ילדה לא אהובה אמא לא אוהבת

[אמא_במצוקה*]

דף תמיכה דף מוצנע בבקשה, רק עיצות אוהדות ומועילות. ביקורת ותעוב עצמי יש מספיק.

קשה לי לכתוב איך אני מרגישה כלפי הבת שלי, ואני מרגישה אשמה כל כך.
אבל חייבת לפרוק, חייבת עזרה, רוצה להציל את שתינו.
אני לא רוצה לבלות איתה, אני סובלת כשאני איתה אני לא סובלת אותה.
היא היתה תינוקת בכיינית והפכה לפעוטה יללנית ועכשיו היא ילדה קוטרית, התגובות שלה סוערות ורוב הזמן לא נעימות.
היא באה להתרפק ואם אני מחבקת אותה היא צועקת די ואי.
כל מכה קטנטנה גורמת לה לבכות כאילו הרביצו לה בשוט.
משתוללים יחד - היא יוזמת פתאום היא בוכה ובקריזה "די!!!!!!!!!!!!!!!"
אני הולכת על ביצים לידה, מפחדת מההתפרצות שלה.
אנחנו בתוך במעגל - אני לא רוצה להיות איתה, היא תובענית יותר ויותר, אני פחות ופחות רוצה להיות איתה.
ואת הכל עוטפת האשמה שלי.

אמא שלי לא אהבה אותי, היא כמובן מכחישה אבל עכשיו כשאני אמא לא אוהבת היא לא יכולה לשקר יותר. אמא שלי באמת לא אהבה אותי.
ועד היום היא הבנאדם שחושב עלי את הדברים הכי רעים.
נהייתי כמו אמא שלי, נהייתי אמא שלא אוהבת את הבת שלה.
ואני מזדהה כל כך עם הבת שלי שלא אהובה.
ואז אני מתנהגת בחוסר עיקביות, הודפת אותה, לא סובלת אותה, מרגישה אשמה, מתנצלת, מקרבת אותה.

הילדה שלי פסיכית מסובבת כמו אמא שלה. וזו אשמתי. לא הייתי צריכה ללדת. אני חייבת להציל אותה.

[אורחת*]

קודם כל

אין לי עצות רק אהדה ואמפתיה...
מה שעולה לי:
עשי כל מה שאת יכולה כדי לא להגיע למצב שבו את מפחדת מההתפרצות שלה
איך? שאלת מיליון הדולר...
עוקבת

[נועה*]

חיבוק גדול גדול

אני מאוד מזדהה עם הילדה הלא אהובה. ככה גדלתי.

אין לי הרבה מה לאמר, אבל נראה לי שהומאופטיה עבורך מאוד יכולה לעזור.
(יש לי המלצה אם תרצי)

[פלונית*]

התקשרי ל-אורנה שפרון. היא מצילת חיים.

[אנונימי]

[ילדת_טבע*]

רגישות יתר העולם הוא יותר מידי (או משהו דומה) קיראי, אולי שתיכן מתאימות לדפוס, לפי התיאור הבת בכל אופן בול. מזכירה לי את הבת שלי מהתיאור. היא מייללת ובוכה ונראת סובלת ביותר וכששואלים אותה היא מתעקשת שכייף לה מאוד (וגם ככה זוכרת את זה אחר כך) אני צוחקת ואומרת עליה שהיא יהודיה כשרה, אם לא סובלת זה סימן שלא עשתה כלום. בכל אופן, הבת שלי אכן בעלת רגישות יתר ומסתבר שגם אני פה ושם ( כילדה סבלתי בעיקר) וגם הבן זוג לא נקי כפיים לחלוטין. נראה לי מקום טוב להתחיל ממנו.
ובכלל כי זו באמת התחלה טובה. להכיר בבעיה. להסתכל לה בפנים. להודות. מפה הדרך היא רק למעלה.

[ילדת_טבע*]

רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

[טלי_מא*]

גם אני בעד עזרה וייעוץ לא ויטוראליים.

אם תכתבי מהיכן את, לבטח תהיינה כאן שלל המלצות.

[ריש_גלית*]

ומי אוהב אותך היום? בלי לקבל אהבה קשה לתת. אם אין מישהו אחר, וגם אם יש, כדאי לנו לאהוב את עצמנו קודם כל. אני מקווה להצליח בזה בעצמי מתישהו P-:.
בינתיים: .

[פרח_הלימון*]

אני נוטלת פרחי באך כבר קרוב לשנתיים,זה ממש נפלא
תכנסי לכאן הגדרות פרחי באך
ותבחרי לך ולה מקסימום 6 תמציות לכל אחת.
אם את צריכה עזרה אני בדף בית
@}

[פרח_הלימון*]

תסתכלי בשביל הילדה תמצית מספר 8
ובשבילך אולי בין היתר את מספר 3

[ב_עילום*]

גם אני בעד עזרה וייעוץ לא ויטוראליים.

וגם- להשתדל למצוא רגעים בהם את חשה כלפיה אהבה.
תתפלאי אבל יש גם כאלה, בגלל האשמה והמצוקה והחרדה, קרוב לוודאי שאת לא מחפשת אותם.
זמן טוב- כשהיא ישנה. להביט בה ולהתחבר אליה.

אח"כ בזמן ערות אפשר להביא את התחושה הזו והיא מרחיבה את הלב.

הרעיון פשוט- מה שאת שמה לב אליו מתרחב.
אם תשימי לב לרגעים ואפילו שברי רגעים שאת חשה כלפיה חמלה, אהבה, משהו- זה גם יתרחב.
(ואותו הדבר כלפי עצמך)

[או_רורה*]

שמתי לב, שכשאני עם שני הילדים ביחד - והבכור עושה כל מה שביכולתו כדי לפגוע בקטן, בי, בסיטואציה -
מתוך כוונה כמובן לתשומת הלב הבלעדית שלי שוב - אני גם מרגישה ככה.

אבל, אם אני מצליחה לפנות לו זמן לבד איתי - איזה מדהים הוא.

מזדהה.

[נורית*]

יש לי עצה מעולה בשבילך וזה פיתרון שנמצא במקרה הכי מקרי שיכול להיות ועבד כמו קסם. במקרה שלנו זה היה בני היקר והנרגן.
לדעתי על בנות זה אפילו יהיה יותר יעיל.
גם אצלנו זה כבר היה דפוס כזה ומין "נורמה" שככה זה ו"ברור" שכל גירוי ייצור אותה תגובה לא נעימה. לא משנה מה תעשי.
וזה יוצר ייאוש כזה. כמו מין מכשולים מעצבנים כאלה שהם שיגרת היום יום. אני מבינה אותך לחלוטין.

ואז הייתה יום הולדת משפחתית קטנה. ומישהו צילם במסרטה את כיבוי הנרות וחלוקת העוגה ולאחר זמן ראינו את זה מוסרט והעלילה הייתה מאוד פשוטה: כל הילדים לקחו את הצלחת שלהם עם העוגה ואכלו אותה.
ורק הילד החמוד שלעיל היה אדום מכעס, מתפוצץ מעצבים, מקופח כרגיל, בוכה ומיילל. וכמובן אי אפשר להרגיע אותו, וכמובן ששום נתח אחר של העוגה לא השביע את רצונו, וכמובן שאף אחד גם לא התרגש באופן מיוחד מהסיטואציה.
כי ככה זה. תמיד. לא משנה מה תעשי.

אבל כשראינו ביחד את הסרט הוא שאל "מה קרה לי שם? למה אני ככה?".
ואני עניתי בעייפות : "לא קרה כלום, אתה תמיד ככה".
לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת, אבל תופתעי לשמוע שמאותו היום הוא כבר לא היה "ככה".
ממש יכולת לראות איך בהזדמנויות שהוא מרגיש מקופח, הוא מהסס אם לתת את ההצגה הרגילה. כי הוא כבר ידע איך זה נראה.

לכן העצה שלי היא שבהזדמנות הראשונה פשוט תסריטי אותה, בכיף, לא מתוך ניסיון "לתפוס אותה". אלא סתם רגעים נחמדים בבית וגם רצוי כשהיא עם עוד ילדים, כדי שיהיה לה מקום להשוואה.
הביקורת שלה על עצמה תפתיע אותך.

[פומיקי*]

נשמע קשה מאוד לשתיכן.
את יכולה לנסות את העבודה עם ביירון קייטי מופיע גם כאן. ממליצה מאוד על ארנינה קשתן .

[אם_הכרובית*]

אני קוראת אותך. זה אמיץ להודות ברגשות חזקים כל כך.
אולי יש כאן הפרעה בוויסות החושי, אולי משהו שפרחי באך או הומיאופתיה יכולים לעזור בו ו/או לפנות מקום לאיזו העזרות נוספת; נשמע-נקרא לי שיש כאן צורך גם בטיפול רגשי מעמיק יותר. ברגע שהדברים יושבים על איזה רצף בין דורי ושהאמהות טעונה כל כך עבורך מתוך חוויות הילדות שלך, יש מקום להעזר בטיפול שהמרכיב המרכזי בו הוא קשר. קשר שבתוכו אפשר לבדוק קשרים קודמים ונוכחיים ולעשות שינוי.
לא כתבת בת כמה הבת שלך וגם לזה יש משקל מבחינת השיקולים למצוא גם עבורה טיפול.
אם תרצי, כתבי ואשמח לעזור במחשבה על סוג הטיפול המתאים [לא הכל חייב להתנהל בשכיבה על ספה למשך עשר שנים. אפשר גם טיפול קצר, או התנהגותי או ממוקד. יש כל כך הרבה סוגים ואפשרויות שבוודאי תוכלי למצוא מקום דרכו יתאפשר לכן להחלץ מהמעגל הרע הזה]. בכל מקרה, נשמע שהמפתח לשינוי נמצא עכשיו אצלך (או אצלך ואצל אבי ביתך).

[אמא_במצוקה*]

תודה.
אשמח אם תכתבו כאן את ההמלצות אני לא רוצה להזדהות.

היא בת 4 אנחנו גרושים וגרים במרכז הארץ.

היום היה יום טוב.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני גם ממליצה להעזר במישהו שיודע. אולי אורנה _שפרון.
יש סיכוי לא קטן שהיא וגם את סובלות מאיזו הפרעה. כך שאם אפשר לא לשפוט את ההנהגות באומדנים רגילים ולבדוק את הבעיות לאור מה שאיש שמבין יבהיר לך- נראה לי מאוד יקל גם עלייך וגם עליה.
לאחותי יש ילדה עם המון בעיות מהסוג הזה והיא אובחנה כסובלת מהפרעות קשב וריכוז.
לפעמים מאוד קשה להכיל את זה , אבל כשיודעים שיש בעיה, כבר כל ההתייחסות משתנה. מסכנה הילדה - היא הרי לא עושה בכוונה , את בוודאי יודעת.
ומה שנורית הציעה לך נשמע מאוד מאוד מעניין.
מאחלת לשתיכן תיקון ושתהיו שופעות אהבה. אמן ואמן

[נועה*]

יש לי הומאופטית מצויינת בראשל"צ. לא יודעת אם אני יכולה לכתוב כאן את הטלפון שלה.
שלחי מייל ל - noaavhar ב - gmail.com
או תתקשרי 037326127
את לא חייבת להזדהות בטלפון או במייל.

בהצלחה

[אמא_בעילום_שם*]

נראה כאילו, אם את מתקנת את המעגל הזה של להיות בת ואם לא אהובות, את סולחת לאמא שלך.
לכן, נראה, שאת לא רוצה לסלוח לה, כי החשבון ביניכן עדיין פתוח, וכשתצליחי לתקן את מה שנעשה לך בילדותך, זה יהיה סוג של תיקון. תיקון, בעיניי בין היתר שווה סליחה.
לסלוח לאמא שלך, לא אומר הסכמה לסלוח יותר אומר לשלוח- ממך והלאה ולהמשיך בדרך חדשה.
בהצלחה לשתיכן... לשלושתיכן
הסליחה יכולה להיעשות בינך ובין עצמך, או בשיחה/ שיחות עם אמא שלך.

[יונת_שרון*]

מצטרפת להמלצה על אורנה שפרון, היא עושה גם ייעוץ טלפוני אז זה יכול להיות גם נוח.

חוץ מזה כדאי לבדוק גורמים פיזיים -- גם רגישות חושית, וגם רגישויות למזון. אלה דברים שיכולים להשפיע על ההתנהגות בצורה מפתיעה.

[תבשיל_קדרה*]

גם תולעים/פטריות.
עשיתי אצלינו שינוי מאוד קטן: הודעתי שיש לכל היותר "ארוחת לחם" (לחם עם משהו - חומוס, גבינה, חמאה, ירקות, ביצה) אחת ליום.
בשאר היום אוכלים דברים אחרים (או אותם דברים אבל בלי לחם). תקציב האגוזים גדל. חזרתי להקפיד לבשל.
מפלס היללנות והצרחות ירד.
לא התאפס (יש עוד כמה גורמים), אבל בהחלט ירד.

[אילה_בשדה_הדגן*]

מצטרפת להמלצות שעלו פה : העבודה של בירון קטי,אורנה שיפרון .
אפשר להוסיף גם את יעוץ הדדי.
אפשר גם לקבל פעם בשבוע מסג' טוב או טיפול סיני /ארוודה ולהעלות קצת כל פעם את הכוחות שלך.
אהבה לילד בעיני זה פשוט להשקיע כוח.להתעלות על עצמך כל פעם.
גם בנתינה (איזה בן אדם שפוי יקום בלילה,יכבס ,יבשל,,,)
וגם בהשמת הגבולות ובתיקשורת.

אם לא אהבו אותך ,את סוחבת צלקת כואבת ומפרישת מוגלה.
לא ממש היו לך הזדמניות לבטא את הכאב הזה ,היתה שם הכחשה ,כדי שיהיה שקט תעשיתי.

לעבור תקופה של התנקות מהמוגלה זה לא פשוט.(מניסיון)
אפשר לחשוב על זה ככה: לא הייתי צריכה ללדת,אני אמא לא אוהבת.
אפשר :אני בוחרת לצאת למסע חיפוש ,למצוא בתוך עצמי מעיין זך של אהבה טהורה שישקה את הבת שלי ואותי ,שתינו ביחד נתגבר ונעבור את השיעור הזה .
הבת שלי היא מתנה שמאפשרת לי להפגש עם השיעור הזה ולא מותרת לי ,כדי שגם אני אצמח.

שימי לב מתי התחושה הקשה שיש לך עולה ומתי זה קצת פחות.

[עשב_השדה*]

לא יודעת למה
אבל עלתה לי בדמיון תמונה של שתיכן במים
ללכת לים הרבה ,להכנס יחד למים
להרבות בחוויות חיוביות שלו על מנת לספק צורך במידי אלא
כי זה כיף לשתיכן(()) והמרגיעון החכם גורס "קירבה ללא קרב"

[רצה_ללא_ידיעה*]

גם אני ממליצה על יעוץ.
מה שאת מתארת מוכר לי מקרוב- לא בהקשר של ילדה לא אהובה עלי, כן בהקשר של ילדה לא קלה, תובענית, ייללנית. גם באותו גיל.
יכולה להגיד שכבר הרבה זמן משתמשת בפרחי באך ושזה עושה פלאים. בנוסף, מקבלת יעוץ ועזרה חיצונית בגישה שמתאימה לי וגם זהנ מאד מקל עליה ועלי. לא שהכל נפתר מיידית (היום למשל היה יום כזה בו התחרטתי על היום שהבאתי אותה לעולם) אבל עם הזמן הדברים נעשים קלים יותר ויש יותר פתרונות למצבים מסויימים.
אני אגיד עוד דבר שנכון לגבי ונראה לי עשוי להיות נכון גם לך: בגלל שאני מוצפת רגשות אשם מכל מיני סיבות וכיוונים הרבה פעמים הרגשות האלה מונעים ממני לנקוט עמדה חד משמעית ובלתי מתפשרת כלפי התנהגויות מסויימות שלה. מכיון שכך, נוצר עידוד להתנהגויות הללו, כיון שילדים זקוקים לבהירות ורגשות האשם הללו יוצרים תחושה של חוסר בהירות.

[פלונית*]

מה זה לא אהובה? לא היית מוכנה להקריב את חייך למענה? יש אנשים אחרים, קרובים פחות, שהיית מקריבה את החיים למענם?
אולי צריך לדייק בעניין ה"לא אהובה"? אולי יהיה יותר מדוייק להחליף את זה ב"לא מצליחה לבטא את האהבה שלי במעשים ביום יום" או משהו כזה?

[מתעתדת*]

אולי יהיה יותר מדוייק להחליף את זה ב"לא מצליחה לבטא את האהבה שלי במעשים ביום יום" או משהו כזה?

כן אבל אז זה אומר...
להכיר בעובדה שגם הסבתא אוהבת את האמא...
ותמיד אהבה אותה, יותר מאת עצמה,
ועדיין לא מצליחה לבטא זאת.
ממליצה על חמלה לאמא שלך.
נסי לראות כמה היא אומללה שלא מצליחה לבטא את כל האהבה הזאת אליך.
ואז נסי בין השורות לראות את האהבה הזאת.
מניסיון: מאוד מרחיב את הלב.

וגם: לישון מספיק.

[פלוני_אלמונית*]

אני חושבת שיש בניסיון לכתוב שאמא במצוקה? בעצם אוהבת רק מתקשה לבטא, איזה ניסיון לטאטא צעקה גדולה שצעקו כאן מתחת לשטיח, הרי המחשבה שיש אמא שלא אוהבת מאוד מאיימת. אבל הצעקה נצעקה, זה לא אומר שהיא נכונה תמיד כל הזמן, אולי היא נכונה לפעמים.

[חיפאית_חיננית*]

חיבוק גדול גדול!

4 שנים את מרגישה רגשות קשים. זה קשה מנשוא, וטוב מאוד שאת פורקת. לדעתי התכתובת הזו באתר יכולה לעשות לך הרבה טוב, וכדאי לך אף לפנות לאיש מקצוע טוב שלא רק מתבחבש בדברים, ושילווה אותך בדרך ל"ילדה אהובה אמא אוהבת".
ביקשת עצות. אז את מוזמנת לקרוא את דברי, להרהר בהם ולהתבונן אם זה אכן משקף את המציאות:

אני מעתיקה שלושה משפטים מהודעת הפתיחה שלך:

נהייתי כמו אמא שלי, נהייתי אמא שלא אוהבת את הבת שלה.

הילדה שלי פסיכית מסובבת כמו אמא שלה

וזו אשמתי. לא הייתי צריכה ללדת.

נראה לי שאת מעתיקה כמעט אחד לאחד את היחס שבינך לאימך ליחס שבינך לביתך. את חיה בתוך חוויה שלילית בקשר שלך עם אימך, ולא משלימה עם אימך - עם הקשר שלך איתה בעבר, עם מי שהיא, ולא משלימה עם העבר שלך. ויוצקת את החיים העכשוויים שלך לתוך הדפוס שקיים בחווייה השלילית הזו. את עכשיו תופסת את מקום האם, וביתך את מקום הבת.
(והערה: אני לא סתם כותבת "חוויה" שזו מילה שלכאורה לא כל כך מתאימה לכאן. אלא שזה מדהים איך שפעמים רבות כל אחד מהאנשים שבסיטואציה מסויימת או ברצף סיטואציות שמתרחשות לאורך שנים, חווה חוויה אחרת לגמרי. וכבר נוכחתי לראות מקרים כאלו. אחד מהם היה מקרה דומה לשלך, כהשתתפתי ב"פורום של לנדמרק" שם הראו לאחת המשתתפות שבסיטואציות שהעלתה עם אימה, היא זו שפירשה את הסיטואציה בצורה כזו שאימה לא אוהבת אותה, והאמת היא שאימה אוהבת אותה מאוד. לאחר ההבנה הזו שהיתה לה במשך שנים רבות של מריבות ולאחר מכן ניתוק מוחלט מאימה, היא הלכה ודיברה איתה, וסוף סוף פתחה אוזניה להרעפת אהבתה של אימה. אמנם זה לא אומר שבדיוק כך זה גם אצלך, אבל בהחלט יכול להיות שאימך כן אוהבת אותך מאוד מאוד, ואת לא נותנת לעצמך לראות את זה).
במשפט הראשון שהעתקתי, יש הקבלה שעשית בין שני הקשרים. במשפט השני והשלישי לא המשכת את ההקבלה, אבל נראה לי שבתוכך את כן ממשיכה את ההקבלה. את פסיכית כמו אמא שלך. אמא שלך אשמה כי היא לא היתה צריכה ללדת. אם אני צודקת במחשבותי אלו, הרי מה שיוצא מכאן הוא, שבעצם גם במה שקורה עכשיו בינך לבין ביתך - אימך היא אשמה. הרי אם לא היתה יולדת אותך - לא היית יולדת את ביתך. ואם אכן את חושבת כך במודע או בתת מודע, אז את בעצם מסירה אחריות מעצמך על מעשייך. אדם הוא לא כלב מאולף. לאדם יש בחירה - וזה דבר שקשה לפעמים לשמוע, כי זה מאוד מכביד, ולפעמים קשה מאוד לקבל את זה שניתן לשנות - ובעצם חלק גדול מהמציאות שלי זה בגלל מעשי. אבל מצד שני זה גם דבר מאוד מעודד - כי באמת באמת ניתן לבחור אחרת. ניתן לשנות את המציאות, וניתן לתקן.

את יכולה לשנות ולתקן בשלושה מישורים. כל אחד מהם יעזור לך ולביתך:

1. הקשר שלך עם אימך:

להשלים איתה, עם המציאות הזו שהיא אימך. להאמין שהיא אוהבת אותך, כמו שאת בעצם אוהבת את ביתך. להשלים עם האישיות שלה.
תנסי לעשות משחק עם שני כללים:
הראשון - במשך שבוע את יוצאת מנקודת הנחה שאימך מאוד אוהבת אותך. כל סיטואציה ביניכן עלייך לפרש מתוך נקודת ההנחה הזו, מבלי להתפשר על נקודת ההנחה.
השני - בשבוע הזה את הבת של אימך ולא הפוך. כלומר את לא מבקרת אותה (מלשון ביקורת. ילד מכיר רק את הוריו וזו נקודת הייחוס שלו, ולא יכול לבקר אותם), את לא מחנכת אותה, גם לא במחשבות (ילד לא מחנך את הוריו, אלא הפוך). כשאת מבקרת ומחנכת את אימך, גם אם זה רק במחשבות, את מפריעה להוויה של הקשר הטבעי של אמא ובת, והופכת להיות אמא של אמא שלך.
אחרי שבוע כזה (זה יהיה ממש קשה, אבל שווה!) אני מאמינה שתוכלי להסתכל על אימך אחרת.

1. הקשר שלך עם עצמך:

את לא אוהבת את עצמך, ואולי אף חושבת שהיה עדיף אילו לא נולדת. כשאת לא אוהבת את עצמך את גם לא נותנת מקום בתוכך לקבל את זה שאנשים אחרים אוהבים אותך. זה גם מאוד קשה לבנות כך זוגיות. וגם קשה להיות כך אם, כי ביתך אוהבת אותך - ואת דוחה את אהבתה. דעי לך שאם את נולדת אז את לא שווה טיפה פחות מכל אחד אחר. אותו בורא לעולם שהחליט שיש סיבה לברוא את האחד, החליט שיש סיבה לברוא אותך. את כאן ומקבלת כל רגע ורגע גיבוי מלא מאותו בורא עולם - חיי! נשמי במלוא אפך!

1. הקשר שלך עם ביתך:

בתוך תוכך את יודעת שיש בך אהבה אליה. אבל מכסה עליה מערכת היחסים עם אימך. מכסים עליה הקשיים המרובים בלחנך, להכיל, לפרנס ילדה לבד ללא שותף. אבל באמת - את אוהבת. וביתך - את דואגת שכשתגדל, גם היא תתתפוס שהיא ילדה שאימה לא אוהבת אותה. היא תספר את זה וידעו. היא תסבול וזה בגללך. אבל עכשיו היא אוהבת אותך. היא ממש לא התייאשה ממך. ואולי מתנהגת בתחושתיות מודגשת כדרך שלה כילדה לאותת לך, והיא מאותתת כמה שיותר - אמא אני אוהבת אותך! ולא התייאשתי ממך. ואני יודעת שאת אוהבת אותי. ואני כמהה לאהבתך!
המורכבות שיש בתוכך לקשר הזה בינך לבינה, מועברת לה באותה טיפה של חום ומגע ביניכן. המורכבות הזו לא מאפשרת לך להביא את עצמך הפנימי בצורה נקייה לקשר עם ביתך. המחשבות האלו של אשמה שוטפות את מוחך ולא מאפשרות לך פשוט להיות נוכחת באמת עם ביתך. וכשאת לא מביאה את עצמך אז באמת חסר לה. והיא מרגישה חוסר ומאותתת.
וכשמה שהולך לך בראש ישתנה, ושתאמיני שאת יכולה ליצור מערכת יחסים טובה עם ביתך, גם המסר יעבור מעצמו בלי מילים.

המון המון בהצלחה. יש לך כברת דרך לעבור, אבל היא לגמרי אפשרית.

חיפאית

[חיפאית_חיננית*]

ועכשיו, כשאני קוראת שוב את דברי, אני רואה שאפשר לראות זאת כביקורת.
אז ממש לא. אני פשוט מציעה נקודות אחרות של הסתכלות.
אני בעצמי הייתי במקום שלך, אמנם לא בעוצמה הזו, אבל התמודדתי ממש עם דברים אלו.
קבלי כעצות עם שהגיעו עם הרבה הרבה אמפתיה שגרמה לי לשבת יותר משעה וחצי לכתוב לך.
אני מאמינה שיכול להיות לך ולביתך ממש טוב. ומאחלת שזה יהיה בקרוב קרוב!

[אמא_במצוקה*]

תודה

[תמרול_ה*]

יש סדנאות מעניינות בהקשר של "לעשות סדר" במשפחה, לסגור חשבונות, לעשות סדר אפילו ברמה "קוסמית" באופן שמאד משחרר לכאן ולעכשיו.
אולי שווה לחקור את האפשרות הזאת: קונסטלציה משפחתית

[ריחות_של_יסמין*]

זה נורא עצוב, אבל לדעתי את חייבת לעשות את ההפרדה
את לא רוצה לפגוע בבת שלך
סביר להניח שהיא הפכה ל"נודניקית" כי היא הרגישה מינקות שאת לא רוצה בה.
(בתחילת ההריון עם הפשוש שלנו, היה רופא שחשב שזו בת, ואני יודעת מה הרגשתי...שאני לא רוצה אותה, לא רוצה בת! והיה לי ברור שהסיבה היא הרגשות שאימי הרגישה כלפי...היה לי מאד קשה במשך כמה שבועות עד שהתברר שזה בן...אבל התחלתי להרגיש את זה ולנסות להפריד...ברור שאם תינוקת נוצרת מהרחם בהרגשה כזו ומהלידה מעוררת באמה רגשות קשים כל כך, זהיפגע בה ויכול להתבטא בתחושה של דחיה ובהתנהגות נזקקת)

אני חושבת שאת צריכה אפילו באופן מלאכותי להתקרב אליה ולחבק אותה ולהיות איתה...
יכול להיות שעם הקרבה ה"מלאכותית" הזו תווצר לאט לאט קירבה אמיתית ואת תצליחי להפריד בין הרגשות שלך כלפי אמך לבין הרגשות שלך כלפי בתך שאיננה אשמה במה שעבר עליך כילדה.

את יכולה גם לדבר איתה ולהגיד לה שאת יודעת שזו לא אשמתה שלא נתת לה את מה שהיא צריכה...
יכול להיות שזה יעזור לשתיכן להרגיש את הרגשות הקשים שיש מעבר להתנהגויות האלה הדוחה והנזקקת.

מה שחשוב שתזכרי זה שאת המבוגרת, והמצב כרגע באחריות שלך גם אם את מרגישה חסרת אונים וקטנה ומבולבלת, את המבוגרת כאן. היא תלויה בך.
בהצלחה במשימה הלא פשוטה הזו!
עצם זה שאת מסוגלת להיות ערה לזה , לכתוב, ולבקש עזרה אומר שאת בדרך הנכונה.

[הילה_ב*]

את אוהבת את עצמך?
ואהבת לרעך כמוך! ממליצה על הספרון הקצר שמזכיר לנו דברים ששכחנו ללמוד מילדים של נפתלי פרום- אני מידי פעם קוראת ונזכרת כמה חשוב שאני אוהב את עצמי.
http://bookme.co.il/Books/[po]Item Details[/po].aspx?Barcode=418-665

כל הכבוד לך על המודעות!

[זהירות_חרצולים*]

אמא שלי אמרה לי בגיל 5 "חבל שילדתי אותך"
זו היתה בדידות תהומית ואיומה לחזור לבית בו לא הרגשתי אהובה, זה לא רק בדידות זה מחנק ויאוש ועצב ודמעות וכל ערב כאב כזה בגרון, עד היום ואני כבר בת 31 עם ילדה משלי.
שנאתי אותה והטחתי את זה בפנים שלה וזה הגיע לה כי היא לא אהבה מספיק. לאבא שלי ולכל העולם הייתי נהדרת, הרגשתי שהיא מתעללת בי רגשית. היא עברה הרבה בחיים שלה והיום אני כבר לא כועסת רק מרחמת. חבל שלא היה לה את הכוחות והיכולת להכיל אותי כי אני נפלאה ונהדרת. היתי עוד יותר טובה אם היה לי אותה כי למרות שהתנהגתי אליה לא יפה וזלזלתי בה תמיד תמיד קיוויתי בכל ליבי ובכל נפשי שתאהב, שתדאג שתתגאה שתכיל שתחבק וכשלא קיבלתי צעקתי וצרחתי וברחתי מהבית ואמרתי לה שהיא חרה אמא... (מוכר לך ההתנהגות הזאת מהבת הקטנה שלך)?
סליחה אני יודעת שאת רוצה תמיכה ומה שאני כתבתי אולי לא נשמע כל כך כמו תמיכה אבל אני חושבת שלפעמים סטירה היא גם תמיכה כי היא יכולה להוציא אדם מהענן בו הראש שלו נמצא.
א מ א, א מ א!!! תחבקי אותי חזק ותגידי לי שאני טובה, שאת אוהבת אותי, שאת גאה, תכילי אותי ואחזיר לך פי מיליון אוהב אותך עד אין קץ - האם את מזדהה עם המילים האלו? אם כן אז שתדעי שאלו גם המילים של ביתך הקטנה.
את צריכה ללכת ליעוץ. כאשר תאהבי את ביתך התנהגותה ה"רעה" תפחת היא מתנהגת לא יפה כי היא זועקת כי היא לבד כי היא דחויה.

[זהירות_חרצולים*]

העצה שלי אליך ולכל האמהות שחשות כך כלפי הילדים שלהם תעשו קאט! קאט לעבר, קאט לרגשות השליליים לילדים, תנו צאנס ליחסים ופתחו דף חדש, ילדים אוהבים את ההורים שלכם גם אם הם מכבים עליהם סיגריה בוערת, ילדים אוהבים ללא תנאי.
קחי את הבת שלך לקמפינג באוהל באיזה יער, למסע קניות בקניון, ללונה פרק או לחוף הים או לכל מקום אחר שבו תהני, שמתאים לכם, ותעבירו איתם זמן ארוך של תשומת לב חיובית ותתעלמו מניג'וסים והתנהגות שלילית (בכל זאת על הילדה ללמוד שאמא יכולה להתנהג אחרת ושהיא זוכה לאהבה כשהיא נחמדה) תמיד טוב ללכת ליעוץ כדי לדעת איך להתמודד עם התנהגות שלילית של הילד ואיך למצוא מקום מכיל ואוהב.
אם תפרגני לה כשהיא נעימה ותתעלמי (לא בצעקות) כשהיא מתנהגת לא נעים היא תלמד שכשהיא נחמדה היא מקבלת את המתנה הכי גדולה בעולם - תשומת לב חיובית ואהבה מאמא.

[פלונית_מחפר*]

רוצה רק להוסיף חיבוק עם קצת הזדהות.
רוצה לשאול את כל מי שהזכירו פרחי באך - צריך ללכת למטפל שימליץ או שבוחרים לבד?
אם לבד אז איך, ואם צריך מטפל - יש למישהו המלצה באזור עמק חפר?
תודה תודה מראש

[רוקדת_לאור_ירח*]

אפשר לבד ואפשר עם מטפל.
היתרון עם מטפל שלפעמים מטפל רואה עלינו דברים שאנחנו לא רואים בעצמנו וגם שתהליך משותף יכול לעזור בהתחלה להתמודד עם מה שהפרחים מעלים, לפעמים.
אם רוצים לבד אז אפשר בעזרת ספר או אפילו ההגדרות של פרחי באך באינטרנט לבחור כמה תמציות (מומלץ להתחיל עם מעט יחסית) ולהזמין בבית מרקחת שיודע להכין. אם רוצים דרך מטפל אז אני מכירה מטפלת מומלצת בפרדס חנה, זה מספיק קרוב?
אני גם יודעת שבפרדס חנה יש בית ספר למטפלים, שמעתי דברים מאד טובים על המורה שמלמדת שם, אפשר גם לתת לתלמיד/ה לעשות עליך סטאז' . אני מכירה מטפלת מפרדס חנה, זה מספיק קרוב?
יש כאן באתר דפים בנושא פרחי באך , הגדרות פרחי באך

[בוזה*]

א מ א, א מ א!!! תחבקי אותי חזק ותגידי לי שאני טובה, שאת אוהבת אותי, שאת גאה, תכילי אותי ואחזיר לך פי מיליון אוהב אותך עד אין קץ

זהירות חרצולים , מילים כדורבנות- כל מה שכתבת מדהים ומרגש.

אמא במצוקה אני מציעה לך ללכת לטיפול בדחיפות, בטלי הכל למחר ולכי לטיפול!
מאחלת לך חוזק נפשי בהתמודדות שלך, ודף חדש ביחסים עם בתך..

[שירי_בן_דב*]

אני חייבת להציל אותה.
אם להציל מישהו זה את עצמך. היא כבר תדאג לעצמה.
מבינה לגמרי על מה את מדברת. חיבוק.

[שירי_בן_דב*]

התקשרי ל-אורנה שפרון. היא מצילת חיים.

[איתן_לרנר*]

היי
מצטער שאת מרגישה כך וחושב שחשוב שהחלטת לכתוב ולטפל בעיניין כיוון שילדתך נפגעת.
מה שאת מרגישה כלפי ילדתך הם הגנות מפני המציאות הילדותית והרגשות הנלווים של הילדה הקטנה והלא אהובה שפעם היית( ובניגוד למה שכתבו לך כאן לגבי לנדמרק , אימך לא אהבה אותך אם כך הרגשת וזה לא היה באשמתך. מי שמציע להיפתח לעובדה שרגשות כאלה הם פרי אינטרפטציה א מטיל את האשמה שוב על הילד. כילדים אנו נאלצים להדחיק אמיתות נוראיות של היותנו לא אהובים והצורך של רבים מאיתנו להסתכל אחרת על המציאות ולתלות את הסיבה בדרך ההסתכלות שלנו רק ממשיכה את השקר ואת הסבל הישנים.כאילו אנחנו היינו האשמים ולא ראינו כמה אוהבים אותנו - זה מסלול הרסני ללכת בו). בתהליך פרימאלי נכון או בתהליך של ג'ין ג'נסן (תראפיה רגרסיבי)ת את לומדת לזהות את הרגשות הכאילו עכשוויים האלה ולהרגיש אותם בהקשרם הנכון ובמקביל להתנהג במציאות אחרת ממה שרגשותייך מכתיבים לך . בצורה הזו ילדתך תקבל את מה שהיא צריכה (אמא אוהבת)ותוכל אולי להרגיש את הכאב שאת גרמת לה ואת תוכלי להשתחרר בהדרגה מהכאב הישן לאחר שהמציאות הילדותית הישנה תהיה בהירה ונייטראלית עבורך.
אם את מעוניינת יותר לשמוע אשמח לספר לך יותר .את יכולה לפני כן להיכנס לדף של תמי גלילי חברתי ומשם להיכנס לדף שכתבה על השחרור ותהליך האבל על הילדות.
אני ב 077-7007363 .