בעקבות דברייך עלו לי כמה מחשבות שהייתי רוצה לשתפך בהן. אני לא בטוחה כמה מהן מדברות אליך, או רלוונטיות בכלל למצבכן, אשמח לשמוע אם משהו מכל זה מדבר אליך.
כשקראתי את דברייך ובמיוחד את המשפט הזה:
היא כניראה זקוקה לזה
נזכרתי בדבריה של נהר שנאמרו כאן למעלה (למחשבות):
לדעתי אין כזה דבר רצון גן, אלא, אולי רצון לשנות משהו. ועל זה כדאי לנו כנראה להתבונן.
אני מודה שאני מאוד מתחברת לזה.
נהר בעצם אומרת שכשילד אומר שהוא רוצה גן, הוא מביע צורך. וכדאי לבדוק מהו הצורך הזה ולנסות למלא אותו, תוך כדי המשך החיים בבית (למי שרוצה לגדל בבית כמובן).
אם למשל, בתי תבוא בעוד שנתיים שלוש ותאמר לי שהיא רוצה ללכת לגן, אני מניחה שאחד הדברים הראשונים שאבדוק זה את הנושא החברתי:
- אולי היא לא נפגשת מספיק עם ילדים כך שחסרה לה חברה?
- אולי היא לא נפגשת מספיק באופן קבוע אם אותם ילדים כך שחסר לה קשרים ומערכות יחסים מתמשכות?
- אולי היא לא נפגשת עם מספיק ילדים כך שיש לה גיוון חברתי?
אני יכולה לומר לך שכבר כעת, כשבתי בת שנה ורבע בסה"כ, אני משתדלת מאוד להקפיד על הנושא החברתי בדיוק מהסיבה הזו: אני דואגת שיהיו מפגשים קבועים ותדירים, עם הורים וילדים קבועים, כך שיש מסגרת חברתית "שבטית-גנית" באופן שוטף.
(את כל זה אני כותבת כעת כשבתי היא בת יחידה. אם היא היתה בת רביעית (למשל) בשבט המשפחתי הקטן שלנו, אני מניחה שהצורך החברתי היה מסופק בחלקו הגדול מעצם החיים המשותפים בבית).
אז איני יודעת מה היתה הסיטואציה אצלכם כשבתך העלתה לראשונה את הרצון לגן, ואיני יודעת אם בכלל הנושא החברתי הוא זה שחסר לה, אבל אולי היא ניסתה לומר שיש איזה שהוא משהו שחסר לה, שהיא זקוקה לו.
אך החוסר הזה הוא לא בְּגן. אלא במשהו שגם הגן מספק.
ואת אותו משהו ניתן אולי לספק בדרכים נוספות.
מה שאני בעצם אומרת, זה שאם תמצאי מהו אותו דבר שהיא זקוקה לו באמת (מה שמסתתר מאחורי המשפט: "רוצה גן") ותספקי לה אותו, אני מעריכה שמשהו באותו "רצון גן" ישתנה. כי היא תהיה מסופקת.
ואם לחזור רגע לנושא החברתי כצורך, רציתי לספר משהו שלאו דווקא קשור (ולכן גם המסקנות שלי בסוף הסיפור לאו דווקא קשורות למקרה שלך ).
יש לי חברה רחוקה שגידלה בבית את הבת שלה עד גיל שנתיים וקצת. רוב הזמן הן היו שקועות בענייני בית, סידורים ומפגשים עם אנשים שעניינו את האם. מההתרשמות שלי נראה היה שלא היו הרבה מפגשים עם ילדים על בסיס קבוע. כלומר זה לא שלא יצאו לגינות הציבוריות, הם כן - אבל זה לא אותו דבר. ילדים הרי זקוקים ליותר ממפגשים ארעיים. גם ילדים זקוקים למערכות יחסים.
ונראה היה שלילדה חסר משהו, שהיא מושעממת. והאם ניסתה לקחת את הילדה לגן - והילדה כעת פורחת! היא מאושרת, כל בוקר היא קמה ורצה לאמא שלה: אמא הולכים היום לגן?
במקרה הזה, אני מעריכה שלו היה מסופק הצורך החברתי - לא היה עולה הצורך בגן. אותו צורך חברתי הוא זה שעומד כעת מאחורי רצון הילדה ללכת לגן. והצורך הזה שמסופק כעת, עושה את הילדה שמחה ומלאה.
אחרי המקרה הזה חשבתי לעצמי:
- מי שרוצה לעשות חינוך ביתי צריך לדעתי לפעול באופן אקטיבי ושוטף כדי לדאוג לספק את הצורך החברתי. אני מניחה שזה משתנה מילד לילד לגבי הכמויות והמינונים, ועדיין, אנחנו בנויים באופן טבעי לחיים בשבט לחיי חברה, ולא לחיים מבודדים בין ארבע קירות.
- בעיניי, לא לדאוג מספיק לאותו צורך חברתי, משמעו לשים בפני הילד בחירה מאוד קשה:
אלה המחשבות שלי.
שוב, אני לא מעלה את זה בהקשר שלך כי אני לא יודעת מה המצב אצלך, זה פשוט משהו שאני מסתובבת איתו גם ככה בשבועות האחרונים והשיחה איתך עזרה לי לנסח את המחשבות (ותודה ).
ובלי כל קשר, אשמח לשמוע מה מכל זה מדבר אליך.
@}