לב שומע חזק

אני אוהבת אותו.
איזה פוסט מתוק:-)

[-:
לא, אני לא יודעת טעמים..

לא, אני לא יודעת טעמים..
לקח לי זמן להבין למה את מתכוונת (חשבתי שהכוונה ל פוסט מתוק )

תפילה_לאם

חשבתי שהכוונה לפוסט מתוק
D-:

איזה כייף!!!
יש לי עכשיו שני ערסלים במרפסת.
מתחת לפרגולה.
ערסלי ישיבה כאלה.
בעל של חברה שהיתה אצלי לפני איזה שבוע וחצי וראתה את שני הערסלים החדשים שקניתי וסיפרתי לה שאני לא יודעת ממי לבקש שיתלה אותם, התקשר ושאל מתי נוח לי שהוא יבוא לתלות.
לא האם לבוא לתלות, אלא מתי.
התאמצתי להגיד "איזה כייף!" יותר פעמים ממה שאני אומרת "ממש תודה". גליתי איכשהו שלרוב האנשים זה הרבה יותר נעים לשמוע את זה ככה, וגם שאותי זה שם במקום הרבה יותר נכון מולם.
כאילו, שני ערסלים שכבו אצלי, מחכים לגואל, ובסוף, בלי שעשיתי כלום, פתאום הם עמדו להיתלות!
(אני תמיד טוענת, שבשונה מהגישה של אמא שלי שמי שלא קם מוקדם בבוקר כל היום התפקשש לו, שזו בהחלט גישה שמאוד מקדמת דברים לפעמים, עצלנות או לא לעשות כלום היא לפעמים הגישה שהכי מקדמת.. ומה שיפה בכל העניין זה שאין בו שום חוקיות, וגם זה לא תמיד - לפעמים כן אפשר למצוא סוג של היגיון פנימי בדברים, אבל לפעמים לא. או בקיצור: אלוקים לא התחייב על עקביות מתודולוגית).
הרגשתי כזו שמחה בלב של להיות עטופה - גם הרגישות וההענקה שקיבלתי פתאום ועוד בצורת השאלה, וגם עצם הרעיון שהערסלים ייתלו..
תפילה היתה אצלי לפני כמה זמן (כמה?) ותכננתי לכתוב על זה ואיכשהו לא יצא. בשבילי זה היה כמו סוג של עור לעור, כזה, שנכנסים אלי הביתה. שנמצאים פה. לא יודעת להגיד איך.

תכלס כרגע יש לי שני ערסלים מקסימים תלויים.
אני ממש מקווה שהם בגובה הנכון (מתבגרים צומחים מהר..).
התיישבתי על אחד. מן ערסל ישיבה כזה. נורא נוח.
הסתכלתי בתוכו על הכוכבים ועל עץ הקומקווטים (עצון) שממול. נעים.
כבר המון זמן אני רוצה משהו כזה, רגיל אבל טיפה אחר ממה שאני רגילה. ווסטיבולרי כזה.
בשבילי, זה בדיוק סוג ה"זז" שנעים לי ולא הרבה מידי לי. אלא מרגיע ונעים לי.
אף פעם לא היה לי.

כמובן כשהם באו ושאלו איפה אני רוצה לתלות את הערסלים, לא ידעתי.
בפרגולה כאילו, אלא איפה? יש לי מן שטח עוור כזה בדברים מסויימים, כאילו לא קולטת שמי שאומר על איזו קורה בפרגולה אני רוצה שזה יהיה תלוי זו אני. מן משהו כזה בלקלוט את המרחב שלא מבין: א. שתהיה פה החלטה. ב. שהמחליטה זו אני.
אני יכולה להיות גם ממש בסדר עד מצויינת בדברים האלה, אם רק אני מודעת מראש שזה קיים בכלל פלוס מחליטה להיות מאוד בפוקוס, לא במצב צבירה חצי בפנים חצי בחוץ. במקרה הנוכחי בכלל לא הייתי מודעת, זה מלכתחילה נשאר בעוור.. כאילו, פשוט לא קלטתי.

אה, ברור שלא תדעי - אמרה לי החברה המקסימה שלי כשהתקשרתי אליה להגיד תודה ענקית.
ברור שלא תדעי - במובן של טבעי, מובן, קורה, היה יכול לקרות גם לה או לאחרות.

אגב, יש למישהו מושג מה זה החיסון טטנוס דיפטריה שעלת בכיתה ח???
זה חדש???
אוטומטית כתבתי לבי"ס שאני לא מעוניינת שיחסנו, ואז פתאום תהיתי האם יכולות להיות לזה השלכות אח"כ נגיד בצבא או משהו כזה.
אולי יש איזו תוכנית כוללנית במדינת ישראל "הכן ילדך לשירות הצבאי בעזרת חיסונים החל מגיל חטיבת הביניים" או משהו כזה?
אני ממש לא לחוצה על כלום, אבל לא הייתי רוצה לא לדעת משהו שחשוב אולי שאדע.

מגניב - שלחתי למחנך הודעה קצרה וברורה שאני לא מעוניינת שיקבל חיסון, ושאם יש צורך אשמח לדבר טלפונית.
הוא ענה שאם אני לא מעוניינת, הוא לא יקבל. כלומר - אני לא צריכה להסביר את עצמי. מספיק שציינתי שאני לא מעוניינת. (-:
קצר וברור.

עכשיו, בלי לחץ, הייתי שמחה לדעת מה זה אומר...

תפילה_לאם

בשבילי זה היה כמו סוג של עור לעור, כזה, שנכנסים אלי הביתה. שנמצאים פה.
וואו! איזה כיף!
והבית שלך יפה. וארחת אותנו יפה (וטעים), והיה לי כיף לדבר גם על דברים עמוקים ופנימיים ומורכבים וגם על דברים קלילים ויומיומיים.

לב

אני לא התחסנתי בגיוס שלי לצבא, בתשובה שמעתי הרבה מאוד הפחדות. וזהו. היה מפחיד, פחדתי קצת, עבר לי.

באופן כללי יש לך דעה בנוגע לחיסונים?

למיטב זכרוני היו חיסונים בחטיבת הביניים, עשיו רוצים להוסיף לבנות את החיסון נגד וירוס הפפילומה (שזה אחד החיסונים המפוקפקים ביותר).
דעתי בנושא - למיטב ידיעתי טטנוס זה בכל מקרה דחף. מכיוון שהבן שלך כבר חוסן בחיסון הטטנוס הרגיל אם הוא יפצ ותהיה סיבה לחשוד בטטנוס יתנו לו את החיסון שהוא עכשיו לא עשה. אם לא (ואני לא רואה סיבה שזה יקרה) אז הוא פשוט לא יקבל את החיסון.
על דיפתריה אני לא יודעת, אפשר לקרוא באתר.

תכלס, אני לא רואה סיבה לחסן נערים ולא בוגרים, ובהנחה שאת בתור אישה מבוגרת לא הולכת לחדש חיסונים (שכידוע פגים עם הזמן) אני לא רואה סיבה לחסן את הנער.

כרגע אני אישית חושד בחומרים המשמרים בחיסונים יותר מבמחלות, שהסיכוי לקבל אותן הוא זניח ממש.

אני פשוט לא מאמינה!!!!
כל מה שכתבתי - נמחק!!!!
אישה במסע, כתבתי תודה, וכתבתי תגובה מפורטת.
שנמחקה..
שאלתי שם האם אפשר לשאול אותך מה צריך לעשות כדי להימנע מחיסונים בשלב הגיוס.
זה מסקרן אותי ועוזר לי לדעת כבר עכשיו, על אף שזה רחוק ועל אף שמבחינתי עד אז זו תהיה החלטה שלו. אם יהיה לי מידע שייראה לי חשוב אגיד לו

מה זה אומר שהטטנוס הוא דחף?
הוא קיבל את החיסון המחומש בתור תינוק חוץ מהחיסון האחרון, זה של גיל שנה.
וגם את הטטנוס שנותנים בתחילת היסודי, בכיתה א או ב, לא זוכרת, לא הסכמתי שיתנו לו.
מה שנתנו כתינוק עדין יפעל אם הוא יהיה זקוק לדחף?
בתכלס טטנוס עד כמה שאני יודעת היא המחלה היחידה שמלחיצה באמת ולגמרי. עד כמה שאני יודעת זה אומר פשוט להיות מאוד ערנית הוא ייפצע חלילה פצע עמוק ממתכת חלודה או משהו כזה. ובכל זאת.. אולי יש דברים שלא חשבתי עליהם.

אין לי אג'נדה ברורה בנוגע לחיסונים. האג'נדה העיקרית שלי היא שזה שמשרד החינוך או הבריאות החליט לחסן אותו דווקא עכשיו לא אומר שאני בתקופה לחוצה יחסית חייבת לגבש עמדה תוך שבועיים. אילו הייתי חשובה להם כהורה והיו "סופרים" אותי היו שולחים דף מידע מסודר כבר מזמן, עם יותר אינפורמציה מאשר רק דרישה לשלוח אליהם פנקס חיסונים. היו כותבים שם רציונל, אפילו שגוי, אבל היו פונים אלי כאדם בוגר ולא כמישהו שצריכים מסיבות טכניות את החתימה שלו על איזה נייר.
כשהוא היה קטן היתה לי אג'נדה אבל אני לא בטוחה שהיא עדיין בתוקף. דוגרי זה הפתיע אותי כל העניין.
אילו הייתי ממש אחראית הייתי לומדת לעומק את הנושא, אולי מגיעה למסקנה שאני רוצה חיסון טטנוס-דיפטריה בלבד, מבררת מה צריך לעשות כדי לקבל אותו ומחכה לזמן שאני בטוחה שהמערכת החיסונית לשו מאה אחוז (זה יקרה בכלל אי פעם?).
בינתיים, אני עומדת על זכותי האימהית לגבש עמדה מושכלת למחצה בלבד על בסיס נתונים ומידע חלקי ולהרגיש שלמה עם העניין, ולא להרגיש שאני חייבת לדעת הכל או לא כלום כדי לעשות משהו או להיות פאסיבית לגמרי, לחלופין.

"עומדת על זכותי האימהית" - אני מתכוונת, ביני לבין עצמי, זוהי בערך האג'נדה היחידה שברורה לי בעניין.

תפילה,

אוי, תודה. (-:
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד בעניין ואני כל כך עייפה..

היום קרה אירוע מרגש שבו הלכתי שעה במסגרת סיור עירוני ממקום העבודה שלי.
ולא כואבת לי הרגל כרגע.
אבל חזרתי אחרי נסיעה ארוכה, מיובשת, מתה מעייפות ו"מושכת" עד הערב, כמו התינוקות..

ותודה, אישה.
זה לא שאין לי דיעה בכלל לגבי חיסונים, אלא שהיא גובשה נורא מזמן, לא בטוח שכל מה שחשבתי אז אחשוב בדיוק כך היום. מן נטייה להעדיף שלא אבל כן ללמוד את הנושא. בזמנו כן קראתי, לא המון ובלי סוף מידע אבל כן. וגם, בזמנו, הרבה יותר הקפדתי על התזונה שלו שבזמנו דיעות ששמעתי נגד חיסונים דיברו גם על אמונה שתזונה טובה ומערך רגשי אוהב והתייחסות נכונה למחלות כמו לא להוריד חום הם מה שימנע מחלות מדבקות. להגיד שאני סגורה על זה היום שככה בדיוק זה עובד? לא. ובתכלס הוא אוכל ג'אנק. האם זה אומר שבגלל שהוא לא שומר על תזונה נכונה צריך עכשיו כן לחסן אותו? לא נשמע לי..

פשוט שהמתגייס יגיד שהוא לא רוצה להתחסן, ויעמוד בהפחדות <הוא יצטרך ללכת לרופא שינסה להפחיד אותו). ואני ממליצה לך לתת לו לקרוא על הנושא. לו לא הייתי נחשפת לנושא בבאופן כנראה הייתי מתחסנת. ויש לי ידיד שבעקרון מסכים איתי אבל לא עמד בלחץ המשפחה ובהפחדות.

ובנוגע לתגובות - יש תוסף לדפדפן, לזורוס, ששומר את הדברים שנכתבים ומשחזר אותם אם הם נעלמו.

ולא כואבת לי הרגל כרגע.
!!!
זה נהדר כל כך
(אף פעם לא הבנתי מה בדיוק הבעיה עם הרגל שלך מלכתחילה, את רוצה להסביר או לא כל כך?)

לגבי החיסונים
אצלי זה נורא השתנה הפעם, אני כן מחסנת את הקטנה אבל לא הכל, וגם דוחה מאוד את החיסונים (נראה לי שזה אומר שמקבלים פחות מנות,כי לדעתי לפני גיל שנה נותנים יותר מנות כדי 'שיתפס')
אבל מרגישה יותר בלחץ מחיסונים לתינוקות מאשר לילדים. את הגדולה שלי כן הרשתי לחסן בבית ספר. אבל אני לא ארשה כשיתנו את הפפילומה.
אני לא מרגישה מספיק יודעת וממש לא מרגישה שהמידע שזמין הוא מהימן מספיק כדי להחליט החלטות, אז בשבילי זהו הפשרה שמצאתי. ואני די שלימה איתה (כמה מפתיע שזה לומר על עצמי) עם זה שעדיין יש בי קצת פחדים בנושא.

או בקיצור: אלוקים לא התחייב על עקביות מתודולוגית)

ממש לגריין , לגזור ולשמור.
כמה שאת נשמעת לי שונה מאמא שלך,את יודעת? רק מהסיפורים שלך. נשמע שעשית כל כך הרבה עבודה ובאמת באמת התרחקת מהקוים הנוקשים, מוכנה לפתוח, מנסה לפתוח.

החצר שלך נשמעת ממש נעימה
תכלס כרגע יש לי שני ערסלים מקסימים תלויים.
תתחדשי. כיף ( איזה כיף - מבינה מה את אומרת)

אישה, תודה!!!
לזורוס - גדול עלי כרגע. אנטי וירוס אני לא יודעת לעדכן. אבל אולי זה יצליח להיות לפחות מתוייק בזכרוני..

אורי, [-:
כן, זה באמת נפלא.
לא בא לי לפרט עכשיו. הכל רגיש לי.

הילד חזר, צריכה להפסיק..

הי אורי,
נעים לי בלב לקרוא אותך.
הגישה שלך לגבי חיסונים מרגישה לי מאוד.
אילו היה לי כוח.. אז זה בערך מה שהייתי עושה.
כלומר - אילו היה לי כוח, הייתי מחליטה שלא מתאים שיחסנו אותו בדיוק עכשיו אחרי שלא מזמן היה לו חשד לשעלת, ומבקשת בקיץ (בתקווה שהוא לא יהיה מלא בליחה..) שיחסנו אותו במרפאה, ובלי השעלת.
ההבחנה שאת עושה בין תינוקות ובין ילדים עוזרת לי.
היא נשמעת לי נכונה.
בכל מקרה אני צריכה להעביר אותו מרפאה מתישהו. אז אם יהיה לי כוח, (בתקווה שיהיה לי כוח..) אני כבר אבחן את מידת הנחמדות שלהם ואבקש שיחסנו בלי שעלת.

כמה שאת נשמעת לי שונה מאמא שלך,את יודעת?
[-: [-: אין אייקון מספיק מרוצה ומבסוט מעצמו בשביל זה..
וואלה..
כולי תקווה.
כלומר, תודה. (-:

החצר שלך נשמעת ממש נעימה
(-: כן. תודה.

באיזה דפדפן את משתמשת? אם בכרום או בפיירפוקס אני יכולה בקלות להביא קישור להורדה, ואז כל מה שנשאר זה ללחוץ על הקישור.
<למה את צריכה לעדכן אנטי וירוס? הוא לא מתעדכן אוטומטית?>

לרוב אני משתמשת באקספלורר.
לפעמים לצרכי עבודה מבקשים ממני כרום או פיירפוקס וזה סיוט בשבילי, עדין לא הפנמתי אותם אפילו בקצת.
למה אני צריכה לעדכן אנטיוירוס? הוא שולח לי הודעות לעדכן אותו. לא כולם כאלה?

ואוו, הטאב הזה פתוח אצלי כבר שבועיים ויומיים...

למיטב זכרוני, יש אנטיוירוסים שמתעדכנים אוטומטית, בלי להטריד את המשתמש(ת).
לדעתי כדאי לך לעבור לדפדפן שהוא לא אקספלורר, אבל דעתי מוטית (לדעתי מייקרוסופט היא חברה שעושה דברים מרושעים, וכדאי לכולם להשתמש בתוכנות קוד פתוח במידת האפשר. וזה גם אם להתעלם מזה שאינטרנט אקספלורר הוא חולשת אבטחה אחת גדולה, וגם דפדפן לא נוח, איטי ומעצבן שאין כמעט תוספים שמתאימים לו).

תודה, אישה.
זה כנראה יקרה כשמישהי מהסוג שלך תשב לידי ותראה לי צמוד שאני כן יודעת לעשות את זה.
כדי שיקרה משהו שיגרום לי להפנים טכנולוגיה שבשבילי היא חדשה (שזה תמיד מפחיד נורא מהזווית שלי, לא יועילו ההסברים. זה לא פחד ברציו זה משהו מעבר) אז צריכים לקרות כמה דברים: 1. שבהתחלה יעשו את זה בשבילי כמה פעמים כשאני יושבת לייד ועוקבת חלקית אחרי התהליך ונהנית מהתוצאות ואז בהדרגה אפנים למה כדאי לי, מה אני באופן אישי מרוויחה מזה ולא למה זה טוב בשביל רוב האנשים בעולם. איפה זה תפור על צורך ספציפי שלי. 2. שאחר כך יסבירו לי מעשית בשלבים ולאט איך עושים את זה וישבו לידי צמוד כשאני עושה כדי שארגיש בטחון לפחות בהתחלה. 3. איזה הסבר יותר רחב גם על התועלת (שזה לא רק צר מה אני מרוויחה מזה, אלא גם הרחבת אופקים כללית למה זה טוב לאחרים..). 4. מאוד עוזר לי להבין את ההקשר היותר רחב של דברים כמו נגיד שיש משהו מרושע, או משהו חברתי, או כל מיני מגמות כלליות כאלה. מאוד מאוד עוזר לי להבין את ההקשר אפילו כשאני לא מבינה בתחום כלום.

בדרך כלל אני מצליחה להבין באמת את ההסבר התיאורטי על ההקשר רק אחרי התנסות מעשית בדבר החדש, רק אז זה "מתיישב" לי, אז לא אטריח אותך בבקשות להסברים...
זה כמו שאני הרבה יותר מסתדרת עם מתכונים אחרי שכבר טעמתי מהם..

ואם כבר אנחנו מדברות: לאחרונה המחשב שלי איטי בצורה מחרפנת.
ופתאום את גורמת לי לחשוב שאולי זה הדפדפן ולא המחשב עצמו...?
מעניין האם יש איזו דרך לדעת.

כתבתי עכשיו משהו לבן שלי.
למסיבת הסיום, סוף כיתה ח.
כמו שפעם היו עושים ספר מחזור, כזה, אז עכשיו המחנך ביקש שכל הורה יכתוב משהו על הילד שלו. משהו שמתאר אותו בהווה, ואיזו נבואה או איחול לעתיד.
שתמיד היו עושים את זה וועדת כיתה, אבל הגיעו למסקנה שלפעמים יש ילד שלא מיצו את כל מה שיש להגיד עליו, ולכן מבקשים מההורים לקחת את התפקיד.
אני כל פעם מופתעת מחדש מכמה הרבה דברים אני יכולה.
ברגע הראשון נבהלתי.
אני דווקא די טובה במלים, אבל לא בדיוק כאלה, ורגילה לחשוב על עצמי כעל לא יודעת איך להגיב בדיוק בסוג מסויים של סיטואציות חברתיות.
והלחיץ אותי להגיד משהו על הילד שלי, לעיני כל, ועד בסגנון שהיה ברור שאמור לחקות קצת סטייל של ספר מחזור רק ברוח חיובית לגמרי ובמטרה לצמצם למינימום פגיעות.
עלו לי ישר כמה חרוזים, אבל פחדתי לפדח אותו.
אבל מכיוון שממילא לא נרדמתי בלילה, עשיתי לחרוזים מקום, לקחתי דף ועט, התחלתי לארגן אותם. מה סתם מתחרז ומה מהותי לי להגיד.
איך נראה לי שהוא נתפס בעיני חברים, מה חברים היו כותבים עליו, תוך לקיחה של זה לקצה הכי חיובי שיש, ומה לי חשוב להגיד ולשקף לו במראה גם אם אחרים רואים אולי זווית טיפה שונה.
תכלס קיבלנו את התפקיד כהורים אבל זה לא במסגרת שיעור בר מצווה, זה לא אמור לשקף נקודת מבט הורית, אלא איזה מן משהו חברי כזה, לכן רק אחרי שהתפקסתי על המטרה - לכתוב משהו כאילו דרך עיניים של חברים אבל בבחירה נכונה על מה להסתכל והדגשת הצדדים המתאימים וקיצור לאורך הנדרש - יצא לי, ואפילו ממש יפה.
והתאמצתי עוד קצת והתקשרתי למחנך וסיפרתי את כל ההיסוסים שלי וביקשתי שיסתכל בשבעים עיניים על מה שאני שולחת אליו למייל ויבדוק שאין שם משהו שעלול לפדח.
מהקול של המחנך השתקף לי מה שאני תמיד מרגישה - שבמקומות שבהם אני פותחת חלון ומשתפת בכנות בצרכים שלי מישהו שהוא אדם בעיני אבל גם חלק ממערכת, אני מצלצלת לאחר נורא חדירה, הרבה יותר ממה שמצופה שאדם ירשה לעצמו להיות חדיר מול מערכת. אבל גם שזה לא נורא ושבהקשר הזה שלא מאיים על אף אחד וזה בדיוק סוג הבקשות שהאדם הזה נענה להן ממש בקלות ובשמחה, זה בעצם לא מפריע וכן אפשרי למישהו אחר אפילו לחבב את זה קצת או לכל הפחות לא להגיב בתמהון.
אז שלחתי.
קיבלתי פידבק מאוד חיובי ככה שעכשיו אני אפילו רגועה.
למה אני צריכה להגיע למסיבת הסיום של הבן שלי במתח, אם ימצא חן בעיניו, אם לא, מה כותבים הורים אחרים, אם זה דומה או שונה ובולט מידי או לא בולט מספיק לחיוב או לשלילה, ומה הבן שלי יחשוב על כל זה? עכשיו אני רגועה. יכולה לחייך.
אפילו דיברתי עם אבא שלו והצעתי לכתוב בלשון רבים בשם שנינו אם ככה נוח לו, או שאולי הוא מעדיף לבד.

עכשיו אפשר לתת שנייה מקום להתרגשות, כי באמת יש בזה משהו שיא המרגש.
בכל התחנות הקודמות בחיי הילד שלי כמו מסיבת סידור וחומש ועלייה לכיתה א וכאלה הייתי כל כך עסוקה באנרגיות של המאבק ושל לשמור על מקומי, שממש לא היה לי פניות להתרגשויות. ואף פעם לא הבנתי מה מרגש. זה היה בעיקר מעיק. ואילו לא היה מעיק, היה מבהיל. כל הסיטואציה החברתית הזו שאני מבוהלת בתוכה בעצמי, פעמיים, פעם אחת בשביל הילד שלי שעומד על הבמה שהיא לא מקומו הטבעי ולוקח חלק בריקוד שהוא לא הפעילות המועדפת עליו באופן טבעי ואני ממש יכולה להרגיש בתוך הגוף שלי את הגוף שלו, את ההיסוס, המבוכה. כל כך אני זוכרת. ופעם שנייה בשביל עצמי, בסיטואציה החברתית הזו של קבוצת הורים שצופים בילדיהם בקהילה שלא נוח לי בה, נטולת פוזת המצלמה כי אני פשוט לא יודעת לצלם.

אז הנה אני מגלה עוד משהו שאני כן יודעת או לפחות מסוגלת להיות יכולה לעשות.
ואפילו להתרגש.

תפילה_לאם

בשעה טובה!

מעניין האם יש איזו דרך לדעת.

את יכולה להשתמש בדפדפן אחר ולראות אם המחשב עדיין תקוע...

את יכולה להיכנס ל TASK MANAGER ולראות מה בדיוק תקוע במחשב. שלושה גורמים עיקריים יכולים להיות צוואר הבקבוק שגורם למחשב להיתקע: המעבד (CPU), ה-RAM, והכתיבה לדיסק הקשיח. אם אני שמה להעתקה הרבה קבצים אז לפעמים זה תוקע גם דברים שהם לא החלונות שבהם מתבצעת ההעתקה, אבל זה תמיד מסתיים כאשר הסתיימה ההעתקה. שני הדברים האחרים הם RAM ו-CPU. במחשב הנוכחי שלי לרוב הבעיה היא RAM, ואת זה אני יכולה לראות כי עכשיו למשל 69% מה-RAM שלי מנוצל וכשהמחשב נתקע זה לרוב כי הניצול של ה-RAM הוא 100%. ואני יכולה לראות שפיירפוקס לוקח חלק גדול מה-RAM. התועלת המעשית שיש לי מזה היא שכשאני רואה שפייפרוקס לוקח יותר מידי מקום ב-RAM אני מרסטת אותו וזה מייד מקטין את כמות הזכרון שהוא לוקח, וגורם למחשב לפעול מהר יותר.
במחשב הנייד השני, של ההורים שלי, הוא נתקע בגלל המעבד. לפחות בפעם וחצי שעבדתי איתו וראיתי את זה. מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהמחשב ההוא ישן ולי יש מעבד i5. אין לי שמץ של מושג מה עושים כדי לגרום למחשב לעבוד מהר יותר במקרה כזה.

<ביום בו תתענייני לשמוע על הדברים הרעים במייקרוסופט - רק תגידי. אשמח להשמיע את האג'נדה שלי

)

היו לי השבוע כמה רגעים של קסם עם הבן שלי.
הוא חזר במוצ"ש, הוא תמיד חוזר מאוחר במוצ"ש, עד שהוא מסיים את התפילה..
ותמיד כשאני מבקשת שיחזור מוקדם במיוחד בדיוק יש קידוש לבנה.
הפעם לא הייתי לחוצה על כלום, והוא חזר, וחיכה לי, דווקא אני התעכבתי בשיחה עם חברה.
חיכיתי שיקום, הוא כבר אירגן הכל להבדלה. ואז פתאום במן רגע כזה שבין לבין הוא סיפר לי על הפעולה שהיתה להם בבני עקיבא.
בדרך כלל הוא לא טורח לספר לי את התוכן של פעולות שמעבירים להם.
אבל את המדריכים שיש לו עכשיו הוא מעריך במיוחד. נדמה לי שזה גם גיל כזה, שפתאום מתחילות לזלוג להן פעולת עם תוכן, יש איזו בשלות לשיחה על ערכים.
בכולופן, הוא מתחיל לספר לי שבפתיחה לפעולה היום היתה פעילות שבה המדריכים שאלו שאלות כמו מי הילד הכי מהיר בשבט. (שבט - שכבת הגיל). אני עושה אוזני כאפרכסת, כי זה לא בדיוק סוג השיח שאני דוגלת בו, והוא נותן לי את הדוגמא הבאה - ושאלו נגיד מי הכי גבר בשבט - מכיוון שאני יודעת שהוא ממש מעריך את המדריכים שלו, ואני מאוד סומכת על השיפוט שלו, ומכיוון שאני שומעת מטון הקול שבעיניו ההקשר של השאלה היה חיובי - אני סותמת, ומקשיבה עוד שנייה, ואז הוא אומר - ששאלו מי הכי "גבר-גבר" בשבט, ואז ילד אחד אמר את השם שלו (הבן - שלי??.) ואז עוד ארבעה חמישה ילדים הצביעו (התכוונו - לבן - שלי???) וכל האחרים לא אמרו שם אחר ואז הוא נבחר בתור ההכי "גבר-גבר" וקיבל משימה (לחבק את רכז הנוער החדש). היו עוד שאלות של מי הכי בשבט, אבל בכלל לא הגענו לפואנטה של הפעולה, ומה רצו המדריכים להעביר להם בזה, כי אני הסתכלתי עליו נטולת מלים באלם מוחלט, שוקיסטית לגמרי, והוא - כנראה מתוך השתיקה שלי, שלא מיהרה לתת כותרות, המליל בעצמו ושיתף - כמה זה ריגש אותו וכמה זה היה משמח ומפתיע. אני הייתי די בהלם. מי שמכיר את הילד שלי - כולו רזה ועדין ודקיק ובחוויה שלי הוא היפוטוני מתוק להפליא. שנים אני מקרצפת לעצמי את הצורה לקבל אותו בדיוק כמו שהוא, ולראות בו, בדיוק בו, את הגבר שעומד לבקוע ממנו, בלי לבלבל את המוח על מה אמור להיראות אחרת ואיך. שהוא טוב לגמרי ומושלם כפי שהוא בדיוק. (את הריפוי בעיסוק והספורט הטיפולי מיצינו באיזשהו גיל. לסגן של בי"ס שאמר לי שהוא מתחמק משיעורי ספורט אמרתי, לפני שנתיים: כשהוא מבריז משיעורי ספורט הוא לפחות מרגיש גבר. מה אתה רוצה, שהוא גם יהיה הילד הכי חלש בכיתה וגם לא ירגיש אף פעם גבר? טוב שספורט זו הפינה שהוא מצא לו להפגין קצת מרד נעורים... הסגן שמכיר אותי ולא מאתמול נחנק כמעט מצחוק, וכך איפשרו לו להמשיך בהתגנבויות יחידים בזחילה אל מתחת לקרוונים של בית ספר ותירגול משימות התחמקות. כשאבא שלו ניסה לגייס אותי לטובת שיעורי הספורט זכרתי עמוק בלב שאני לא למדתי שום דבר חשוב על הגוף שלי בשיעורי ספורט חוץ מאשר שכנראה לעולם לא אוכל ללדת (זה מה שהמורות אמרו לי, כשלא הצלחתי לעשות כפיפות בטן..) אז אמרתי מה שאמרתי והנחתי לו לנפשו.
הבן שלי - גבר??? גבר-גבר??
מישהו, אפילו אחד, הסתכל עליו, וראה בו - בדמות שלו - גבר-גבר??
טוב, זה היה רגע קסום, או ליתר דיוק רבע שעה קסומה, שבה בהינו לנו זה בזו, כל אחד בתוך מחשבותיו, וחשבנו לנו שהעולם יפה, לפעמים.
אני חשבתי, לפחות. אבל גם הוא היה נראה מלא במחשבות מהסוג הקסום-משמח.

תפילה_לאם

על ענייני המחשב אני אפילו לא מנסה לקרוא בעיון...

אבל את הסיפור על בנך קראתי גם קראתי.
באמת משרה הרגשה טובה ומחממת לב.
אני חושבת, שכשמקבלים מחמאה ממישהו ש"משיח לפי תומו", מרגישים שהיא כנה יותר, וזה משמח יותר! @}

תפילה, (-: תודה.

זה כבר הרבה מאוד זמן שאני מחפשת לקרוא חומר בעין "באופנית" על מתבגרים.
ולא מוצאת.
אז חשבתי לי, שאולי במקום לחפש לקרוא אותו, אני פשוט אכתוב אותו.. (-:
תובנות מצטברות על בסיס חלקי של אמא לנער מתבגר, בדיוק בשלב המעבר מילד לאיש. (-:

כשאני אומרת שלא מצאתי חומר ברוח "באופנית" על הורות למתבגרים, אני מתכוונת לחומר ספציפי עם המון עקרונות מאחוריו, סטייל הדיונים הבלתי נגמרים על מנשאים, איזה מנשא עדיף באיזה גיל, מעבר למוצקים, כאלה.. כן מצאתי דברים מאוד כלליים ברמה של איזו השראה כללית. אבל רוב מה שהיה כתוב שם הוא מה שממילא אני מאמינה בו. אני מתכוונת לסוג של שיח ספציפי. נגיד - לפני המון שנים זכור לי שקראתי חומר שכתבה אולי יונת שרון, על יציאה של מתבגרים מהבית. ועל להתייחס לזה כחלק מהטבעיות של החיים - אם מתבגר בוחר לגור נגיד עם סבתא, למשך תקופה, למשל. זה עניין אותי מאוד אז אבל היה בלתי רלבנטי לחלוטין לחיי לפני אי אלו שנים, רק נחרט בזכרוני. אני לא מוצאת את הפוסט או איפה שזה נכתב אז. אבל אני מתכוונת לדברים כאלה, ממוקדים. אמירות ספציפיות.
ברור שזה לא יהיה דיונים על יציאות (האכלה היא דווקא נושא רגיש מאוד בגיל ההתבגרות.. קיבתו של המתבגר היא דווקא נושא מרתק) אבל כן.. לא יודעת להסביר.

אז הנה אני הולכת לנסות לתעד כמה תובנות על בסיס לקטי, מצטבר, דברים שצמחו להם בצידי הדרך.

יום ראשון של החופש הגדול.
הנה הגיע הראשון ליולי.
שנים קודמות היתה לי אורכה: מכיוון שבית הספר שבו לומד הבן שלי הוא סוג של תלמוד תורה, היו להם תמיד "הימים הנוספים", משהו כמו שבוע וחצי שבועיים שלומדים רק עד אחת ורבע, רק מקצועות קודש, רק עם המחנכים. לבן שלי וגם לרבים מהחברים שלו אלו היו ימים כיפיים במיוחד. כך שהיה לי איזה תחילת חופש שבו עיתותי, כלומר בקרי, בידי.
השנה כבר ממזמן הבן שלי הודיע על תוכניותיו לחופש: להיות בבית כנסת וללמוד.
קצת מלחיץ.
ומצד שני: אולי זה אנסקולינג?
הבחירות שלו מה ללמוד מרתקות אותי.
הוא בוחר לעצמו כל פעם קביעות אחת של לימוד כל יום של משהו, כמו נגיד "שניים מקרא אחד תרגום" שזה סוג של פרשת שבוע עם רש"י, קביעות חזקה כזו שעליה הוא "מתאבד", מוכן למסור את נפשו בערך. ועוד שתיים שלוש קביעויות על בסיס אקראי, של "אם יש לי זמן פנוי אז אני אלמד עכשיו רמב"ם", נגיד, לא כהתחייבות קבועה לעצמו. הבחירות שלו מאוד מגוונות וחכמות בעיני: הוא בוחר דברים שהם ממש בסיס לדברים אחרים, כאילו מן דברים כאלה שזה לתפוס קצת שמכיל הרבה. שאם תדע אותם זה קרש קפיצה, בסיס ממש טוב להמשך. ויש לו איזו יכולת התפרסות מופלאה על גם תנ"ך וגם משנה וגם מחשבה.
וכן, זה קצת מלחיץ, שאלה תחומי העניין שלו...
אבל התרגלתי.
וחלק ממה שעזר לי להירגע היה המחשבה ש..: אחרי ככלות הכל, כשמפסיקים ללמוד בשבילו זה הזמן להתחיל.
כלומר - יש לו בתוכנה הפנימית איזשהו מנוע ללמידה שהוא פנימי.
על אף שכל ימיו הוא גדל במסגרות, הוא בנה לעצמו בשנה-שנתיים האחרונות, סביב הבר מצווה, איזשהו כפתור פנימי ללמידה שהיא לא מותנית בשום גורם חיצוני.
"אני חושב שעכשיו כבר לא ישעמם לי אף פעם" הוא אמר לי לא מזמן. ההקשר היה ברור - בארון הספרים בבית הכנסת הוא תמיד ימצא משהו מרתק שהוא עדיין לא מכיר.
וגם את מה שהוא כבר מכיר אפשר ללמוד עוד ועוד.

בדרך כלל, כשישנם ימי חופש בודדים במהלך השנה, חשוב לי, מכל מיני סיבות, שהוא לא "יטבע" בבית כנסת.
כאילו, שאם הוא הולך לשחרית, אז שהוא יחזור אחרי פרק זמן סביר, לא אחרי שעתיים וחצי נגיד, כשהוא מספר לי שהוא התחיל תפילה עם מניין אחד והתפלל שמונה עשרה לאט אז גמר עם המניין השני ואז עוד נשאר להגיד קורבנות וכל זה לקח לו שעתיים.
חשוב לי מאוד מאוד לכבד אותו על זה, אבל גם לתחום קצת. מכל מיני סיבות. (זה אחרי המון התייעצויות, שבסופן הבנתי שהידע הוא אצלי בפנים, אבל היכולת לפתוח את המערכת המשפחתית בנקודות כל כך רגישות להתייעצות מאוד עזרה לי לפגוש את הידע שנמצא אצלי בפנים.. בסוף העצות שאני נתתי לעצמי היו הכי חכמות והכי רגישות, אבל אני לא חושבת שהיה אפשר לדלג על התהליך של המוכנות להיעזר בסביבה ולדעת שאני לא יודעת הכל..).

אז עכשיו, כשזה חופש ארוך, אני פחות מגבילה. כי בבית הוא יהיה בכל מקרה מספיק.
סיכמתי איתו שהוא יכול כל יום אחרי שחרית להישאר קודם כל לפרוייקט של לימוד שבו נערים בגילו חונכים צעירים מהם ולומדים איתם משניות, שזה משהו של בערך חצי שעה, ושאני נותנת לו כסף ללכת למכולת לצ'פר את עצמו עם לחמנייה ושוקו או משהו בסגנון (על תזונת מתבגרים ובייחוד כאלה שלאמא שלהם כבר שלוש שנים יש משוה בקרסול - אחר כך..) שזה יוצר איזו מסגרת שגם אוכלים משהו, ואז הוא יכול להישאר בבית כנסת כמה זמן שהוא רוצה עד מנחה, שזה סביבות 13:15.
ואחרי מנחה כמובן הביתה לארוחת צהריים. ואני גם מצפה אחה"צ מידי פעם שהוא יעזור לי לבשל את הארוחות הבשריות שלו. (לטובת הקרסול.. ).
הוא היה מאושר מהרעיון.
היום היה היום הראשון, ונראה שהיה לו סבבה. אפילו לא הספקתי להתעמק, הייתי עסוקה מידי בעצמי, בכמה דברים שעוברים עלי.
עד כאן תובנה מספר אחד, שאין לה שם:
אולי - דברים נראים לפעמים אחרת מכפי שהייתי מתכננת אותם, ובכל זאת דומים מאוד.
כלומר, אילו היו שואלים או-תי איך הייתי מצפה שייראה החופש של הילד שלי, כנראה הייתי חושבת על דברים אחרים לגמרי ובסוף מגיעה.. לא מאוד רחוק מזה.
רק שכשאתה מקבל את "זה" בצורה מאוד מרוכזת מהילד שלך זה נורא שונה מאיך שדמיינת בעיני רוחך.. טוב אני מסתבכת עם להגדיר את הנקודה.
אולי נשאיר את זה ברמת הסיפור.

שליחה על ידי שקטה* » 01 יולי 2015, 19:47

נגיד - לפני המון שנים זכור לי שקראתי חומר שכתבה אולי יונת שרון, על יציאה של מתבגרים מהבית. ועל להתייחס לזה כחלק מהטבעיות של החיים

מעניין!
אם מותר להידחף, ולא ממקום של אמא למתבגרים (או אמא בכלל), כבר כמה זמן שאני חושבת בדיוק על זה - שלדעתי יש משהו מסרס ולא טבעי בכך שמתבגרים ממשיכים לגור אצל ההורים עד גיל 18+. אני חושבת שחסר איזשהו רצף של הכנת הילד לאחריות והתנהלות של מבוגר, כשבעצם ברוב המקרים ההורים דואגים לכל והילד "נזרק" לתוך החיים כבוגר עם היציאה לצבא או אחריה. ואפילו יש לי תחושה שהמגורים הממושכים כל כך אצל ההורים מזיקים מעבר לגיל מסויים, ובוודאי שלא תורמים לחיזוק היחסים בין ההורים לילדיהם. מניסיוני האישי, אני חושבת שככל שהתבגרתי הרגשתי פחות ופחות ביטחון בעצמי וביכולתי להסתדר בעולם המבוגרים, אולי באופן חלקי כתוצאה מכך שכמו כולם, לא עזבתי את הבית מוקדם יותר מגיל 18.

אני מבינה שבחברה שלנו זה לא מקובל וגם לרוב לא אפשרי, ושיש סכנות במגורים של מתבגר לבד, אבל מתוך איזו חשיבה על מה שהיה יכול להיות בעולם מושלם אני נוטה לחשוב שהחל מגיל 13 או 14 יכולה להיות תועלת בהתרחקות הדרגתית של הילד עד לפרידה מלאה. לדוגמה, אצל מי שיש לו יחידת מגורים צמודה לבית או דירה נוספת, או כמו בקיבוצים שמאפשרים למתבגרים לגור בחדר משלהם (אם זה עדיין כך). אני בטוחה שהרבה מהקונפליקטים והריבים בין המתבגר להוריו היו נפתרים כך ושמתבגרים היו לומדים להעריך ולכבד יותר את הוריהם.

שליחה על ידי שקטה* » 01 יולי 2015, 19:54

ועכשיו אחרי שקראתי את ההודעה שלך, נראה לי שמה שאת בעצם מדברת עליו הוא המתח הזה בין הגאווה והשמחה שהילד כבר גדול ומסתדר לבד, ויש לו רצון עצמאי ומטרה, ומין עצב כזה או הפתעה בדיוק על זה. על ההיפרדות הבלתי נמנעת הזו שקורית כשהילדים גדלים.
ואולי אני טועה אבל זה מה שהידהד לי בין השורות.

בכל מקרה את נשמעת כמו אמא נפלאה.

שקטה
אני מסכימה איתך בנוגע למגורים נפרדים, והנושא הזה אפילו עלה. רק שהוא לא עלה בדף ייחודי לנושא הזה ואני לא יודעת איפה למצוא. אני חושבת שנתקלתי קצת בדיונים על התבגרות, אבל זה היה בעיקר פנינים קטנות כאלו שמתחבאות בדפים אחרים.

בכל מקרה, לב, אני שמחה שרשמת את הסיפור הזה. פשוט כי הוא מקסים, בלי קשר למוסר ההשכל שיש או אין לו.

קראת את הגיליון של "תוצרת בית" על התבגרות? זה לא דיונים, אבל זה הטקסט הכי ארוך שאני מכירה בנושא, ליתר דיוק אוסף טקסטים.

_"אני חושב שעכשיו כבר לא ישעמם לי אף פעם" הוא אמר לי לא מזמן. ההקשר היה ברור - בארון הספרים בבית הכנסת הוא תמיד ימצא משהו מרתק שהוא עדיין לא מכיר.
וגם את מה שהוא כבר מכיר אפשר ללמוד עוד ועוד._
הילד שלך פשוט מדהים
וזה שהוא מצא את הכפתור הזה ויש לו את המוטיבציה הפנימית הזו, ואוו!
בעיניי זה עוד כל כך ילד בגיל 13 (בזאת אני כנראה סותרת את מה שכתבה שקטה, אבל זה שאני אמא מגוננת מדי זה די ברור לי) והבשלות שלו לדבר כזה.
למרות שכשאני חושבת על עצמי, אצלי הסקרנות והאהבה ללמוד התפתחה בגיל 14-15 בערך,אז אולי זה באמת עניין של גיל.

בכל מקרה את נשמעת כמו אמא נפלאה
לגמרי

אורי

שקטה,
ממש מרתק אותי לשמוע את נקודת המבט שאת מציגה.
עוד!!! אני ממש רוצה לשמוע עוד.
בעולם שבו אני חיה, שזה עולם דתי מהז'אנר היותר דוסי, (שאני אוהבת ומרגישה שייכת אליו), התפיסה היא שילדים אמורים לגדול בבית אבל בעצם ילדים בנים צריכים ללמוד בגיל הזה הרבה תורה, ורוב הישיבות שרלבנטיות לילדים מהסוג של הבן שלי הן פנימייתיות. בהדרגה ישנה איזושהי מגמה לחזור מהפנימייה אל הבית ולפתוח מוסדות חינוך על בסיס אזורי ולא ארצי, אבל באזור שלי זה פחות קיים. וגם איפה שזה ישנו, אני לא מספיק מכירה את המודלים ולא יודעת האם זה מוצלח. ואני גם לא גרה שם ממילא, כך שזה לא מאוד משנה... כך שהתחושה בגדול היא של היקרעות מבפנים יחד עם הרבה מאוד שמחה וגאווה בילד שגדל, שהבחירה שלו היא ללכת דווקא למקום שהוא בחר, וכאלה.
זו איזו תחושה כאילו אתה משלם מחיר ב"הורות", בחיבור הטבעי שלא מוותר על ילד בבית, לטובת הערכים הדתיים.
לכן מרתק אותי לשמוע זווית כזו.
הפנימייה שבה הבן שלי יהיה היא קרובה יחסית לבית, גיאוגרפית, וחוזרים ממנה לא רק בשבתות אלא גם פעם אחת באמצע השבוע, והרבה פעמים "משתחררים" בלשון החבר'ה כבר בחמישי בערב ולא בששי בבוקר. אצלי הכל מתחלק חצי חצי כמעט על המילימטר כך שעדיין זה מעט נורא לראות ילד או לחוות אותו בבית. אבל בבסך הכל אם ילד לא מתחלק זה כן בנוי ככה שזה משאיר איזה מרכז בבית. גם הגישה החינוכית של הצוות היא כזו שרואה את ההורים בתור הראשונים שמחנכים.

הבן שלי מאוד מחכה ליציאה לישיבה, לפנימייה. ועד כמה שאני מבינה וקולטת זה ממש ממש לא כי רע לו בבית או כי הוא לא אוהב. זה פשוט נראה לו כייף.
למען האמת - אני חושבת ומרגישה שבגיל הזה קשה קצת לשמור על מוקד עניין מעניין מספיק בבית. משהו שהוא לא רק רביצה, שיח עם מבוגר (שבזה אני ממש טובה, לדעתי..) או מילוי זמן בעזרת מחשב או לימוד תורה עם מהדורות כיס, כשאני מתעקשת שיהיו זמנים שבהם הוא בבית ולא נעלם לי החוצה. שזה באמת חשוב בעיני.
הבן שלי הוא מסוג הילדים שאם אין מסגרת חברתית ברורה, זה לא תמיד פשוט לו ליזום. לבוא או להזמין.
אבל אם ישנה איזושהי מסגרת חברתית, עם ילדים שדומים לו, הוא מסוגל מאוד להתענג עליה ולהפיק ממנה המון כייף.
ואיפה שהוא ילמד ישנה מסגרת חברתית כזו, עד כמה שאני יכולה להעריך ולשפוט.

הייתי אתמול במסיבת הסיום שלו, סוף ח. איזה עונג לראות חבורה גדולה של ילדים עם המון חום של לב ביניהם, המון פירגון הדדי. לא היו שום קטילות הדדיות שיכולות להתלוות להקרנה של סרטונים הומוריסטיים על הווי בית הספר. גם הסרטונים על ההווי - שהיו על בסיס הומוריסטי - לטעמי הורגש שנעשו עם הרבה אהבה בסיסית לצוות, על אף יחסי הכוחות הברורים. לא ראיתי שם טיפה של ציניות, וזה תענוג.

אני מרגישה שמה שאני מדברת עליו הוא המתח שבין הגאווה והשמחה שהילד כבר גדול ומסתדר לבד, ובין הפחד או ההילחצות וההיחרדות מכך שזה לא קורה בדיוק כמו שראיתי ודמיינתי בעיני רוחי. רק אחרי שאני נרגעת, נוצר מקום לעצב שבא מעצם ההתרחקות.. והוא לגמרי קיים, אבל במקומות שבהם הספקתי להירגע.
נגיד - לפני שהוא נעשה בר מצווה הכנתי את עצמי מאוד מאוד נפשית, קודם, לא לצפות. שזה שהוא יהפוך פתאום ברגע לבר מצווה עדיין לא אומר שהוא אוטומטית יינעל על הקטע של שלוש תפילות ביום במניין. מאוד מאוד השתדלתי להתכונן לא להתאכזב, לא להיות לחוצה על זה, לא להתרגש יותר מידי אם זה לא קורה. וגם ברמה הדתית, העמוקה, הפנימית, לשדר לעצמי שזה שהוא נעשה לבר מצווה זה אומר שמעכשיו המצוות שלו הן שלו, לא שלי, שהן שייכות לו ולא שאני נעשית לשוטרת תפילות כי עכשיו זה חובה. משיחות עם הורים אחרים הבנתי שנורמאלי מאוד שילד לא ישר על ההתחלה נכנס לקטע של לא לפספס אף תפילה, וגם שמאוד רגיל שהורים עושים את הטעות ונלחצים ולוחצים... קצת לפני הבר מצווה פתאום הבנאדם עשה סוויץ' וזה נהיה לו נורא חשוב. מכיוו שראיתי שזה נהיה לו חשוב, שמתי לב, הסתכלתי. ראיתי שהוא עוד לא מיומן בלזכור, הוא היה רגיל להסתובב בלי שעון, הוא מתכוון להגיע לתפילה אבל בקלות נורא עלול לפספס ולהצטער מאוד. (ומניסיוני - הצטערויות מהסוג הזה נורא מייאשות להמשך..) פיתחתי אסטרטגיות שלמות של בשיחה אגבית לקלוט למתי הוא כיוון שעון מעורר, ולשים לעצמי שעון מעורר כמה דקות קודם, נגיד בבקרים של יום חופשי, שבהם לא צריך להגיע לבית ספר. כי ידעתי שהוא עוד לא מיומן בלהתעורר ובקלות יירדם שוב. הייתי מתעוררת, מחכה שהשעון שלו יצלצל, ואז אחרי כמה דקות אם הוא לא קם (לרוב הוא לא..) מבררת העדינות האם הוא תיכנן לקום ואז הוא היה מזנק מהמיטה. (היום אני ישנה לי שנת ישרים והוא קם בשקט בלי להעיר אותי..). עד שפתאום זה התחלף - הילד כאילו נשאב לבית כנסת, תפילה שאני רגילה שלוקחת חצי שעה הוא עשה בשעתיים.. ועוד ידע להגיד מה הוא עשה שם, ולמה לקח לו כל כך הרבה זמן.. מן דרגות צדיקות לא אופייניות בכלל לגיל.. זה לגילאים גבוהים בהרבה וגם אז לא רוב האנשים..
אז לזה התכוונתי - ההילחצות. וסליחה על כל הסיפור הארוך בשביל הנקודה הפשוטה. בטח שרציתי שהוא יהיה כזה!! אבל.. בסדר שלי.. נגיד עוד שנתיים, ולא עד כדי כך אלא כמה מילמטרים פחות, ועוד כל מיני.. זה כאילו אי אפשר לכוונן אותם במדוייק וכך בדיוק זה יצא. אי אפשר בשום גיל. גם בגילאים יותר צעירים גיליתי מזמן שאי אפשר. ובגיל הזה כנראה הכל קורה פשוט הרבה יותר מרוכז..

אישה במסע,

קראתי קצת את הגיליון של תוצרת בית, והרגשתי שאין לי סבלנות לקרוא עוד.
כל מה שכתוב שם נכון ויפה בעיני, אבל מאוד כללי, השראתי כזה, לא ספציפי.
חוצמזה שגיל ההתבגרות שם מתחיל בגילאי 9-10-11, לפחות במה שיצא לי לקרוא, רוב ההתייחסות היתה לגילאים האלה..
(אני חיה בחברה שכנראה היא יותר שמרנית וכנראה גיל ההתבגרות בה מתחיל קצת יותר מאוחר, עדיין בגילאי 12-13 (-; )

אורי,

גיל 13 באיך שאני רואה אותו זה בדיוק נקודת הזמן שהוא לגמרי ילד ומפציע לו איש, נורא מבלבל. אומרים שגיל ההתבגרות כולו מבלבל, אבל איפה שהוא נמצא עכשיו - הוא ממש עדיין גם לגמרי ילד וגור וגם ממש ולגמרי מפציע ממנו משהו אחר.
ואני בכלל בטוחה שילדים גדלים ככל שהעין של אמא שלהם מרשה להם. יכולה לראות אותם. אבל זה כבר עניין אחר..
גם אצלי הכל התחיל בערך בגילאי 14-15. כאילו המון דברים קצת דומים למה שעובר עליו, אצלי התחילו באזור 14-15.
לכן הכל מרגיש לי כאילו כל כך מוקדם ומעורר איזו פליאה מעורבת בדאגה. אז בשביל להרגיע את עצמי אני מזכירה לי שזה בסך הכל שנה הבדל, ובשבילי 13 או 14 זה הבדל מהותי, זו אופרה אחרת לגמרי, כי אצלי זה היה קו הגבול. אבל לא מחייב שאצלו.. והוא חי בחברה מאוד אחרת מזו שאני גדלתי בה. והכל אחר. (-:

שליחה על ידי שקטה* » 01 יולי 2015, 22:27

אני שמחה שמצאת עניין במה שכתבתי:)

אני מרגישה שמה שאני מדברת עליו הוא המתח שבין הגאווה והשמחה שהילד כבר גדול ומסתדר לבד, ובין הפחד או ההילחצות וההיחרדות מכך שזה לא קורה בדיוק כמו שראיתי ודמיינתי בעיני רוחי.

אני מבינה אותך. אני פשוט קוראת בתוך הפחד וההילחצות האלו בדיוק את הפחד מההתרחקות - כי מה מפחיד בכך שהילד גדל? בדיוק זה, שאת כבר לא יכולה לכוון ולשלוט במה שקורה בחיים שלו באותה מידה. שהוא הופך לאט לאט למכוון העיקרי של איך החיים שלו ייראו, ומן הסתם הם לא ייראו בדיוק כמו שחשבת ותיכננת וקיווית, והפער הזה הוא כשלעצמו העצב על ההתרחקות ההדרגתית ומה שנובע ממנה. ולמקרה שזה לא ברור, אני לרגע לא מנסה לומר שאת רוצה לשלוט בו ובמעשיו, אלא להיפך שאת לאט לאט לומדת לשחרר ואת כרגע בדיוק בשלב התפר הזה וזה בטח קצת מבלבל ומלחיץ.

רק אחרי שאני נרגעת, נוצר מקום לעצב שבא מעצם ההתרחקות.. והוא לגמרי קיים, אבל במקומות שבהם הספקתי להירגע.

נשמע הגיוני... אי אפשר להרגיש עצב כשמפחדים ולחוצים. אולי העצבות קיימת באמת רק לגבי דברים, תחומים, רגעים שכבר השלמת איתם והספקת לעבד אותם. במקומות שעוד לא הספקת לעבד זה בעצם אותו רגש שמתחפש לפחד ודאגה (פרשנות שלי בלבד כמובן...).

לפעמים יש משהו נוח בזה שיש איזה יום צום שנוחת עליך מלמעלה. (יז בתמוז, היום).
יש איזשהו צידוק אובייקטיבי לתחושה שאני לא במלואי כשאני עושה דברים, ויש עוד אנשים שצמים אז ישנה איזושהי הבנה הדדית באוויר.
רף הרבה יותר נמוך של וויכוח עם עצם הצום. (זו לא אותה רמת חיוב כמו תשעה באב, נגיד. אילו הייתי מרגישה נורא לא טוב או חייבת ממש לעשות דברים כשאני במיטבי ייתכן שהייתי בוחרת לא לצום, השנה). לא שלא עולות לי מידי פעם מחשבות בראש, אבל יש איזה התחלתי ועל כן אסיים שכזה.
והקיבה יכולה להתנקות בשקט שלה מחלק מהעומסים שהצטברו.

שיחות על מין
המתבגר שלי מאותת לי בשקט שלו שהוא מיצה את העניין לבינתיים, ושהוא ממש לא זקוק למידע נוסף ממני.
לפעמים קורה משהו בעולם שבחוץ שגורם לי לתהות האם לא עדיף שאביא לידיעתו כמה עובדות.
כשאני חלשה, כמו עכשיו, אני פשוט מוצאת לי איזו נקודת איזון אקראית בין הצורך שלי כן לפתוח שיחה על כמה דברים ובין הרצון להיות עד המילימטר אחרון קשובה למידת הצורך או חוסר הצורך שעולה ממנו. באמת שאני חושבת לי עמוק בפנים שצורך של מבוגרים לדבר עם הנושא בצורה שלא תואמת במדוייק את מה שהילד מאותת, זה מן סתימת חורים כזו שמאוד דומה ללא לדבר בכלל. כאילו, אפשר לדבר במלים שרק מרחיקות מההבנה הפנימית, הבנה בגוף. בנפש. מלים שנשארות כל כך חיצוניות לסיטואציה או כופות את עצמן שממש היה עדיף לוותר עליהן. אבל לפעמים משהו במציאות שבחוץ דופק לי על הדלת וקשה לי להתעלם ממנו.
נגיד עכשיו - בשלושת הימים האחרונים העין שלי ראתה איזה שביב מידע על רב מהצפון שנחשד במעשים אסורים. הרב שמואל אליהו טיפל בבירור הנושא הזה, ברמה הציבורית. זו שלא תלוייה במשטרה וכאלה. ראיתי. נגע בי. עברתי הלאה.
בדבר התורה של הרב בבית כנסת בערב שבת הבנתי שכנראה הוא הולך לדבר על הנושא בשיעור מחר.
אז בסעודת ליל שבת פתחתי קצת, בגישוש, את הנושא עם הבן שלי, שידעתי שהקשיב לדבר תורה הערב ולא הבין אף מילה מהרמזים (מה הוא אמור להבין מזה שדיברו על מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל?) ושהוא יהיה מחר ואז יבין ולא יבין, זה יהיה יותר מפורש והוא יבין באיזה סוג נושא מדובר אבל לא יבין כלום מתוך ההקשרים הרחבים.
אמרתי לו את המעט הידוע לי, תליתי את זה בדבר תורה - הרב אמר שהוא ידבר מחר על...
הרב אצלנו ביישוב תמיד מדבר על כמה חשוב לדבר על הנושאים האלה עם ילדים, מתבגרים, ובכל הגילאים. (כמעט... את המבוגרים לפי דעתי תמיד שוכחים. כי כשמדברים על חשיבות החינוך לא זוכרים אותם. אבל נעזוב את זה כרגע..). וגם ודווקא כשקורים מקרים של פגיעות, מקרים קשים, וממש ממש לא רק ולא לחכות לטריגר.
שהיה מקרה של רב בצפון. שהרב אליהו בירר ובדק. והוא חושב שזה לא סתם וקרה באמת.
הבן שלי שאל שאלות ממש טובות. למשל: הטריד אותו באיזו דרגת חומרה היו המעשים שנעשו, אם נעשו. כי אנחנו עוד לא יודעים בוודאות. וגם האם זה היה נגד רצונן של הנשים. (כאילו, ההבדל בין פגיעה של ניצול לאונס). עניתי לא שאני לא יודעת, שעוד לא יודעים. לא פירסמו. שכתבו שגם המשטרה מעורבת, ובדרך כלל היא מעורבת רק בדברים הממש חמורים. (בחברה דתית מאוד ישנן הרבה תחנות שבהן בעל סמכות שינהג בצורה מסויימת בקודים הפנימיים זה וודאי ייחשב כניצול בוטה וכחמור, גם אם בנורמות שבחוץ במקומות אחרים זה ייחשב כגבולי או עדיין בתוך הגבול).
למחרת הרב דיבר ואמר דברים מאוד מפורשים.
לא הספקתי לדבר אחר כל עם הבן שלי, לגשש אותו. איפה הוא. באתי הביתה וראיתי על פרצופו שעבר עליו משהו, אבל מייד היינו צריכים להיכנס לשכנים לסעודה. מייד אחר כך הוא התעופף לו למנחה. חכיתי מאוחר יותר לראות האם הוא יעלה את הנושא מעצמו. מניסיון העבר - אם משהו באמת מטריד אותו, זה יגיע. ואם לא - הסברים מידי מפורטים שלו ממש מפריעים לו. זה לא הגיע. הנחתי לזה.

אני זוכרת כשהוא היה ממש קטן, בסביבות כיתה ג, נהיה לי לחוץ פתאום שהוא ידע איך באים ילדים לעולם.
אני קיבלתי את ההסבר כששאלתי והייתי בערך בגילו, ונדמה היה לי שהגענו לתחנה האחרונה שבה זה עוד תואם לגיל לא לדעת.
משום מה נורא חששתי שאם לא אסביר לו אז...
תמיד אומרים בהרצאות וכאלה שאם לא תסביר לילד אז הוא ישאל חברים.
היום אני כבר חכמה בדיעבד ויודעת להגיד שלפעמים באמת שעדיף לשאול חברים ולא להסתמך על מידע הורי. לא כשהוא מוגש בדרך ה"נכונה", המדוייקת.
שנה שנתיים קודם, כשגיסותי ילדו, הוא כן שאל והתעניין מאיפה יוצא התינוק, אבל כשהסברתי שיש פתח בגוף של האם והסברתי איפה בדיוק הוא ממוקם, נדמה היה לי שזה סיפק את הסקרנות ולא נשאלו שאלות נוספות. (אחד הדברים היפים בנושא הזה, כך אני מרגישה, שכאשר עונים בדיוק על מה שהילד שאל בהתאם לגיל שלו עם מידע מלא שלא מנסה לטשטש אלא מסביר בדיוק, נגיד איפה נמצא הפתח הזה, כך שהילד לא ידמיין לעצמו איזה מן ריצ'רץ' בבטן, הילד - שלפני שנייה היה נורא סקרן - נעשה מסופק להפליא לפתע פתאום ובאמת באמת שאין לו עוד שאלות לשנתיים הקרובות. ואילו ההורה שכבר התכונן נפשית לכל ההמשכים האפשריים מוצא את עצמו.. נשאר עם ההסברים שהכין. (-: כך זה היה אצלנו, על כל פנים. ואני זוכרת את הדפוס הזה חוזר על עצמו גם בגילאים יותר מאוחרים).

בכולופן, בסביבות סוף כיתה ג נלחצתי לפתע מהאפשרות הנוראית שבני שלי לא ידע איך באים ילדים לעולם וימצא את תשובותיו ברחוב (בדיעבד - אין מה לדאוג, לדעתי.. אם הוא ילד שמשתף - הוא ישתף גם בזה! כל אחד והקצב שלו..). נאחזתי באיזו פעם שהוא שאל באופן מאוד חלקי ומוגבל בעניין הפתח שדרכו יוצאים תינוקות, וכבר נתתי לו את כל ההסבר המורחב איך הם נכנסים לשם. אני חושבת שהסברתי ממש טוב, אבל ממש יכולתי לראות שההסבר שלי לא מתיישב עליו. זה היה מיותר לו. עודף מידע שהוא לא ביקש. המון זמן אחר כך, כמה שנים טובות, הוא עדיין קרא לתאי הזרע "אגוזים", בטעות, כי משהו התערבב לו שם. והוא היה מאוד מוטרד מכל העניין. ממש ממש יכולתי להרגיש שכל המורכבות הרגשית הזו לא התלבשה לו טוב. ונחתה עליו בלי קשר לצרכים שלו.

בסביבות גיל 11, התרחשה סיטואציה מוכרת - שבת משפחתית, כל המשפחה המורחבת, בצימר. עם ג'קוזי.
לנו יש את הבקתה שלנו, עם ג'קוזי.
הוא נכנס להתג'קז לו, והסתבך עם הברזים, וקרא לי שאסדר לו.
שנתיים שלוש קודם עוד הייתי נכנסת חופשי למקלחת שלו אם הוא קרא לי כי היה צריך ממני משהו.
מסביבות גיל 9-10 ניסיתי מאוד לעשות גבולות, לבקש ממנו שיקפיד לסגור דלת כשהוא בשירותים או במקלחת.
הוא היה מביט בי באופן קבוע במבט תמה שפשוט לא מבין אבל באמת שלא מה העניין.
כשכאב לו משהו בטוסיק, פעם בשנתיים שלוש נגיד, גם בגיל שנראה לי ממש גדול הוא נעמד מולי וביקש שאסתכל. שאראה אם יש שם משהו.
כלום לא הביך אותו.
אני השתדלתי להיות פונקציונאלית: שאם באמת הוא צריך אותי, נגיד מטריד אותו פעם בשנתיים האם יש שם פצע או אדמומית, אני נענית לבקשה שלו. או אם הוא באמת צריך אותי לאיזה משהו קונקרטי במקלחת אני נענית. אבל אם לא - מבקשת ממנו להקפיד לסגור דלת.
הוא כאמור ממש לא הבין מה הקטע.
באותה פעם, הוא קרא לי שאעזור לו עם הברזים, ואגב העניין שיחק עם הבולבול שלו, ואגב כל הסיטואציה נורא רצה לשתף אותי במשחק, שאני אחייך ואיהנה מכמה שהוא איהנה. אני לא יודעת להסביר בדיוק את הסיטואציה אבל זה היה נורא ברור. הסתכלתי עליו במבט קצת חותך של - לא מתאים לי אבל ממש לא והלכתי. ראיתי שהוא נעלב. אמרתי לו שאסביר לו אח"כ.
זו היתה השיחה הראשונה שלנו בענייני מיניות של גיל ההתבגרות, והיא היתה מצויינת.
קצת נבהלתי מעצמי, כי אמרתי דברים שלא כתובים בשום מקום, ודווקא חיפשתי בעבר חומר על הנושא לצורכי העבודה שלי, וידעתי שאין. שהשיח עם בנים מתבגרים נע בין הסברים על אסור לבין הסברים על לא להרגיש רגשות אשמה. (אוננות אסורה תמיד וזה ממש אסור, לא איזה איסור שולי אלא משהו מרכזי. ומצד שני נורא עסוקים בלשכנע אותם לא להרגיש אשמים.. וכל המעט שקראתי היה כתוב בשפה או נורא דתית או נורא מדעית או נורא תיאורטית או נורא.. משהו. כלום לא במלים של אנשים. שמחברות גוף וחוויה ורגש ומלים שבני אדם מדברים בהן).
הטריגר לשיחה היה שהרגשתי שהוא נעלב ממני, וגם הרגשתי שמשהו בי דוחה אותו, כי אני עוצרת את עצמי מלהגיד מלים שנראות לי מתאימות לגיל יותר מאוחר, ולכן אני עוצרת בי, וזה משפריץ בצורה אחרת. והרגשתי מבפנים שלא מתאים לי יותר ההסברים של "מותר לעשות מה שאתה רוצה בפרטיות שלך בשירותים, אבל לא מול העיניים שלי" שהתאימו וסגרו עניין מבחינתי שנה שנתיים קודם, כי אני עצמי מרגישה שהם לגמרי לא הסיבה היחידה.
אז הסברתי לו, שכשהוא נוגע בבולבול שלו זה נעים לו, נכון? (אני יודעת שנכון. אני זוכרת אותו כתינוק, עם הזקפות הספונטניות.. ואת כל השלבים שאחר כך).
ושגם לאדם מבוגר שעושה את זה זה נעים.
ושלאדם מבוגר שעושה את זה קורה עוד משהו, יוצא נוזל לבן. והנוזל הלבן הזה הוא נוזל הזרע.
ושליהודי מבוגר זה אסור. ושלילד לא יוצא שום נוזל לבן ומותר.
ושכמו שהוא עדיין לא חייב לצום ביום כיפור ובתשעה באב, אבל הוא כבר מתאמן. אז גם בזה הוא כבר בגיל שזה עוד לא אסור אבל מתחילים קצת קצת, בהדרגה, להתאמן. הוא היה מוקסם מההסבר, הבין כל מילה.
אני הייתי נורא מוטרדת, כי הוא ממש הבין..
איך אפשר להיות אמא במקום שבו ההלכה מתנגשת עם הטבע?
גם הייתי נורא רגועה, כי ידעתי שהוא הבין. גם ידעתי שדיברתי נכון, אפילו שזה לא כתוב ככה בצורה הזו בשום ספר ושום ספר לא ממליץ לפתוח את הנושא בגיל 11. כולם מדברים על גיל טיפה יותר מאוחר, שנה אחרי נגיד.
והייתי נורא לחוצה, כי זה לא כתוב בשום ספר וכולם ממליצים לדבר על זה בגיל קצת יותר מאוחר, שנה אחרי נגיד.
אז מי אני שאחליט שאני יודעת יותר טוב מכל הספרים?
אבל גם ידעתי, פשוט ידעתי, שאני יודעת.

לפני חצי שנה בערך כשנסענו לישיבה הרחוקה שאליה הוא רצה להתקבל, נסיעה של איזה שעה וחצי בערך, הוא טרח להסביר לי מאוד מפורט ועם זאת במלים מאוד סיבוביות ועוקפות שהוא עכשיו מבין מצויין את מה שהסברתי לו פעם, ושגם היו לו כמה חודשים של התמודדויות עם העניין הזה, ושעכשיו הוא מרגיש אחרי ההתמודדויות. (בטח שהסברתי לו כבר אז, שדיברנו, שלפעמים הנוזל הלבן הזה יוצא בלילה כשישנים בלי שהוא עצמו גורם לזה, שלפעמים זה בא ממחשבות ולפעמים סתם ככה סימן שהגוף בריא. ושהוא מתפתח. ושאם זה קורה זו לא עבירה אפילו קצת. חמוד! הטריד אותו איך מבחינים בין זה לפיפי. על זה לא כתוב בהסברים.. אפשר להעביר שיעור שלם, וילד יישאר מוטרד, האם הוא הבין עד הסוף או הבין ולא הבין על מה בעצם מדברים.. הקונקרטי, הפשוט. האנושי. במלים של בני אדם. לא של ספר..).
הייתי קצת בהלם שהוא מצא לנכון לשתף אותי בכלל בדבר כל כך פרטי וגם שזה בא כל כך מוקדם.
בעיקר שתקתי.
אחר כך, כשהרגשתי שצריך להסביר עוד כמה הסברים עד כמה כל הדבר הזה בא ממשהו שבמקורו הוא קדוש ורק המצווה היא לשמור אותו לגיל יותר מאוחר, אבל השורש גם בעיני התורה הוא יותר מחיובי, אז הסברתי אותם. גם בלי שהוא ביקש. זה היה קריטי.

שליחה על ידי שקטה* » 05 יולי 2015, 19:34

_ושליהודי מבוגר זה אסור. ושלילד לא יוצא שום נוזל לבן ומותר.
ושכמו שהוא עדיין לא חייב לצום ביום כיפור ובתשעה באב, אבל הוא כבר מתאמן. אז גם בזה הוא כבר בגיל שזה עוד לא אסור אבל מתחילים קצת קצת, בהדרגה, להתאמן. הוא היה מוקסם מההסבר, הבין כל מילה._

איך אפשר להיות אמא במקום שבו ההלכה מתנגשת עם הטבע?

באמת, מה את חושבת על זה? כלומר, על האיסור הזה?

מאז אני מרגישה שכשהוא שואל - הוא רוצה הסבר נורא מצומצם ובמלים כמה שיותר מינימאליסטיות ולא ויזואליות לשאלה שהוא שאל.
נגיד, יום אחד הוא שאל אותי על נידה כדי לוודא שהוא מבין מה זה (ההסברים אצלנו בבית על מה קורה בגוף של בנים כוללים גם הסברים על מה קורה בגוף של בנות. על אף שלדעתי במושג ההלכתי נתקלים במשניות הרבה קודם, אני לא חושבת שיש להם שמץ מושג איך זה מתקשר קונקרטית למציאות החיים. זה כאילו מסוג הדברים שרגילים להבין על בערך מאוד ולעבוד איתם בלי להבין ממש), ממש לא מזמן, לפני איזה חודשיים נגיד. עניתי לו, הוא רק רצה לוודא שנידה ו"מחזור" זה אותו הדבר. (אצלי גם ביני לביני אני מאוד מאוד לא מיודדת עם מילה כמו ווסת, והשם להפרשת הדם שיוצאת מהגוף הוא "מחזור". וסליחה מכל שוכנות האתר שמקפידות על דיוק והבחנה במושגים.. ברגישות שלי לשפה ולמלים ולצליל שלהן, המילה מחזור יושבת לי יותר טוב.). הוא ממש לא היה מעוניין בהרחבות ובתיאורים שהתחילו לקלוח לי מהפה. הוא כן רצה לוודא שזה קורה גם לי אבל ממש ממש לא היה מעוניין בפירוט, תודה.

זה חיזק אצלי את ההבנה ש.. הילד יודע. הוא יודע מה הוא רוצה, איזה סוג מידע הוא רוצה, באיזו שפה הוא מעוניין שזה יוגש לו ובאיזו רמת פירוט.
לעומת זאת, כיוון ששנה הבאה הוא יוצא לפנימייה, וכיוון שאמא שלו שמעה דבר או שניים על מה קורה בחברה חד מינית וקצת התעסקה בזה בעבודתה בעבר, אין לו את הפריבילגיה לא לשמוע על הנושא מידי פעם. אמנם אני מרגישה שהוא ממש רווי, אבל אם לפני שנתיים דיברנו קצת ובעדינות על מה שקרה עם הרב אלון, כמציאות לא מיצתה את הנושא, והיא יוצרת טריגרים חדשים... אני נורא נורא משתדלת לעצור את עצמי, כי לפי דעתי המנומקת אני ממש חושבת שלפעמים מרוב רצון למנוע פגיעה (חמורה, קשה) אנחנו בעצמנו יוצרים פגיעה (עדינה, מינורית) בלדבר עם ילד בטיימינג ובמינון שהוא מאותת מאוד מאוד ברור שלא מתאים לו כרגע, או שהוא היה שמח לשמוע על הנושא ברבע משפט, להבין, למצות, ולהגיד תודה. (באופן כללי בנושא הזה וגם בכמה אחרים, אני מגלה שוב ושוב שככל שהמבוגר יותר מדוייק, הילד מגיע בדיוק באמצע המשפט השלישי לתחושת מיצוי עמוקה, נכונה ואמיתית, והמבוגר נשאר עם חצי מילותיו בפיו.. אתגר).
אז.. מעניין לנו, לפעמים.

שקטה - אין לי תשובות.
באמת שאין לי.
שחלק מהתפקיד שלי זה להביא לידיעתו דברים מסויימים, והוא כבר יעשה עם זה מה שימצא לנכון.
אבל זה באמת מורכב לי. אין לי שום תשובות טובות. חוץ מלהגיד שנראה לי משמעותי שמדברים על זה.
(ואכן, זה מורכב, כי מצד אחד ברור לי שעדיף לי שישמע ממני, ומצד שני קשה לי, כי אותי הוא ייקח הרבה יותר ברצינות מכל גורם אחר.. מורכב).
זה מורכב בעיני גם בזוגיות, אבל זה כבר סרט אחר. (ולאחרונה הנושאים האלה בהקשר של זוגיות מאוד מעסיקים אותי, אבל באמת באמת שזה כבר סרט אחר. על מבוגרים..).

<משאירה לעצמי איזה סימן פה שאולי באמת נסחפתי קלות, ואולי באמת לא זה המקום. ואולי עדיף להתמקד בחלקים אחרים של גיל ההתבגרות.. כמו אוכל, נגיד. נושא לפעמים טעון לא פחות.. (-:>

שליחה על ידי שקטה* » 05 יולי 2015, 19:51

אוקיי...
אני חייבת להודות שכחילונית קשה לי עם הרעיון של איסורים שנוגדים כל כך את מה שטבעי לנו כבני אדם. אני רואה בזה גזירה אכזרית שדנה גברים לרגשות אשמה (כי לא יצליחו לכבד את האיסור לגמרי, או שכן יצליחו אבל ירגישו רע עם הרצון לשבור את האיסור), ולייסורים פיזיים ונפשיים כאחד.

אבל זו כמובן רק דעתי ואת מוזמנת למחוק אם לא מתאים לך... היה לי חשוב כן לכתוב את זה, מצטערת אם זה פוגע.

זה לא פוגע, זה רק מעלה לי תהייה באמת האם נכון בכלל לכתוב את זה.
אני לא מכירה הרבה אנשים דתיים שמתעסקים עם הנושא שלא שואלים את עצמם את השאלות האלו..
לכן תוכניות לבנים כתבו הרבה אחרי שכתבו תוכניות לבנות. כי אף אחד לא היה מסוגל להתעסק עם זה.
דיברו רק על מה שמוסכם - הכנה לקרי לילה גם במישור של מידע וגם של לא להרגיש רגשות אשמה.
אבל לא דיברו על כל מה שכן קשור לרגשות אשמה.. זה מורכב.
כשאני מסתכלת על גיל ההתבגרות של מתבגרים דתיים ברור לי מאוד שזה חלק מהמכלול, חלק מהשלם.
ברור לי שחלק מהדרייב של המון תפילות ולימוד תורה אינטנסיבי קשור לעניין.
קשה לי ופשוט לי עם המקום הזה, אני לא מרגישה שאני יכולה באמת להסביר. אותי.
ואכן תוהה כהרגלי האם אני לא מדברת יותר מידי..

אני לא יודעת איפה כתוב שלדבר בגיל 11 זה מוקדם, אבל אני יודעת שבגיל הרבה יותר צעיר אחי הקטן עשה עבודה לבית ספר בנושא מסויים, וחיפש תמונה בנושא תמים בעליל כדי לשים בעבודה, וכשחיפשנו תמונות נתקלנו בתמונה לא תמימה בעליל. זה קרה גם לי כשחיפשתי תמונות של כלי נגינה מסויים. עכשיו זה כבר לא קורה, וגוגל מסנן תמונות טוב יותר, ועדיין...

עדיין יש את החברה שבה אנו חיים, ואת הגיל הממוצע להיחשפות לפורנו (אם אני זוכרת נכון, גיל 12. וזה שזה ממוצע אומר שיש כאלו שנחשפים לפני הגיל הזה) ויש פגיעה מינית למיניה.

ואני אישית חושבת שלפעמים כדאי, ואפילו כדאי מאוד, להעדיף את הפגיעה המינורית של לתת מידע לפני הזמן, על פני שאר האפשרויות.

ההורים שלי אף פעם לא דיברו איתי על מין, הם נתנו לי לבת מצווה במתנה ספר עם כל ההסברים הטכניים, ועל פורנו והטרדה מינית למדתי בפורום פמיניזם. ואני זוכרת יום מסויים בחטיבה בו כנראה שני בנים דיברו על פורנו ושמעתי את זה, ופשוט לא הבנתי על מה הם מדברים. הייתי מאוד תמימה... ולדעתי היחס שלי לנושא מוצלח בהחלט.

ועדיין, עדיין, אני חושבת שתחושת המיצוי הזו פשוט לא מתאימה לזמננו. כל היחס למיניות בזמננו הוא די לא מוצלח לדעתי. לא היה לי שום צורך להיחשף ל"מה זה פורנו", ויש סיכוי לא רע שאם אמא שלי הייתה מנסה לדבר איתי הייתי מאותת לה שזה פשוט לא מעניין אותי ולא רלוונטי לחיי בשום דרך. ועדיין, היה עדיף לו מישהו היה מספר לי מה זה.
תחושת המיצוי אומרת שלמישהו לא מתאים להיחשף למשהו, אבל החברה לפעמים חושפת למשהו בכוח. המציאות לא שואלת אותנו למה אנחנו רוצים להיחשף, המציאות פשוט קיימת.

ואם יהיה לי בן אי פעם, מה שבאמת חשוב לי זה ללמד אותו דבר כל כך טריביאלי - לא לאנוס. גם לא במקרים שבחברה המעוותת שלנו נחשבים אפורים. ולא להפנות מבט אם הוא יודע על מקרה כזה. לדעתי זה דבר שחשוב מאוד ללמד, גם זה יוצר פגיעה מינורית. זה סוג של ערבות הדדית שלא ממש קיימת בחברה שלנו, ולי אישית חשוב מאוד ליצור אותה.

שליחה על ידי שקטה* » 05 יולי 2015, 20:34

ואם יהיה לי בן אי פעם, מה שבאמת חשוב לי זה ללמד אותו דבר כל כך טריביאלי - לא לאנוס. גם לא במקרים שבחברה המעוותת שלנו נחשבים אפורים. ולא להפנות מבט אם הוא יודע על מקרה כזה. לדעתי זה דבר שחשוב מאוד ללמד

מאוד מסכימה.
יש נטייה להזהיר בנות וללמד אותן מה לא לעשות כדי לא להיפגע, ולגבי בנים פשוט לעזוב אותם לנפשם כי זו לא הבעיה שלנו כביכול. לדעתי חשוב מאוד שבנים ישמעו משני ההורים מסרים על יחס מכבד לנשים.

ואני אישית חושבת שלפעמים כדאי, ואפילו כדאי מאוד, להעדיף את הפגיעה המינורית של לתת מידע לפני הזמן, על פני שאר האפשרויות.
תודה על זה. (-:

ואם יהיה לי בן אי פעם, מה שבאמת חשוב לי זה ללמד אותו דבר כל כך טריביאלי - לא לאנוס.
דווקא על זה ממש הרגשתי צורך לדבר איתו. לא במלים אלו, וכמובן שלא בשיחה הראשונה ראשונה ההיא של גיל 11. אבל בשנה החולפת כשהוא פתח איתי את הנושא, הרגשתי שדווקא מפני שהכל בעצם אסור, בהכללה גסה - כל ביטוי פיזי של המיניות שלו הוא בעצם משהו שהוא אמור להתאפק איתו, התחושה שלי היתה כאילו נוצר איזה מן סלט בראש כאילו הכל אסור באותה מידה. ובהקשר הזה ממש הרגשתי צורך לדבר חזור ודבר ולטחון שוב ושוב את ההבדל בין איסור דתי, כי על פי ההלכה/דת וכו' זה שימוש לא נכון במיניות, ובין מעשה שהוא בניגוד להסכמתו של אדם אחר, פגיעה באדם אחר. ולחדד עד כמה הסוג השני הוא הרבה הרבה יותר בסיסי מהראשון, גם על פי ההלכה והמוסר והדת וכו'. כי אחרת הרגשתי שנוצרת מן עירבוביא כאילו הדברים האסורים הם אסורים תמיד בגלל המשמעות המינית שלהם, ושהתלות בהסכמה של אדם אחר או אי הסכמתו עלולה להפוך לרק עוד פרט בעניין, ולא משהו שהוא תשתיתי מאוד.
דווקא על זה טחנתי.

בזכותכן אני מרגישה כבר קצת יותר טוב עם עצמי. (-:

אני כבר מסבירה למה...

פורנו בהחלט היה נושא שיחה אצלנו בבית בהקשר של סינון אינטרנט.
קצת אחרי הבר מצווה הבן שלי ביוזמתו ביקש שנעבור לאינטרנט רימון, שזה ספק אינטרנט שנותן סינון. וזה היה לו ממש חשוב.
אז הסכמתי.
ביררתי, התקשרתי, הבנתי שהם מציעים ארבע רמות סינון שאפשר לבחור מביניהן.
הרמה הכי בסיסית מסננת פורנו ואלימות קשה בלבד. השנייה מסננת פרסומות לבגדי ים והלבשה תחתונה. וכך הלאה.
ישבתי איתו והסברתי לו את דרגות הסינון ויחד הגענו למסקנה מה הדרגה שהכי מתאימה לו.
היה לי נורא ברור גם שחשוב לי שתהיה לו אפשרות למעבר בעצמו בין דרגות הסינון השונות. כלומר, שיהיה משהו שהוא ברירת המחדל, אבל שתהיה לו אפשרות בעצמו לעבור בין דרגות סינון. היה לי מאוד מאוד חשוב שהוא ידע מה ההבדל בין פורנו לבין הדרגות האחרות, בין "עבירה" הלכתית או משהו שאולי גם לאדם רגיש לאו דווקא דתי יכול להפריע בעיניים כשזה בכמויות גבוהות ובאוריינטציה מסחרית, ובין דברים שהם כנראה פגיעה בנפש גם של מי שמתבונן. (אני לא ממש יודעת, כי אני לא זוכרת שאי פעם כמעט נתקלתי בחומר שנחווה אצלי כ"פורנו", לא ברשת ולא במקומות אחרים. כך שאני ניזונה מהמידע שמקובל לתת להורים של מתבגרים על סכנות ברשת...). דברים שהוא ממש לא היה רוצה להיחשף אליהם.
הוא היה די מזועזע מהרעיון שישנם דברים כאלה בעולם. הוא לא הכיר את זה.
הוא הבהיר מאוד ברור שכן יצא לו לפעמים להיתקל בטעות במשהו שהוא היה מעדיף שלא לראות, אבל למיטב הבנתי תמונות או פרסומות, ובאמת שאין לי מושג באיזו דרגת חומרה ואין לי עניין או רצון לדעת. אלה הדקויות: בתחום הרגשי בוודאי שארצה לדעת אם הוא נפגע מתוכן שהוא פגש. וממש לא היה נראה שזה המצב. בתחום ה"דתי" אני מרגישה שנורא משמעותי, בעיקר כי אני אישה והוא בן, להיות שם ולא להיות, לדעת אבל לא עד הסוף. להשאיר מרחב שבו הוא יכול להיות פשוט הוא. נראה לי ממש שגוי מהבסיס אם אני באמת אדע כל מה שעובר עליו. בגיל הזה. זה פשוט לא נכון. אבל דברים עיקריים אני צריכה לדעת.

אני נורא שונה מאחרים, לפעמים. או לפחות מרגישה נורא שונה.
נגיד, בהרצאה להורים על סיכונים בגיל ההתבגרות שהיתה אצלנו ביישוב, בעיקר על אלכוהול וכאלה, דיברו על לא לבדוק היסטוריית גלישה של הילדים כי זה יוצר שבר באמון וחוצמזה אין להם שום בעייה להסתיר אותה, כך שהמידע הזה לא נותן כלום.
מישהי שאני מעריכה מאוד שישבה לידי אמרה לי בשקט שמעולם לא העלתה על דעתה לבדוק היסטוריית גלישה של הילדים שלה.
אני אמרתי לה שהבן שלי יודע גם את הסיסמא איך לעבור מדרגת סינון לאחרת, בכוונה, כדי שיוכל לבחור. (והרי גם בדרגה הכי נמוכה הוא מוגן מפורנו ואלימות. והיתר - זה בעיני שייך למרחב האישי שבו אני מחנכת ומעורבת אבל אין לי שום עניין להיות בשליטה של מאה אחוז, ולהיפך. וגם אני לא מדירה את עצמי משם. מרגישה צורך במעורבות עדינה. ובעיקר על בסיס היותי אישה - אני מרגישה שחשוב שאהיה שם אבל גם שאשאיר מקום שהוא של גברים בלבד. כאילו חשוב לי בעיני עצמי להבין שאני מאוד מבינה אבל גם לא מבינה עד הסוף, כי אין לי הגוף שלו. כי לא הייתי שם. כי אני גם לא חיה עם גבר, כך שעולם שלם של חוויות גוף הוא נסתר מעיני. אני יכולה לדבר עליו, אני יכולה לכוון, אבל נורא חשוב בעיני שאזכור בעיני עצמי שאני יודעת אבל לא באמת יודעת. כדי לשמר את החוויה כמות שהיא, את האפשרות שלו לחוות את עצמו דרך עצמו ולא דרך עיני. לא דרך אשליה של ידיעה. - כרגיל, לא יודעת האם אני מצליחה להסביר את עצמי מספיק טוב).
אני מרגישה שונה בדרך הזו, כי אני לא עובדת דרך תבניות מוכנות, וגם אין כל כך תבניות מוכנות מראש שמתאימות לצרכים שלי, לדרך שבה אני תופסת דברים.

אני מאוד מאוד לא אוהבת שמדברים על "סכנות האינטרנט". מאוד לא אוהבת את הכותרת הזו. חושבת שהיא מאוד לא משרתת את המטרה.
לא בהרצאות להורים ולא בהרצאות לנוער.
זה דווקא נושא שיש אליו הרבה מודעות בסביבה הקרובה שלי ואני בטוחה שהבן שלי שמע עליו קצת בבית ספר ועוד ישמע הרבה בפעילויות לנוער ביישוב, בעתיד.
דווקא בגלל זה לי היה נורא חשוב שזה לא יישאר ברמה של כותרת כוללנית, אלא לעשות הבחנה בין רמות שונות. והפרקטיקה של לבחור דרגת סינון באינטרנט רימון סיפקה לי הזדמנות מצויינת לנהל את השיחה הזו בדיוק ואגב כך גם ללמוד מה הוא יודע ומה הוא לא יודע.
וכיוון שהצורך באינטרנט רימון בא ממנו, אז כאילו גם רוב השיחה בא ממנו.

למה אני מרגישה חריגה?
כי אני לא מכירה עוד אף אמא נוספת שנתנה לבן שלה את האופציה לבחור את דרגת הסינון ושגם היה חשוב לה לוודא מול ספק האינטרנט שגם במחשב שלו ולא רק במחשב שלה תהיה לו אפשרות לעבור בין הדרגות. אבל לא שאלתי. אולי ישנן...

אגב, עוד נושא שהיה לי מאוד מאוד חשוב לדבר עליו ולטחון אותו, גם אם לבן שלי קצת נמאס לשמוע, היה לעשות את ההפרדה בין אינטראקציה מינית בין בנים, בהסכמה או בלי הסכמה, בפגיעה, ובין נטיות מיניות. למתבגרים דתיים שחיים בפנימייה חד מינית, בעיני הנושא הזה הוא קריטי. וראיתי שרק אחרי הרבה פעמים זה נספג.

אה, ובאמת שקצת נשמתי לרווחה השבת (-: (אם כי ממקום עצוב..) כי מהשאלות שהבן שלי שאל על מה הרב ההוא עשה ומה לא עשה, הבנתי שהוא כבר מבין מצויין את ההבדל בין בהסכמה ובין כפייה, בין ניצול ובין כפייה. שזה משהו שהיה מאוד מאוד חשוב לי.

משיחות עם מתבגרים של חברה, גדולים מהבן שלי, אחרי איזשהו אירוע אחר של פגיעה, אמנם בחלק הקל של הרצף, אבל פגיעה במעגל קרוב, ממש הרגשתי עד כמה הם חווים את הנושא אחרת ממה שנראה לנו מובן מאליו, ואני מדברת על נערים מאוד רגישים ומוסריים ואחלה בני אדם, פשוט כשמדובר על האזור האפור צריך שם הרבה תיווך, כי אחרת כל נער רואה את עצמו כתוקף פוטנצייאלי. צריך שם בעיני הרבה שיח רגיש מאוד, בגובה העיניים מאוד, לא שופט ולא מכתיב מאוד, אבל כן עם ערכים ברורים - ככה אני מרגישה. יכולתי לראות אפילו את ההבדל בין גברים ונשים בוגרים בהתייחסות שלהם למקרה. הגברים נעו בין רצון לפרק למנצל מינית את הצורה וזעם נוראי עיוור ובין סימני שאלה ולא בדיוק לגיטימציה אבל חלקית, מן הרהור כזה של מה בדיוק כבר הוא עשה. ההתייחסות של הנשים היתה מאוד מאוד אחרת.

בנוגע לפורנו, אני הייתי מזכירה את ההיבט הפמיניסטי של כל הנושא. מבחינתי זה נותר ההיבט המרכזי, שכן ההיחשפות הראשונית שלי לכל הנושא של פורנו וזנות הייתה בהקשר פמיניסטי. יש לא מעט נקודות מבט שונות על הנושא בתוך התנועה הפמיניסטית, ואני חושבת שאני מכירה אם לא את כולן, אז את רובן.
בין היתר למדתי על המידה המועטה בה קיימת בחירה בכל הנושא הזה של פורנו. מבחינתי רוב הפורנו נוצר בניצול ובצורה לא מוסרית, ולכן צפייה בו היא תמיכה בתעשייה מאוד מאוד לא מוסרית. אני זוכרת ממחקר מסויים שהגיל הממוצע שבו זונה "מתחילה לעבוד" הוא 14. ששני שליש מהילדות נפגעו מינית בעבר. לדעתי פשוט אין משמעות ל"בחירה חופשית" בגיל הזה. לא בדקתי קונקרטית בנוגע לפורנו, אבל אני לא חושבת שהמצב טוב בהרבה. ורק אתמול קראתי על כמה מקרים בהם גבר צילם בסתר אישה והפיץ את זה באתרי פורנו כדי לנקום בה.
בקיצור, לדעתי לצפות בפורנו כמו שהוא היום זה לא מוסרי. וזה בלי קשר לדת, רק למוסר אנושי בסיסי.

זה בנוסף לכל ההיבטים הדתיים והאישיים (ממה שקראתי על פורנו, אני לא רוצה שתפיסת המיניות שלי תושפע מהעיוות הזה) של הנושא.

ההרגשה שלי היא שבשיח הדתי יש דגש מועט מידי על הנקודה הזו.

אני נתקלתי בהרצאות על "סכנות באינטרנט" והתייחסתי אליהן כאל שטויות, כמו גם שאר התלמידים בכיתתי. ולא כי אין סכנות באינטרנט, אלא כי ההרצאות בנושא הזה היו מטופשות באמת. הייתה הרצאה בחטיבה שאני זוכרת לרעה בתור הרצאה שראוי להעביר לילדים ביסודי. בכיתה ב' או ג'. לדעתי זה נושא מעניין שיש בו מורכבות רבה, ולצערי ההרצאות לא מעלות את המורכבויות האלו, שלא לדבר על מאפשרות דיון בנושא. חוץ מזה שהכותרת עצמה מפריעה לי.

כשאני חושבת על"סכנות באינטרנט" אני חושבת על פרטיות, ועל מקרים בהם חוסר בידע טכנולוגי גרם לאנשים צרות, ועל איבוד מידע ועל סוסים טרויאנים ועל שיימינג ועל המון דברים שלצערי לא מתייחסים אליהם מספיק ולעומק. ויש גם את כל נושא הרשתות החברתיות. לא השתתפתי בהם מספיק כדי לדבר על הנושא, ואני בטוחה שיש על מה לדבר. אני אישית מעדיפה לנהוג במידת הפרנויה ולא לרשום בערך כלום בפייסבוק.

שליחה על ידי שקטה* » 06 יולי 2015, 00:13

כי אני לא מכירה עוד אף אמא נוספת שנתנה לבן שלה את האופציה לבחור את דרגת הסינון ושגם היה חשוב לה לוודא מול ספק האינטרנט שגם במחשב שלו ולא רק במחשב שלה תהיה לו אפשרות לעבור בין הדרגות. אבל לא שאלתי. אולי ישנן...

אני חושבת שזה גם תלוי מאוד בילד, לא? הבן שלך נשמע ממש בוגר ומיוחד מהרבה בחינות. אולי אם היה לך ילד קצת יותר ילדותי או אחד כזה שמחפש תמיד סיכונים, היית פועלת מולו אחרת. אבל הוא מן הסתם כזה גם כי את מי שאת @}

תפילה_לאם

לב,
קראתי אותך בנשימה עצורה, מרותקת.
מקווה שידבק בי משהו מההתנהלות החכמה והרגישה שלך.
אשרייך ואשרי בנך.

שליחה על ידי אורי* » 06 יולי 2015, 02:07

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לב
את ממש מדהימה
ואני כל כך לומדת ממך, אין לי שמץ של מושג איך להתמודד עם הנושאים האלה, וזה עוד הרבה יותר קשה עם בן כשאת אישה ואין גבר באזור לעשות את זה, לפחות לא כזה שאת יכולה להתדיין איתו.
היה לי הרבה יותר קל לומר לבת שלי מאיפה יוצא התינוק בלידה (גם אצלה השאלה הראשונה היתה ללא מיקום מדוייק ורק אמרתי שיש פתח בגוף האישה שמתרחב בלידה, ורק אחרי זמן היא שאלה איפה הוא בדיוק, וזה די הצחיק אותה כשאמרתי לה את המיקום), אין לי מושג איך ממשיכים משם הלאה לספר מהם יחסי מין, לא מסוגלת להתייחס לזה בפשטות, אבל אולי היא באמת קטנה מדי. אבל מרוב שקשה לי אני גם לא פתוחה מספיק לשאלות אם ישאלו ולדיון בנושא אם יעלה.
ואת באמת מדימה וגם הילד שלך כמובן

אני אישית מעדיפה לנהוג במידת הפרנויה ולא לרשום בערך כלום בפייסבוק.
גם אני כזאת
לא רק מידת הפרנויה (שהיא ישנה כמובן), אלא גם פרטיות פשוטה

תפילה_לאם

_את ממש מדהימה
ואני כל כך לומדת ממך_
עד כדי כך קיבלתי השראה, שהיום השפעתי ממנה החוצה. והרגשתי ממש טוב בזכות זה. מקווה לספר על כך בדף שלי עוד מעט.
תודה!

נכנסת לפה או חוזרת לפה הפעם ממקום של מרגישה זקוקה לעזרה. לעשות איזה סדר לעצמי. עם אחרות.
אני בהתחלה של קשר. לכאורה זה שלב מוקדם מידי כדי לקפוץ למסקנות. אבל אני מרגישה שהן מתחילות לקפוץ לי מול העיניים.
משהו בו - לא בא לי עליו. למרות שיש שם המון דברים טובים. הייתי יכולה לעשות רשימה ממש יפה.
אני יכולה גם לתת שם לפחות לחלק ממה שחסר לי, אבל שורה תחתונה זה לא הדבר הנקודתי אלא שמצטייר לי שבסופו של דבר, אחרי עוד כמה ניסיונות, המסקנה תהיה שאני לא מסוגלת להרגיש אליו אהבה או משיכה או סתם רצון פשוט בעוד, ובינתיים אני די אונסת את עצמי מפגישה לפגישה להיות בקשר. למרות שהוא אדם שמאוד אפשר להיות איתו בדיאלוג, יש בינינו הרבה דמיון בדברים מסויימים, יש נקודות השקה מאוד משמעותיות בעולמות הפנימיים של שנינו. אבל יש גם חוסר בטחון שלו עמוק מאוד בעיני, עוד יותר עמוק משלי, שמשפיע ומקרין על התקשורת ולא עושה לי חשק. בא לי שיבוא לי על מישהו.
זה די הרבה מצדי לחשוב שאפשר סתם ככה להפסיק קשר כזה, אחרי תקופת יובש כזו ארוכה, ואחרי כמה התחלות-נפל ממש מדכאות עם אנשים הרבה פחות מתאימים ממנו. ועדיין... כל כך זה לא מה שהייתי רוצה. לא מדמיינת אותי מתאהבת.
מצד אחד האינטואיציות שלי נורא חדות וקולטות דברים נורא מהר וגליתי מזמן שאפשר לגמרי לסמוך עליהן.
ומצד שני... רציונאלית זה הרבה מידי מוקדם לקבוע דיעה חד משמעית שלא יכולה להיות פה אהבה, אז אני מנסה.
היום נגיד חזרתי הביתה גמורה כולי מלהביא את הבן שלי לישיבה עם הפנימייה. הכל היה סבבה חוץ ממני.
באמת.. יום נורא קשה. (לבן שלי פסדר, אני.. לא שפוי מבחינתי לשלוח אותו. אם היה אפשר שישיבות עם פנימיות יתחילו בגיל 16, ובגיל 14 יהיו שני ערבים בשבוע נגיד שנשארים שם לישון, בעיני זה ממש היה מתאים לצרכים של הבן שלי בגיל הזה.. הוא מבחינתו סבבה לו פנימייה, אבל אני.. מתה. וגם חיה, אחרי הכל. זו גם התרגשות וגם שמחה).
בכולופן, מצאתי את עצמי כן משתפת אותו בווצאפ (אמצעי תקשורת שעוד לא גיבשתי עליו דיעה בענייני דייטים. חדש לי. מה להגיב כשמישהו שולח אלי: "בוקר טוב" ? יש בזה משהו נעים, של קצת צומי לא מחייבת בלי שצריך להתאמץ ולתאם שיחה. מן הסתנכרנות בוקר כזו. ויש בזה משהו.. שמאפשר לדבר המון בלי להתחייב על מה בעצם רצית, בכלל... מכניס מן קלילות שעוד לא גיבשתי עליה דיעה. נכנס לכל פינה ולכל זמן ומצד שני גם נורא לא מחייב. אין לי ממש דיעה.. לכאן ולכאן. בתכלס באיזשהו שלב פשוט תחמתי את זה מאוד. דרך לבקש ווצאפים טיפה יותר שמצהירים על כוונותיהם.. שלא אני אצטרך להיות חייבת להחליט לאן לקחת את ה"בוקר טוב"..).
בכולופן, מצאתי את עצמי בנישה ש.. כן, יש משהו בעצם הקשר שמחייה אותי, בזמנים שבהם אני מרגישה די מתה.
היינו אמורים להיפגש הערב, וכשהוא קלט שאני עמוסה ועלולה להיות מאוד עייפה הוא שאל האם מתאים לי בעצם ודחינו למחר.
שזה היה הרבה יותר נבון. והרגשתי קצת מתה מבפנים אחר כך.. קצת כבוייה. למרות שהיה ברור שזה ממש עדיף.
אני זוכרת את אותה משוואה בדיוק עם מי שהיה בעלי: כאילו עצם הקשר עם נפש חיה שיש לה רצונות וצרכים ועולמות משלה יש בו משהו כל כך מחייה, גם בלי אופציה למשיכה או אהבה וכאלה. ומצד שני, בלי הכייף של התחושה שבא לי עליו, זה בו זמנית כל כך מכבה...
לא היה איכפת לי לנסות עוד אילולא הכרתי את עצמי וידעתי שאני אלופה בלנסות עוד, עד שזה נהיה טיפה יותר רציני ואז אני פשוט לא מסוגלת. לא מסוגלת. לא יכולה. יש לי נשמה, והיא צורחת חזק אחרי תקופות של דחיקה. לא יודעת.. אוף כל כך לא יודעת.
יש לי להגיד עוד. אבל נראה לי זה מספיק לבינתיים.

תפילה ואורי ושקטה ואישה במסע, תודה רבה רבה לכן על כל מה שהשארתן לי כאן בדף הזה בפעם האחרונה.
איכשהו לא המשכתי כי החיים זרמו להם לכיוונים אחרים.. לערוץ אחר.
אבל הדיאלוג עם עצמי נמשך ובהחלט הארתן לי דברים. תודה!

תפילה_לאם

לא היה איכפת לי לנסות עוד אילולא הכרתי את עצמי וידעתי שאני אלופה בלנסות עוד, עד שזה נהיה טיפה יותר רציני ואז אני פשוט לא מסוגלת.
תסבירי יותר למה את מתכוונת בבקשה.
כי אם הכוונה, שאחרי שניסית עוד ועוד, קשה לנתק את הקשר שהבנת שלא בשבילך, זאת יכולה להיות סיבה להימנע מניסיונות כשאת כבר חשה לאן נושבת הרוח.
אבל אם הכוונה היא רק שברגע שנגמר לך מהקשר, את חייבת (וגם מסוגלת!) לחתוך אותו, וכרגע את לא בטוחה שלא יכולה להיות פה אהבה , אז נראה שכן שווה לנסות, לא?
ואולי בכלל התכוונת למשהו אחר? למשל, שאחר כך תצטרכי להשקיע הרבה אנרגיה וזמן בליקוק פצעים שנבעו מהליכה מסוימת נגד עצמך?
בקיצור... הסבירי נא.

ובדיוק לאחרונה התחלתי להתפלל עלייך לזיווג הגון אחרי הדלקת נרות, אבל... אני לא יודעת את שם אימך...

תפילה_לאם

ובהצלחה לפנימיסט המתחיל (וגם לאמא שלו)!

התכוונתי ל אבל אם הכוונה היא רק שברגע שנגמר לך מהקשר, את חייבת (וגם מסוגלת!) לחתוך אותו_
אבל מרוב שאני מסוגלת, אני לא שמה לב ש שאחר כך תצטרכי להשקיע הרבה אנרגיה וזמן בליקוק פצעים שנבעו מהליכה מסוימת נגד עצמך_
אני אפילו לא שמה לב ש שאחרי שניסית עוד ועוד, קשה לנתק את הקשר שהבנת שלא בשבילך_

כאילו אם אני מסוגלת לעשות משהו, אז זו בכלל לא שאלה, אני פשוט מסוגלת וזהו.
אני בכלל לא שמה לב אם זה קשה לי.
כלומר, אם זה נגיד שוקולד, או תירגול גופני, אני כן שמה לב שקשה לי, כשקשה לי.
אבל בדברים עקרוניים, אם אני מסוגלת, ולרוב אני מסוגלת הרבה יותר משנוח לי או שנעים לי, כי אני פשוט רגילה שככה זה, אז אני מסוגלת וזהו.
<סתם דוגמא: לקח הרבה זמן עד שהייתי מסוגלת לומר לרב שהתייעצתי איתו בכלל בעניין אחר אבל קצת קשור - שנכון שאני מסוגלת ליישם את כל העצות הטובות שקיבלתי לגבי ההורים שלי (נגיד להתקשר כל פרק זמן קבוע ולנתק את השיחה באיזשהו תירוץ כל פעם שהיא עולה על פסים שלא נוחים לי), אבל שזה לוקח ממני המון אנרגיה, ושלא בא לי לשים אותה שם. אז סליחה על הדוגמא - פשוט היא היחידה שקופצת לי בשעת לילה זו. אני נורא רגילה, שאם אני יכולה, אז אני פשוט יכולה וזהו. בדברים פיזיים אני ממש לא כזו, אם אני מתעייפת משטיפת כלים אני אעצור. אני יודעת את המחירים. אבל נפשית תמיד נראה לי שאני פשוט יכולה. לא התפרקתי מכל כך הרבה דברים.. לאט לאט אני מאפשרת לעצמי להתפרק. ווואלה, זה כואב...>

אוה, תודה!!!
בהתחלה קראתי בטעות פמיניסט, במקום פנימיסט.. לא הבנתי.. D-:

תפילה_לאם

לרוב אני מסוגלת הרבה יותר משנוח לי או שנעים לי,
עכשיו הבנתי. ואין לי עצה... רק

ואני בהתחלה קראתי בטעות מניפסט...

גדול
אני אוהבת חיבוקים..

בהתחלה קראתי בטעות פמיניסט, במקום פנימיסט.. לא הבנתי..
גם אני
חשבתי שזה איזה סלנג מגזרי
(אין לי שום דבר לומר בנושא עצמו חוץ מ-קוראת אותך)

חוץ מ-קוראת אותך)
תודה

ובינתיים אני די אונסת את עצמי מפגישה לפגישה להיות בקשר

לי זה קופץ לעיניים. בין האנשים שהם חברים שלי אין אף אחד כזה. ואני מאמינה שבן זוג הוא קודם כל חבר. זה תנאי הכרחי (אבל לא מספיק).

במקום לשאול את עצמך אם יכולה להיות אהבה (שזה טריקי, כי מה זה אהבה?) תשאלי את עצמך - האם יכולה להיות פה חברות? האם הוא יכול להיות חבר אמת שלך? אם לא, אז לדעתי הוא גם לא יכול להיות בן זוג.

ודבר שני שקפץ לי לעיניים:
אילו עצם הקשר עם נפש חיה שיש לה רצונות וצרכים ועולמות משלה יש בו משהו כל כך מחייה, גם בלי אופציה למשיכה או אהבה וכאלה
אולי כדאי לך ליצור קשרים עם חברות? קשרים מסוג אחר? לחפש בןזוג כשאת צמאה לקשר זו דרך שמגדילה את הסיכויים לטעות, בעיניי.

באופן כללי לדעתי לחפש משהו כשאת זקוקה לו זה מפוקפק, לדעתי. אפילו אם המשהו הזה זה עדשים שחורות...

נורא מעניין מה שכתבת, אישה במסע. אני צריכה להתעמק בזה עוד.
קראתי את הדברים קצת אחרי שהיה לי כבר ברור שזה לא.
ואז הייתי ממוקדת באיך לפתוח איתו את העניין וגם בלאסוף כוחות כדי להיות ממוקדת ולא לתת לזה לגלוש כשבעצם אני בעצם נורא לא רוצה.
מדהים כמה כוח זה לוקח ממני להגיד למישהו שנראה לי שהוא מעוניין וכבר נוצר בינינו קשר שאני לא רוצה, וגם עד כמה כל הכוח הזה לא נספר אצלי. כאילו, ברור לי שאת מה שצריכים לעשות עושים. אז אני בכלל לא מבחינה שהיה שם מאמץ, מרוב שברור לי שזה משהו שצריך אז זהו ודי.

אני מאוד שלמה עם התהליך כי החלטתי לפתוח איתו את העניין, להתייעץ איתו, לא להנחית עליו כעובדה מוגמרת את המסקנות שלי.
אלא להעביר את התחושות ולשמוע את דעתו. כי זה לא קל. מה ששמעתי חיזק את היכולת שלי לסמוך על עצמי - כל מה שאמרתי היה לו מוכר מאיזשהו מקום, זה לא שהוא אמר לי, תראי, זה רק התחלה, רק כי אני לחוץ, כאלה.. (תיאוריות שקיימות..) הוא זה הוא, ומה שזה עושה לי - זה עושה לי.

אני מרגישה שבדרך הזו היתה איזו בחירה ללכת עם תחושת הלב, ולהאמין באהבה. כלומר, להאמין שהיא קיימת. להאמין שזו באמת אופציה.
שזה קיים בעולם, שזה יכול לקרות, שזה יכול לקרות גם לי ושזה יכול לקרות גם בגיל ארבעים.
שכל זה ממש לא מובן מאליו להאמין בו.
הייתי שמחה למחשבות שירחיבו את המחשבה הזו שלי. שיעשירו אותה או שיהיו בדיאלוג איתה.

אישה, זה מעניין, כי דווקא בעולם המושגים שלי חשבתי עליו במושגים של אפשרות לחברות אך לא לאהבה - כלומר, נדמה היה לי שיש לנו איזשהו משותף די רחב ועמוק שיכול ליצור קשר שמסתדרים בו טוב ביחד, אבל שלא אוכל להרגיש אליו משיכה, אהבה, רצון. בסופו של דבר, גיליתי שיש לי פתיל נורא קצר איתו. משהו באינטראקציה עשה אותי עצבנית אליו.
עצבנית - אני מתכוונת סוג של חסרת סבלנות כזה. בקיצור, לא שהוא אשם אם אני בוחרת להיות לרגע מגעילה, אבל חשוב היה לי לשים לב לכך שזו לא שאלה תיאורטית האם חוסר בטחון הוא תכונה גרועה מספיק כדי לשלול על בסיס זה קשר או לא, אלא שמשהו באינטראקציה איתו לוחץ לי על איזה כפתור שגורם לי להרגיש חוסר חשק עז ואפילו לא חשק לשיחה ידידותית סתם, שנראה היה לי היפותטית שמאוד יכלה להיות.

נגד כל עולם הערכים שלי, באיזשהו שלב חשבתי - טוב, אז אולי נהיה כמו חברים בעולם הלא דתי, סתם לקטע, בשביל הכייף, למלא איזה חלל (ברור לי שהוא לא היה בוחר בסוג קשר כזה, כמו שגם אני עד לפני חודשיים לא הייתי חולמת שזה מה שיעבור לי בראש). וגיליתי להפתעתי שזה פשוט לא כייף לי, אפילו לא סתם.

הצמא שלי כרגע הוא יותר לבן זוג, פחות לחברות. זה לא ממלא את החלל. אבל אני באמת משתדלת להקיף את עצמי כמה שיותר כרגע בחברות, בקשרים, ודווקא פחות בדגש על שיחות נפש ויותר בקטנה של החיים, להיכנס לשכנה מאוחר בערב כשהיא לבד, כאלה. יותר לחוות אנשים ביומיום. זה בהחלט מקל ולגמרי לא פותר.

עכשיו סופ סוף הצלחתי למחוק את הצ'אט איתו שכבר כמה חודשים תקוע לי על המסך של המחשב, מאז שהיינו בקשר קצר שהפסיק ביוזמתי והתחדש גם ביוזמתי... כמה חודשים הפנים שלו שם, כל פעם שאני פותחת את המחשב.. ולא הצלחתי לגלות איך מוחקים.
עכשיו זה כבר חירפן אותי, אז ניסיתי וניסיתי עד שגיליתי איך. ואני לא יודעת האם אני שמחה או עצובה שזה נמחק.
בטוח שזה נחמד שאני מגלה שמיומנויות המחשב שלי זה משהו שיכול להשתנות ולהתרחב גם הוא..

שמה פה קישור לעצמי בשביל לזכור:
http://www.inn.co.il/Blogs/Blog.aspx/42
בעיקר את משפט התגובה על ההאשמה "אתה בררן".
מסוג הדברים שהם מידי מחוץ לרצף שלי בשביל להפנים אותם בפעם אחת.

תפילה_לאם

וגם עד כמה כל הכוח הזה לא נספר אצלי.
באווירת הימים האלה:
הזכרת לי איך במשך שנים הייתי נערכת מראש ומבשלת לר"ה, אבל לא התייחסתי להכנת הסימנים כפעולה שיש להכניסה ללו"ז.
לקח לי זמן וסוף סוף למדתי, שבהחלט צריך להחשיב גם את משך קילוף הרימונים, שטיפת התפוחים ופריסתם וכן הלאה.
וזה עוד מאמץ שלא מצריך אנרגיות רגשיות...

_אני מרגישה שבדרך הזו היתה איזו בחירה ללכת עם תחושת הלב, ולהאמין באהבה. כלומר, להאמין שהיא קיימת. להאמין שזו באמת אופציה.
שזה קיים בעולם, שזה יכול לקרות, שזה יכול לקרות גם לי ושזה יכול לקרות גם בגיל ארבעים._
מאמינה בזה בכל לבי!

_אני מרגישה שבדרך הזו היתה איזו בחירה ללכת עם תחושת הלב, ולהאמין באהבה. כלומר, להאמין שהיא קיימת. להאמין שזו באמת אופציה.
שזה קיים בעולם, שזה יכול לקרות, שזה יכול לקרות גם לי ושזה יכול לקרות גם בגיל ארבעים._

אם יורשה לי להמליץ על ספר, אז לאחרונה קניתי וקראתי את הספר של גדעון לב "אההבה"-
ספר מקסים ומעורר את הלב והמחשבה, ומה שעלה לי לראש כשקראתי אותך.

בטח שיורשה. ואני אשמח אם תסכימי גם לספר עליו. זה יעשה לי חשק לקרוא. (או אם לא מתאים אז לא..). ספר עיוני? קריאה?

מאמינה בזה בכל לבי!
כמה טוב לשמוע.
זה עושה טוב לשמוע ואם לא מפריע לך אז אני גם אספר למה.

כן.. מכירה כל כך את הלא להחשיב.
ואני עכשיו אחרי יום מעייף נורא, ועוד דקה כבר ארגיש לא נחשבת..

זה הבלוג שלו:
http://wordsofllove.com/author/giddylev/

וזו כתבה עליו שמסבירה את הרקע לספר:
http://xnet.ynet.co.il/win/articles/0,1 ... 56,00.html

זה בסדר אם זה לא בכיוון, פשוט הכתיבה שלך העלת לי בלב קישור לספר הזה, שמאוד התחברתי אליו.
גם כי זה מסוג הדברים שאני נוהגת לחשוב עליהם, וגם כי זה רלוונטי לחיים שלי בהווה.
יש לי הרגשה שהיית יכולה להתחבר גם, אבל את יודעת איך זה- קוראים אדם לא מוכר ברשת, וישר חושבים שמבינים אותו (-:

תודה רבה!! זה נשמע ממש מעניין. תודה!

אתה יותר מידי בררן

מאמר מאתר שבגישתו לנישואין וזוגיות יש חוכמת חיים רבה (ולפעמים גם בנושאים אחרים).
חשבתי עלייך כשקראתי אותו.

אני מתפדחת לכתוב את עצמי ככה חשופה לעין כל בכיכר, אז עושה את זה כאן:
לפני 13 שנים היתה לי חוויה מאוד טובה עם הומיאופתיה. לא משהו שאני יכולה לחשוב עליו במסגרת סיפור החיים כעל "אנקדוטאלי". כי החוויה שלי אז הכילה סיבתיות מאוד ברורה.
היה כאב מאוד חזק אקוטי, לא משהו מתמשך כזה על מעגל החיים. עוצמת הכאב הביאה אותי למיון ומשככי כאבים לא היו רלבנטיים - כלומר,הועילו מעט מאוד.
טיפול הומיאופתי מאוד עזר. ומיידית.
החוויה שלי בתוך הטיפול היתה שמה שעברתי שם היה לפתוח רמה של כנות רגשית מאוד גבוהה: סיפרתי על סימפטומים גופנייםצמאוד בפירוט והיא לא מצאה קצה חוט מאיפה להתחיל. היא לא שאלה על מצבים רגשיים ולא ניסתה "לסחוב" או להטות את השיחה לשם.
כשאני פתחתי מקום מאוד כואב והזוי ברמת הפגיעות שלו שקדם להופעת הכאב היא מצאה את קצה החוט שהוביל לרמדי שהיא רשמה.
באתי עוד פעם פעמיים. היא מעולם לא ניסתה להשפיע על חיי, לנתב אותם. להראות לי את מה שסיפרתי לה - שאני חיה בתוך מערכת רגשית שמייצרת בעיות מטבעה.
באתי עם כאב ורציתי שלא יכאב וזו היתה המטרה של שתינו וזה קרה. באופן ברור מאוד.

למה זה מעסיק אותי עכשיו?
אני כבר חודשיים עם הצטננות ואז דלקת גרון ואז שוב הצטננות ואז סינוסיטיס ואז אנטיביוטיקה (כבוד!! דלקת גרון עברתי בלי אנטיביוטיקה..) ועכשיו מנסה להחלים ומרגישה לא יוצאת מזה.
או לפחות בקצב כל כך איטי שחיי זוחלים לידו.
יצרתי איתה קשר. להפתעתי, היאמזכרה אותי מצויין ממרחק כל כך גדול של שנים. זיכרון של הלב.
חששתי: אם זה מתאים. אני כל כך אחרת היום. לא רוצה שיירפאו את מי שהייתי אז.
ומצד שני, החלקים שמחפשים ריפוי הם אלה שלהערכתי עדיין דומים לאז.
הם אלה שחיפשו עכשיו משהו.
בהבנה שלי, תמיד בתהליכי שינוי, הכי עמוקים שיש, חלק מאיתנו משתנה וחלק נשאר באני הקודם. והשאלה היא רק באיזו סיטואציה מה מתוך הרצף יצא. ככל שבסיטואציות יותר מיידיות, פחות צפויות, יותר סוג של "מצבי לחץ", יצאו החלקים החדשים, ככה בעיני זו אינדיקציה שהשינוי מוטמע יותר. ולא שמשהו לא בסדר שלוקח לו זמן להיות מופנם. להיפך.

מה אני רוצה עכשיו?
חוזרת על הבקשה שלי בכיכר השוק: אני אשמח לשמוע דברים טובים על הומיאופתיה. זו תחנה בביוגרפיה שלי שהיתה אבן דרך ממש. אבל כבר שנים מאז שלא הייתי בקשר איתה.
מבאס לחשוב על הרעיון של אולי לזרוק כל כך הרבה כסף על כלום.
על אף שהוכחה מדעית מעולם לאנריגשה אותי או עשתה לי את זה.
(דיקור נחשב כיעיל "מדעית", לפחות לדברי פיזיותירפיסט שעזר לי ושאני מעריכה ומתרשמת מאוד גם מן הידע שלו. זה ממש לא אומר שהדיקור הוא טוב - עבורי).

מה אני רוצה ממנה? מההומיאופתית?
אוי.. הרבה.
אני רוצה שהיא תעזור לגוף שלי להיות בקשר עם המעגל שהוא תקוע בתוכומכבר שנים, שכל התחזקות במערכת הרגשית או הגופנית מביאה בעקבותיה איזו התפרקות או קריסה גופנית.
אני רוצה שהיא תעזור לאיזו אינטגרציה בין החלקים החזקים והחלשים בתוכי. שהחלקים החזקים יוכלו להכיל את החלשים. אבל גם ובעיקר שהחלקים החלשים יוכלו להכיל ולהיות סובלניים לקיומם של החזקים. כי שם יושבת הנקודה הנפיצה. זה קשור בחוויה שלי גם לאינטגרציה בין רבדים שאני נוטה לכנות אותם בשמות כמו נשמה ונפש וגוף. ואולי גם רוח.
זה בעיקר.
כמובן שאני אשמח גם שסדרת ההצטננויות הזו תסתיים ושהנשימה תחזור להיות חלקה ומלאה ושהדיבור יחזור להיות בקול הטבעי שלי. ואם אפשר שהחולשה הבלתי נתפסת הזו של פוסט מחלה או פוסט אנטיביוטיקה תתמתן או תתקצר אז מה טוב.