח לחזור הביתה ולנסות לעשות את השינויים הללו בזוגיות?" בידיעה, שעל מנת לבצע אותם בצורה כנה, יש להפרד קודם כל. וזה מכאיב נורא ומקשה על הבחירה בתהליך הזה.
לפלונינית:
זה אולי מוזר, אבל דווקא לתגובה הפוגעת שלך, אני הכי מתחברת. כן, גם אני מזדהה עם בעלי. בכל סיטואציה אחרת הייתי גם אני ממהרת להשמיץ את הצד הבוגד ולהוקיע אותו על חוסר הנכונות להשאר עם בן הזוג הנאמן. מביך אותי ומכאיב לי לגלות את עצמי בצד הבוגד, הצד הרע. זה שעושה מה שאסור לעשות. אולי הלידה תביא להתבגרות. אולי אשאר תמיד קצת ילדה, קצת נסערת מהחיים. מעולם לא הענקתי לתכונת הבגרות ציון גבוה במיוחד בסולם העדיפויות. נכון, יש בי משהו ששמח לבחור בצורה אינטואיטיבית, לא שקולה ולא בוגרת את הבחירות בחיים. יש בזה המון אושר ותמימות. לרוב, הבחירות שאני צריכה לעשות הן הרבה פחות מורכבות מזו. אולי אצטרך להחליט בצורה בוגרת בהמשך. אולי אוכל.
לנורית מ:
האם השתניתי בגלל המאהב? לא יודעת, גיליתי בעצמי דברים שלא הכרתי, נכון, אבל אני נוטה להאמין שהם היו שם תמיד, חיכו למי שיאיר אותם, ולא שהם נוצרו עבורו.
ליונת שרון:
כן, הפחד שאולי הוא הרגיש או חשד או העלה במחשבתו: "מאיפה, אחרי 10 שנים היא מעלה את האפשרות לתנוחה הזו?" משתק אותי מאז. למדתי כל כך הרבה על הדרכים לענג את עצמי ואת בן זוגי במיטה. והייתי רוצה להעביר לו מהידע הזה ולהיות מסוגלת להנות גם איתו במיטה - בלי קשר לבחירה שתיעשה בסופו של דבר בין הגברים - אך אני חוששת לחשוף את עצמי כך. זה פשוט מסוכן.
לההולכת בדרכים:
זה מסקרן באמת. הלוואי ויכולתי לדעת אם בעלי ואשתו גם הם תוהים, אולי גם הם רוצים ונרתעים מהמוסכמות החברתיות המגבילות. אנחנו מדברים על בני הזוג הרבה. יש ביניהם הרבה משותף (בצחוק אנחנו מקווים שנצליח לשדך ביניהם...) - לשניהם תכונה חזקה של שמרנות, קיבעון מול חוקים ידועים וברורים, ושנינו - פורעי חוק, מחפשים את הפרצה כדי להידחק בה. יש לי הרגשה שהשמרנות מונעת, גם במחשבה, מבעלי ומאשתו ליישם או לקחת רחוק את החלום על גיוון בזוגיות.

הייתה לי חוויה דומה אבל שונה.
בכל מקרה, לא קראתי את התגובות אלייך כי זה היה מאוד ארוך, אבל קראתי כל מילה שכתבת.
נשמע שאת אוהבת את החדש, אבל האם את יוכלה להיות בטוחה שהכל יסתדר? יש כל כך הרבה סימני שאלה, כל כך הרבה קשיים, שלא בטוח כלל שבסוף יצא מעז מתוק, מבלי להזכיר את הרסה המשפחות. מי תוקע לידך שזה לא משהו שידעך גם ברגע שזה יהיה שגרתי? שהמעג לאיחזור על עצמו?
לדעתי אל תספרי בשופ אופן לבעלך כרגע, עד שלא תלבני עם עצמך היטב היטב עד כמה זה חשוב לך הקשר החדש, עד כמה אבוד הוא הקשר הישן, או זה לא זה. עד כמה אין לך חשק וכוח, מיד המקרה, להשקיע בקשר הישן,
אני התלבטתי והתייסרתי עד שהצלחתי לבטוח בחבר אחד ולשתף אותו
את הצלחת הרבה יותר טוב וקיבלת המון חברים
אולי תגובותיהם מבלבלות אבל הנה לך מגוון עצות ממחשבה טובה ומכל הלב.
המצב מסובך, אבל האם הבריחות הקטנות שוות, האם הן אפשריות באמת לווח ארוך? האם זה איננו קשר לא אמיתי, קרי קשר סינטטי, הנטול את כל העול של החיים המשותפים (דאגות, שטיפת כלים, טיפול משותף בבעיות ועוד)
קל להיות בקשר שחולק רק את הטוב, וגם קצת הקשבה
אני יכול להמשיך, אבל נדמה כי המסר די ברור
אני מציע לך לא לספר לו, אבל לברר לעומק, גם בעזרת טיפול מתמשך, מה את באמת רוצה
אחרי שתדעי, לכי על זה, כי חיים רק פעם אחת.

באהבה, אחד שהתנסה.

בובה
לחלוק את ההתלבטות כאן כשהיא חשופה לאיש המעורב בה נראית לי טעות של ממש.
למרות שהוא נשמע מקסים. הייתי שם.האמיני לי, זה מעט בעייתי. מבלי לפגוע חלילה.

צרפי גם את בעלך ואת אשתו ותתייעצו יחד כאן. אני לא אומר זאת כדי לעקוץ אלא רק כדי להדגים את רמת הקושי, שהיא מעט אבסורד. אינני מתכוון לפגוע, ומתנצל אם אני כן. אבל רצית דיעה אמיתית. את כנראה באמת מבולבלת וקשה לך, אבל כדי לבחון עם עצמך מה באמת עלייך לעשות, את חייבת עצה פרטית, נטולת אפשרות ללחצים והטיה, את צריכה להחליט עם עצמך לאן את רוצה ללכת, ואת ההתייעצות הזו אי אפשר לעשות עם הצד המעורב. קודם לבד, אחר כך אפשר להתייעץ עם כל המעורבים. מילא לקבל עצות ותמיכה באנונימיות, אבל זה. לדעתי no go.

אגב האיש שלך נשמע מאוד אוהב, ולמרות הביטחון העצמי אני חש חוסר ביטחון. שווה באמת לבדוק את הקשר הזה, שהוא נפלא ומעורר קינאה. שווה בדיקה, ולא כאן.
באהבה והערכה על האומץ (לפעמים זה מוגזם, אולי הוא בא ממקום בו רוצים שכולם יידעו, או ממקום שזקוק לתמיכה, אבל לא ככה). סורי.

ואני באמת חושב שהמתנה עם הלידה, יכולה לתת לך הזדמנות לרגיעה, בחינת הקשר החדש הזה, פסק זמן שאת חייבת לעצמך, לדעתי. חייבת, לפני שהתסבוכת חלילה תתגלה מבלי כוונה, ואז העניינים כלל לא יהיו בשליטתך, ואיזה ברוך יהיה, במיוחד אם האלטרנטיבה עליה את חולמת לא תתממש, או ייקח לה שנתיים (את יודעת) ובינתיים מי יודע מה ייהרס או ישתנה...

גם אני נושי שנים רבות לראשונה
ולכן לא הייתה לי הזדמנות (אז), כמוך, לבחון דברים אחרים
נשמע שאת נשואה לאיש הלא נכון, אחרי הכל, אבל כעת עלייך להמתין, לבדוק , לראות מה שווה ומה כדאי, ורק אחרי שתהיי בטוחה במאה אחוז (היש דבר כזה?), ללכת על זה, מה ש"זה" לא יהיה. יאללה,

אני הוא הייתי שם.

כאמור הייתי שם
לא מזמן נפרדנו
היה קשה מאוד
אבל הכרחי
לא פשוט כלל
לכן אני מבין אותך (נדמה לי) כל כך

אולי מישהו לא נכנס בדלת שלך אלא פתח לך דלת שלו?
אולי יפתח עוד דלת כשיהיה איתך?

בובה ואחד ויחיד,
הדף הזה הוא עוד אמבטית קצף נעימה שמפנקת את שניכם.
אתם נשמעים כמו שני אנשים שמחזירים לעצמם את הסוכריה הטעימה שנחסכה מכם בגיל הנעורים עד שנות העשרים המוקדמות. נהנים מכל ליקוק ומציצה ממנה, מסונוורים ממתיקותה המשכרת והמשקרת ולא מסוגלים לצפות את המרירות הנוראה בסופה.
באמת מתחשק לנער אתכם מנערותכם המתנערת.

אחד ויחיד, נסה לדמיין (באומץ, ולא כשאתה עם המאהבת שלך במיטה אלא לבד עם עצמך) איך יראה היום הראשון אחרי שאשתך, אֵם ילדיך תחשף לאמת הנוראה? תמשיך עם התסריט אל היום השני והשלישי ואז תקפוץ לתמונה שתופיע כעבור חודש. אחר-כך דמיין את הפרֵיים הרחוק ביותר שביכולתך לדמיין- ראה את עצמך מזדקן (לצד האישה שפעם היתה המאהבת המקסימה שלך) אחרי שכל חייך שילמת מזונות לילדיך בִמקום לפרנס ולהזין אותם בנוכחותך.
ואל תוציא מהחשבון את הסצינה בה הבובה היפה שלך, ברבות הימים....הלכה לרעות בשדות זרים.

באמת? היית בוחרת בשעמום? ואת אומרת שאת רומנטיקנית?

בובה יקרה,
כנראה שלא ניסחתי את עצמי כהלכה, שכן מתברר לי שלא הבנת אותי.
כל שאמרתי הוא ש- את היית בוחרת בשעמום, כלומר שזה מה שאת כתבת למעלה:לו הייתי צריכה לבחור בין שעמום ובין גידול ילד לבד, הייתי בוחרת בשעמום.
פשוט ציטטתי אותך שוב.
מה הייתי אני עושה אינו רלוונטי כמובן לדיון.

ניסיתי לומר שלאור תשובתך זו, את לוקחת סיכון עצום שבסופו את עלולה להישאר לבד - פתרון שאינו עדיף בעינייך, כפי שציינת.
מאידך, אני שומעת כמה את מאמינה ברצינות הקשר, ואני שומעת את רחשי ליבך. אני גם שומעת שאינך רוצה לנסות לשפר את מערכת היחסים עם הבעל. זה לגיטימי, בעיניי. וכאן ניכנסת לתמונה הרומנטיקנית שבי: בעיניי אין להקל ראש בהזדמנות לאושר, בהזדמנות למערכת יחסים אוהבת, כנה, מספקת ואמיתית.
גם הפגיעה במי שמסביב אינה בעיניי סיבה מספקת להישאר בקשרים לא טובים. אני מודה שבאופן אישי סוגיית המוסר כאן פחות מעניינת אותי, מאידך האנשים הנפגעים כן. אבל בשם המנעות מפגיעה זה בלתי נסבל בעיניי לחיות חיים של הקרבה. זה לא טוב לאף אחד, גם לא לבני הזוג.
מה בעצם אני מנסה לומר,
מעבר להמלצה להמתין לאחרי הלידה (כי הכל משתנה) ולראות איך מרגישים אז,
נותר באמת לשאול אתכם (את שניכם, כעת מש-אחד ויחידי הצטרף לשיחה), עד כמה רציני הקשר ביניכם? עד כמה ואנחנו זה העתיד, כפי שכתבת?

אחד ויחיד
עכשיו כשגם אתה הצטרפת ובכך הפכת קצת יותר מוחשי אומר גם לך כמה מלים.
בשעותיך הגנובות עם בובה, כששניכם צפים על פני ענן ורדרד של צמר גפן מתקתק, אתה ודאי שוכח שאלה אינם החיים האמיתיים.
החיים האמיתיים הם ילדיך הקטנים שמחכים לך באותה שעה.
החיים האמיתיים זוהי בטנה של בובה בתוכה גדל הילד שאינו שלך.
החיים האמיתיים הם שני האנשים שמנגד. האבא של התינוק שעוד לא נולד והאמא של ילדיך. אלה שעוד אינם יודעים, אולי מרגישים ואולי לא. אבל לבטח יפגעו מאד בזמן כלשהו.
ובכלל, החיים האמיתיים אינם מתנהלים על גב ענן כזה או אחר.
יש בהם אינסוף ענינים שוטפים החוזרים יום יום על עצמם. המון טרדות אפורות ושוחקות.המון שגרה סתמית.
אבל יש בהם גם חברות וגם אמון וגם מחשבות שלצידך מישהו שאפשר לסמוך עליו. מישהו שאינו מתנודד עם משבי הרוח. כך לפחות חשבו ודאי, גם אשתך וגם בעלה של בובה. אולי עודם חושבים כך.

"האם יש לי הזכות לפגוע בכל כך הרבה אנשים 'רק' למען האהבה?" האם לנו, כזוג המביט על עצמו בצורה כ"כ אנוכית יש בכלל את הפריבילגיה של לחשוב על פירוק המשפחות היקרות לנו?

על כך לא יוכל שום איש אחר לענות במקומך. במקומה. ואפילו תמצאו תשובות לא בטוח שתהיינה אלה תשובות זהות.

בובה,
מהקריאה בדף עולה שהקשר שלכם התחיל ממש עם ההריון.
אני חושבת שזה לא מקרי ושכדאי לך לנסות ולהבין את הקשר שבין שני המאורעות.
הצעה אפשרית:
יכול להיות שההריון הביא איתו תחושות של מחוייבות קשה, של "אין דרך חזרה" וש"הרומן האסור" ענה לתחושות האלה ושחרר אותך מהן.
העובדה היא שכרגע במקום להיות עסוקה בהכרה המטלטלת שאת עומדת להיות לאם, את עסוקה (האם לומר מוסחת?) כל כולך ברומן שלך. בעוד שההריון הוא מהלך בכיוון העצמת התא המשפחתי את עושה מהלך של יציאה ופירוק התא הזה.
יש לי הרגשה חזקה שהייתה כאן תגובה להיריון.
(יכול להיות שההריון חידד לך דברים שהיו עמומים קודם. בכל אופן, נראה לי שכדאי לחשוב על הקשר שבין הדברים ולראות מה זה מעלה)

אני דווקא קצת מזדהה עם דברייך בובה,על הצורך האישי לבחור מתוך שמחה ותמימות ולא רק מתוך מה שנקרא
בגרות ואחריות.נראה לי שאם הייתי במצבך היה לי קשה לדעת שבחירה שעשיתי בעודי צעירה וחסרת נסיון נתקעת לי
לעולמי עד.אך כפי שאמרתי,דאגתי מראש לא להיות במקום הזה (מה שבזמנו הקנה לי סבל רב).בובה, את עכשיו ,בסופו
של דבר כן אחראית לבחירות שעשית,ההריון בהחלט מדגיש את זה...לפעמים אתה "תקוע "עם משהו וחייב להתייחס
למציאות שיש עכשיו בכובד ראש,כי גם אם היא לא נראית לך,עדיין היא שלך,פרי יצירתך הלא מודעת,או אפילו
יד הגורל אם תרצי להגדיר זאת כך.כל אחד יכול וצריך ללמוד מתוך גורלו,מתוך מהלך חייו,כפי שהם ברגע זה.
איני יכולה באמת לדעת מה השיעור האישי שלך בסיפור הזה,אבל הוא בטוח קיים ושווה להעמיק ולבדוק,ולשחזר
מה היו דפוסי הבחירה שלך עד היום,למה הקדשת תשומת לב וממה התעלמת בבחירות שונות שעשית בחייך מאז
ילדותך?אולי זה קצה חוט לתשובה...תהיי כנה עם עצמך-צריך זמן ואנשי מקצוע שילוו אותך-ושיהיה בהצלחה.

האחד והיחיד,דברי לבובה יכולים להיות מכוונים גם אליך.העדת על עצמך שהדחקת באופן סיסטמטי...אז אולי זה הזמן
להיות כן עם עצמך לגבי איך אני בוחר בחיים,ואולי משם יתגלגל תהליך שיעזור להבהרת התמונה.אני מדגישה,מדובר
בתהליך,אין לדעת מה תהיה התוצאה אבל בטוח יותר מודעות עצמית,שתמיד תמיד עדיפה על פני טיוח.

לשניהם תכונה חזקה של שמרנות, קיבעון מול חוקים ידועים וברורים, ושנינו - פורעי חוק, מחפשים את הפרצה כדי להידחק בה.
זה ממש קפץ לי לע' - את יודעת בין בעלי וביני, בעניני בריאות, אני ה"לא דואגת משום דבר" לו יש את תפקיד הדאגן. אני יכולה לא לדאוג כי הוא עושה את זה.... השבוע היינו בביקורת באונקולוגיה - ביקשתי שלא ייכנס איתי לרופא, הבנתי שאני צריכה להיות לבד כדי שאוכל לבטא את דאגותי באזני הרופא.
ובהקבלה אפשרית - את יכולה להיות "פורצת גדרות" "שוברת מוסכמות" "בוחנת חוקים" כי יש לך בנזוג שמציע את היציבות, וודאות, שמרנות... האם זה יהיה לך כל כך נהדר לחיות (לחיות ממש, יומיום, לא שעות גנובות) עם מישהו כזה? מאיפה יענה הצורך ביציבות?! (הוא קיים אחרת לא היית נישאת לבחור הראשון, לא היית נישאת לבחור "שמרן").
יכול להיות שהגיע עבורך הזמן להשתנות? להיות יותר יציבה (הריון? הורות מתקרבת) יכול להיות שבתוך הנישואין את לא יכולה לקבל את התפקיד הזה? ושאת צריכה מישהו "לא יציב" כדי לצמח יציבות אצלך?

בגדול - אני מאמינה שצריך לנסות לשנות בתוך המערכת.
אני מאמינה שהורות מחייבת אותנו לעשות הכל כדי למנוע פרידה.
זו עמדה מוסרית. לטעמי היא לא עומדת בסתירה עם ההבנה של הקושי שאת(ם) חווים והאמפטיה.

וכל אחד מכם צריך לבחון כפי שכבר נאמר לכם - אם היה עוזב את הזוגיות לטובת: לבד, לא לטובת הבנזוג לבגידה.

...אה, בובה אני מקנאה בך!!! אני מהלכת לי כל היום ומזמזמת "אתה צריך אהבה חדשה..." והיום החלטתי לפתוח את ליבי והלוואי ומישהו יזדמן וימלא את החלל, יצית וישלהב את הלב.
יש אנשים שמכורים לאהבה, במינונים שונים, זה דחף הורמונלי, (איפה הדוקטורים פה), אז לפחות יש צידוק אחד רלוונטי לחלוטין, לדעתי.

לאחד והיחיד, אם אכן אתם העתיד כפי שתארת התחל לקחת אחריות. אחריות על האמת . גם אם זה לא הזמן ליישם את השינוי והיציאה מהבית, זהו בהחלט הזמן לאמת, כנות וכבוד לכל הצדדים. נראה לי שבובה אינה בטוחה בכוונותייך כי אינך עומד מאחוריהם באופן מעשי. אתה ממשיך להסתיר, לבגוד ולשקר. כיצד היא יכולה להרגיש בטחון ולהאמין בך אם אתה מתנהג כגבר בוגדני וחסר אחריות. לקיחת אחריות היא לא רק השארות בבית ומימוש תפקידך כמפרנס וכאב אלא שמירה על האמת והטוהר של האהבה בחייך.

וואו - כמה תגובות. אני מופתע מהכנות והרצינות.
ש מים וארץ ופלונינית - מסכים עם הרוב. ישנה עוד אשליה שלא אצטרך לפצות את הילדים על חוסר נוכחות, אלא אהיה שם. קוראים לזה "הורות משותפת" ואני רואה לזה המון יתרונות. אפילו יותר טוב במובן מסויים מאשר להיות איתם כמעט כל יום (אבל לא באמת להיות איתם. אלא סתם ליד, בסביבה) אמרתי אשליה - אז אולי עוד שאלה לדיון:
האם אדם שקול, מחושב אך רותח מזעם על שקר ובגידה מסוגל להתעלות על הרגשות הללו, ואחרי זמן מה להאמין שהורות משותפת היא הדרך הנכונה לגדל ילדים אשר הוריהם פרודים? להבנתי הורות משותפת לא עובדת בלי קשר כלשהו בין בני הזוג, ובוודאי שיתוף פעולה.
לגבי הרעיה בשדות זרים - אנחנו דנים בנושאים הללו מפעם לפעם (לא - אנחנו לא כל הזמן על ענן ורדרד. אבל רוב הזמן...) אין דבר יותר מפחיד מהתחלת מערכת יחסים כזו לאחר פרידה, כאשר אתה מגלה שבת הזוג החדשה מתחרטת. העלינו כבר את השאלה "לכאורה איך נוכל לסמוך על עצמינו לאור הנסיבות שהקשר הזה החל בהן?" אנו מאמינים שמצאנו תשובה לא רעה, אבל אין אחריות בחיים. לא על החיים...

Pלונית אחרת - נשמע עצוב - אני מאמינה שהורות מחייבת אותנו לעשות הכל כדי למנוע פרידה. אולי אני פשוט צריך לקוות שהייתי חושב כמוך. היה פותר הרבה לבטים ואולי היה מרחיק אותי מרומן בצורה יותר פונדמנטלית.
אני פחות מתחבר להחלטת פרידה בלי קשר לבן הזוג החדש. למה אני לא יכול לבחור בין אלטרנטיבות? למה אם נחליט שלא כדאי להכאיב לכולם זה אומר שעדיף שאהיה לבד במקום עם המשפחה? אפשר לקוות שהלקח נלמד. אני מבין טוב מאוד מה המשמעות של רומן. לא יצאתי לחפש אותו. לא קיוויתי לריגושים באיזור הזה. חשבתי שהכל בסדר, קצת פשרות פנימיות ביני לבין עצמי עם משפחתי וזהו. את מציעה משהו אחר לגמרי: ראשית תחליט עם עצמך ואז עזוב אם צריך. האם באמת?

נעמי - פעם שניה שאני קורא את דברייך אחרונה, ופעם שניה שהמילים נוקבות ומאוד 'נוגעות'. נשמע שאת מערבבת שני נושאים: יש להיות כנה עם המשפחה ולספר (אבל זה ממש לא מסתדר עם לא לעשות צעד מהותי לפני הלידה) ויש את חוסר הביטחון בעזיבה כלפי 'בובה': כיצד היא יכולה להרגיש בטחון ולהאמין בך אם אתה מתנהג כגבר בוגדני וחסר אחריות
תפרידי. ולשניהם אין תשובות טובות. זה גרוע להמשיך לשקר בבית כשאתה מאמין שלא שם המקום, ובכל זאת להשאר במצב של "עסקים כרגיל" מכיוון שלא עושים צעד. וכן, לדעתי את הצעד המכריע עושים ביחד. ואם מחליטים שלא 'עושים יציאה' ובכל זאת אחד מאיתנו מרגיש שהוא צריך ללכת זהו רק קטליזטור למשהו שהיה מתפוצץ מאוחר יותר.
ומצד שני אני דוחה את מועד ההחלטה מול 'בובה'. אני יודע שאי וודאות עצומה עומדת להכנס לתמונה. והחלטה עכשיו על משהו שיכול לקחת שנה (אוי ואבוי...) זה מאוד בעייתי. זה אומר חוסר סבלנות בבית. לכל שטות. זה אומר ציפיה עצומה למשהו בחוסר ודאות מאוד גבוהה.

חייב לרוץ.

אחד ויחיד,
ראה, אין כוונה לשים כאן כל ערך מבחינת הבגידה עצמה - שהיא ההסתרה - וכל עוד אתה מסתיר מאשתך את מעשיך את מטייח גם את עיניך - וזה בסדר, ואתה יודע את זה.
עם זאת יהיה עליך להתבונן היטב ולקבל החלטה. לא כי זה נכתב כאן אלא מכיון שהזיוף לא יחזיק. שהבגידה איננה דרך לגיטימית מבחינתך וניתן לומר שהופתעת מעצמך. שוב, אין כאן ערך אלא רק התבוננות על הערך.

ההחלטה שיהיה עליך לקבל היא פשוטה. עליך להחליט לברר עם עצמך האם פתח יציאה כגון רומן סוער, מהנה ומאפשר תחושה של חירות לא יהפוך עד מהרה גם הוא כאותו "כלא" בו אינך יכול לחוש עוד את החירות הזו.
כלומר, האם אתה בשל לחיות חיים של חירות מבלי כבלים בדמות בת זוג, בית ומשפחה, כבלים מהם הנך גונב שעות, בהן אתה משתחרר אל ועם אהובתך החדשה. זו אשר נמצאת בדיוק באותה סיטואציה.

זה עיקר העניין. מבחינתך. מבחינתה.
ומכאן שאם אחד מכם או שניכם אינכם מוכנים עדיין לעזוב את מצב הכליאה והשחרור בדמות הנאמן (ככליאה) והנאמן לעצמו (כשחרור), הרי שחייכם ביחד עשויים להיות גיהנום לא קטן.

לכן, אם אתם חושבים שנחה דעתכם בכל אלה, מדוע לדחות? הודיעו, היפרדו, התחברו ובא לציון גואל. סופו של תהליך - עדיף לכולם ומה שיותר מוקדם יותר טוב. אגב, אין כל וודאות שאם תודיעו - אכן הדברים ילכו לפי איזו תוכנית קבועה מראש. יהיה עליכם לסמוך על אלוהים במקרה הזה, ולקוות שאהבתכם עזה דיה על מנת להסתיר את כל המשוכות שעוד יעלו בדרך.

אבל, אם לא, אם עדיין אינכם מוכנים להתקבע לתוך קשר זוגי מדהים בעוצמותיו - מה שעשוי גם להעניק רחיפה בגן העדן וגם התרסקות אל תהומות האבדון - יהיה עליכם לקבל החלטה להעזר האחד בשניה על מנת לפתור את תחושת הכלא שהבית מעניק לכם. זה לא אשתך כולאת אותך וזה לא האיש שלה שכולא אותה. זה הבית.
המושג הזה. הבית, המשפחה.
הדמויות בתוך המבנה הזה - האנושי והפיזי עשויות להתחלף.
מה עם הגישה?
האם היא יכולה להתחלף או להשתנות?
אם לא, מה הטעם?
אם כן. אפשר להחליף בן/ת זוג. אפשר גם להחליף גישה.

ועדיין - אין כאן קביעה מה טוב או לא. כל החלטה תהיה נכונה.

תודה רבה.

<מורחב>

אחד ויחיד. מדוע אתה מחכה לראות מה יקרה עם בובה על מנת להחליט על גירושים? האם בובה היא הסיבה היחידה לגירושים? ואם היא תחליט שהיא לא עוזבת תשאר עם אשתך? תתבונן בחייך, אתה חי בבית שאתה טוען שאינו נכון לך. אם כך אתה פוגע בעצמך, במימוש העצמי שלך. מדוע אינך עוזב? ממה אתה מפחד? ואולי ללא בובה בתמונה הבית שלך טוב לך? אולי אינך מסופק מחייך כאחד ויחיד מול עצמך ולכן מפצה את עצמך בשמחה ועינוגים בעזרת מאהבת? מדוע אינך עוזב ומכין את הקרקע החדשה לבובה שלך? במה עדיין אינך בטוח? מקווה שאיני בוטה מדי בשאלות אלה.

להבנתי הורות משותפת לא עובדת בלי קשר כלשהו בין בני הזוג, ובוודאי שיתוף פעולה.
נכון מאוד, כי הקשר בינך לאם ילדיך יהיה מונח על שבר גדול, קרע בלתי הפיך, כאב צורב וחוסר אמון.
והאשליה שאתה מדבר עליה- אכן אשליה היא.

אין דבר יותר מפחיד מהתחלת מערכת יחסים כזו לאחר פרידה, כאשר אתה מגלה שבת הזוג החדשה מתחרטת
זה לא שהיא תתחרט לך פתאום. אתם תחיו באושר ובעושר עד שהשיגרה תתחיל 'להרוג' לכם את מיסוך הערפל הורדרד, ואז המאהב הבא שלה יחכה לכם בסיבוב.

אנו מאמינים שמצאנו תשובה לא רעה, תשובה 'לא רעה' זה לא מספיק טוב
אבל אין אחריות בחיים. לא על החיים... יש ויש דווקא, היא שם, אתה רק צריך להחליט לקחת אותה.

אתה חייב לקחת אחריות עכשיו ולהחליט
או
לחזור למשפחה שלך, לגנוז את הרפתקת ה'בובה' שלך, לא לספר לאשתך על המעידה הילדותית הזו (כדי לא לשבור לה את הלב) ולהתחיל לתקן את הסדקים- ללכת לייעוץ, לבדוק ביחד איתה מה צולע בשגרת הזוגיות שלכם ואיך אפשר לתקן.

או

שתארוז את הדברים שלך ותצא לגמרי. תפנה את המרחב שלה ושל ילדיך ותאפשר להם לקיים את חייהם בכבוד.

מסכימה עם מייני לגבי בחינת ההריון הזה, וגם בחינת ההריון הקודם. מה עשה האובדן לקשר בינך ובין בעלך? מה הוא עשה לקשר )שנראה שלא ממש קיים( בינך ובין ההריון הנוכחי והעובר שצומח בתוכך?

ובעניין ההמלצה לחכות לאחר הלידה. מצד אחד, ברור שזו עצה טובה. הכל ישתנה לך, וממצב של עינוג אגוצנטרי מושלם )שקיים לרוב במידה זו או אחרת בהריון ראשון, גם בלי קשר לרומן(, תעברי לחיים שהם סביב מישהו אחר, קטן ואהוב, סוג של מאהב חדש.
מצד שני, המעבר להורות יכול להיות טלטלה עזה לחיים הזוגיים. להגיע לשם מהמקום בו את נמצאת כרגע, הריחוף הזה והסירוב להתחייב או לנסות למצוא את האהבה מחדש או ליצור שינוי במבט שלך על בן זוגך - נשמע לי כמו מתכון לצרות.

ומשהו שכתבת וקפץ לי: לא רע לי. משעמם לי. קשה לי לומר 10 פעמים ביום מתוך שגרה "אני אוהבת אותך" או "מתגעגעת" כשאני יודעת שאני כבר לא. הוא אומר את זה שוב ושוב ואני תוהה אם יש מאחורי זה ממש, איך אפשר לומר את זה כל כך הרבה פעמים ועדיין להתכוון?

נראה לי שמילת המפתח היא "שגרה". וכמו שנאמר כאן רבות, שגרה תהיה בסופו של דבר גם עם זה המכונה האחד והיחיד.

אני לא מפקפקת בעוצמת בה את חווה את ההתאהבות הזו. אבל המצב הנוכחי לא נשמע לי כמו בסיס טוב לבדיקה האם האהבה הזו יכולה להתפתח גם לחיים משותפים. בקיצור, לדעתי, לחכות לאחר הלידה, אבל להפסיק להזניח את הבית. לא יודעת איך...

תראי בובה , לדעתי את עושה טעות . את לא צריכה פסיכולוגית שתגיד לך מאיפה באים הצרכים האלה ואם זאת באמת אהבה או לא . אהבה זו מילה שאנחנו בני האדם המצאנו כדי לקרוא להתרגשות הזו שאנחנו עוברים עם בן המין השני, זו התרגשות שמקפיצה לנו את הלב - זו הרגשה פיסית שגורמת לנו לעשות דברים מטורפים. לדעתי מה שבני האדם קוראים לו אהבה זו לא בדיוק אהבה. אהבה זה בדיוק מה שיש לך בבית רק שאת קוראת לזה בשם אחר - אז אולי זה לא מרגש אותך כי אהבה צריך לטפח אחרת היא נובלת ומשעממת -אבל אהבה זה כשיש בן אדם שחולק איתך את החיים לטוב ולרע, חולק איתך ילדים ואוהב אותך , עושה הכל בשבילך ועדיין שולח לך פתקי אהבה מטופשים - מתרגש כל פעם שאת בהריון..ונאמן לך כל כך .. יש לך את כל זה - קוראים לזה אהבה . ואם זה לא מרגש אותך כל כך דברי עם האהבה שלך - זו שבבית , אביו של ילדיך ותגידי לו מה כן מרגש אותך . איך את יודעת שאת והמאהב לא תשתעממו אחד משני ותתחילו לחפש במקומות אחרים "אהבה"ת התרגשות מחודשת ? איך את יודעת שיהיה לך נאמן כשלא היה נאמן לאישתו ? אם הלכת לפסיכולוגית לשאום זה אומר שהיו בך ספקות ואשמה לגבי כל זה, ואם יש לך ספקות ואשמה איך את יכולה לחשוב לפרק שתי משפחות ולהרוס חייהם של ילדים משני הצדדים? את צריכה לעבוד על הנישואים שלך ולא רק לחשוב על עצמך ועל חיי הסקס ושיחות הנפש שיש לך .. אני לא יודעת בת כמה את אבל עוד 20-30 שנה לא יהיה הרבה סקס ולא ריגושים . כשאת תהיי מבוגרת את רק תרצי לבלות זמן עם הילדים והנכדים אם ולכשיהיו ושיהיה לידך איש נאמן שתתגאי לספר לכולם שתמיד הייתם ביחד נאמנים ואוהבים כל השנים . המקום זה את תגררי את הילדים שלך ליסורי הורים גרושים , את בעלך האוהב לאכזבה , את משפחתך וילדיך לחיי בלבול רק כי את רצית ריגוש. אנו מתחתנים כי אנחנו חושבים ברגע מסוים שזהו זה לכל החיים - זה הדבר הנכון . מה קרה להחלטה הזו? נישואים הם התחייבות גם שזה לא כל כך מרגש - את אישה נשואה ומחוייבת לאיש אחר - אל תשכחי את זה. ועוד בהריון נוסף לכל .. לכי אחרי מצפונך ולא אחרי הפסיכולוגית - בתוך תוכך את יודעת שאת עושה דבר אסור ולכן את מתרגשת מזה. שמרי על נישואיך והפסיקי את הקשר עם המאהב. אני מקווה בשביל בעלך שהוא לא יגלה - כי הוא נשמע אדם טוב וישר שלא מגיע לו בגידה שכזו מצידך כשהוא אוהב אותך כל כך ...עשי כרצונך ..זו דעתי בכל מקרה..

פסיכולוגים מסויימים יכולים לסבך רק את החיים - תראי את ורדה ריאל זקונט למשל ... אולי היא פסיגולוגית או עובדת סוציאלית או משהו .. אבל מי לכל הרוחות נתן לה תוכנית ברדיו ? תבטיחי לי שאת לא תעשי שום דבר פזיז עד אחרי ההריון ! אולי אחרי ההריון תרגישי אחרת ?!
וגם תבטיחי שלא תדברי עם יותר אנשים .. עוד אנשים שיודעים על הסוד הזה רק יסבכו את המשוואה. חברות טובות כמה שיהיו לא תמיד ייעצו לך את העצה הנכונה . ביחוד שמדובר בחברה שיוצאת עם אדם נשוי - היא רק תייעץ לך לעזוב את בעלך כי היא לא אובייקטיבית . היא האישה האחרת גם כן שמחכה לפירוק משפחה - אז איך היא יכולה להיות אובייקטיבית ?? טוב דיברתי מספיק.. זו רק דעתי ,בהצלחה עם כל החלטה שתעשי

לאחד ויחיד:
מסתבר שאתה הופך לחיית פורומים כשהנושא מעניין... המון דברים חכמים ומכאיבים נכתבו כבר ישירות אליך, לשיקולך והם מציקים ומטרידים. ואני יודעת מצוין כמה עסוק אתה וכמה קשה למצוא זמן למחשבות הללו, ואני מקווה שהתגובות עושות לך את זה, מקדמות את המחשבות על זה. כאלו שהחלטת (איך לעזאזל?) לדחוק הצידה עד "אחרי". אבל אי אפשר כך סתם לאפסן אותן. אני מקווה שלא תשלם את המחיר הקשה שאני משלמת בחודש האחרון בבית, את חוסר הסבלנות שלי והקושי העצום להמשיך בשגרה, אלא תצליח להמשיך בחיים מקבילים עד לקבלת ההחלטה. אבל התעלמות מהמחשבות? לא לדון בנושאים האלו בינך לבין עצמך? בלתי נתפס. והנה, אם אתה פה, זו התחלה של דיון עצמי. אני שמחה שהתהליך יתחיל... הדרך ארוכה...
ועוד משהו - כן, האשליה שהילדים לא ייפגעו כי תהיה שם, היא אשליה. הם יפגעו, ובני הזוג שלנו ייפגעו. וצריך לחשוב על זה, ולעכל את זה. ורק אם אתה מוכן לשלם את המחיר הזה אתה יכול לעזוב. עזיבה תוך כדי אשלייה שהילדים לא ייפגעו - תגרום לך לחוש אחר כך מתוסכל מכך שהתוכנית לא עולה כפי שתכננת.

ל(ish):
הייתי רוצה שתהיה לי אפשרות לחלוק עם אחד ויחיד יותר מאשר רק התרגשויות חולפות או בריחות קטנות. שנינו מגיעים ממערכות יחסים ארוכות טווח, אנחנו מכירים את השגרה. אני יודעת שזה יותר קשה והרבה פחות אוורירי ומרגש. אבל תן (או "תנו" - כי זה נושא חוזר) קצת קרדיט. הרצון שלי במערכת יחסים עם אחד ויחיד הוא שאיפה לחיים משותפים, גם שגרתיים. חלום על ביקורים משותפים אצל המשפחה, בניית בית משותף, אפילו ללוות אחד את השני בנפתולי הקריירה ולהאזין מדי ערב ל"מה קרה היום במשרד". אני חושבת שעכשיו, כשאפשר לשמוע את שני הצדדים, אולי יהיה זה בולט יותר, שאנחנו כן מדברים על דברים קשים, כן חושבים על המציאות ועל מה שמסביב ולא נותנים לעצמנו רק לרחף. נכון, לרומן יש כוח אדיר שדוחף הצידה בעיות יומיום, אבל אנחנו כבר שבעה חודשים יחד, ולא רק הענן הורוד מקיף אותנו.
חבל לי שאתה מרגיש שנוכחותו פוגעת. לפני הרומן הייתי גאה מאוד בכל שיכולתי לחלוק הכל עם בעלי. הרגשתי בנוח לדבר על כל בעיה בבית. היום, מה שכואב לי מאוד הוא שבבעיה הקשה של חיי אני לא יכולה לשתף אותו. זה הופך אותי להרבה פחות נעימה לשיחה איתו וגורם לי ייסורי מצפון רבים. היות ואני מאמינה שיש סיכוי שאחד ויחיד יהיה בן זוגי הבא, אני מקווה שמערכת היחסים איתו תהיה גלויה ככל האפשר. נכון, יש לנו התחלה מאוד רעה. שנינו נחיה בפחד שאולי בן הזוג מצא אהבה נסתרת אחרת והוא בוגד. אבל אולי נצליח כל אחד לקחת את הטוב שהיה במערכות היחסים הקודמות, לשפר את הרע וליצור משהו טוב יותר. זה דורש המון כנות ופתיחות. יש את זה בינינו היום. מדי פעם, האחד מעביר לשני תחושות מבלבלות, מפחידות. את רגשות האשם המציפים ועשויים להחזיר הביתה. עשיתי את זה לו, הוא עשה את זה לי. זה לא נעים. זה מפחיד מאוד, אבל חשוב שזה יהיה דיון שאפשר לנהל. אנחנו יודעים שעתידה של מערכת היחסים בינינו לוט בערפל. וההתייעצות כאן, היא רק קצה קרחון למה שקורה בלב פנימה. העצה שאקבל כאן מכל החברים היקרים, אינה תחליף לתהליך הפרטי שאעבור, יכולתכם לעזור מוגבלת, כי היא נשענת על הפרטים ששמעתם ממני, מה שאני אומרת. דווקא כניסתו גורמת לכם להרגיש תמונה מלאה יותר, כוללת יותר, מורכבת יותר.
רגע אחרי אתה אומר דברים חמים על אחד ויחיד וגורם ללב שלי להתרחב בגאווה... אני אמתין עד הלידה, לכל המודאגים. יש כחודשיים שלושה, ואם שרדתי עד עכשיו, אצליח להמשיך עוד. אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. ואח"כ אצטרך לבחון מחדש הכל. ולעולם לא אדע ב-100% מהי הבחירה הנכונה. אצטרך באיזשהו מקום להמר.
לאפרסקי ם:
נותר באמת לשאול אתכם (את שניכם, כעת מש-אחד ויחידי? הצטרף לשיחה), עד כמה רציני הקשר ביניכם? עד כמה ואנחנו זה העתיד, כפי שכתבת?
חשבתי לכתוב שזו שאלת השאלות. חשבתי עוד קצת והגעתי למסקנה שזה דווקא פשוט. הקשר רציני, עמוק, חודר ומחייב. אחד ויחיד הוא נפש קרובה ותאומה במובנים רבים, ואני רוצה מאוד לחלוק עימו את חיי בעתיד. ההתלבטות אינה כאן. אני בטוחה באהבה, אני בטוחה ברצון לחיים משותפים. אני נרתעת בשל הכאב שיגרום הדבר לבן זוגי הנוכחי, בשל הקושי לגדל ילד שלו בהעדרו, בשל חוסר הצדק שבפעולה כזו כלפי הילד וכלפי בן הזוג. זה מה שמתסכל כל כך. הסיבות לא לקום ולעזוב עוד היום, הן לא בליבי, לא בתוכי, אלא בסביבתי. זה מה שמעיב על אנחנו זה העתיד שאני רוצה לעצמי ולאחד ויחיד.
למייני:
אני מנסה לחשוב על הדברים. נכון, הקשר אמנם היה קיים לפני ההריון, אך לא במתכונתו הנוכחית. הוא הלך והתפתח והפך מחברות לרומן, במקביל להריון. ונכון, ההריון עצמו נפגע מהרומן. איני רוצה לחשוב עליו כל הזמן. הבטן הגדלה מאיימת על הרומן - כבר לא כל כך נחמד להתגלגל יחד אחד על השני, הנוכחות של ההריון בולטת ומקשה ואני מוצאת את עצמי כועסת על הבטן שמפריעה כל כך, במקום להנות ולשמוח בה. תחושות מאוד מבלבלות, שאם הייתי יודעת לאן ייזרמו הדברים, הייתי מחכה עם ההריון עד לקבלת החלטה - מי הוא האב הנכון להריון שלי? ולא ידעתי שכך יהיה, ועכשיו יש עובדות בשטח, שהופכות את מצבי לקשה עוד יותר. יכול מאוד להיות שאני נרתעת מהתפקיד הצפוי לי במשפחה. מהאחריות הקרבה. אני חוששת מהתפקיד האחראי ומההשלכות שלו עלי. אבל אני חושבת שזה חשש לגיטימי של הרבה אמהות צעירות, וכמו שכולן עוברות את התהליך, גם אני אצטרך לעבור אותו. הרומן לא התפתח כתהליך לפירוק התא המשפחתי. הוא מאיים עליו, אבל לקח הרבה זמן עד שהודינו אחד בפני השני שזה עשוי להוביל לפירוק המשפחה. שזה הכיוון. ואני חושבת שחשיבה רק בכיוון הזה, גם מטשטשת את העובדה, שבכל זאת, הנה מצאתי מישהו שטוב לי לדבר איתו, להיות איתו, לאהוב אותו. זה לא שרק חיפשתי דבר לברוח מהתא המשפחתי.
לההולכת בדרכים:
כן, זה אכן מעורר מחשבות כאלו. איך לא חשבתי לנסות עוד משהו? את מעידה שדאגת לא להיות במקום הזה ועברת בשל כך סבל רב. אני יודעת שגם כשהכרתי בכך שמערכת היחסים שיש לי אינה מעניקה לי את האושר המושלם, לא חשבתי לעזוב. מעולם לא היה רע. אולי לא היו זיקוקים, אבל זה לא היה נראה לי סיבה מספקת לעזוב. ואולי היום אני משלמת את המחיר על עקשנותי לא לנסות יותר. ואולי הייתה זו אז בחירה נכונה, שפשוט עכשיו נתקלה באלטרנטיבה מוצלחת ממנה? ואם לא הייתי פוגשת את אחד ויחיד? אולי חיי היו אחרים? שלווים ושקטים במחיצת בן זוג נוח?
לPלונית אחרת:
צלפת על נקודה כלשהי. במערכת היחסים הנוכחית אני חסרת האחריות, שיש "לטפל בה". במובנים רבים, דווקא במערכת היחסים הנוכחית אני בובה. מסביבי הכל קורה ואני לא תמיד מעורבת. בן הזוג שלי עוטף אותי ועושה הכל ואני חשה שאני נחנקת. הכל הוא עושה ואני תמיד מרגישה רע שלא תרמתי את חלקי. והוא עושה את זה בקלילות, וגם כשאמרתי לו שזה גורם לי אשמה הוא השיב שהוא עושה את זה בשמחה ומתוך אהבה. ואז הרגשתי עוד יותר רע עם עצמי...
לאנה:
אני חושבת שכבר כתבתי על זה (אבל הדף ארוך וקשה לקרוא הכל). האובדן הוא אכן נקודת מפנה מסוימת. כשזה קרה, הייתי בטוחה שזו הנקודה שבה נקשרו הגורלות שלנו זה בזה לנצח. שנהיה לעד יחד. אח"כ ראיתי שאנחנו דווקא פונים לכיוונים שונים. הוא המשיך בחייו והאובדן ממלא בהם חלק קטן. הוא אופטימי ובטוח שהפעם הכל ייגמר בטוב. אני מרגישה שאני גוררת איתי את הכאב והגעגועים לאורך הזמן ואת החששות שמא דבר דומה יקרה הפעם. ואולי זה פתח את התחושה שאנחנו כלל לא יחידה אחת שנעה יחדיו, אלא שני מסלולים מקבילים. וכן, הפחד והחשש הקיימים אצלי, וגם הכאב על ההריון הקודם, מצטרפים לקושי להתקשר להריון הזה. ברמה מסוימת הייתי שמחה להתעלם ממנו כל עוד הוא "רק" הריון ולא ילד חי. מנסה לא לקשור את נפשי במה שעוד לא מוחשי.
ועדיין - איפה הרומן נכנס כאן באמצע? למה הוא קשור? האם הוא רק מקל עלי להדחיק ולהתעלם מההריון? זה נשמע אולי פשוט מדי. חלקי. אולי יש פה משהו, אבל זה לא הכל.
ליאירה:
בעוד 20-30 שנה, אוכל לומר בגאווה לכולם שהיינו תמיד יחד - ורק אני בלב אדע, שהייתי חיצונית יחד, אך בליבי נדדתי הרבה. וואו. נפלא. זה לא הטיעון הנכון להחלטות בחיים. מה שאוכל לומר לאחרים. הייתי רוצה להנשא לאהבת אמת ארוכת שנים. אבל קרה מה שקרה. ולא תמיד הסיפורים של סבא וסבתא הם אידיליים. יש לי ספקות ויש לי דילמות. מצפוני עוד לא הראה לי את הדרך הנכונה. השיחות כאן נותנות לו הרבה חומר למחשבה... אולי זה עוד יגיע...

אורית,
לא לספר לאשתך על המעידה הילדותית הזו (כדי לא לשבור לה את הלב) ולהתחיל לתקן את הסדקים- ללכת לייעוץ, לבדוק ביחד איתה מה צולע בשגרת הזוגיות שלכם ואיך אפשר לתקן.
תיקון הסדקים ניתן לומר מחייב את גילוי האמת בפני האשה/ הגבר במוקדם ובמאוחר. רק לב שבור ניתן לתיקון. כל עוד העובדות לא יובאו לידיעת בן/ת הזוג - הבגידה תמשך - גם אם יותר לא יבגוד/תבגוד אף פעם, ויחיו ביחד עוד מאה שנה.

זו אינה מעידה ילדותית כלל וכלל. זו פרשה, או הסתעפות מתחייבת מתולדות חיים אלה. כאן, שני הזוגות כתבו את התסריט, בחרו את השחקנים וביחד (כל הארבעה) מביימים את המחזה הזה.
נמצא הבעל הנבגד 'יודע' שהוא נבגד, נמצאת האשה הנבגדת 'יודעת' שהיא נבגדת וכולם משתפים פעולה. שכן כל אחד ואחד מהארבעה מרוויח מהקשר הזה.
הגבר הנבגד מרויח אשה מסופקת מהבחינה המינית ובעתיד יתכן שאף יהנה ממה שלמדה עם המאהב. אמנם נרתע לנסיון שלה לגוון חיי מין. עם זאת, באופן טבעי מבין ולו בתת מודע כי יש לו הזדמנות להשתנות יחד עם האשה הזו - מהרבה בחינות - כולל המין.
נמצאת האשה הנבגדת מרויחה את התרחקותו של האיש שלה ממנה. שדרושה לה התרחקות זו, ולעתיד לבוא במדה ויהיו ביחד עשוי דווקא הספור הזה לפתוח אצלה מחוזות רדומים - בדיוק כמו האיש הנבגד.

ואילו בובה ובוב, מרויחים שעות גנובות, רגעי אושר ואת אותה התייסרות אישית אשר תועלתה לא תשוער בעבור שניהם.

וכל תסריט שיהיה יניח תועלת לכולם. שבכל בתואם מושלם ונמצאת הבריאה ניזונה גם מהזניות אלה.

<מורחב>

נמצא הבעל הנבגד 'יודע' שהוא נבגד, נמצאת האשה הנבגדת 'יודעת' שהיא נבגדת וכולם משתפים פעולה. שכן כל אחד ואחד מהארבעה מרוויח מהקשר הזה.
כן, אח"כ בלילה נזכרתי גם בכוון הזה וכמעט באתי למחוק את מה שכתבתי.

תיקון הסדקים ניתן לומר מחייב את גילוי האמת בפני האשה/ הגבר במוקדם ובמאוחר
בזה אני בכלל לא בטוחה.
נראה לי שב'סרט' הספציפי הזה גילוי האמת ישסע לגמרי את הסדקים ויביא להפרדות סופית.

כל תסריט שיהיה יניח תועלת לכולם. שבכל בתואם מושלם ונמצאת הבריאה ניזונה גם מהזניות אלה.
מאמינה גם אני.

בובה
ככל שאני חושבת יותר על הדברים שאת כותבת אני מתחברת יותר לתחושה שיש לך בעיה קשה עם ההריון שלך.
את לא ממש מקבלת אותו. כנראה בחלקו תוצאה של פחד שמא סופו יהיה כמו סופו של ההריון הראשון.
הדרך שלך לפתור את העניין היא כאילו להתעלם מקיום ההריון. ומה מבטל את קיומו יותר מרומן לוהט עם איש שאינו אחראי להריון הזה. אז הבטן הגדלה אמנם מפריעה להתגלגל איתו אבל לא נורא. את מוצאת כנראה תחליפים נטולי גלגולים.
בתקופה שבה אשה אחרת מתכנסת פנימה ובטנה במרכז. את יוצאת החוצה. מתוך גופך, מתוך ביתך, מתוך בעלך, מתוך בטנך.
אינני פסיכולוגית. סתם חושבת. כנראה די בהגיון.
לדעתי, לא תוכלי לפתור כלום לפני שתתמודדי עם הבטן שלך עכשיו, ואני מקווה שעם התינוק בהמשך. שם ורק שם נמצא המפתח לכל ההשתלשלות המוזרה הזו.

אני מצטרף לדבריה של פלונינית. את דבריך בובה פתחת בזה שאיבדת תינוקת ועכשיו את בהריון שוב, את המאהב פגשת בחודש שלישי להריון וכל הטלנובלה מתרחשת תוך כדי ההריון. סתמי פשוט וכמה שלא יעטפו הדברים במילים ומחשבות ונימוקים והסברים על מנת לסבך או להסיט את הנקודה - שהיא העובדה שאת בהריון ושאין סיכוי שכל זה קורה אלא כדי לא להתמודד עם העניין הזה. את הטיפול הפסיכולוגי הייתי מפסיק כי נדמה לי שהצלחת לסובב קצת את הפסיכולוגית ולהסיט את העיקר מהעניין ודווקא הייתי הולך לטיפול אצל צפריר ואשתו ששם ייתכן ויעשו לך פחות הנחות ופחות יילכו לאיבוד מניסוחים מפולפלים.
עוד שאלה, האם קצת התחלתם לייבש אחד את השני ועכשיו אתם משתמשים בדף הזה כדי להחיות את מה שייתכן מת כבר בטרם נולד ביניכם?

אסייג את דברי בזה שמה אני יודע וייתכן ואתם נולדתם אחד עבור השני ובסיטואציה הבלתי אפשרית ביותר נפגשתם. אבל זה קצת להיות מנומס ופוליטיקלי קורקט מפני שאינני מאמין בדברים שכאלה באמת.
בהצלחה.

אורית,
נראה לי שב'סרט' הספציפי הזה גילוי האמת ישסע לגמרי את הסדקים ויביא להפרדות סופית.
בהחלט יתכן - ואם כך - אז טוב שכך.
בכל מקרה האמון הופר וכפועל יוצא תעלה שם חשדנות: -
בכל מקרה נמצא הצד הבוגד דרוך; בכל מקרה שוטרי החרש והבלשים המופקדים על הסתרת עובדות מסוימות מהחיים המשותפים מחייבים את אותה דריכות.
ומתוך שאחד מבני הזוג דרוך נמצאת הזוגיות עצמה אפופה מעטה של דריכות אשר עשויה להתרגם בקלות יתירה לחשדנות.

עם זאת, אין להקל ראש בכוח המחוייבות של בני הזוג - בשני המקרים. שעולה כאן רק הפן ה'משוחרר' של כל זוג, בעוד הצד ה'שמרן' של כל זוג אינו מתבטא כאן.

אין חובה לשקיפות. עם זאת ללא שקיפות - לא תלמד בובה את בעלה שאפשר גם כך, ואפשר גם כאן או שם; לא יסכים ללמוד; לא תעלה ההזדמנות לבניית אמון שבסיסו עוד הרבה יותר עמוק ממה שכלל עולה על דעתם.
והחשוב מכל, ללא שקיפות איך תקבל בובה את הריגוש שהיא מחפשת אחריו - בתוך הקשר שלה עם בעלה וכך גם לגבי בוב ואשתו (עולה הכינוי בוב מאליו, 'האחד והיחיד' לא ממש נראה מדויק בהקשר הזה).

כעת מקבלים ריגושי אורגזמה ואשמה, לעתיד יקבלו ריגושי אשמה ואורגזמה - כעת למדים את האפשרויות - לעתיד יישמו אותן.

כעת מסתירים פניהם מבן/ת הזוג, לעתיד יביטו בגובה העיניים מול בן/ת הזוג ויגלו אותו/ה.
במובן זה בן/ת זוג אינו בהכרח לעניין הורות דווקא, עשוייים במשוואה זו להכנס גם בובה ובוב וגם כל אחד מהם עם בן/ת הזוג הקודמ/ת.
שהרי עדיין לא מביטים בגובה העיניים גם בובה ובוב, ונמצאים מסתירים מעצמם בעיקר. וכשישכילו להתבונן בגובה העיניים יגלו האחד/ת את השני/ה.
וכשישכילו להתבונן בגובה העיניים עם בני הזוג הקודמים עשויים לגלות אותם. שאינם ממש מכירים אותם. רק פן אחד או שניים עיקריים. כשילמדו אותם, ויראו אותם כפי שהם - עשויים להיות מופתעים בהחלט מרמת הדיוק שבבחירתם להורות משותפת.
אז עשויה להתרחש צמיחה אישית וזוגית.

יתכן שהתבוננות בגובה העיניים אפשרית ללא שקיפות. יתכן ששקיפות אפשרית ללא התבוננות בגובה העיניים. עם זאת נראים אלה שזורים זה בזה.

מפגש נהרת עיני המתבונן אל נהרת עיני המתבוננת - שם נבטת נביטת הזוג כאחד שלם.

<מולבן>

אחד, אמרת:
אני פחות מתחבר להחלטת פרידה בלי קשר לבן הזוג החדש. למה אני לא יכול לבחור בין אלטרנטיבות? למה אם נחליט שלא כדאי להכאיב לכולם זה אומר שעדיף שאהיה לבד במקום עם המשפחה
וענה לך צפריר :
ההחלטה שיהיה עליך לקבל היא פשוטה. עליך להחליט לברר עם עצמך האם פתח יציאה כגון רומן סוער, מהנה ומאפשר תחושה של חירות לא יהפוך עד מהרה גם הוא כאותו "כלא" בו אינך יכול לחוש עוד את החירות הזו.
ובהמשך גם אורית ונוספים. ובכ"ז אוסיפ טיפה משלי.
רומן זה מרגש, זה מסעיר, זה צובע את העתיד ב"יהיה בסדר" גם כשאנחנו מתוך ההתרגשות אומרים "אני יודע שלא הכל יהיה ורוד" אנחנו קצת מרמים את עצמנו כי אנחנו מרגישים שהכל יהיה ורוד (יש איזה פער בין הידיעה וההרגשה).
גם בשל כך אני אומרת את הזוגיות הנוכחית ואת הרצון להשאר בה או לפרקה יש לבחון מול אי קיומה (לבחון אותה כשלעצמה) לא מול ריגוש בנזוג אחר שהוא תמיד מסעיר יותר, ומפתה ומושך ו....
אל דנטה, אהבתי דבריך.
ופלונינית, לא חשבתי על זה קודם אבל נראה לי שאת ממש צודקת.

בובה,לא היתה כוונה בדברי לומר לך כפשוטו "איך לא ניסית עוד".יש שאינם מנסים ושלמים עם זה,בהחלט.
שאלתי לך היא-מדוע בחרת מה שבחרת,האם מתוך מודעות גם לבעיתיות שבכך והתמודדות נפשית עמה?
כי מדבריך עולה שנסחפת לתוך הבחירה,שזה קרה והיה נוח ונעים ולא היה צורך להתעמת עם בעיות שצצות בלב...
רק רומן כזה פיצוצי העיר אותך מתרדמתך.כי "לא היו זיקוקים אך גם לא סיבה מספקת לעזוב" נשמע כמו בחירה מתוך
הרגל,נוחות ופחד.ואולי אם היית בוחנת את יחסייך עם בעלך בעין פקוחה היית בסוף מחליטה להשאר איתו-מתוך
שמחה! או לעזוב אותו,בלי קשר לרומן,מזמן,או לשתפו ברגשותייך הכנים ולאפשר גם לו להיות חלק מההחלטה.
ברור שלא היית מודעת לכל זה.אינך "אשמה".רק שעכשיו יש לך הזדמנות לבחון הכל מחדש.הרומן לא קרה "במקרה"
זו לא "פשוט אלטרנטיבה מוצלחת" כי כבר לפני כן את מתארת סדקי שעמום עם בעלך.
בבקשה אל תקראי את דברי כביקורת.כולנו עיוורים לדברים מסוימים עד שהפיצוץ מעיר אותנו.קחי הכל כהזדמנות
ללמידה.אני חושבת שאת אמיצה שפתחת את הדף,ויותר אמיצה שהכנסת גם את האחד.חזקי ואמצי!
ואגב,בעלך התייחס לאובדן הפוך ממך-שוב הוא החזק,האופטימי,המושלם כביכול,לו כנראה יש דוקטורט בטיוח...
האובדן לא היה סטירת לחי חזקה עבורו,ואיכשהו חייב להתעורר (אולי הרומן?),בכל אופן כך זה נשמע לי.

_בכל מקרה האמון הופר וכפועל יוצא תעלה שם חשדנות: -
בכל מקרה נמצא הצד הבוגד דרוך; בכל מקרה שוטרי החרש והבלשים המופקדים על הסתרת עובדות מסוימות מהחיים המשותפים מחייבים את אותה דריכות.
ומתוך שאחד מבני הזוג דרוך נמצאת הזוגיות עצמה אפופה מעטה של דריכות אשר עשויה להתרגם בקלות יתירה לחשדנות._

שמע,
יצא לי לצפות פעם מקרוב ב'סרט' דומה אצל זוג חברים שלנו:
היא תפסה אותו פעם עם הסטוצ שלו.
הוא הודה שהיתה זו מעידה טפשית, הצטער וביקש מחילה.
נשארו ביחד.
בחלוף הזמן היא מצאה את המאהב שלה. סנוורה כהוגן וחשבה לפרק את החבילה (היו לה כבר שני ילדים).
ברגע נדיר של חשבון נפש החליטה לוותר על המאהב ולשקם את מה שיש.
מעולם לא סיפרה את סודה, ושיקמה ועוד איך...
זוג מקסים,
אהבה גדולה.

היא ידעה שגאוותו לא תאפשר לו להשאר איתה אחרי שיֵדע, לכן חסכה מהם את הסצינה הכואבת .
היא לקחה את מלֹא האחריות. והצילה את ספינתם מטביעה.

היא ידעה שגאוותו לא תאפשר לו להשאר איתה אחרי שיֵדע, לכן חסכה מהם את הסצינה הכואבת . היא לקחה את מלֹא האחריות. והצילה את ספינתם מטביעה.

ועדיין, עובדת בגידתו בה בעבר הכשירה את הרקע לבגידתה היא. לו ימצאו את הדרך לפתוח את הספור הזה - תעמיק עוד יותר האהבה והאמון ביניהם.

אני מכיר סיפור דומה בו הכל עלה אל פני השטח - היות והמאהבת היה החברה של האשה עצמה, וסיפורים כאלה יש רבים (דרך לגיטימית מבחינת הגבר לפרק את הקשר בין החברות עצמן), לא היתה ברירה אלא להעלות את הדברים אל פני השטח. עם זאת, לאחר רעידת האדמה והזעזוע הגדול הם נמצאים היום במקום של שקיפות: בו אמון ונאמנות עצמית וזוגית ראויים לציון.

העניין הוא לא המקרה הפרטי אלא אותה תחושה שיש לאשה מהספור שלך שהצילה את חיי הנישואין בהסתרה. כלומר, עדיין יש תיבת פנדורה שעשויה לאיים על הזוגיות שלה לדעתה.

לכן, אין כאן ראה וקדש. לעתים אין בידי האדם אלא את מוצא ההסתרה. לעתים יש לבחור בקפידה את העיתוי לפתוח תבות פנדורה.
עם זאת במקרה זה של בובה עולה ההמלצה לחשוב על פתיחת העניין ולו על מנת שתרגיש איך גופה מגיב לעניין. כשתדע לדייק שם תמצא שאותה התכווצות נמצאת במקום ההפוך בדיוק להתרחבות שחשה כשחושבת על המאהב. ומכיון שבדיוק הפוך, נמצא אותו דבר.
מכאן הכל עניין של התמרה.

תודה רבה.
<מורחב>

ש מים וארץ
נהדר
אני כל כך מסכים איתך

בובה
לי המאהב אינו מפריע
אבל אני חושב שהפסדת הזדמנות לקבל משוב אישי עבורך ברגע שחשפת אותו (את המאהב להתלבטות הציבורית הזו
מעתה דברים שהוא עושה או חושב הוא חושב פעמיים בגלל הפורום
ואולי גם את לא יכולה להתייעץ מבלי לחשוב מה הוא יגיד על העניין
אין קשר לפתיחות
בשביל פתיחות, או אילו הייתה די פתיחות, לא היית צריכה את הפורום הזה
יכולת פשוט לדבר איתו, לא
אני לא נגד
אבל זה תמוה
את צריכה לקבל ההחלטות שלך ללא קשר למה הוא חושב
אז אם פנית ליעוץ כאן
הנה מה אני אומר

לא תוכלי לפתור כלום לפני שתתמודדי עם הבטן שלך עכשיו, ואני מקווה שעם התינוק בהמשך. שם ורק שם נמצא המפתח לכל ההשתלשלות המוזרה הזו.

נכון מאוד לדעתי.
והזמן הנכון לעשות את זה הוא בדיוק עכשיו. אחרי הלידה המערבולת תהיה גדולה מדי.
בובה, את באמת לא יכולה לדמיין מה היא לידה ואיך זה עם תינוק פיצפון שזקוק לך באופן טוטאלי. זה פשוט לא דומה לשום דבר שהכרת קודם! ההצעה לחכות לאחרי הלידה היא הכרחית, אבל לחלוטין לא מספיקה.

לידה ותינוק מחייבים הכנה נפשית ופנות נפשית. קחי לך חופש מכל ההתרחשות הדרמטית הזאת ותתחילי לנשום. לאט ועמוק. "האחד" יחכה לך, אם הוא באמת שם בשבילך, אל תדאגי לקשר ביניכם, אם זה הדבר הנכון לחיים בשבילכם הוא לא יברח (ואם לא, זאת תהיה הזדמנות מצויינת לברר את זה, וזמן טוב לסיים עימו את הקשר). עכשיו זה הזמן שבו את והעובר שלך צריכים להתכונן ללידה הצפויה ולקשר ביניכם. והאמיני לי, הקשר הזה הוא לאין ערוך משמעותי ומהותי יותר מאשר הקשר הזוגי. ולו רק בגלל העובדה הדרמטית שמילד לא ניתן להתגרש....

קחי לך חמש דקות שקטות בבית לבד והתבונני מקרוב במראה. (חמש דקות רצופות על השעון. בלי לזייף!) התמקדי בעומק עינייך ושאלי את עצמך "מה אני רואה?"
את ממש חייבת את זה לעצמך. את עם עצמך. לבד. אני מציעה לך גם לקחת לך עשר דקות ביום, לשבת שוב לבד עם עצמך ולהתחבר לעובר שלך. מדובר באדם שלם עם נשמה שלמה. דברי איתו. שאלי אותו מה שלומו, מה עובר עליו. התשובות יעלו בך מעצמן. הקדישי מחשבה ללידה, תכנני אותה. לידה היא הזדמנות פז לעבור חוויה מעצימה ביותר (ובשל היותה כזאת היא עלולה לזמן גם את ההפך הגמור כמובן).

אחד, אם אתה אוהב את בובה באמת, ורואה בה חברה לחיים, אנא, תן לה את הזמן להיות עם עצמה. אל תאפשר לריגוש המוטרף שביניכם למלא את ימיה. היא זקוקה לשקט ולזמן, ואולי גם אתה זקוק לכך.
קחו פסק זמן מוסכם וחברי עד אחרי הלידה. מן הקריאה כאן עולה הרושם שהדיון שאתם מקיימים בפנים השונות של הדילמה הקשה שרקחתם לעצמכם, מאפשר לכם בעצם לברוח מלעסוק בשאלות הנוקבות באמת. והשאלות הללו הן תמיד אלה שבינכם לבין עצמכם, כל אחד עם עצמו.

ועוד משהו חשוב באשר לסיכוי לשנות את בן/בת הזוג הנאמן אך המשעמם שמחכה לכם באהבה בבית: בספר מצויין ומומלץ מאוד של לואיז היי "אתה יכול לרפא את חייך" היא כותבת: "הדרך היחידה לשנות אחרים היא להשתנות בעצמך". מנסיון אישי, זה פשוט נכון.

באהבה.

בובה
אכן אני מוצא עצמי כותב בפורום הרבה מעבר למשוער... זוהי בהחלט התחלה של דיון, ויתכן שזה מחדד דברים בבית. מצד שני לא הייתי רוצה להגיע להחלטה אחרי קריאה בפורום בלבד. למרות ששוב, הנקודות שעולות כאן מכריחות לחשוב ולהגיב על נושאים שלא טרחתי להתמודד עמם (הרי אמרו שאנחנו על ענן...) ואל תעליבי

- אני לא חושב שלא תהיה פגיעה בילדים. זה הרי אחד הנושאים שהכי מטרידים (אמרנו כבר שהמבוגרים אמורים להסתדר.) את כבר יודעת עלי קצת... רק תקווה שחלון להורות משותפת יקטין את הפגיעה למינימום. זה פשוט נראה לי בלתי נסבל להכנס ל"סידורי ראיה" (פעמיים בשבוע שעתיים/שלוש, ופעם בסופ"ש שני) את צודקת בכל מילה לגבי תיאום ציפיות. עוד חזון למועד?

צפריר שפרון
ראשית השם 'בוב' מתקבל בברכה. ואם הכינוי שבחרתי נשמע סנובי, מתנצל - זה היה הכי מקורי שמצאתי רלוונטי. תכל'ס: לא, אני לא רואה 'כלא' נגמר וכלא חדש מתחיל. יש הרגשה של 'עם בובה זה יהיה אחרת'. אבל זה מעבר לכך. בטח לא סתם אשליה. אני יודע זאת. אני לא יודע, לעומת זאת, מהם חיים עם משפחה בהקשר של בובה. אני אפילו לא יודע איזו אמא היא תהיה, למרות שיש לי ניחוש די טוב. ולגבי הדחיה, אין שום מצב בו מודיעים לפני הלידה. נקודה. ואם 'ניתפס' אז נאלץ לבצע יציאה לא מתוכננת.

נעמי
את לא בוטה בכלל. שאלות נוקבות לא משאירות אותך אדיש. וזה בדיוק החסרון שלהן

כלומר אני ממש לא אמור לשבת כאן ולענות עכשיו, אבל - 'עיניך הקוראות'...
אני לא בטוח שביתי אינו נכון לי - אחרת, כעצתך, הייתי קם ועוזב. אני לא מוצא בבית מפלט לבדידות. אני לא חושב שבאופיי הייתי מרגיש בודד, אפילו לא לרגע. יש משפט יפה באנגלית: I am alone, not lonely. הרי מכאן כל הלבטים - האם הבית מקום אותו צריך לעזוב? אחד התרחישים הוא שגם אם 'בובה' תחליט להשאר אני בסוף אגיע למסקנה שהבית לא נכון בשבילי. כמו שכתבתי - במקרה הזה הרומן היה זרז לתהליך - זה היה קורה ממילא. יתכן וזה טוב לכולם. אבל עדיין ישנה אפשרות שבה 'בובה' ואני מחליטים לא לצאת לאור, ולהפסיק עם הפגישות החשאיות. המשמעות היא אולי כן להשאר בבית, לגדל את הילדים, לשמש בן זוג שמנסה להיות נורמלי ומי יודע - אולי פתיחות וייעוץ יהפכו את החיים בבית למקום בו לכולם נעים יותר (או למקום ריק יותר, כי פתיחות יכולה לחסל כל קשר ביני לבין אשתי)

ש מים וארץ
מקווה שקראת למעלה שאין מצב של לקחת אחריות עכשיו. קיוויתי למשהו יותר מפורט לגבי הורות משותפת. ברור שצריך שת"פ, וברור שאשתי תכעס. מאוד מאוד ובצדק!. אני תוהה אם וכאשר לאחר יעבור זעם (אם בכלל...) כן יהיו אינטרסים משותפים בעינייני הילדים שנכון יהיה לחלק. יש כאן חלוקת עומס, וגם חלוקה פיננסית. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו בוחרים להכנס לתחום שמוגדר 'חד הורי' מבחירה, בנוגע להיבטים שציינתי.
הביטוי על המאהב הבא אולי נועד קצת למשוך את העיניים. זה לא שאנחנו קופצים ממאהב למאהבת כל שבוע, חודש או שנה....

אל דנטה, Pלונית אחרת
דווקא הפיסקה האחרונה של אורי 'הדליקה אותי'. על אהבת אמת ונפשות תואמות. גם אני לא האמנתי בזה. ועד כמה שאתה עומד להקיא מהקלישאה הבאה, אני אומר אותה: אני מאמין בזה אחרי שפגשתי את הנפש התאומה שלי. ואין לך מושג על מה אני מדבר, ואין דבר אולי שישכנע אותך - אתה יודע מה? אני בכלל לא מנסה. נפש תאומה זה לא אומר סקס. פעם הייתה לי חברה נהדרת, אהבתי אותה מאוד, אבל רק כחברה טובה. לא הייתה אפילו משיכה, ולא חשבנו אפילו על לגעת. תחשוב על מישהו שאתה מרגיש שחושב כמוך, בזמן אמת ולא אחרי שסיפרת לו משהו, רץ איתך באותו הקצב. יודע מה המשפט הבא שלך רק לפי הבעת הפנים שעשית. מי דיבר בכלל על סקס לעזאזל? ועוד דבר - אם היית שואל אותי לפני שנה, שנתיים וכו' אם מצאתי אהבת אמת הייתי עונה לך "אני מקווה" עם חיוך כזה, שהיית אומר "הוא בטח מאושר." אבל שהייתי חושב על זה עמוק בפנים, שם כשחשוך ואתה לבד מול אף-אחד, ידעתי שאני לא באמת יודע. אני לא מבין מה זו אהבת אמת, אני כבר חי זמן רב עם מישהי שטוב לי איתה. in a way... (לא רע = טוב???) ואהבה זה שם אחר להרגל, פשרות ולרוץ קדימה בחיים כשיש לך לאן לחזור, ואתה בונה את הדור הבא. ששאלו אותי לפני שנה אם חוץ מזה שאני אוהב את אשתי, האם אני גם מאוהב בה עניתי בדיוק כמוך "אני לא מאמין בהפרדת המושגים האלה". והנה היום אני חושב מאוד שונה. היום אני בכלל מבין את השאלה... אומרים שאדם חכם יודע מה צריך לשאול, ולא מה לענות. אני אפילו לא ידעתי מה לשאול.
אז כן - אני מרגיש שנועדתי להיות עם 'בובה'. "היא המכסה שלי" או "הפקק שלי" או איזה ביטוי שאתה מכיר ותבחר. ולמרות כל זאת, יש את השאלות שהעליתי בפסקה הראשונה שכתבתי (אתה מוזמן לדפדף) ואם אתה רוצה ללכת ממש רחוק - יכול להיות שכל השתלשלות האירועים עד עתה, כולל האובדן של 'בובה' הוא חלק מהגורל של להפגיש בינינו. (הבטחתי 'רחוק') ואם אכן כך, איך אני אמור להעז ולא לקחת את מה שהחיים מציעים לי באופן מאוד ברור, בשתי ידיים פתוחות???

מספיק להיום, עוד מעט העיניים מתחילות להרטב.

עוד מעט העיניים מתחילות להרטב.
חבל שהפסקת, דמעות הן שטיפה והתבהרות.
הרבה פעמים אחרי 'דמיעה' יודעים דברים שלא הובנו קודם לכן.

קיוויתי למשהו יותר מפורט לגבי הורות משותפת. איך אפשר לפרט? יש מליון גירסאות...
מנסיון יכולה להגיד לך שבכל מקרה הלב כואב. בעיקר מלראות את חייו הכפולים של הילד. גם במאמץ כביר של הפרודים להקל ככל שניתן את רוע הגזירה, ה'ציפצוף' הצורם הנובע מחוסר הסינכרון בין ההורים אינו חדל אף פעם.
תבין, זה לא שאני טוענת שחד משמעית צריך להשאר ביחד אם זה לא הולך, (אחרי הכל גם אני פגשתי את הנפש התאומה שלי בזכות הפרידה שלו מהקודמת). העניין הוא שמצב של חיים בשקר הוא מצב לא בריא (ובלתי אפשרי מבחינתי). ואת זה אני מנסה 'לצעוק עליך'.
זה לא יפה ולא מכובד להתיחס ככה לאישתך ולילדיך.

הביטוי על המאהב הבא אולי נועד קצת למשוך את העיניים
לא, לא ממש. הוא נאמר במלֹא הכוונה.
ברור שאתם לא בעניין לקפוץ ממיטה למיטה. אתם בסרט 'התאהבות' יפיפה (ואני לא אומרת את זה בציניות).
אלא שכטבעו של כל סרט להתקדם לסצינה הבאה, כך גם כאן. היא תופיע- גב' השיגרה, ובעיקבותיה שאלות רבות וטובות שחסכתם לעצמכם בפרק הקודם.

בקיצור בוב אחד , הרי בכל מקרה מהר מאוד תבינו שקשה מאוד לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה.

<מאחלת לַ בובה ולבוב ה (ולכל הנוגעים בדבר) התבהרות טובה ומהירה.>

@}

בוב,
המשמעות היא אולי כן להשאר בבית, לגדל את הילדים, לשמש בן זוג שמנסה להיות נורמלי ומי יודע - אולי פתיחות וייעוץ יהפכו את החיים בבית למקום בו לכולם נעים יותר (או למקום ריק יותר, כי פתיחות יכולה לחסל כל קשר ביני לבין אשתי)

בכל מקרה אתה ואשתך הנוכחית זוג. לנצח נצחים.
ולו כהורים.

על מנת להפרד ממנה כזוג אינטימי, להפסיק להתרבות אתה אבל להמשיך להורות אתה - כבת זוג שווה לחלוטין - יהיה עליך ועליה לגלות פתיחות בכל מקרה.

נסחפת בגל הנעים הזה, המבטיח הזה, של התאהבות ניתן לומר בעצמך - שהרי אתם 'אותו אחת'. למעשה הקשר האינטימי ביחסים כאלה הוא קצת קשר של בין אחים. קצת קשר אסור.
שהיחסים ביניכם מבחינת ההתאמה האנרגטית הם יחסי קרבת דם נפשית. מכאן שבפועל הנך מתבונן בפן הנשי של מי שאתה הוא - ואתה אוהב את המראה בפריחתו ואתה נראה כפן הגברי של מי שאוהבת את המראה בהחלט.
זה לא רע. זה אפילו מסע מדהים להתבונן בעצמך, להנות מכך, לקבל ולתת ולהיות שם שלם.

אלא, שבחושיך אתה יודע שאי אפשר להתייחס רק לפריחה. יש להתבונן היטב גם על הפרי והעלים, והענפים והגזע או הגבעול והשרש וכן הלאה.

אלה ידועים לך היטב ואתה אכן מישם אותם בחייך הרציפים עם חברתך הטובה מאז. באה בובה לחייך על מנת ללמד אותך את פריחתך ואת האפשרות לפרוח. נשק אותה, ברך אותה ובחן את הזוגיות שלך מחדש.

האם זה בלתי אפשרי שתוכל לצמוח יחד עם אשתך כשאתה לוקח על עצמך את למידת הפתיחות במידת האפשר? מידתך היא למידתך, מידתה היא למידתה. בזוגיות שלכם כאשר אתה מרחיב את מידת הפתיחות שלך אוטומטית גם היא מרחיבה את מידת הפתיחות שלה.
כאשר אתה בא ללמדה, כפי שבובה ניסתה על האיש שלה (שנבהל - ובצדק), הרי שאתה מכווץ את הפתיחות, מתנשא ומייצר הצדקה מתחסדת למסקנה שמוסקת מראש ש'זה לא ילך'.

כאשר אתה מלמד את עצמך פתיחות, ומאפשר לעצמך להתבונן מפרספקטיבה של מי שאתה הוא, או מי שאתה חושב שאתה הוא על כל המהלך כולו, הרי שאתה יודע שאתה יכול לחיות חיים הכוללים את פריחתך ואת פריחת אשתך - ולו בדמות ילדיך, ולו בדמות ילדיך העתידיים.

אין זה פשוט להמיר יחסי תשוקה ליחסי אחים, המפגש ביניכם מעיד על הצורך שלכם באחים או באחיות מהסוג הזה, במבט נקי ניתן לראות שדווקא היעדר מין או מתח מיני מאפשר לבחור אחות או אח בדמות נפש דומה אשר התקשורת הבסיסית אתה זורמת. אם תלמדו למשל להפגש ולא לקיים יחסי מין. נאמר שבתקופת נצח של שבועיים תפגשו אם ניתן ארבע או חמש פעמים ותוותרו לחלוטין על מין. תוכלו לבחון אפשרות נוספת של יחסים.

יש לכם הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל לתקן את חיי הנישואים שלכם. יש לכם הזמנות יוצאת מגדר הרגיל לייצר עוד זוגיות מעבר לזו המופיעה בדמות ילדכם - ביניכם.

עד כאן.

תודה רבה.

<מולבן>

צפריר

האם אתה יכול לפרט קצת את המשפט הבא שכתבת?

_בזוגיות שלכם כאשר אתה מרחיב את מידת הפתיחות שלך אוטומטית גם היא מרחיבה את מידת הפתיחות שלה.
כאשר אתה בא ללמדה, הרי שאתה מכווץ את הפתיחות, מתנשא ומייצר הצדקה מתחסדת למסקנה שמוסקת מראש ש'זה לא ילך'._

_נסחפת בגל הנעים הזה, המבטיח הזה, של התאהבות ניתן לומר בעצמך - שהרי אתם 'אותו אחת'. למעשה הקשר האינטימי ביחסים כאלה הוא קצת קשר של בין אחים. קצת קשר אסור.
שהיחסים ביניכם מבחינת ההתאמה האנרגטית הם יחסי קרבת דם נפשית. מכאן שבפועל הנך מתבונן בפן הנשי של מי שאתה הוא - ואתה אוהב את המראה בפריחתו ואתה נראה כפן הגברי של מי שאוהבת את המראה בהחלט.
זה לא רע. זה אפילו מסע מדהים להתבונן בעצמך, להנות מכך, לקבל ולתת ולהיות שם שלם._

צפריר,
מקסים ומאוד מדבר אלי מה שאמרת פה.
@}

אני,
כאשר אחד מבני הזוג (אין לי כח עכשיו לכל האחד/אחת לכן הכל בלשון זכר) נמצא מתרחב, גדל או מתעצם בזכות עצמו הרי שעולה בהכרח אנרגיה או תנועה של התרחבות. כאן, כאשר אחד מבני הזוג מתרחב הרי שהזוגיות מתרחבת. תנועה זו ניתן לומר מאפשרת פעולה אוטומטית של התרחבות גם אצל בן הזוג השני.

כאשר ההתרחבות של אחד מבני הזוג איננה מאפשרת התרחבות של השני הרי שנמצא אותו צד מתרחב מתנשא או מעמיד את עצמו לפני הצד השני. זה שנראה מצטמצם.
מכאן שכאשר צד אחד מעוניין להתרחב או להעלות פתיחות למשל ביחסי מין, על פני שיבוא ללמד את בן הזוג השני מה נכון או מה חדש מעמדה של יודע, יניח את עצמו בפתיחותו למין. אם בהתמסרות מלאה, אם בשקיפות וגילוי עצמו עירום ועריה - למשל אוננות על יד בן הזוג.

כאשר נעשה נסיון 'ללמד' את בן הזוג השני, או 'לקדם' אותו, או לדחוף אותו שיתקדם הרי שזה מיד נסוג, מתגונן ומתכווץ.
אז, בהחלט ישיג הצד המחנך או ה"מתקדם" את התוצאה שחיפש אחריה - ייאוש. מכאן שהצד ה"מתקדם כל כך" לתפישתו שלו עצמו - נתקע.

תודה רבה.
<מורחב>

צפריר
אתה אומר דברים מענינים אבל אני לא בטוחה שהישום שלהם בחיי יומיום כל כך פשוט.
אני גם לא ממש רוצה להפריע לבני הזוג בדף שלהם, למרות שזה שייך לנושא, אז אם מישהו חושב שכאן זה לא המקום הוא מוזמן להעביר את הדברים למקום מתאים יותר.
בכל מקרה, רציתי לשאול אותך אם אתה יכול לתת דוגמאות נוספות איך מיישמים זאת בחיי היומיום אם אתה נתקל במשהו שנראה לך שבן זוגך לא עושה הכי טוב והיית רוצה לשפר זאת בלי להעליבו.

איך מיישמים זאת בחיי היומיום אם אתה נתקל במשהו שנראה לך שבן זוגך לא עושה הכי טוב והיית רוצה לשפר זאת בלי להעליבו.
זה העניין. זה לא שמשהו שבן הזוג אינו טוב בו או דרוש לשיפור. שאם את קובעת שבן זוגך "נותר מאחור" או "טעון תיקון" את מיד נכנסת למקום של מלמדת אותו או קובעת בעבורו או נמצאת לפניו.
לכן, על פני לחנך או ללמד או להשפיע על בן הזוג לשפר את דרכיו - בדקי כיצד את יכולה לשפר את דרכייך או את עצמך בדיוק בנושאים בהם את שופטת את בן זוגך.
אם את מעונינת שיהיה יותר מסודר - היי את מסודרת יותר. אם את מעונינת שיהיה יותר פתוח - היי את יותר פתוחה. אם את רוצה שיהיה יותר קשוב - היי את יותר קשובה. וכן הלאה...

כאשר את עצמך משפרת את עצמך אינך לוקחת על עצמך את מה שאינו באחריותך.

תודה.

לצפריר שפרון:
הלכתי לאיבוד. בנסיונך הכנה לייעץ ולתת מנסיונך איבדת אותי. האיומים המרומזים, התחזיות הקודרות, נבואות הזעם - כולם חותרים בבירור לנקודה מסוימת שאיני יכולה להזדהות עימה ולחוש שייכת. לקחת את הנתונים, החלטת מהי התשובה הנכונה ואין שום אפשרות להזיז אותך מדעתך, להגמיש, לרווח את הסדק. הכל מובן לך וברור כאילו היה מונחה ישירות מאלוהים. אתה יודע מה הייתי רוצה שיקרה (ולא מרוע)? שתתאהב, ולא בזו שבחרת, שתוכל להתענות קצת מבלי דעת מה נכון לעשות ולבחור. ואז הכל נכון, הכל עדיין ידוע - ובכל זאת...
לפלונינית:
כן, אני נוטה מאוד להסכים עם דבריך. אני חיה בתחושת אשמה קשה כלפי ההריון והילד. אני יודעת שיש בי כעסים כלפי ההריון שאינם במקומם ויכאיבו לי בעתיד כשאלמד לאהוב את הילד שיוולד. אני לא ממש יודעת מה זה אומר להתמודד עם הבטן ומה אני צריכה לעשות כדי להתמודד. למה את מתכוונת?
לאורי ס:
כן, גם פה אני נוטה להסכים ולחשוב על החלפת הפסיכולוגית. יש משהו בדברים הללו, ייתכן ומישהו אחר ייתן לי כיוון חדש למחשבה. אני עדיין לא חושבת שכל הסיפור קשור אך ורק לזה, אני חושבת שביני לבין בוב יש הרבה יותר מאשר פיצוי על הריון שאבד או כלי להתמודדות עם הריון חדש. התמקדות בזה כגורם יחיד נראית לי שטחית.
ההמלצה ללכת לטיפול אצל צפריר ואשתו נראית לי מקניטה (ואני מתנסחת בעדינות). צפריר בחר כיוון מאוד מובחן וברור, ואין ממש דיאלוג. אם אחליט לחזור אל בעלי ולנטוש את בוב, אני בטוחה שאמצא אצל צפריר נימוקים טובים. כל עוד אני מתלבטת, אני לא חושבת שהוא הפסיכולוג או הכותל המתאים לי...
ושאלת האם קצת התחלתם לייבש אחד את השני ועכשיו אתם משתמשים בדף הזה כדי להחיות את מה שייתכן מת כבר בטרם נולד ביניכם? ועל זה יש לי משהו קצר ובוטה לענות: "היית מת". ממש לא. מה שיש בינינו מלבלב ופורח. ואינו מת כלל וכלל. אפילו לא קרוב. הנסיבות גורמות לכך שאנחנו לא יכולים למצות את כל מה שיש לנו להעביר האחד לשניה, והמדיה הזו מאפשרת תקשורת גם בזמנים שאין דרכים אחרות לתקשר. זה גם כלי מצוין לפתוח נושאים שבשעות הגנובות שלנו יחד חבל לדוש ולדון בהם - כשאפשר להנות ולהיות מאושרים מהרגעים הקצובים הללו. והאמת שאני מרוצה מאוד מהפורום שהתכנס לו סביב כדי לדון ברצינות בסוגיה. ולא חושב שאנחנו מנסים לנצל אותו או לשחק או להתל בו. אנחנו כאן ומשתמשים בפורום כדי לנסות לדון עם עצמנו, כל אחד עם עצמו בבעיות אמיתיות שעל הפרק, ואנחנו שמחים מאוד לנצל את האנונימיות כדי להפתח ולספר הכל בצורה גלויה. ועוד בעדינות אומר - שזה ניסוח שנשמע שהוא מגיע ממקום פחות חיובי... קנאה?
לההולכת בדרכים:
למה בחרתי? שאלה יפה. מתוך חוסר מודעות לאפשרויות האחרות, חוסר בטחון, ואנרציה. אני לא חושבת שפחד היה פרמטר, אבל נוחות אולי כן. התחלנו לצאת כשהייתי צעירה מאוד, היינו הראשונים שעברנו לגור יחד, ומהראשונים להתחתן. לא עצרתי מעולם לבחון עם עצמי האם אני מאושרת, האם לכך ציפיתי? המודל שראיתי בבית - זוג הורים שאין ביניהם אהבה או הערכה, ובזים אחד לשני - היה מפחיד, וידעתי שעם בעלי זה אחרת ושמחתי בכך. זה הספיק לי. כן, למדתי כאן דברים חדשים. בדיעבד אני מצטערת שלא לקחתי את פסק הזמן הנחוץ כדי להתנסות. אבל זה המצב.
תודה על העידוד. אני לא יודעת אם אני אמיצה (בכל זאת אנונימיות היא כיסוי לא רע) אבל זה נעים לשמוע.
לish:
יש בינינו פתיחות שמאפשרת לדבר על הכל. אין לנו הרבה זמן לדבר על הכל. וגם, הרווחנו כאן פורום כזה של אנשים חכמים ומלאי חוויות שאנחנו לא צברנו ולא נצבור בכל ימי חיינו. כל אחד מאיתנו יקבל את ההחלטות בנפרד בכל מקרה, לא משנה מה נאמר כאן, או נחשוב בלב.

חייבת לרוץ... ועוד חייבת תשובות לאחרים... בהמשך...

בובה,בעיני האומץ לא טמון בחשיפת השם (במקרה שלכם זו תהיה אפילו טיפשות

) אלא בכך שאדם מוכן להסתכל
לחיים בעיניים ולעבור תהליך.התהליך מפחיד,ולכן מי שבוחר בכך הוא אמיץ.דווקא ברגע שהכנסת את האחד לפורום,
יזמת מהלך של התבוננות שהוא מעבר ל"לשפוך את הלב".וגרמת גם לו להעמיק.אז קחי את הקרדיט,וגם נשימה ארוכה
כי דווקא הדעות שיעוררו בך התנגדות עזה "חשודות" ברלוונטיות...
מדברייך אני מבינה שהרומן פתח לך פתח לעולם שלא הכרת,שלא העזת לחלום שהוא קיים,ולכן גם לא נאבקת בשבילו.
זו אמירה שנוגעת לליבי

. אני שוב שואלת-האם זה דפוס קבוע? האם מתוך גישה זו בחרת דברים נוספים בחייך?
(תחשבי על לימודים,עבודה,חוגים,מקום מגורים,אפילו דברים קטנים כמו מה לאכול,לאן לצאת,מה לעשות בזמן הפנוי)
אם עלית פה על דפוס,אז יש פה גם שיעור,ואם תגידי מה גילית נוכל לחשוב על זה ביחד.
מעניין אותי אם גם בעלך,והאחד ואשתו בחרו להתחתן מתוך אותו המקום...כי אם כן...אוף!!!

כל טוב ובהצלחה.

לא עצרתי מעולם לבחון עם עצמי האם אני מאושרת, האם לכך ציפיתי?

בובה יקרה, אני חושבת שמעט מאוד אנשים "עוצרים" על מנת לשאול את עצמם את השאלות המהותיות ביותר, או על מנת לעבור עם עצמם תהליך מעמיק של בירור והתמודדות עם הדפוסים שעומדים בבסיס המצוקות שלהם, מתוך מצב של שיגרה נוחה וזורמת. והרי בדיוק לשם כך נועדו המשברים, הנפילות, התהומות והגהינומים למיניהם. במילים אחרות: קושי הוא קודם כל הזדמנות. וככל שהקושי גדול יותר והמשבר עמוק יותר, כך ההזדמנות ללמוד, לגדול, להשתנות ולצמוח היא משמעותית יותר, וטומנת בחובה סיכוי ממשי יותר להמריא.

לפי אמת המידה הזאת את ובוב ניצבים על סיפה של הזדמנות חייכם. אני יודעת שמתוך המשבר קשה לזהות או להתמקד בהזדמנות הכבירה שהוא מזמן, אבל דווקא בגלל הקושי ומתוכו זה עשוי להיות מאוד מעודד ואופטימי לשאול את עצמכם שאלות כמו: מה השיעור שיש בכוחי ללמוד? מה הסיבה העמוקה שבגללה הכנסתי את עצמי אל המיצר הצר הזה? איזה מסרים גלויים ונסתרים החיים מנסים להעביר לי? ועוד כל מיני שאלות פתוחות כאלה... ושוב, לדעתי, כל אחד מול עצמו, כי לכל אחד מכם יש את הדרך שלו, עם השיעורים שלו ועם הצמיחה האישית שלו.
התשובות לא ירדו אליכם מהשמיים, וזה גם לא יקרה מייד. אבל אני מאמינה שכשאנחנו ממקדים את תשומת הלב בשאלות המהות, ומסכימים להשאר עם השאלה, ולחיות זמן מה עם תחושת העמימות הבלתי נסבלת שהיא מזמנת, לאט לאט התשובות מתחילות להתבהר. והן, כאמור, לא "יורדות מן השמיים" אלא נובעות היישר מעומק הלב והנשמה (פשוט מפני שזה המקום שבו מאוחסנות דרך קבע כל התשובות לכל השאלות...).

בובה,
לעניין זה, מי סיפר לך שתמיד הייתי נאמן לאשתי או לחברותי לפני כן?

קראי את הדברים שנית ותוכלי לראות שלא ניתן שם ערך להחלטה להפרד מבני הזוג הנוכחיים או להשאר אתם. הדברים מבהירים את הדרך להפרד או להשאר. שתי הדרכים מחייבות יישור ההדורים עם בן הזוג הקודם.

אם תשימי לב כמעט ואין הדברים מכוונים אלייך. בתקופה מלאה זו שלך, בה את מלאה בהריונך, מלאה בהתאהבותך, מלאה בצדקת אושרך ובאושר הפיזי (אותה הצעה לקשר בלי מין לאורך שבועיים כפי הנראה הקפיצה כמה פיוזים), מלאה בהורמונים וכן הלאה... איני ממש רואה אפשרות לדבר אל שכלך או אל לבך.

לכן, הדברים מופנים בעיקר לבוב. עליו האחריות.

את ובוב בהחלט עשויים להיות זוג מתאים כפי שנכתב בפסקה למעלה:
יש לכם הזמנות יוצאת מגדר הרגיל לייצר עוד זוגיות מעבר לזו המופיעה בדמות ילדכם - ביניכם.

את ובוב בהחלט עשויים לשקם את חיי הנישואים שלכם כפי שנכתב בפסקה למעלה:
יש לכם הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל לתקן את חיי הנישואים שלכם.

וממש לפני שתי הפסקאות האלה יש גם הצבעה על האפשרות לשקם את חיי הנישואים ולהפוך להיות ידידים אפלטוניים. מתוך החלטה.

החלטת מהי התשובה הנכונה ואין שום אפשרות להזיז אותך מדעתך

אדייק את דעתי -
דעתי היא שאם אתם בטוחים כל כך באהבתכם וכי אתם מתאימים לפרק ב' - לכו על זה - עכשיו.
דעתי היא שאם אינכם בטוחים - עשוי הכל על מנת להציל את חיי הנישואים שלכם או לפחות את היחסים שלכם עם בני הזוג הרשמיים היום.
דעתי היא שאינכם שלמים עם כל העניין, שאתם מאוד נהנים מאותה התאהבות מענגת (גם בפיזי) וזה מקור הבלבול.
דעתי היא שבוב לא נמצא במקום שלך ובכל דרך שניכם מכופפים את המציאות על מנת להיות כביכול באותו מקום.
דעתי היא שאת לא מבינה בכלל מה היא המשמעות של ילדים.

מאיזו דעה את רוצה להזיז אותי? מדוע עלייך לנסות להזיז אותי מדעתי? הזיזי את דעתך למקום בו את שלמה עם עצמך.

יש להבין שכאשר אני כותב וחותם כ<מולבן> הרי שהדברים אינם דעתי אלא עוברים דרכי.

<צפריר>

לההולכת בדרכים:
כן, במידה מסוימת אפשר לומר שזהו דפוס קבוע. אינני מאותם טיפוסים הנוהגים לחשוב עוד ועוד על הדרך הנכונה ביותר, על הייעוד בחיים. גם המקצוע שאליו הגעתי בקריירה המקצועית שלי היה סוג של התגלגלות - מהצבא, ללימודים, לעבודה, הכל תוך כדי מציאת הזדמנות ובחירה בה, בלי לבחון את כל האלטרנטיבות. למעשה, אני מוצאת שאני חסרת סבלנות כלפי אלו שכן בוחנים לעומק את כל האלטרנטיבות. אני לא מוצאת בזה עניין בד"כ. יש לדרך הזו יתרונות וחסרונות. היא מקלה מאוד ו"זורמת" מצד אחד, ומצד שני, אני בהחלט עלולה לפספס הזדמנויות טובות בגלל שכבר בחרתי.
ברור שלנוכח הסוגיה שעולה כאן - לכאורה דרך זו שגויה. אך אני לא משוכנעת בכך, משום שבהחלט ייתכנו חיים שלמים בלי אלטרנטיבה, וגם אם כן - לרוב, אפשר בהחלט לשנות כיוון גם בהמשך. בחינת כל האפשרויות תוך כדי "בזבוז החיים" על בחינתם אינה בהכרח אופציה נכונה לדעתי. קרה עכשיו ונתקלתי במקום שבו מימוש האלטרנטיבה כרוך בהסבת כאב רב לסביבה כולה ועל כן זה יותר מסובך. שאלת אם בעלי והאחד ואשתו הם גם כאלה? אז לפחות האחד יכול לענות על כך בעצמו. אני מנחשת שגם הוא במידה מסוימת כזה, מתוך היכרותי עם סיפור הבחירה שלו באשתו. לגבי בעלי, אני חושבת שהוא נוטה להתלבט יותר בבחירת דרכו ולשקול אותה. הוא גם יציב יותר - ומשבחר דרך, הוא נאמן לה מאוד ולא שוקל כלל אלטרנטיבות אחרות.
בכל מקרה, לא חשבתי על זה כך. תודה שהארת את זה בפני.
לצפריר שפרון:
ולעניין המלצותיך - דעותי משתנות לעיתים, ואינן כה יציבות (הורמונים שוב?) אבל כיום אני יודעת שהאהבה בליבי נתונה לאחד. עם זאת, אני חושבת שלעזוב את בעלי בתקופה הזו זה אכזרי במידה שלא תשוער. אתה צודק, ואין לי כל יכולת להבין או לדמיין משמעותה של הורות או ילדים. זו סיבה נוספת לנסות ולחכות עוד תקופה עד שאדע מה משמעות הילד בחיי והאם ארצה לעזוב את בעלי לאחר הלידה. כל החלטה שאעשה היום עשויה להשתנות אחרי הלידה ואני כמו גם בוב מבינים את זה היטב, ויודעים שהחלטה כרגע היא צעד לא נכון, גם אם מפתה. לכן לא אדחוף את בוב לעזוב היום, כי צעד כזה יחייב אותי לעזוב אחרי הלידה. אני לא יודעת אם זה יקרה.
ולגבי תזוזה בדיעות - היה פה דיון יפה כל כך על זה שבמקום לנסות לשנות את האחר, הצעד הנכון הוא לנסות להשתנות בעצמך. האם אתה מיישם את הרעיון הזה לגבי עצמך בחייך? זה לא קל, גם אני חוטאת בנסיון לשנות את סביבתי במקום את עצמי. והייתי מזיזה את דעתי למקום בו אהיה שלמה עם עצמי, לו ידעתי היכן המקום הזה...
ולא, אני עדיין לא מבינה מה משמעות הביטוי <מולבן> ומה אתה מעביר? וממי? ומה זה <מורחב>?

אני חושבת שלעזוב את בעלי בתקופה הזו זה אכזרי במידה שלא תשוער
'להצמיח לו קרניים' זה אכזרי במידה רבה עוד יותר.
את נמנעת מעזיבת בעלך עכשיו מתוך מניעים אגואיסיטים לגמרי. אין לך עדיין תעודת אחריות מהבוב ולא תרצי להשאר קרחת מכאן ומכאן.

ועד משהו לגבי ה'איחולים' שלך
שתתאהב, ולא בזו שבחרת, שתוכל להתענות קצת מבלי דעת מה נכון לעשות ולבחור. ואז הכל נכון, הכל עדיין ידוע - ובכל זאת...
דברים כאלה קורים, כל הזמן. אנשים נשואים מתאהבים עד עומק נשמתם אך לא בהכרח נסחפים בזרם הביולוגי המשכר.