ילדים שרוצים ללכת לגן

[פלונית*]

היא פשוט הולכת לשחק עם החברים זאת הסיבה של רוב הילדים (שאני מכירה) לרצות ללכת לגן.
כן, גן זה בייביסיטר. ואם הילדים שלי נהנים מפעילויות שיש בגן אז אני שמחה ורואה בזה בונוס.

מקבלים מדבקה על התנהגות יפה מותר לשאול למה ההורים בגן לא אומרים על זה משהו?

[אמא_לביאה*]

מותר לשאול למה ההורים בגן לא אומרים על זה משהו?
כי ההורים היחידים שבאמת חושבים שזה לא בסדר הם אני ובעלי. ומסתבר שקול אחד מתוך 27 זה לא מספיק כדי לשנות.

גם אני שמחה כשהיא נהנית מפעילויות בגן, אבל עוד יותר שמחה שהפעילויות הן לא חובה, ושהן לא רבות מידי וסוגרות לה את כל הזמן שהיא מבלה שם.
אני פשוט מאמינה בה שהיא תדע ליצור פעילויות לעצמה, ותבקש עזרה אם היא צריכה. כמו בבית. ככה אני מרגישה בטוחה יותר כלפי הנוזא שעליו דיברה סיגל ב למעלה:
מה שציינת מחשבות מהווה בעיניי את אחד החסרונות שיש בגן (כל גן כנראה, זה משהו מובנה) לעומת החיים בבית: בגן תמיד עושים משהו. כלומר גם אם יש איזה פרק זמן של פעילות חופשית בגנים היותר זורמים - זה עדיין בין פעילויות ועדיין האווירה היא שעכשיו עושים את זה (נגיד יצירה) ואח"כ עושים את זה (נגיד זמן חופשי) ואח"כ יש את זה (ארוחה, סיפור וכו'). בבית אין אתהסדר הזה. יש סדר יום מאוד גדול וגמיש של ארוחות וזמני שינה ועירות, אבל בתוך זה הילד מבלה הרבה זמן מבלי שמישהו חיצוני מפעיל אותו או מורה לו מה לעשות כעת. יש לזה ערך רב בעיניי. זה נותן לילד מרחב להוציא מעצמו רעיונות לפעילות ולתעסוקה ומנתב אותו לפעילויות לפי העניין שלו.
ונראה לי שבכל מקרה רוב הילדים נהנים מפעילויות הגן. בעיקר כשאין להם ברירה. שיטת אילוף בפני עצמה לדעתי.
את "בואו נצייר פרחים!!!" אני מעדיפה שיחליף: "(מחשבה בראש) וואו איך בא לי לצייר" ואחרי עוד קצת זמן לגשת לגננת: "תראי איזה יופי של צבעים מרחתי על הדף!!! נכון שזה הציור הכי יפה בעולם?"

[מחשבות*]

זה נותן לילד מרחב להוציא מעצמו רעיונות לפעילות ולתעסוקה ומנתב אותו לפעילויות לפי העניין שלו.

האם הענין היזום שלו וכל מה שנגיש לו ביומיום בבית מספיק לו לתקופה ארוכה?

[אמא_לביאה*]

למה הכוונה בתקופה ארוכה?
אצלי המצב הוא שעניין יזום שלה ומה שנגיש לה ביומיום מספיק לה כדי לעבור את היומיום.
והיא גם מאוד אוהבת חברים ואת זה מספקות לה ארבע שעות בגן חמישה ימים בשבוע, אבל היא רגילה ליזום לעצמה עניין ולא לחכות שאני או מישהו אחר יפעיל אותה.
אני סומכת על הרצון הפנימי שלה ללמוד, ליזום, להתעניין, לחקור ולהתנסות . ומה רע בעצם ב "לעשות כלום"? בעיני גם כלום היא פעילות מבורכת וחשובה.
אני לגמרי רגועה לגבי הלמידה שלה ותחומי העניין שלה ולא מרגישה צורך לדאוג כל הזמן לפעילויות מיוחדות היא דואגת לעצמה וכשצריך אני עוזרת.
וברוב המקרים כשאני כבר יוזמת פעילות מיוחדת שלי נראית מדהימה - לא בא לה. היא בדיוק עסוקה במשהו אחר.
פונות אלי חברות ואומרות שהילדים לא מסוגלים להעסיק את עצמם שתי דקות לבד והן מתחרפנות. אני טוענת שאי אפשר לצפות מילד שרגיל שיעסיקו אותו ויזמו עבורו כל הזמן, פתאום להעסיק את עצמו לבד.

[מחשבות*]

הי לביאה, לא הבנת אותי

בשום אופן לא התכוונתי ללחוץ קדימה, בטח ובטח שלא ללימודים.

התכוונתי לשאול האם לילד שלא הולך לגן בכלל נדרשים גרויים יזומים מבחוץ, או שאפשר לצפות ממנו פשוט לזרום עם עצמו בבית...
השאלה ממשיכה את ההודעה של סיגל ב, אשר לא הבנתי ממנה אם היא דוגלת בפעילות עצמאית לגמרי, או שיש גירויים, אבל גמישים בפיזורם.

[סיגל_ב*]

השאלה ממשיכה את ההודעה של סיגל ב, אשר לא הבנתי ממנה אם היא דוגלת בפעילות עצמאית לגמרי, או שיש גירויים, אבל גמישים בפיזורם.
ראשית חשוב לי לומר שהדעות שאני מציגה כאן כרגע מגיעות אצלי בעיקר מחשיבה תיאורטית כיוון שהילדה שלי עדיין די פיצקי בת שנה ורבע, וזה קצת אחרת בכל זאת. אני מקווה שמי שיש לו ילדים יותר גדולים בחינוך ביתי ייכנס ויחווה דעה.

אני מאמינה שיש לספק לילד גירויים שיהיו בבית, אך לא להציג זאת בפני הילד באופן יזום. כלומר, לדאוג שיהיו חומרי יצירה, כלי נגינה, ספרים, מחשב, צעצועים וכו' כך שהם נגישים לילד והוא יודע איפה הם. מעבר לזה, נראה לי שכדאי לתת לילד להוביל מה הוא רוצה לעשות, כמה זמן ואם בכלל.

האם הענין היזום שלו וכל מה שנגיש לו ביומיום בבית מספיק לו לתקופה ארוכה?
אני לא בטוחה שהבנתי את השאלה בעניין הזמן.
אני מאמינה שעבור הילד זו דרך נהדרת לחיות, שבה הוא בוחר מה הוא עושה. אם בענייני לימוד את שואלת, אני מאמינה שהדרך הזו היא המהנה ביותר והאפקטיבית ביותר ללימוד. בעניין הזה ראי חינוך ביתי חופשי, לימוד לאין שעור Unschooling.

היא פשוט הולכת לשחק עם החברים זאת הסיבה של רוב הילדים (שאני מכירה) לרצות ללכת לגן.
מסכימה. לכן אני מאמינה שיש צורך לספק לילדים הגדלים בבית חברה באופן קבוע ושוטף. זה אמנם דורש מאמץ - שלא נדרש כשהולכים לגן - אך בעיניי זה הכרחי. וכמה טוב שיש מפגשי חינוך ביתי בדיוק לצורך הזה.

[מחשבות*]

תודה סיגל ב

טוב, אז קצת התרחקנו (למה לא בקרתי לך בדפבית לפני שחשדתי בך בגידול גדולים...)
הקטן שלי בן שנתיים ומרגיש מאושר בבית. זו הגדולה שאני מתנדנדת לגביה, ואני לא בטוחה אם העדר מוחלט של הגן האהוב, אחרי שהתרגלה אליו כל כך, לא יצור חלל מכאיב בחייה.

[סיגל_ב*]

ואני לא בטוחה אם העדר מוחלט של הגן האהוב, אחרי שהתרגלה אליו כל כך, לא יצור חלל מכאיב בחייה.
בעניין הזה אולי כדאי לשאול את המנוסות יותר שהוציאו ממסגרות:
ענת גביש
אורנה שפרון
את גם יכולה לשאול את רסיסים של אור
ובטח יש עוד שאני כרגע שוכחת ועימן הסליחה...

(תקראי להן לבוא לדף).

[עירית_לוי]

אני רוצה להתייחס לשיחה הקודמת:

האם הענין היזום שלו וכל מה שנגיש לו ביומיום בבית מספיק לו לתקופה ארוכה?
אני חושבת שכן, בתנאי שקיימת מידה מספקת של אינטרקציה אנושית.
אני מסכימה עם דבריה של סיגל ב, ורוצה לחזק את חשיבות נושא החברה והמפגשים (גם המסודרים וגם הספונטניים).
לדעתי (שגם היא תאורטית כרגע. הפיצקי שלי בגיל של הפיצקי של סיגל ב) חלק משמעותי של הלמידה נעשה תוך כדי אינטרקציות עם אנשים. ואולי (לא בטוחה) הלמידה הזאת חשובה יותר מהלמידה שיכולים לספק חומרי יצירה, כלי נגינה, ספרים, מחשב, צעצועים וכו'.

לגירויים שמספק המפגש האנושי יש ערך רב.
אני מתכוונת גם לידע וגם למיומנויות אישיות ששמים היום תחת הכותרת של 'אינטיליגנציה רגשית'. כמה אני יודע לתת, לקבל, להעצים אחרים, לסמוך, לבטא רגשות, להיות נוכח, לאהוב, להעיז, וכו' וכו' וכו'.

כמו שכתבתי, זו הנחה תיאורטית. גם אני אשמח לשמוע מבעלי הניסיון בחינוך ביתי.

[רונית_סלע*]

אני מאמינה שיש לספק לילד גירויים שיהיו בבית, אך לא להציג זאת בפני הילד באופן יזום.
לא בהכרח להציג, בכל אופן (כלומר- זה לא ש אסור להציג ).
אפשר אם לי מתחשק להציג, מדי פעם ובאופן אקראי, איזו פעילות נחמדה לעשות יחד. (אני הלכתי על המינון של פעילות יזומה אחת ביום, אחרי שיונת סיפרה פעם באיזה דף שככה זה אצלה וקיבלתי לגיטימציה להיות עצלנית ).

אצלנו, רוב הזמן (הפנוי ממפגשים/נסיעות וכאלה), הן מובילות את עצמן (ולפעמים אותי אתן), ומסתדרות נהדר.

זו הגדולה שאני מתנדנדת לגביה, ואני לא בטוחה אם העדר מוחלט של הגן האהוב, אחרי שהתרגלה אליו כל כך, לא יצור חלל מכאיב בחייה.

אבל הרי התחלת לתהות בגלל שכבר לא היה ברור לך שהגן אכן כל כך אהוב.

עכשיו היא רוצה לשוב הביתה. חזרה על כך מספר פעמים,

אצלנו היו הרבה תנודות (אצל הגדולה, בת שש כיום), ובסופו של דבר הבנתי, כפי שכתבתי למעלה, שלא ייתכן שהיא תוביל את השינויים האלו (לא ייתכן לדעתי גם עקרונית וגם פרקטית).
מאז שהיא חזרה הביתה בגלגול הזה היו עוד מספר פעמים שהיא דיברה על הגן, אבל הזכרתי לה שאנחנו בחינוך ביתי, שזה מה שבחרנו, וזה גווע די מהר. בדרך כלל זה עולה כשהיא רואה את הילדים הולכים לגן בבוקר, או מטיילים ביחד בשעות הפעילות.
ברוב הזמן היא בכלל לא זוכרת שיש גן. ואני נורא דאגתי, כי זה ישוב קטן וכולם בגן והיא נורא חברותית וכבר הייתה בגן וכו' וכו'.
ואגב- מאוד עזר לה, אני חושבת, שאמרתי לה שאנחנו "בחינוך ביתי". זה שגם לנו יש "הגדרה" עוזר לה גם מול עצמה וגם מול אחרים.
כבר יצא שבכל מיני ארועים משפחתיים היא אמרה לדודות רחוקות למיניהן ששאלו באיזה גן היא או אם היא עולה לכתה א'- "לא, אני בחינוך ביתי!".
ואני התמוגגתי כי אני לא מעזה בדרך כלל (עדיין) להגיד את זה, בטח שלא בטון הבוטח-נון שאלנטי הזה .

[ענת_גביש*]

רונית, חיכיתי כבר לסיפור שלך!
אולי כדאי לשאול את המנוסות יותר שהוציאו ממסגרות:
אנחנו לא בדיוק הוצאנו ממסגרת, רק טבלנו בה את קצה רגלנו המבוהלת לתקופה בת חודשים ספורים. (דמעות גן)
זה באמת הרבה יותר קשה להוציא ממסגרת, וההתחבטות כאן נוגעת ללב. הייתי שמחה לעזור אבל זה רק יחזור על דברים שכבר נכתבו לך.

מצד שני, בימים שלא יוצאים מהבית בבוקר היא לא מבקשת לעשות שום דבר מיוחד, ובטח לא טוענת לשעמום.
זה משפט מפתח בעיני. ובכלל, המילה שיעמום, דבקה בה קונוטציה שלילית שלא בצדק. כל החברה שלנו מכוונת לפחד מהשיעמום. צריך לחשוב על זה ולנסות להבין למה.

[ענת_גביש*]

הנה קטע של יונת שרון שנכתב בזמנו ב דמעות גן ורלוונטי לכאן:

_כמו שהבטחתי, אני אנסה לכתוב על כמה דברים שעוזרים לדעתי על יציאה ממסגרת עד שמתרגלים לסגנון חיים יותר חופשי. חלק מזה למדתי כשבני הגדול יצא מהגן, וחלק כשאני עצמי יצאתי ממסגרות (בי"ס, עבודה).
הדבר הראשון הוא לדעת שיוצאים אל משהו ולא למין ריק חסר צורה. זה בעיקר קטע פסיכולוגי, כי כשחיים ב"ריק" הוא מהר מאוד מתמלא. אבל למי שהתרגל למסגרת שתגדיר לו מה לעשות, קשה לראות איך החיים מתמלאים מעצמם. לכן בתקופה הראשונה אני חושבת שכדאי, באופן לא טבעי, ליזום פעילויות מוגדרות: טיול, בישול, ביקור, בניה, ריקוד, וכו'. לא שזה עושה את החיים יותר מעניינים, אבל זה נותן איזה עוגן ותחושת ביטחון שאני לא ב"שומקום" (או "עושה כלום"). בהדרגה אפשר להחליף את העבודות היזומות בפעילויות שצומחות מעצמן ובקצת בטלה בריאה.

לגבי חברה, עשינו כמה דברים:


למצוא דרכים לפגוש ילדים מהגן. למשל, היינו אורבים להם בשעת השחרור בכניסה, מתנדנדים שם על הנדנדות, ומפתחים משחקים. בדרך כלל מישהו מהם היה מגיע אלינו הביתה. אחר-כך בררנו והסתבר שלשני ילדים מהגן מרשים לצאת כבר באחת ולבוא אלינו - איזה כיף! אני גם חושבת שאפשר לאמץ את רעיון ה"חוג" של יפעת, אם כי לא חייבים להזמין אליו את כולם ולעשות מזה סיפור גדול - אפשר רק מספר קטן של ילדים שהיא באמת אוהבת.
להרחיב את המעגל החברתי. למשל, ליצור קשר אם אנשים מבוגרים או נוער שמסתובבים באיזור ויש להם זמן לשוחח ואפילו לפעמים לשחק עם ילדים. יש לכם כאלה ביישוב או שזה מקום הומוגני מדי בשביל זה?
להזיז את הישבן ולהפגש עם חברים! לי זה היה קטע קשה במיוחד, אבל טרחתי ועשיתי, וזה נעשה קל יותר ככל שמתרגלים לזה.
לעזור לילד ללמוד לאהוב גם את חברת האדם החשוב בחייו - הוא עצמו. זה לא קל, כי זה אומר שבקטעים הכי כיפיים (או הכי מפחידים/מפריעים/מוזרים) צריך להזהר לא להתערב או להעיר או להשתתף או אפילו להתפעל. להשאיר לילדים רגעים שהם רק שלהם. אבל גם זה נעשה קל יותר עם הזמן.

וחוץ מזה, תני לכן זמן. את יכולה להגיד שאתן פשוט יוצאות לחופש הגדול מוקדם יותר. זה לא חייב להיות דווקא חזרה לשגרה הקודמת - אפשר פשוט לנסות לכייף עכשיו, בלי מטרות וקריטריונים, ולראות איך מסתדרים באופן קבוע אחר כך._

[ענת_גביש*]

מוסיפה לקטע שמעלי: להתחבר עם קבוצה שנפגשת ב מועדים קבועים .

[סיגל_ב*]

לגירויים שמספק המפגש האנושי יש ערך רב.
פרח, כל מילה.

_אני מאמינה שיש לספק לילד גירויים שיהיו בבית, אך לא להציג זאת בפני הילד באופן יזום.
לא בהכרח להציג, בכל אופן (כלומר- זה לא ש אסור להציג ).
אפשר אם לי מתחשק להציג, מדי פעם ובאופן אקראי, איזו פעילות נחמדה לעשות יחד._
כמובן... יותר דיברתי מהכיוון של: לא צריך. אם מתחשק אז אפשר. אני פשוט מרגישה שלפעמים חסרה לגיטימציה לחוסר יוזמה בכלל - שיכול לעבוד מצוין עבור משפחות מסוימות.

מאוד עזר לה, אני חושבת, שאמרתי לה שאנחנו "בחינוך ביתי".
איזה יופי של סיפור!

אנחנו לא בדיוק הוצאנו ממסגרת
כמובן ענת . תודה על ההבחנה, זה באמת אחרת.

הדבר הראשון הוא לדעת שיוצאים אל משהו ולא למין ריק חסר צורה.
איזה דברים נפלאים של יונת (איך שכחתי אותה? זה כמו טפיחה על המצח לא?), תודה ענת שהבאת אותם.

[מחשבות*]

אתן נהדרות

ובכל אופן אני מקשה ושואלת, האם החלום הזה של ילדה בבית הוא לא חלום בלעדי שלי, והאם הגזילה של הזכות ללכת לגן לא תפגע בה. איך אדע?
(כמובן שקיימת אופציה להרשם וללכת רק כשממש בא, אבל הגן המדובר הזה י-ק-ר וההתלבטות כל בוקר תשגע אותי. ואותה. ואותו. די.)

<זוכרת שמישהי סיפרה כאן מזמן שיום אחד הבינה שמיטת סורגים זה לא זה, וכאחוזת תזזית תלשה את ביתה מהמיטה בבעתה ולא החזירה. רק לאחר זמן היא הבינה שלה אולי ירד איזה אסימון, אבל הילדה אהבה את המיטה שלה, ככה עם הסורגים, ובפירוש סבלה מה'בום'. לא זוכרת מי זו היתה שכתבה>

[סיגל_ב*]

והאם הגזילה של הזכות ללכת לגן לא תפגע בה
מקשה:
מה עם הגזילה של הזכות להישאר בבית (באופן עקבי ושוטף)?
אולי בכל בחירה יש גזילה?

[ענת_גביש*]

והאם הגזילה של הזכות ללכת לגן לא תפגע בה.
אוקיי.
נפתח רשימה של עוד דברים שאת גוזלת את זכותה לעשות? (-:

[ענת_גביש*]

לא מתגרה, אבל באמת הייתי רוצה להרחיב: מהי זכותו של ילד?
איך אפשר להגדיר אותה? איפה מתחילה זכותו של הילד ומסתיימת זכותו של ההורה?
האם זוהי זכותך לעשות בה או עמה דבר אשר אינך שלמה איתו?
האם אין חובתך הפוכה?

[ענת_גביש*]

מדינת ישראל טוענת שזכותו של הילד לקבל חינוך במערכת החינוך. ולכן חובה עלינו, אזרחיה, לאפשר לו את הזכות הזאת.
<סתם. מוסיפה. מה יכול להיות. אולי אמחק אחר כך>
כמה עמוק שרוייה אצלנו הידיעה הזאת? אולי עד כדי כך שהתרגלנו לחשוב כך: ילד נולד, זוחל, קם, עומד, והולך. לגן.

[ענת_גביש*]

<זוכרת שמישהי סיפרה כאן מזמן שיום אחד הבינה שמיטת סורגים זה לא זה, וכאחוזת תזזית תלשה את ביתה מהמיטה בבעתה ולא החזירה. רק לאחר זמן היא הבינה שלה אולי ירד איזה אסימון, אבל הילדה אהבה את המיטה שלה, ככה עם הסורגים, ובפירוש סבלה מה'בום'. לא זוכרת מי זו היתה שכתבה>
זה סיפור טוב ומלמד. אולי כשיוצאים מסורגים צריך להסיר אותם אחד אחד. לא יודעת.

[נהר*]

להתיחס לגן או בית ספר כאל זכות , שיש לאפשר לילדים להתנסות ולבחור בה זה מוזר מאוד, בעיני.
האם עצם זה שקיימת מסגרת כלשהי אומר שעלינו לאפשר לילדנו להתנסות בה? ואיך יבחרו בין גן מונטסורי, לבין גן אנטרופוסופי, לבין גן דמוקרטי, לבין גן עירוני וכו...
אני הבנתי שלבתי אין שמץ של מושג מה זה בית ספר. כדי לגלות את שלל ההשפעות ההרסניות שלו ,היא צריכה לבלות שם לא מעט שנים ואח"כ גם להסתכל מפרספקטיבה כלשהי. לכן אני לא רואה כל סיבה לסייע לה להגיע למוסד כזה .
לדעתי אין כזה דבר רצון גן, אלא, אולי רצון לשנות משהו. ועל זה כדאי לנו כנראה להתבונן.

[מחשבות*]

זכויות הילדה שלי כרגע: אותן זכויות שהיו לה אתמול, ושלשום, וביום לפני כן...

תהא הגדרת זכויות הילד אשר תהא, מדובר בשינוי בזכויות שאינו בר חזרה: זהו גן מבוקש מאד, ואף אחד לא יחכה עד שנחליט.

[מחשבות*]

האם עצם זה שקיימת מסגרת כלשהי אומר שעלינו לאפשר לילדנו להתנסות בה?

נהר, אני מזכירה שבכל הקשור אלי, עברתי התמודדות לא קלה עם ילדה בת שלוש וחצי, שלפתע פתאם בחרה לנפץ את חלומי ולבקש גן. אפשר להאשים אותי בהרבה דברים, אבל לא במה שכתבת

[סיגל_ב*]

עכשיו היא רוצה לשוב הביתה. חזרה על כך מספר פעמים, שבבית אף אחד לא מפריע לה ושבבית לא קורים דברים רעים. אני מוכנה (בשמחה גדולה) להשיבה הביתה, אבל חוששת מכך שזה לא סופי.
מחשבות, אני רוצה רגע לנסות ולהתמקד בדברים שכתבת בהתחלה:
אם את מרגישה שהכי נכון לה להיות בבית - מדוע לא ללכת עם זה, ובאשר לרצון שלה לחזור לגן שיופיע לפעמים - לחפש את הדרך להתמודד עם זה?

[סיגל_ב*]

ועוד, בהמשך למשפט הנהדר של נהר:

לדעתי אין כזה דבר רצון גן, אלא, אולי רצון לשנות משהו. ועל זה כדאי לנו כנראה להתבונן.
אולי בכל פעם שבה היא אומרת שהיא רוצה גן היא בעצם אומרת משהו מאוד ספציפי, כמו אני רוצה לפגוש חברים היום? אני רוצה לעשות איזושהי פעילות היום? אולי כדאי לנסות לפרק את האמירה הכללית לפרוטות?

[מחשבות*]

אם את מרגישה שהכי נכון לה להיות בבית - מדוע לא ללכת עם זה,

אני לא בטוחה שזה הכי נכון לה. אני חוששת שאחרי שהתלהבותה מהבית תשכך תשוב לבקש את הגן, כפי שקורה אחרי כל חופשה ארוכה. אני מפרידה בקריאה בהודעות כאן את העצות (המצוינות) של איך להתמודד עם מצב כזה, ומתרכזת ב-האם להגיע אליו.

[נהר*]

והאם הגזילה של הזכות ללכת לגן לא תפגע בה. איך אדע?
כנראה שלא הבנתי את המשפט , אז למה בעצם שלחת אותה לגן?


אפשר להאשים אותי בהרבה דברים
לא מאשימה , פשוט חושבת אחרת .



_תמה שלי, בת שנתיים וחצי, רוצה ללכת לגן תאנה,גן פטל,גן הפילבוקס, כיתה א' וכיתה ב'.
ולכיתה ג' את גם רוצה?
לא,אני לא רוצה הרבה כיתות אבל כשהייתי גדולה היה לי עגיל בפופיק ואני ואנה רוצות לעשן.
לעומת זאת אנה,בת חמש, רוצה רק לעשן וללכת לכיתה ז'._
זה ציטוט שלי מלפני שנה וחצי, אני לא ראית ברצונותיהן ניפוץ החלום, פשוט ילדות ששמעו על משהו ו"רוצות" גם.
בינתיים הן לא עשו שום צעד כדי לממש את הרצונות הללו

ולמען הסר ספק , אין לי כל ביקורת או האשמה , רק נסיון אחר.

[מחשבות*]

שני ילדים בני ארבע וחצי. אחד בבית, שני מבלה ארבע שעות ביום בגן. למי יותר טוב?

[מחשבות*]

לפני התשובות...
מרגישה צורך וזכות לומר לכן כמה אני מתמלאת ומתרגשת מן השיחה הזו, שחשובה לי כל כך. תודה.

[סיגל_ב*]

אני לא בטוחה שזה הכי נכון לה. אני חוששת שאחרי שהתלהבותה מהבית תשכך תשוב לבקש את הגן, כפי שקורה אחרי כל חופשה ארוכה
השאלה אם זה אומר בכלל מה נכון לה או לא.
כלומר האם לרצונותיה יש איזו שהיא משמעות בהקשר של: מה נכון לה ?
ואולי יש דרך אחרת לבדוק מה נכון לה?

[אמא_לביאה*]

אם את מרגישה שהכי נכון לה להיות בבית - מדוע לא ללכת עם זה, ובאשר לרצון שלה לחזור לגן שיופיע לפעמים - לחפש את הדרך להתמודד עם זה?
אני מוצאת את זה קצת בעייתי. אני מרגישה שהכי נכון לה בבית. היא לא. אולי אם הייתי יודעת שהיא מתנדנדת לא היתה בעיה,
אבל במצב הנתון אצלנו כרגע, אני עדיין לא בטוחה שנכון יהיה לי להחליט - את לא הולכת לגן.
היא רצתה לנסות, איפשרתי, ולמרות שלא היה נראה לי, והיא אוהבת את זה.
איפה זה שם אותי ואת מה שמרגיש לי הכי נכון בשבילה? - בשום מקום.
ואני חושבת שהיא לא יכולה לדעת מתוך עצמה אם טוב לה או רע לה. לא כשהיא בתוך הסיטואציה ובגיל ארבע וחצי.
סיכום: קשה.

[א_ילת*]

אוי ואבוי! גם אנחנו פה!.
בתי רוצה ללכת לגן. כמובן, האשם הוא אבא שלה, שמטפטף לה בלי הפסקה על הגן.
היא רוצה ללכת לגן, ואבא הבטיח שילכו ביום ששי, ובסוף הם לא הלכו ומתי הם כבר ילכו?!
באמצע השבוע, בזמן צפיה בטלויזיה, קמה בתי והכריזה: לסגור טלויזיה. עכשיו הולכים לגן! כשאמרתי שעכשיו הגן סגור היא הודיעה שהיא הולכת לישון צהרים, כדי שמחר היא תוכל לקום עם אבא, מוקדם, לפני שהוא יוצא לעבודה, וללכת איתו לגן.
אבא שלהם הצליח לבדו להתקשר לגננת ולקבוע ביקור בגן (סרבתי לעזור. לא השגתי עבורו את המספר של הגן ובטח שלא התקשרתי לקבוע פגישה). אחרי שקבע פגישה, מסתבר שהוא עובד באותו יום והוא ביקש ממני ללכת איתם. אמרתי: לא. עד כאן.
בסוף הוא ביטל עבודה והוא יילך איתם. אבל בתי מאוכזבת שלא הולכים מחר.
יש סיכוי שהיא תרגיש טוב בגן. יש סיכוי שהיא תסתדר שם נפלא, תמצא הרבה חברים ותתפתח.
(יש גם סיכוי שלא. יש סיכוי שהיא לא תרצה ללכת לגן ואבא שלה יסכים איתה).
יש גם סיכוי שאני אוכל לעזור לבני בזמן שהיא תהיה בגן (הוא זקוק לזמן אחד על אחד ופרידה ממנה רק תעזור).
אבל אני מרגישה שזו פגיעה חמורה בעקרונותי (סליחה. אני יודעת שאני מערבת כאן נושאים של כמה דפים יחד). הרי לא הייתי שולחת אותה לגן של ש"ס רק כי אין ברירה, נכון? ואני לא יכולה להסכים עם זה.
עם בןזוגי אני מסוגלת להתווכח, ולתת נימוקים רציונלים ל למה לא גן.
עם בתי, זה אחרת. אין לי אפילו מה לומר לה.
אגב, מדובר על גן חובה מספטמבר הקרוב.

[ענת_גביש*]

אני חוששת שאחרי שהתלהבותה מהבית תשכך תשוב לבקש את הגן,
איך שאני רואה את זה, הבית הוא לא מקום שאמור לעורר התלהבות, והוא לא הופך "פחות טוב" כשכבר לא מתלהבים ממנו. הבית אינו "התנסות" שיש לה מקבילות או שוות ערך. כל ההשוואה בין בית לגן היא מטעה ומסבכת את החיים. נשמע לי שקו המחשבה הזה, שמתבטא במשפט המצוטט, הוא בעצם נטייה להשארת ההחלטה לילדה, מה שבטוח גורם בעיקר בילבול. (בבית תמיד יהיו פחות ילדים, פחות הפעלות, פחות צעצועים מבגן (לפחות כך בבתים שאני מכירה). הבית תמיד ייראה פחות אטרקטיבי, אם נמשיך לשים על המאזניים ולהמתין ל"ציון" שהילד ייתן)
וכאן, אני לא מנסה לשכנע לטובת חינוך ביתי , אלא להדגיש שההחלטה לא יכולה להיות בידיה או לפי הערכותיה את הבית או הגן. כמו תינוק שלא יכול להחליט על איזה מצע להיות מונח, היא לא יכולה להחליט לאיזה מסגרת חברתית להשתייך.

אני גם חושבת שהיא לא יכולה לדעת מתוך עצמה אם טוב לה או רע לה. לא כשהיא בתוך הסיטואציה ובגיל ארבע וחצי. לא כי הילדה לא יודעת כשטוב לה וכשרע לה, אלא כי אין לה אפשרות לראות מבחוץ ומלמעלה סיטואציה מתמשכת, על כל השלכותיה.
את יודעת מה, אולי יש לה. למה אני סתם ממעיטה בערכה. עדיין, ממקומינו כהורים, אנחנו אחראיים להחליט, כי זה גדול על כתפיהם הרכות. ודווקא מתוך כבוד אליהם ורצון להתחשב ולהיות מקסימום מדוייקים איתם, יוצא שאנחנו מטילים עליהם משקל שהוא לא כפי יכולתם לשאת.
אני מבינה לגמרי איך ילד נבון וחכם יכול להטעות במצבים כאלה, ולתת לנו הרגשה שהוא יודע על מה הוא מדבר, כשהוא אומר "אני רוצה גן".

[רסיסים_של_אור*]

אני מצטרפת אל כל הדברים שענת כתבה כאן. הנסיון שלה הרבה יותר ארוך ורב משלי, אבל מניסיוני הקצר אני באמת חושבת שאנחנו אלו שצריכים להיות שלמים עם ההחלטה.

יכול להיות שיום אחד מישהו מהילדים שלי יבקש גן. האם זה אומר שאני צריכה לרוץ לרשום אותם לגן ? לא בטוחה.
אולי זאת בעצם קריאה בשבילי לבחון משהו מההתנהלות שלנו בבית ?
אולי זאת הזדמנות לרענן את המערך החברתי ??

אני באמת באמת לא יודעת, עוד לא עמדתי במקום הזה.

אני מאד מתחברת לנושא של "שעמום" ו"גירוי יתר" בעקבות חשיפה למסגרות.
אני, שילדיי היו במערכת כשלוש שנים, מופתעת כל-כך לגלות באיזה טבעיות הם נכנסו לקצב החיים החדש. כמה הם נהנים ממשחק ממושך, לפעמים עצמאי לגמרי, באותם משחקים שוב ושוב, יום אחרי יום.

דווקא הם, הרבה פעמים מבקשים ממני שלא נצא לפעילות יזומה, שנשאר יחד בבית. ככה, סוליקו.

מצד שני, חשוב לי מאד לא להעביר ביקורת על אף אחד ועל שום בחירה. ילדינו בחרו בנו וכל אחד מאתנו אחר ושונה. אני לא חושבת שחינוך ביתי מתאים לכל ההורים, אני פחות החלטית לגבי כל הילדים.

לגבי ה"זכות ללכת לגן", זה מזכיר לי את הימים הראשונים אחרי הלידה של עדו. הוא לא ינק כמו שצריך ונכנסתי נורא ללחץ, התקשרתי אל אחותי הגדולה וסיפרתי לה שאני שולחת מהר את האיש שלי לקנות מטרנה. היא מייד ניערה אותי ואמרה, בשיא הטבעיות: "עדו לא יודע שיש מטרנה בעולם, מבחינתו כל מה שיש זה את והציצי שלך !". המשפט הזה ניער אותי כהוגן וממשיך לעשות את עבודתו גם היום, במבחר תחומי חיים.

יש המון אפשרויות בעולם, שמעולם לא נחשפנו אליהן, מלא צמתים שבהן בחרנו בדרך אחת ובאותה נשימה ויתרנו על דרכים אפשריות אחרות. לי נראה שחשוב שנחווה ונחיה את הדרך האישית שלנו ונשאיר את שאר הדרכים למי שבחר בהן.

וכמובן, בסופו של דבר, עשי מה שהכי הכי טוב לך, כי גם עבור ילדינו, חשוב מאד שלנו יהיה טוב.

בהצלחה

[חוה_ש*]

פשוט כי אין להם כוח להתעסק בלהכריח.
זאת אחת הבעיות המרכזיות במסגרת הזאת. היא שוחקת מאוד את המבוגרים שנמצאים בה. אני לא רוצה שהילדה שלי תבלה גם לא 4 שעות ביום עם אנשים שאין להם כוח...
אני רוצה לא להכריח אותה בגלל שאני מאמינה שככה נכון ולא בגלל שאין לי או למישהו אחר כוח.

[סיגל_ב*]

_עם בןזוגי אני מסוגלת להתווכח, ולתת נימוקים רציונלים ל למה לא גן.
עם בתי, זה אחרת. אין לי אפילו מה לומר לה._

א ילת יקרה,
נשמע ממש לא פשוט.
אני מחפשת דרך עדינה לומר אבל ממה שאת מתארת נראה שהבעיה היא לא מה לומר לילדה. נראה לי שקודם את ובן זוגך צריכים ליישר קו לגבי מה אתם רוצים לעשות. לכאן או לכאן. כרגע נשמע שאתם משדרים לה בו זמנית מסרים כפולים (לא גן, כן גן) וזה מן הסתם מאוד מקשה עליה.
כשתהיו שניכם באותו מקום, גם אם זה יהיה לא לגן, אני בטוחה שתמצאו מה לומר לה.
(אולי משהו כמו: אנחנו "בחינוך ביתי". )

[אמא_לביאה*]

אני לא רוצה שהילדה שלי תבלה גם לא 4 שעות ביום עם אנשים שאין להם כוח...
גם אני לא. אבל היא כן ובעקביות ראויה לציון.

[בשמת_א*]

אני מחפשת דרך עדינה לומר אבל ממה שאת מתארת נראה שהבעיה היא לא מה לומר לילדה
מסכימה עם סיגל ב כרגיל.
הילדה בכלל לא יודעת מה זה. היא מדמיינת את זה בתור משהו כיפי שעושים עם אבא. ועוד בונוס יש לה, שאחיה לא רוצה, אז יהיה לה כיף באיזה מקום שמשחקים בו עם אבא, ואפילו לבד עם אבא! וואו!
אין לה שום מושג במה מדובר באמת.
הכיוון הוא לא לדבר עם הילדה, כי ממש לא כדאי לך לריב עם אבא שלה דרכה (אני לא אגיד כלום על מה שהוא עושה P-: ).
הכיוון הוא לשפר את היחסים עם אבא של הילדה, שיילך ויפחת העניין להיאבק בך.
הכיוון הוא לחזק את עצמך, כי כרגע את מאוד מאוד כועסת (לא חשוב למה) וזה משפריץ ממך לכל הכיוונים (אי אפשר לפספס) ומקלקל לך (לך, לכן כדאי לך לעשות משהו לשפר לעצמך את המצב למען עצמך).
אני מאוד ממליצה על הפתרונות של אורנה וצפריר.

[סיגל_ב*]

_היא רצתה לנסות, איפשרתי, ולמרות שלא היה נראה לי, והיא אוהבת את זה.
איפה זה שם אותי ואת מה שמרגיש לי הכי נכון בשבילה? - בשום מקום._
אמא לביאה,
אני לא בטוחה שזה שם אותך בשום מקום. באמת.
לא שאני יודעת מה בדיוק לעשות, אבל אולי קודם הייתי שואלת את עצמי: מה אני רוצה שיקרה?
האם את רוצה שהיא תהיה בבית?
האם את חושבת שזה הדבר הנכון בשבילה?

אם תגיעי למסקנות חיוביות - הדרך איך לעשות את זה היא כבר נושא אחר לשיחה.
זה שזה נראה על פניו קשה עד בלתי אפשרי, עדיין לא אומר שלא שווה לנסות לפחות לבדוק את זה תיאורטית (למשל כאן איתנו בשיחה ) - שוב בהנחה שהתשובות על השאלות הן חיוביות. ולכן - קודם כל השאלות.

באמת קשה.

שני ילדים בני ארבע וחצי. אחד בבית, שני מבלה ארבע שעות ביום בגן. למי יותר טוב?
מחשבות,
שאלת אותנו שאלה. כיצד את היית עונה עליה?

[מחשבות*]

שאלת אותנו שאלה. כיצד את היית עונה עליה?

לא יודעת. אני רואה פער עצום בין גנים שונים. מתארת גן קטן, תריסר ילדים ושלושה מדריכים, שזורם ברוח שקרובה ללבי ולאמונתי. מתארת ילד שיודע שזה לא שמנסים להפטר ממנו עד החושך, אלא שהוריו נענו לבקשתו להיות בגן, בדיוק כפי שהם נענים לפעמים שהוא מבקש להיות בבית. מתארת ילד שהוריו הם חלק מן הגן, כי ככה זה אצלנו. קבוצה מאד מגובשת, נפגשים ומבלים גם אחר הצהרים ובהזדמנויות אחרות, ובין לבין מפעילים גן באהבה ובזיעת אפיים.

יתכן שזה נבלה וזה טרפה, ובאמת הכי טוב להיות בבית. יתכן מאד מאד, שהרי אני מתלבטת אם לא להשיב אותה הביתה. אבל לפעמים אני מרגישה במקום שכל כך מחפש הבנה, עידוד ועיצה מן המקום והזמן הספציפי בו אני נמצאת, אשר לא רוצה להיקרא סתם "עוד אמא עיוורת ששולחת את הילד שלה לגן".

אולי אני עושה הנחות לעצמי, ומחר אתעורר ואקרא לעצמי בורה ואיוולת. אבל גם בהתקפות המצפון הבוטות והחריפות ביותר שידעתי, תמיד זכרתי שטובת הילדה עמדה איתנה לנגד עיני, גם אם לא ידעתי לפרש אותה נכון. ובפרשנות זו קראתי כאן לעזרה.

[א_ילת*]

בשמת, אני חושבת שאת צודקת.
אבל בעוד אני יושבת ושותקת, הילדה מקבלת מסרים מאביה (וכנראה גם מסבתה). אני שותקת, והוא רשם אותם לגן, והוא לוקח אותם לגן. לאחיה אין בכלל דעה בעניין.
אולי, מהכפת לי. שתלך עם אבא לגן, פעם אחת, פעמיים, ויותר אני לא אשמע "רוצה ללכת לגן".

[ענת_גביש*]

אמא עיוורת את לא....(-:

מתארת גן קטן, תריסר ילדים ושלושה מדריכים, שזורם ברוח שקרובה ללבי ולאמונתי. מתארת ילד שיודע שזה לא שמנסים להפטר ממנו עד החושך, אלא שהוריו נענו לבקשתו להיות בגן, בדיוק כפי שהם נענים לפעמים שהוא מבקש להיות בבית. מתארת ילד שהוריו הם חלק מן הגן, כי ככה זה אצלנו. קבוצה מאד מגובשת, נפגשים ומבלים גם אחר הצהרים ובהזדמנויות אחרות, ובין לבין מפעילים גן באהבה ובזיעת אפיים.
זה באמת נשמע נעים.
לעתים רחוקות, אצלנו, פתאם נהיית קבוצה כזאת, שיש ששה ילדים בבית, אמא אחת בקניות או בעבודה, אמא אחת מבשלת, אמא אחת עם בחילות הריון על הספה ואחת מפרידה בין שני ילדים רבים. וזה נעים (לא הבחילות שלה (-: ), אבל זה נעים, ומרגיש נכון כל כך.
אולי מה שכולנו מחפשות זה את הביחד הזה, הטבעי, סליחה על השימוש הלעוס במילה, בעוד חינוך ביתי פעמים רבות כל כך זה פשוט שם נרדף לבדידות.

[בשמת_א*]

אבל בעוד אני יושבת ושותקת
טוב, את לא חייבת לשתוק. את רק צריכה להיזהר. את יכולה לדבר איתה שיחה ידידותית שבה רק תשאלי אותה בנעימות מהו גן לדעתה, איך היא מדמיינת אותו, מה מושך אותה לשם. את כן יכולה בעדינות להפריך מיתוסים (נגיד, אם היא אומרת בפירוש משהו שממנו ברור שהיא חושבת שבגן נמצאים כל הזמן עם אבא, את יכולה להגיד שגן הוא מקום שבו הילדים נשארים כל יום לבד כמה שעות, בלי אבא ואמא, אבל בניסוח זהיר).
או שאת יכולה לשתוק, ולתת לפנטזיות שלה להיפגש עם המציאות.
ואז את תהיי שם לתמוך בה, לדובב אותה, להבין ממנה מה טוב לה ומה לא טוב.

ואת לא חייבת "לשתוק" במובן של לשבת ולא לעשות כלום. יש מה לעשות, אבל הכיוון שלו הוא לא הילדה.

[מחשבות*]

שתלך עם אבא לגן, פעם אחת, פעמיים, ויותר אני לא אשמע "רוצה ללכת לגן".

אילת - לא בטוח. יכול להיות שיהיה לה שם נעים. ראי שם הדף הזה...

[אורנה_שפרון*]

מחשבות,

לא קראתי את כל הדיון (סתם שתדעי...)

רוצה לשאול אותך כמה שאלות.
האם ההתלבטות היא מצב אופייני לך?
האם היא מצב אופייני לאמהות שלך?
האם את מרגישה בטוחה בדרך שלך? (לא משנה מהי ובקשר למה)
איך את מגדירה את התפקיד שלך כאם?
האם את חשה שיש בכוחך לשאת האחריות האמהית או שלפעמים את מרגישה שהיא ממש "גדולה" עלייך?

אם יש כמה מהשאלות שיש לך עליהן תשובה, אשמח להתחיל לשוחח מכאן....(ואם לא... אפשר פשוט לשכוח מהן)

ואי אפשר בלי איזה דבר הרגעה -
אל תשכחי ששום דבר הוא לא בשביל הנצח. כל דרך שתבחרי בה תהיה נכונה לזמנה. זה ברור שאת אמא קשובה ואכפתית. סמכי על עצמך שגם אם תבחרי בדרך מוטעית תדעי איך לתקן את הטעות.

[מחשבות*]

אורנה, בחרתי לענות לך מהדף שלך

[אשה_במרחקים*]

משהו קצת כללי ,
אם הולכים לגן - זאת עיסקה שלמה,אם נשארים בבית - גם זו עיסקה שלמה,
ההחלטה בידייך - או להכריח\לשדל\you name it אותה להיות בבית ולספוג את מה שיבוא עם זה,
או לשלוח אותה לגן ולספוג את מה שבא עם זה,השאלה היא,
מה את מעדיפה.
ואולי אפשר להגדיר תקופת ביניים של נסיון\חקירה\בדיקה מחדש...
מה עניין העקרונות הנוקשים כאן ?

[אמא_לביאה*]

_מאז שהיא חזרה הביתה בגלגול הזה היו עוד מספר פעמים שהיא דיברה על הגן, אבל הזכרתי לה שאנחנו בחינוך ביתי, שזה מה שבחרנו, וזה גווע די מהר. בדרך כלל זה עולה כשהיא רואה את הילדים הולכים לגן בבוקר, או מטיילים ביחד בשעות הפעילות.
ברוב הזמן היא בכלל לא זוכרת שיש גן. ואני נורא דאגתי, כי זה ישוב קטן וכולם בגן והיא נורא חברותית וכבר הייתה בגן וכו' וכו'._
רונית סלע, תוכלי לפרט באיזה גיל היא היתה כשהוצאת אותה מהגן?
ואיך התמודדת עם ילדה שרואה את כל החברים שלה יחד בטיול או בפעילות? היא לא ביקשה להצטרף?

אחרי מחשבות ובעקבות כמה שמועות של הימים האחרונים אני לא ישנה בלילה. כבר לא בטוחה שבא לי להשאיר אותה עוד שנה בגן. אין ספק שלה טוב, אבל בביפנים שלי לא טוב לה. אני מרגישה שמשהו מתפספס, אני מרגישה שהורסים לי את הילדה.
אני פוחדת להשאיר אותה בגן.
הבעיה הגדולה מבחינתי היא השער הנעול בגן . אין אפשרות אפילו להיכנס בהפתעה ולראות מה קורה שם, הכל אנחנו יודעים מהילדים.
ולסמוך על ראיית העולם של ילדה בת ארבע וחצי גם אם אין התנדנדויות ברצון, זה מפחיד.
אני לא שלמה עם עצמי בעניין הגן. גם קודם לא הייתי, אבל עכשיו אני מודאגת מאוד.
מרגישה צורך להחליט עבורה את ההחלטה הנכונה, ואין לי מספיק עובדות כדי להחליט.

אני כבר יכולה לדמיין אותה בוכה לי על בסיס יומיומי - רוצה לגן.
אמא שלי תומכת בלהוציא אותה משם. אמא שלי. לא ייאמן. אמא שלי שהשאירה אותי בוכה בגן, או ככה לפחות מספרים.
ואבא של אחד הילדים שהשנה עולה לכיתה א' זרק לי שכמו שהוא מכיר אותי, יהיה לה יותר טוב להיות בבית מאשר להישאר בגן.
זה ממש לא מוסיף לשקט הנפשי שלי.

[רסיסים_של_אור*]

ואבא של אחד הילדים שהשנה עולה לכיתה א' זרק לי שכמו שהוא מכיר אותי, יהיה לה יותר טוב להיות בבית מאשר להישאר בגן.
מצד שני זו מחמאה גדולה ואולי הוא זורק לך קצה של פתרון ?

אני הקצבתי לעצמי שנה. שנה שלמה של התנסות כדי להחליט. ואל תשכחי שתמיד תמיד אפשר להפוך את ההחלטה שלנו. בסופה של שנה תוכלו לחשוב מחדש...

[סיגל_ב*]

אמא לביאה,


ואין לי מספיק עובדות כדי להחליט
מה חסר לך כדי להחליט?

אני מרגישה שהורסים לי את הילדה.
באיזה מובן?

אני פוחדת להשאיר אותה בגן.
מה את חוששת שיכול לקרות?

מרגישה צורך להחליט עבורה את ההחלטה הנכונה
אם את לא שלמה עם גן, מה מונע ממך היום להוציא אותה ממנו? היכן הקשיים?

[רונית_סלע*]

תוכלי לפרט באיזה גיל היא היתה כשהוצאת אותה מהגן?

הוצאתי אותה מהגן בנובמבר השנה, היא הייתה בת חמש וארבעה חודשים.

ואיך התמודדת עם ילדה שרואה את כל החברים שלה יחד בטיול או בפעילות? היא לא ביקשה להצטרף?

כן, היא ביקשה. אני חייבת לציין שבגלל שזה ישוב קטן וקהילתי מותר לנו לבוא לבקר בגן (בשעות מסוימות, בחגים וימי הולדת)- למרות שזה מנסיוני דווקא בעייתי ומבלבל.
מעבר לזה, איך התמודדתי?
בפעם פעמיים הראשונות נלחצתי. מיד עלו בתוכי כל הקולות הרעים- תראי מה את עושה לילדה, איזה מסכנה היא בגללך, וכו' וכו'.
אבל אז הזכרתי לעצמי- שגם כשהייתה בגן היה לה רע, היו דברים שרצתה ולא יכלה לקבל, היו תסכולים.
שבכלל- קורה כל הזמן שהיא רוצה דברים ולא תמיד יכולה (לאכול עוד גלידה, לנסוע לסבא בצרפת וכו').

הסיטואציה הזו של ילד "בודד" מסתכל על חבורת ילדים אחרת ש"עושה כיף" (במרכאות ענקיות, כי זה לא תמיד כזה כיף גדול, בלשון המעטה)- לוחצת לנו על כפתורים בגלל כל ה "לא טוב היות האדם לבדו" שדחפו לנו בבית ספר (איך הולך השיר הזה של ביאליק, על הפול הבודד?).
וזהו. ברגע ש אני בתוך עצמי יישבתי את העניין, כבר לא הייתה לי שום בעיה לאמר לה, ברוגע, שהיא לא יכולה להצטרף לילדי הגן, שאנחנו בחינוך ביתי, שככה בחרנו, כי אנחנו מאמינים שזה הכי נכון לנו.
כשזה נאמר בלי כל המטען הרגשי שפעם היה מתלווה לזה, זה גם מתקבל בפשטות ותוך שנייה היא כבר עוברת הלאה.

[ענת_גביש*]

איך הולך השיר הזה של ביאליק, על הפול הבודד?).
גדול!
"איך אוכל לשמוח, איך אוכל לרקוד,
כל תרמילי ריקים עוד..."

באמת, הפול מבשיל יותר מאוחר מכל ירקות הגינה הרגילים. אבל עד אז, כמה גדול וחזק הוא! ואיזה שיח מרשים!

(וכמה ביאליק פחד מחינוך ביתי! זה הרי לא שיר החרדה היחיד שלו עלינו (-: )

[ענת_גביש*]

בערוגת הגינה
מסביב לחבית
עמדו לרקד
כרוב עם כרובית
זאת הסלק ראה
והנה גם הוא בא
ואיתו עגבנית
והשמחה רבה

רק הפול המסכן עמד לו בדד
הוא נשען על מקלו, לא נע ולא נד
איך אוכל לשמוח
איך אוכל לרקוד
ותרמילי כולם, כולם ריקים עוד

(בכלל לא ידעתי שזה ביאליק)

[נועה_בר*]

תיקנתי קצת את מילות השיר
וכמה ביאליק פחד מחינוך ביתי! זה הרי לא שיר החרדה היחיד שלו עלינו
מעניין, אילו שירים ?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

רק הפול המסכן עמד לו בדד

מה?!
אפון! זה לא הפול, זה אפון!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וכמה ביאליק פחד מחינוך ביתי!

נדמה לי שדווקא ביאליק, לפחות ב"ספיח", מתאר את עצמו כילד רגיש ומלא דמיון שלא הסתדר עם שיטת הלימוד הקיימת.

[סמדר_נ*]

מעניין, אילו שירים ?
מן החלון פרח עציץ
כל היום הגנה יציץ
כל חבריו שם בגן
הוא לבדו עומד כאן.

ולזה חובר עוד לחן נוגה. ממש קורע לב.
הפחד הוא אמנם לא מחינוך ביתי, כמו מבדידות, מלא להיות בחבר'ה, או מה שלא רוצה השיר הזה לומר.

[ט_לי*]

מן החלון פרח עציץ
כל היום הגנה יציץ
כל חבריו שם בגן
הוא לבדו עומד כאן
(ביאליק כמובן)
הי רונית, גם אני הוצאתי את הבן שלי מהגן בנובמבר והוא היה בן חמש וארבעה חודשים. גם אנחנו בישוב קהילתי קטן ונתקלים לפעמים בילדי הגן. רק שאצלנו הגננת גם הפעילה עלינו כמה מניפולציות מאד לא נעימות כמו הכנת אלבום ציורים מכל הילדים עם בקשות ותחינות של הילדים שהילד שלי יחזור לגן וכמה מתגעגעים אליו וכו' שברור לי שרובם ממש לא היו רעיונות וניסוחים של הילדים. וכמו בקשה מילדים ביום ההולדת שלהם להביא אחרי הגן שקית הפתעה גם לבן שלי ועוד דברים שנראים כאילו נחמדים אבל בעיני הם מגעילים.

[ענת_גביש*]

מעניין, אילו שירים ?
טוב, זו לא היתה הערה כזאת מעמיקה. התכוונתי כמובן ל:
מן החלון פרח עציץ
כל היום הגנה יציץ
כל חבריו שם בגן
הוא לבדו עומד כאן

(שהיה בו שימוש פעם על ידי ה"ממסד" להראותני עד כמה עמוק העוול שאני גורמת לבתי)
ועכשיו כשנוסף הפול (פול, בטח שפול! לא?), התחלתי להבין פתאם למה בחר משרד החינוך ללמד בכזאת דבקות את שירי ביאליק בגנים ובבתי הספר.
(כמובן שזה היה בצחוק כשכתבתי שביאליק פחד מהחינוך הביתי. וגם ההערה האחרונה היא חצי בצחוק. מי יודע, המערכת צריכה להנחיל איכשהוא את הפחד מפני היות מחוץ אחרת מה יהיה עליה? ואין כמו שירים תמימים ...)

[ענת_גביש*]

אופס! צ'יקס על כולם.

[ענת_גביש*]

דברים שנראים כאילו נחמדים אבל בעיני הם מגעילים.
גם בעיני. אוי, נחשפנו גם למניפולציות כאלה. כבר הספקתי לשכוח לשמחתי.

[תבשיל_קדרה*]

אפון! זה לא הפול, זה אפון!
יש לשיר שתי גרסאות - אחת ארוכה (13 בתים), השניה מולחנת (4 בתים).
נדמה לי שגם פול/אפון הוא הבדל בין הגרסאות.

[בשמת_א*]

_רק הפול המסכן עמד לו בדד
הוא נשען על מקלו, לא נע ולא נד_
חברים, אני לא יודעת מי המ....ם [צנזורה] במשרד החינוך שמקשר את זה לחינוך ביתי, או את "מן החלון פרח עציץ".

לפי הפרשנות המקובלת לשירי ביאליק (מקובלת במחקר של השירה העברית), הפול הוא ביאליק בעצמו, שמרגיש זקן מעט באותה תקופה, ונתקל בבעיה שהוא בא עם המבטא האשכנזי ומגלה בארץ ישראל גם שהמבטא הספרדי (הוריאציה שאנחנו מדברים בה, כמובן לא המבטא הספרדי הטהור) שולט בארץ, וגם שהשירה העברית עוברת - יחד עם המרכז של הספרות העברית - לארץ ישראל ולמבטא הספרדי, וגורמת לשירה שלו להתיישן.

הפרח - לא מדובר בגן ילדים, מדובר בקשר בין פרחים בבית לבין פרחים בטבע, במקום הטבעי שלהם (השנים של החקלאות והטבע כאידיאל). ואם יש פה דימוי של ילדים, אז זה לילדים שמשחקים למטה בשכונה, לעומת הילד שתקוע לבד בבית, לא גן ילדים.

[סיגל_ב*]

אמא לביאה,
מה שלומך?

[לילה_טוב*]

השער הנעול בגן
נשמע די רע. למה הוא נעול? אם תבואי, לא יתנו לך להיכנס?

_מן החלון פרח עציץ
כל היום הגנה יציץ
כל חבריו שם בגן
הוא לבדו עומד כאן_
השיר הזה שבר את לבי לא פעם בתקופות קשות בחינוך הביתי, וכמובן שאני זו שלקחתי את הפרשנות לכיוון הזה, למרות שזו שבשמת הציגה היתה ברורה לי למדי.

[ענת_גביש*]

למה הוא נעול? אם תבואי, לא יתנו לך להיכנס?
הוא נעול מסיבות בטיחותיות, שהילדים לא יברחו ושאף זר לא יוכל להיכנס.
יש זמזם. כשאת מצלצלת כל הילדים רצים לראות מי הגיע וגם הגננת מודעת לחלוטין לכך שהגעת. כך שאין לך אפשרות להיכנס בשקט ולראות מה שלום הילד שלך, ואיך מתנהגים בגן כשאין הורים.

הפרח - לא מדובר בגן ילדים, מדובר בקשר בין פרחים בבית לבין פרחים בטבע, במקום הטבעי שלהם (השנים של החקלאות והטבע כאידיאל). ואם יש פה דימוי של ילדים, אז זה לילדים שמשחקים למטה בשכונה, לעומת הילד שתקוע לבד בבית, לא גן ילדים.
תסבירי את זה לגננת אניטה (אולי את תצליחי )

אמא לביאה

[לילה_טוב*]

ואיך מתנהגים בגן כשאין הורים.
טוב, זה משהו שהורה בכל מקרה לא יכול לעשות, לא? מין סתירה שכזו.

[ענת_גביש*]

אם השער לא היה נעול, היית יכולה לעמוד בשקט בפתח ולצפות, עד שישימו לב שאת שם. (וכשזה קורה, כי הרי הגננות לא זוכרות לנעול כל הזמן, אז הילד הראשון שקולט אותך ישר משטנקר בקולי קולות לבת שלך: "אמא שלך באה!!!!") ואז היית רואה איך מתנהגים בגן (הגננת, הילדה שלך, שאר הילדים) כשאין הורים בסביבה.
(או שלא הבנתי למה התכוונת?)

[מחשבות*]

מה עם להתבונן בילדים בשעת המשחק בחוץ?

[בשמת_א*]

תסבירי את זה לגננת אניטה (אולי את תצליחי )
בטוח שאני אצליח (-: מאחורי כל הסמכותיות של התואר D-: ואני יודעת לסדר את הטון הדידאקטי המתנשא הזה, שמעמיד בורים ועמי ארצות במקום P-:

[ענת_גביש*]

שמעמיד בורים ועמי ארצות במקום
זהו, שיש הבדל בין להעמיד או להפיל אותם, לבין ממש להסביר להם ושהם יבינו. אבל משאירה לך את האתגר. (אולי תקפצי בספטמבר, זה קרוב...(-: )
(סתם, הגננת אניטה כבר מאחורינו תודה לאל)
מה עם להתבונן בילדים בשעת המשחק בחוץ?
האמת היא שלי יש נסיון רק עם גן אחד, ושם, נדמה שעשו הכל כדי למנוע ממך את האפשרות הזאת. הגן מוגבה מהכביש מאד, והגדרות מכוסות צמחיה עבותה או יוטה.(בקושי לשמוע אפשר...) עוד אפשרות היא להציץ מהחלון. אבל אם אחד הילדים קולט אותך הוא ישר קורא לילד שלך. זה מדהים, הסולידריות הזאת, ההתרגשות שאוחזת במי שמאתר אמא באיזה חרך והולך לקרוא באהבה, אין לזה מילה אחרת, לילד שלה.
אבל אני בטוח חוטאת בכל הדיבורים שלי על גן לגנים אחרים שהם לא ככה.

[מחשבות*]

או קיי, אז יש לי עוד דרכים לחדור לגן הנעול:

• להתנדב לארגן מסיבה (יומולדת?), חג או משהו להעשרה (אוךְ איזו נחת) ופשוט להגיע ולהיות חלק מהגן.

• להסביר שעובר על הילדה משהו (סיוטי לילה, למשל) ואת מבקשת ללוות אותה יום אחד בגן.

• למנות מישהו מקצועי לעשות את הנ"ל אם לא מסכימים שאת בעצמך (מאד מקובל שמגיעים חונכים ויועצים לילד ספציפי)

בכל הנ"ל אמנם ניכרת הפרעה, בעיקר לילדה שמתמקדים בה, אבל עדין אפשר לראות גם אותה וגם, בעיקר, את הילדים האחרים ואת התנהלות הגן.

(מוסיפה בסוגריים שיש גם הרבה יתרונות לגן נעול, לעומת גן שכל עובר אורח מסטול יכול להתערב בחיי הילדים שבחצר ולדחוף להם רעיונות וסוכריות )

[א_ילת*]

לשכנה שלי יש קרובה, שהיא אשת חינוך (מה שזה לא אומר)
מידי פעם היא באה לבקר את הילדה או להעביר הפעלות בגן/בי"ס.
אמנם מודיעים מראש, אבל כשיושבים שם למעלה משעתיים קשה להמדיך את ההצגה.
אגב, הילדים הלכו לבקר בגם היום. הגננת נעדרה, עקב סיבות אישיות (ולא ידועות מראש)
הילדים היו שם בחצי שעה. כצפוי, בתי ביקשה להשאר שם ובני לא מצא את עצמו שם.

[בשמת_א*]

בגן שבתי הלכה אליו (מרצונה, ואף ביקשה להמשיך לגן חובה, אבל עם די הרבה ימי חופש) הגננת קידמה בברכה הורים שבאו לסייע.
אני ביליתי ימים רבים בגן, וגם לא פעם באתי לקחת אותה יותר מוקדם, או להיות איתה משעה מוקדמת ועד סוף הגן או מתי שהיא הסכימה ללכת (כשהייתי בגן, אז הרבה פעמים היא דווקא רצתה להישאר עוד קצת, כשאני שם איתה).
אי אפשר להסתיר במקרים כאלה.
בגן של בתי, גם אין לי ספק שהגננת (מאוד ותיקה ומנוסה, מאוד בטוחה בעצמה) לא שינתה את התנהגותה בשבילי. וזה כולל נוכחות שלי ברגעים קשים, שלא עלה בדעתה "לצנזר" כי היא האמינה מאוד בגישתה. בגדול היא גננת מאוד חמה ואוהבת, קולנית ושופעת אקשן ושמחה, אוהבת ילדים.
הגננת של בתי שמחה על כל הורה שבא לבלות שעות בגן, כי תמיד חסרו ידיים עובדות בגן. גננת אחת וסייעת אחת על כל הילדים, זה מעט מדי (אגב, כל הגנים בשכונתנו מפוצצים ביותר מ-32 ילדים, ורק הגן שבתי הלכה אליו, בשנים שהיא הלכה אליו, הכיל בטרום חובה אולי 22 ילדים, ובחובה 25).
בקיצור: זה מאוד תלוי בגן.
הגננת של בתי גם לא רק לא התנגדה ל"ימי חופש" מהגן, אלא קיבלה אותם בשמחה. לדעתי, היא היתה מרוצה גם מזה שהגיעו לגן פחות ילדים (ממש קייטנה) וגם אהבה שילדים זכו בבילוי משפחתי. בתי זכתה לספר בשעת המפגש על הדברים המעניינים שהשתתפה בהם, למשל כשבמקום לגן באה איתי לפגישת לה לצ'ה, או לטיול של באופן טבעי, או ליום עיון באופן טבעי, או כל מיני דברים מעניינים אחרים. גם ילדים אחרים שנסעו לטיול משפחתי או עשו משהו מעניין במקום לבוא לגן זכו לספר על חוויותיהם, כך שלא רק בתי זכתה ליחס הזה. זה מנוגד לגננת כמו אצל ענת, שניסתה לגרום לילדה רגשי אשמה נוראים על כל החסרת יום בגן )-:.
אני כמובן הבהרתי באופן רציף שהילדה בגן אך ורק מפני שהיא רוצה, ושמבחינתי היא בכלל לא חייבת ללכת.

הבן שלי לא יילך לגן. הוא כבר ילד שני, אנחנו מזמן בחינוך ביתי, יש לנו קבוצה מגובשת, ואין סיכוי שהאופציה תישקל בכלל.

[סמדר_נ*]

הבן שלי לא יילך לגן. הוא כבר ילד שני, אנחנו מזמן בחינוך ביתי, יש לנו קבוצה מגובשת, ואין סיכוי שהאופציה תישקל בכלל.
(|יד1|) למה בעצם? הרי לבתך אפשרת ללכת לגן משום שזה היה רצונה. האם משהו במה שחשבת אז השתנה, כלומר, היום, גם אם בנך יבקש גן תחליטי שלא?
שואלת בהתעניינות אמיתית, כי השאלה עד כמה נכון לאפשר לילדים החלטה בסוגייה הזו לא פתורה בעיני עדיין.

[אמא_לביאה*]

חופש שבועות היה כל כך טוב ורגוע וביחד. היום היא חזרה לגן. הגיעה לגן בתשע וחצי. הגננת לא אוהבת את זה. אבל בעיני זאת התעללות להעיר ילדה שהלכה לישון אחרי מדורה וחברים רק ב 11:00. חזרה הביתה בצהריים ואחרי רבע שעה התחילה לבכות. בכתה שעתיים. מה קרה? לא עונה.
הדבר היחיד שהיא אמרה: הגננת אמרה לה שהיא (הגננת) מגיעה לגן בשעה שמונה ולכן גם הילדה צריכה להגיע. ניסיתי לשאול אם היא כעסה עליה - אמרה שלא.
הסיבה היחידה שבגללה היא בגן היא ההתעקשות שלה על כך. היא אוהבת ללכת לגן. היא מאוד חברותית ואוהבת חברים סביבה כמעט כל הזמן, ואת זה היא קיבלה מהבית. ז"א, הבית שלנו הוא בית פתוח, תמיד יש אורחים וילדים ומסיבות. אני חושבת שהיא פשוט נהנית מהחברה. ולמה אני לא רגועה?
הגננת.
היא בחרדה מתמדת מתגובות ההורים אליה - שבעיני זה כבר דורש עיון נוסף. מה היא כ"כ פוחדת???
בעיני היא לא מחנכת אלא מאלפת (או לפחות מנסה) את הילדים, בשיטת המדבקות לאורך שנה שלימה, בעונשים של לא לשחק (הבת שלי נותנת דיווח כל יום מי עמד בצד, וכמובן שאלו תמיד אותם ילדים, שבמקום לטפל בהם מענישים אותם מתייגים אותם ומחמירים את מצבם),
מדובר באישה שחיבוק ונישוק זה הצד החלש שלה, שפשוט משתמשת בסמכות שלה ובהערצה של הילדים אותה כגננת להקניית משמעת שבעיני היא מוגזמת.
אין איתה קשר , היתה פגישה אחת עם ההורים במשך השנה. בפגישה ההיא היא התלוננה באזני שהבת שלי עדיין לא "ילדת גן קלאסית" כפי שהיא היתה רוצה שתהיה. הודיתי ליקום....
אין מצב להיכנס לגן לעזור לאורך יום שלם. הגננת התנגדה לכך שנכניס גננת נוספת לעבוד יחד איתה בגן מחשש שהחדשה תגנוב את מקומה או משהו.
היא ממש רודה גם בשתי הסייעות שלה ולדעתי מערכת היחסים בין אנשי הצוות משליכה ישירות על מערכת היחסים עם הילדים.

התחושה הפנימית שלי היא שהבת שלי מתפספסת במהות שלה שם.
היא היחידה שם שמקבלת מהגננת חיבוקים ונישוקים , כי היא דורשת ובאמת שקשה לא להיענות לה, היא ממיסה בקטע הזה.
אבל כיוון שהגננת נזהרת ממני , זה כל מה שהיא מקבלת. היא במודע בחרה (וסיפרה לי) שהיא לא רוצה להיות ממושמעת בגן כי זה לא כיף לה. בחודשים הראשונים זה היה טוב. עכשיו אני חושבת שאיפשהו כבר נמאס לה. היא לא מקבלת מדבקות, היא תמיד מקבלת הערות על התנהגות שלילית , והיא לדעתי כבר ממש חושבת שהיא לא ממש ילדה "טובה".
בשלב כלשהו דיברנו על זה ואמרתי לה שהיא תמיד טובה, גם אם היא לא מתנהגת בדיוק לפי איך שהגננת רוצה. היא ענתה לי תשובה שסתמה לי את הפה:
כן אמא, אבל את לא נמצאת שם כל היום ושם יש את החוקים של הגננת. שם אני צריכה להתנהג כמו שהיא רוצה.
ומה לעשות היא צודקת ברמה כלשהי.
ארוך, ארוך.... הולכת להשכיב ילדת גן.

[בשמת_א*]

גם אני

מבחינתי, היה נזק מסוים בהליכה לגן, שבכל זאת קלקל דברים טהורים שבניתי שנים.
אבל מה עוד שונה:

משום שזה היה רצונה
בדיעבד הבנתי שזה לא בדיוק היה "רצונה". היא לא לגמרי הבינה מה זה. היא ביקשה בגלל שטיפת המוח שעשו לה כל הסבים והסבתות, וגם בעלי, ומסתבר שבעיקר דברים שאמרו לה כשלא הייתי לידה (כשירדו איתה לחצי שעה לגן השעשועים למטה - זאת הזדמנות שניצלו, כמו שהיום מנסים לנצל את זה ללחץ על בית ספר אבל היא חוזרת הביתה ומתלוננת. או כשבעלי הלך איתה בלעדי לאחיו או להוריו, בשעות שעבדתי).

מה עוד השתנה: היא היתה ילדה בכורה, ויחידה. היינו שתינו לבד, ובלי מפגשי חינוך ביתי.
בינתיים:

• הילד לא לבד. יש לו אחות.
• אנחנו לא לבד. יש לנו מפגשי חינוך ביתי קבועים, וקבוצה אהובה וקבועה. יש לו "גן".
• בעלי לגמרי בחינוך ביתי. אין לחץ על גן לילד.
• כל ארבעת ההורים כבר מתחילים לתפוס שאנחנו בחינוך ביתי (אז, הם לא האמינו בשום פנים ואופן שהילדה לא תלך לבית ספר. אף פעם לא מאמינים שאני אעשה את מה שאני אומרת שאעשה. לא מבינה למה. אני תמיד עושה מה שאמרתי. והם תמיד מופתעים).
• ברור לי שאם הילד יבקש אז הוא לא יודע מה הוא מבקש.
• נראה לי מגוחך וטיפשי ולא סביר להחזיק ילדה בחינוך ביתי, ואת הבן לשלוח לגן! מה, השתגעתי?
• לא מוכנה שיקלקלו לי אותו. הוא שונה ממנה (שובב, עקשן, מוכרח לעשות מה שהוא רוצה), והוא בן. הגן ידרוס אותו כמו מכבש, בכוחנות ובשתלטנות. בנים זוכים ליחס אחר לגמרי מבנות. חבל"ז. אין סיכוי שאני ארשה נזק כזה.

[ענת_גביש*]

היא לא מקבלת מדבקות, היא תמיד מקבלת הערות על התנהגות שלילית , והיא לדעתי כבר ממש חושבת שהיא לא ממש ילדה "טובה".
כן אמא, אבל את לא נמצאת שם כל היום ושם יש את החוקים של הגננת. שם אני צריכה להתנהג כמו שהיא רוצה.

)-:
<ענת סותמת>

[ממחזרת*]

לביאה,
אם את לא שלמה עם גן, מה מונע ממך היום להוציא אותה ממנו? היכן הקשיים?

[פלונית_אלמונית*]

אף פעם לא מאמינים שאני אעשה את מה שאני אומרת שאעשה. לא מבינה למה. אני תמיד עושה מה שאמרתי. והם תמיד מופתעים
(-:
(למרות שאולי לא התכוונת לכך...).

[סיגל_ב*]

אמא לביאה
קבלי חיבוק גדול ממני.
נשמע מצב מאוד מורכב.

שאלתי אותך כמה שאלות לפני כמה ימים. אולי זה יעזור לנו לעזור לך אם תצליחי לענות עליהן, בפרט על שתיים מהן:

כתבת: ואין לי מספיק עובדות כדי להחליט
מה חסר לך כדי להחליט?

כתבת: מרגישה צורך להחליט עבורה את ההחלטה הנכונה
אם את לא שלמה עם גן, מה מונע ממך היום להוציא אותה ממנו? (שאלה לא קנטרנית, אלא מתעניינת. מה עוצר אותך כעת?)
היכן הקשיים שבהם את נתקלת?

[בשמת_א*]

למרות שאולי לא התכוונת לכך...).
מאוד התכוונתי (-:

משום מה נמחקה תגובה שלי לאמא לביאה (בטח דרכו בעריכה).
גם אני מצטרפת לשאלה - למה בעצם את לא מוציאה את בתך מהגן? ואם פספסתי את ההסבר, שאולי נתת במקום אחר, אנא כווני.

[רסיסים_של_אור*]

אמא לביאה - אכן מצב מורכב.

רק משהו קטנצ'יק שהילדים מנסים ללמד אותי כל הזמן: יש החלטות שהם לא מסוגלים לקבל. אנחנו חייבם לקבל את ההחלטות עבורם ולסנן את האמירות שלהם לגבי זה, כי הן מורכבות ממיליון ואחד דברים (הבכור שלי למשל, בתת מודע שלו כל-כך רוצה לרצות אותי ואותנו ונראה לי שהוא בעצמו כבר לא יודע מה באמת הוא רוצה, לכן אני משתדלת להזהר בלשאול אותו על דברים ובהתייחסות לתשובות שלו).

אם את לא שקטה עם המצב בגן ומרגישה רע עם כל העסק, את צריכה לקבל את ההחלטה. עוד שבועים יוצאים לחופש. נצלי את החופש הגדול כדי לחולל את התמורות שאת מבקשת. ואל תבהלי משום החלטה שלך.

אני בטוחה שככל שאנחנו יותר לשמות עם ההחלטות שלנו,אחת היא איזה החלטה תקבלי, הכל זורם הרבה יותר טוב.

בהצלחה וחיבוק גדול .

[לילה_טוב*]

התאור של הגן הזה נשמע לי ממש מזעזע. לדעתי להשאיר שם את הילדה כי היא רוצה זה כמו לתת לה לרוץ לכביש כי היא רוצה. זה לא טוב בשבילה. סליחה על הבוטות אבל אני לא מצליחה להתאפק.

[מחשבות*]

אין איתה קשר

איזו זכות יש לה לא להיות בקשר? - ובגישה חיובית יותר, מה יקרה אם תתקשרי אליה ותנסי להזמין אותה לשיחה, לקפה, למשהו אחד על אחד או לפחות להשאר חצי שעה יותר מאוחר איזה יום, כדי שתוכלו לקשקש קצת?

[דגנית_ב*]

אני רואה סיבה נוספת לכך שההחלטה על חינוך ביתי צריכה להיות בידי ההורים -

הבית משתנה בחינוך ביתי. כל המשפחה חייה אחרת.

החל מהצד הטכני נגיד,של סדר יום, תזונה, פרנסה, התארגנות של שגרה (איך יוצאים לקניות למשל), מפגשים חברתיים והמשך באוירה, ביחסים, בתגובת הסביבה (אם זה רלוונטי) ועוד.

אנחנו כבר 6 חודשים בבית. חיינו השתנו מאד. שינוי מביא שינוי מביא שינוי.
אוסף של תמורות קטנות וגדולות, קבועות וחולפות, שטחיות ועמוקות (אני חוזרת על עצמי בלי לפרט כי הרשימה ארוכה למדי).
ו ה כ ל ל ט ו ב ה .

(אני חושבת שבאופן מסויים גם הרגשת בן זוגי לגבי העבודה שלו השתפרה. נרשם קידום!)

[חוה_ש*]

גנים אחרים שהם לא ככה.
ואולי באמת אפשר גם אחרת. אני באמת מתלבטת בשאלה הזו. האם האחרת שאני עושה הוא מספיק? רוב הזמן ניראה לי שלא. אבל כשאני קוראת את התיאורים של גנים כאן או שומעת מאנשים אחרים אני אומרת לעצמי: אולי זה לא מספיק אבל זה הרבה. ועכשיו הסבר:
יש לי גן, טוב זה לא ממש גן - נגיד פעוטון ואני גם לא ממש גננת. לגבי הורים שבאים: מותר ורצוי לבוא לגן בכל שעה, מותר ורצוי לאחר, להפסיד ימים לטובת זמן איכות עם ההורים, ללכת יותר מוקדם (וכן כמו שבשמת כתבה לגבי הגננת בגן שהיא מכירה: אני מנצלת העדרויות כדי להקדיש יותר תשומת לב למי שכן בא).
הפעוטון שלנו במקרה לגמרי נמצא מתחת לרחוב כך שמי שמאוד חשוב לו לראות את הילד כשהוא לא נוכח, יכול לעמוד מלמעלה ולהסתכל כשאנחנו בחוץ למרות שאני תמיד יותר שמחה כשהורים באים ונמצאים, אוכלים, משחקים, מטיילים... יש חמישה ילדים בפעוטון כולל ילדתי הפרטית שאמא שלה רואה כל הזמן איך היא בגן יש הורים שמנצלים את האפשרות הזאת הרבה מאוד, יש אמא אחת שנמצאת איתנו כמעט כל יום כמה שעות ויש הורים שלא מנצלים את זה בכלל וחבל.
לגבי יחסי צוות שהוזכרו כאן, אז קודם כל אני מאוד מסכימה שזה מאוד משפיע על הילדים. אני חושבת שמסגרת הגן היא המקום הראשון שבו האדם המודרני פוגש את תרבות הצריכה המופרטת. אחד המסרים שמועברים הכי חזק לילדים והורים בגן הוא מסר ההררכיה: יש גננת ויש סייעת (או סייעות במקרה הטוב) וזה לא אותו דבר בכלל וכדאי מאוד שתפנימו את זה מהר... ילדים בדרך כלל נוטים לזהות בקלות מי כאן הבוס וזה הרבה פעמים יוצא בצורת חוסר כבוד לסייעת אבל ממי הם קיבלו את המסר הזה בדיוק?
גם אצלנו בצוות יש פערים של גיל ונסיון (בעיקר פז"ם בחיים יותר מכל דבר אחר) אבל יש גם התכוונות לשמור אותם ככאלה. גם את זה הילדים מזהים בקלות. הם יודעים ששתינו יכולות לעזור להם, לנחם אותם, לחבק אותם, לתת להם מענה לצרכים ולפעמים למישהו יותר נוח עם מישהו וזה בסדר גמור ולא מעליב אף אחד אלא בעיקר משמח שנוצר קשר עמוק יותר.
זה עדיין לא בית. יש לזה הרבה מגרעות אני כל הזמן מנסה להגדיל את מרחב השיחה עם ההורים, לצמצם את חובות המסגרת לאפשר יותר מרחב לילד לבחור מה שטוב לו ונכון לו ואולי פעם גם נגיע הביתה.

[אמא_לביאה*]

טוב, הועלו כאן הרבה דברים ואני אנסה לענות - גם לכן ובמיוחד כדי אולי להכניס את עצמי לפרספקטיבה כלשהי.
_משום שזה היה רצונה
בדיעבד הבנתי שזה לא בדיוק היה "רצונה". היא לא לגמרי הבינה מה זה. היא ביקשה בגלל שטיפת המוח שעשו לה כל הסבים והסבתות, וגם בעלי,_
בשמת א, אמנם זה לא הופנה אלי אולם לחץ לי בדיוק על הנקודה....
אף אחד לא עשה לבת שלי שטיפת מוח על ללכת לגן. אמא ואבא בעד הבית. גם סבא וסבתא מבינים שעדיף לה בבית.
היא פשוט אוהבת ללכת לגן. זה רעיון שלה והיא עומדת מאחורי הבחירה שלה בעקביות.
כדרך חיים, אני מאמינה שלכל אחד יש את השיעור שאותו הוא צריך לעבור בחייו. אני מאמינה שלמרות שהיא עדיין קטנה בגיל, היא יודעת מה טוב לה על מנת להיבנות נכון. אני מאמינה באינטואיציה של ילדים. היא לא נוהגת להישאר במקום שרע לה בו, היא לא נוהגת לדבר עם אנשים שעושים לה רע.
אני סומכת עליה, ולפעמים זה קשה אבל אני מנסה.
היא מודעת לכך שהיא יכולה להישאר בבית וללכת לגן זאת בחירה שלה ושלה בלבד. לא נראה לי נכון לעצור בעדה בגלל הפחד שלי.
הפחד שלי בא מתוך החוויה שלי ויכולת ההתמודדות שלי . היא חווה את העולם אחרת ממני.
זאת ילדה שישנה לילה שלם על הכתף הימנית שלי , שלא נפרדה ממני אף פעם ליותר מכמה שעות, ומהיום הראשון שהיא נכנסה לגן היא אוהבת את הפרידה בבוקר. היא לא סופרת אותי בבוקר. מתעוררת ומודיעה שיאללה יש גן. היא כניראה זקוקה לזה.

וזה עונה גם על ...

אם את לא שלמה עם גן, מה מונע ממך היום להוציא אותה ממנו? היכן הקשיים?
אם את לא שלמה עם גן, מה מונע ממך היום להוציא אותה ממנו?
רק משהו קטנצ'יק שהילדים מנסים ללמד אותי כל הזמן: יש החלטות שהם לא מסוגלים לקבל.

_כתבת: ואין לי מספיק עובדות כדי להחליט
מה חסר לך כדי להחליט?_
חסר לי לדעת באמת מה קורה שם. להיכנס לגן בהפתעה ולראות. אפילו לעמוד מאחורי הדלת לרגע ולהקשיב. הריחוק שמאפיין את הגן הזה מפחיד אותי. אני אוהבת לדעת מה קורה איתה , כדי לדעת איך לטפל במה שאני חושבת שדורש טיפול איתה. ולמדתי כבר שדברים שנראים רגילים ולא דורשים תשומת לב אצל רוב האנשים, נראים אצלי אחרת. נראים כאלו שדורשים הסבר והתייחסות ושיחה . אם זה כדי שאני יוכל באמת לעזור לה לנתח את המצב ואם זה כדי שאני יוכל להבין את דרך ההתנהגות שלה ולהניח לנושא. אני אוהבת את המעורבות ה"צפופה" שלי איתה.
אני לא אוהבת להחליט דברים על פי שמועות וגם לא לשפוט אנשים על פי שמועות.

בימים האחרונים הייתי צמודת ילדות בארועים חברתיים שונים , ואחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שהיא נפתחה חברתית מאוד.
היא פורחת בחברת ילדי הגן. אם לפני חצי שנה היינו מגיעים לחברת מי מהילדים והיא היתה מתביישת להתקרב ולדבר (בכל זאת כולם היו יחד כבר מינקות והיא שנה ראשונה בגן), היום היא בקשר עם כל הילדים, גם הגדולים (היא בין השלושה הכי קטנים וזה גן רב גילאי), היא קוראת להם, רצה לשחק איתם, מנהלת שיחות, עומדת על שלה, בוחרת של מי היא חברה יותר ושל מי פחות וגם טורחת להסביר למה,
היא קיבלה המון המון בטחון עצמי מבחינה חברתית.

אם את לא שקטה עם המצב בגן ומרגישה רע עם כל העסק, את צריכה לקבל את ההחלטה. עוד שבועים יוצאים לחופש. נצלי את החופש הגדול כדי לחולל את התמורות שאת מבקשת. ואל תבהלי משום החלטה שלך.
נראה לי שהחופש הגדול ייתן לי את המרחב לבחון את הדברים קצת ממרחק, לראות כמה הגן באמת חשוב לה או אולי אני בכלל יגלה שהעדר הגן לא ממש משנה לה ושיש משקל גדול יותר למה שאני משליכה - כלומר ל"אוי מסכנה אני מפרידה אותה מכל החברים שהיא אוהבת".....

התאור של הגן הזה נשמע לי ממש מזעזע. לדעתי להשאיר שם את הילדה כי היא רוצה זה כמו לתת לה לרוץ לכביש כי היא רוצה.
מזעזע זאת המילה הכי משומשת בלקסיקון שלי כששואלים אותי על הגן הזה. ובכל זאת ביני לבין עצמי אני חייבת להודות שהמצב שם לא כזה נורא.
יש מס' נקודות שרעות מאוד לדעתי. השאר סביר. אני מכירה גנים, היה לי גן פרטי שלי, ראיתי המון גנים.
ולצערי אני יודעת על גנים הרבה יותר מזעזעים. הגן הזה הוא לא גן טוב, אבל הוא בטח שלא ברמה של לרוץ לכביש כי היא רוצה. אחרת היא כבר מזמן לא היתה שם. אני לא עוצמת עיניים לכלום.

איזו זכות יש לה לא להיות בקשר? - ובגישה חיובית יותר, מה יקרה אם תתקשרי אליה ותנסי להזמין אותה לשיחה, לקפה, למשהו אחד על אחד או לפחות להשאר חצי שעה יותר מאוחר איזה יום, כדי שתוכלו לקשקש קצת?
התקשרתי, ניסיתי, אין עם מי לדבר. אפשר בטלפון, אבל היא מטה את השיחה למה שהיא רוצה, עונה לא לעניין, מדברת בלי סוף על דברים שלא מעניינים אותי.
קטע של להציג בפני את כל המעלות של הבת שלי כדי להסיט את תשומת הלב שלי למקומות אחרים. לא עובד עלי. גם לא נותן לי פתרון.

זהו, אני מחכה לחופש. היא לא. היא כבר סיפרה לי שיש קייטנה בגן והיא רוצה ללכת.....
תודה על הנקודות שהעליתן.

[ענת_גביש*]

חסר לי לדעת באמת מה קורה שם. להיכנס לגן בהפתעה ולראות. אפילו לעמוד מאחורי הדלת לרגע ולהקשיב. הריחוק שמאפיין את הגן הזה מפחיד אותי. אני אוהבת לדעת מה קורה איתה ,
האם יש אפשרות למצוא גן שכן יספק את הצרכים האלה שלך?
(הם קיימים, ממה שהבנתי. אולי החופש הגדול יהיה זמן טוב לחיפוש גן חדש?)

[ענת_גביש*]

יש גנים שמעורבות חופשית של ההורים היא ממש אחד העקרונות החשובים בהם.