יום שני
מבלים את היום עם אמא שלי. יוצאים לקניון, אוכלים ביחד בבית קפה, מסתובבים, קונים חולצות וסווטשרים, מסתכלים בחנויות - כיף.
הגיבור מתנהג בהתאם לגילו, כלומר - מדי פעם עושה מה שאני מבקשת, מדי פעם משתולל קצת. "בדיקת גבולות" קוראים לזה כאן. ואני, במקום לכוון אותו למקום שיתאים לו להשתוללות (למשל - להוציא אותו לככר הדשא מחוץ לבית הקפה כדי שיוכל לרוץ בלי הפרעה במקום לדרוש ממנו לשבת בשקט על הכסא) הולכת ומתרגזת. עם השעות אני מוצאת את עצמי צועקת עליו יותר ויותר, כועסת, מאיימת....
אחרי מספר שעות אני מבינה שמשהו לא בסדר. הגיבור הרי מתנהג לגמרי רגיל. אני לא לפני מחזור - אז למה הכעס המתגבר?
לוקח לי זמן להבין את הסיבה. לרוב אני לוקחת את הילדים (מחשבה תועה ... כמה מוזר - יש לי ילדים) לבד, ויוצרת מרחב שלנו בזמן שאנחנו ביחד. במרחב האישי הזה אפשר לכעוס, אבל לרוב כאשר אנחנו בחוץ הכעס מגיע מאוחר.
עכיו אמא שלי פולשת למרחב שלנו - היא לוקחת את העגלה ומסבירה כמה היא נהנית לסוע איתה (אני שונאת את העגלה! זה טוב רק בשביל לסחוב את הקניות הביתה). היא נותנת לגיבור שלי עוד ועוד מטבעות כדי להפעיל מכונות לא נחוצות, היא מעבירה ביקורת על הבגדים שאני לובשת, על הנעליים שלי, על ההורות שלי, על הבחירות שלי, והיא אפילו לא מבחינה בכל הביקורת שהיא מעבירה.
הביקורת הזאת מוסווית כל כך טוב, שעוברות שעות עד שאני מבחינה בה, עד שאני מבינה את הפלישה לחיי, את הניכוס של ילדי לרשותה. שעות אבודות שבהן אני חוזרת להיות ילדה בת עשר שמנסה לרצות את ההורים שלה, ולא מבחינה בפגיעה בילדים שלי.
ובאותו רגע, כאשר אני רואה את הפלישה, אני מצליחה להחזיר לנו את המרחב שלנו.
אנחנו בחנות נעליים, השעה כבר אחרי חמש, והגיבור שלי מסרב לבחור נעלי בית - הוא עייף, הוא רוצה לשחק, ובכלל - הוא לא אוהב את הדגמים שבחנות. אמא שלי מאיימת - "אם לא תנעל נעליים אצלי בבית אני לא ארשה לך לבוא אלינו יותר."
דקות לפני כן הייתי מוצאת את עצמי בצד "שלה", מוסיפה ללחץ על הילד, אבל עכשיו, אחרי שמיקמתי את עצמי בצד שלו (הוא הבן שלי! אני תמיד אמורה להיות בצד שלו!) אני כורעתמ ולו, ומנסה להבין.
ופתאום הוא מבין את השינוי שחל באמא שלו, ובמקום לכעוס עלי חזרה הוא מסביר לי, ומציע פתרון משלו - "אני אשאר עם גרביים אצל סבתא."
אני, כמתווכת בינהם, מוודאת עם אמא שלי שזה בסדר מבחינתה, ובא לציון גואל.
ויהיה ערב, ויהיה בוקר יום שלישי.
יום שלישי
אני צריכה לנסוע לעבודה, לפגישת עסקים. במשך שלושת הימים האחרונים שאבתי במרץ, ועתה בקבוקי חלב קפוא שוב ממלאים את המקפיא שלנו.
הנקה אחרונה, נשיקות אחרונות לבנזוג שנשאר עם השניים, וקדימה - החוצה.
"איך את מרגישה בלי התינוקת?" הבוס שואל בחיוך, ואני עונה את התשובה האמיתית - "קשה לי."
"אבל נחמד להתאוור קצת, לא?"
אני נדה בראשי. לא מרגישה שאני צריכה להתאוורר דווקא עכשיו.
מדברת עם אנשים וחושבת על הילדים שלי, על הבעל שלי, על החתולה שלי. לקראת הצהריים העולם מצטמצם לגודש בחזה, לדגדוגים בכל הנקה ש"מתפספסת". עוד משפט, ועוד שיחה, ועוד דיבור אחרון עם הבוסים, ואני קוטעת את הבוס באמצע המשפט - "חייבת לצאת, נתראה בשבוע הבא."
ורצה, אל המכונית, אל הבית, אל המשפחה שלי שמחכה לי במיטה מתחת לשמיכת הפוך.
מתכרבלים.
ישנים צהריים.
מתחבקים בלילה עוד.
טוב שיש עוד חופש כדי להרגיש עוד קצת ביחד.
יום רביעי
היום האחרון של החופש.
"מה אתה רוצה לעשות היום?"
הגיבור שלי חושב - "אמא, אפשר להשאר היום בבית?"
בוודאי.
ואנחנו נשארים בבית. הוא רואה קצת הופ, קצת מתכרבל איתנו במיטה בצהריים, ובלי לשים לב - מגיע הערב, ואיתו ארוחת שמונת הנרות.
ארבע משפחות מתאספות בבית אחד - שני סבים, שתי סבתות, שלושה דודים, שתי דודות, אבא, אמא, ילד ותינוקת.
לכל אחד חנוכיה מיוחדת להדליק בה נרות, והאור החמים מציף את הבית. כואב לי להיות עם המשפחה עכשיו - אני מחבקת את הילדים שלי יותר, מגוננת עליהם בדיעבד מיום שני שנגמר. אבל הגיבור שלי מאושר. הוא מפזז בין הדודים שלו, מכתים את פניו באבקת סוכר, צוחק ומאושר.
מגיעים הביתה אחרי חצות, נכנסים למיטה, מתחבקים.
ונגמר החופש.
יום חמישי
אתמול נשארנו ערים עד מאוחר, והיום אנחנו לא מצליחים להתעורר. רק אחרי עשר וחצי אנחנו יוצאים מהמיטה, וברור לי שאמנם החופש נגמר, אבל הגיבור שלי כבר לא יגיע לגן היום.
נשארים בבית. הוא מבקש לראות את star wars, או כפי שהוא קורא לו - "הסרט עם הרובוט והמפלצת." אני מכניסה את קסטת הוידאו למכשיר, מריצה לאחור את הסליל וחושבת על השינוי מהילדות שלי.
הסרט מתחיל, ואני מתפנה לעיניני היום - מכינה קצת אוכל, מטאטאת קצת. הגיבור שרוע מול הטלויזיה ואחרי שעה הוא נרדם מחדש. העייפות מכריעה את שנינו.
אחרי הצהריים אני מתעוררת מצלצול טלפון. חבר מהמשפחתון רוצה לבוא לבקר אותנו. הגיבור שמח, אבל כאשר החבר מגיע הוא מתחבא מתחת לשמיכה ומסרב לצאת. "אני חתול!" הגיבור שלי מודיע, "ואני לא מוכן לשחק עם אף אחד!"
החבר מסייר בין הצעצועים הפזורים בסלון, בוחר לעצמו קטר ומשחק עם עצמו. הגיבור שלי מתחת לשמיכה, ואני נותנת לאמא השניה להחזיק את התינוקת בזמן שאני מכינה לעצמי קפה גדול ושותה אותו כשהוא עדיין חם.
אחרי שעה וחצי הגיבור שלי מפשיר ויוצא מהשמיכה, אבל הם צריכים ללכת. מבטיחים שניפגש שוב, נפרדים.
אנחנו מתמקמים שוב על הספה. חמים ונעים מתחת לשמיכה התכולה. שלושתינו מחכים לאבא שיחזור מהעבודה.
ושוב לילה.
יום שישי
ושוב - השעון המעורר מצלצל, אנחנו לא מצליחים להתעורר ובעשר יוצאים מהמיטה. המטרה - לצאת לקניות של בגדים עם שני ילדים. ההתארגנות בהתאם. מחברים את המנשא, ממלאים את התיק של התינוקת, מסבירים לגיבור את כללי ההתנהגות בחנות הגדולה, אורזים עוד כריך לדרך, ויוצאים.
הקניות אורכות יותר משלוש שעות, ופזורות על שלוש חנויות בשתי ערים. הגיבור מתעייף באמצע, אבל מצליח לשרוד בעזרת שלל מכונות מהבהבות בהן הוא מעמיד פנים שהוא נוסע במשאית.
אנחנו חוזרים הביתה עם שלל גדול, מלאים בחולצות ומכנסיים, שנינו גאים ילדים שלנו.
היה קשה, אבל בניגוד לקניות עם אמא שלי - הפעם המרחב שלנו נשמר, והגיבור שלי הגיב בהתאם. הוא ציית למה שביקשנו, לא השתולל, לא ברח, לא צעק. הוא כן רץ ובכה וביקש דברי םשאנחנו לא מוכנים לתת לו - אבל נשאר בגבולות התחומים היטב של כללי המשפחה שלנו.
בדרך הביתה עוברים דרך
במבי ק ואוספים את הסל שלנו. מטפטף קצת גשם מעל כאשר אנחנו עוצרים בחניה, וכולנו מסכימים שזה מזג אוויר מושלם למרק אבן. עולים למעלה, ועושים קצת חינוך ביתי. הגיבור ואביו צדים את כל השורשים מהארגז, ואני מנקה את התינוקת, שותה, מניקה, אוספת כוחות, ומתחילה את המרק. עכשיו התפקידים משתנים - אני במטבח והבנזוג טורח עם הילדים. הוא מסדר את הגיבור, מנקה אותו, ולפני שהמרק מוכן - הוא גם מרדים אותו.
זה בסדר, אחרי שהוא יתעורר המרק החמים יחכה לו.
ושוב ערב, ופתאום - נגמר השבוע.