כרית רכה

[צוויליך*]

הרבה בריאות, גם אנחנו עברנו תקופה מנוזלת ומשתעלת וגב ומה לא....

תהיו חזקים (-:

צוויל

[כרית_רכה*]

אנחנו לא מתכננים, נזרקים מצד אל צד של הספינה

[ר_ו_ת_ה*]

@}
תודה שחזרת לעדכן!
ותהני מהמרחב החדש שהתפנה
(אצלי בדיוק בזמן הזה החלטתי שהגיע הזמן לעוד אחד, ואז שוב פעם הכל התחיל מההתחלה... אבל הנה גם הוא גדל והולך,עכשיו גם אצלי חוזר שוב החופש (הפנימי) להרים ראש)

[כרית_רכה*]

אחד המקומות שהכי כיף לי לבקר בהם הוא הגן לשעבר . היינו שם חודש בערך, יומיים בשבוע, לרוב יחד, עם כמה נסיונות ללכת ולחזור אחרי זמן קצר, הולך ומתארך.
זה לא עבד לי, והבנתי שלא בשלה עדיין לפרידה.
אבל אני אוהבת ומוזמנת ע"י הגננות המקסימות לבוא לבקר.
הילדים שם בטוב, ולנו טוב, זה גן קטנטן, 7 ילדים ו2 גננות, וממש בא לי ללכת כל יום,
אבל לא רוצה להפריע, באה פעם בחודש, לישמור על קשר.

וגם מחר הולכים לגן.

[כרית_רכה*]

הכי כיף במפגשים בחרות-
אני מכינה אוכל טעים/ אפילו מביאה שאריות מאתמול, ותמיד יש פירגון על האוכל. ככ כיף לי לבשל לעוד מבוגרים!

[כרית_רכה*]

ללכת מהר כי נגמר הזמן, כבר לילה מאוחר מאוד. ללכת מהר ללכת הביתה אלי, אלי , אל דף הבית שלי.
מתעקשת להמשיך ללכת לה לצ'ה, מתעקשת להתעקש להתעקם להתבלבל.
מתעקשת לאכול עוגיות טעימות ומתוקה תמיד תמיד גם כשקשה אל עצמה, מתוקה מתוקה מתוקה.
עוד לפני שהיה פייסבוק היתה כרית רכה.
וקיויתי שכל החברים שלי יראו מה כתבתי עוד לפני שהיו לי חברים.
(-: הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט (-: ואת חשובה ואני.
קוראים לי מיים שבאו מהים וזורמים לכל הכיוונים, קוראים לי ואני באה תמיד. רק שיקראו. אוהבת אוהבת תמיד לאהוב. טוב שיש לי עמוד משלי פה.
עד מתי יחכה ולא יימחק? מרחבי הרשת גדולים אינסוף. אני רוצה הריון חדש ובת או בן אני מסכימה להכל.
פה לומדת לראות משפחות אחיות של נשים אחיות שפשוט בסדר להן והן עובדות וגדלות והן בסדר.
זה טוב.
אני טובעת בשפל המדרגה. אני משתזפת ממסך המחשב. זבובים ויתושונים ועוגיות מאיימים על השקט שלי.
אני הסטיה, אני פרספונה - הקורה. אני אפרודיטה, אני הרה, אני אתנה, אני ארטמיס, אני דמטר. אחזור לקרוא בסיפרי.
הבוז לך פייסבוק ששוב גזלת מזמני. אשב על ספתי הכחולה ואקרא בספרי הורוד ואחכים.
תודה!

[תפילה_לאם]

את כותבת שירה.

[כרית_רכה*]

היי. לא נסעתי פנימה, כי הדרך מתבלבלת לי. עולה על מסלול הפוקוס הוורוד, מיישירה מבט לגמריי.
קדימה קדימה קדימה מהר.
נוחתת בתוך סוגריים איכשהו מתחת לרשת צל, קר לי ובגרביים יש חור אפור.
נעצרת בחוץ בפנים והצומת חלולה, והאבק הצטבר שם, והכל כלול כל כך, עד שנאלצת לסיים את השיחה.

אנחנו לוקחים החלטה חפוזה, אני לא רוצה או מסוגלת להחליט אחרת.
החלטה אינטנסיבית אינסטינקטיבית, נגד הלך הרוח הפנימי.
רציתי להקל ובוחרת להקשות. לא מסוגלת כמילת מפתח, דרך הקל ודרך הקשה, נעתרת לראשוניות, מעודדת אותה, כי אין שניות בעולמי.
חלומות של אתמול ייאלצו להתגשם וזה יהייה בסדר. אפשר להתבטל, וזה כאילו כיף כזה, אבל למה בעצם?
(-: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר (-:

[כרית_רכה*]

הערב הלכתי לשיעור ריקוד. הרבה זמן לא קרה שיצאתי לבדי בערב, השארתי את שניהם ישנים, הפלגתי אל החושך וחזרתי למצוא אותם ישנים. אושר. 3 שעות בלעדיי, וכלום לא קרה. שינה.
אני עובדת על גמילת לילה נחושה. בני מוחה אבל מתמודד. כשבעלי ער יותר קשה לי, להיות מכילה ורכה, ונחושה. אני הופכת להיות צינית כשרואה את הדברים כמו בעיין חיצונית- הילד משתין עליי, מתבכיין שרוצה לישון על המזרן הזה, לא , השני, לא, הפוך, ואני מתמידה בקו שלי- כן מותק, בסדר ילד שלי, אני איתך, כל עוד לא יונקים, אני מסכימה לכל

[כרית_רכה*]

הרגשה מוזרה פה בבארותיים בימים האחרונים. לא יכולה לנוח, לא יכולה לדבר עם ענת, מקומי מעורער כל עוד אנ'לא יודעת איפה נגור , כל עוד אני לא ברורה לי.
ייתכן שמעבר לנווה איתן הוא פשוט בחירה טובה, אפשרית, ונכונה.
הרצון לרקוד חזק מאוד.הייתי בשעור קי- דאנס. נלך מחר לעוד ג'אם, שוב אני נמשכת מסדנה לסדנה, לצאת מהבית, לפגוש אנשים ורעיונות, ללמוד, לחוות.
בימים הראשונים כאן- הרבה רצון פשוט להיות. ללמוד פה את הדברים החדשים, להכיר.
הפורמט הזה של מעבר ממקום למקום לא צריך להפריע לי להיקשר לאנשים, למקומות. להפך, האינטנסיביות של המפגש יכולה לייצר ידידות שתישאר לכל החיים.
הפחד שלפני ההחלטה הוא טבעי ומובן. הצורך בבית בסיסי, בייחוד לחיית בית כמותי, לאישה, לאמא בחינוך בייתי.
בינתיים לילות עם שתי בכיות של דן. מתעורר רוצה לינוק, בעצם לדעתי- צריך פיפי, אני משכנעת אותו בנימוקיי ההגיוניים להשתין, והוא מנסה לשכנע אותי בייסורי גמילתו, לינוק.
אחרי שמסכים לשחרר את הפיפי, נרדם בקלות במיטה בחיבוק.
מתגלים לו חיבוקים, אחיזות ידיים ליטופים.
תומר חובק מאחור, מעודד מהיציע, מעמיד פני ישן כדי לא להפריע לי. כותב לי תודה על עזרתי לדן, על שיש בי סבלנות ואהבה, והרבה.
(-: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך (-:
אנחנו הכל לילדנו וזו אחריות רבה. יאהב אותנו גם כשנרע לו, ואיך נדע לבחור את הטוב?
יעל הבת דודה וכל תושבי באר שבע ובכלל חצי מהמדינה, יוצאים למרחבים מוגנים מס פעמים במשך הלילה.

[כרית_רכה*]

אני אוהבת לאכול אוכל ישן. צלחות עזובות של סועדים במסעדה, מים גנובים טעימים וחינם.
(-: כולנו זקוקים לחסד.
הבית שלנו לא שיא הבלאגן, לא שיא הסדר. ביקרנו עכשיו אצל זוג עם בית מסודר שנראה שתמיד מסודר.
גם אצל חברים אחרים, עים ומסודר. אולי אצל אנשים שמתעסקים בטיפול, בריפוי, יש יותר סדר מאצל אחרים?
למה? הם הפנימו את זה שסדר עושה טוב בחיים? ואולי זה פשוט סוג כזה של חינוך, שלא קשור בהכרח לעיסוק.

[כרית_רכה*]

נווה אי שם.
בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום (-: אי שם.
4 חודשים. מחצית דצמבר, ינואר פברואר מרץ אפר.. והופ נסענו.
רפלקסולוגיה לכפות הרגליים. הרבה בית חוץ בית חוץ, ספריה, אופניים, נפש וגוף, פנים חדשות מוכרות, אהבה.

זה בסדר , מיה, לקפוץ מכאן לשם, לארוז כמו שאת, פרפר מצוף אל צוף, מיה, זה בסדר לעוף.
(-: בכל מקרה לכל אדם יש מקום

[כרית_רכה*]

בגוף נעים אחרי סדנת קונטקט של 3 ימים. בעצם לא רקדנו הרבה, אבל היינו במודעות גופנית גבוהה, ושיחקנו, לשחק ולהיות במודעות זה חשוב.
(-: כל גיל והשמחה שלו (-: תודה.
רציתי לכתוב על המפגש במטבח הספרייה, על שאלות שעולות. מפגש מאוד מילולי. סטיב בץ הצב אומר שכדאי להשאיר דברים ברובד חוויתי ולדבר אח"כ, אולי עוד שבועיים.
שאלות שעולות שקשורות לתפריט, לתזונה- האם לא להרשות לדן לאכול דברים שלא בריאים לו בוודאות, למשל. למשל קבנוס. למשל מעדני חלב. היכן הגבול בין לא מומלץ לאכילה לבין רעיל, (בהשאלה ממדריך לזיהוי פטריות.) כמובן שהדברים קשורים למידה. אורי אומר- אני לא אוכל דברים שאסורים לבנות. כן- אבל הוא לא הכריח את הבנות לאכול אוכל מקומי כשעשה לעצמו שנה כזו. אני מרגישה עכשיו שהתפריט שאני מגישה לעצמי הוא נסיוני, אני בתהליך למידה, מחפשת אמת חדשה-ישנה, ובינתיים רוצה לאפשר לדן אוכל טעים, בריא ומוכר.

שהייה בחולון משקפת לי אותי. לא יכולה לומר "היי "רך בכל רגע נתון. יחסים עם אמא מורכבים. אין חדש תחת השמש.
מה חדש?
סטיב מלמד לנשום, להרפות בית חזה- או יותר נכון- לא להחזיק, לא לקפוץ את הפה אם לא מבחירה. מסביר שהפנים יכולים 'לרמות' אבל בית החזה לא.
עכשיו אני דיי קפוצה כולי. בחרתי לא להתקלח להפשיר. קר פה באוהל הזה הנווה איתני הבייתי.
שאלות על יומההולדת המתקרב- איזה כיבוד נגיש, האם אאפשר להוריי לארח אותנו ביומהולדת של ילדי, כלומר- זה ייערך בביתם, אך הייתי רוצה שהכיבוד יהיה לרוחי, וזה אומר שעליי להרים פרוייקט ולא בטוח שבא לי.
מחשבות על חנ"ב, על עוד ילד, על 'קורה', פרספונה, שיש לה ילדים בסופו של דבר, מסעה בחיים של ה'קורה', דרכה להיהפך למנחה בשאול.
קוראת כאן טיוטה של תומר לבלוג, ומתמלאת הערכה לבחור- הרציני, איך הוא מספיק בזמן הפנוי המועט שיש לו, להפיק טקסט כזה, מחשבות שרואות דברים סביב, וקושרות אותם בדרכים לא שיגרתיות, אישיות, ומושכות לב.
על ליאת שאומרת שאמהות החנ"ב מתוסכלות, כמו לא אנושיות, לא צריכות 'זמן לעצמן'.
מקבלת זמן לעצמי עכשיו וכאן. 4 לפנות בוקר, כבר 3 שעות התהפכתי במיטה בלי יכולת למצוא שלווה, אחרי שישנתי עם דן שעתיים.
קמתי לצחצח שיניים ונותרתי ערה.
(-: כל גיל והשימחה שלו (-:
מחשבות, כמה אני אוהבת לצאת לבלות עם תומר, הרצאה או סדנה או בית קפה, טיול קטן, כמה אני בת מזל שדן מוצא אהבה עם סביו, ואנחנו חופשיים לצאת. ושאני לא רוצה לוותר על העונג הזה, לקחת על עצמי גידולו של עוד קטנטן. הסבים אוהבים, ויאהבו עוד אחד, אך לשמור על שניים זה פחות קל. האם אהבה לילד/ילדים נותנת לי משהו מעבר להנאה שאני מקבלת מספר (ילדים (-: ) טוב, מבילוי עם בעלי אהובי, האם בהגשמת ייעודי האבולוציוני קיים סיפוק עמוק יותר מאשר בבילויים תרבותיים של הזמן הזה? האם אזכה ללדת משהו שאינו תינוק, ליזום פרוייקט משלי, לבנות לי עולם אמיתי בו אני מפרנסת את עצמי, משמחת אנשים אחרים תוך גדילה אישית, חולקת אותי, את האהבה שלי לגוף, לאנרגיה הורמונלית זורמת?
מה זה 'העולם האמיתי 'הזה שאני מציגה? נדמה שהוא גברי משהו, שאישה לכאורה יכולה לזכות להגשמה (הגשמה עצמית?) בילדיה. האם אכן זה כך עבור אישה כמותי, הנטועה בתרבות המערבית של ימינו?
מחשבות. על קהילה, על המסע שלנו, על הצורך בחיבוק , באהבה מהקהילה, ולא רק בקריצות חיבה שאני מקבלת כאן מדי פעם. בייחוד אחרי הסדנה עם סטיב, חשה בצורך באהבה שיש בה מגע ויש בה הכרות שמעבר למילים.
שוטפת כלים במטבח הספרייה. דן שובר שתי כוסות זכוכית.
שותה טועמת תה תמרים מתוק מבחיל. שיכר דבש נהדר, אוכלת לחם טרי נהדר, וחמאה ריחנית. כמה נעים להתארח כאן אצל אנשים שמטבחם צופן טעמים טובים ובריאות. טועמת פיגם מר מרפא.
נזכרת בזכות מה שכתבתי למעלה בקטע הקודם, שלא באנו להקים פה בית, שעינייני פרצלציה של הקיבוץ לא צריכים להעציב אותי, אני יכולה להקשיב וללמוד, להבין, ולהנות ממה שיש עכשיו. אורחת פורחת, טועמת ונעלמת.
זה שמח וגם קצת עצוב.
(-: כל גיל והתרגיל שלו...

[כרית_רכה*]

מה? (-: ידיעה פנימית לא נקנית- היא מתגלה. (-: וואללה. אכן כך. תודה.

[כרית_רכה*]

אי אפשר הכל, היא אומרת לי, והרוח ממפרשיי והכל שקט . נעלמת. )-: כאשר הכלי לא מכוון
, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון. )-: ללכת להתחבק?

[כרית_רכה*]

מה כן אפשר? (-: המציאות היא החלום האולטימטיבי (-:
אני מתחילה לכתוב ואח"כ מציצה במרגיעון, והוא כמעט תמיד מצליח איתי. תודה לכל כותבות המרגיעונים, או מתקשריי המרגיעונים. תודה תודה.
מחר אני: יש לי אורחת, ויש לי ירקות לקצוץ לקציצות, וגב להניע, ורופא חדש לדבר איתו. ככה סתם. ומרק מיסו חם לארוחת הבוקר.
ציטוט מהאתר של אורי וטלי: הדרך הפשוטה ביותר לבשל מיסו היא הדרך בה אוכלים אותו מיליוני יפנים בכל יום – כמרק בארוחת-הבוקר. מרק מיסו בריא מאוד כארוחת-בוקר ופשוט מאוד להכנה: ממיסים כף מיסו (אפשר גם פחות, אם ריכוז זה חזק מידי עבורכם) בכוס מים חמים ושותים. כדי לשדרג, אפשר להוסיף אצות יבשות מכל סוג שהוא, בצל ירוק קצוץ, פטריות שיטקי, ירקות מאודים ועוד… אם רוצים להכין מרק מיסו משפחתי כדאי להשתמש בציר ירקות או דגים ולהוסיף כף מיסו על כל כוס מים. רצוי להוסיף את המיסו בסוף הבישול ולא להביא את המרק עם המיסו לרתיחה. כך ישמרו יותר מיתרונותיו הבריאותיים של המיסו.

[כרית_רכה*]

לא רוצה חברים בפייסבוק ושיתופים בטוב. רוצה חברים בחיים ולהחזיק ידיים ובידיים תה ומים על מים על ידיים.
לא רוצה ילדים, רוצה חברים, לא רוצה חברים, רוצה חברה, רוצה חברה,
לשבור לנתץ חביבות סולידית, בועה שקטה לבקע, להודות בעובדה,
אני צריכה עכשיו אותך וומן. בואי דיי עם זה.
בואי כבר ניגע בעצבים החשופים מדממים שבנו,
דיי לאימהות הטובה, דיי לטובה, דיי לאגב ולסתם ולנימוס ולשכנות הטובה.
בואי חברה נגעה בלילות לירח ניסטה מהשביל נלך אל הרפת לשחרר את הפרות החולבות ענקיות העטין. אולי דיי כבר?
(-: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה (-:
ובך?

[כרית_רכה*]

יום יום יום טוב טוב טוב טוב טוב. (-: לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע (-: נכנעת לך מר פייסבוק, ונוזלת עם הזמן שלי ומגיעה לכאן, גחלים לוחשות בקול של עדי אושר אני מסתכלת בכל התמונות שלה, יפה יותר או פחות ותמיד מחייכת חיוך גדול אמיתי מהלב עדי אושר. יום טוב. השכנים שלי קולטים אותי אליהם ואני ניתנת להם, דן עושה ספיחס חלאקה בן שלוש מוחלק קרחת אמאלה הוא גבוה וגדול ומטפס וקל ברוח ובלב אני מכירה אותו ולעולם לא אכיר, אני רוצה עזרה לדבר עם מישהו עליי עכשיו, לסדר ת'מחשבות, לקלף שקדים, לעשות משהו עם עצמי בטוב. יום טוב. לא עייפה. אכלתי הרבה דבש לקינוח סעודתי, אכלתי עלים בצהריים לחזק את הרגש שבי, אכלתי ירקות שאורי ועפרה בישלו במדורה בפויקה שנותנת לי ברזל. תרגלתי בננה בגב עם מורת פלדנקרייזי בשם פיזנתי, עדיין יש זמן, אלך לסדר תבית, ולכתוב משהו בעט ירוק. אחזור לראות אם יש עוד תגובות לפייסבוקיות שלי, מתגעגעת לאחי אודי, לחיים בלי מחשב , כשמה שרחוק היה רחוק ומה שקרוב היה נוכח. לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע.

[כרית_רכה*]

היי, אני חייבת מהר מהר כי כבר ניצחתי היפסדתי זמן, תודה על כל הדברים הטובים, על כל הדברים. ספר ליד המיטה שלי ואור לילה קטן משלי ושמיכה שלי אני צריכה חפצים משלי ואני קונה לי שמיכה ואני נפרדת מכל הביחד גיל 3 מביא נפרדות ואני מחפשת לי מקום מקום מקום .
(-: גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שימחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו (-:
חוץ מכל הדמיון ביני לבין חלק מהאנשים הומו סאפיינסים- צפויה שינה טובה עוד מעט, אני גם אני ייחודית תודה לאל, אוהבת להיות לבד, אולי זאת מן תקופה כזו ואח"כ אזכה לבדידות, לגדל ילדים לא מתאים לי אבל זאת לא השאלה כרגע, אם אני כבר מגדלת ילדים, כי אין לי ברירה אחרת כרגע, אז איך לעשות את זה כך שיהיה לי טב. בטוח יש אפשרות. אי אפשר לנצח בכל החזיתות, לעזאזל, אבל מה כן אפשר לעשות?

[כרית_רכה*]

גמילה ענקית , גמילה טוטלית?
ציצי אאוט, שיחות וחיבוק אין?
הללללואו?!!
איך אני עושה את זה? כאן בנווה איתן. דן מוותר על שנת הצהריים.כלומר- מוותר גם על הנקת לפני ואחרי, זה אחד.
בלילה אני מוותרת על הנקות האמצע, מציעה חיבוק, לאחר כחודש מוותרת על הנקת הבוקר, מציעה לשחק- אבוי לי, לקום. (הסיבה, טוענת: לינוק בבוקר זה לא נעים לי! משפט המחץ)
לאחר כמה ימים כאלה, החלב בציצי מתמעט, דן מבואס, אני משחקת עם הפיטמה בפיו- מוציאה כשמרגישה שלא יונק, הוא מוחה שאין מספיק, שלא יודע להרדם בלי, אך נרדם.
למחרת אני שואלת- מה נעשה, אין חלב בציצי, אתה תבכה לי בלילה? אנחנו בודקים מצב החלב בהירדמות, ואין כמעט. דן מטיח בי בבכי- אם אני אנק עוד, אז החלב יבוא, הציצי יכין עוד. הכל הוא יודע!
ואז אני מגלה את הקלף האחרון, הנואש והכנה שלי: אני לא רוצה שתינק עוד. מקבל את זה בעצב אך מקבל.בוכה מחבק ונרדם.
והערב: סיפורים, שיחות, כרגיל שנינו 'במיטה הקטנה' הצד 'שלו' של ארץ המיזרונים המכונה 'מיטה משפחתית'.מציע 5 פעמים ששוב נבדוק אם יש חלב. שנינק קצת ונפסיק. אני מתחמקת, מספרת איך ילדים אחרים נרדמים, (רותם אומרת לנטע לילה טוב מנשקת ויוצאת מהחדר. רותם שרה לאיילה עד שתרדם כי שתיהן אוהבות שירים, אולי עוזר גם הספר האקראי- יפתח של מאיר שלו בספר 'אריה בלילות', ישן במיטה משלו, והיה ישן במיטת הוריו כשהיה תינוק. דן יודע שהוא כבר לא תינוק. אומר לי- בואי ניתחבק, ניצמד ומצטחק, ונרדם.
בואי נתחבק.
זכיתי בכל הקופה.
נרדמנו.
(-: דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות , טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך .

[כרית_רכה*]

כל מה שצריך כדי להרגיש טוב הוא משהו להתלהב ממנו.
אוף, אין לי.
(-: כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן אינה פנויה אל הניגון (-:
יש לרפא ולרפוא.
אינה פנויה אינה פנויה, אפילו לנשום. לא מלהיב.

[כרית_רכה*]

עזרה שניתנת מרוממת את הלב. פייסבוק תודה לך שאתה מלא,
דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך .
מחר אני גם אהיה בן אדם, אחליף ספרים שיהיה לי משהו לחמם את הלב, כמה טוב, ואחזיר צבעים ששאלתי, שיהיה לי מקום לשאול עוד שאלות, ואתכבד בממתקים, שיהיה לי כיף. ולא אכין משהו התוק אם לא ארצה.
אתמול דן החמיא לי: אמא, מה יש בתבשיל הטעים הזה.

[פלוני_אלמונית*]

קדימה. (-: הספק מבורך (-:

[פלוני_אלמונית*]

נו.
(-: שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו.
(-: (-: (-:

[פלוני_אלמונית*]

יש לי כוונות שבקרוב יהיו לי תכניות .שמיכת ההוה לא מדגדגת אותי. אני בעתיד ובעבר. מה שהיה היה היה כל כך יפה. אין ליספק שגם העתיד יהיה טוב.
אני עייפה מאוד. הכל מבלבל מאוד. אני רוצה לנהל את הדברים בשכל ולא להדרדר להחלטות חפוזות מתגלגלות. יש רכות אליי אבל אני נוקשה מאוד. (-: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך (-:
אני צריכה ללמוד ללמד. לשתף. לשמוח. אולי אקרא בודהיזם לאימהות בהמלצת סיגל. מבינה רק שדברים משתנים ומחליפים צורה. המחשב משדר לי קרינה לכפות הידיים. זה נורא.

[פלוני_אלמונית*]

ימים נהדרים, שבוע 12 להריון, חשש משקיפות עורפית שתיחווה כאונס, רוצה איתי את לילי או חברה, מישהי איתי.

[פלוני_אלמונית*]

שוב לרקוד. קול. אני כותבת במחשב. אני מקלידה אותיות, האצבע שלי נעה על המקלדת, הראש מנתח וחושב. בודהיזם לאימהות

(-: דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך. (-:

[פלוני_אלמונית*]

וואלה, באמת יהיה לנו עוד ילד. עד עכשיו לא קלטתי את זה. נו. (-:מגם בצד השני יושבבן אדם (-: וגםבתוכי. כאב אוזן.

[פלוני_אלמונית*]

איזה תינוק מהמם אתה, כמה אתה יושב בשקט ומתפלא משרוך, מקופסה, יושב לך.
מרייר. אומר קולות מתוקים- תתי תו, היי, ה, יי, אהה, יושב ובודק את הצעצוע הירוק מלילך פותח וסוגר את הקופסא, בדרכך, מתנשף בריכוז.
אני צריכה לחלום על משהו. אני משועממה. איזה יפה אתה, כיסלו.

[אמא_לילי*]

תודה
חיבוקים

[כרית_רכה*]

ההההה... נשימה עמוקה, מתגעגעת, מגיעה, נוחתת.
מיד מתיישבת ונשכבת על הדשא, העיקר, לנוח לגמריי, אולי אפילו לישון.
לישון לישון, עייפה עייפה, כל כך הרבה מילים כבר אמרתי...
חשבתי...
פייסבוק סוגר עליי עם כל הלייקים והחברים בקבוצות העצומות, אלף תשע מאות חברות ...
יותר מדי...
ני מסתפקת באפס חברות, או בעצמי, או במי שבאמת באה אליי לפגוש אותי,
בלי שיתופים ולייקים, רק לכתוב רגע,
רק להפסיק לקרוא בכפייתיות, לעצור לרגע, לכתוב.
לי יש סבלנות אלייך כרית רכה. לי יש זמן ואני מחכה לך שתבואי ונתחבק.

לפעמים נדמה לי שמרוב שאני מדברת אל עצמי אתפצל סכיזופרנית.
לפעמים נדמה לי שים הבדידות והסבל הגדול לא ייחצה לעולם.
ולפעמים זה אחרת.

רציתי לכתוב על עיצוב הבית, חדרים, על פינוקים לילדים, על סגנון חיים וסגנון הורות, על הביקור שלי בביהס של דן, על הביקור אצל מירב ועדיאל, על הסשן עם לילך, על הכאב בברך שפתאום מגיע (אולי צריך להחליף לי מיצערת?) נעלמת לתוך עולמי ולא מתקשרת. מתפוגגגגת

[יולי_קו]

ברוכה השבה. קוראת. מתחברת. שנה טובה!