לגור קרוב להורים

[אנונימי]

ראו גם המשפחה המורחבת כחלק מהרצף

[גל_מרמרי*]

אני רואה את העשיה באופן כדבר שמקושר עם העבר והעתיד . עקרון הרצף .
הלינה המשפחתית , הנשיאה, בחירות החינוך והדאגה סביבה נותנים מבט לכאן ועכשיו .
מה הדרך שמורים האבות הראשונים לגבי המשך הדרך ?
מה קורה כשהילדים צריכים לעזוב את הלינה המשותפת לטובת עצמאות מסוימת ?
איך חיים במשותף לאחר שהילדים בגרו ומקימים את התא העצמאי שלהם בלי להתפרק לאין ספור משפחות גרעיניות נוספות שמתקשות לתת תמיכה אחת לשניה ?
איך מקיימים שבט ?
כשרואים את החיים כמכלול השאלות לטעמי אינן בעלמא הן רלוונטיות מאוד לאתוס על פיו מחנכים את הילדים .
כדי להקים שבט צריך לטפטף אותו כל הזמן . צריך לייצר עשיה משותפת שתחזק את הקשרים .
איך עושים את זה ?
מהו האתוס המתאים ?
אשמח לרעיונות

[ענת_גביש*]

<פרח מקפצה לדפים שנשכחו בסערת החג>

[דוד_רובנר*]

השבט הוא בסדר. הבעיה מתחילה כאשר השבט הוא יותר חשוב מהפרט, ומכתיב לו (כופה עליו) את כל מה שעליו לעשות -- לרבות הקרבה עצמית למען השבט. שם המקום בו מתחילים ה"סוציאליזם" וה"קפיטליזם" . . . . !!

[ענת_גביש*]

אצלי הטפטוף מתחיל לכיוון מעלה. מנסה לשכנע את סבתא וסבא שלי לעבור לגור לידינו(...מה פתאם, פה כל הרופאים כבר מכירים אותו!")
בתי הודיעה לפני מספר ימים שכולם צריכים שסבא וסבתא שלהם יגורו לידם.
(כנראה שכלפי מטה הטפטוף קורה מאליו).
זה מחזיר אותי לדף חד הוריות , שם ההיתמכות בהורים נתפסה כמשהו להתבייש בו.
הלוואי, הלוואי שההורים שלי היו גרים לידי, לפחות היינו רבים פנים אל פנים ולא בטלפון.

[ורד_לב*]

בעיניי חשוב להשאיר מקום פתוח ומקבל לכולם, גם לאלו הגדלים והמתפתחים בכיוונים ששונים מאלו של "ראשי השבט".
אני יודעת שזה לא קל להכיל הרבה גוונים, אבל צריך לשאוף ולנסות ולהשאיר ערוץ הידברות פתוח, כדי שלא משנה מה יהיה תמיד אפשר יהיה לדבר על הכל גם אם זה לא מקובל על כולם.
ראיתי את זה לטובה וגם לא כ"כ לטובה ב ליל הסדר השנה. איך 2 משפחות שראשיהן שונים כ"כ גידלו אנשים אחרים לגמרי עם רמות פתיחות והקשבה וחיבור אחרות. המדהים הוא ש"הראשים" הם אחים ובאו מאותו בית עם אותו החינוך. אבל בכ"ז הם אנשים אחרים, עם נשים שונות ובחירות אחרות בחיים.
זו נראית לי כל הזמן עבודה מצד כל מי שמעוניין להיות פתוח, מאפשר ומודע!

[גל_מרמרי*]

אני חזרתי לגור ליד הורי אחרי הרבה עצבים וכעסים בעבר .אני מנסה גם להביא את אחי חזרה .
החזרה ממלאת אצל הורי סבתי ואצלינו צורך שכנראה תמיד היה שם ולא התממש .
מעניינת המחשבה שהטיפטוף למטה עובד מאליו . כשאני חושב על זה מי שיזמה את החזרה לבינימינה במידה מסויימת היתה ביתי הגדולה שביקשה לגור במקום קרוב למשפחה עוד לפני שלוש שנים וכל פרק זמן מסוים היתה חוזרת על הפנטזיה שלה לגור קרוב למשפחה .
אולי באמת אני הולך רחוק מדי עם המחשבות על האיך כשהוא ברור מאליו והוא חלק מהתחושה הטיבעית שלנו חלק מהרצף בכל מובניו .

דוד רובנר
אינני רואה בבחירה ערך עליון וגם לא בחופש כפי שהוא נתפס בעולם המערבי . הסוגיה של קבלת החלטות והשארת מקום לנפשות הפועלות היא אומנם שאלה שפחות יושבת על רצף ברור . אך, דעתי האישית היא שהדמוקרטיה קרי לכל אחד קול שווה בלי קשר לתרומת הפרט לקיום השבט נראית לי מלאכותית .זאת מבלי שברורה לי האלטרנטיבה ואני אישית לא מתכוון ליישם מודל סמכותי כוחני טוטאלי .

[בועז_חן*]

השבט הוא דבר מבורך ואני מסכים לחוסר שלו. העניין הוא ליצר שבט שבא מאהבה ומבחירה להשתייך ולא מכוחנות, לחץ והכרח.
אני חושב שיש פה תנועת מטולטלת. אחרי שבמשך אלפי שנים קבוצת ההתיחסות הלכה וגדלה (שבט, פוליס, עיר, מדינה) והלכה ונחלשה ביכולת החברתית שלה אנחנו רק בתחילתו של עידן שבו קבוצות התיחסות קטנות יותר (ע"ע הקהילה הזו למשל) נבנות.

אני מניח שזה לא יהיה בדורנו, אבל אני אופטימי לגבי הכיוון של האנושות. בהשוואה לחיי האדם, אני חושב שאחרי תקופת ילדות ארוכה שבה חיינו תחת אפרוטופסות מסוימת (בדרך כלל שלילית לצערי), האנושות יצאה להשתוללות של חופש, עצמאות ואפילו ניכור כמו כל בן נעורים בריא.

אני חושב שאנחנו מתחילים תקופה של התבגרות, של התפקחות, של הבנה שהחיים הם בתחום האפור והחוכמה היא למצא את השילוב הנכון - בין שבט וחופש, בין סוציאליות ושוק חופשי, בין גזעונות לפולטיקלי קורקט.

בנתיים מצאתי מדריך טוב לחיים - אני משתדל להיות בדיוק מה שהייתי רוצה לחנך את הבת שלי להיות. גם בגלל שחינוך זה מה שאנחנו עושים ולא מה שאנחנו אומרים, וגם בגלל שזה מוציא ממני הבנות הרבה יותר אמיתיות ומאוזנות (למשל "חינוך" שאסור לשקר, אסור לאכול בסלון וכד' הוא לחלוטין לא מציאותי ואני נדרש להסביר לעצמי ולה הרבה יותר במדויק מתי זה בסדר ומתי לא).

אני מתחיל להיסחף מהנושא שלך, אז רק אומר שישי לי תאוריה שאומרת: חינוך ללא חינוך ונמשיך בדף חדש.

[חגית_ל*]

נשמע לי מתאים.

[גל_מרמרי*]

בועז חן
אני מעריך את מה שכתבת ב חינוך ללא חינוך ומסכים עם רוב הדברים .
תחושתי היא שהשבט לא ייווצר מעצמו .
הגירויים שביתך נחשפת אליהם אינו כולל רק אותך והיא מגיבה גם לגירויים כמו אחרים כמו למשל מפלצות בע"מ .
סרט חמוד שמצייר את העולם שלנו כפי שהוא כיום מלא תאוות בצע ותאוות פרסום .אף אחד בסרט הספציפי אינו מאושר .
אולי כי זה משעמם להציג אנשים מאושרים כמו שטען איש המערכת במטריקס . איננו יכולים לקבל מציאות מאושרת .
יום יום כולנו נחשפים לשטיפת מוח מכוונת שמספרת לנו שמה שאנחנו כרגע אינו טוב .לדעתי צריך להיות גם סיפור מכוון שכמחנך לדוגמא אישית אתה יכול לגלם אותו של אלטרנטיבה אמיתית לשטיפת המוח . אך , הסיפור צריך להתקיים ולהיות ברור . לי אין כרגע מושג מהו לכן שאלתי את השאלה . דוגמא אישית כן , אבל דוגמא למה ?

[בועז_חן*]

הי גל,
ניסיתי להרחיק את הדיון על החינוך מדף השבט שלך, אבל מכיוון שחזרת לדף הזה אמשיך איתך, אולי נעביר אחר כך.

אני חושב ממש הפוך! אני חושב שהגירויים שאתה מתאר הם חלק מהחיים שלנו, ובאמת צדקו במטריקס שמציאות מושלמת היא גם מציאות משעממת. הסיבה אבל לא ליצור אלטרנטיבה היא לא יצירת עניין, אני פשוט חושב שהילדה שלי צריכה ללמוד לחיות עם כל מה שיש בעולם ולא רק עם "סיפור מכוון" שאני מחליט עליו. אני לא חושב שאלטרנטיבה לשטיפת מח היא שטיפת מח נגדית. אני חושב שאלטרנטיבה לשטיפת מח זה התמודדות עם שטיפת המח. גם האופן נקודתי (להבין מה לא נכון) ובעיקר כדי ליצור יכולת התמודדות עם השטיפות הבאות.

אנחנו רואים פרסומות ולומדים מהן, למה עושים אותן, ואיך צריך לקרא אותן. אנחנו מדברים על הרגשות של הדמויות במפלצות בע"מ ואני נדהמתי איך ילדה בת שנתיים מצליחה להבדיל בין מפלצת שהיא טובה ומפחידה ילדים רק כשזה העבודה שלה ולבין מפלצת רעה שנהנת מזה. כנ"ל לגבי הכעס הגדול של מייק שבכל זאת אוהב את סאלי (סליחה למי שלא ראה. מומלץ!). זה נתן לה להתמודד עם שאלות שבחיים לא הייתי מצליח ליצר לה באיזה אלטרנטיבה אוטופית.
אני מסנן לה נושאים שהיא עוד לא מוכנה לעבד (אלימות קשה, מין, עמנואל הלפרין (-:..) אבל גם זה לא עוד הרבה זמן. היא לומדת להיות סקפטית לגבי מה שהיא רואה / קוראת / שומעת ומפתחת מנגנונים מדהימים.

אני דוקא לא השתמשתי כלכך במונח דוגמא אישית (יותר צפריר), פשוט מכיוון שהמונח מוטבע לנו בתנועת הנוער / צבא ומכוון בדרך כלל להתנהגות לא טבעית "מושלמת" והסתרה של צדדים אנושיים בנו. התשובה שלי לכן היא קצת מתחכמת, בכל נושא:

1. אם אתה שלם עם עצמך - דוגמא אישית למה שאתה.
2. אם אתה לא שלם עם עצמך - לך תשלים עם עצמך לפני שאתה מנסה ליצר לילד אשליה, וכשתחזור.. שוב אתה בסעיף 1.

תזכור - כל מה שאתה יוצר באופן מלאכותי הילד שלך קורא, מבין את ההצגה, ומתייג כנקודה שבה אתה לא אמיתי. עם עצמך או איתו. זה לא מוביל לשום דבר טוב.

עד כאן חינוך. תוכל לפרט לגבי: תחושתי היא שהשבט לא ייווצר מעצמו?

[תבשיל_קדרה*]

למשל - אם לא נדאג לגור ליד הורינו, למה שילדינו ירצו לגור ליד הוריהם (תחת ההנחה שדוגמה אישית היא דרך חלחול הרעיונות היעילה ביותר)?

[בועז_חן*]

השבט זה לא מתמטיקה. אחרת:
אם הוריך גרים ליד סבא וסבתא - למה צריך לדאוג לגור לידם.
ואם הם לא אז למה את חושבת על זה...

אני לא חושב שצריך לעשות דבר כזה בשם שמירת השבט וחינוך הילדים. זו החלטה הרבה יותר מורכבת שצריכה לקחת גם את זה בחשבון אבל בטח לא רק (ואפילו לא בעיקר) את זה.

וכתשובה לשאלה - אולי למשל בגלל שבניגוד לקשר שלי עם הורי להם יהיה כיף להיות איתי? אולי בגלל שאני בניגוד להורי אהיה מוכן לעזוב ולעבור איתם ואולי בגלל אלף סיבות אחרות. הדוגמאות היפוטתיות לחלוטין (למקרה שאמא שלי בסוף תחליט כן להשתמש באינטרנט (-:)

[אמא_של_יונת*]

סתם הרהור:
האם יצירת שבט היא מטרה כשלעצמה?
לי נראה, שאין כאן עניין עקרוני. אם שני הצדדים מעוניינים לגור בשכנות; אם שני הצדדים יודעים לכבד זה את זה, לפרגן זה לזה ולתת מרחב זה לזה (עקרונות שנכונים גם בתוך המשפחה הגרעינית); בקיצור - אם השכנות מועילה ונעימה לשני הצדדים - היא רצויה. אם היא באה בשם עקרון ערטילאי, ולמעשה מעיקה על מי מהצדדים - מה יתרונה?

[תבשיל_קדרה*]

צודקת.
אבל - יש מצבים בהם אילו היו גרים יחד, היו חיים באופן שתיארת, ובאיזשהו שלב נופלת החלטה איפה לגור, וההחלטה הזו כוללת - במודע או שלא במודע - האם לגור ליד ההורים (ואילו מההורים).

[חגית_ל*]

אמא שלי וסבתי גרות במרחק 2 דקות הליכה זו מזו. זה כ"כ טוב לסבתא שלי, כי אמא שלי תמיד יכולה להגיע אליה בקלות, וסבתי בגילה המופלג, 95, הולכת כמעט כל יום לאמי ונראה לי שזה חשוב שהן בקשר יום-יומי קרוב. חבל שאני כ"כ רחוקה, זה מעלה לי לפעמים את רמת החרדה, שאני לא יכולה סתם ככה לקפוץ אליהן ולראות מה נשמע, או לשבת לשתות משהו יחד. שיחות יומיות בטלפון זה לא תחליף ואני מרגישה שגם הבת שלי מפסידה מזה.
אבל טוב לנו איפה שאנחנו גרים ואנחנו די באמצע, מבחינת המרחק, מההורים משני הצדדים, וזו עוד בעייה: אם נגור ליד אלה או ליד אלה?
הייתי מאוד רוצה שהן יבואו לגור לידנו אבל זה בלתי אפשרי.

[בשמת_א*]

אילו אני הייתי יכולה לגור ליד דודתי וסבתי, הייתי מאוד מאושרת.

[תבשיל_קדרה*]

ואנחנו די באמצע, מבחינת המרחק, מההורים משני הצדדים
ההורים שלנו גרים במרחק של 150 ק"מ אלה מאלה. אי אפשר ליד כולם.

[גל_מרמרי*]

אמא של יונת (אשמח לקרוא לך בשמך אם זה בסדר בעתיד)
השבט איננו רעיון ערטילאי כמו שהקיבוץ לא היה רעיון ערטילאי בזמנו.
ישנם צרכים שקשה למלא אחרת .
דברים לא נוצרים מעצמם .במשך מאות אלפי שנים אנשים חיו כך משום שלא היתה דרך אחרת . הטכנולוגיה מביאה איתה בצד הברכה גם בחירות שעשויות להיות הרסניות לפרטים . בעולם שאיבד ממזמן כל קשר לרצף טיבעי לתחושה פנימית של מה שנכון גם אצל אלו החושבים עצמם נאורים יש משמעות להצהרת כיוון . דוגמא : לא חייבים לראות fox kids
כדי להעשיר את עולם הגירויים . ולא חייבים לקחת חומרים כדי לשנות את התודעה . מתוך השפע המפציץ אותנו ללא הפסקה יש לבחור ואני בחרתי לעשות מה שביכולתי כדי שנחיה בשבט . עם זאת אני מסכים שהדברים חייבים שיהיו מתוך זרימה פנימית טובה . דרך ללא דרך .כמו שאמר לאו דזה מי שיודע לא אומר ומי שאומר לא יודע .ועל זה אמר תלמידו :
אם כך מדוע כתב את אותן ארבת אלפים מילים ?!

[אמא_של_יונת*]

גל,
א. בינתיים אל תקרא לי בשמי בפורום (בטלפון או בעל-פה - בשמחה...).
ב. הציטוט הזכיר לי פתאום ימים רחוקים, ובאיזה תחום היו לימודיך אחרי הצבא. אוי, זה היה מזמן...

[תבשיל_קדרה*]

לגבי ה"לעשות" גם אם זה לא הדבר שקורה מעצמו - אני מסכימה מאוד עם גל.
כשראיתי שילדי (בתקופת חרדת הזרים שלהם) מתיחסים לאימי בחשדנות, ביקשתי מנה שתמצא יום קבוע בשבוע בו היא מגיעה אלינו (מלאכותי, מתאמץ, לא קורה באופן טבעי). זה חולל פלאים!

[אמא_של_יונת*]

גילה,
מסכימה.
ההרהור שלי בא בעצם בעקבות קריאת דברים שנכתבו בפורום בכמה הזדמנויות על ידי כותבות שונות, שתיארו יחסים בעייתיים עם האמהות/ ההורים/החותנים שלהן. אני מניחה שאם היחסים הם בעייתיים, עדיף לגור במרחק ולהקטין את החיכוך. כלומר, שוב - המצב הממשי מכתיב את הכיוון וההחלטה ולא העקרון.

[תבשיל_קדרה*]

זה בודאי נכון!
אבל -
(וגם זה תלוי במערכת היחסים)
לעיתים כשמתקרבים (גם אם הגברת תדירות פגישות), יכולה לחול "התבגרות" של מערכת היחסים - לומדים להנות בלי להתעצבן/להתכסח.

> גילה נוהגת לריב עם אמא שלה ולהשלים תוך דקה, וזכתה בחמות ובעל נוחים לשימוש <

[עוגיה*]

פעם מזמן, כשהיינו שניים, חשבתי ששניים זה לא מספיק בשביל לגדל ילדים
רציתי לחזור לגור קרוב להורים לפני שיהיו לנו ילדים.

רציתי...

אנחנו שלושה כבר כמה חודשים
והיום אני חושבת יותר מתמיד ששניים זה לא מספיק בשביל לגדל ילד
ההורים שלנו קרועים מגעגועים
עושים מאמצים גדולים כדי לראות את הנכדה שלהם
(נוסעים 130 ק"מ, מבקרים כמה שעות ועושים את כל הדרך חזרה)
ונשארים עם רעב קבוע

לפעמים יוצא לי להתארח שם כמה ימים
כשהחבר שלי נוסע לניכר
אז הם יכולים להנות ממנה בביסים קטנים
(לא כמו הביקורים החפוזים האלה של כמה שעות כשכולם מתנפלים ונועצים שיניים בביסים גדולים ומורעבים)
ואני רואה כמה היא מרוויחה מהם
איך סבא לוקח אותה לטיול בחוץ ומראה לה כלמיני דברים
איך סבתא מחבקת ומספרת לה סיפורים ושרה שירים
איך הדוד מטייל איתה ושר לה שירי ערש ארוכים ארוכים (איך הוא זוכר את כל המילים, הדוד הזה?)
איך הדודה לובשת אותה ומרגיעה אותה גוף אל גוף
ויש עוד דודים
למשל זה שמנגן לה בגיטרה קרוב קרוב והיא מסתכלת עליו מהופנטת
או הדודה הצעירה ביותר שמחכה שאור תגדל קצת והיא תוכל ללמד אותה להיות פקצה (לא שיש לי מושג מה זה...)
והסבתא רבה שלוקחת אותה בעגלה ויושבת לידה לנדנד אותה כדי שאמא תוכל לישון קצת
וכולם מביטים בה במבטים מעריצים וחושבים שהיא נזר הבריאה

ואז אנחנו צריכות ללכת
ואני יודעת שהם צריכים עכשיו להתרגל לזה שאנחנו לא פה
ואני צריכה להתרגל לזה שאני שוב לבדי (יש לה אבא אבל... אבא הלך לעבודה, כידוע)

ואני חושבת לי
אולי לא לבנות בית בחצר שלהם
אולי ברחוב אחר במרחק הליכה
זה כלכך נחמד שיש כלכך הרבה מבוגרים בסביבה
חכמים כאלה
אוהבים כאלה
לא?

לעשות עם כל האחים שלי ושלו שכונה.

ברור לי שגם במסגרת קהילתית כלשהי יכולים להיות לילד הרבה מבוגרים סביבו
למענו
אבל משפחה זה משהו אחר
את לא אוהבת את הילד של חברה שלך כמו שאת אוהבת את הילד של אחותך.
זאת אהבה אחרת

אני רוצה לחיות בשבט משפחתי
שיהיה לי המקום שלי
שאוכל להיות לבד
ושתהיה המדורה
בשביל להיות ביחד
שאוכל לתמוך
ולהיתמך

אני פנטזיונרית?

[אמבט_ים*]

את כותבת מאוד יפה, אני מזדהה ומסכימה עם דברייך. קודם כל את ברת מזל שאת רוצה בכלל את הוריך קרוב אליך, ודבר נוסף נראה לי שכך זאת הדרך הכי טבעית לגדל ילדים.

[יונת_שרון*]

אמן.

[ברונית_ב*]

עוגיונת,
בתור אחת שגרה קרוב להורים מנובמבר, אחרי שנים רחוקות, אני יכולה להמליץ לך ללכת בעקבות הלב שלך. אפילו שהמשפחה שלי היא ישות עם אנרגיות פחות מהפנטות מהמשפחה שלך (-;
אני לומדת לגלות איך כעסים גדולים מתמוססים בתוך שטף היומיום. פעם הייתי חוזרת מכל ביקור עם איזה תחושה קשה חצי לעוסה, היום, בגלל הקרבה, יש לי גם זמן להתבונן בדפוסים הישנים, לא רק לחוות אותם.
מצחיק,
לפני שנכנסתי להריון (הלא מתוכנן, לכאורה) רציתי לנסוע לקנדה לחפש את אבות אבותי האינדיאנים... בני נולד והתכנית הזו נדחתה עכשיו אני עם אבותי מהגילגול הזה. זה מחבר אותי לכאן ועכשיו. כמו האימהות (עם שורוק).

< ברונית עוד מהופנטת מהצליל של הגיטרה >

<< דרך אגב, פקצה לדעתי זה סוג חדש של פוסטמה, אבל קלולס.
נשמע לי מצחיק, שיעור באיך להיות פקצה (-:

[ענת_גביש*]

עוגיה, ריגשת אותי ועשית לי געגועים למשפחה. מזל שהם באים לחג. חלקם.
הלוואי שתגשימי את זה. מצטרפת לאמן.

[בועז_חן*]

ע"ע עקרון השבט

[תבשיל_קדרה*]

מאוד מרגש, מה ואיך שכתבת.
גם מאוד נכון בעיני.

למה פנטזיה?
אלה "רק" שיקולי הפרנסה שצריך לפתור, לא?

[עוגיה*]

לא. לא רק. יש עוד עניינים אחרים שכרוכים במעבר הזה.
למשל זה שחלק מאיתנו התרגלו להיות קרובים לתלאביב ולא רוצים לוותר על זה.

ויש את העניין של החיכוך היומיומי ומה שנובע ממנה
(למען האמת כתבתי את כל מה שכתבתי מתוך ציפיה למצוא תגובות בסגנון "ניסיתי, היה נחמד שבוע ואחכ אמא שלי עלתה לי על העצבים". שמחתי מאוד למצוא תגובות הפוכות. זה מעודד. במיוחד התגובה של ברונית ב ש"ניסתה ונהנתה")

הנה דוגמא להמחשת החשש:
סבתא שלי גרה עכשיו ליד ההורים שלי.
עברה לפני שנתיים-שלוש לגור שם, ממש אצלם בחצר. רק דשא ושביל מפרידים.
אח שלי שגר גם הוא באותה החצר (כן, אפשר להגיד שיש שם איזשהו גרעין שבטי... אבל אין ילדים קטנים שיתרוצצו בשבילים ויהוו דבק לכל המבוגרים) נותן לה הרבה תשומת לב
אבל עדיין
נראה לי שאמא שלי די סובלת (אנשים מבוגרים יכולים להיות לפעמים קצת נודניקים בלי לשים לב) מהקרבה הכפוייה.

אני מרגישה שמאז הלידה למדתי המון בקטע של "דיפלומטיות משפחתית"
לא להתרגש יותר מדי מדברים שנעשים לא לרוחי (דמיינו ילדה בת חודש שעוברת תוך 10 דק' 5 זוגות ידיים תוך כדי צעקות "עכשיו תורי" ונמסרת להתבוננות מקרוב לכל אורח שבא לראות את הפלא. הלו! זאת הילדה שלי, זה לא גובלן!)
להבין את הצורך של אנשים אחרים להיות שותפים
וגם להנות מזה (לצורך השגת שעות שינה יקרות וכד')

אבל לראות אותם פעם ב זה לא אותו דבר כמו לגור איתם
זה כמו לעבור מ"דייטינג" למגורים משותפים. זה אחר לגמרי.
מדובר פה בהרבה אנשים בוגרים, מעוצבים לגמרי, שגרו פעם יחד אבל בגרו והתפזרו וגדלו בכיוונים שונים. זה יכול להיות ממש נורא!

[לילה_טוב*]

גם אני רוצה.

[בשמת_א*]

גם אני רוצה. ראי כסף מסדר הכל (מה אעשה אם אזכה בלוטו).
לא תשמעי ממני "ניסיתי והיה נורא". מה שכן, לא ליד כולם. ליד אמא שלי הייתי פוחדת, ובטח לא בבית שלה... היא נחמדה ונהדרת עם הנכדים והכל, אבל קשה לי מדי להיות אמא שלה כל כך הרבה שנים. גם אני רוצה אמא לפעמים. אז אני הולכת לאבא.

[עירית_ל*]

כשהחלטנו על ילדים, עברנו קרוב להורים. לא קרוב מדי, מספיק קרוב.
זו באמת אחת ההחלטות המוצלחות ביותר שעשינו (אחרי ההחלטה לעשות ילדים, שהיא המוצלחת מכולן).
אני חייבת להגיד, שמהיות הילד ומהקרבה הזו צמחה תחושה חדשה לי - אני נמצאת אצל אמא שלי ואחרי כמה שעות, אני רוצה לחזור לבית שלי. זאת אומרת שהבית שלי הוא כבר נפרד מהבית של ההורים שלי. מוזר...

[עדי_יותם*]

בשמת, הפנטזיה שלי דומה לשלך.
מתוך בושה מטומטמת לא שאלתי את השכנים החדשים ממול אם הם ממשיכים להשכיר את היחידה הצמודה שלהם (אנחנו גרים בקומה שלישית בלי מעלית, וההורים שלי כבר מבוגרים, וגרים במרחק 40 ק"מ, ואמא שלי לא נוהגת) עד ה-6 באפריל. וכשכבר שאלתי, נעניתי שאכן הם משכירים, ונכנסו דיירים חדשים ב-1 באפריל. זה כ"כ מתסכל אותי להיזכר בזה.

[בשמת_א*]

אוף, חבל. תשלחי גלים שליליים לשוכרים, שיעברו דירה...
<בשמת מתאמנת ברשעות>

[ברונית_ב*]

עוגיה,
את לא חייבת לגור אצלם בנחלה, אפשר גם בחלק אחר של היישוב. מאפשר גיחות ספונטניות לשני הכיוונים...
ובקשר לקרבה לתל אביב - יש לי חברים שמגדלים ילדים נפלאים בתל אביב (ובערים אחרות), אבל מצאתי שיותר מתאים לי להעביר את ילדותי השניה, זו שבני סוחף אותי אליה, קרוב לטבע.
לי לא היו סבא וסבתא פעילים, לכן לא יצא לי להיות קרוב לזיקנה, להתבונן בה.
זה יכול להיות מעניין.

<ברונית אוהבת זקנים>

[אמא_של_אופק*]

אתמול שמעתי משפט נחמד: אסור לגור במקום שהחמות יכולה להגיע אליו בנעלי בית.

[גל_מרמרי*]

שנה אחרי הכניסה האחרונה .
אני עדיין מנסה להקים שבט.
ב20.5.03 פתחתי חנות אופניים בחצר האחורית בשותפות עם אחי ואבי.
שנה אחרי החנות הולכת ומתפתחת.אימי משמשת בה כמתאמת יבוא והנהלת חשבונות מדי פעם.
אבי תורם את חלקו אחי מדי פעם וגם אישתי הצטרפה ואחראית על החנות הוירטואלית שתקום בחודש הקרוב.
אני מנסה לנסח עקרונות שיבטיים בהצלחה חלקית בלבד. מה שברור עקרון הרצף נמצא עמוק בפנים ובתוך כך סדרת ישמעאל.
יונתן הבן שלי מכרסם את כל הכלים ו"עושה לי סדר".לפעמים הוא אפילו מוכן להיות על הגב שלי כשאני עובד.
נראה שאנחנו נצליח TO MAKE A LIVING TOGETHER מתישהוא בנתיים מתגלגלים.
יש כבר ערימת קומפוסט קבועה וגם גינת תבלינים קטנה.
אבל היום היה יום קשה.
אחרי הפוגה בת חודשיים חזרו דלקות האוזניים של יונתן .מאיה הצליחה לשגע אותי עם האדישות שלה כלפי הסביבה ויצא שיום שבת שלם בילינו בלסדר ולנקות את הבית מהשבוע שחלף.די מיאש.גם אחרי כל המאמץ ועדיין נשאר חדר שאי אפשר בו לדרוך על הריצפה.
ועכשיו במקום לשבת סביב המדורה ולשתף את החברים ביום שחלף אני כותב מקווה שלא רק לעצמי במחשב.

[יונת_שרון*]

לא רק לעצמך.
אגב, אתם בחינוך ביתי עכשיו? יש עוד שתי משפחות עם ילדים גדולים לא רחוק, אם אתם רוצים ליצור קשר.
בהצלחה עם החנות ובכלל!

[ילדה_של_אמא*]

גל, איפה החנות שלכם בבנימינה? אנחנו גרים במושב ליד ונשמח לקנות אצלכם.

[טרה_רוסה*]

עוגיה, אני סקרנית, משהו השתנה מאז שכתבת פה לראשונה ?

[סמדר_נ*]

אתמול שמעתי משפט נחמד: אסור לגור במקום שהחמות יכולה להגיע אליו בנעלי בית.
חמותה של אמי בהחלט יכלה להגיע בנעלי בית, ובחלוק.
לא שלא היו חיכוכים מדי פעם, אבל היתה שם המון אהבה ובחשבון הכולל היתרון היה גדול, לכל הצדדים.
למשל, הילדים יכולים להגיע לסבתא בכוחות עצמם, יחפים, בפיג'מה -- איזה 10 פעמים ביום, או יותר.
בתור אחת מהילדים בסיפור -- המגורים בצמוד לסבתא וסבא היו מאד משמעותיים, גם אם היום אני יכולה לראות דברים שלדעתי הם לא עשו נכון.
>ותודה לטרה רוסה על החייאת הדף<

[תבשיל_קדרה*]

עוגיה, אני סקרנית, משהו השתנה מאז שכתבת פה לראשונה ?
עברו דירה למקום שהוא במרחק נסיעה קצת יותר סביר מההורים.

[ה_עוגיה*]

זה לא יאמן מה הבדל של שעה עושה.
זה כבר לא פרויקט לנסוע לבקר את ההורים. אפשר לעשות ביקור של שעה שעתיים. לא סיפור.
וכשנמצאים על הדרך (על כל דרך. פרדס חנה יושבת יפה על כבישים 2,4,6) אז זוכים גם לביקורים חטופים יותר או פחות.
מינון הסבים והדודים עלה מאוד.

לפעמים כשאור מתארחת אצל ההורים שלי ואני רואה איך כולם מטפלים בה (כששני ההורים שלי עסוקים הם שמים אותה עם סבתא שלי. זה גדול) אני חושבת שזה כלכך נכון המגורים האלה ביחד.
אני יודעת שסבתא שלי מביאה לכולם את הסעיף אבל - יש דרך אחרת?
יש דרך טובה יותר לילד לגדול מאשר עם 3 הדורות שמעליו?

אנחנו מתקרבים לאט לאט
בסוף נגיע.

[אני*]

רק היום קראתי את הדף המקסים הזה ואני תוהה:

האם הוא מתישב עם הדף חמותי _ואני ?

ואם כן.איך?

[טרה_רוסה*]

האם הוא מתישב עם הדף חמותי ואני ? ואם כן, איך?

אולי זה כמו שברונית כתבה פה למעלה:

אני לומדת לגלות איך כעסים גדולים מתמוססים בתוך שטף היומיום. פעם הייתי חוזרת מכל ביקור עם איזה תחושה קשה חצי לעוסה, היום, בגלל הקרבה, יש לי גם זמן להתבונן בדפוסים הישנים, לא רק לחוות אותם.

[אמא_של_יונת*]

האם הוא מתישב עם הדף חמותי _ואני ?
בקלות. שני הדברים קיימים, לפעמים אפילו בתוך אותה משפחה.

[מונו_נוקי*]

רק אני אהרוס את האידיליה ואומר שיש חסרונות בלגור קרוב?

[טרה_רוסה*]

ברור שיש חסרונות, אבל גם בלגור רחוק יש חסרונות, לא?

[מונו_נוקי*]

גרנו 5 שנים רחוק ועכשיו שנתיים קרוב,כך שיש למה להשוות........

[טרה_רוסה*]

לפי החישובים שלי ( (-; ) בחמש שנים שגרתם רחוק לא היו לך ילדים, נכון? כאן טמון ההבדל. עד לא מזמן לא הפריע לי שגרתי רחוק, אבל פתאום השתנו לי החיים!! ועכשיו אני זקוקה לכך שהמשפחה הקרובה תהיה קרובה.

[אמא_של_יונת*]

טרה רוסה,
זה תלוי ביחסים בתוך המשפחה הרחבה. בכמה דפים כאן תוארו מקרים של יחסים גרועים ביותר, שבוודאי עדיף במקרים כאלה לגור רחוק (מאוד...). אני מכירה אישית לפחות משפחה אחת, שרוב ילדיה עזבו לארצות אחרות ברגע שבגרו והפכו עצמאיים - ולא במקרה. אז יש גם כאלה.

[אמא_של_ניצן*]

עכשיו זה בדיוק עומד לנו על הפרק. האם לעזוב את העיר הגדולה עם כל הפלוסים והמינוסים שלה ולחזור לגור ביחידת דיור מעל ההורים. מצד אחד - מאז שעזבתי את הבית שהות של יותר מכמה ימים שם מביאה למתח וחוסר מנוחה (אולי כי תמיד רציתי לחזור כבר הביתה...). מצד שני - מאז שאני אמא (שנה - כמעט בדיוק) יש לי הרבה יותר סבלנות, וצורך הרבה יותר חזק להיות בחיק המשפחה.
עוד עניין שנכנס לתמונה - הוא גם העובדה שהבית שלהם גדול וריק כ"כ עכשיו - כולנו עזבנו את הבית. צובט לי מאוד שאמא מבקשת שנבוא לשבת כדי שלא ישארו לבד... וכל השבוע - הם לבד לבד. אני יודעת שזה עוד לא השלב שבו אני צריכה לדאוג להם, וברור לי שהמעבר שלנו אם יהיה, הוא זמני. האם זה מרכיב שאני צריכה לקחת בחשבון בהחלטות שלנו?
האמת, החסרון הגדול אצל ההורים זה המרחק (וזה בהנחה שאני לא לוקחת בחשבון את ההתמוגגות של אמא...). עוד חצי שעה לכל כיוון, לכל דבר. - אולי כדאי להתחיל בשיפוצים....

[ברונית_ב*]

והרי החדשות: אחרי שנה וחצי של מגורים במרחק של רבע שעה ברגל מההורים, אנחנו עוברים ביום שישי דירה למרחק של רבע שעה באוטו.. לא בחרנו בזה, ככה יצא - בעלי הבית שלנו החליטו שהם חוזרים לגור כאן ולא מצאנו דירה כלבבנו ברדיוס הקרוב. אמא שלי הרוסה! היא התמכרה לינאי ולא יכולה לשאת את המחשבה שחסל סדר פגישות מקריות בסופר, ברחוב, שלא לדבר על מפגשים יזומים בהינף החלטה רגעית.

אני כשלעצמי אמביוולנטית. מצד אחד היה כיף לגמרי, מלא יתרונות, הקירבה להורים נתנה לכולנו את ההזדמנות ליחסים שפויים, להרבה רגעים של חסד ואהבה, מצד שני העצימה מקומות של חוסר שיתוף פעולה עם בן הזוג. למקומות האלה אמא שלי נכנסה בטבעיות רבה, אולי מידי, וזה לא מצב שהייתי רוצה למשוך לנצח (-;

עדכונים בהמשך.

[רוח_סתו*]

מצאתי את הדף המעניין הזה והחלטתי להחזירו לחיים.
האם בזמן שחלף יש למישהו תובנות חדשות בעניין?

[טרה_רוסה*]

אנחנו גם עם ההורים כבר חודשיים.
אנחנו נהנים מאוד. התינוקת שלנו נהנית מאוד.
כמובן שיש ימים שאמא שלי מעצבנת אותי, אבל זה בדרך כלל בימים שאני גם ככה עצבנית וכל מי שסביבי מעצבן אותי.
אם עושים סוויץ' בראש, אז אפשר להסתדר (וזה מ-א-ו-ד זול)

[ליזה_ליזה*]

אנחנו במרחק הליכה מההורים כבר שנתיים, וזה מצב אידיאלי. עכשיו אני לא מוכנה לעבור לשום מקום שלא יאפשר קפיצה ברגל עם המנשא (אני לא נוהגת), לאכול, לדבר, או סתם לשבת איתם. ההורים שלי הם אנשים מאוד פעילים ועסוקים, והקירבה מאפשרת המון הזדמנויות שלא היו נוצרות אחרת.
מהחמים אנחנו במרחק נסיעה קצרה (כולנו על הכרמל), וגם זה מצב אידיאלי. אמנם אני מתעצבנת עליהם המון, אבל הם גם מאוד עוזרים ומאוד נהנים מהילדה. כשרק התחתנו גרנו אצלם איזה שנה-שנתיים וזה היה פחות מוצלח, למרות השתדלות עצומה מצידם לא להיות נודניקים.

אני מרגישה שזה השבט שלי, באופן טבעי , ההורים והאחיות שלי והמשפחה. עכשיו אנחנו מחפשים דירה לקנייה ברדיוס קטן מאוד מהמקום בו אנחנו נמצאים. שנה אחת מחוץ לעיר (לפני הילדה) הספיקה לי כדי להבין שאני צריכה את המשפחה שלי קרובה אליי.

[גל_מרמרי*]

ברחוב של מתנ"ס בנימינה

[רורי_ב*]

ועכשיו במקום לשבת סביב המדורה ולשתף את החברים ביום שחלף אני כותב מקווה שלא רק לעצמי במחשב

אני חושבת שנכתב פה פעם שעל כל כותב יש 10 קוראים שקטים - אז כבר יש 30 מסביב למדורה

[גל_מרמרי*]

תודה על התגובה.מחמם את הלב.
אבא שלי הסביר לאמא שלי שהעסק שבנינו לא מפרנס היום אותי אבל הוא הגרעין סביבו כל המשפחה תתפרנס בעתיד.
ישמעאל מדבר על MAKING A LIVING TOGETHER .
כל יום אני מתקדם צעד קדימה ושלושה אחורה.
לורי אנדרסון מדברת על כך אנו מתקדמים תוך כדי שאנו נופלים ואז עוצרים עצמנו מליפול וכך אנו מסוגלים ללכת וליפול באותו הזמן.
אנחנו מצפים לעוד בן.
כל פעם כשנולד עוד ילד אני משמין,נכנס לקיפאון מעש ו/או מחפש כיוונים תעסוקתיים חדשים.
במרץ הוא אמור להיוולד ועדיין שום דבר לא מוכן.מתגלגלים.
אחד הביטויים הכי מדכאים.מתגלגלים אומר שאתה נותן פול גז בניוטראל.
יונתן ייצא לחינוך הפורמאלי כנראה ואחיו שייחיה ישאר אף הוא בבית.
אולי זו הנחמה.

[גל_מרמרי*]

במסגרת חיפושי אחרי תלת אופניים לילדים עליתי על אתר של קהילת http://www.bruderhof.com. קבוצה שהחלה את דרכה עם הרבה קומונות נוספות בגרמניה טרום היטלר ומצאה עצמה באותה ברירה שהציבו ליהודים בשנת 1932 לעזוב או להיכלא להישלח להשמדה.

הקהילה מתפרנסת ביחד מתחנכת ביחד בדומה לקיבוץ ללא נכסים אישיים אך,תוך שמירה קפדנית על מסגרת המשפחה הגרעינית והמורחבת ומתוך אמונה דתית .

יחסם להתפוררות המשפחה ובתוך כך התפוררות החברה עושה שכל.
שבט צריך דבק חזק יותר משיתוף פעולה חינוכי.
אברהם קיבל את השבט שלו מהמוכן כי לא היתה דרך אחרת לחיות אז.
אני מזמין מי שמעוניין בכך להקים שבט לא וירטואלי- בנייה שלמה על כל גווניה-רוחנית,פיזית ,כלכלית עם חינוך ופרנסה משותפים.
המשפחה המורחבת שלי בסדר גמור אך,עסוקים איש איש במאוויו הפרטיים ואינם מעוניינים כרגע בשיתוף יומיומי.
אין תורה סדורה ואין נביאים ומשיחים אך, יש כיוון ברור שהיהדות והעשיה היא חלק ממנו.

[גל_מרמרי*]

הצטרף עוד נציג לשבט.
אין לו עדיין שם.
ג'ינג'י .כנראה של השכן.
היתה לידה מדהימה בלניאדו עם אותה מיילדת של יונתן.
אילנה - שילוב של אסרטיביות עם הקשבה ליולדת.
לכל אורך הלידה הייתי ציני וסיפרתי בדיחות.
בלידה עצמה שתקתי וכשהוא נולד- בכיתי.
לא זוכר שהתרגשתי ככה בלידה .
אני מקווה שאת הלידה הבאה נעשה בבית.

[רורי_ב*]

מזל טוב @} @}

[יונת_שרון*]

מזל טוב
וואו, אתם באמת שבט!

[תבשיל_קדרה*]

מזל טוב

[גל_מרמרי*]

תודה תודה תודה וגם מגלית.

[פלוני_אלמונית*]

אנחנו גרים ביחידת דיור של חמי וחמותי. התענוג הוא ענק!! יש עזרה ותמיכה הילדה מאושרת מאד שיש לה את כולם כאן יחד. הדירה שלנו קטנטנה אך מאד קשה לי המחשבה להתרחק ממההורים (של בעלי). גם הם כבר הודיעו לנו שאם נעבור הילדה נשארת איתם. אחי וגיסתי שזה עתה נולד להם תינוק ראו כי טוב ועברו לגור יחד עם הורי. כולנו מאד מאושרים.

[רוצה_להיות_באופן*]

לא למהר לעשות כזה צעד, ולעשות רשימה של דברים שנחשבים עבורך כעזרה, ולראות אם יש יכולת/מוכנות מהצד השני לתת אותה.

אחרי הלידה גרנו חודש וקצת אצל הורים שלי כדי לקבל עזרה [איזו טעות...]. אח"כ חזרתי לעבודה למשך חצי שנה כי אמא שלי אמרה שהיא תעזור [חצי השנה הסתיימה בכמעט-התמוטטות-עצבים].
חמים שלי עוזרים לשחק איתה כשהיא רגועה, שבעה ויבשה אבל כשהיא ישנה ואני יכולה סופסוף לחלץ עצמות פתאום כל הדודים, הדודות והסבים והסבתות נעלמים. אבל כשמדברים על התזונה שלה פתאום כולם "עוזרים" ומנדבים את דעתם הנחרצת.

היום בכלל יש לי מחשבות לעבור רחוק מספיק, שלפחות לא יהיו לי ציפיות!
המשפחות של שנינו הן פתרון חלקי, ורוב הזמן גורמים לנו להרגיש כמו עובדים לא יוצלחים.

אני נורא שמחה עבור המשפחות שיכולות לשאת קירבה כזו. ואני מאחלת לי ולבתי דינמיקה כזו.

[נהר*]

אנחנו גרים ביחידה אצל ההורים שלי שבע שנים.
אני רואה במגורים הצמודים האלה המון יתרונות, אני מרגישה שעברתי תהליכים עמוקים של קבלה ואהבה, שבאו לעתים מלווים בקושי.
מעולם לא היו לי צפיות מהורי לגבי טיפול והגשת עזרה בילדי, אולי גם בזכות זה אני מרגישה חסד גדול בכל דקה שהם מבלים יחד.

[שפע_טל*]

לא יודעת איפה לכתוב את זה אבל רוצה לשתף -
אתמול ביקרתי אצל סבתא שלי - בת 91.
היא נאמה לי על זה שאני צריכה ללכת לעבוד בהייטק, כי הכסף מניע את העולם ואני נאמתי לה בהתרגשות על ציפ הקטנה.
כשהבנתי שאנחנו לא מדברות באותה שפה אמרתי לה "סבתא, את בת 91, ראית משהו בחיים. את באמת חושבת שכסף יותר חשוב ממשפחה?".
והיא ענתה בלי להתבלבל - "כסף מחזיק אותך כשאת זקנה, משפחה לא".
סבתא שלי אשה חזקה. ארבעת הילדים שלה נורא מכבדים אותה ומתייצבים אצלה בכל הזדמנות.
היא גרה צמוד לבתה הבכורה שגם מטפלת בה, וחוצמיזה יש לה פיליפינית ומגוון תמיכה מקצועית.
היא סיפרה לי שיש ימים שהיא לא יוצאת מהמיטה כי אין לה למה.
היא סיפרה לי שהילדים מתייצבים אצלה רק כי הם חייבים "בראש, ולא בלב".
היא סיפרה לי שכשהיא יושבת אצל הבת הבכורה כשהנינים שם הם מפעילים את כל כח המניפולציה שלהם כדי להוציא אותה מהתמונה.
היא אמרה לי שאין יתרון בהרבה ילדים כי בכל מקרה בסוף אתה לבד.
כשהיא ראתה שהכאיבה לי היא ניסתה לנחם אותי - "תראי, זה טבעי. הטבע דואג לצאצאים. ככה ממשיך המין האנושי. אין לי זכות אמיתית לבקש יחס כי אין לי מקום על פי הטבע במשפחה. בטבע החזק דואג לחלש - אבל רק כלפי מטה, וזה כנראה בסדר..".
זה כאב לי מאוד (וסבתא שלי עוד במצב טוב - עם כל הילדים באותה עיר ועם כסף ובריאות יחסית).

אני חושבת שאנחנו מפסידים הרבה מפירוק השבט אבל זה כאין וכאפס מול ההפסד של חלשי החברה , במקרה הזה הזקנים.

[גל_מרמרי*]

סבתא שלי עוד לא בת 90.
לפני החזרה לבנימינה לפני החשיפה לעקרון הרצף וישמעאל הייתי בטוח שאני צריך לחזור לבנימינה- למקום בו גרים הורי כדי לנסות בפעם האחרונה ליישב את הקרעים.סבתי היתה אז מאושפזת לאחר ששברה את האגן בבית החולים.היה ברור לי שהיא תחלים ושאנחנו נתמוך אותה בביתה.
ההתנגדות שנעבור לגור בבית שלה היתה חריפה.עד היום.סבתי לא חזרה לביתה והיא מאושפזת במוסד סיעודי.
צלולה כמו שהיא אף פעם לא היתה ונכה.
שלוש שנים מהחזרה לבנימינה הקרעים לא מתאחים ונוצרים חדשים.
בנתיים אני מנסה ליצור שבט עם משפחות לא מהמשפחה.יש התנגדות בתוך המשפחה לקיומו של השבט.
אבא שלי רוצה שבט אבל כשהוא בקפריסין.נשמע משונה - לא לאבא שלי.
אמא שלי רוצה משפחה במרחק סביר בלי מטען רגשי וביקורים מסודרים.
אח שלי רוצה שבט בהודו.
בלגן. הזקנים הם אלה שפרקו את השבטים שנתנו לילדי הקיבוץ אלטרנטיבה אחת-פירוק.
הם לא פחות שטופי מוח מכולנו באשר לדרך הנכונה לחיות.

[שרית_אמיר*]

כמי שמנסה ליישם בחיי היום יום את השבטיות( סבא,סבתא, אמא אבא, 2 צאצאים בחינוך ביתי, כלב, כלבה, 2 אוגרים- שבט-לא? ) וכולם תחת קורת גג אחת.
אומנם אילוצי בריאת של אמי הכריעו את הכף, אך הדברים השתנו, והיום כל כולם נהנים מהשבטיות.
ילדי הרויחו סבא וסבתא( אנחנו גרים במעלות הם גרו בבאר-שבע)
אני הרווחתי מחדש את הורי, הורי הרוויחו מחדש אותי
בנזוגי הרוויח מחדש ספונטניות זוגית( כמה שנשמע מוזר) אבל כן השבטיות מאפשרת לנו זאת.
חושבת שכמו ששם האתר נקרא כך החיים צריכים לזרום ובאופן הכי טבעי- החיים הם בשבטיות.
ברגע שנזרוק הצידה אגואים, פנקסאות- נדע להנות מכל מה שמאפשרת השבטיות.

[שפע_טל*]

אני מאוד מבולבלת עם נושא השבט.
מצד אחד אני יודעת שזה חשוב לילד לחיות עם מספר דורות- לדעת על מעגל החיים והזקנה והמוות. בחברה התובענית של היום ההורים יכולים לעזור בגידול הילד ולשחרר אותך לעבוד קצת בלי להצטרך למסגרות מעושות. לסבים ולסבתות מגיע לנוח בחיק המשפחה המורחבת ולא להיות נידונים לחיי בדידות וניכור בדירות קטנות או במוסדות.
עם זאת אני רוצה לגור בצפון. ממש רוצה. זה החלום שלי, שלא לדבר על זה שאין סיכוי שאני אגור אי פעם בעיר (איפה שכל משפחתי גרה).
והחינוך שאני רוצה לתת לילדים שלי מאוד שונה מהחינוך שקיבלתי. כל כך שונה שכבר עכשיו קשה לי להשאיר את ציפ אצל הורי (מהפחד שאחזור ואמצא אותה לבושה במגוון מותגים ואגלה שבגיל חודשיים היא כבר היתה בקניון עם מיליון אנשים, מזגן וסבתא אחת גאה).
ובעלי כבר ניסה לעבוד עם אבא שלי והחליט שהוא מעדיף לסלול לבדו את דרכו בעולם.
אחותי (שהקדימה אותי, גרה בצפון ופוגשת את המשפחה אחת לחודשיים בפיקוח צמוד שלה) חוזרת ומזהירה אותי שזה צעד לא הפיך, שהיא מתה "לחזור בתשובה" אל חיק המשפחה וכבר לא יכולה. שחייבים להיות סלחניים ופתוחים להורים ולסבים כי השבט הוא מה שחשוב.אבל היא חיה אחרת (וקשה לה).
אני מרגישה שהדור שלנו שגדל על ברכי ההגשמה העצמית פשוט לא יכול לחיות בשבט.
המחשבה על זה קשה לי מאוד, אבל העובדות הן שאחרי יום יומיים אצל ההורים אני חולמת על הבית השקט שלי (שלא לדבר על בעלי שחווה אותו דבר אחרי שעה- שעתיים).

[שרית_אמיר*]

ושוב אני- שחיה עםפ הורי כותבת (-:
עם לפני שנה היו אומרים לי תגורי עם הוריך, הייתי פורצת בצחוק
אני עם אימי- בית משוגעים
והמציאות...
וכיום לאחר 7 חודשים של ביחד זה כל כך זורם
זה כל כך אמיתי
סיפור קטן:
היום היינו הורי, בני בן 7 ואני בסופר
בני קצת צעק ונשנש זיתים
להורי זה הפריע
ואימי אמרה לו להפסיק
עניתי למה. ? מה הוא בבובה?
אימי עיקמה קצת את הפרצוף ושתקה
ובני ענה
"כשאמא ואבא לא נמצאים את מחליטה שאמא ואבא נמצאים הם מחליטים"
הורי למדו ולומדים את "חוקי" דרך חיינו
לא תמיד רואים עין בעין לא תמיד מסכימים- אך מכבדים
ובחינוך הביתי בפרט
ובזה שכולנו לנים יחדיו בחדר אחד
ובנושא הטלוזיה, כשהרי צופים בחדשות ואחד הילדים נכנס
הורי הוא סוגרים הוא מבקשים שימתין רגע
למדו לכבד את הבחירות שלנו.
וכמו שכתבתי
כולנו מרוויחים מהחיים במשותף

[אמא_של_יונת*]

למדו לכבד את הבחירות שלנו.
השאלה היא אם זה הדדי. האם גם אתם מכבדים את הבחירות שלהם?
הדדיות היא המאפשרת חיים ביחד. וגם רצוי, כמובן, שהבחירות לא יהיו שונות מדי זו מזו.

[גל_מרמרי*]

אמא של יונת
מישהו צריך לכוון.
שרית אמיר
איך?
לא פעם נשברתי
רציתי לחזור לירושלים
עיר שבטית בפני עצמה
לדירה ומפגשים של פעם בחודש

[שרית_אמיר*]

אמא _של יונת
הדדיות כשמה כן היא
הקשבה,התחשבות, ויתור והכל בהדדיות
כן, הם קצת יותר מתחשבים ומותרים כי יש את הקטע של הילדים שאת הטון בחינוכם אנחנו נותנים.
אז זה לא סימטרי לחלוטין בהדדיות
אך ישנה הדדיות והתחשבות.

[שיר_נ*]

ראיתי פעם קטע נורא מעניין בסרט שאומר: אם אתם רוצים לראות איך גדלתם תסתכלו על איך ההורים שלכם עם הילדים שלכם.
הכל טוב ויפה אם אתם שלמים עם דרכי החינוך שלהם. באופן אישי ההורים שלי תמיד היו חסרים פיזית ורגשית וגרמו להרבה משקעים אצלי ואצל אחיי,
המחשבה של לתת להם בכלל את האופציה לעשות נזקים כאלה שוב מזעזעת אותי. אני גם חושבת שעם השנים הם יותר ויותר הבינו שהם מסוג האנשים שלא צריך או רוצה ילדים. עצוב אבל אמיתי למדתי לקבל את זה. פשוט אין מצב בעולם שהילדים העתידיים שלי ירגישו את מה שאני הרגשתי כי אחרת באמת אין טעם להביא אותם לעולם. אני פה כדיי לעשות טוב ואם לא יכולה לא עושה:)

[רוצה_להיות_אני*]

שיר נ



לפעמים עם בוא תינוק (עתידי או לא ) מתחיל תהליך למידה והכרה בטעויות.
היום למדתי לקבל את העזרה כשאני רוצה בה, ולדחות אותה אם אני מרגישה שהפחד לתת להם בכלל את האופציה לעשות נזקים כאלה שוב, נהיה מוחשי ומוצדק.

יכול להיות שבעתיד דווקא תופתעי. ואולי לא @}




הכל טוב ויפה אם אתם שלמים עם דרכי החינוך שלהם.
אני לא חושבת שיש חיה כזו, בכל אופן לא בגיל צעיר.

[שיר_נ*]

רוצה להיות,
אני לחלוטין לא שופטת אנשים שהלינק המשפחתי אצלם הוא חיובי יציב ומפרה. דיברתי מתוך תיבת הפנדורה האישית שלי.
יש משפחות נהדרות ויש משפחות מלאות ריקבון. לצערי אצלי זה מהסוג הנירקב אבל זה יהיה נאיווי לחשוב שזה כך אצל כולם.
מה לעשות, זה מה שהחיים חילקו לי:) אני יותר בסדר עם זה היום מבעבר ועדיין יש כאן הרבה עבודה.

[רותם_ד*]

_השבט הוא דבר מבורך ואני מסכים לחוסר שלו. העניין הוא ליצר שבט שבא מאהבה ומבחירה להשתייך ולא מכוחנות, לחץ והכרח.
אני מניח שזה לא יהיה בדורנו, אבל אני אופטימי לגבי הכיוון של האנושות._
אנחנו גרים בקהילה שהיא מאד שבטית, למרות שהיא לא שבט ביולוגי.
לפני כמה זמן בני בן ה-6.5 אמר לי:
"כל פעם שיש ארוע של כל הישוב, אני בוחר לי מישהו חדש נחמד שאני עוד לא מכיר ונמצא איתו כל הזמן".
וזה בדיוק מה שהוא עושה. הוא מוצא לו חברים בכל מיני גילים ואחר כך שומר איתם על קשר בעצמו. חלק מהם לאו דוקא חברים שלנו, ההורים שלו.

אני מלאה הוקרה לקהילה שלנו, שנוצר בה מרקם שמאפשר זאת. ובמיוחד לעובדה שאני מרגישה בטחון מלא לאפשר לבני להתנסות בהכרויות האלה, בלי התיווך וההגנה שלי.
אז אני גם כן אופטימית לגבי הכיוון של האנושות מבחינה זאת. לפחות האפשרות קיימת, למי שבוחר בה.

[לי_אורה*]

שיקול חשוב למגורים ליד ההורים: עקרון הרצף. ממשיכים ברצף את הקשר עם ההורים, וגם לילדים/ות יש קשר עם כמה דורות מהמשפחה, וחיים בחמולה קטנה. קראתי שערבים נוהגים לקנות כמה דירות באותו בניין, כלומר בדירה אחת ההורים (הסבא והסבתא) בדירה אחרת בן ואשתו והילדים, בדירה אחרת בת ובן הזוג והילדים וכו'. וכך כל דור גר בדירה משלו (אז יש פרטיות), אבל כולם או רובם באותו בניין (יש קרבה ואפשרות להיות ביחד). והשיטה הזאת מאוד נראית לי.

שיקולים חשובים נוספים למגורים ליד ההורים הם אקולוגיים וכלכליים: לא צריך לנסוע רחוק או בכלל.

[שפע_טל*]

אחרי הרבה שנים של מגורים ברחבי הארץ, עברתי לגור עכשיו ביחידת דיור מעל ההורים - דהיינו ממש באותו הבית.
לפני כן היו לי הרבה פחדים מהעניין - אי הסכמה עם דרך החיים שלהם (נהנתנית, לא בריאה, הרבה ג'אנקפוד, טלויזיה ושופינג), פחד מאיך יהיה לאהובי להיות בכזו אינטנסיביות עם המשפחה שלי, והכי הכי - הפחד מאיך אני אהיה בבית ההורים - שכן כל פעם שבאנו לבקר מצאתי את עצמי חוזרת לגיל 14, אוכלת גלידת שוקולד ומחליפה ערוצים בטלויזיה.

המעבר קרה ממש בלי התכוונות - חזרנו מתקופה בחו"ל עם תינוקת ואני בהריון בחודש שישי (עכשיו תשיעי טפו טפו ) , עצרנו אצל ההורים עד שנתארגן ופתאום נשארנו (נכנסתי לשמירת הריון, בעלי מצא עבודה קרוב, התינוקת התאהבה בסבא וסבתא וכו').

להפתעתי הרבה המגורים המשותפים התגלו כדבר שפוט מעולה (גם אם זמנית) - מבחינתי אני מוצאת את עצמי הרבה יותר סלחנית כלפי ההורים שלי - אני מקבלת אותם כאנשים מבוגרים שקיבלו את ההחלטות שלהם בחיים בדיוק כפי שאני קיבלתי את שלי. טלויזיה עוד לא פתחתי כאן ואני מבשלת למשפחתנו הקטנה שלמעלה אוכל טרי ומזין מדי יום (ואפילו אמא שלי עולה לפעמים ומהללת, או לחילופין עולה עם מגש פיצה וקולה ובסוף מעדיפה לאכול את האוכל שלי אבל משאירה את המגש" ליתר בטחון, אם יבואו אורחים" ) .
הרבה דברים נפתרו, אני מרגישה הרבה יותר חלק מהמשפחה שלי (בגלל שאני כאן אני פתאום פוגשת סבים , סבתות , ודודים , פונקציות שנשמרו לחגים עד עכשיו) והקטנה שלי ממש פורחת , מוקפת חום ואהבה.

לא שאין משברים , אבל יש הרבה השתדלות .

לדעתי החמולה היא המבנה המשפחתי האידיאלי מכל הבחינות - הן עקרון הרצף, הן פרקטיות (מי ישמור על הילדים בכיף אם לא סבא וסבתא שלהם), הן כלכלית (תמיכה הדדית) ואפילו סביבתית (חלוקת משאבים נכונה).
עם זאת, בכלל איך שגדלנו רובנו לא מסוגלים נפשית לחיות בצורת חיים שכזו , לפחות לא לתמיד וחבל.

[אלה*]

אני מרגישה שבלגור קרוב להורי יש תחושות מגוונות - קצת לחץ, הרבה כייף,קצת מוזר - משום מה קשה לי לדמיין את זה עד הסוף.
יש לי הורים נהדרים. אני מאוד נהנית במחיצתם וגם ילדי. המרחק עכשיו בינינו הוא 50 דקות נסיעה. כרגע אני גרה באותה העיר של חמותי, אבל זה ממש לא הקרוב הכיפי הזה. נכון הם מאוד עוזרים שצריך, אבל אני לא נהנית מהם ולא כייף לי איתם כפי שאני חשה עם הוריי. לפעמים אני עוברת עם הרכב באמצע השבוע ליד ביתם, לסידורים או משהו כזה, ואני חושבת לעצמי אם אילו היו הוריי שגרים שם בטוח הייתי נכנסת בלי לחשוב פעמיים.
אני שואלת את עצמי, עד כמה כדאי להתאמץ לעבור ליד ההורים?! שזה אומר לשנות בית וכו'. זה מאוד מעסיק אותי בזמן האחרון.

[שרית_אמיר*]

כמי שגרה לא ליד ההורים, אלא עם ההורים יכולה לומר שאין נפלא מזה.
אנו חיים יחד באותו בית כשנתיים.
ההתחלה לא היתה קלה אבל לא קשה מדי.
בעבר לא יכולתי לחשוב על מצב של מגורים יחדיו והיום לא רואה את חיינו אחרת.
אבי בן 80 אמי בת 73, לפני 3 חודשים עברתי תאונת דרכים והם המבוגרים עזרו והחזיקו את הבית ( בנזוגי כמובן עזר אבל היה חייב לעבוד) -
יחי השבט.
מי שרוצה המלצה מוזמן לדבר עם ילדי (-:
אחרי שעוברים את המחסום הראשון ניתן רק להרוויח מהחיים בצוותא.

[אפשרית*]

לעניות דעתי,
כמי שגרה באותה חצר עם ההורים של בעלי 5 שנים
זה מאוד מאוד תלוי בהורים!
במקרה שלנו, עזרה היתה מילה גסה,
ביקורת וחדירה אגרסיבית לפרטיות היו לגיטימיות,
עם אמא שלי לא הייתי גרה בגלגול הזה ,
לא משנה מה ...
היום אני גרה קרוב להרבה חברים אהובים ואוהבים,
יש משפחה אחת שממש אימצה אותנו, והילדים שם המון,
הבכור שלי קורא להם סבא וסבתא...
הילדים שלהם בגיל שלנו וכולם גרים בחצר הענקית שלהם.
מעורר קינאה ממש, לראות שזה יכול לעבוד,
וכמו שאמרתי, זה תלוי בהורים, וגם בנו, אבל
יש הורים שקצו ב"גידול" הילדים ורוצים את המרחב והשקט שלהם.
בעיניי זה טבעי לגמריי בעידן שלהם.

[פלונית_אלמונית*]

שלום לכם
אנחנו משפחה עם 3 ילדים מקסימים .
אנחנו גרים קרוב להורי , 5 דק' נסיעה . באותה עיר .
הילדים שלי מאד קשורים לסבא וסבתא שלהם (הורי) נפגשים לעיתים קרובות וגם הורי מאוהבים בהם.
בעוד חודש אנחנו עוברים לגור דרומה מכאן , מרחק של 3 שעות נסיעה .
המקום מקסים והילדים כבר מצפים למעבר ...
אבל פתאום אני חוששת שאולי אני עושה להם עוול , להורים שלי כבר קשה עם המעבר , אבל מה יהא על הילדים?
לי אף פעם לא היו סבא וסבתא קרובים ותמיד קינאתי בחברותיי שהיו להם סבים קרובים ונגישים . ותמיד שמחתי שלילדים שלי יש סבים כאלה ומה יהיה עכשיו?
פתאום, חודש לפני המעבר כל הפחדים עולים וצפים למעלה
יש לי גוש בגרון כשאני חושבת על זה

[גל_מרמרי*]

היום חמש שנים אחרי שהתחלתי פה המון דברים קרו.
היום אני רואה דברים אולי אחרת - אני יותר מוגבל באמונה שלי ביכולת להשפיע בצורה רחבה על דרך החיים שלי ,של סביבתי ושל ילדי.
אני לא יודע איך ליצור שבט גם לא "שבטיות חדשה" כפי שמכנה אותה דניאל קווין בישמעאל.
הלינה עדיין משפחתית, הבית עדיין קטן עם חצר והמשאבים לכל אדם מצומצמים בכוונה כדי לעשות ביחד.
כל הילדים מבשלים וכולם שותפים - אנחנו משפחה - לא שבט.
ניסיתי דרך האופניים ליצור "שטחי צייד" ושטחי הצייד טרפו אותי.
בונים מחדש עם חזון שמאוד התרחק לשבט.

[צל_הימים*]

_היום אני רואה דברים אולי אחרת - אני יותר מוגבל באמונה שלי ביכולת להשפיע בצורה רחבה על דרך החיים שלי ,של סביבתי ושל ילדי.
אני לא יודע איך ליצור שבט גם לא "שבטיות חדשה" כפי שמכנה אותה דניאל קווין בישמעאל._

_ניסיתי דרך האופניים ליצור "שטחי צייד" ושטחי הצייד טרפו אותי.
בונים מחדש עם חזון שמאוד התרחק לשבט._

החזון ושיברו. גם אני כאב "באופן" מתמודד עם ההתנגשות הכואבת בין החזון למציאות הנושכת. והצורך לבדוק ולתקן את החזון, ואת המציאות. עברתי רק ברפרוף על הדף, אך יש מהמשותף. ונתחיל באחוות אבות, בפורום נשי בעיקרו...