ילד בית הולך לגן

מודיעה על התעדכנות...מלקקת את האצבעות (את המחשב??אה, לא להגזים..)
איך את תמיד מצליחה להעביר את התחושה עד כדי כך שאני ממש שמחה ועולצת איתכם וכבר רוצה עוד ימים של בית.
האם זה אנוכי מצידי??
ד"ש לכל המתבגרים והגדלים בתקווה לימים נפלאים.
בקיצור אלדואה- תודה.

שליחה על ידי בלה* » 13 אפריל 2008, 23:55

איך את תמיד מצליחה להעביר את התחושה עד כדי כך שאני ממש שמחה ועולצת איתכם

_ד"ש לכל המתבגרים והגדלים בתקווה לימים נפלאים.
בקיצור אלדואה- תודה._

נכון.

ופסח שמח.
אמרת שתבואו בפסח וזה עוד מעט מעט.... תתקשרי אם את עדיין בעניין כי לוז פסח שלנו הופך להיות צפוף עד מאוד. וסליחה שכתבתי פה. הטלפון בדף שלי. ביי.

אני מוצפת בשבועות האחרונים, וההצפה הולכת ומתגברת.
אני הולכת להרצות בכנס הזה , ומנהלת את הפקת המקור שתעלה (בפעם האחרונה!) בכנס (וגם אני אופיע בגרסת הבמאי!).
בואו בואו ותראו אותי ואת התינוקת מסתובבות ומחייכות לכולם

(ואולי ביום האחרון אני אצרף גם את הגיבור להשתוללות הרבתית...)

נתראה אחרי הכנס...

עשיתי לעצמי רשימה אחרי רשימה של דברים לספר על הגיבור שלי, על היום שהוא בילה איתי בכנס, ועל כל הימים שהיינו בנפרד בחופש, ועל הזמן שהוא היה איתי בבית, ועל ימי הבית הפתאומיים שנחתו עלינו, ועל הברקות מדהימות, ועל היחס שלו לאחותו.

מתישהו אני גם אעדכן את זה.

יום הזכרון

חמש דקות לצפירה, והילד שלי שקוע במשחק מחשב חדש. אני מסתכלת עליו, בהיר שער, מזיז עוגות דיגיטליות על סרט נע וירטואלי, ואני מחליטה שלא להעמיס עליו את עול המתים. הוא מקבל בחירה - או לעמוד בצפירה או לשבת בה. הוא בוחר לשבת ולהמשיך לשחק.
התינוקת על הידיים שלי ו"עומדת" איתי.
אחרי הצפירה (ואחרי שהוא מסיים את המשחק) אנחנו מדברים על זה - שמותר לשבת בצפירה רק בבית, שהצפירה נועדה להזכיר לנו את החיילים שמתו, ואני יודעת שהוא זוכר ולכן מותר לשבת בצפירה רק בבית, ואילו בחוץ צריך לעמוד כדי להזכיר לאחרים את החיילים.
עד השנה הבאה ההסבר הזה יתפוגג, ואולי בשנה הבאה הוא יבין מילים כמו "לחלוק כבוד למתים", ואז משחק המחשב יצטרך להמתין דקה שלמה עד שהוא יחזור לשחק איתו.

אנחנו מסתכלים ביחד על הטקס מול הכותל המערבי. החיילים בטלויזיה מרתקים אותו, והוא מאושר בכל פעם שמראים את משמר הכבוד. אחרי חצי שעה הטקס מסתיים, וחייל צעיר שר את ההמנון הלאומי.
אני מסבירה לגיבור שלי על ההמנון.
"אמא, בואי נרקוד!" הוא מושיט לי ידיים ומקפץ במקום.
אני, בתגובה, מתיישבת.
"אמא? למה את לא רוצה לרקוד איתי?"
"זה ההמנון של המדינה, לא רוקדים בהמנון אלא עומדים."
"אבל אמא, אנחנו לא בטלויזיה, אנחנו יכולים לרקוד."
אני נשארתי לשבת. הוא רקד.
אני חושבת שהדרך שלו נכונה יותר.

"אמא, מי פתח במלחמה?"
"איזו מלחמה?"
"המלחמה ביננו לערבים, זאת שנהרגו בה כל החיילים."
אחרי שיחה ארוכה הסתבר שהגננות דיברו על זה בגן, וכל מה שהבן שלי הבין הוא שהיתה מלחמה אחת ומישהו התחיל אותה. הוא לא זכר מי, ולכן פנה לעזרתי. החלטתי שלא לתאר לו את שלל האירועים שהובילו למלחמת העצמאות (או את כל המלחמות שהיו לנו מאז), ובמקום זאת השתמשתי במשפט הנוח - "כשאבא יתעורר נשאל אותו", כדי לקבל מרווח נשימה.
אולי הייתי צריכה לדבר איתו על זה, אבל הדבר הנחמד בגידול ילדים הוא שתמיד יש הזדמנות שניה לתקן טעויות.

וקצת על יום השואה

את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה קל לי להסביר לילד שלי - מאז חנוכה הוא והילדים האחרים בגן משחקים ב"מלחמה". הוא אפילו הודיע לי פעם אחת שהוא יווני ולא יהודי, כי היוונים יותר חזקים. הוא מכיר את המושג של מוות (אפילו שהוא עדיין לא לגמרי מבין אותו), והוא זוכר את אבא שלו מתלבש בתור חייל ויוצא למילואים.
אבל את השואה אני לא מסוגלת להסביר. אנחנו אומרים בבית שזה יום לזכר אנשים שמתו במלחמה גדולה לפני הרבה שנים, כאשר הסבתות רבות שלו היו ילדות קטנות, אבל לא מעבר לזה.
ילדים בני ארבע וחצי צעירים מכדי להבין את השואה.
אני יודעת את זה כי אני ילדה בת שלושים ואני לא מבינה.

יום העצמאות

לגיבור שלי יש דגל שאבא הביא לו מהעבודה. הוא מסתובב איתו ומנופף בו מול עוברים ושבים.
בערב יצאנו לראות את החגיגות המרכזיות בעיר. הפיה עמדה על ארבע בעגלה, הגיבור ישב מעט מאחוריה, וכאשר התחילו הזיקוקים לקחתי אותה על הידיים, והגיבור מיד דרש להיות על הידיים של אבא. כולנו הסתכלנו על האורות המנצנצים, מביעים קריאות התפעלות בזמנים הנכונים. כאשר המופע הסתיים שאריות קרטונים חרוכים נפלו לידינו, מדגישים כמה קרובים היינו למקום השיגור.
המשכנו לדשא, בין אלפי החוגגים. ילדים התרוצצו מסביבנו עם ספריי, המוזיקה היתה רועשת ובלתי מסונכרנת, והיה קר. אבל ישבנו והתחבקנו, ופתאום הבנתי שאני נהנית כי המשפחה שלי איתי.
חזרנו הביתה לפני המופע המרכזי, השכבנו את הגיבור לישון, וחברים שלנו באו לבקר עם מישמישים מיובשים ותמרים אורגנים.
זה היה ערב מאד מוצלח.

לתינוקת יש חיתולי בד, והשבוע לא הצלחתי למצוא את הכיסוי שלהם. הפכתי והפכתי את ערימת הכביסה, ולבסוף אמרתי לבנזוג שהכיסוי נעלם.
"הוא לא נעלם!" צץ לידי הגיבור, "הוא היה קטן על התינוקת, אז מיחזרתי אותו."
בסבלנות ראויה לציון תישאלתי את הפעוט הפוחז, עד שהתברר כי לפני יותר משבוע הילד החליט לזרוק את הכיסוי (המושאל! מחברה טובה!) לפח.

במקלחת, יום למחרת, התינוקת החליקה, והבנתי שהגיע הזמן להניח שוב את מונעי ההחלקה שלנו (שהוצאו מהמקלחת כאשר הפעוט הפסיק להחליק בה). התחלתי לחפש את הדברים הללו, ותוך כדי כך הסברתי לגיבור מה אני עושה.
"את מחפשת את הדגים הכחולים?"
"כן."
"הם לא בקופסא." הוא אמר לי, הפוחז, "מיחזרתי אותם."
במילים אחרות - גם הדגים המודבקים על הרצפה הושלכו על ידי הגיבור לפח בשל היותם בלתי רלוונטים.

נו טוף. זה אמנם מרגיז שהוא זורק דברים, אבל לפחות הוא עושה את זה באופן אקולוגי....

אלוהים

אז יום אחד הילד שלי שאל אותי אם אלוהים קיים, ואחרי הרבה פיתולי "מה אתה חושב", אמרתי לו שלדעתי אין אלוהים.
יופי.

ערב יום הזכרון לחללי צה"ל, אב שכול אומר קדיש, ואני מסבירה לגיבור שזוהי תפילה.
"מה זה תפילה?"
"זה שיר ששרים לאלוהים."
הגיבור חושב ואומר, "אבל אמא, אלוהים לא קיים."
"נכון, חמוד שלי, אבל האיש הזה מאמין שהוא כן קיים."
הילד מנענע בראשו ואומר, "זה לא בסדר, צריך להגיד לו שאלוהים לא קיים. שידע."

מסרי לבנך תודה על שהוא מעלה בי צחוק בסוף היום.
מתוקים הקטנים האלה...
כשנולדה לי הילדה הראשונה, אני זוכרת שניסיתי להגיד איך זה מרגיש.
יש בזה כל כך הרבה עוצמות מנוגדות שזה רק מחזק את גודל המעשה
את יודעת...מצד אחד מרגישה שהאדמה נשמטה מתחת רגלי ויחד עם זה כאילו נוספו לי עוד שתי רגליים ועוד תחושות עזות מנוגדות שלא אפרטן כדי לא לשבש פה את רצף הבלוג.
אפשר למחוק אחרי הקריאה , לא נעלבת .

אבל לפחות הוא עושה את זה באופן אקולוגי....
מממ...יותר אקולוגי להשאיר בבית (-;

הילד מנענע בראשו ואומר, "זה לא בסדר, צריך להגיד לו שאלוהים לא קיים. שידע."
זה סוג השאלות שבתשובה שלי עליהן אני מדגישה שלכל אחד יש מחשבות משלו (ולא חייבים לחשוב כמו אמא ואבא),
בכלל, נושא כמו אלוהים הוא נושא ענק ואם הוא מתעניין בו (הוא אמנם צעיר בגיל, אבל התרשמתי שהוא די בוגר לגילו) אני ממליצה לפתוח את הנושא ולדבר על אמונות של עמים שונים.

שידע צודק, באמת חבל שישאר בחשכה. כדאי שמישהו כבר יגיד לו!

זה לא בסדר, צריך להגיד לו שאלוהים לא קיים. שידע." D-:.

אני ממליצה לפתוח את הנושא ולדבר על אמונות של עמים שונים.
ניסיתי. הילד לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה לפרט, לא רוצה להגיד לי מה הוא חושב. הוא רוצה לדעת מה אני חושבת, ולא יכולתי לשקר לו. מה גם שצילו הענק של אלוהים הטיל על ילדותי חשיכה גדולה. אני עדיין זוכרת את הפחד שהורי ילכו לגיהנום מכיוון שהם לא שומרים כשרות. אני מאמינה אדוקה בלתת לילד מקום לפתח את אמונותיו, אבל באותה מידה אני לא חושבת שאני צריכה להתחמק מלהגיד את דעתי לילד שלי.

ונקודות, יקירתי, ממתי אני מוחקת מה שאת אומרת?

חיבוקים יקירותי

יום ראשון

אבא לקח את האוטו, והגיבור נשאר איתי בבית. אנחנו מתחילים את היום בהתכרבלות ארוכה במיטה, שמופסקת על ידי הנקות פזורות. כאשר הבוקר מתאחר הגיבור יוצא לשחק במחשב. הוא מנצח שחקנים וירטואלים בטאקי, זועם כאשר הם מחייבים אותו לקחת קלפים נוספים, ומצחקק כאשר הוא מערים עליהם במהלך מתוחכם.
ארוחת בוקר, ואז אני צריכה לעבוד, והגיבור מחפש לעצמו מעשים אחרים. חיש קל הוא מקים חומה, מציב את אחותו מאחוריה ומצווה עליה לא להפיל את החומה. שארית היום עוברת בנסיונות של התינוקת לאכול את אבני הלגו הענקיות ושל הגיבור להקים את החומה המנותצת מחדש.
לקראת הצהריים הם מתחלפים - פעם היא מגיעה כדי לינוק, ואז הגיבור עומד לידי, כמיהה בעיניו, ולאחר מכן היא זוחלת על הרצפה והגיבור עלי, מתנמנם בעיניים פקוחות.
את ארוחת הצהריים אנחנו מכינים ביחד - הוא בוחר את הסיר, אני ממלאת אותו במים. הוא שופך את הפסטה פנימה ואני מדליקה את האש.
אוכלים.
אני מציעה לו מהטופו שלי, והוא מרחרח, טועם, מעווה את פניו וחוזר לחפור בפסטה שלו. לפחות היא אורגנית מקמח מלא. אני מחליטה לא להשכיב אותו לישון, ובמקום זאת הוא מתחיל משחק חדש ומחוכם בסלון - הוא והתינוקת גרים בבית בין הספות, והוא צריך לצאת למלחמה, מלווה בכל המכוניות שלו. התינוקת אמורה לחכות לו מאחור. אני הוגה בשאלה מה המשחק אומר על היחסים שהוא רואה בבית, עד שהוא מסביר לי שהתינוקת צעירה מכדי לצאת למלחמה, ואני נרגעת.
הילדים משחקים בסלון ואני עורכת, כותבת, מארגנת את ספריות המחשב החדש עד שהערב מגיע וביחד איתו הבנזוג.
הלילה מגיע, והגיבור ואני נקלעים למריבה, והוא הולך בבכי למיטה. אני מבטיחה לבוא "בעוד חמש דקות", אל הן מתארכות, וכאשר אני מגיעה אליו הוא כבר ישן, שולי דמעות על לחייו.
אני מדביקה נשיקה קטנה.
זה בסדר, היה לנו יום נפלא, ואף מריבה לא תקלקל את זה.

אני ממליצה לפתוח את הנושא ולדבר על אמונות של עמים שונים

התכוונתי למשהו קליל בלי לשאול אותו כל מיני שאלות אלא לראות למשל תמונות של אנשים מעמים שונים באינטרנט - פשוט להתבונן בהם...קצת לשוחח.
לדעתי זה מאוד מגרה את הדמיון ואת המחשבה ובנוסף נותן לגיטימציה לשונות ולכך שיש אנשים שממשיכים בדרך של הוריהם ויש כאלה שבוחרים בדרך אחרת,
יש משפחות שלא מאפשרות בחירה ויש כאלה שמאפשרות.
והמסר שלי לילדיי - שמותר להם, לשוחח איתי על כל דבר...(מקווה שנצליח בזה...).

כל טוב.

יום שני

נסעתי בבוקר לתל אביב, והוא נשאר בצהרון, ונפגשנו רק אחרי הצהריים, ומיד באו אלינו חברים. לא היה לנו זמן להרגעות או לחיבוקים, וכל הצעקות וההתרוצצות שחקו את עצבי עד שבאמצע משחק פרוע במיוחד דרכתי על המגרפה של הגיבור והתפרצתי עליו.
אבא היה בבית לנחם את הגיבור הנסער ("אמא צעקה עלי לפני החבר שלי!"), להרגיע את הנוצות הסתורות של שנינו, לפשר ולאהוב.
ואחר כך חיבוק, וחצי התנצלות ממני בפני החבר, וחיוך מבויש בפני האמא, וכולם נרגעו, חוץ ממני.
כי עכשיו, באחת לפנות בוקר, אני עדיין מנסה להבין איפה טעיתי. מתי הפכתי מאמא אוהבת ומקבלת לאריזת לחץ עצבנית שמתפרצת על הבן שלה מול אנשים זרים. אני זוכרת את הגיבור בגיל של הפיה, וזוכרת שלא הייתי כל כך כעוסה כל הזמן. מתישהו הכל התקלקל, ואני לא מצליחה לזכור מתי, או להבין איך לתקן את זה.

על זה דוקא יש לי מה להגיד, אבל עכשיו בוקר וצריך לעשות דברים אחרים. אז בקצת מילים. זה האפקט המצטבר או במילים אחרות - שחיקה. החדשות הטובות הן שזה בר תיקון (לא כמו שיניים שחוקות).
<למימה יש תור לשיננית בעוד שעתיים. את התור הקודם היא ביטלה מחמת אי עמידות נפשית, היום אין ברירה>

מתישהו הכל התקלקל
נשמתי, אני מכירה את גישת ה"הכל רע ורע" ואני לא מאמינה לך

. "הכל" זו תמיד אמירה שקרית בהקשר הזה. עד כדי כך, שפעם חתמתי על מסמך רשמי בפני שעלי, שבו נאמר פחות או יותר כך:
אני הח"מ מצהירה בזאת ש
הכל טוב וטוב
ואם במקרה אני אומרת אחרת, הרי זה רק בגלל דכדוך זמני, או מצברוח מחזורי, או בשביל להרגיז
על החתום תמרוש רוש
ובעלי חתם על זה כעד, ובמקרה הצורך הוא מזכיר לי

משהו התקלקל, פינה אחת או שתיים, טוב נו, אולי שני דונם. אבל זה הכל. זה ממש לא "הכל". אחרת, איך היה לך יום נפלא בקטע הקודם? ואת גם תגלי איך לתקן את זה.
(מחכה לדברי מי מה. גם אני רוצה לדעת)

כדאי לך להכנס לדף האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

טוב, זה לא שיש לי קסמים שמתקנים כעס, אבל הנסיון שלי מראה שהכעסים האלה שנובעים משחיקה, ממש קל להתנצל עליהם. אני חופשי אומרת לילדים, "סליחה, אני מצטערת שצעקתי / התרגזתי / דיברתי לא יפה , אני פשוט מאוד עייפה וזה לא בגלל מה שעשית" . היום אני כבר מצליחה, לפעמים, לתפוס את עצמי לפני הכעס הגדול ולהזהיר את הילדים שאמא מאוד עצבנית עכשיו בגלל XYZ ובואו נשתדל כולנו לעזור אחד לשני כדי שלא נכעס ונעלב או נעליב. לפעמים זה עובד מדהים.
ובאמת הכי קשה לסלוח לעצמך, אבל כשלעצמי, אני מזכירה לעצמי שהעומס הוא באמת גדול וכנפי המלאך שלי עוד לא גמרו להתייבש מהכביסה, אז אני לא יכולה לנפנף בהן במושלמות. וכן, לפעמים מתפוצצת על שטויות. התנצלות וחיבוק שכן מתכוונים אליהם מתקנים את הכעס שלא מתכוונים אליו.
הוא שאמרתי, לא פתרונות קסם....

בסביבות גיל שנתיים? אני חושבת שזו לא רק שחיקה, אלא גם ביולוגיה פשוטה. אבל אם זה לא ממין הדברים שמניחים את דעתך, את יכולה לשכוח שכתבתי.
ומה שתמרוש אמרה!

וגם הדף על הכעס, בהחלט.

וגם מלא חיבוקים!

ופרחים! @} @} @} @} @}

היום אני כבר מצליחה, לפעמים, לתפוס את עצמי לפני הכעס הגדול ולהזהיר את הילדים שאמא מאוד עצבנית עכשיו בגלל XYZ ובואו נשתדל כולנו לעזור אחד לשני כדי שלא נכעס ונעלב או נעליב. גם.
לפעמים זה עובד מדהים. ולפעמים לא.
לפעמים אני צריכה מישהו מבחוץ שיגיד לי "הילדים שלך נורא חמודים". (ובדרך כלל אין מישהו כזה)
אז אם את כמוני בעניין הזה, הנה זה: הוא נורא חמוד וטוב.

יום רביעי

אני ערה עד הבוקר, ולא מצליחה להתעורר מהשעון המעורר. הגיבור שלי קם צועק וזועם, ואני עייפה מכדי להרגיע אותו. אחרי שהוא שותה, עושה פיפי ומשחק קצת עם המכוניות שלו - הוא חוזר אלי, רגוע ומחייך, ושנינו מתכרבלים במיטה ונרדמים מחדש.
בעשר הבוקר מגיע "כמו שצריך". יוצאים מהמיטה, מתלבשים, מתארגנים. יש לי כתבה להגיש, ואני מסתגרת בחדר העבודה. הגיבור משחק עם המגרפה שלו בכל הבית, רודף אחרי "רעים", וחופר להם מלכודות.
בצהריים הוא מבקש לראות "היה היה" (אמא שלי קנתה לנו שלישיית דיסקים עם תשעה פרקים סה"כ). אני מכניסה את הדיסק הראשון ומתפנה לסיים את הראיונות עבור הכתבה. בינתיים גם קובעת להפגש עם חברה שבאה לעירנו.
כותבת, משכתבת, שולחת. מודיעה לחברה שאנחנו באים.
קוראת לגיבור ולא מקבל תשובה.
הולכת לסלון.
הגיבור שלי ישן על הספה, חובק את המגרפה בידו.
מכבה את הטלויזיה, מודיעה לחברה שלא נגיע, חוזרת לחדר העבודה.

אחרי שהוא מתעורר אנחנו מתחבקים והוא מבקש ממני לסרוג לו צעיף. אנחנו בוחרים את הצמר, אני מעלה עשרים ושמונה עיניים (שהופכות לשלושים ואחת פתאום), ואנחנו רואים עוד קצת "היה היה" עד שאבא חוזר הביתה. אני צריכה לנסוע לעבודה והגיבור נשאר עם אביו.
וזהו, לילה.

יום חמישי

"אבא'לה בוא ללונה-פארק!"
אנחנו מספיקים לישון שעה וחצי בין הגן ליציאה, עושים פיפי וממהרים לאוטו. נוסעים עם אבא שלי ליום כיף מטעם המשרד של אמא שלי. בחניה מתאחדים עם הבנזוג, ונכנסים.
מצחיק - הלונה פארק התכווץ מאז הפעם האחרונה שהייתי בו. גם המתקנים.
קודם כל - אוכל. הבנים לועסים המבורגר, אני פיצה. התינוקת מלחכת קש צהוב ומתאמנת בתיפוף על שולחנות. מה"אוכל" עוברים לקינוח - צמר גפן מתוק. בחיוך דביק ואצבעות מתוקות הבנים מסתערים על המתקנים ומותירים אותי עם התינוקת על הספסל. היא מאושרת בעגלה שלה, עומדת על הברכיים וצועקת לעוברים ושבים. אני סורגת צעיף לגיבור, ומסתכלת על הגברים שלי עומדים בתור לפילים מעופפים, ולאחר מכן למכוניות המתנגשות. בכל פעם שהם עולים על המתקן - אנחנו נעמדות ומנופפות להם, ובכל פעם שהם הולכים לעמוד בתור חדש, אנחנו הולכות איתם ומשעשעות אותם. בדרך אני אוכלת גם תירס חם.
בים-בם-בם...
ההורים שלי מגיעים, ואמא שלי לוקחת את התינוקת להשוויץ לכל החברים מהעבודה. המצלמה של אבא שלי מתקתקת בנסיון ללכוד כל חיוך של הגיבור, ואני מסתכלת מסביב ומרגישה את הסוכר הופך לחיוכים.
אנחנו עוד מספיקים לעלות על הרכבת שחוצה את הלונה פארק, עושים סיבוב אחד ולאחר מכן התינוקת ואני צריכות ללכת לשבוע הספר, ומשאירות את הבנזוג והגיבור בלונה פארק. אנחנו חוזרות הביתה אחרי שהם כבר ישנים, אבל בבוקר למחרת מתברר שהם עלו גם על הטיל הגדול, עשו סיבוב נוסף במכוניות המתנגשות, והסתובבו על הקרוסלה.
"מתי נלך שוב ללנוה פארק?" הגיבור שואל למחרת, ואני מבטיחה לו שבקרוב. אבל קודם נוסעים למדבר.

רגע של שקט

הגיבור מצא מנורת שינה ישנה שלו, שמקרינה דובים על התקרה בליווי מוזיקה תינוקית. הוא משכיב את התינוקת לידו על המיטה הגדולה, מדליק את המנורה, ומסתכל איתה על הדובונים שרודפים אחד אחרי השני.
ופתאום, נעים.

באמת נעים.

יום רביעי

שעון מעורר? איזה שעון מעורר?
אחרי סוף שבוע ארוך שנמתח אל תחילת השבוע הזה, כולנו התעלמנו מהצלצול המטריד בשבע בבוקר, והתעוררנו אחרי עשר. במקום להזדרז לשעתיים ומשהו של גן, החלטתי לצרף את הגיבור לתעסוקות היום שלי. הוא שיחק עם התינוקת בזמן שתיקנתי, כתבתי וגלשתי, ובצהריים יצאנו.
בדרך הגיבור אוסף שתי אבנים שהן "אבני הכוח שלו", כך הוא מסביר לי. חשוב לו לשמור עליהן, ורוב הדרך הן בכף ידו הקטנה.
קנינו "ארוחת בוקר" של סנדביצ'י ניילון לאכול ברכבת. הגיבור ביקש גם קינוח, ואני סירבתי. לא מוצא חן בעיני להסתובב עם ארטיק נוטף.
הרכבת מגיעה, אדומה ודו-קומתית, והגיבור מוצא לנו מקום בקומה העליונה ליד חלון משובח במיוחד.
נוסעים.
יש תחנות חדשות בדרך, והרכבת עוצרת בכל אחת מהן. התינוקת נרדמת, אך הגיבור עירני ודברן. הוא מדבר כל כך הרבה שהוא כמעט ולא מצליח לסיים את האוכל שלו לפני שאנחנו מגיעים לתחנה.
יורדים בבני ברק, ומחפשים את קניון איילון.
אני מובילה את הגיבור מסביב לבנין שנקרא "דיזיין סנטר", מהרהרת בהשתנות הלשון העברית, ומאזינה לפטפוטי הפעוט. הוא צמא. ורעב. וצריך פיפי. לא ברור מה תכוף יותר, ולכן אנחנו נכנסים לבנין ומחפשים בית קפה לנפוש בו אחרי הנסיעה. הוא מקבל מיץ ענבים, אני בירה שחורה. הוא עושה פיפי. גם אני, עם התינוקת במנשא (וגאה בעצמי מאד שאני מצליחה לרכוס את הג'ינס מחדש אחר כך).
הגיבור נותן לי את אבני הכוח שלו. הן ישכנו לבטח בתיק שלנו עד הנסיעה חזרה הביתה.
ממשיכים ללכת.
מקיפים את המחלף, הולכים בשמש. הכובע של התינוקת עף פעמיים לכביש, ואחרי הפעם השניה אני מחזירה אותו לתיק. הקניון רחוק ממה שהוא נראה במפה, והחום מעייף את שנינו. אנחנו מקיפים את הקניון, ואני לא מוצאת את החנות.
אני מתייאשת ואנחנו נכנסים למיזוג. הגיבור מטפס על מכונית מהבהבת ו"נוסע". אני מתקשרת לחנות לברר איפה הם בדיוק נמצאים. מסתבר שהם מולנו, וסתם לא ראיתי.
הולכים לחנות רהיטים מספר 1. החנות מוארת, נקיה, הרהיטים בקווים נקיים, פשוטים. מחירים לא מוגזמים. הגיבור מוצא מיטת קומותיים עם מגלשה, ומבלה את כל זמן הביקור שלנו בחנות בגלישה ומשחק עם "זחלי", נחש צעצוע מבד שנמצא על אחת ממיטות התצוגה.
אני קוראת לו מדי פעם לטפס על מיטה ולבדוק אם היא נוחה לו. בסוף לוקחת הצעות מחיר וקטלוג, ומשאירה את הטלפון שלי.
הגיבור נפרד מידי נפשו החדש, ואנחנו ממשיכים לחנות מספר 2. שם יש מיטת קומותיים במחיר לא נוראי, אבל המוכרת מתעלמת מאיתנו לגמרי. כאשר היא מחליטה להתייחס אלי, הגיבור כבר מטורטר ודורש שנצא.
יוצאים.
חנות מספר 3 בעלת עיצוב חביב, מיטות בהירות ויפות, אבל נטולת מיטות קומותיים.
חנות מספר 4 בנויה כפרוזדור ארוך-ארוך, מספיק מקום לגיבור לרוץ מהכניסה לאחורי החנות, וחזרה. המוכר נחמד, המחיר סביר, אבל עיצוב המיטה מכוער.
"אמא, אני רוצה לחזור לזחלי, הוא מתגעגע אלי!" הגיבור לא מבין למה אנחנו צריכים להמשיך לחפש מיטה אם הוא כבר בחר את המיטה שהוא רוצה - זאת עם הנחש.
בחנות מספר חמש המוכרים מתעלמים מהאמא העייפה עם התינוקת במנשא והילד המתרוצץ. אני קוראת להם פעמיים, ובפעם השלישית מוותרת. אם הם לא רוצים אותי - לא צריך. יש עוד חנות, אבל די. שנינו כבר עייפים. הגיבור מבקש לאכול, ואני צריכה לשבת. התינוקת, דשנה לאחר הנקה, מתנמנמת שוב.
הולכים לקניון איילון. אני זוכרת כאשר זה היה הקניון היחיד בארץ, כאשר "הליכה לקניון" היתה בילוי יקר, שדרש תכנון מראש והשקעה כספית ניכרת. יש לנו כמה אפשרויות - אוכל סיני מהיר למטה או אוכל בבית קפה למעלה. הוא רוצה פסטה. אני רוצה לשבת. עולים לקומה העליונה.
"אמא!" הגיבור מתרגש, "כאן ראיתי את הסרט עם אבא!" הוא מסתובב בין הסרטים הכחולים המתוחים שמציינים את מקומות העמידה בתור, עד שאני קוראת לו להצטרף אלי לאכול. מזמינים את האוכל. הגיבור מתעקש להזמין מים מינרלים בטעם לימון בתור פיצוי על המחסור במיץ פוחים בבית הקפה.
יורדים לשטוף ידיים, עולים שוב. האוכל כבר מחכה לנו, ואנחנו מסתערים עליו. בזמן שאני שותה קפה הגיבור ממציא סיפור שלם על המלחיה, שיוצאת לצוד דברים לאורך הקיר. היא טסה בחלל, נוסעת לג'ונגל ושאר הרפתקאות שלרוב לא נופלות בחיקן של מלחיות רגילות בבתי קפה.
אני מבינה שהדרך לצאת איתו למקום כוללת בתוכה התעלמות מהכללים הרגילים של המקום. שפיכת מלח על השולחן לא מתקבלת בעיניים יפות לרוב, אבל ילד משועמם ועייף יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מלחיה חצי ריקה בסיום הארוחה.
משלמים.
יורדים למטה.
הגיבור מוצא מכונית פלסטיק, ומקבל חמש דקות נסיעה דמיונית בזמן שאני מסמסת לבנזוג. ממשיכים הלאה, לסניף "שילב" שליד הקניון. אני צריכה להוציא עוד 320 ש"ח שקיבלנו בתלושי שילב מתנת לידה, ולא מצליחה למצוא משהו שראוי לכסף הזה. הכל יקר מדי, מצועצע מדי או לא פרקטי. אוברול יפהפה מתגלה כבגד עם כפתורים (כפתורים! לתינוק!), בוסטר פשוט עולה פי 1.5 מאשר בחנות שליד הבית, ואחרי שהגיבור זרק את כיסוי החיתול של התינוקת מאחורי קרש המיטה, הוחלט שלא לקנות לו עוד צעצועים בזמן הקרוב.
הגיבור מאוכזב, בוכה, ולבסוף נרגע ואנחנו יוצאים. אני משכנעת אותו ללכת ברגל עד לתחנת הרכבת, ואנחנו סופרים את הצעדים שלנו. מהר מאד הספירה הופכת למנגינת טיולים יותר מאשר ספירת צעדים, בייחוד כאשר אנחנו מגבירים את הקצב כדי להספיק להגיע לרכבת.
היא שוב אדומה ודו קומתית, אבל הפעם אין לנו ספסל רק לעצמנו, ואנו מתחלקים עם איש זר. הגיבור מבקש את אבני הכוח שלו חזרה, ומסביר לי שהן לא באמת אבני כוח. אלו אבנים כמו ב"היה היה". הוא נוקש בהן אחת על גבי השניה, מנסה לפסל בהן ראש חץ כמו בטלויזיה, ולא מצליח. לאחר מכן הוא מדבר על אכילת מח עצם, שוב, כמו בסרט. אני מבטיחה לו שבפעם הבאה (אם אני אזכור) שסבתא תכין מרק עוף, ניקח ממנה את העצמות ואני אתן לו לטעום את מה שבפנים. הוא מתרצה, ואת שארית הנסיעה מעביר בספירת עגורנים.
מגיעים.
בתחנה הוא מזכיר לי שהבטחתי לו קינוח כאשר נגיע. התכוונתי לקנות לו בתחנת בני ברק, בבוקר, אבל שכחתי, ועכשיו אני נאמנה להבטחה, נותנת לו לבחור לעצמו ארטיק.
חוזרים הביתה. אבא כבר מחכה לנו. אנחנו מתיישבים לבחור לגיבור מיטה, הגיבור אוכל את הקרטיב שלו, והתינוקת משלימה הנקות מיום שלם של שינה.
ובא הלילה.

אבל הבוסטר בשילב הוא בעצם בחינם...

יום שני

הגיבור מתעורר משנת הצהריים ומנסה להעיר אותי. למרות שתי כוסות קפה, ארבע שעות השינה בכל אחד מהלילות האחרונים נותנות את אותותיהן, ואני לא מצליחה לפקוח עיניים.
"אמא, תגידי לי מה כדאי לי לעשות..."
אני מהמהמת משהו, וחוזרת לחבק את התינוקת הישנה.
אחרי חצי שעה הוא מופיע שוב, "אמא! יש לי הפתעה להראות לך! את כבר ערה?"
אני גוררת את עצמי מהמיטה, שוטפת פנים, מתעוררת חלקית.
"בואי איתי, לסלון! את לא תאמיני! יש לי הפתעה בשבילך!"
הוא רוצה שאני אעצום עיניים. אני מסרבת, כמובן, ומזדחלת לסלון עם התינוקת על הידיים. על השטיח פרושים פסי רכבת וקטרים, חלקם מורכבים.
"אמא! תראי! הצלחתי להרכיב את הפסים של תומס הקטר! לבד!"
הוא זורח, מאושר מההישג, ואני מחבקת אותו, גאה בילד שלי שמעסיק את עצמו בבניה. התינוקת זוחל מיד אל הפסים, מנסה לעקוב אחריהם, והגיבור מרחיק במומחיות את הקטרים מהישג ידה. בתוך השקית שאיפסנה את הפסים יש כדור חצי מנופח, והוא מציע אותו לתינוקת במקום. היא טופחת על הכדור, אוחזת בו וטופחת איתו על הרצפה, מאפשרת לגיבור מרחב לשחק בו עם הרכבת שלו.
הם משחקים, אחד ליד השני, ואני על השטיח, מרוצה.
יש ימים טובים.

איזה יופי @}

אני מבינה שהדרך לצאת איתו למקום כוללת בתוכה התעלמות מהכללים הרגילים של המקום. שפיכת מלח על השולחן לא מתקבלת בעיניים יפות לרוב, אבל ילד משועמם ועייף יכול לגרום להרבה יותר נזק מאשר מלחיה חצי ריקה בסיום הארוחה.
תודה על ההבנה הזו. (כרגיל את מעוררת השראה בסיפורי ימי הסידורים שלך, מיד מתחשק לי לנסוע לאיזה קניון

).

אם אתם מחפשים מיטה, מאוד ממליצה לנסות קודם ביד2.

ל מי מה,

ל אשה שמחה,

ל מיצי החתולה, וכרגיל,

לסמויות מן העין שקוראות מהלב

לסמויות מן העין שקוראות מהלב

לסמויות מן העין שקוראות מהלב
גמני, גמני!
<חזרתי עכשיו משבוע בניוזילנד. לא טיול, אפשר לקרוא לזה "נסיעת עסקים". שדרוג הויזה שלנו>

בכל פעם שיש לנו "יום בית" (כמו היום למשל, לא תוכנן אבל יצא ככה) אני נזכרת בבלוג (הקודם) שלך

_{אהמ. גם אני. שששש!}

לסמויות מן העין שקוראות מהלב
וגם אני.
היה מלא לקרוא..איזה כיף!!!!
אין לי כוח לתור אחרי סימנים אז דמייני: פרחים, לבבות וחיבוקים.
מתענגת על כתיבתך הרהוטה, המבטאת, הנוגעת.

תראי איזה סמויות התפקדו לך פה!
כמו שאמר הנסיך הקטן " הדברים היפים באמת סמויים מן העיין" (ציטוט חפשי מהזכרון, מתעצלת ללכת לחדר השני לחפש)

לסמויות מן העין שקוראות מהלב
<מתפקדת גם @} >

לסמויות מן העין שקוראות מהלב
נו, גם אני.. (שלום).

כנ"ל. באדיקות

ןאשר לסמויות מהעין:
קראתי את 365, ואת ילד בית הולך לגן ברצף, במשך כמה ימים טובים, כל הנקה...
כמו לקרוא ספר טוב!
חסר לי רק הפרק הראשון, של ההתמחות(-:
תודה, אלודאה.

אגב, ניסיתי להבין את פירוש הניק שלך, לי זה היה נשמע קצת כמו - אנ'לא יודע, ואהבתי ביותר...
<ענ בר חושבת עליך גם כשהיא מסתכלת על סיני עד שיעשה גרעפס>

הו! כמה קוראות! ואני כבר חשבתי שאני כותבת לעצמי...
אז במיוחד לכבודכן, במקום סידור לפי ימים, ערימת עדכונים.

ערימת עדכונים

מיטה
יש מיטת קומותיים. הגיבור נשאר בבית וראה איך מרכיבים אותה. הוא ישב בכניסה לחדר, על כסא, כי המרכיב (שלא רגיל לילדים כמו שלי) ביקש שלא יפריעו לו. הגיבור ביקש פעם אחת, בשקט, לעזור להרכיב את הסולם,ואחרי שהמרכיב ראה עד כמה הילד שלי אחראי, הוא נתן לו להחזיק את הסולם בזמן שהמרכיב חיבר את הברגים למקומם.
בלילה למחרת הגיבור ישן בפעם הראשונה במיטה שלו.
בבוקר הוא הסביר לי שבעצם הוא רוצה לישון איתנו. בערב הבנזוג הצליח לשכנע אותו בהגיון של בנים מדוע עדיף לו לישון במיטת הקומותיים. ראשית, כי במיטת קומותיים ישנים למעלה, שנית, כי במיטת קומותיים אפשר להסתכל למטה, ושלישית, כי במיטת קומותיים קרובים יותר לתקרה.
טיעונים משכנעים, ללא ספק. בשביל מה צריך את ה"הכלה" וה"רוך" של אמא, אם לאבא יש טיעונים כאלה ברורים?

תינוקת

הם משחקים המון ביחד. הקפיצה האחרונה בהתפתחות שלה הפכה אותה לחברה נהדרת למשחקים שלו, ועכשיו, כשהיא פחות "שבירה", הוא יכול לקפוץ איתה, לחבק אותה ולמעוך אותה, לצעוק לידה, ובעיקר - לגרום לה לצחוק כפי שאף אחד מאיתנו, המבוגרים, לא מסוגל.

אוכל

הוא לא אוהב נקניק, פתאום. או חומוס. גם לא טחינה, או קינואה, או כל מקור חלבוני מהצומח. הוא אוהב רק סטייקים וגבינה צהובה. עגבניות שרי זה טוב, גם מלפפונים או גזרים, כך שבגזרת הירקות אנחנו עדיין בסדר, אבל גיל החמש הנורא והטעם הבררני באוכל החל להופיע גם בביתנו הקט. אני לא רוצה להיות כמו האמהות שרודפות אחרי הילדים שלהם עם כפית ומשדלות אותם ל"עוד ביס אחד ודי", אבל לאט לאט אני הופכת לכזאת. הוא לא ירעב למוות, אבל אני לא רוצה שהוא יתמלא בשטויות, או שיהיה עצבני ואומלל כל היום כי הסנדביץ' שארזתי לו לא מוצא חן בעיניו.
בסוף יהיה בסדר. אחרי הכל, כל עוד הוא אוכל קטשופ - אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית.

כל עוד הוא אוכל קטשופ - אני עדיין יכולה להחביא בפנים אורז מלא ובטטה אורגנית
D-:

אני יודעת שאת לא תאמיני עד שלא תראי במו עינייך, אבל הבררנות באוכל, אצל ילד שההתחלה שלו מגוונת, היא ענין חולף. תמיד אמרו לי אבל הייתי בטוחה שהבכור שלי ישאר לנצח עם עוף ואורז ופיתה עם לבנה ומלפפון. והנה ממש בימים אלו (אוטוטו בן 8) הוא חוזר וטועם ומתלהב מדברים שפעם אכל וגם מדברים חדשים. פתאום חזרו כל מני מאכלים ואפילו ירק אחד מבושל (כרובית)!
הולכת לדף שלך אבל משאירה נשיבוקים גם כאן.

תודה לכן, יקירותי

יום ראשון

כמעט היום האחרון לגן. בסוף השבוע יצאנו פעמיים בלילות, והגיבור נשאר בכל פעם אצל סבאסבתא אחרים. הוא מתעורר הפוך לגמרי אחרי שני לילות אצל סבא וסבתא. בכי וצעקות על שטויות - הוא לא רוצה את הסנדביץ' שהכנתי לו, הוא לא רוצה לנעול נעליים, ועד שהוא מוכן, השעה כבר רבע לתשע. אני רגוזה, חם לי ומגעיל, ואני מודיעה לו שאם הוא לא יהיה מוכן בעוד חמש דקות, אנחנו לא יוצאים מהבית - כי אני חייבת לעבוד.
עוד בכי, ועוד צעקות, ובסוף - לא יוצאים מהבית.
"אמא, את צריכה להעסיק אותי!" הוא מיילל לידי, ואני מתעלמת מהיללות ואומרת שאני עובדת, ולא יכולה להעסיק אותו. עוד בכי יוצא, ובסוף זה נגמר, ואני מקבלת את הילד שלי מחדש.
הוא מתכרבל עלי, משחק עם התינוקת, ובין לבין אני מסיימת לעבור על אימיילים, לכתוב תגובות לטור, ופתאום נגמרת לי העבודה.
החתולה צריכה לקבל חיסון, וזה נראה לי יום מושלם לקחת אותה לוטרינר. אחרי הכל, הגיבור נהנה בפעם הקודמת שהיינו שם. קובעת תור, אורזת את החתולה בכלוב, וקדימה - לדרך.
אנחנו מגיעים למקום מלא בני אדם ונטול חיות. מחכים רק לנו. בין רגלי העובדים מתרוצץ כדור צמר קטן עם שפיץ במקום זנב. חתלתול שהם מצאו בגינה, טיפלו בו, וכעת מחכה לאימוץ. הגיבור מתלהב ממנו - הוא לא רגיל לייצור בגודל כזה, והשניים מקפצים בכל המרפאה. הם נפרדים רק כאשר אנחנו מחסנים את החתולה שלנו, כדי שהיא לא תבהל מהגור, אבל אחר כך שבים ומתאחדים. אני מאפשרת לגיבור לשחק עם הגור בזמן שאני חוגרת את החתולה ואת התינוקת במכונית.
"אמא, אולי ניקח איתנו את הגור? הוא חמוד ומצחיק!"
אני אומרת שצריך לדבר על כך עם אבא בערב, ומצליחה לנתק אותו מהחבר החדש.
חוזרים הביתה, רעבים. "רוצה לבדוק אם סבא יכול לצאת איתנו לבית קפה?"
הוא מקפץ, ואני מחייגת.
"סבא, אולי אתה רוצה לבוא לבית קפה איתי, ועם אמא שלי, ועם קשת, אחותי?" הוא שואל, ואני שומעת את אבא שלי צוחק מהצד השני של הקו. לבקשה כזו אף אחד לא יכול לסרב, ובתוך חצי שעה כולנו מתאספים בבית קפה בקניון. רק אנחנו, השמש והזבובים. הגיבור מתחיל טוב, אבל השעה מכבידה עליו, ובמהירות הוא חוזר לשיגרת היבבות / התרוצצויות / בכי.
קצת אחרי אחת בצהריים אני אוספת את הילדים, וכולנו נוסעים הביתה ונכנסים למיטה. ההיכרות שלי עם הגיבור לא מכזיבה, והוא באמת נרדם, ליותר מארבע שעות. הימים האחרונים כנראה היו לו קשים.
מתעורים קצת לפני שש בערב, מתארגנים באיטיות, ויוצאים למסיבת הסיום של בית הספר. אני מכינה אותו מראש שאולי המסיבה כבר נגמרה, ואנחנו מתכננים תוכנית חלופית - אם המסיבה נגמרה, נלך למלא את מיכל הדלק באוטו, בתדלוק עצמי, והוא יעזור לי. ואם נחזור הביתה מספיק מוקדם, אולי נכין גם עוגה.
כך, חמושים בתוכנית ובילד שמח, אנחנו מגיעים בדיוק בזמן למסיבת הסיום - כל הברכות הסתיימו, והילדים עסוקים בהשתוללות מאורגנת על הדשא. הגיבור משתלב בהמולה, ואני מוצאת חברה קרובה לדבר איתה.
שעה וחצי מאוחר יותר מכבים את האורות ואנחנו חוזרים הביתה.
"בואו נהיה מסעדה!" הגיבור מציע בדרך, "את תהיי הטבחית, אני המלצר, ואבא יהיה האיש שבא למסעדה ומזמין אוכל!"
בבית אנחנו מכינים תפריט על דף נייר - פשטידה, קציצות, סלט, פירה - הכל שאריות מארוחת יום שבת אצל חמותי. הלקוח שלנו מזמין קציצות ופירה, הגיבור מזמין טוסט וחמאה.
אני לוקחת לעצמי אוכל ומתיישבת לשולחן, "אמא? מה את עושה?" הוא מתגלגל מצחוק, "הטבחים לא אוכלים עם האנשים!"
אני מודיעה לו שהטבחית הזאת כן אוכלת עם האנשים, וסותמת את הויכוח.
מדברים על האפשרות לאמץ עוד חתול. מחר הגיבור יגיד שאולי לא כדאי להביא את הגור כי הוא עלול לקפוץ מהמרפסת לכביש, וזה מסוכן, אבל היום הוא כולו בעד הבאת החתול הנוסף. מדברים על ההשלכות לגבי התינוקת, לגבי החתולה שיש לנו, עושים רשימת דברים לברר.
מקלחת, סיפור, והגיבור שלי כבר מכורבל במיטה שלו. בתוך שבוע הוא כבר הפנים את העובדה כי המיטה הגדולה היא של אבא ואמא, והקומותיים שלו ושל התינוקת. מבחינתו, שהותה של התינוקת במיטה שלנו היא זמנית בלבד, ובכל רגע היא עומדת להצטרף אליו.
וזהו, לילה.

|את6 1מ4די6+

המק דת ש י השתגעה.
!!!!!!

תרשי גם לי להרגיע אותך בעניין האוכל. בכורי החל את הקריירה שלו כאוכל-כל, התפתח לאכלן בעייתי, והוא הולך ומשתפר כל הזמן.
תבואו לבקר אותנו בחופש הגדול (חסר לכם שלא)?

הי תמרי ומיצי

נפרדת ממכם יחד עם הגיבור (פרצוף עצוב), עכשיו גם בלילה..
מדהים כמה אני מזדהה איתו... בכל הסיפורים כל הזמן! לא נורא עוד מעט תבוא הנסיכה לחבק אותו בלילה...
אגב, למה מיטת קומותיים? לא מגביר את תחושת הבדידות (שם גבוה ולבד?)

אז לגבי מיטת הקומותיים - זו היתה הדרישה של הגיבור, וגם (קצת) של החדר. הוא בחר להיות למעלה, ובכל ערב הוא מראה לי כמה שהוא יותר גבוה ממני. הבדידות שלו לא נובעת מהגובה, אלא מעצם זה שכולנו בחדר ליד, והוא היחיד בחדר שלו, ונגד זה אין מה לעשות, חוץ מאשר להחזיר אותו למיטה שלנו, ואת זה לא נעשה.
שמחה לראות אותך כאן

יום רביעי

היום השני לחופש הגדול. אני קובעת עם חברה בתל אביב, לקפה, עוגה, וסיבוב בחנות ספרים. הגיבור קם מוקדם ומחמיץ פנים. כלום לא מוצא חן בעיניו. אני מסיימת את חובותי לעבודה, ומשכנעת אותו להתארגן ולצאת איתי.
הנסיעה לתל אביב עוברת בסדר, ואפילו הקניון מוצא חן בעיניו. יש שם מעלית שקופה ותצוגה להתנסות במכוניות עם שלט רחוק. הוא מוצא לעצמו שלט, מצחקק וקורא הוראות למכוניות. התינוקת מניעה את ראשה במנשא מצד לצד, מנסה להבין מה קורה סביבה, וצוחקת בכל פעם שדמותו של הגיבור המתרוצץ נכנסת לשדה הראיה שלה.
אחרי נסיעה במעלית השקופה אנחנו מתיישבים בבית קפה, מזמינים אוכל, והגיבור "נמרח" בכסא שלו, ומתחיל לנדנד, "מתי האוכל יגיע? למה הוא לא מגיע עדיין? אני בטוח שהם שכחו את האוכל שלנו..." עוד ועוד, בטון יללני ואומלל. אני יודעת שהוא רעב ועייף, אבל אני לא יכולה לעשות דבר.
המלצרים מתעכבים, ולמרות הבקשה המפורשת שלנו שהמנה של הגיבור תגיע ראשונה, הם מביאים אותה אחרונה, ואפילו שגויה. הפירות נמצאים בתוך המוזלי במקום בצד. עכשיו צריך לחכות עוד עשר דקות עד שהם יביאו את המנה הנכונה.
אוכלים, שותים, הגיבור מתאושש מעט, ואפילו תורם לשיחה. בתה של חברתי לוקחת אותו לסיבוב ריצה מסביב למסעדה ואף נותנת לו לנצח. חמודה שכזאת. אנחנו מתארגנות לצאת לחנות הספרים שבתחנה המרכזית הישנה.
בדרך לשם, הגיבור והתינוקת נרדמים. אני מתלבטת האם להעיר אותם, שכן החניה היא מול החנות, ואני יכולה להשגיח עליהם, אבל תהינוקת מתעוררת, והחום משכנע אותי להעיר גם את הגיבור. בחנות הוא בלתי נסבל. החום, השעה, העייפות - כולם גורמים לו לבכות, ודבר לא מוצא חן בעיניו. אני מנסה לשחד אותו בקניית DVD בחנות שליד. רק אז אני מבחינה כי רוב מדפי החנות הזו תפוסים על ידי סרטי פורנו, אך הגיבור חולף על פני הבחורות הערומות מבלי להבחין, ובוחר את "צבי הנינג'ה". אנחנו מסכמים שנצפה בסרט ביחד ונראה אם הוא מתאים לו.
חוזרים לחנות הספרים. אני מאתרת עבורו את הספר "מיץ פטל", והוא מתיישב על ארגז ספרים סגור ומדפדף בספר, בזמן שאני מנסה להפיק מעט הנאה מהביקור בחנות העמוסה.
הדרך חזרה הביתה נעימה יותר, ואנחנו מדברים קצת, שרים קצת, צופים קצת בנוף העירוני החולף על פנינו.
בבית מזמינים פיצה, מקלחת, ולמיטה. הגיבור מבקש שמחר ניצפה ביחד בקלטת, ואני מסכימה.

יום חמישי

אני מסיימת את חובותי לעבודה, ושמה לב לתזכורת קטנה מהבהבת בשולי המסך - צריך לקחת את החתולה שלנו לחיסון. אנחנו אורזים אותה בכלוב, נכנסים למכונית, ונוסעים. הגיבור מתרגש - שנה חלפה מאז החיסון האחרון, והוא מתגעגע לוטרינר. בפעם הקודמת ביקרנו אצלו כשהוא היה בחינוך ביתי, לא מודע לנושא החופש הגדול, רגע לפני התחלת הגן. עכשיו הוא כבר ילד גן בוגר, שמודיע לכל מי שהוא רואה שהוא עכשיו בחופש.
מגיעים. החתולה מבועתת, מתכרבלת בכלוב שלה ונוהמת על כל מי שמתקרב. אנחנו נכנסים אל הוטרינר, ואת פנינו מקבלת ההמולה הרגילה של המקום. בין רגלי הנוכחים מתרוצץ גור חתולים קטנטן, והגיבור מיד מצטרף למשחק שהוא ממציא עבור שניהם.
ברגע האחרון הוא מחליט להצטרף אלינו בחדר הוטרינר, ונפרד מהגור. החתולה מקבלת חיסון, תילוע, וחוזרת לכלוב. הגיבור משתתף בכל התהליך, ואף מקבל מזרק גדול במתנה.
בדרך החוצה הוא מבקש שניקח איתנו את הגור הביתה. אני מבררת, ומסתבר שהגור הקטן נמצא לפני מספר ימים בבני ברק, והובא אל הוטרינר כשהוא חולה. הוא אמור לסיים את מנות האנטיביוטיקה שלו, ואז הוא יהיה מוכן לאימוץ.
אנחנו מחזירים את החתולה הביתה, ויוצאים שוב, לבית קפה עם אבא שלי. הגיבור מתרוצץ ומשקה עציצים בעזרת המזרק שלו. התינוקת אוכלת את שאריות הפירות שהוא מקבל במנת המוזלי שלו, ומלכלכת אותי. היא נדרמת ואמפשרת לי לשתות את הקפה הנטול שלי בשקט, והגיבור מתעייף לבסוף ומצטרף אלינו ליד השולחן.
חוזרים הביתה, הולכים לישון.
בערב - ישיבה משפחתית. אנחנו מדברים על ההשלכות של אימוץ עוד חתול. על המשמעות של טיפול בגור זכר, ועל היכולת שלנו לשלב אותו ביחד עם החתולה. מחליטים לחשוב על זה עוד, ולהחליט אחרי סוף השבוע.

שישבת

אנחנו מתכננים לנסוע לתצפית כוכבים, אבל התינוקת משלשלת, והנסיעה מתבטלת. אנחנו מבלים את היום בבית, נהנים אחד מחברתו של השני. הילדים נרדמים מוקדם יחסית, והערב שקט ונעים.
בשלוש לפנות בוקר, קצת לפני שאני מחליטה ללכת לישון, התינוקת מתעוררת, וזוחלת אל קצה המיטה. אני רצה אליה, והזרת שלי נתקעת במשקוף ומתעקמת באופן שלא משאיר מקום לדמיון.
איה.
תופסת את התינוקת ובוכה, חלקית מכאב, חלקית מכעס על עצמי. לא מצליחה להחליט מה אני אמורה לעשות עם זרת שבורה. להשאר בבית? להחזיר אותה למקום בעצמי? ללכת למוקד?
לא עונים לי בטלפון, ואנחנו קוראים לאבא שלי. הבנזוג נשאר בבית לשמור על הילדים, ואבא שלי ואני הולכים לחדר מיון כדי שיצלמו לי את הזרת, יאשרו שהיא אכן שבורה, וישלחו אותי הביתה לאחר החזרה למקום וצילום ביקורת.
יום שבת עובר עלי בריחוף מסויים - שאריות כאב וחוסר השינה הופכים אותי לעצבנית ואת רוב היום אני מעבירה בישיבה וקיטורים. הגיבור נוסע אל ההורים שלי, והם שולחים לי מרק עוף ושניצלים, שהבנזוג מגיש לי על מגש גדול מול הטלויזיה.
לפעמים כדאי להיות חולה...

יום ראשון

עבודה, עבודה, ועוד עבודה. הזרת שלי כואבת, ובכל פעם שהגיבור עובר לידי אני מתכווצת, מדמיינת אותו דורך עלי או גרוע מכך. החלטנו לקחת את הגור, ואני מנצלת את שעות הבוקר כדי לגלוש באתרי בעלי חתולים כדי לקבל המלצות על גידול שני חתולים בבית אחד.
אני מדמיינת את החתלתול הקטן שאצל הוטרינר. הבנזוג שואל איך אני אצליח לטפל בגור חתולים אם אני בקושי מסוגלת ללכת, אבל אני פוטרת את הדאגה שלו. אחרי שהוא חוזר מהעבודה אני אורזת את שני הילדים, מדדה למכונית, ונוסעת אל הוטרינר עם כלוב ריק.
אנחנו מקבלים הסברים על טיפול בגורים, על אוכל חתולים, על מועדי החיסונים, ואני מחייכת לעצמי. את התינוקת עדיין לא חיסנתי, אבל אצל הגור אני אקפיד על כך. סיבה נוספת לצחוק היא הפורמולה לגורים, שמבוססת כמובן על חלב פרה. מישהי מכירה חתולה שתסכים לשאוב חלב עבור הגור שלנו?
זה בסדר, הוא כבר בן ששה שבועות, הוא אוכל אוכל מוצק.
אנחנו מכניסים את הגור לכלוב, נוסעים הביתה, ומשחררים אותו בחדרון שהכנו בשבילו. בשבוע הקרוב לפחות הוא יצטרך להשאר כאן, עד שהחתולה שלנו תתרגל אליו. הגיבור מאושר, כמעט דורס אותו מרוב התרוצצות. אנחנו חוזרים על כללי הבטיחות, ונותנים לשניים לקפץ ביחד בחדרון.
האקוסטיקה הנוראית גורמת לכל צווחת גיל של הגיבור להפוך לשאגה, אבל את החתלתול זה לא מפחיד. הדבר היחיד שגורם לו להסתמר ולרוץ לפינת החדר הוא הבכי של התינוקת.
וכך, ביום אחד אנחנו הופכים להורים לשני חתולים.

יום שני

הגיבור מתעורר סר וזועף, לי יש המון עבודה, ואת רוב היום אנחנו מעבירים בחדרים נפרדים. הוא עם הגור החדש, אני על המחשב. התינוקת מזגזגת בין החדרים ולא מצליחה להחליט איפה מעניין לה יותר. אחרי שאני תופסת אותה מנסה לאכול את אוכל הגורים אני מגלה אותה מחדר, וכך נקבע הגבול - אמא ותינוקת מול גיבור וגור.
בצהריים הרגל שלי כואבת מדי, ואני מבקשת מאבא שלי שיבוא ויציל אותנו. אנחנו נוסעים אל ההורים שלי, משאירים את הגור לבד בבית בפעם הראשונה. הגיבור נרגע קצת אצל ההורים שלי, אבל מסרב ללכת לישון, כך שבערב הוא כבר עייף מאד, ובוכה הרבה. רק אחרי שאנחנו מבטיחים לו שכאשר הגור יהיה מספיק גדול אנחנו נרשה לו לישון איתו בחדר, הגיבור מסכים להכנס למיטה וללכת לישון.
ושקט, סוףסוף.

יום שלישי

טכנאי מזגנים מגיע לתקן את המזגן שלנו ולמלא בו גז שברח, והגיבור מאושר. אני מדדה ברחבי הבית, מנסה למנוע מהתינוקת לכנס מתחת לרגליים של האנשים העובדים, והגיבור מנסה להשתחל למרפסת הקטנה ולהסתכל על מילוי המזגן. הוא חוזר מאוכזב - הם לא מרשים לו להשאר שם. שוב, כמו המרכיב של המיטה, הם לא רגילים לילדים כמו הבן שלי ובטוחים שהוא יפריע להם.
אני עייפה ודואבת מכדי להסביר להם אחרת, ומנחמת את הגיבור בעוד משחק עם הגור החדש. הוא הופך לפרס ניחומים רגיל - בכל פעם שהגיבור לא מרוצה הוא הולך לשחק עם הגור.
בערב אני מנסה להשלים פערים בעבודה. הגיבור בוכה ומשתולל, ואני מניקה מול המחשב ולא יכולה להכיל אותו.
"אמא, לפעמים אני והגור החדש צריכים להיות לבד, ושלא יפריעו לנו, את מבינה, אמא?"
הוא שואל, ואני מהנהנת.
"אז עכשיו אני הולך לנוח עם הגור, ואסור לך או לתינוקת להכנס לחדר עד שאני לא אסכים."
אני מסכימה, והוא נעלם אל חדר השינה שלנו עם הגור. אני לא שומעת צוחות גיל ואושר, ואני מנחשת שהוא פשוט שוכב על המיטה ונח שם.
אחרי חמש דקות הוא גח חזרה אל העולם, מאושר.
משהו בחתול הזה מרגיע אותו, ואני מרגישה שזו היתה החלטה נבונה לאמץ אותו.

יום רביעי

הבוקר נעים, לשם שינוי. אני משחררת את הגור בחדר השינה, ומאפשרת לגיבור ולתינוקת לשחק איתו. המשחק מופרע כל כמה דקות כאשר הגור מתעקש לנשוף את עקביה השמנמנים של התינוקת, או כאשר הוא נושך את התחבושת שעל הרגל שלי, אבל בין ההפרעות אני מצליחה לנום עוד קצת.
קמים, אוכלים, מתארגנים.
סבא וסבתא שלי מגיעים להביא לחולה האומללה (זאת אני) אוכל הונגרי טעים, והגיבור משוויץ בפניהם. הוא מראה להם את המיטה החדשה, את הגור הקטנטן, ואף פותח למענם את המחשב ומראה להם איך הוא משחק במשחקים שונים ומשונים. סבא וסבתא שלי משמיעים את קולות ההתפעלות המתאימים, ועד שהם הולכים הגיבור מרגיש במרכז הייקום.
אחר כך אוכלים.
אחר כך ההורים של הבנזוג באים לקחת את הגיבור להצגה, ואני נוסעת לתל אביב, ואנחנו נפגשים שוב רק בערב, כאשר הגיבור שוב עייף ורטנוני.
לא נורא, לפחות הבוקר היה טוב.

יום חמישי

קמים, אוכלים, משחקים עם הגור, יוצאים.
יש לי חבילה שמחכה לי בדואר כבר כמה ימים, וכתב אחריות לשלוח, כך שכמו בימי החינוך הביתי, אני הופכת את המטלות לסיבה ליציאה. אנחנו מטיילים עם התינוקת בעגלה, ומדי פעם הגיבור גם כן קופץ אל העגלה ומתיישבת עם התינוקת, ושמחה רבה מסביב.
מוציאים את החבילה (ספר שקיבלתי בחתימה אישית מסופר שביקר בארץ לפני מספר חודשים. התרגשות רבה, אבל לא קשור לבלוג של הגיבור), הולכים להחליף צעצוע שקיבלנו עבור התינוק בצעצוע עבור חבר של הגיבור שיום הולדתו מתקרב. הגיבור בוחר משאית זבל מבהיקה, ואני מוסיפה לזה קטר עבור התינוקת, כדי שהיא תפסיק לשחק בקטרים של הגיבור בכל פעם שהוא מרכיב את הרכבת שלו.
ממשיכים הלאה.
חם, צהריים, ואנחנו מחליטים לאכול גלידה וארטיק. תהליך בחירת הגלידה מורכב - היא צריכה להיות גלידת וניל ללא שוקולד או אגוזים, וגם להמכר במקרר מסחרי במכולת. אנחנו מתפשרים על טילון, ואני מתנדבת לאכול את השוקולד בעצמי.
חוזרים לספסל שמול הדואר, אוכלים את המתוקים, מדברים, ואני מבינה שאחרי עשרה ימים בבית - הילד שלי חזר.
בערב אנחנו נוסעים מתכננים להפדש עם חברים בים. הגיבור בתחילה רוצה לבוא איתנו, אבל אז משנה את דעתו ומחליט לנסוע אל ההורים שלי במקום.
אני רואה אותו שוב רק למחרת, ומתגעגעת מאד.

כיף כשאת מספרת

כיף כשאת מספרת
תגידי, מה נסגר איתך? קפה נטול???? מה, את לא יודעת שזה יותר גרוע מקפה רגיל? ואם יש איזו סיבה שאני לא מודעת אליה, אז מתנצלת מראש, מעומק הלב.
ולגבי הזרת (אאוץ'), נסי לטפטף עליה רסקיו רמדי, וגם לשים ארבע טיפות בבקבוק המים שאת שותה ממנו לאורך היום. אמא שלי שברה את הזרת כשבאה להיות אתי אחרי לידת הבכור, זה הקל עליה מאוד.
ולגבי כל השאר - עשית לי כזה חשק לפגוש אתכם כבר!

אבל אחד גדול מאוד.

אוי, מימה...
כן, גרוע יותר, אכן. אבל אחרי לילה אחד שביליתי בשיחות ערות עם התינוקת עד שלוש לפנות בוקר, כי אמא שלה שתתה שני אספרסואים במשך יומיים - החלטתי שקצת קפה נטול לא יהרוג אף אחד.
אני מקווה.

חזרה, וגם לאשה השמחה והמקסימה

יום ראשון ^{או - שמחת בית השאיבה}

יש לי עבודה, והגיבור מבקש יום טלויזיה.
הוא מקבל.
לקראת הצהריים אני הולכת לחמם את השניצלים שאמא שלי הכינה לי בשבת, ומגלה תולעים זוחלות מפח האשפה אל הרצפה. התינוקת כבר קשורה בכסא שלה, כך שאני לא צריכה לדאוג מהבחינה הזו. אני מביאה את שואב האבק, והגיבור ואני מחלקים ביננו את העבודה - הוא הופך כריות ומזיז את השטיח, ואני שואבת את הזחלים. אחר כך מתחלפים - אני מחפשת אותם עבורו והוא שואב אותם. חשוב לו לשאוב אותם בדרך מסוימת - בכוון הזחילה שלהם, והוא דורש ממני להתעמק בהם יותר ממה שאני רוצה. כשאנחנו מסיימים אני מורידה את הזבל ואת תכולת השואב לחדר הזבל שלמטה, מנערת את הפלסטיק היטב, ולאחר מכן, בבית, ממלאת הכל באקונומיקה לא אקולוגית אבל משמידת זחלים.
אוכלים.
הגיבור מבקש ממני למצוא עבורו משחק מחשב, ואת שאר היום אנחנו מעיבירם מול המסך בחדר העבודה, מזפזפים בין פאזלים למשחקי הרפתקאות או זריזות ידיים. רק בשמונה וחצי בערב אנחנו מוצאים משחק שמוסכם על שנינו - אקווריום עם דגים שצריך להאכיל תוך כדי התגוננות מתוקפים חייזריים שונים.
אבא חוזר הביתה, וקצת אחר כך הפיצה שלנו מגיעה. אוכלים מול הטלויזיה, מקלחת, צחצוח שיניים, סיפור, לישון.

יום פיג'מה קלאסי. אני מתגעגעת לימי הבית שלנו.

יש לי כתבה להגיש
איפה את כותבת?
זאת אומרת חוץ מפה.
את הרי כותבת מקסים.

גם אני סקרנית בנדון וכמובן שהתעלמות מהשאלה הזו תתקבל בברכה וללא שום העלבות. פשוט הבנתי שאת רופאה במקצועך אבל...היה נדמה לי שאת לא עוסקת בזה. בזמנו קראתי קצת בדף בית שלך ולא השלמתי המלאכה.
האמת שקצת עזרת לי בתאורייך שם לראות את הצד השני של המתרס בנושא הכל כך טעון הזה שנקרא: רופאים ופציינטים. פתאום הבנתי את הקושי הנורא לחזור הבייתה עם כל הסיפורים והמראות שעברו עליך במשך היום. כמובן שזה נכון לעוד אי אלו עבודות , אבל על פניו (לא חשבתי על כל סוגי העבודה),אצל רופאים ואולי פסיכולוגים, זה נראה לי הקשה מכל.
ואם את מתפרנסת מכתיבה אז...מגיע לך כל שקל על זה @} @} @} (מכל הלב)
והנה התאמצתי להוציא את הסימנים לפרחים. לרוב אין לי כוח לזה...

לשואלות - אני כותבת ב nrg בריאות, ומדי פעם מלנקקת לכתבות שלי. בבקשה לא לעשות לי אאוטינג מפורש (אבל אתן כמובן מוזמנות לקרוא ולהגיב

)

נקודות - תודה על הפרחים, הם מעודדים בימים כאלה, ואני שמחה שנתתי לך נקודת מחשבה חדשה על "הצד השני".

אני רוצה לתעד הכל, לא לתת לזמן לשנו לנזול בין האצבעות הוירטואליות, אבל אי אפשר. ימי טלויזיה נמהלים בימים מלאי פעילות. יום אחד אצל הוטרינר מוחלף ביום שבו רק יצאנו לקנות ספלים, וביקור בחנות יצירה נעלם לשבוע של רביצה משותפת.
קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם. בעיקר - קשה לי למצוא את עצמי במערבולת של הבית. בשנה שעברה עברו חודשים עד שהצלחנו להתקבע על השגרה שלנו. עכשיו אני אמורה להספיק לעשות את זה בתוך ימים, כי בעוד חודש נגמר החופש וחוזרים למציאות שבה הוא רחוק ממני כל היום.
אני זועמת על העולם שמכריח אותי להתנתק ממנו, ועל החברה שמחייבת אותי לעבוד, ובעיקר - על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים. אני מנסה ללהטט בין הכל, ומסיימת את הימים כשכל הכדורים שלי נופלים וחובטים בפרצופי בדרך למטה.

ביום שישי הוא אמר - "אמא, את יודעת, ילדים לפעמים צריכים לרוץ." ובגלל המשפט המתוק הזה יצאנו לסיבוב של שעה בחוץ, בצהריים, כדי שהוא יוכל לרוץ.
והיום הוא הלך לישון והתינוקת נרדמה, אז הנחתי אותה במיטה התחתונה והוא קפץ מאושר במיטה שלו, ונרדם מחייך. אני רוצה לגרום לו לחייך בכל יום, אבל אני לא יודעת איך, ונמאס לי לריב איתו כאשר הוא צודק. אני רוצה להכיל אותו יותר, ולהיות קשובה לו יותר, ולעודד אותו יותר.
מזל שהתינוקת בינתיים מאושרת רק לינוק, לחייך, ולרוץ אחריו. כאשר היא תתחיל לדרוש ממני תשומת לב נפרדת - אני לא יודעת איך אמצא את המקום להכיל גם אותה.

קשה לי עם החום, קשה לי עם שניים, קשה לי עם שני חתולים, קשה לי לעבוד ובמקביל להיות איתם.
גם לי. _{(בלי החתולים.... )}

אֶממ..
אל תחכי כל כל הרבה זמן בפעם הבאה עד שאת מעדכנת, טוב?
והמון

(())(())(())-ים. את תמצאי גם תמצאי את כל המקומות בשביל כולם. את משו את. @}

כל הסידור הזה של גידול ילדים בעולם המערבי כל כך לא טבעי, כל כך מעוות. אני ממש מבינה אותך ולא יודעת אם בקרוב לא אהיה במצבך. וכבר מהמחשבה על זה עולות בי דמעות.
קבלי גם ממני חיבוקים חמים, כל כך מבינה אותך...את לא יודעת כמה.
פשוט העולם הולך אחרי הכסף ואחרי הפיכת האנושות לקבוצת עבדים ענקית שמממנת איזה כמה שמנים וחזירים והילדים של כולם פשוט מופקרים. סליחה על המילים הקודרות.
ובשביל הטעם האופטימי בכל זאת:
ברור שככל שיגדלו יהיה יותר קל והם כבר יהיו בכוון שלהם.
שוב חיבוק, את מוזמנת לאסוף את כל דמעותי....

ולגבי הצד השני, את יודעת? איך הייתי רוצה גם... להירגע כשהוא נכנס ולחכות לו כל היום. אצלי זו שאיפה ועוד רחוק האור-לפחות כך זה נראה מפה.

שליחה על ידי בלה* » 24 יולי 2008, 22:50

הי, חזרתי והתעדכנתי.

אנחנו עוברים קרוב יותר בקרוב... לרחובות. אז אולי עוד ניפגש פעם...

על עצמי שלא הלכתי במסלול שקודם מקדם את הקריירה ואחר כך מתפנה לילדים
אין כזה דבר באמת, כי ככל שמתקדמים אז לפנות מקום לילדים נהיה יותר קשה. או ככה לפחות אני מאמינה וגםרואה מסביבי. אני לא אומרת את זה מנסיון אישי, כי גם אני בחרתי לעשות קודם ילד (עובדים על השני....), אלא מהמקום של אותה התחבטות.
וגם ילדייך הרוויחו אמא צעירה וכיפית שיש לה המון כח לעשות דברים.

הי בנות

תודה שאתן כאן ומגיבות למרות המחסור המתמיד מדיווחים שלי.

ענק

יום שני

היה לנו יום ממש נחמד, למרות מזג האוויר. הגיבור התעורר ביחד עם אבא, וזחל למיטה לשנו כדי לישון עוד קצת. אחר כך הוא ביקש לאכול ארוחת בוקר. טרוטת עיניים הכנתי לו ארוחה כבקשתו - פרוסות נקניק ומיץ ענבים, הפעלתי לו את "הופ" וחזרתי לישון לצד התינוקת, מדחיקה את יסורי המצפון ביחד עם השינה.
כאשר הצלחתי להתעורר הכנתי לשנינו סנדביצ'ים, מילאתי בקבוק מים, וכמו בימים של חינוך ביתי "אמיתי" אספתי משימות ויצאנו החוצה. הלכנו לניקוי היבש ומסרנו בגדים לגיהוץ, כי הערימה שאצלנו בבית לא קטנה, ואבא צריך בגדים נטולי קמטים. התינוקת שוררה בעגלה לעוברים ולשבים, הגיבור דיבר על ענינים שברומו של עולם, ואני ניווטתי אותנו אל בית קפה קטנטן, הזמנתי לעצמי קפה גדול נטול ולגיבור מים קרים, ונהניתי.
בגן השעשועים מצאנו צל שנח בדיוק על הספסל "שלנו". הגיבור חלץ סנדלים ורץ אל המגלשות עטורות הילדים, והתינוקת המשיכה לזעוק אל העולם מהעגלה. היא נעמדה והתיישבה שוב ושוב, מאושרת במקומה, ולא דורשת לעלות לידיים של אמא שלה, מה שאיפשר לי לסיים את הקפה בשקט, לדבר עם אמא שעצרה לידי ("היא עומדת לקפוץ מהעגלה!" "אל תדאגי, היא רק עושה בכאילו, היא עדיין לא נפלה מהעגלה").
הגיבור מצא איצטרובל ורץ איתו בכל רחבי המדשאה, מאמצו לחזהו, ומדבר אליו כאילו היה חבר קרוב. צבט את לבי מעט, אבל עבר במהירות, כאשר הוא התיישב לידי מזיע ומחייך.
עוד סיבוב אחד, ועוד עליה על מתקן, וזהו - הולכים. עוברים בדרך בקיוסק קטן וקונים לו ארטיק. אני מצליחה לשכנע אותו לא לאכול אותו עכשיו אלא אחרי ארוחת הצהריים, וממשיכים.
הבגדים כבר מגוהצים, ועייפים, אנחנו מגיעים הביתה. הגיבור ניגש לארטיק שלו בציפיה, אך אז מגלה שהוא נמס. אני מקדימה את הבכי ומניחה את הארטיק לקפיאה מחדש במקפיא.
בינתיים - גולשים קצת, רואים קצת טלויזיה, מסתכלים על החתולים.
כבר שתיים, והארטיק קפוא דיו. הוא הולך אל פיו של הגיבור ואני מכינה פסטה, מגררת מוצרלה, ואנחנו יושבים לשולחן. התינוקת מלקקת מעט רסק עגבניות, אבל מחליטה לרדת מהכסא ולשחק עם הגור החדש. השניים רודפים אחד אחרי השני במעגלים אינסופיים בזמן שהגיבור ואני מסיימים לאכול.
חם, ושנינו עייפים. אנחנו מריכיבים פאזלים בסלון ואז נפרדים שוב - אני לעבוד והוא למשחק. התינוקת יונקת ונרדמת עלי. הגיבור בוכה, ולבסוף לוקח את המוצץ שלו, מטפס למיטה שלו, ונרדם שם, ואני נותרת לעבוד.
בערב הבנזוג חוזר, הילדים מתעוררים, וכולם משחקים ביחד שחמט בסלון בזמן שאני ממשיכה לעבוד.
ואיכשהו, היום הזה מצליח למחות את אתמול שבו קמנו מאוחר והיום התמרח, ובסופו הגיבור נרדם עמוס דמעות ונטול אמא, ואת כל השבוע שלפניו.

רוצה עוד ימים כאלה (אפילו שבסופם אני יושבת מול המחשב בשתיים לפנות בוקר, ועדיין עובדת...)

אלודאה אהלן
מדהים איך בכל האי שפיות של החיים את כל כך שפויה. איך תמיד את מצליחה להשחיל את הבית קפה הזה? וואו.
שגיבור יגדל, בטוח שבתי קפה יעשו לו את זה ולו בגלל שזה יזכיר לו את אמא (כמו ריח של אבקת כביסה) (-:

הי נקודות,
תשמעי - אני חושבת שריח של בית קפה זה סבבה. יש שם אנשים נחמדים, והוא לומד די הרבה מיומנויות חברתיות ככה

יום שלישי

יש ימים שאפשר לדעת איך הם יסתיימו לפי איך שהם מתחילים.
הגיבור מתעורר ראשון, מקבל ארוחת בוקר ומתיישב מול הטלויזיה. אני חוזרת לישון אחרי לילה ארוך של עבודה. מתעוררת מאוחר, מתיישבת להשלים עבודה, והיום מתדרדר. התינוקת בוכה, אני לא מצליחה להכין את האוכל בזמן סביר, ורק לקראת הצהריים מצליחה להשתלט על הילדים ועל החיים.
אוכלים אורז בשני צבעים, טונה, וסלט מירקות מרוססים למוות, מדברים על שטויות, מסתכלים על תהינוקת אוכלת מלפפון.
אני משלימה עוד קצת עבודה, ולמיטה. כולם מתכרבלים בצד אחד של המיטה ואני שואלת את עצמי שוב איך זה יכול להיות שקנינו מיטה ענקית חדשה, ושוב אין לי בה מקום.
בסוף נרדמים.
הבנזוג חוזר מאוחר מהרגיל, וכולם מתעוררים. הוא לוקח את הילדים לסלון ונותן לי עוד חצי שעה של שקט, בחושך, לבד מבכיות ה"אמא תעזרי לי" שרדפו אותי היום, ואני מצליחה להתאפס, יוצאת החוצה, מכינה ארוחת ערב, ומרגישה כמו אמא "אמיתית".
וזהו, לילה.

ימים שמחים לכולכם|H|

.

את אמא אמיתית, מה שלא יהיה. שמתי לך את פרדי המלך אצלי, בואי תתפנני קצת (גם לאמהות אמיתיות מותר, אפילו צריך.)
נשיקות.

פתאום קראתי שובפעם את כל הזף ונהיה לי נורא עצוב.
לא יודעת למה, כאילו עצוב לי שהוא מתבגר ונהיה איש.

זף = דף כמובן. תקולל מקלדת הלאפטופ לאלתר.

כן, אחותי, יודעת למה את מתכוונת. גם לי.

וחיבוקים לרוב, לכולן

יום שבת

חורגת ממנהגי, ומשתפת בקצרה - נסענו לגן החיות התנכ"י בירושליים, ואחר כך הלכנו לאכול חומוס באבו גוש.
היה נפלא.

יום ראשון

הורדתי את הקיבוע על הזרת ברוב הדר, ולכבוד זה יצאנו לנסיעה באוטו שלנו.
כלומר - התכוונו לצאת לנסיעה, אבל האוטו, שעמד בחניה נטוש ובודד במשך ארבעה שבועות, לא הצליח להתניע, וחיכינו שאחד השכנים יעזור לנו. הגיבור התרוצץ מסביב בזמן שחיברנו את הכבלים, והתינוקת פשוט נהנתה לדבר עם האוויר.
התנענו.
נסענו.
הגענו לקניון בעיר שכנה לארוחת בוקר עם אבא שלי, באיחור של שעה. הגיבור נמרח על הספות עד שביקשתי ממנו לחזור להתנהג כמו שצריך. אכלנו, שתינו, התינוקת צחקה לכל העולם והגיבור השתלב בסוף.
הולכים בקניון, והגיבור מבקש קינוח לארוחה. אבא שלי מחפש איתו סוכריות, והם מוצאים "פז". הגיבור משחק עם מנגנון הטעינה, ולפני שאנחנו חוזרים למכונית - הוא כבר מסיים מחסנית אחת.
נוסעים להורים שלי, אוכלים שם צהריים. אני מעלה שירים לסלולרי, ואנחנו שומעים אותם ברקע. קווין, אבבא, REM, אליס קופר. הטעם שלי ביזארי מאד. הוא יהפוך לביזארי עוד יותר מחר, אבל אני עדיין לא יודעת את זה.
בערב הבנזוג אוסף אותי, ואנחנו נוסעים לפגישה בתל אביב עם חברים, ומשאירים את הגיבור עם סבאסבתא. כשאנחנו חוזרים הגיבור עדיין ער, אבל עייף.
הביתה, מקלחת, לישון.
בלילה אני עוד קצת מול המחשב, מבקשת מהבנזוג שיזכיר לי איזה אתר אינטרנט משמיע מוזיקה. הוא ממלמל lastfm.com מתוך שינה. אני הולכת למחשב, מחפשת שיר של קווין, ונותנת לאתר לרוץ.
מחר יום חדש.

יום שני

הגיבור ממוסמר לטלויזיה, ואני למחשב. מה שהחל אתמול בתור נסיון לשמוע מוזיקה ברקע בזמן שאני מתכתבת עם חברות בצ'אט הופך לרצף גילויים מסעירים. קווין מוביל לדיוויד בואי, לקיס ולאליס קופר, והלאה, אל תוך הגלאם.
חברה ממליצה לי להתנסות ב jango.com, ואני עוברת אליו. הוא ממוקד יותר, ומאפשר לשחק עם השונות של השירים, כך שאותה להקה התחלתית מביאה שירים יותר ויותר מוזרים. התוכנה לומדת את הטעם שלי שלי לפי השירים שאני בוחרת, ולפתע מופיעים אצלי ברמקולים הסקס פיסטולז.
עולם חדש.
איך יכולתי לחיות שלושים שנה בלי להכיר אותם?
אני כל כך מאושרת שאני לא שמה לב שבשעה שתיים וחצי הגיבור עדיין לא אכל ארוחת צהריים. אני עורמת לו חלקי דייסה ומאלתרת סוג של סלט, ואנחנו אוכלים במהירות.
הגיבור שפוך מעייפות, ובסוף נרדם בזרועותי, מול המחשב, בעודי נהנית מהמוזיקה שנשפכת מהרמקולים.
אחרי שהגיבור מתעורר אנחנו יוצאים אל חבר מהגן. הוא ואחותו מחכים לנו בחלון, והגיבור רץ אליו, מאושר לפגוש אותו אחרי חודש בו לא התראו. הילדים מתפרשים בדירה, משחק רודף משחק, ואמא של החבר ואני יושבות בסלון ומדברות. בין צעקות, השתוללות וגלגלונים לדוגמא של האחות הבכורה אנחנו מצליחות לדבר על ספרים, בני זוג, נקיונות, דמוי עצמי, ועוד ועוד, שאריות שיחות שנגדעות ומתאחות לשיחות חדשות.
אוכלים ביחד, ואפילו התינוקת משתתפת באוכל.
מאוחר, צרך ללכת הביתה. הגיבור בוכה, אבל מצליח להתגבר על האכזבה ולצאת מהבית. אני מצליחה לחגור את התינוקת על הגב בפעם השניה, לגמרי בעצמי.
חוזרים הביתה, משכיבים את הגיבור לישון.

אני חוזרת למחשב, אבל ג'נגו מתחרפן ומתחיל להביא ראפים ומוזיקת קאנטרי. אני מרפרפת על רשימת המומלצים של pandora.com, ומוצאת שם את finetunes.com, שעושה בדיוק מה שאני מבקשת. אני מתוודעת ללהקות פאנק אירי / בריטי / גראנג' אמריקאי וקצת רוק כבד לתיבול סופי, ואני מאושרת.

לילה.

יום שלישי

הגיבור משחק ביחד עם התינוקת והגור במשחק מורכב שכולל אותו בתור השוטר, ואת אחותו ו"אחיו" הקטנים כפושעים. הוא כולא את הגור מתחת לשמיכה ושולח את התינוקת לדווח בטלפון לשאר השוטרים. אחר כך זה הופך למשחק של רכבות, ואיכשהו גם המשאיות שלו מעורבות בעניין.
אני לא מפריעה להם לשחק, רק מפשרת מדי פעם, כאשר אחד משני ה"בנים" נעשה אלים מדי כלפי התינוקת.
היום חולף לאט, ובאחת בצהריים חברה מסבה את תשומת לבי לפרסומת של סטימצקי - הם מפנים את המחסנים שלהם, ומוכרים ספרים במחירי מציאה. טלפון אחד לבנזוג, ואנחנו מחליטים על תוכנית.
הגיבור הולך לישון, הבנזוג יוצא מהעבודה מוקדם מההרגיל, וכולנו נוסעים לקניון רמת גן למחסנים.
תערובת ספרים מונחת על מדפים, ואנשים נוהרים סביבי, ממששים ונועים בעטיפות כאילו מדובר באפרסקים בשלים. כמו פירות בסופר - גם לספרים האלה אין ריח, אבל טעם יש להם, ואנחנו עורמים ספרים לסל שמחלקים בכניסה.
הגיבור עייף ומטורטר, והוא רואה ילד עם ארטיק.
"אמא, אני רוצה גם ארטיק." אני לא יודעת מאיפה הילד הביא את הארטיק, והגיבור הולך אל אבא.
"אבא, אני גם רוצה ארטיק." הבנזוג גם כן לא יודע איפה מוכרים ארטיקים, והגיבור שלי עושה את הדבר הבלתי צפוי, וניגש אל הילד ואל אמו. הוא מתחקר אתשניהם, מברר היכן מוכרים ארטיקים, וחוזר אל אביו הנדהם - "אבא, ליד הכניסה יש מקרר ארטיקים, ושם אפשר לקחת."
שנינו הולכים לכניסה, מוציאים שני ארטיקי לימון בשבילנו וארטיק אננס בשבילו, וגאים, אוכלים איתו את המתוק-מתוק הזה. גם התינוקת מקבלת ביס.
מסיימים, אוספים את המטלטלין, משלמים, חוזרים למכונית.
הדרך חזרה מתמשכת. כולנו עייפים ורעבים, ויש פקק ארוך. אחרי חצי שעה של עמידה מתמשכת הבנזוג פונה הצידה, משאיר את המכונית בחניה, וכולנו יוצאים לאכול בחוץ.
אחרי שהאוכל מגיע לכולנו נעים יותר, ואפילו המחירים המופרזים וגבינת הפרמזן המפוררת לא מפריעים לנו.
חוזרים לאוטו, נוסעים הביתה, וזהו, היום נגמר. הגיבור בוכה שהוא "לא הספיק להיות עם אבא היום", אבל היום באמת נגמר, וכולם הולכים לישון.

יום רביעי

קמים בבוקר, מתארגנים, יוצאים.
קבענו עם חברה טובה שגרה אי-שם בצפון, וההתארגנות לנסיעה הארוכה כוללת סנדביצ'ים, מוצץ, ומוזיקה לדרך.
באמצע כביש שש, אחרי שהגיבור ואני אוכלים פיתה וחצי כל אחד, מתברר לנו ששכחתי לארוז לדרך בקבוק מים. עוצרים בתחנת "אלונית", ואני כבר מזמינה לעצמי קפה. הגיבור מבקש מיץ ענבים, והבחורה בדלפק מוזגת לו את המיץ לכוס פלסטיק שקופה עם קש.
חוזרים לאוטו, נארזים מחדש במקום, יוצאים.
הנסיעה מתארכת, ואני טועה בדרך מספר פעמים מגוחך, אבל בסוף אנחנו מגיעים. החברה הנהדרת כבר מחכה לנו, עם חיבוק חם וחיוך היישר מהתנור. היא מציגה לגיבור את מטמון הרכבות של ילדיה, והוא שוקע בהרכבת המסילה. אני רעבה בהשפעת הקפה מהדרך, והחברה שלי מכינה לכבודי ארוחה מלאה - תאנים טריות וגבינת עיזים, וסלט חסה, נקטרינה, אגוזי מלך וגבינת פרמזן ברוטב סודי. הגיבור שקוע במשחקיו, התינוקת לועסת נקטרינות, ואני מגלה שאנחנו מצליחות לדבר, שיחה אמיתית, לא "שיחת אמהות" קטועה על ידי צרכי הילדים.
בצהריים היא מביאה שני ילדים הביתה, והבנים נסחפים למשחקים משלהם. קצת חיכוכים של התחלה, אבל הם מתגברים עליהם בלעדינו. הקטנה קצת פחות שמחה מבואנו. בכל זאת - הקטנה שלי צעירה מדי בשבילה, אבל גם היא מוצאת את מקומה.
אחרי הצהריים אורזים עוד אוכל, ויוצאים לטיול לבריכה. בדרך עוברים דרך סדנאת פסלים יפהפיה, והילדים שלי מצטרפים לילדיה של חברתי בשיטוט ומשחק בינות לפסלים. הם משתמשים בפסל של גרעין אפונה בתור כדור, וממציאים כללים סבוכים למשחק פשוט. הפסלת המוכשרת היא אמה של חברתי, והיא סבלנית להפליא למשחק באומנותה.
אני מניקה, ותוך כדי כך מקבלת טלפון מחברה - היא עלתה לשלב האחרון של story]פרס גפן 187[/po] (פרס גפן מוענק כל שנה ליצירות הטובות ביותר בתחום הספרות הספקולטיבית, והוא נחשב לפרס מכובד בקהילת המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ).
היא מספרת לי שחברה משותפת שלנו עלתה גם היא לשלב הגמר, ואני מתקשרת לחברה הנוספת ומברכת אותה גם כן. אני כל כך גאה בהן על העליה לשלב הגמר עד שאני לא עוצרת כדי להתעצב שלי אין סיכוי להגיע לשלב הזה. פירסמתי רק סיפור אחד השנה ואני לא סומכת עליו שהוא טוב מספיק.
משאירים את שני ילדיה של חברתי אצל סבתא, יוצאים מהסדנא, וממשיכים לבריכה, שם אנו פוגשים את הבן הבכור. פורשים שמיכה בצל, מחליפים לבגד ים, וקדימה - למים.
כלומר - הילדים והחברה שלי הולכים למים. התינוקת נרדמה בעגלה ואני נשארת לידה לשמור עליה. זה בסדר, נעים ושקט לי.
הגיבור שלי מאמץ את החברה שלי, נותן לה פקודות ודורש ממנה להניע אותו במים. היא מצייתת, ואני מקווה שהיא תגיד לי אם הוא הוא יגזים (או לו). אני מגלגלת את העגלה קרוב למים, ונכנסת בעצמי. אחרי שתי דקות התינוקת מרגישה שאני לא לידה יותר, ומתיישבת בעגלה. אני מנסה להכניס אותה למים, אבל היא מוחה בתוקף. מוזר - את האמבטיה בבית היא דוקא אוהבת.
את שאר הערב חברתי ואני מחלקות ביננו. לפעמים היא עם שני הילדים במים, ואני בחוץ עם התינוקת, ולפעמים אני במים עם הגיבור שלי, והיא עם התינוקת בחוץ. תוך כדי ההסתובבויות שלנו נוצר אוכל ותה, ומי שיוצא מהמים יכול להרוות את הצמאונו ולשבור את הרעב. הגיבור מחסל פיתה עם נקניק וחוזר למים. צרעות מתאספות ליד האוכל, ובעקבותיהן מגיע גם דבור, ואני מזדזת לחזור אל המים עם התינוקת. הגיבור שוחה מסביב, צוהל ומאושר עם גלגל ים כחול גדול. חברתי מזגזגת בין בריכת הקטנים לבריכת המבוגרים, ובין שחיה רציפה למשחק עם הגיבור מצליחה ללמד אותי את ברכת השמש, ולהכין לשתינו עוד תה (כי את שלי שפכתי בטעות).
ואז הבנזוג מתקשר. הסיפור שלי, זה שלא האמנתי בו (ואולי בעצם לא האמנתי בעצמי) story]עלה לשלב הסופי 1049[/po] . אני מתקשרת במהירות לחברותי, ומסתבר שהן ידעו כבר בצהריים שעליתי לשלב הבא, אבל החליטו לתת לי לגלות בעצמי במקום להרוס לי את ההפתעה.
השמש שוקעת, והערב נושר עלינו. כולנו מחליפים בגדים, ועוד חברים מצטרפים, מביאים עמם גורגונזולה וסטילטון. אוכלים, שמחים, מדברים.
הילדים עייפים, ואני רואה את הנסיעה שעומדת להגיע. אנחנו נפרדים לשלום, ואני מבטיחה לגיבור שנחזור בקרוב. גם אני אתגעגע.
עוד חיבוקים, וחברתי חוזרת עם בקבוק מים מלא, שלא נהיה צמאים בדרך הביתה, וזהו.
הדרך הביתה קצרה יותר, שני הילדים ישנים מהרגע שאנחנו מתחילים לנסוע עד שאנחנו מגיעים הביתה, והערב נפלא וארוך.

ברכות על הסיפור @}

(גם לי יש חדשות- סיפור שלי עומד להתפרסם באנתולוגיה "עקלקלות", שיוצאת לאור ביוזמת עמותת אנוש ואיגוד הסופרים).

חיבוקים מהירים ונישוקים. גם לנו היה כייף מאוד מאוד.

ברכות על הסיפור.

אני פה והולכת לקישורים שיש פה.
בקרוב אחזור.@}