לא יהיו לי עוד ילדים

[אולי*]

יש לי בן שנה פלוס
בנזוגי אבא מהמם, אוהב, חם, שותף מלא
קצת אחרי הלידה אמר שאחד מספיק לו
חשבתי שזה ההלם
אבל אתמול חזר ואמר שלא רוצה עוד ילדים
אוהב את זה שיש מאוד מאוד, שמח בו
אבל לא מתלהב מכל העניין הזה של להיות אבא. "לא מושך אותו"
והוא ממש לא אחד כזה שיעשה ילדים "כי צריך" או "מקובל"

בעיניי הרעיון לא להיות שוב בהריון ולא לגדל עוד ילד (אחד, רק עוד אחד, לא מתכננת יותר) בלתי נתפס
זה יושב עליי כמו סלע )-:

[נינה*]

מבינה אותך ומאחלת לך (ולכם) שזה יעבור לו , ושתיכנסי להריון מתוך שימחה ורצון הדדי .
הדרך היחידה בערך "לשכנע" את בעלך היא - לאהוב אותו , ולהיות שמחה

[נטע_ש*]

אולי,
אאוץ', נשמע קשה...
לא יודעת מה להגיד, רק שבאמת נשמע קשה וכבד. אולי יש משהו בדברים שלו שיכול לעזור גם לך?
אולי זה ישתנה עוד כמה שנים, בן שנה זה עדיין קטנצ'יק, הרבה יכול להשתנות.

[אמא_אווזה*]

אולי זה הדף המתאים..

אני בת 36, שלושה ילדים הפרש של שנתיים ביניהם. הקטן בן שלוש וחצי. אני בבית עם הילדים. בעלי מפרנס.
ֿ
כבר שנה שלמה שאני רוצה עוד ילד. אני לא רוצה, אני משתוקקת וכמהה לעוד ילד. כל תא מתאי גופי זועק "עוד ילד ! עכשיו !".

אבל בעלי. בעלי לא רוצה עוד ילד. הוא אומר שאחרי כמה שנים של טיפול אינטנסיבי בילדים, הוא מרגיש שהוא מתחיל להרגע, ולא מתחשק לו להכביד על עצמו עם עוד ילד. הוא גם אומר לי "מה עם הגשמה עצמית, שלך?"

דיברתי איתו על זה הוא יודע שאני מאד רוצה עוד ילד. אני מרגישה שהוא משתמש בתשוקה שלי לילד כקלף מיקוח, ולא מתחשק לו לוותר עליו. מפעם לפעם הוא אומר שבעצם כן מתחשק לו, אבל עוד כמה שנים, ושהוא עוד מתלבט וש.. וש.. בעלי הוא לא כזה. הוא לא מניפולטור ולא נוטר, הוא אוהב אותי ואומר לי את זה. אבל אני לא מצליחה להבין למה הוא לא רוצה עוד ילד. אני לא מצליחה להבין את ההתלבטות הארוכה שלו. אני לא מצליחה להבין למה הוא לא "מוותר" לי.

אני מרגישה שנושא ה"עוד ילד" הפך למאבק כוחות בינינו. אני מרגישה שבעלי רוצה "לנצח" אותי, והוא עושה את זה על ידי הסירוב העיקש שלו לילד נוסף. האמת היא שלא בא לי להתעסק עם הזוגיות שלנו. יש לנו זוגיות טובה, עם עליות ומורדות וכל הגעשעפט. אולי אני רוצה רק לחפש מתחת לפנס, אבל לא מתחשק לי לנבור בענייני הזוגיות, כשמה שאני רוצה זה עוד ילד.

ואני, אני בכל פעם שאנחנו מקיימים יחסי מין ו"זה" לא קורה, אני שבורה ועצובה. אני כל כך יודעת שבעודכמה שנים אני אצטער על זה שאין לי עוד ילד.

אני מעבירה את ימי כשאי מחייכת כלפי חוץ, אבל בוכה בפנים. אני קמה בבוקר עם התשוקה לילד והולכת לישון איתה מדי לילה.

מה אני רוצה ? אני רוצה עזרה.

לא יודעת בדיוק מה עצות, ישועות ונחמות, סיפורים דומים עם סוף טוב. והכי אני רוצה מרשם לכישוף שיגרום גם לו לרצות עוד ילד, כאן ועכשיו.

[פלוני_אלמונית*]

אולי להסתכל על זה אחרת?
אולי לשמוח על הטוב שיש לך - 3 ילדים בריאים זוגיות טובה, רווחה כלכלית [יחסית לפחות]
הילדים יחסית גדולים ויש לך זמן ומקום להתחיל למצוא את עצמך - לא כאמא. מי את? מה את רוצה לעשות?
אולי לבדוק אם עוד ילד הוא לא סוג של בחירה של חוסר התמודדות מול עצמך.
אולי לבעלך יש סיבות טובות לא לרצות עוד ילד? אולי דווקא אם תצליחי להקשיב לו באמת תגלי שיש לו סיבות טובות ומשכנעות והוא לא מנסה "לנצח" אותך אלא הקדיש מחשבה לנושא והגיע למסקנה שטוב לו עכשיו.

אני כל כך יודעת שבעודכמה שנים אני אצטער על זה שאין לי עוד ילד.
ואולי להיפך?
אולי עוד ילד יהווה מהפך לכל הטוב שיש לכם עכשיו ובעוד כמה שנים תצטערי שלא הקשבת לבעלך?
[ועד כמה נורא שזה נשמע זה המקום בו אנחנו נמצאים עכשיו - לא עם ילד רביעי אבל בכל זאת עם קשיים שלא צפינו ושלגמרי הופכים את כל המערכת המשפחתית מכל בחינה אפשרית].

[אמא_אווזה*]

תודה על ההתייחסות פלונית.

אני יודעת מה אני רוצה לעשות, פחות או יותר, ואני מתחילה לצעוד לשם. אני לומדת קצת ויש לי גם קצת תוכניות להרוויח כסף מזה, כלומר להיות מסוגלת לפרנס את עצמי.

אני לא מחפשת ילד כדי לברוח ממשהו. אני רוצה משפחה גדולה. אני רוצה עוד ילד. אצלי, לפחות, זה די פשוט.

אני מעדיפה לא להתמקד בפחדים, ובמיוחד לא מפני הלא ידוע. ברור שילד יכול לגרום למהפך שלילי, אבל גם לא ללדת אותו יכול להרוס את החיים.

ולכם, אני מקווה שתתגברו על הקשיים, ושתצאו מהצד השני של המערה כשאתם חזקים יותר.

[פלונית*]

מי יודע אולי זה לטובתך הנעלה?

[מחכה_ומחכה*]

מי יודע אולי זה לטובתך הנעלה?

איזה משפט מעצבן.
כל דבר שקורה הוא לטובתנו הנעלה. זה ממש לא מנחם אשה שכל תא בגופה זועק לילד ובעלה לא מוכן (מסיבות שאולי הן מוצדקות מבחינתו) לגרום לה את האושר הזה.

והכי אני רוצה מרשם לכישוף שיגרום גם לו לרצות עוד ילד, כאן ועכשיו.
לחשוף אותו לילדים קטנים מאוד וחמודים מאוד, להראות לו כאילו במקרה תמונות מטריפות מתקופת הינקות של ילדיכם, לגרום לו (שוב, כאילו במקרה) להיזכר ברגעים של אושר מכשהם היו התינוקות. לא בטוח שיעבוד, אבל זה הכישוף הכי חזק שאני מכירה.

הוא מבין עד כמה זה משמעותי בשבילך?

[אמא_אווזה*]

פלונית, אני יודעת שזה לטובתי. אבל אני לא מצליחה להבין באיזה אופן.

תודה מחכה, באמת יצא לו להחשף להמון תינוקות בזמן האחרון. זה עושה לו משהו, אבל הוא כאילו לא מוכן לוותר על ההתלבטות. הוא אומר בפירוש שמתחשק לו, אבל משום מה לא מוכן לעשות את הצעד הבא.

כן, הוא מבין שזה משמעותי מאד בשבילי. אני אמרתי לו את זה במפורש. וזה לא מסתדר לי עם אופיו ועם היחסים בינינו. אני חושבת שבגלל זה אני כותבת כאן, לנסות ולחשוף איזשהו "דבר מה" נסתר, שיביא לפריצת דרך.

תודה לכל מי שכותבת לי. הידיעה שמישהי מעסיקה את עצמה בקושי הגדול כל כך שלי, וחושבת עליו כמה דקות, מעודדת את רוחי.

[(())*]

אני מבינה אותו. זה שוחק, זה מתיש, זה מעייף.
הוא רוצה לנוח. לשים את השלב הזה מאחוריו ויודע שעוד ילד זה עוד עשר שנים של אותו הדבר. הוא מיצה את זה והמשיך הלאה. ואני מבינה גם אותך, ומבינה למה את לא מבינה אותו. אבל הוא לא רוצה.

[תמי_גלילי*]

אני מכירה את ההשתוקקות הפיסית הזו לילד מעצמי (זה מה שהביא אצלי להרות את ילדיי). זה בוודאי קשה מאוד כשהיא באה עם מאבק וסירוב.
יש לי עצה, אבל היא לא קלה לביצוע.

הכי אני רוצה מרשם לכישוף שיגרום גם לו לרצות עוד ילד, כאן ועכשיו.

לנסות ולחשוף איזשהו "דבר מה" נסתר, שיביא לפריצת דרך.

אני רואה הרבה מאוד התעסקות - בו. וככל שאת מנסה יותר, הוא מתחזק בעמדתו. לחץ מביא להתנגדות, ככה זה.

אני מציעה משהו אחר: להרפות.
לא לנסות לשכנע אותו.
לא לנסות לשנות אותו.
להפנות את האנרגיות הרגשיות פנימה, ולתת לעצמך להרגיש עד הסוף (או עד כמה שאת יכולה) מה זה עושה לך.

אני לא מבטיחה שזה ישנה את דעתו, אם כי זה עשוי לקרות. ייתכן שכשהוא ירגיש שהלחץ הוסר הוא יוכל להתפנות להרגיש בעצמו מה הוא באמת רוצה, ויגלה שהוא כן רוצה עוד ילד. באותה מידה, ייתכן שהוא יגלה שהוא ממש לא רוצה.

הוא והניסיון לשלוט בתגובה שלו הם לא הסיבה והתכלית לעשות את זה, אלא את. אני מציעה את זה בשבילך. אם תתני לעצמך להרגיש את זה ותרפי מהמאבק, אם תיכנעי לרגש שנמצא שם, יש סיכוי (טוב) שמתוך הכאב הזה תצמח שלווה ובהירות.
אני יודעת שנראה לך שאת מרגישה את זה כל הזמן. אבל כל עוד את במאבק איתו, את נאבקת בכאב ובייאוש ולא באמת מרגישה אותם כמו שהם. הם צפים למעלה, ואת דוחקת אותם למטה.

אם זה מעניין אותך, כתבתי על תהליכים דומים בדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות . יש שם תיאור של אישה שמפסיקה להתמקד בבעלה (בסיטואציה שונה לחלוטין) ומה זה עושה לה. התהליך הזה הוא משהו שניתן לעשות לגבי כל כאב, לא רק מהילדות. זה מצריך כוח רצון ענק לעצור את עצמך ולפעול בניגוד לדחף להיאבק, להתווכח, לנסות לשכנע ולשנות מציאות כואבת. אבל זה משתלם, מניסיוני לפחות.

הצעה קונקרטית - אם הוא מתחיל לדבר על זה, חכי לפני שאת מתווכחת איתו. תנשמי עמוק ותבדקי מה זה עושה לך בגוף. נסי להסיט את תשומת הלב ממנו - אלייך.

מקווה שזה עוזר. בהצלחה.

[תמי_גלילי*]

אגב,
המאבק הזה קיים גם אם כרגע, את מתווכחת איתו לא בפועל אלא רק בראש (או יותר נכון נושאת מונולוגים שוטפים שמותירים אותו בלי מילים).
אפשר לעשות את התרגיל הזה גם בלעדיו. כשאת מתווכחת בראש - במקביל, בעדינות, לברר מה קורה בגוף ולהסיט לשם את תשומת הלב. לא לנסות להפסיק את הוויכוח; לזכור שזה מכסה על כאב, ולנסות להגיע לאותו כאב.
(עירית לוי מעולה בליווי של תהליך כזה, אולי כדאי לך להתייעץ בה).

[פלוניה*]

אני חושבת שגבר שאומר שדי לו- אז די לו.
וזה נכון גם לגבי נשים, כמובן,אבל לא בהן עסקנן.
לצערי הרב שמעתי על מקרה שבו האישה הוציאה את ההתקן התוך רחמי , שבן זוגה חשב שהיא משתמשת בו והרתה. דוגמה איומה לחוסר תקשורת וחוסר התחשבות.
אולי אני לא צריכה לשפוט,אבל לדעתי הוא לא ממש אוהב את התינוקת שנולדה. היא גם סובלת מאיזו בעיה קוגניטיבית-נפשית ולו פשוט אין חשק להתעסק עם זה.
הוא ידע במקום כל שהוא בתוך עצמו שזה לא שיעור שהוא רוצה בחיים שלו , מספיק לו עם הילדים שישנם ושצריך לטפל בהם.אבל בת זוגתו זרקה עליו עול בלי ממש לשאול.

לי באופן אישי היתה תחושה שאני לא רוצה להביא עוד ילד לעולם , כי ראיתי (אין לי מושג איך)איזה מין טיפוס הולך להגיע ולא רציתי כזה .

אני חושבת שאצל רוב הזוגות שאני מכירה יש מי שבקי מאוד במאזן האנרגיות המשפחתי ויש את הצד הפחות קשוב למאזן.
זה גם די בעיתי שכשהחשבונאי (זה שיודע יפה מה קורה לאנרגיה המשפחתית )הוא זה שמותר על שעות המנוחה ועושה לילדים סיבוב בגן שעשועים ונגרר עם האופנים והכל, זה שעומד עוד פעם ועושה כלים ומפנה אחרי ארוחת הערב ואי אלו משימות הוריות.והשני רוצה עוד ילד- תבדקי היטב .
שלא תביני לא נכון, אני בעד משימות הוריות ואפשר לעשות אותן בחדווה וגיל , אבל עוד תינוק אומר שהמשימות האלה הן עוד לפחות כמה שנים(10? ,משימות אינטנסיביות עד גיל 5?)מתי הילדים הללו יוכלו לעשות קניות , לשטוף כלים ,לעשות דברים באופן עצמאי?.
עוד הריון ולידה ומשכב הלידה שבה בן הזוג צריך לטפל באישתו ויקח ממנה משימות ,לפחות יש ציפיה שכך יעשה.

אז אני לא ממש מעודדת את רוחך.אולי מהבחינה , שאני חושבת שלמען לרומם את רוחך תבררי עם עצמכם מה הזוגיות שלכם עכשיו צריכה ומה יתן לכם כמשפחה תחושה של ליכוד .ליכוד זו המילה שעולה לי ממה שאני קוראת פה.

[אמא_אווזה*]

תמי, תודה. אני מאד שמחה שכתבת כאן. קיוויתי שתכתבי לי משהו.

אני אקרא כמה פעמים את מה שכתבת ואשתדל לעשות את זה.

לא כתבתי את זה בהודעה הראשונה שלי, אבל באמת שניסיתי "לשחרר" את זה, להניח לזה, להרפות. הצלחתי במשך זמן מה. זה עשה לי טוב, אבל זה לא ריפא אותי. ברגע שהעניין עלה על הפרק, לדוגמא: כשהיינו אצל חברים עם תינוק חדש, ובעלי שאל אותי אם לא מתחשק לי תינוק, אז הכל התפרק. פשוט התמוטטתי מזה. התחלתי לשאת מונולוג נרגש על כמה אני רוצה, ומדוע זה צריך להיות עכשיו וכל הבלה בלה הזה. מיד הוא זחל בחזרה למאורה הזו שלו.

וזה כל כך זר לי. התקשורת בינינו כן פתוחה וחופשית בדרך כלל. אבל במקרה הזה אני מרגישה שאני צריכה לעלות על שריר, וזה בכלל לא פשוט.

וחוץ מזה, אני קצת חוששת שאם אני ארפה ואשחרר, אז כל עניין הילד פשוט יתמסמס ויחמוק מבין אצבעותיי. טוב, הולכת לקרוא אותך שוב.

[למ*]

אמא אווזה יש גם את הדף עקרה פוריה
אני חושבת שכדאי לך לקרוא אותו - נכתבו שם דברים טובים
(מוכר וכואב)

[אמא_אווזה*]

תודה גם פלוניה. אני לא מבינה עד הסוף את מה שכתבת לי, אבל אני אקרא את זה עוד כמה פעמים.

[אמא_אווזה*]

אוי למ יקרה,

אני מודה מודה מודה לך על ההפניה לדף. הוא כל כך ריגש אותי. קראתי אותו ברפרוף מההתחלה עד הסוף ופשוט התחלתי לבכות, כשהיא כתבה על התאומים.

איזה מוזרים הם החיים.

[תמי_גלילי*]

אני מבינה אותך מאוד, עד כמה שאני יכולה בלי להיות את .
אני לא מציעה לאלץ את עצמך להרפות. אני לא מציעה לוותר על הרצון. לדעתי אי אפשר באמת לשלוט ברגשות וגם לא כדאי כי זה בא עם מחיר לא קל. ולדעתי גם ההשתוקקות הפיסית לילד היא עניין ביולוגי טהור (אם כי ייתכן שהכאב בצורך שאת לא ממלאת מעלה גם כאבים ישנים מהעבר במקביל). אם זה שם, זו עובדה בעיניי כמו רעב או צמא. לא יעזור לספר לעצמך שאת משחררת. להפך, זה יכול ליצור נתק מהגוף שנראה שאת מקשיבה לו היטב, וחבל.
אז על מה אני כן מציעה לוותר?
על המאבק. ברגש ובבעל.
לא בכסאח. בעדינות.

אני יודעת שזה נראה כאילו בכך את מוותרת על הילד, כמו שאת כותבת. את לא. באופן פרדוקסלי דווקא להמשיך בכיוון הזה לא מקדם אותך לקראת הגשמת משאלתך.
מניסיוני, המאבק בכאב כואב יותר מהכאב עצמו.

ראית שקראת לעירית .

[אמא_אווזה*]

אני מוותרת על המאבק, אבל לא מוותרת על הרצון. הייתכן ?

מה לעשות כשהרצון לא יכול להתגשם רק בגלל מישהו שמסרב להגשים לי אותו ? או שמתחיל מאבק או שאני מוותרת על הרצון, לא כך ?

אני הולכת לישון. באמת תודה על החיטוט הזה. זה עוזר לי.

[פרח*]

אמא אווזה,
גם אני, גם אני, גם אני ככה בדיוק!!

[אחת*]

מבינה את הרצון לקבל משהו ולא להשיג אותו. זה מתסכל. עם הרצון לילד רביעי קשה לי להזדהות, לי יש אחד שממלא את כל הוויתי וכמה שאני אוהבת אותו, כמו את עצמי וחיי פעמים רבות אני מתגעגעת לזמן הפנוי שהיה לי לפניו. בנוסף כמו שבערך מוחלט כותב פה העולם לא צריך עוד אנשים
אבל את רוצה ואפילו שיש לך זוגיות טובה ו3 ילדים ורווחה כלכלית את כואבת את מה שאין.
חושבת שאם כל הקושי כדי לך להתמקד במה שיש. זה לא מובן מעליו בכלל
היום המטפלת שלי נזפה בי שאנחנו לא מקבלים בחיים את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו צריכים

[או_רורה*]

מזדהה.
לא עם הרצון לעוד ילד, כרגע, אבל עם הרצון לקבל משהו בזוגיות שלנו ולא לקבל אותו.
מטעמי צנעת הפרט ומורכבות הנושא אני לא אפרט מה זה, רק אומר שזו חצייה של כל מיני טאבואים ודורש תעצומות נפש.

בכל מקרה, התכסחנו על הנושא במרץ בערך חצי שנה.
אני לא ויתרתי, והוא לא ויתר, וכעס שאני מעלה את הנושא שוב ושוב ומלחיצה אותו.
בסופו של דבר, לפני כחודש, חל המפנה האמיתי.

ישבנו ביחד, לבד בלי ילדים סביבנו, והוא אמר לי: "אני רוצה שתקבלי את מה שאת רוצה, שתממשי את עצמך בכל תחום, אבל לא כרגע.
קשה לי כרגע. זה מעמיס עליי כרגע. אבל זה יקרה."
אני לא יודעת אם זה יקרה, אני לא יודעת מתי.
אבל הרגשתי שהוא מקשיב לי, שהוא רואה אותי.
והחלטתי לראות אותו בחזרה.
ושחררתי.
מעומק הנשמה.
לא לנצח. אבל לעכשיו.
ירדתי מהלחץ.

בינתיים לא הרבה קרה, לא הרבה חוץ משיחות אקראיות שבהן הוא מעלה את הנושא. בקטנה, מידי פעם, עם נכונות גדולה יותר מבימים שישבתי לו על הראש.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לא יהיו לי עוד ילדים
רק מקריאה של שם הדף אני מתחילה לבכות. לא השלמתי עם זה עדיין, אבל הסיכוי שיהיו לי עוד ילדים (משלי) כמעט אפסי.
לפלוניה, אני מבינה יפה את הטיעונים שהעלית, חלקם יכולתי גם אני להשמיע בעבר.
אבל, עוד כשהייתי ממש ממש צעירה,
ידעתי להגיד את האמת הזו, שרק עכשיו אני מבינה מבפנים:
אשה, בשונה מגבר, נפרדת מהחיים- בשלבים. כשאשה לא יכולה יותר להרות וללדת ילדים- היא חווה סוג של מוות.

אבל לא על כך, אני בוכה.
אני בוכה, כי כ״כ הייתי רוצה שיהיו לי עוד ילדים. שוב להיות בהריון, שוב ללדת. שוב תינוק/ת... עוד אח או אחות לאוצר היחידה שיש לי..
אני משתפת לא רק כדי לפרוק, אלא גם כי אולי כאבי ונסיוני יתרום למישהי אחרת, לפני שגם לה, זה יהיה מאוחר (מדי?)...

[עירית_לוי]

שלום אמא אווזה ,

אשמח לנסות לעזור.
הכיוון ש תמי גלילי הציעה לך זה בדיוק הכיוון שאני הייתי מציעה,
אז אני אלך איתה:

או שמתחיל מאבק או שאני מוותרת על הרצון, לא כך ?
בהחלט לא. רצון אינו מחייב מאבק.
יותר מזה - במקרים מסוימים, מימוש של רצון מתממש ביתר קלות דווקא ללא מאבק. אבל שימי לב - זה לא אומר לא לרצות, זה לא אומר לא להיות נחושה. אבל זה כן אומר ללא מלחמה.
הקו בין השניים הוא בהחלט חמקמק, אני יודעת.

ההרפיה היא מהטקטיקה בה את נוקטת לצורך מימוש הרצון. ההרפיה היא מהגישה, מהמלחמה - וממש לא מהכמיהה שלך. על הכמיהה אל תוותרי!

כאשר תרפי מהטקטיקה - את תמשיכי לִרצות, אבל זה יהיה רצון אחר. ההרפיה תעשה סוויץ' פנימי שישפיע על האנרגיה שתעטוף את הרצון הזה. יהיו שם פחות לחץ, ויותר הקשבה ואהבה. ולאנרגיה שמתוכה את תבואי יש סיכוי טוב להשפיע על האנרגיה שמתוכה בעלך יגיב אלייך, על האנרגיה שבתוכה יתרחש הדיאלוג ביניכם.

כאשר את רוצה משהו, ומנסה להשיג אותו בכוח, באמצעות הפעלת שרירים - את מקטינה את הסיכויים להשיגו.
להתנגדות עצמה יש אנרגיה חוסמת ומקבעת. האדם שמולך נסגר, מתנגד בחזרה, ולעיתים בכלל לא מסוגל להקשיב לך באמת.

יש מצבים בהם האדם שמולך אולי אפילו מסכים איתך, או תיאורטית יכול להתגמש וללכת לקראתך, אבל בגלל שנשאבתם לתוך דינאמיקה של מאבק הוא לא יכול ליישר איתך קו. לא בגלל שהוא איש "רע", אלא בגלל שככה בני אדם בנויים, ובגלל שאלה המנגנונים האוטומטיים שמופעלים בתוכנו בתוך דינאמיקה של מאבק. אנחנו מופעלים ממש כמו בובות מריונטה . וכאן, גם את וגם הוא מופעלים. אם את רוצה לקחת על עצמך למצוא את הכפתור שיעצור את זה - זה בהחלט אפשרי.

אם תבחרי להרפות -
תוכלי לצאת למסע קטן בתוך עצמך ולבדוק מה נדרש ממך ולמה את זקוקה על מנת לעשות זאת. זה לא אומר שבהכרח תצליחי לשכנע אותו (בטווח הקצר או הארוך). אולי כן ואולי לא. אבל זה כן אומר שאת תוכלי להיות נינוחה ושמחה, ופחות טעונה ומדוכדכת בתוך כל זה.

אם הכיוון הזה של הרפיה מדבר אלייך, אוכל להנחות אותך כיצד לעשות זאת. תוכלי לכתוב מה עולה בך למקרא הדברים ונמשיך משם.

[גברת_האריס*]

אם הכיוון הזה של הרפיה מדבר אלייך, אוכל להנחות אותך כיצד לעשות זאת. תוכלי לכתוב מה עולה בך למקרא הדברים ונמשיך משם.
אני רוצה לקרוא על ההרפיה. אני מנסה ללא הצלחה להרות, וכל הזמן אומרים לי "אם תרפי, זה יקרה". אני חווה את המשפט הזה כשקרי. עובדה, שבלי שום להרפות הריתי (והפלתי) בפורים האחרון. אנימנסה להכיר בעובדה שאולי לא יהיו יותר ילדים, בנוסף לאלו שאלוהימא נתנה לי.
וזה קשה, וזה כמו בועה של עצב שמתגלגלת על החזה, כמו בכי שעוד לא בכיתי.
איזשהו עשיר, השמח בחלקו. פעם אמא לחמישה אמרה שתמיד רוצים עוד ילד. גם אחרי חמישה ילדים. שהרחם תמיד רוצה עוד פעם. עד לפני כמה שנים בכלל לא רציתי עוד. משהו השתנה, ואני כבר בת 36 והשעון "דופק".

[(())*]

וכל הזמן אומרים לי "אם תרפי, זה יקרה".
זה מעצבן כשאומרים ככה.
את יכולה לנסות להגיד לעצמך (כמו בשיטת אלכסנדר) "אני מניחה", במקום "אני מרפה". כי להרפות זו עשייה, להניח, זה קרוב יותר לשיחרור.
"אני מניחה לגוף שלי לעשות כמו שהוא רואה לנכון" או משהו בסגנון הזה.

[שמחה_בחלקי*]

_אשה, בשונה מגבר, נפרדת מהחיים- בשלבים. כשאשה לא יכולה יותר להרות וללדת ילדים- היא חווה סוג של מוות.

אבל לא על כך, אני בוכה.
אני בוכה, כי כ״כ הייתי רוצה שיהיו לי עוד ילדים. שוב להיות בהריון, שוב ללדת. שוב תינוק/ת... עוד אח או אחות לאוצר היחידה שיש לי.._

תגידי, זו את או אני?
או את מדברת אותי?
התבלבלתי. כאבתי. כואבת את זה.

[עירית_לוי]

אהבתי את הנוסח של "להניח"...

_אני רוצה לקרוא על ההרפיה. אני מנסה ללא הצלחה להרות, וכל הזמן אומרים לי "אם תרפי, זה יקרה". אני חווה את המשפט הזה כשקרי. עובדה, שבלי שום להרפות הריתי (והפלתי) בפורים האחרון. אנימנסה להכיר בעובדה שאולי לא יהיו יותר ילדים, בנוסף לאלו שאלוהימא נתנה לי.
וזה קשה, וזה כמו בועה של עצב שמתגלגלת על החזה, כמו בכי שעוד לא בכיתי._

כאשר מנסים להרפות בכוח זה לא עובד. וזה גם לא עובד כאשר מנסים להרפות בשביל ש...

יש לי תחושה שההרפיה במקרה שלך תהיה לבכות את הבכי הזה שעוד לא בכית. להעיז להביט לשם ולבחון לעומק מי תהיי אם לא יהיו לך ילדים נוספים, ואיך זה ירגיש אם לא יהיו לך ילדים נוספים.
המשמעות של שחרור כאן תהיה לבחון מהי הזהות שאת נאחזת בה כאשר את "חייבת" שיהיו לך עוד ילדים, והאם את מסכימה לשחרר אותה.
לשחרר את האחיזה - לא כדי שלא יהיו לך עוד ילדים אלא באמת כדי לפתוח את הפתח שאולי כן.

את מוזמנת לנסות לענות על השאלות הבאות. את יכולה לעשות זאת בינך לבין עצמך או כאן מולנו.
כדאי מאוד לחזור עליהן כמה פעמים במשך כמה ימים. את עשויה לגלות שאת עוברת תהליך מולן. כלומר, יש סיכוי שעם הזמן יעלו לך תשובות שונות ותחושות שונות. לאט לאט.

הנה השאלות:

• האם אני מסכימה לשחרר את האחיזה ברעיון שאני חייבת שיהיו לי ילדים נוספים?
• מי אהיה אם לא יהיו לי ילדים נוספים?
• למה אני זקוקה על מנת לשחרר את האחיזה ברעיון שאני חייבת שיהיו לי ילדים נוספים?
• מה לא יתאפשר לי אם אשחרר?
• מה יידרש ממני אם אשחרר?

אם את צריכה הבהרה או הרחבה לגבי הדברים הללו - בשמחה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

_תגידי זו את או אני?
או את מדברת אותי?_
שמחה בחלקי
אני מצטערת על שגם את חווה את זה כמוני.. ובאותו עניין, טרם ענית לי איפה אפשר לקרוא על כך.
חוצמזה ששמך, מזכיר את החשוב מכל-
אני שמחה בחלקי ומלאת הודיה-
על האוצר שכן יש!
_

[אמא_אווזה*]

תודה לכל המגיבות, המזדהות והמייעצות. אתן עוזרות לי.
זה אולי ישמע מופרך, אבל היום בבוקר, קמתי עם תחושה אחרת. כאילו ניטל העוקץ מהצער שלי.
אני מניחה שזה קשור גם לעובדה שעברתי את התקופה הפוריה שלי החודש. תחושת הדחיפות כבר לא קיימת.

כל היום השתעשעתי עם המילים "ויתור על המאבק". נראה לי שאני יודעת לעשות כאילו אני מוותרת על המאבק. אבל אני לא יודעת איך לוותר עליו באמת. אני לא יודעת איך לוותר על הכעס שלי, שמופנה כלפי בעלי מפני שהוא מונע ממני את מה שאני רוצה.
אני כן מצליחה לחשוב מחשבות כמו "הכל לטובה" ו"הילד שלי יגיע כשהוא צריך להגיע". אני גם מצליחה לחשוב שאני צריכה להיות אסירת תודה (למי ?) על מה שיש לי ולהתרכז במה שיש ולא במה שאין.

עירית, תודה על התשובה המפורטת. וכן, אני מאד רוצה ללמוד להרפות. את מסכימה ללמד אותי ?

תוכלי לכתוב מה עולה בך למקרא הדברים ונמשיך משם.

אני יודעת שאת צודקת, זה ברור לי ששנינו על "טייס אוטומואטי". הפסקנו להגיב אחד לשני, ואנחנו פשוט מתבצרים בעמדותינו. אני מודה שניסיתי "לשחרר" ולהרפות אבל כטקטיקה. זו היתה בחירה אסטרטגית ולא שחרור או הרפיה אמיתיים. וכמו שתיארתי למעלה, זה עבד עד שקרה משהו, מינורי, משפט או אירוע, שחשף את התשוקה שלי, שפשוט התפרצה החוצה כמו חיה מורעבת.

[בשמת_א*]

קראת לי אז באתי, אבל באמת שאין לי אפילו מלה אחת להוסיף על הדברים המופלאים והחכמים של תמי גלילי ושל עירית לוי.

[אמא_אווזה*]

תודה בשמת. אני אוהבת ומבינה את מה שאת כותבת, בגלל זה קראתי לך.

[הייתי_אז_אחת_האלמוניות*]

אמא אווזה מכירה את הדף אני רוצה ילד בן הזוג לא?
אני יכולה רק לאמר שבסופו של דבר, כעבור שנה, נכנסתי להריון כנגד כל הסיכויים, היה מאוד קשה בהתמודדות מול בן הזוג, תחילת ההריון היתה תחת עננה שבה הרגשתי שהוא היה מעדיף אם ההריון היה נעלם, אם הייתי עושה גרדה או פשוט מאבדת את ההריון, היה לי מאוד לא קל, הוא לא רצה לתמוך בכלל והיו תחושות איומות שסחבתי איתי רוב ההריון. דברים התבהרו לקראת סוף ההריון והזוגיות שלנו נסקה לגבהים.
כיום יש לנו, בנוסף לשני הילדים המתוקים שלנו, תינוק קטן ויפיפה. יש בינהם קשר מאוד מיוחד שלא היה בינו לבין הגדולים (אלק גדולים...), הוא עושה עם התינוק המון דברים שלא העז לעשות עם הגדולים כי הוא בעצמו הרבה יותר בטוח בעצמו וגם כי הילד הזה מאוד מיוחד גם בשבילו.
היום אני שלמה לחלוטין עם היותו הילד האחרון.
נכון, יכול להיות שעוד שלוש שנים אני ארגיש אחרת (הורמונלית?) אבל גם נפשית וגם פיזית אני מרגישה שהספיק לי ושהגוף והנפש שלי לא יכולים להכיל עוד הריון ולידה של תינוק.
פעם אחותי, שילדה בגיל מבוגר ילד שלישי, אמרה לי שחווית גידול הילד שלה בגיל המבוגר הנ"ל היתה הכי טובה ושזה עולם אחר ללדת בגיל מבוגר, אני מניחה שגם היא ידעה שזה הילד האחרון ולכן נתנה לעצמה לחוות את החוויה הזו לעומק ואני חייבת לאמר שאני כרגע כל כך נהנת מהגידול של השלישי, זו חוויה שונה לחלוטין מהשניים הראשונים, בהחלט היה שווה את זה.

[היי_ציוניוני_הדרך*]

לא כדבר ביקורת חס וחלילה לתשוקה העזה לעוד ילד.
אני מאוד מבינה את זה ומקבלת את זה ואף חשה את זה גם.
אך כאשר יש 3 ילדים בבית שמחים וטובי לב(ומבלי שהכירם!),אפשר אולי קצת להרחיב את החשיבה לכיון של אימוץ או אומנה.
העולם קורס תחת עומס ילדים רכים חסרי חיבוק ואהבה.
כאן ממש לידינו,לא צריך להרחיק עד אפריקה או סודאן.
לאחרונה פגשתי באומנה שנמסר ממש כתינוק קטן,בן 3 חודשים(זה לאלו החפצות "בתינוק קטן""
אז נכון שלאומנה יש את החסרונות של זה,ואימוץ יכול לקחת מלא זמן אך-
נתנו לעולם 3 ילדים,אנא נעזור לעולם בכך שנקל עליו קצת
וניקח על עצמנו כאלו שכבר נבראו ואין לב שאוהב אותם
ושולחן ערוך לכבודם.
נפתח את ליבנו עבור ילדים שלאו דווקא יצאו מרחמנו.

[מצ'רה*]

ציוניוני - אני איתך.

[גברת_האריס*]

ספרי עוד על אומנה. האם כל אחד יכול? האם זה לזמן מסוים, או עד שהתינוק מקבל הורים?

[היי_ציוניוני_הדרך*]

כרגע ידיי אינן פנויות שאהיה לי זמן אכתוב את כל מה שאני יודעת על אומנה.

[עירית_לוי]

אמא אווזה,

כל היום השתעשעתי עם המילים "ויתור על המאבק". נראה לי שאני יודעת לעשות כאילו אני מוותרת על המאבק. אבל אני לא יודעת איך לוותר עליו באמת. אני לא יודעת איך לוותר על הכעס שלי, שמופנה כלפי בעלי מפני שהוא מונע ממני את מה שאני רוצה.

אני יודעת שאת צודקת, זה ברור לי ששנינו על "טייס אוטומואטי". הפסקנו להגיב אחד לשני, ואנחנו פשוט מתבצרים בעמדותינו. אני מודה שניסיתי "לשחרר" ולהרפות אבל כטקטיקה. זו היתה בחירה אסטרטגית ולא שחרור או הרפיה אמיתיים. וכמו שתיארתי למעלה, זה עבד עד שקרה משהו, מינורי, משפט או אירוע, שחשף את התשוקה שלי, שפשוט התפרצה החוצה כמו חיה מורעבת.

באופן כללי קשה לנו להרפות, כי בהרפיה יש משהו מאוד מפחיד. האחיזה היא סוג של שליטה במצב, וההרפיה היא כמו "לעזוב ידיים".

אם את רוצה להרפות את צריכה לבחון מהו הדבר שמייצר את האחיזה, שמחזיק את האחיזה. ואז איתו לעבוד. זה המפתח הראשון.

לרוב מדובר בפחד, או כמה פחדים. אנחנו לא מרפים כדי לא לפגוש את הדבר שמפחיד כל כך. בדרך כלל לא מדובר רק בדבר המפחיד הישיר שנראה לעין אלא גם בדברים עמוקים יותר.
אוקיי? אז אם כך - כדי להרפות את יכולה לבדוק מהם הגורמים - אלה שעל פני השטח וגם אלה העמוקים יותר - שבגללם את לא מרפה. כשתדעי מול מה ומי את עומדת, מול מי באמת את מחזיקה (ההיפך ממרפה) – כבר עלית מדרגה אחת בדרך להרפיה.

מתאים לך ללכת לשם?

אם כן, בואי תבדקי:
"מה מפחיד אותי בלרפות?" נסי להיכנס לעומק מעבר לתשובה הראשונה שתעלה לך. כלומר, מיד אחרי שעולה התשובה הראשונה שאלי את עצמך - "ומה עוד מפחיד אותי?" ואז שוב - "ומה יש מתחת לפחד הזה שעלה?". נסי לחזור על זה כמה פעמים בהזדמנויות שונות.
עם מה שיעלה נוכל להמשיך הלאה.

[מצ'רה*]

ספרי עוד על אומנה.
לא מומחית אבל הנה מה שאני יודעת:
יש תהליכי קבלה כמשפחת אומנה אבל לפי התרשמותי הם לא מחמירים (אפילו רשלניים במקרים מסויימים). הצורך במשפחות אומנה גדול מאד, המערכת קורסת ולכן הסטנדרטים לא מאד קפדניים..
ילדים שנמצאים במשפחות אומנה מוחזרים למשפחתם כשהמשפחה מוכיחה מסוגלות. לפעמים זה קורה מהר ולפעמים זה לא קורה כלל ואז לעתים לאחר שנים מעמדם משתנה לילדים מאומצים.
בתקופת האומנה יש לווי ומעקב מקצועי של מערכת הרווחה על הילד והשתלבותו במשפחה האומנת.
במידה והדבר מתאפשר הילד נפגש על בסיס קבוע עם הוריו, אחיו וכו' - אם בלווי ההורים האומנים או בלווי גורמים מקצועיים. (תלוי במקרה - למשל אם ימו בכלא או בתכנית גמילה וכד').

[אמא_אווזה*]

הי ציוניוני, אומנה זה רעיון מצוין. אבל כרגע זה לא מתאים לי. אני מרגישה תשוקה לילד משלי. אולי אני אגלה עוד מעט דברים אחרים..

עירית, תודה על ההתייחסות.

הפחד שלי מלהרפות, הוא שברגע שאני ארפה אני פשוט מוותרת על הילד שאני כל כך רוצה. כדי שיהיה לי ילד אני צריכה לעשות משהו ולשנות את המצב הקיים (כלומר להיות בהריון). המשכו של המצב כפי שהוא כעת משמעו שלא יהיו לי יותר ילדים. בעלי לא רוצה עוד ילד, ואם גם אני "אשחרר" את הרצון הזה שלי לילד, אז זה סוף הסיפור.

אם הכוונה שלך היא למה אני מפחדת מכך שלא יהיו לי יותר ילדים, אז אני אומר לך שאני לא מפחדת מזה. אני מתוסכלת מזה. העניין הוא שמאד כיף לי עם הילדים שלי. המשפחה היא איזור הנוחות שלי. נעים לי שם, ואני מתקדמת ומתפתחת בתוך ובאמצעות המרחב המשפחתי. באף תקופה בחיי לא הרגשתי שאני מתמודדת עם הדבר עצמו, כמו שאני מרגישה מאז שנולדו לי ילדי. אני פשוט "יודעת" להיות אמא מצויינת (אני גם מקבלת משוב מהסביבה הקרובה והרחוקה, ואני גם מרגישה את בצורה מאד ברורה בתוכי).

הנה עולה לי תמונה בראש: זה כאילו שאני יצאתי 3 פעמים לטיול, למקום המדהים ביתור עלי אדמות. מקום עם נוף משגע, מזג אויר מושלם וכולי וכולי. הכל פשוט מתאים לי ב-ד-י-ו-ק. ועכשיו אני רוצה לחזור שוב למקום המושלם הזה.בדיוק כמו בפעמים הקודמות. אבל אז בנזוגי היקר אומר לי: לא בא לי. לא מתחשק לי יותר את הטיול הזה. ואני לא יכולה יותר להגיע למקום הזה. פשוט לא יכולה. אני רואה אותו, אבל לא יכולה להיות בו. זה כל כך מתסכל אותי רק לכתוב את זה..

[אמא_אינקובטור*]

אמא אווזה - מזדהה ומבינה מאוד עם התסכול של הטיול המדהים שלא יחזור עוד. יש לי שתיים, נהדרות, ולא יהיו יותר עקב מצבי הבריאותי.

מצד שני - הייתי גם בצד של זה שלא רוצה (לא ילד, משהו אחר לגמרי אבל החלטה עצומה שתטלטל כליל את המשפחה). והרגשתי שאני כל הזמן במגננה. והרגשתי שכל מילה שאני מוציאה מהפה נרשמת כעדות נגדי, או בעדי. אם אני מתבצרת בעמדתי, אני עקשנית. אם אני מעזה לשניה להרפות מההתנגדות ולומר שאולי אסכים מתישהו בעתיד לשקול את העניין, אני מרגישה כאילו אני פורצת כאן פרצה זעירה בסכר שלא תהיה לי אפשרות לסגור. אם אני נגד באופן קטגורי, אני מונעת ממישהו שאני אוהבת משהו שהוא מאוד, מאוד מאוד רוצה. אם אני בעד, אני עושה משהו שעבורי הוא עצום וגדול ודורש ממני הרבה תעצומות נפש, לא לגמרי בשמחה ולא לגמרי מרצון.

ומהיותי בצד השני כשהצד הראשון רוצה משהו, כשחיי המשפחה הופכים למשחק אסטרטגי וכל שיחה היא טעונה (אבל "בלי לחץ"!), הבית נעשה מקום לא נעים לגור בו והתסכול של שניכם הולך וגובה ונערם ביניכם. (סוף הסיפור היה שהשתוכנעתי, והיה לי קשה מאוד מאוד. בסופו של דבר גם אני וגם המשפחה כולה יצאנו מחוזקים, לא לפני שעברתי תקופה לא פשוטה, אישית ומשפחתית. וההחלטה שלנו היתה בסך הכל די הפיכה, עם משמעות כלכלית, אבל לא ילד).

[עירית_לוי]

אם הכוונה שלך היא למה אני מפחדת מכך שלא יהיו לי יותר ילדים, אז אני אומר לך שאני לא מפחדת מזה. אני מתוסכלת מזה.

מתחת לפחד שלך יש תסכול.
יש לי תחושה שמתחת לתסכול שלך מסתתר כאב כלשהו. והפחד העמוק יותר שטרם נחשף לנו כאן הוא הפחד לפגוש את הכאב המסוים הזה.
כלומר שיש כאן כמה שכבות שמונחות זו על גבי זו. אחרת ההחזקה לא היתה כזאת עיקשת, אחרת היה לך קל יותר להרפות.

אם זה אכן כך, אז כדי לצאת ממצב התקיעות הזה, כלומר כדי להצליח להרפות מהמאבק - כדאי להגיע לשכבה היותר עמוקה. זו שנמצאת שם למטה ומנהלת לך את העניינים. זו שגורמת לך לחוש שכל זה לא בשליטתך בכלל.
מסכימה לבדוק את זה?

אם כן, אז כדי לגלות את זה נדרש "לשחק" עם כמה שאלות.
הבקשה שלי היא שתעני עליהן באופן הכי אינטואיטיבי שאת יכולה, כלומר - תני להן לעלות לך ממעמקי הבטן, מבלי לסנן אותן דרך השכל הישר או ההיגיון. אנחנו צריכות להגיע לרובד עמוק, רגשי לגמרי, ראשוני מאוד, שבינו לבין ההיגיון או המחשבה אין כל קשר.

הנה השאלות:

• מה יקרה אם לא אוכל לצאת שוב ל"טיול" הנפלא הזה?
• מה מכאיב לי בלא לצאת שוב ל"טיול" הזה?
• מה זה אומר עלי אם לא אלד שוב?
• מי אהיה אם לא אלד שוב?
• מה לא יתאפשר לי אם לא אלד שוב?
• בפני מה זה יעמיד אותי אם לא אלד שוב?
• עם מה אצטרך עוד להתמודד אם לא אלד שוב?
• מי אני אם אני לא אמא?
• מי הייתי אם לא הייתי הופכת לאם?

אין פה תשובה נכונה או לא נכונה. לכי עם הדבר הראשון שקופץ לך מול כל שאלה.
ואיתו נמשיך עוד פנימה.

[גברת_האריס*]

מעדכנת. אז אלתי את עצמי את השאות והגעתי לאיזו תובנה. שאצלי זה או כן ולגמרי או לא לגמרי. שהמצב הזה של אולי לא אולי כן מחכה אותי.
למען האמת, אם לא אלד שוב יהיה יותר ויותר זמן פנוי, אוכל להמשיך ללמוד ולטפל, אוכל לעשות כל מיני דברים ששמתי בצד ל"עד שהילדים יגדלו". אם לא יהיו לי עוד ילדים, אז עוד 4 שנים כשאהיה בת ארבעים הילדים שלי יהיו הרבה יותר עצמאיים ואני אוכל לעשות המון דברים.
אם כן אלד עוד ילדים, הזמן הפנוי ידחק ב8-10 שנים מאוחר יותר. ואם הילדים שלי יפסיקו להיות בחינוך ביתי, אז לא. דילמה. בעיקר כי טוב לי עכשיו, ואני משתוקקת להשאיר את המצב כמו שהוא וגם להניק ולגדל עוד גור אנוש.
בלגן.
אני רוצה-לא רוצה. האם זו הרפיה?
וכל פעם שאני רואה תינוק או פעוט אני רוצה גם!

[אמא_אווזה*]

תודה אמא אינקובטור, חשוב לי לזכור שיש גם צד שני בכל הסיפור הזה, ולשמוע ממקור ראשון על תחושות של הצד הזה. עם בעלי ממש לא בא לי לדבר כרגע על איך הוא מרגיש, כי אני כועסת עליו (והוא עלי)

עירית, אני איתך, כספר פתוח, בבקשה:

_הנה השאלות:

• מה יקרה אם לא אוכל לצאת שוב ל"טיול" הנפלא הזה?

אני אהיה עצובה. אני ארגיש החמצה וכל חיי אדמיין את הטיול האחד האחרון שלא עשיתי.

• מה מכאיב לי בלא לצאת שוב ל"טיול" הזה?

הידיעה שכל כך טוב לי בטיול ההוא, שהטוב הזה קיים ואפשרי, שכבר הייתי בו והייתי בטוחה שאוכל לחזור אליו אם רק ארצה, אבל פתאום אין לי כניסה אליו. למה ?

• מה זה אומר עלי אם לא אלד שוב?

כלום.

• מי אהיה אם לא אלד שוב?

אשה, עם מעט עודף משקל, הרבה זמן פנוי והמון פוטנציאל לא ממומש. עדיין.

• מה לא יתאפשר לי אם לא אלד שוב?

להרגיש חיים בתוך הגוף שלי, ללדת, להכיר עוד ילד אחד שנוצר מדמי ובשרי, לגלות את העולם מחדש דרך עיניים של ילד.

• בפני מה זה יעמיד אותי אם לא אלד שוב?

לא מבינה את השאלה.

• עם מה אצטרך עוד להתמודד אם לא אלד שוב?

אני אצטרך לחזור לשוק העבודה. אני אצטרך "להתפתח" מבחינה מקצועית. דרך אגב, זה משהו שאני מאד מחכה לו. זה לא מרתיע אותי ולא מאיים עלי.

• מי אני אם אני לא אמא?

לא מצליחה לענות בצורה אינטואיטיבית, אלא לחזור על מה שעניתי על השאלה "מי אהיה אם לא אלד שוב?" אשה, עם מעט עודף משקל, הרבה זמן פנוי והמון פוטנציאל לא ממומש.

• מי הייתי אם לא הייתי הופכת לאם?_

אשה עובדת, פחות עייפה, יותר רזה ומאד בכושר.מבינה וחווה דברים באופן שטחי יותר, מסתובבת בעולם וחיה טוב.

[אמא_אווזה*]

בפני מה זה יעמיד אותי אם לא אלד שוב ?

קראתי שוב את התשובות שלי ואני לא יודעת בפני מה זה יעמיד אותי, אבל זה יגרום לי לצאת אל העולם. אולי אפילו להיוולד מחדש.

[פלוני_אלמונית*]

ומה יקרה אם כן תלדי אתהילד הרביעי.
כל השאלות האלה פשוט יעלו שוב, לא?

אני אצטרך לחזור לשוק העבודה. אני אצטרך "להתפתח" מבחינה מקצועית. דרך אגב, זה משהו שאני מאד מחכה לו. זה לא מרתיע אותי ולא מאיים עלי.
אז למה לא לעשות את זה עכשיו? אם אתמחכה לזה...
ואם אחרי זה עוד תרצי אולי עד אז גם בן זוגך ישנה את דעתו...
אולי עכשיו זה הזמן לממש את הפוטנציאל הלא ממומש וללמוד להנות ממה שיש וממה שיכול עוד להיות במקום להתעסק במה שאין?

[עירית_לוי]

גברת האריס,

יופי של תובנה.
מה שאת בעצם אומרת זה שהדבר שאת רוצה ואוחזת בו זו וודאות: כן מוחלט או לא מוחלט. ה"אולי" מחרפן אותך.
ומה שעוד את אומרת זה שמה שמפחיד אותך זהמצב של חוסר הוודאות, מצב שהוא שונה באופן גורף מהמצב הקיים שהוא טוב ונעים לך כרגע. כי עכשיו כל כך טוב ונעים ומספק, אז מי מבטיח לי שאחרי שתסתיים התקופה הזאת תגיע תקופה שגם היא תהיה כזאת טובה ונעימה?
תבדקי אם זה הכיוון.

אם כן, אז ההרפיה היא לא בהכרח רק מילד נוסף, אלא ממצב שהוא בטוח, וודאי, נוח, מוכר, ומאוד מאוד מספק. מהחיים כפי שהם עכשיו. ממצב שתאורטית היית "חותמת" עליו לכל החיים. ואז - אולי הרפיה היא מהמחשבה שהם חייבים/צריכים/אמורים להישאר כך.

תבדקי מה דעתך ומה את מרגישה עם מה שכתבתי ונוכל להמשיך משם.

.
אמא אווזה,

יופי!
מציעה לך מחר לענות שוב על כל סדרת השאלות, ממקום חדש ונקי, מבלי לקרוא את מה שכתבת היום.
מפגשים חוזרים עם השאלות יעלו עוד תכנים, גם מנטליים וגם רגשיים שעדיין לא נגישים לנו, ויתחילו להניע משהו בתוכך.

כמו כן, תוסיפי לך לרשימה גם את אלה:

• האם יש משהו שמפחיד אותי בלצאת שוב לעולם ולהיוולד מחדש?
• האם אני רוצה בלצאת שוב לעולם?
• האם אני מסכימה לצאת שוב לעולם?

[אמא_אווזה*]

תודה רבה עירית. כבר מרגישה שמשהו בפנים זז. וגם ההתעסקות עם עצמי משחררת אותי מההתעסקות עם אחרים, וזה נעים. אני אמשיך את התרגילים ואעדכן בעוד מספר ימים. את עוזרת לי מאד.

[עירית_לוי]

שמחה לשמוע .

[אמא_אווזה*]

רוצה לעדכן שאני לא מצליחה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הילד הנוסף שלי שאני רוצה, וממש לא מצליחה להפסיק לכעוס על בעלי. אני כל כך כועסת עליו. כל דבר שהוא עושה המשגע אותי. אני שונאת אותו. ואני לא רוצה לדבר איתו על זה. אני רוצה שדברים יהיו בדיוק כמו שאני רוצה. עכשיו. אוף

[אחת*]

לפי דעתי, כדי להזמין את השפע (ילד), עלייך להתמקד בשפע הקיים בחייך, על פי רוב כשמתמקדים בשפע, תוך כדי הודיה על שזכינו בו, השפע גדל ומתעצם.
תודה על שיש לי מזון וקורת גג, שותף לחיים, ילדים בריאים ושמחים, ספרים מענינים לקרוא, חברות , גינה קטנה פורחת, כסא לשבת עליו, מיטה לישון בה, פרנסה, אהבה, וכו וכו
ותודה לך, אמא אווזה , על שהזכרת לי את כל זה

[צפריר_שפרון*]

אני מרגישה שנושא ה"עוד ילד" הפך למאבק כוחות בינינו. אני מרגישה שבעלי רוצה "לנצח" אותי, והוא עושה את זה על ידי הסירוב העיקש שלו לילד נוסף. האמת היא שלא בא לי להתעסק עם הזוגיות שלנו. יש לנו זוגיות טובה, עם עליות ומורדות וכל הגעשעפט. אולי אני רוצה רק לחפש מתחת לפנס, אבל לא מתחשק לי לנבור בענייני הזוגיות, כשמה שאני רוצה זה עוד ילד.

אווזה,
הציטוט הנ"ל הוא מתחילת דברייך.

העניין המרכזי הוא המאבק בינך ובין אישך.
זה לא הילד הבא דווקא, זה "אני רוצה" מול "אנחנו רוצים".

אין הבדל גדול בין זה ובין שאלת הברית, או כל שאלה שמעמידה "אותי" מול או מנגד ל "אנחנו".

כאן, ה"אנחנו" הזה שעליו מדובר כאן מחויב גם לדעתך להסכמה של שניכם על ילד נוסף. אי הסכמה, כפיה או דרישה או כל דרך בה הילד הזה איננו בהסכמה מלאה - לא נמצא ראוי על פי מידותייך.

המאבק בין ה"אני" לבין ה"אנחנו" אם כך איננו חדש ואינו אלא משוכה העקרית בחיי זוגיות ונישואין.
המאבק הזה הוא בריא, הוא נכון על מנת לשמור על האהבה והאמון ההדדי.
אלא שאין צד מנצח.

כאשר את מחליטה להניח לנושא, הנושא עולה מאיליו מתוך כך שהנושא הוא המאבק הזוגי והצורך לברר את הבירור הזוגי.

---

מכך שהפשט הוא רצונך בילד נוסף והתנגדות אישך לעוד ילד.

הרמז טמון בדברייך אלה המצוטטים לעיל, והוא עניין המאבק ביניכם. עדיין לא ברור בדיוק על מה המאבק, נראה כאילו המאבק הוא על הילד.

הרובד הבא יהיה אם כך הדרש, זה מדבר על המאבק כפונקציה לשמירה על טריות האהבה, זה יכול להיות על יחסי מין, על בגידה מינית, על יצירת עוד ילד, על ברית מלה, על חינוך, על דת או על צחצוח שיניים, עדיין פונקציית המאבק הזוגי היא הנדרשת על מנת לשמור על המתח - על דרכי האהבה.
המאבק הזה מבצבץ גם אצל זוגות שחיים ביחד חמישים שנה, אם כי אז משולב בו לעתים הומור דק לעתים מרירות גלויה ולעתים אינו ניכר על פני השטח.

והסוד?

הסוד נמצא בתוכך. הזוגיות הראשונית היא גוף ונפש.
הסוד הוא הכמיהה לילד שנראית כאילו באה מהמקום הפיזי, הרחם מבקש את שלו, גופך לכאורה הוא המבקש, בעוד הנפש נגררת אחריו, ככה זה נראה מההיבטים ההורמונליים.
המאבק שבגלוי מתחולל בינך ובין אישך אם כך מסתיר את הסוד של המאבק בינך ובין עצמך.

שנמצאת נפשך מבקשת ליצור, מבקשת אחר הפריון היצירתי שאיננו פיזי והגוף מבקש להגשים את פריונו.

ולאחר שנכנסנו לפ.ר.ד.ס אפשרי בהחלט לצאת ממנו, ולהתובן לעצמך בעיניים שכן כל אלה בתוכך, בגובה העיניים, מול עצמך, ומבקשת שהפתרון יבוא מבחוץ.
אין פתרון מבחוץ.
יש פשט, יש רמז, יש דרש, יש סוד
ויש אותך.
והאיש, שמתבקש להעניק מזרעו ומעכב את אלה, רק מאפשר לך להתבונן טוב יותר אל רחמך, אל השחלות ושאר האברים אשר יכולים להרות גם רעיונות, ולאפשר לך כפי שהיטבת להבין -

להיוולד מחדש, אל עולמך הפנימי, ומשם ליצור גלקסיות אינסופיות בהן השמשות הפנימיות מאירות את מסילות ירחייך ונתיבותייך מותירים את רישומן בכל אשר תפני.

תודה רבה.

[עירית_לוי]

אמא אווזה, רק עכשיו ראיתי את העדכון החדש...
איך את מרגישה עם כל זה נכון להיום?

[אמא_אווזה*]

_והאיש, שמתבקש להעניק מזרעו ומעכב את אלה, רק מאפשר לך להתבונן טוב יותר אל רחמך, אל השחלות ושאר האברים אשר יכולים להרות גם רעיונות, ולאפשר לך כפי שהיטבת להבין -

להיוולד מחדש, אל עולמך הפנימי, ומשם ליצור גלקסיות אינסופיות בהן השמשות הפנימיות מאירות את מסילות ירחייך ונתיבותייך מותירים את רישומן בכל אשר תפני.

כמה דיוק כמה יופי. תודה תודה תודה.

בעלי אמר לי השבוע נו את רוצה ילד, אז נעשה עוד ילד. זה היה בטלפון, ואני טרקתי לו את הטלפון, אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה עוד ילד ושאני לא רוצה לדבר איתו על זה. מה שרציתי להגיד לו זה שאני רוצה שהוא ירצה גם, בדיוק כמו שהיה עם כל ילדינו.

מאבק זה שם המשפחה שלנו. על זה מושתת הקשר ביננו. וגם על אהבה גדולה. ופעם היתה גם תשוקה.

(אבל יש עוד משהו שאתה כמעט כותב לי, אבל בסוף לא. מה זה הדבר הזה ?) ומה עם הרצון שלי לעוד ילד. מה עם הטירוף הזה שלי ? מה אני עושה איתו עכשיו ?

[אמא_אווזה*]

איך את מרגישה עם כל זה נכון להיום?

נכון להיום הזה ממש, אני מרגישה נורא. אני כועסת ואני מתוסכלת. אבל אני יודעת שאני בעיצומו של תהליך. בשבוע האחרון, לדוגמא, דיברתי המון על העוד ילד המסורב הזה שלי, והרגשתי איך כל מיני דברים זזים לי בפנים. לא יודעת להגיד מה בדיוק, אבל משהו קרה. והיו ימים שבהם לא הרגשתי עצובה. דימיינתי את המשפחה שלנו בעוד כמה שנים, משפחה קטנה ומלוכדת כמו שפלוניתה כתבה לי אי שם במעלה הדף, ושמחתי בה.

אבל אז מגיע יום כמו היום שאני בנפילה. יום שאני רק רוצה את העוד ילד שלי. יום שאני לא מצליחה לראות את כל השפע שבורכתי בו, אלא רק את הדבר האחד שחסר לי. והכי נורא מבחינתי זה הכעס העצום והתהומי שאני חשה כלפי בעלי. אני כל כך כועסת עליו. אני לא מבינה איך הוא מעיז לעכב אותי מלקבל את מה שמגיע לי, כפי שהיטיב לנסח זאת צפריר. ובאותו זמן אני יודעת שאני מקבלת בדיוק את מה שאני זקוקה לו. בדיוק.

[צפריר_שפרון*]

ומה עם הרצון שלי לעוד ילד. מה עם הטירוף הזה שלי ? מה אני עושה איתו עכשיו ?
מתבוננת.
פשוט. מתבוננת.
ראי,
במאבק הזה נראה כאילו את ניצחת, הרי הוא מסכים לעשות עוד ילד.
אבל ברגע שניצחת - הפסדת.
עכשיו כבר אינך רוצה ממנו עוד ילד, אלא את רוצה שהוא ירצה עוד ילד.
רצונותיו ממש לא באחריותך, את יכולה להתאכזב את יכולה לנופף באגרופייך מול בורא עולם, רצונותיו - לא באחריותך.

ה"טירוף" הזה הוא התחושה של צורך בהגשמה.

הצורך ביצירה, בנתינה, בהכלה ובהולדה, כל אלה מדברים מגרונך, והאגן בתנועותיו המעוגלות מגיב.

כעסייך אינם באמת על האיש שלך, כעסך אפשר שהוא על עצמך? על גופך? על הרחם שדורש את ההתעברות הזו, על האפשרות לצעוד בנתיב המוכר הפשוט והאלוהי של יצירת החיים, בעוד במקביל יש משהו שמתרגש אצלך מבפנים אל מול אפשרויות אחרות, יצירה אחרת, הגשמה אחרת, שאינך יודעת מה היא.

התבונני על הכעס.
התבונני על אהובך.
התבונני על מי שאת היא, שוב, בגובה העיניים, מ ב פ נ י ם.

---

מאבק זה שם המשפחה שלנו. על זה מושתת הקשר ביננו. וגם על אהבה גדולה. ופעם היתה גם תשוקה.

הקשר אינו מושתת על מאבק, המאבק מתחזק את הקשר. הקשר הוא הוא אהבה צרופה, התשוקה קיימת עדיין, היא מסמנת באופן מתון את מה שהיה פעם - תאווה.

זו ההתבגרות שמפחידה כל כך, זו ההבשלה שמפחידה כל כך, היאך נוכל לשמור על הגחלת בהתמתנות התאווה? היאך נוכל להישאר ביחד מבלי יצירת עוגן נוסף בדמות ילד.

כאן, ברשותך, זכרי את האהבה.

היא העוגן העיקרי - לא פירותיה.

---

מהבחינה המעשית טוב לפעילות גופנית נמרצת במיוחד, טוב להזעה, לשחרור המתח הזה התפוש בשרירייך. טוב גם לפעילות גופנית מתונה כמו יוגה או הליכה.

מהבחינה המעשית טוב גם להרבות באכילת ירוקים בעיקר.

הודיה על הקיים לא יכולה להזיק אף פעם, ואם מתקשה להודות על מה שטוב, יכולה להודות על האיש הזה, המעצבן כל כך, שהנך אוהבת למרות מי שהוא על פני בזכות מי שהוא.

---

תודות.

[עירית_לוי]

והכי נורא מבחינתי זה הכעס העצום והתהומי שאני חשה כלפי בעלי. אני כל כך כועסת עליו.

גם אני, כמו צפריר, מאמינה שהכעס שאת חשה כלפי בעלך, אינו באמת על בעלך. גם אם כך זה נראה לך כרגע.

על פי רוב, כעס הוא משהו שרוחש בתוכנו, הוא אנרגיה שמבעבעת בנו ומחפשת פתח ניקוז - ובעיקר מחפשת גורם "אשם" שניתן להשליך אותו עליו.
מאוד קשה לנו להתייחס לרגשות שליליים שיש לנו ביחס לאנשים אחרים כמשהו שנובע מאיתנו, מבפנים. נראה לנו שזה בגללם.
המנגנון האוטומטי של רובנו גורם לנו לחפש את המקור לרגש בחוץ, כאשר למעשה, המקור הוא בפנים. הם, האנשים, הם רק הטריגר החיצוני שמעורר ומגרה בנו את הרגש.

ומהו אותו מקור פנימי?
כאב כלשהו שמצטבר ומצטבר, כאב לא מעובד ולא מטופל, שהופך עם הזמן לתסכול, ושבשלב מסוים מתפרץ החוצה בצורת כעס.
לכעס הזה ראוי להתייחס. חשוב להתייחס.
וכמובן שאין לדחוק אותו פנימה או לדכא אותו.

אבל חשוב להתייחס למקור שלו.
הכעס הוא סימן, הוא קצה חוט לדבר מה שיושב לו בפנים ומבקש ממך כרגע להתייחס אליו. הוא שולח אותך פנימה.
הוא מאותת ומסמן לך להסיט את הזרקור מבעלך ולהפנות אותו בחזרה אלייך.
לעשות בדיוק הדבר שאת מצליחה לעשות כל כך נהדר ברגעים בהם הכעס לא מציף אותך. וכבר ראית, שכאשר את פונה פנימה, יש תנועה, יש התקדמות.

מה שיכול לעזור לך ברגעי אמת להסיט בחזרה את הפוקוס פנימה - כאשר הכעס עולה ומציף אותך -
זה להבחין בזה, ולספר לעצמך שהמקור לכעס שאת חווה כרגע הוא בתוכך. כלומר, שהמקור הוא פנימי ובעלך הוא האובייקט עליו הכעס שלך מושלך.

זה יהיה למעשה - לקחת אחריות בזמן אמת על המקור. במקום להטיל את האחריות או את האשמה על מה שכיניתי ה"טריגר".

בגלל שהמנגנון האוטומטי של השלכת הכעס על מי שמולנו והפיכתו לאשם הוא כל כך חזק ומושרש - יש סיכוי שבפעמים הראשונות בזמן אמת את לא תתחברי לרעיון (שהמקור הוא פנימי), שאת לא באמת תחושי כך, וזו תהיה רק אמירה, אבל לאט לאט ההבנה הזאת יכולה חלחל. צריך כאן סבלנות רבה.

זהו סוויץ' פנימי שיכול להשפיע על הרגשות שלך ועל הפעולות שלך, לעזור לך "לרדת" בזמן אמת מהעמדה של "הוא מכעיס אותי" או "אני כועסת עליו", ולהתפנות אל מה שקורה בתוכך פנימה. להביט אל המקום שבאמת כדאי וראוי לך להביט.
.

_כאן, ברשותך, זכרי את האהבה.
היא העוגן העיקרי - לא פירותיה._

צפריר, אהבתי מאוד!