לדבר עם נוער על מה שחשוב

[צפרדע_ית]

המלצה...
רביעית (בת ה14 וקצת, וגם ראשלישית, כבר תיכף 16...) הכירו לי סדרה שנקראת big mouth, ואנחנו צופות בה בבינג' כבר כמה ימים...
רביעית הסבירה לי ש"כאן מדברים על הכל", ואכן, אנחנו מדברות....
על הכל...
הכל.
הסדרה - מצויירת, מפלצות ההורמונים שם - נפלאות ממש, והבנתי שהיא להיט בקרב ילדי חטיבות הביניים והתיכונים.
אפשר למצוא אותה בנטפליקס.
סדרה נוספת, שראיתי עם ראשלישית היא "13 סיבות למה", בעקבות ההתאבדות של אחי, וגם היא מסבירה היטב עם מה מתמודדים בני הנוער בארה"ב (ובארץ).
שתי הסדרות הללו - ישר לפרצוף. מומלץ לצפות יחד עם הילדים, ולדבר, לדבר לדבר...
ץ

[צפרדע_ית]

המלצה. נוספת - להצטרף לסיירת ההורים במקום מגוריכם.
עדיף לפני שהמתבגרים שלכם כבר התבגרו והפסיקו לדבר איתכם...
כשראשן היה בן 12, התחלתי להתנדב בסיירת, ולאחר זמן, התחלתי לנהל אותה. לאט לאט נשאבתי לתוך השיח עם הנוער ברחוב, למדתי המון. גם מבני הנוער שגדשו את הפארקים בלילות, וגם מההורים סביבי, שהתמודדו עם אתגרים עצומים.
שמעתי המון תירוצים, המוזרים מביניהם היו "הילדים שלנו יתפדחו"...
לפני שבוע פגשתי בארץ רחוקה בחור בן 26, כשסיפרתי על הסיירת הוא התרגש מאוד.

אם כל אחד יעשה רק טיפה מעבר למה שהוא חייב, נבנה לנו פה עולם הרבה יותר טוב. ערבות הדדית איננה סתם מילה.
ץ.

[יולי_קו]

תודה על פתיחת הדף!

[צפרדע_ית]

בשמחה, יוליקו. זה מצחיק, כשהאתר המה (לפני שהספר עם הפרצופים לקח את כולם), כל הילדים היו קטנים, וכך גם הדפים הרבים ביותר היו על גידול ילדים צעירים, הנקה, בי"ס ועוד...
מאז - גדלנו, ועדיין הדפים המשמעותיים הם על הצעירים...
ולי סיפרו פעם, תוך שפשוף כפות הידיים זו בזו, והבעה לעגנית של שמחה לאיד ש"כשהילדים קטנים, הצרות קטנות" (לבטח היה שם גם איזה "חכי חכי" אחד קטן...).
חיכיתי, עברתי, למדתי, צמחתי ועכשיו הגיע הזמן לשתף.
ץ.

[צפרדע_ית]

עברתי עכשיו ברפרוף על מדור נוער (המצומצם בהחלט), וראיתי התחלות של דיונים מעניינים שהתפוגגו...
חסרה לי התעבורה של לפני עשור וקצת... ואני מקווה שהורים למתבגרים ימצאו אד דרכם חזרה לכאן בקרוב.
ץ.

[צפרדע_ית]

כשניסיתי לגייס אנשים, שיגיעו לפחות לסיור אחד בסיירת ההורים העירונית, הגעתי לאספות ההורים של כיתות ו' ומעלה בבתי הספר בעיר, וסיפרתי להם על הילדים שאנחנו פוגשים ברחוב, עם אלכוהול, לפעמים חמודים, לפעמים לא... אלה אף פעם לא היו הילדים "שלהם". גם לא אלה שפנינו לחדר המיון...
גם לא הילדים שלומדים 5 יח" כימיה, או מתמטיקה והגיעו למצבים קשים במיוחד, גם הם לא היו שלהם...
זה אף פעם לא "הילדים שלנו", נכון?
ץ

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברור, לי זה לא יקרה...
הרי אני מדברת עם הבן שלי על אלכוהול,
הרי אני מדברת עם הבת על יחסי מין

[צפרדע_ית]

אכן, זו בדיוק היתה ההרגשה שלי...
וגם, מדברים איתם על זה כל כך הרבה בבתי הספר... כל כך הרבה, עד שהם פשוט לא מקשיבים.
הם מגלגלים עיניים, מוציאים פלאפונים (ראיתי את זה קורה), ופשוט לא מקשיבים.
לא מעט פעמים, שיחות שקיימנו עם נוער בגינות, באמצע הלילה, התחילו ב"אנחנו כבר יודעים, היתה לנו הרצאה על זה בבצפר", והסתיימו בעיניים פעורות, ובהבנה שהם כנראה לא באמת ידעו..
היו פעמים שילדים (17-18 כזה...) חפשו אותנו שבוע לאחר מכן, רק כדי לספר לנו שהם חשבו על מה שאמרנו, ולא הרשו לאחים הקטנים שלהם לשתות...
פעם ראינו את זה קורה, קבוצת בני 13 זועמים וצועקים על ארבעה בני 17 ששפכו להם את האלכוהול.... (את הארבעה ראינו כמה שבועות קודם לכן, בגינה אחרת...שותים בעצמם).
זה היה מחמם לב, ומצחיק באותו הזמן...
ץ.

[יולי_קו]

צפרדעית,
המתנה שאני לוקחת מפה עכשיו זה הרעיון להצטרף לסיירת הורים עירונית. הבן שלי (14-15) היה אמור להצטרף לסיירת כזאת דרך מסגרת של מעורבות חברתית, ובגלל כל מני בעיות היא בוטלה, לצערי הרב. לא חשבתי על לעשות את זה בעצמי. תודה!

[צפרדע_ית]

נהדר!! אני כל כך שמחה.
אגב, אפשר גם להצטרף להרצאות של הרשויות השונות. כשאני ניהלתי את הסיירת דאגתי להרצאות שונות שהיו פתוחות גם לציבור הרחב, מCPR ועד סדנאות שלמות על "איך לדבר עם נוער", את חלקן אני העברתי, ואת חלקן - מומחים בתחומם, עובדות סוציאליות קליניות, פסיכולוגים, עורכי דין המתמחים הנוער וכו'.
אם יש לך רעיון לסדנא כזו, ואם יש דרישה - תמיד אפשר לפנות לעירייה ולבקש. הם יביאו בשמחה. ועכשיו עם פרוץ הזום לעולמנו - על אחת כמה וכמה.
ץ

[יולי_קו]

רעיון מעולה.

[צפרדע_ית]

במהלך השנים דיברתי עם ילדי כיתות ו' בבתי ספר שונים בעיר שלי, במסגרת התנדבותית בתנועת של"מ (הרכזת בעיר שלי היתה מופלאה, ןמלאת רעיונות כרימון, והפרוייקט הספציפי הזה היה מוצלח במיוחד), בפרוייקט "בלב העניין" מטעם "של"מ בחינוך". כל כיתה חולקה לארבע קבוצות, של עד עשרה ילדים, ואני שוחחתי עם כל קבוצה בערך שמונה פעמים בסמסטר.
כל מתנדב יכול היה לבחור על מה לדבר במהלך המפגש, רוב המתנדבים היו פנסיונרים.
המטרה - להפגיש נוער צעיר עם מבוגרים, במסגרת בית הספר, כדי לעצב יחד ערכים חברתיים.
המפגשים איתי היו מאוד גמישים, והשתנו תדיר, אך המטרה הברורה שלי היתה לשוחח עם בני הנוער הללו על הבניה חברתית, ועל איך אנחנו תופסים את עצמינו בתוך החברה בה אנחנו חיים, ומה הן ההשפעות שחלות עלינו כל הזמן.
הציר המוגדר של שמונת השיעורים שאני בחרתי להעביר, סב סביב הבניה חברתית, מגדר, תקשורת (ספירלת השתיקה, אתיקה עיתונאית), צרכנות, נגישות, השפה הגישורית, ואנתרופולוגיה. בשלב מסויים ניתחנו כתבה עיתונאית שנעשתה על סיירת ההורים בעיר שלנו, ודרך הכתבה הזו שוחחנו על האמצעים האמנותיים שבהם השתמש הכתב כדי לגרום לנו להרגיש, ולחשוב מה שהוא רוצה שמרגיש ונחשוב, וגם על גזענות, הסוללה ועוד דברים מעניינים... את ההרצאה הזו העברתי גם בחדרי מורים, לפרחי קצונה, בחוגי בית ובעוד אירועים).
השתמשתי בהמון משחקים, ובכל דרך שיכולתי לחשוב עליה, שאפשרה לנו לשוחח בנחת. המפגשים לא היו פורמליים, הילדים יכלו להסתובב בכיתה (לרוב היינו בספרייה), לשבת על הרצפה או על השולחנות, ולהרגיש נינוחים בשיחה. הילדים לא היו מחוייבים להגיע, והדגשתי שוב ושוב, שזו תמיד בחירה שלהם. אבל גם שלי...
הרבה פעמים שוחחנו על דברים שהגיעו מהם. למשל כבוד הדדי, עניינים מול המורים, ובין הילדים לבין עצמם. שוחחנו על אלכוהול וסמים, על כדורגל, על החיים בארה"ב, על הבניית אכילה, על חטיפת שלושת הנערים, ועל כל מה שעלה במהלך המפגשים שלנו, ןתיד זה סבב סביב ציפיות שנובעות מתוך הבניה חברתית...
עם חלק מהילדים אני בקשר עד היום, שנים אחרי שהם כבר סיימו את חטיבת הביניים.
הדבר הראשון שכתבתי על הלוח, היה מספר הטלפון האישי שלי, וזה הפתיע אותם מאוד. אנסה בקרוב לפרט חלק מהשיעורים שאני זוכרת במיוחד, לפני שהזמן יכריע לרעתי, ואאבד את הזכרונות היפים הללו.
ץ

[צפרדע_ית]

ראשלישית ורביעית הראו לי היום את האינסטוש של ילדות שהן מכירות מבית הספר, שהעלו תמונות של עצמן עם חתכים בזרועות ובכתפיים.
הן שאלו איך אפשר לעזור להן, ואמרתי להן שאכתוב למנהלת בית הספר מחר.
הן הביעו ספק רב ביכולת שלה לעזור.
לאחר מכן הן הראו לי סרטן מצוייר על ילדה שחותכת את עצמה, ומדברת על התאבדות, וזה הוביל לשיחה ארוכה על תפיסות עולם, על עקרונות ועמדות, על עזרה הדדית, וערבות הדדית ובעיקר על כך שהכל עובר בסוף. הכל זורם. מחר יהיה יום חדש.
אני מניחה שתהיינה עוד כמה שיחות כאלה בעתיד הנראה לעין.
מצחיק שהמצהיבון מסביר לי:"תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך", ואני כל כך כל כך לא מסכימה עמו הפעם.
ץ

[יולי_קו]

אני חושבת שמה שכתבת בפוסטים האחרונים חשוב מאוד. דבר ראשון אשמח לקרוא כל מה שאפשר על הסדנאות שהעברת. זיפזפת על תכנים עמוקים וחשובים.
מצד שני אני חושבת שהצהובון צודק: בסופו של יום כשאת פועלת בנתינה ובעזרה, עם תרומה לחברה או לאדם הבודד בצרה, האין את חשה טוב יותר? האין זה תורם לחייך עומק וערך? האין לך תחושת סיפוק? לפי תחושתי זה הופך את חייך שלך לעמוקים ומספקים, ובלי- זו נהנתנות שטובה לקצת זמן, ואולי גם בשביל להיטען בכחות, אבל בחיים שלמים האופן הזה בשבילך די ריק מתוכן.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

יולי קו, כל מילה!

[צפרדע_ית]

יוליקו, ודאי שהתחושות שלי, כשאני מתנדבת, חשובות. אני יודעת שאני עושה משהו חשוב! זה מרגש, זה מחזק, בהחלט גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.
אבל, בשלב מסויים זה היה כל עולמי. כי הדברים החשובים שעשיתי, רק הובילו לדברים חשובים אחרים. וכך מצאתי את עצמי במשך מספר שנים מתרוצצת (מילולית. מתרוצצת) ממקום אחד לאחר, משנה עולמות (בקטן), מלמדת בבתי ספר, מקריאה סיפורים בבתי ספר אחרים, מחברת קהילות, מייצרת קהילות, מתווכחת עם ראש העיר וחברי המועצה על בני נוער, ועל החלטות עירייה מטופשות, מלמדת נגישות, גישור, מגשרת (בעיר אחרת), לומדת באוניברסיטה תוך כדי, מרימה קמפיינים לשמירת השטחים הפתוחים, מצטרפת לוועדות המקומיות, מסתובבת בלילות לחפש בני נוער אבודים פעמיים בשבוע, ועוד המווווווווווון דברים נוספים, ששתו לי את כל הרגעים בהם יכולתי לעצור שניה ולנוח.
ולחשוב.
להוסיף לזה ארבעה ראשנים (זה אומר ארבעה וועדי כיתה, ושתי הנהגות הורים. גם העירונית...) ובן זוג...
היה מעניין.
ומעייף.
ץ.

[צפרדע_ית]

המפגש הראשון - הבניה חברתית
רוב המפגשים שלי היו מפגשי שיח. רציתי לשמוע מה הם חושבים (ילדי כיתה ו' או ה', לרוב יש להם תובנות מרתקות, ועדיין קל למדיי לגרום להם לשנות את דעתם...).
הפגישה הראשונה תמיד התחילה במשחק הכירות משעשע ("מי כמוני", שנקרא במחוזות מסויימים "הרוח נושבת"), כשאני מנסה לאסוף כמה שיותר מידע על הקבוצה, על הדינמיקה, מה שמעניין אותם באותו הזמן...
ותוך כדי, גם סיפרתי קצת על עצמי...
אחרי ההתרוצצות בחדר, והצחוקים פותחים את המפגש בשאלות ראשונות:
מי אנחנו,
למה אנחנו מקווים בחיים (ציפיות, חלומות, אהבות, אכזבות),
מה נרצה לעשות כשנגדל,
והכי חשוב:
מה גורם לנו לחשוב את מה שאנחנו חושבים.
כתבתי את המילים "הבניה חברתית" על הלוח.
מסביב את המילים שהם אמרו,
וניסינו לנתח מה זה אומר בדיוק.
כדי להבין השתמשנו במשחק אסוציאציות. אני כותבת על הלוח, בצד אחד, את המילה "אמא", וכותבת את כל המילים שנזרקות לחלל האוויר.
(ממליצה לנסות עם עצמכם לפני שאתם ממשיכים לקרא).



ואז
בצד השני אני כותבת "אמא חורגת", וממשיכה לכתוב את המילים שנזרקות הפעם (למרות שתמיד הייתה שתיקה קלה, נדהמת, לפני שענו...)
ואז, מנתחים יחד את ההבדלים בתשובות...
ואחרי שסיימנו לנתח, אני שואלת: "ומי מכם מכיר אמא חורגת שכזו מקרוב?" לרוב היתה דממה...
ואז אני מוסיפה: "אצל מי מכם ההורים גרושים ולאבא יש בת זוג חדשה?"
הרבה מרימים את היד ונראים נבוכים. כי פתאום כל מה שכתוב על הלוח, מקבל משמעות חדשה.
ותמיד, תמיד תמיד הם מסבירים שזה לא ככה אצלם... אבל אצל אחרים זה בטוח ככה....
ואז מתחילים לראות מאיפה יש לנו את ה"מידע" הזה למה אנחנו מאמינים שזה ככה אצל האחרים, איך זה שאנחנו בטוחים כל כך שאנחנו צודקים... (אמא של שלגיה, ואמא של סינדרלה מככבות... ולפעמים גם אמא של רפונזל מופיעה כדי להסביר, והילדים עולים על זה לבד),
ואנחנו מתקנים יחד, מנסים לבדוק אגדות, סרטים, סדרות טלויזיה, פרסומות... ולאט לאט מבינים מהי הבניה חברתית....
עם קבוצות חזקות במיוחד (והיו כאלה), ניתחנו במהלך המפגשים גם את דרך ההוצאות של התבניות והתניות חברתיות, וגם את הסיבות להן. את מי זה משרת... ו,כמובן, איך אנחנו מותאמים להבניה של החברה בה אנחנו חיים.

מאוד אהבתי את השיעורים הראשונים הללו...
.
אגב, זה עובד גם על מבוגרים...
ץ

[יולי_קו]

תודה על השיתוף.

שאלות:
מה זה ׳הרוח נושבת׳, ו׳מי כמוני׳? מעולם לא שיחקתי ואני לא מכירה את המשחק.
האם תוכלי לערוך את השורות הראשונות בפוסט האחרון שלך? הן לא מובנות לי.
זה נשמע מעניין מאוד ועשוי בצורה מגניבה.

[יולי_קו]

זה= השיעור שלך.

[צפרדע_ית]

הרוח נושבת, ו"מי כמוני" הם בערך אותו המשחק: כולם יושבים במעגל, למעט אחד שאין לו כיסא, הוא העומד (המטרה יכולה להיות - לא להיות העומד,או תמיד להיות העומד... אני העדפתי לא להגדיר מטרה כי רציתי לראות את הדינמיקה. אבל לפעמים צריך בשלב מסויים להגביל את אלה שרוצים להיות מידי מיוחדים).
העומד שואל : "מי כמוני אוהב בעלי חיים/שונא מתמטיקה/ יש לו נעלי ספורט אדומות"? (או אומר "הרוח נושבת על כל מי ש.... ) כשאני מבקשת מראש שינסה לומר דברים אישיים, שאולי לא כולם יודעים עליו...
כל מי שהרוח נשבה עליו (או שהיה כמוני, למשל יש לו ארבעה ראשנים בבית או ממש אוהב היסטוריה) קם ועובר למקום פנוי אחר שגם ממנו קם מישהו.
אם אף אחד לא קם - העומד שואל עוד משהו (יש וריאציות... למשל אפשר לשאול אותו עצמו כל מיני דברים.... תלוי כמה זמן יש לנו), הכלל האחד שביקשתי - לא לומר דברים שקשה לנו להתמודד איתם, על דברים כאלה תמיד אפשר לדבר איתי בנפרד, בהפסקות, בטלפון שלי או למצא אותי בפייסבוק...), והשני -לא לעמוד פעמיים אם מישהו כן קם, ולא לחזור לאותו הכיסא.
ילדים בכיתה ו' בארץ אמורים לדעת המון זה על זה, אולם הילדים בקבוצות שלי גילו שהחברים שלהם הם אלופי שח מט או קראטה, שיש להם 3 חתולים בבית, ושהם אוהבים משחק מחשב מאוד מסויים... הם גילו גם על הורים גרושים, יחד אחד אמר שהוא מאומץ, ושאר דברים מאוד אישיים או את מי הם אוהבים בכיתה... שיחקנו את המשחק הזה גם במהלך המפגש השישי או השביעי - ואז יצאו דברים אישיים ממש. כי באמת הקבוצה התגבשה אפילו יותר...
יוליקו,
תיקנתי את הפוסט הקודם, מקווה שמובן יותר..
ץ

[צפרדע_ית]

המפגש השני (וגם השלישי) שלנו נערך בסימן מגדר.
כתבתי את המילה על הלוח, לרוב זה היה המפגש הראשון שלהם עם המילה הזו. חפשנו יחד מה זה מזכיר לנו (גדר, הגדרה...) וכשהבנו על מה נדבר היום, בדקנו איך אנחנו לבושים. צבעים, תוספות מפונפנות, וניסינו לבדוק איך זה שרוב הבנים לובשים צבעים כהים, ורוב הבנות, בהירים, עם תוספות....
כיוון שהשיעורים היו בספריה, חפשנו כריכות של ספרים, וראינו שכל הספרים ה"מכובדים", כמו תנ"ך, אנציקלופדיות שונות, אטלסים וכו' - מתכבדים בכריכות כהות, כחולות, לפעמים אדומות, אבל לרוב צבעים כהים וכבדים, ורוב הכריכות של ספרי הילדים הם צבעוניים, הספרים בהן הגיבורות הן בנות נטו להיות ורודים וסגלגלים, בצבעים "עדינים"...
מפתיע.
שוחחנו על הבניה של צבעים, ראינו דוגמאות לבגדים של עורכי דין מול עורכות דין... (יש מחשב עם אינטרנט בספריה, והשתמשנו בו המון), חפשנו עיצובים של חדרי ילדים - בנות בורוד, ובנים בכחול... וגם המשחקים השונים. ניסינו להבין למה זה ככה, ולדמיין עורך דין מגיע עם מיני ורוד לייצג מישהו במשפט. רמז - גם חצאית מיני שחורה לא באמת עובדת עם אותו העורך דין. ואפילו לא אצל השופט.
שוחחנו על הסללה.
הראיתי להם תמונות של תינוקות, לבושים בבגדים ממוגדרים, ואפילו תינוקות זהים שלבושים אותו הדבר, בצבעים נייטרלים, כשאני שואלת מי הבן ומי הבת (כמובן שאי אפשר לדעת) והם מצביעים בקלות על הבן - הגברתן יותר, הפעיל, זה שמניח את היד על התינוק השני..., ועל הבת - מתוקה, חייכנית, פאסיבית... (כשהסברתי שתאומים זהים זה אומר שהם בני אותו המגדר, הם לרוב הופתעו מאוד, הרי בבירור ראינו שהאחד הוא בן והשני בת...).
שוחחנו על הסללה ושימוש בבגדים ובצעצועים שונים מגיל אפס, על החזקה שונה של תינוקות, ובכלל על הבניה החברתית של מגדר.
אחרי שהבינו שהרבה מההבדלים נובעים מהבניה חברתית, נורמות שמשתנות, והבטחנו לעצמנו שאנחנו מעל זה, ויכולים להחליט בעצמינו איך כדאי להתלבש, סיפרתי "סיפור", שהקראתי מתוך דף (כדי לא להתבלבל בעצמי), ובסופו שלוש שאלות (כדאי לקרא את הסיפור ולנסות לדמיין את התשובות בראש לפני שממשיכים לקרא):
בעיר של ד"ר פינקלשטיין יש בית חולים נחשב.
הדירה של ד"ר פינקלשטיין נמצאת במרחק נסיעה של 20 דקות מבית החולים.
בכל יום רביעי הנסיעה אורכת יותר זמן כי ד"ר פינקלשטיין בשיעור יוגה.

תארו לי את ד"ר פינקלשטיין,
את הבית של ד"ר פינקלשטיין
ואת האוטו של ד"ר פינקלשטיין.
..
..
..דמיינתם? כתבתם לכם? יופי.
..
..
..
..
..
התשובות שקיבלתי היו נפלאות...
ד"ר פינקלשטיין היה רופא לב/כליות/מנתח זקן, ולפעמים צעיר, גבוה או נמוך, שיער לבן מתנופף, או קרח...
היו לו משקפיים, וזקן, או שלא, היה לו חלוק לבן....
הרכב שלו היה חדש ומפואר,או עתיק ובלוי, והבית שלו היה נקי ומבריק, חדש ונחמד או מלוכלך ואפל...
פעם אחת ילדה מתוקה אחת הסבירה שד"ר פינקלשטיין הוא חייזר ויש לו שלוש עיניים.
ואתם? מה דמיינתם? אשמח אם תכתבו לי...

כשסיפרתי להם, שד"ר פינקלשטיין היא פיזיקאית, ויש לה שלושה ילדים, הם היו בשוק. זה לא עלה על דעתם כלל...

בשיעור שלאחר מכן (שהרבה מאוד פעמים הגיעו אליו הבנות לבושות בבגדים כהים, ואף טרחו לציין בפנייה שהן מתלבשות כך "הרבה מאוד"), הראיתי להם את הסרטונים של אולווייז, run like a girl, וכל השאר, שדומים... ניתחנו אותם היטב, כולל העמידה של הבחורה שאומרת דברים בביטחון מלא, אבל עומדת באופן שמקטין את נפח הפנים שלה, בעמידה מאוד לא נוחה, ולא יציבה. דיברנו על פרסומות, ואיך שהן מעצבות את התודעה, והסברתי שהפרסומות הללו ייחודיות, ולא בכדי. דברנו גם על בגדים אופנות, ונעלי עקב, והגענו גם לאופנות שונות לאורך השנים ובין תרבויות שונות (שבט ארוכות הצוואר, והרגליים הקטנות במזרח הרחוק). תמיד חיפשנו מידע ברשת, כמעט על כל דבר שאמרתי.

מידי פעם, גם שנים לאחר המפגשים הללו, עוד קבלתי טלפונים מהילדים (בעיקר בנות) שגדלו בינתיים עם בקשה לקבל את מערך השיעור, כדי שהן תוכלנה להעביר אותו בתיכון שלהן, או בתנועה...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

נשמע שעשית/את עושה עבודה נפלאה, כן ירבו!

[יולי_קו]

וואוו, צפרדעית, השקעת הרבה מחשבה. זה מרגיש לי שזה בדיוק מפגש משנה חיים. איזה מזל נפלא היה לתלמידים שלך להזדמן למפגשים הללו. הלוואי על כולם.

[צפרדע_ית]

איזה כיף לקרא אתכם!
התחלתי בבית ספר אחד, וכשהמנהלת עברה לנהל בית ספר אחר, גדול יותר, היא לקחה אותי איתה...
ואז מצאתי את עצמי עובדת עם מספר כיתות במקביל...
היה בהחלט מעניין.
ץ

[צפרדע_ית]

תקשורת.
את המפגש בנושא התקשורת חילקתי לשניים. מהי תקשורת, ומי אנחנו בתוך כל העניין הזה.
כרגיל, התחלתי עם שאלות (כמעט ולא נתתי תשובות, כמעט תמיד היה סימן שאלה בסוף כל משפט... .מהי תקשורת?
בין אנשים, בין בעלי חיים, בין מחשבים...
מהם אמצעי התקשורת הידועים לנו (גם המכאניים, אבל גם תקשורת בין אישית "לא נראית"), טיפה הסברים על NLP, הרבה שיח על ציפיות, סמלים וכו'. אני הוא לא מי שאני חושב שאני, אלא מי שאני חושב שאתה חושב שאני. וגם על מי אני רוצה להיות בעיניי עצמי ובעיניי העולם. דיברנו על תקשורת בין בעלי חיים ובין בני אדם, על איך מזהים מה האחר מרגיש, לפי סימנים חיצוניים, לפי התנהגות. שוחחנו גם על על פירומונים... הוספנו גם קצת שיח על אינטראקציות בין דוריות, ובין אנשים מחברות שונות, שלפעמים לא מצליחים להבין זה את זה כי הסימנים שונים... (למשל "חכה חכה" לאיטלקים, או איך מסמנים כן ולא בארצות בלקניות מסויימות (הפוך, גוטה!! הפוך!!!), ועד כמה קרוב מותר לעמוד ליד אדם אחר באמריקה, ישראל או יפן... ).
הבנו שתקשורת, שאנחנו תופסים כאינטואיטיבית, שייכת גם היא לתחום של הבניה חברתית, ולפעמים מה שאנחנו רוצים להעביר, לא עובר כראוי. גם פנים אל פנים, אבל בעיקר בכתב... דברנו על "המדיום הוא המסר", ועל מסרים שלא מצליחים לעבור בדיונים מסויימים. או כמה אנחנו טועים בפירוש שלהם. לפעמים הזמנה לעלות אליי לקפה, היא באמת הזמנה לעלות אליי לקפה. לא?
משם היה קל מאוד לעבור לאתיקה עיתונאית. נכון, הם בני 11 ו12, אבל זה בדיוק הזמן להבין שכולנו עיתונאים. אנחנו מייצרים ומפיצים מידע חדשותי כל הזמן. בעיקר בווטסאפים וברשתות החברתיות, אבל גם פנים אל פנים. האתיקה צריכה להיות אותה אתיקה, ההבדל הוא רק במספר הנמענים.. גם על החוק דיברתי, על זכויות יוצרים, על מה אסור לעשות בשום אופן (להפיץ תמונות על מנת לבזות, לבייש או לפגוע, או תמונות בעלות אופי מיני, וגם לא להפיץ מידע שכזה, שאיננו תמונה)...
בכיתות שהעניין הזה הוברר היטב, הייתה תחושה כללית טובה יותר לאחר מכן, ומצאתי את עצמי חברה (שקטה, לרוב) באין ספור קבוצות ווטסאפ של בני 12... אל תשאלו...
(בנוסף נחשפתי להמון אינטראקציה של חרמות, ועל זה עשינו מפגש מיוחד בחלק מהמקרים).
ואז שאלתי אם הם יכולים לנחש מהי ספירלת השתיקה. והם, חכמים שכמותם, במאמץ משותף הצליחו להבין לבד. כאשר מישהו אומר משהו, ואחרים מסכימים עמו בקול רם, גם אם אתנגד מאוד - עדיין יהיה לי קשה מאוד לומר משהו הפוך. וכמוני יהיו גם אחרים בחדר. כך תשמע רק הדעה שנאמר בקול, ולא יהיו לה מתנגדים, ולכן היא תתחזק, ותהדהד עד שלבסוף כולם יחשבו שזה הקונצנזוס....
לעומת זאת, ברגע שאאזור עוז, ואגיד מה שאני חושבת, נמצא שיש עוד שחושבים כמוני. ואפילו לא מעט. ולפתע יהיה איזשהו איזון בין הדעות.
אחרי המפגש הזה, לרוב קרה שהחבר'ה הזכירו זה לזה שאסור לשתוק, והשיח בכיתה עלה שלב... דברנו על "הרוב הדומם", ועל הדרך לומר את דעתינו ללא חשש, אבל בלי לרדת לפסים אישיים. כאן נכנס "מסר האני" (כשמתקשרים מנקודת המבט האישית, אני צריך ש... הייתי רוצה ש... חסר לי ... במקום אתה צריך לשנות, היית לא בסדר כש... וחסר לך אם...).
הכנסנו מידי פעם גם הסברים על שיח לא נאות, ומה זה עושה לשפה שלנו, ולהבנייה שלנו את עצמינו (למשל לקרא בשמחת גנאי לאחרים, השתמשתי במילה "כחול" כשם גנאי, וראינו שפתאום יש לזה משמעות אחרת... זה היה פוקח עיניים...).
במפגשים הללו הייתה לרוב התלהבות רבה, כשכולם משתתפים, ולא היינו שקטים במיוחד. מידי פעם הגיעו מורות מבולבלות, או המנהלת לבדוק מה בדיוק אנחנו עושים, אבל תמיד הייתה לי יד חופשית.
אני זוכרת בעיקר שבאחת הפעמים שוחחנו על שפה, וכמה היא אחראית לחשיבה שלנו, והזכרתי שאני לא מחבבת במיוחד את המילה "בעל", ותוך יומיים, פגש אותי אבא של אחד הילדים, ושאל מה בדיוק אני מלמד את הילד שלו, ולמה אסור לו לקרא לאשתו אשתי, ולה בעלי...
אז ידעתי שיש אימפקט למה שאני עושה.
ץ

[דו_כיפת*]

צפרדע ית
לצערי, לא התמזל מזלי להשתתף באחת הקבוצות שהעברת
אז לפחות אני קוראת פה בעין כל אות.

בקצרה אספר על עצמי, שספגתי מעט מאוד כנות ודיאלוג בילדותי, ואני גאה לתקן. הקטנות שלי עדיין קטנות, אך מידי פעם צצות מחשבות איך אתקדם עם הדיאלוג הזה כשתגדלנה...
פתחת פה שפע של כיוונים...

לפעמים אני מוצאת את עצמי כדודה בתפקיד הזה, עם אחיינים/יות טינאייג'רים שניראה להם שההורים שלהם לא מבינים כלום

כבר כמה פעמים יצא שהצלחתי לדבר איתו/איתה בגובה העיניים והורים המופתעים הודו לי על כך. אבל מה שאת מביאה פה זה לגמרי מליגה אחרת...

[צפרדע_ית]

שלום דוכיפת, איזה כיף לקרא את מה שכתבת.
אני חשבת שכאשר מדברים עם נוער, אבל גם עם ילדים צעירים יותר, כדאי תמיד לשמור על סקרנות, וכבוד למה שהם חושבים.
אני בעיקר שואלת שאלות, מנסה להבין מה הם באמת רוצים לדעת, ומרחיבה לכל כוון אפשרי... כשהם שואלים אותי, אני משתדלת לא להסתיר דבר (עד כמה שאפשר, כמובן).
הראשנים שלי יודעים שאני תמיד תמיד לטובתם, וגם אם אני עושה משהו שלא מוצא חן בעינייהם - מדברים על זה, ואני לפעמים משנה את דעתי (לא קורה יותר מידי, אבל לחלוטין אפשרי).
הם יודעים שידי בכל, והם התרגלו... אני חושבת שהם היו בטוחים שיש לי גישה למצלמות העיר - ואני עוקבת אחריהם בכל דקה... אבל פשוט הקשבתי להם, ולחברים שלהם, ולמתנדבים שלי בסיירת ההורים שהכירו אותם היטב, ודווחו לי
אני לא חוששת משאלות מפדחות, וגם מביקורת (מותר להם... בסוף הם יגדלו), אבל גם לי מותר לצחוק עליהם.
כמובן שיש דברים שאני שומרת לעצמי, אבל אם הם יעלו פעם, אעדיף להתמודד איתם בפתיחות.
המילים שאני הכי פחות אוהבת הן "כשתגדל תבין" על כל הואריאציות שלהן, ו"אמרתי לך".
כאשר הם מבקשים לספר לי משהו בסוד, אני מבטיחה להשתדל לשמור על חשאיות, אבל לעולם לא מוכנה להבטיח לפני שאני מבינה במה מדובר.
לא תמיד הכל כזה זורם, היו גם פעמים שהראשנים למדו בדרך הקשה שהיה כדאי להקשיב לי, לצערי, אבל תמיד הם ידעו שאפשר לחזור ולתקן.
אני חושבת שכל אחד מהם גדל להיות אדם מעניין לכשעצמו, ואני מאוד אוהבת להקשיב להם, הם מלמדים אותי המון.
אגב, הגדולים שי טוענים שאני "קרינג'ית" ואפילו טרחו להסביר לי מה זה בדיוק, אותי זה הצחיק...
וגם אותם.
ץ

[עלה_ברוח*]

אז זה מתבקש (-:
מה זה קרינג'רית?

אוהבת לקרא את מה שאת כותבת,
זה נוגע ומגיע...
עלה

[צפרדע_ית]

קרינג' זו התנועה הזו שבה מרימים את השפה העליונה, מכווצים קצת את העיניים, ומרימים את הכתפיים בזמן שמטים את הראש טיפה לצד בחוסר נוחות, כתוצאה ממשהו לא במקום שמישהו אמר או עשה...
אז אני המישהו
בתרבות הPC, זה פשוט מתבקש... (אגב, אני בדיוק עושה עבודה סמינריונית על תרבות הPC... ).
ץ

[צפרדע_ית]

>רביעית מוסיפה שזה כמו "קורני" (מוזר... סנטימנטלי, לא נוח... חצוף...), אבל קצת אחר.. משהו כזה של בומרים (זקנים).<
ויקומו המלפפונים ויכו את הגננת...
ץ

[עלה_ברוח*]

(-:
תיארת את זה כל כך טוב,
שראיתי את זה בדימיוני ...

נשמע מעניין, תרבות ה p.c, רוצה להרחיב?
רק לאחרונה סיימתי כתיבת עבודה סמינריונית בנושא מרתק: מטאפורות בטיפול פסיכולוגי.

[צפרדע_ית]

וואו, עלה, אשמח מאוד לקרא.
האם אפשר?
אם תסכימו לשלוח לי, אשאיר את המייל שלי אצלך בדף... תוכלי למחוק אחר כך...
ראשנייה, נסיכת הדיסני שלי, עשתה פעם עבודה שלמה ונפלאה בפסיכולוגיה או ספרות, על מוטיב הדלתות בסרט "לשבור את הקרח". זה היה כל כך נפלא, שהשווצתי לכל העולם.
אשמח מאוד לקרא את העבודה שלך.
את ההתנגדות לתרבות הPC אפשר למצוא במערכון הנפלא של זהו זה, על הבחורה שמנצחת את הכדורסלן השחור ומפסידה לגמד... מומלץ בחום רב.
(יש עוד הממממוווןןןן מערכונים שמדברים בדיוק על זה, אבל במערכון הספציפי הזה גרם לי לשאוג מצחוק, ולבכות בו בזמן).
אני, בתור ישראלית מחוספסת, ישירה, שלא מצליחה להבין כאשר מדברים איתי בדבש (למשל בארה"ב), בניתי התנגדות עצומה לתרבות הזו, שבה אנשים לא אומרים את שעל ליבם מחשש ל"פגיעה באחר", למרות שהפגיעה הזו איננה אמיתית כביכול. אבל בתור חובבת נימוס, וההבנה שנימוס מרכך עניינים רב תרבותיים, ומאפשר, בעצם, חיים בקבוצה, אני דווקא חושבת שאולי להיות אדיב לאחר זה לא כל כך רע.
העבודה שלי מראה בעיקר את הצדדים האפלים של התרבות הזו, את החשש לעמוד מול קבוצות שגילו את העוצמה שבחולשה, ומשתמשות בה היטב, על מנת לקבל הטבות... אבל עדיין אני מאמינה בנימוס....
כמו כל דבר, האמת נמצאת באמצע, וכל אידיאולוגיה, טובה ככל שתהיה, כשהיא פוגשת אנשים- היא פשוט מתקלקלת...
ץ

[עלה_ברוח*]

תודה צפרדע ית על ההסבר, נושא מעניין מאוד!

[אי_ננה*]

קוראת בשקיקה, ורוצה לקחת חלק, אבל עכשיו יש 6 ילדותים סביבי ובית שצריך לארוז לקראת מעבר - אז רק מבליחה להניח @} ולהגיד תודה צפרדע ית

[יולי_קו]

חיפשתי את המערכון ולא מצאתי. אפשר להניח פה קישור במטותא?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא מצליחה להוסיף קישור,
חפשי "זהו זה פוליטיקלי קורקט"

[צפרדע_ית]

https://youtu.be/[po]V6v 9yaFDEg[/po]
אגב, יש בכל מני מקומות ברשת טוקבקים בעניין הזה.
אני כעיקרון קוראת טוקבקים, אם הם אלימים מידי, אני מדלגת, או מדווחת... אבל לקרא - אני קוראת כמה שיותר. רק ככה אני יכולה לדעת איפה אני חיה, בעולם כרגע...
וזה מפתיע. תמיד.
חייבת לומר שזהו זה מצחיקים אותי מאוד, וגם לי הציקה ההומגניה הגברית הלבנה, בפרקים הראשונים , אבל הם פשוט כל כך טובים ביחד....
ץ

[געש*]

וואו, תודה על כל שפע המידע והרעיונות!
הגדול שלי עוד לא מתבגר, אבל כבר לא ילד קטן ואני מתחילה לראות את גיל ההתבגרות מתקרב אלינו. מהר מדי כמובן (-:
אפשר לשאול מאיפה הידע והכישורים להעביר סדנאות כאלה? זה משיק למקצוע שלך או שלמדת במיוחד? מעניין אותי כי אני מסכימה איתך שזה חשוב, אבל לא נראה לי שהייתי יודעת לעשות את זה ככה.
ומה בדיוק עושים בסיירת הורים? אני חושבת על עצמי בתור נערה, ואני לא חושבת שהייתי מסכימה בכלל להכנס לדיאלוג אישי עם מבוגר לא מוכר.

[צפרדע_ית]

הי געש,כתבתי לך פוסט ארוך, עם כל המקומות בהם התנדבתי והדרכתי נוער וילדים מגיל 16 ואילך, ונמחק לי... כנראה לא היה כזה חשוב
אני חושבת שהידע, כמו כל דבר אחר, מגיע עם הניסיון, ועם הרצון לשנות...
בסיירת ההורים מקבלים בדיוק את הכלים הללו, של איך לגשת לנוער כך שירצו לדבר איתך. בעיקר איך להקשיב, ואיך לשאול שאלות. את זה, אגב, למדתי והפנמתי הרבה יותר בקורסים הגישור שלקחתי... ובעיקר הכישורים הרבים שערכתי... באופן אישי, גם הסתובבתי המון בבתי הספר, עם ובלי הווסט המיוחד נכנסתי לכיתות, דאגתי להכיר את כל המנהלים והמנהלות שבעיר שלי, וכתבתי במקומון, כך שהם זיהו אותי כבר. בנוסף התנדבתי בעוד מקומות, במהלך היום, גם בבתי הספר, וגם במועדוניות, כך שבאמת הייתי מוכרת... וגם תמיד לבשתי כתום, אז היה קישור מיידי ביני ובין הווסט של הסיירת. והכי חשוב - חילקנו סוכריות (או סנדביצ'ים, או תה... מה שעבד) וזה תמיד תמיד עבד... כי כפית מלאה סוכר, עוזרת לתרופה לרדת, נכון?

בהצלחה!!
ץ

[צפרדע_ית]

הסללה.
המפגש על הסללה קצת סיכם את כל מה שדיברתי עליו עד כה.
התחלנו במשחק... כרגיל...
ציירתי על נייר בלי שהם רואים מה ציירתי, ריבוע, ובתוך הריבוע קו קרוב ומקביל לאחת הפאות, נקודה קצת בהמשך באמצע, עוד קו מקביל מקווקו עם חצים קטנים לכוון הנקודה, קצת אחר כך, ועוד קו מקביל מקווקו קצת אחריו. כל מחצית הריבוע הנותר נשארה ריקה מקווים (בהמשך ההסבר הזה יהיה מובן יותר).
על נייר נוסף ציירתי ריבוע, במרכז הריבוע נרודה, וסביב חצי מעגל מקווקו, עם חיצים קטנים מכל קווקוו לכוון הנקודה.

את הכיתה,שבדרך כלל טרחתי לסדר לפני שהם הגיעו בחצי מעגל סביבי, סידרתי הפעם בקו ישר מולי. מאחורי היתה עמדת המחשב, או הלוח.
המשחק היה - הסתדרו לפי תאריך הלידה שלכם, עם כמה שפחות מילים.
תוך חצי דקה עמדו מולי בשורה עשרה ילדים...
הלוח מאחורי (הקו הראשון המקביל לאחת הפאות), אני (נקודה, קרוב למרכז הקו ההוא), שורת הילדים (הקו הראשון המקווקו), ומאחוריהם שורת הכיסאות (הקו השני המקווקוו) ואחר כך - כל הכיתה ריקה. בקשתי שיזכרו איפה כל אחד עמד בדיוק, ובקשתי שיזיזו את הכיסאות ("כי צפוף כאן מידי")... אחרי שוידאתי שהם באמת נעמדו לפי תאריכי הלידה, שיבחתי אותם על הזריזות, והמשחק הבא היה - להיעמד לפי א'ב' שמות משפחה, בלי לדבר כלל. (הם כבר הכירו זה את זה מספיק טוב...). תוך כדי שדיברתי הלכתי "בהיסח הדעת" למרכז החדר.... תוך חצי דקה, עמדו מולי כולם בחצי עיגול, מסודרים לפי שמות המשפחה, ומביטים בי בציפייה.
בקשתי שיזכרו בדיוק איפה כל אחד עמד, וסידרנו חזרה את הכיתה...
ואז התחלנו לדבר...
שאלתי אם הם זוכרים בדיוק איפה הם עמדו בפעם הראשונה, וכשהם ענו שכן, הוצאתי את הנייר הראשון. הסברתי שבמבט מלמעלה - זו הכיתה שלנו, הלוח מאחורי, אני הנקודה, הם שורת הילדים שעומדת כתף לכתף ומביטה לעברי (החיצים), ומאחוריהם שורת הכיסאות, ושאר הכיתה -ריקה...
כולם הבינו, הנהנו והכל...
שאלתי אם הם זוכרים איפה הם עמדו בפעם השניה - ואחרי שהם אמרו שכן, הוצאתי את הדף השני.... אני הנקודה במרכז המעגל, באמצע הכיתה (הספריה), והם בחצי עיגול סביבי, כתף לכתף, מביטים אליי....
הו, ההפתעה.... ההתלהבות... הקריאות...
אני ממש קוסמת, ליאור סושארד... מכשפה (את זה אני הוספתי...)... איך ידעתי? קוראת מחשבות? וואו, אני יודעת בדיוק מה הם חושבים???
שאלתי אותם: הרי יכולתם להיות בכל פינה של החדר, לשבת על הכיסאות, לעמוד בטור ולא בשורה, לעמוד עם הגב אליי, או בכלל לא להשתתף... אז איך ידעתי מראש?!
פשוט מאוד...
הסללתי להם את הדרך לעשות בדיוק מה שהיה ברור שיעשו... כשלא השארתי להם מקום בפעם הראשונה, הכסאות היו מסודרים בשורה ולא בחצי עיגול, הם נעמדו עם הפנים אליי, כראוי בבי"ס כפי המצופה, בדיוק כמו שלומדים לעשות מכיתה א', אפילו מלפני.... סוג של אילוף. הרי לא היה עולה על דעתם לסובב לי את הגב...
ובפעם השניה, אותו הדבר. נעמדתי במרכז החדר, אני, בעלת הסמכות, והם פשוט נעמדו סביבי, כדי שיהיה קל יותר לכולם לראות אותי...
(אגב, בכיתות מסויימות, בסבב הראשון, הלכתי הלוך ושוב בשורה ישרה, כשראיתי שהם קצת מתברברים.... רק כדי לוודא שהציור שלי יצא מדוייק, רימיתי? לא בטוח.. )....
השיח על הסללה היה מרתק, הילדים שעבדתי איתם ברובם היו "פריווילגים", בבי"ס נחשב, מעמד בינוני גבוה, ציפיות גבוהות מעצמם, בבי"ס שמאפשר המון... הסתכלנו כל כיתות מסביב לעולם (יש סרטון מקסים על קבוצת ילדים באי אחד, שמשחקת כדורגל על רמפה שבנו להם על המים...), על ציפיות מהחיים בכל מיני מקומות, וגם קצת היסטוריה (לפני שמוביליות חברתית הייתה אופציה).
ציירתי שתי נקודות על הלוח, האחת מעל השניה, ובינהן מספר מסלולים. החבר'ה הללו היו במסלול הכי מהיר להצלחה בחיים, קו ישר (מסלול אחד) מלמטה למעלה, יהיו כאלה שהמסלול שלהם יהיה מפותל יותר (גם בתוך הכיתות הללו), אבל לרוב הם יגיעו לנקודה די קרובה לנקודה הגבוהה... ויהיו כאלה, שיתברברו... וזה בסדר...
דברנו גם על הסללה מגדרית, ומגזרית, על תקרות זכוכית, ועל אפשרויות פתוחות. על ציפיות של הסביבה, שמאפשרות או מקלות... ולפעמים גם מקלקלות.
דברנו קצת על הדרך, מה רואים כשהדרך סלולה, מה מפסידים, ולהיפך...
היה שיח מעניין מאוד, שאפשר לי בשיעור הבא לדבר על נושא כואב עוד יותר...
ץ
..

[דו_כיפת*]

וואי, תקשיבי
צפרדע ית הדברים שלך ממש חשובים ומשמעותיים בשבילי, באופן אישי.
התחלתי לספר קצת למעלה, בגדול הייתי מגדירה את עצמי כמי שמגיעה לשיח עם בני נוער ממקום מאוד מכבד, שהוא לא תמיד מובן מאליו בתרבות שלנו.

זה אך טבעי בעבורי, כמי שמכבדת את ילדיה, לכבד גם ילדים ומתבגרים של אחרים. אני מרגישה שהנימה הזו של הכבוד, גורמת להם להימשך אלי ולהקשיב למה שיש לי להגיד להם, מלב ללב, ולא להרגיש שאני "מנחיתה" עליהם.

אבל כאן, במקום המקסים הזה שפתחת, אני לומדת לבוא בסקרנות, אמיתית (יצא לי בטעות עמיתית, וגם זה נכון), בעמדה מבררת, מקשיבה.

פתאום השבוע, כששוחחתי עם אחיין שלי, מצאתי את עצמי הרבה יותר שואלת מאשר עונה. מבררת, מקשיבה, ואפילו לא מסכמת אחר כך, אלא משאירה פתח לחשיבה...

זו היתה, בשיא הכנות, גם חוויה מסקרנת בשבילי.
לעבור לפוזיציה שאני פחות מכירה, להתבונן, להקשיב, לפתוח את האוזן והלב.

אני ממש ממש שמחה על עבודת הקודש שעשית, וגם על הנכונות שלך לשתף בה כאן
@}

[צפרדע_ית]

איזה כ י ף לי לקרא את מה שכתבת.
בחמש השנים שעשיתי את זה, בכל יום שיצאתי מהכיתה, הייתי בעננים, הייתי מאושרת באמת. אבל... לא היה לי את מי לשתף, ולא היה לי זמן לכתוב על השיעורים... גם כל שיעור היה שונה, בהתאם לתלמידים עצמם, ולמה שסבב אותם (למשל, פעם אחד שכבר כמעט התחלנו נכנסה מורה אדומת פנים לכיתה, וצווחה על התלמידים על משהו שהם עשו בהפסקה... פשוט צווחה עליהם.
וכשהיא הלכה, נטשתי את כל הרעיונות שהיו לי לאותו שיעור, ופשוט שוחחנו על מה שקרה שם, ועל היחס ל ומהמורים, ציפיות, אכזבות, בין הפטיש לסדן.... בסוף כתבנו מכתב יפה לחדר המורים, עם תודות וסליחות, בקשות והגיגים, והגשנו אותו למנהלת (רעיון שעלה מהם... ולא צילמתי!!!).
שבוע אחר כך כבר הגעתי לדבר איתם על כבוד הדדי, וזה הפך למפגש של ממש...
הפעם אחרת, הגעתי לשיעור, לכולם היו ממש נרגשים, כי נחטפו שלושת הנערים... ו-פוף, כל הרעיונות הנהדרים שלנו מכל המפגשים עד אז, שדיברו על כבוד לזולת, נרטיבים וכו' התעופפו להם מהחלון...
המפגש הוא יצאתי מותשת ועצובה ממש, וגם אז לא באמת היה לי עם מי לפרוק...
גם אני שמחה שפתחתי את הדף הזה
תודה ממש על המילים מחממות הלב!
ץ

[געש*]

תודה צפרדעית. מעניין מאוד!

[צפרדע_ית]

בשמחה, געש.
כבוד הדדי.
את המפגש הזה, שהגיע בעקבות המפגש הסוער הקודם, התחלתי קצת אחרת.
כהשילדים הגיעו, הספריה לא היתה מסודרת, על הלוח לא היו רשומים מספר הטלפון שלי, ומהלך העניינים שעומד לקרות, ואפילו לא התזכורות של המפגשים הקודמים, ואני עמדתי, נשענת על הקיר עם הסלולארי שלי ביד, והתכתבתי במרץ (עם עצמי, אבל את זה הם לא ידעו).
כשהם נכנסו, לא ברכתי אותם לשלום, ורק נפנפתי להם עם היד, שייכנסו וייתארגנו. אפילו לא התנצלתי....
זה כאב לי ממש...
עברו להן מספר דקות, ואני כמעט לא מרימה את העיניים מהטלפון. הכיתה כבר מסודרת, הילדים מסתכלים עליי, ואני - בשלי....והם בשקט...
עד שסיימתי, אמרתי כמה מילים לא משמעותיות, ושאלתי מה שלומם (כמו בכל שבוע), ושאלתי על מה כדאי שנדבר היום...
ןהמפגש המשיך כאילו כרגיל.
אבל הוא לא היה כרגיל כלל. חיכיתי שהם יאמרו לי משהו על חמש הדקות הללו שהם נאלצו להמתין לי, והם לא אמרו דבר.
שאלתי האם הם קבלו תגובה כלשהי בעניין המכתב מהשבוע שעבר, והם ענו שלא.
שאלתי עוד קצת בעניין - ושיחקנו את המשחק "כן, ו" (משחק אילתור, מישהו מתחיל לספר - והבא בתור ממשיך אותו במילים כן, ו... ואז מוספים משהו לפי הכללים, הוריאציה החביבה עליי היא - להפוך לחלוטין את המשפט למשל - הלכתי היום בבוקר לחנות, כן, והיה לילה אפל מאוד וחשוך, כן והאורות דלקו באור בהיר...).
בקשתי להמשיך את הנושא של השבוע שעבר, כבוד הדדי, ושאלתי אם זה ערך חשוב. הדעות היו חלוקות מאוד, הבנו שאנחנו בעצם לא ממש יודעים מה זה בדיוק כבוד, אנחנו מבינים שאנחנו מצופים להתנהגות מסויימת בסיטוציות מסויימות, ולאחרת לחלוטין בסיטואציות אחרות, אבל גם הבנו שהציפיות הללו היו שונות בזמנים שונים בהסטוריה, ובמקומות שונים בעולם. למשל לבוש שנחשב מכובד, או להרים את הכובע לפני גברת.... אז ניסינו לחפש הגדרה מילונית, וזה הוביל לחיפוש מילים נרדפות למילה כבוד בעברית - מול אנגלית... הופתענו לגלות שבעברית מצאנו 6 מילים נרדפות למילה כבוד - שתיים מהן היו שייכות לעולם הפרסום. באנגלית מצאנו 28 מילים נרדפות... זה היה מרתק ממש. קצת שוחחנו על שפה שמייצרת מציאות מול מציאות שמייצרת שפה...
שאלתי מתי הם נחשפו לחוסר כבוד כלפיהם. בהתחלה הסיפורים היו מעטים, אך הם התרבו והלכו, וגם התקרבו לאזורים הפחות נעימים. אחים בבית, ילדים בכיתה... שום דבר שהיה עלול לעורר חוסר נוחות (הם אמנם כבר הכירו את ספירלת השתיקה.. אבל עדיין היו צעירים דיים, וכיבדו אותי ).
ןאז שאלתי אם היה איזה משהו היום שהם שמו לב אליו במיוחד, שהעיד על חוסר כבוד.... הם חפשו וחפשו ולא מצאו דבר.
הופתעתי מאוד... הלא הייתי כל כך לא בסדר כלפיהם פחות משלושים וחמש דקות קודם...
ואז ילדה אחת חכמה במיוחד חברה את הנקודות, ושאלה: "אז זה היה בכוונה קודם, שלא סידרת את הכיתה??" אמרתי שכן, ו????
וכלום...
שאלתי אם לא הפריע להם שהייתי עסוקה עם הטלפון שלי, על חשבון הזמן שלי איתם, והם הביטו בי בעיניים הלומות, ולא הבינו מה הייתה הבעייה. הודיתי להם על ההבנה, ואמרתי שאותי זה היה מאוד מרגיז אם מישהו היה עושה משהו כזה על חשבון הזמן שלי, וחיכיתי שמישהו מהם יאמר לי משהו, כי 5 דקות זה המון זמן... והופתעתי שהם לא אמרו כלום, ועוד ישבו כך בשקט... והם הביטו בי בתמיהה וענו- חשבנו שבטח היה לך משהו חשוב לעשות...
שאלתי איך זה שהם חשבו ככה, הרי זה הזמן שלהם, והם אמרו בנונשלאנטיות: "מה... כל המורות ככה"... הייתי בשוק של ממש. לא באמת ידעתי איך להגיב לזה. והם הסבירו שיש מורה שמתחתנת תיכף, אז היא נותנת להם עבודות כיתה, ובוחרת שמלות כלה ודברים לחתונה בזמן הזה. יש מורה אחרת שהיא כל היום בפייסבוק, וכל המורות מקבלות טלפונים בזמן השיעור, והם יכולים כבר לזהות לפי הנעימות של הטלפון - מי מתקשר אליהן...
נזכרתי שראשן שביקר מעט בבית הספר הזה, שאל אותי פעם על איזו נעימת מערבונים עתיקה, וכששאלתי היכן שמע אותה - הוא אמר שזה מהטלפון של המחנכת שלו... לא עלה על דעתי שהיא קבלה טלפונים במהלך השיעור...
הייתי כל כך המומה, שלקח לי זמן לחזור לעצמי...
שאלתי מה דעתם על העניין הזה, והם היו די שווי נפש.
אמרתי שגם היחס לזמן של האחר הוא הבנייה חברתית, ושבמקומות שונים, היחס לזמן - שונה. הסברתי שאני נוטה להגיע לפחות 10 דקות לפני הזמן לכל מקום, ואז נאלצת להמתין למאחרים... וכל הרצאה או טיול שמתחילים מאוחר - מצערים אותי מאוד. היה דיון על כך, והסכמנו שלפעמים אין ברירה, אבל בעידן בו יש טלפונים זמינים לכולם, הדבר הנכון לעשות הוא ליידע...
אני לא יודעת אם הצלחתי לשנות משהו בראייה שלהם את הצורך בכבוד הדדי, אבל אני אשררתי את החשיבה הקודמת שלי, שחינוך אמיתי לערכים נעשה אך ורק על ידי מתן דוגמא אישית.

אני חייבת לציין, ביום הראשון שראשלישית ורביעית (שמבקשת, אגב, להקרא ראשנונה...) נכנסו לבית הספר בארה"ב - הן היו בשוק מוחלט מכך שהמורות אינן צועקות בכלל. אף פעם. הן גם ספרו בתדהמה מוחלטת, שסייעת אחת התנצלה מראש, ואמרה שהיא חייבת להשאיר את הטלפון שלה פתוח, כי יש לה ילד חולה בבית, והיא רוצה להיות זמינה, אז היא מתנצלת, ומשאירה את הטלפון על שקט, אבל מחוץ לתיק. והילד שלה לא התקשר...
ראשלישית אף הסבירה לאחר כמה ימים שכאן, בארה"ב למורות אכפת מהתלמידים, לכן הן מאוכזבות אם הם לא מצליחים, ולעומת זאת בארץ הן צועקות עליהם... (בטח כתבתי את זה פעם בחוכמות של ילדים... אחפש כדי לדייק את זה יותר, אבל הפואנטה וודאי מובנת).

מהמפגש הזה יצאתי מרוקנת ועצובה. פניתי למנהלת, וסיפרתי לה מה היה בכיתה, והיא קצת משכה בכתפיה ואמרה שהיא מבינה שיש עניין עם חלק מהמורות הוותיקות, ושיש כללים כתובים, ושהיא תחזור עליהם שוב, אבל שבתכל'ס, אין לה הרבה מה לעשות עם זה.
דוגמא אישית. זה כל העניין.
ץ

[צפרדע_ית]

את המפגש כל השפה הגישורית לא עשיתי עם כולם.
אני משתדלת להשתמש בשפה הזו כל הזמן. זאת אומרת, לשאול שאלות פתוחות, לאפשר לאחרים לספר, ובדרך כלל לראות את כלל הצדדים בסיפור.
אני אוהבת את הרעיון הנרטיבי, בכל סכסוך אין "אשם" יש איך צד ספציפי רואה את הסיפור.
ובכל נראטיב יש הרבה יותר משני צדדים...

את המפגש פתחתי בשאלה מהו סכסוך (התשובות לרוב היו בהחלט מעניינות, מסכסוגים פוליטיים - דרך משפחתיים (לרוב, אחים...), ועד תיאורים מדוקדקים של מה שקורה ב"האח הגדול"...
למה נוצרים סכסוכים?
דברנו קצת על משאבים, על חוסר הסכמות, על אי ראיית הצרכים של האחר, ואפילו קצת על סיבות היסטוריות (אמא שלה רבה עם אמא שלי... אז עד היום אנחנו לא בקשר עם השכנה ממול).
איך פותרים סכסוך? תשובות הדיפולט שעלו: בית משפט, או בקטן יותר פונים לאמא, או למורה (מעין בוררות). שאלתי אם יש דרכים נוספות -והתשובות נעו בין ויתור (תמיד הגיע מהבנות), ומכות (לרוב, מי שהציע את המכות, תמיד היה מאוד נבוך,ועדיין הציע... ואז - הוסיפו שגם איומים עובדים, אבל רק אם הוכחת פעם שאתה כבר חזק...).
הציעו פעם לעבור לעיר אחרת (ויתור, אבל במילים אחרות).
אגב, גם השאלה "למה בכלל צריך לפתור סכסוך" עלתה פעם... אבל לרוב, היה ברור שסכסוכים צריך לפתור, מעין הבניה חברתית שכזו...


אמשיך תיכף...
ץ

[צפרדע_ית]

המשך.
קצת על גישור לפני שממשיכים,
במהלך שנות התנדבותי כמגשרת קהילה ומשפחה במרכז הגישור בעיר גדולה סמוכה, ובתוכן שנתיים בהן לימדתי בבתי ספר באותה עיר, שמעתי הרבה מאוד סיפורי סכסוכים, וראיתי איך שיח משנה ראיית עולם ופוקח עיניים (אגב, כמו בכל דבר אחר, עצות זה נפלא, אבל כשהייתי זקוקה לגישור משפחתי בעצמי, היה לי מאוד מאוד מאוד קשה להגיע אליו).
השלבים הגישור הם די פשוטים, ואני מפשטת אותם עוד קצת כאן: הסברת כללי ההתנהגות, שמיעת שני הצדדים, יחד. כך שכל צד שומע (לפעמים לראשונה) את "הסיפור" מנקודת הראיה של הצד האחר, כאשר תוך כדי כך המגשר שואל שאלות "הבנה" אבל בעצם מוודא שהצד המקשיב, מבין את עניין הרגש בנרטיב המסופר, ולא מפספס דברים שנראים מהותיים להסכם שייתרקם.
לאחר שמוודאים שהכל נאמר, ושהצדדים עומדים מאחורי מה שהם אמרו, המגזרים (לרוב שניים), מחליטים אם לפנות לצדדים בנפרד כדעץי לקבל הבהרות, או שאין צורך, ואז מספרים את הסיפור מנקודת מבטם תוך מסגורו מחדש באופן מאוד "מקדם" (המון רגשות מעצימים, ניסיון להעצים שיתופי פעולה בעבר, הורדת מפלס הכעס וכו').
מאפשרים לצדדים, המרוגשים כמעט, לשוחח באופן ישיר זה עם זה, אם כי מפוקח, ולרוב, עכשיו, כשהקרח נשבר, להציע לסכם הבנות משותפות שמנוסחות ההסכם שמגיע מהצדדים ומעוצב ע"י המגשרים.
את ההסכם הצדדים יכולים אחר כך לקחת לבית המשפט ושופט ייתן לו, לרוב, אשרור משפטי, של פסק דין.
זה הכל.

כמובן שמשתמשים בטכניקות תשאול מסויימות, מכוונים את הצדדים ברגישות, לוחצים על נקודות מסויימות בדיון, ולפעמים משתמשים בשפה מעט אחרת, אבל בסך הכל - הסיפור הוא של הצדדים, וכך גם הפיתרון, לרוב מגיע משני הצדדים, יחד.
אחרת, מעטים הסיכויים שהפתרון ימשיך להתקיים לאורך שנים....
ץ

[צפרדע_ית]

המשך,
אז אחרי שהבינו את הרעיון הכללי של המפגש, וכל מי שהיה מעוניין שיתף בכמה מילים על סכסוכים שלו עם אחרים (גם בתוך הכיתה), סיפרתי שלילה אחד נסעתי להחזיר ספרים לספרייה בתיבת ההחזרות. הספריה שכנה במרכזו של רחוב די ארוך וחד סטרי, בצורת האות ח, והכרתי אותו מצויין. כשהתכוונתי לפנות לרחוב (החד סטרי), יצא מתוכו רכב. ואני ממממממששששש כעסתי, כי כמעט התנגשתי בו. צרחתי עליו דרך השמשה והחלון הסגור, ונופפתי עם הידיים, והתאדם לי הפרצוף, ונורא נורא כעסתי עליו, כי בשביל לחסוך לעצמו עוד כמה מטרים של נסיעה, הוא מסכן אותי ככה באמצע הלילה, והוא? הוא עשה את התנועה המעצבת הזו עם הידיים - פרש אותן לשני הצדדים של הגוף, כפות הידיים כלפי מעלה, מרפקים מקופלים בזווית של קצת פחות מ30 מעלות, כתפיים מורמות לכוון הראש, שבו זמנית מטה את הסנטר לפנים, ופונה מעט לצד שמאל... השפתיים מקבלות מן כזה עוות והגבות מתרוממות אל על...
וזה אפילו היה מרגיז יותר.
על כך מרגיז!!!
הראיתי לו מה זה, ונכנסתי לרחוב בלי לתת לו לצאת קודם, כולי זועמת וזועפת בצדק קדוש.
נסעתי לי את כל פאת הח' הימנית בזעם, בעודי ממלמלת בכעס דברים לא יפים על הנהגים הישראלים החצופים, ואז, בפניה שמאלה, גיליתי שהרחוב, אממ... איך נאמר... חסום.
אין שום דרך לעבור אותו. העיריה החליטה לתקן אותו, שכחה לשים שלט או תמרור, ופשוט הכל חפור שם היטב. ואני גם ככה עצבנית מאוד על ההוא.... אבל כבר מבינה מה קרה (עכשיו הכעס עבר לעיריה...), מסתובבת לאחור, נוסעת חזרה, כשאני מתנצלת בלבי בפני הבחור שכבר מזמן כבר נסע משם... ומה לדעתכם קרה כשעמדתי לצאת מהרחוב החד סטרי, כשאני הפוכה לכוון התנועה?! נכון!! הגיע רכב, רוצה להכנס... והנהג התעצבן עליי.... כל כך התעצבן עליי... ראיתי את האגרופים המתנפנפים דרך החלון, ואת הפרצוף שלו מאדים, ואת הגבות שלו כמעט מכסות לו את העיניים... והנחתי שהוא לא מחבב אותי בכלל ברגע ההוא... ואני? מה לעשות? הרי לא אשמתי בכלל ... נאלצתי פשוט לעשות את אותה התנועה שתיארתי כל כך יפה קודם, עם הידיים לצדדים, הכתפיים, הגבות, הפה והזוויות של הראש...
הוא הראה לי מה זה, ונכנס לרחוב לפני שנתן לי לצאת...
ונסעתי משם...

הסיפור הזה בעצם דבר על נקודות ראייה. איך כל אחד מאיתנו רואה את הדברים ממש אחרת, על בסיס מי שהוא, הידע שהוא צבר עד כה בחייו, ובכלל, איך שהוא רואה את הדברים.
בקשתי מהם לרשום על דף ארבעה דברים שהם רואים בכיתה.
ואז השווינו את הרשימות.
הם בעיקר ראו אותי, רצפה, לוח, כיסאות, מחשב, תקרה... היו כאלה שראו חלון, חברים, נעליים, או את המילים שהיו כתובות על הלוח... תלוי במיקום הישיבה שלהם (מולי, כמובן), ובתחומי העניין שלהם...
אני, לעומתם, ראיתי קבוצה, הקשבה, עניין, פתיחת אופקים..

כל אחד ונקודת המבט שלו.
ץ

[יולי_קו]

@}
כל כך יפה!
<המלה יפה פשוט מתאימה לי פה. יש כאן אדריכלות יפיפיה של בנית שיעור, יחד עם הבנת נפש האדם>

[צפרדע_ית]

תודה, יוליקו. כל כך נעים לי לקרא... וגם מעט ממכר... התגובות
חממת את לבי.
ץ

[צפרדע_ית]

קריאה ביקורתית של טקסטים חברתיים.
לאחר שנפגשנו לפחות שש פעמים, והכרנו מושגים מתחום הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה,
וגם נגענו פה ושם בתקשורת המונים, ושמנו דגש מיוחד על הבניה חברתית ועל הסללה, ובעיקר - הבנו מהי אתיקה עיתונאית, ומה אומר החוק בעניין, הגיע הזמן לחבר את הכל...
השתמשתי בכתבה עיתונאית שנעשתה על סיירת ההורים "שלי", והכעיסה אותי מאוד.
למודת ניסיון, מכתבות אחרות בהן רואיינתי לאורך השנים בעניינים שונים, ובחשדנות אין קץ, שוחחתי עם הכתב מספר פעמים לפני שהסכמתי לאפשר לו לצלם את סיירת ההורים בפעולה. חשבתי לי מה אני רוצה להעביר הלאה, וקיוויתי לקדם את המפעל הזה אפילו יותר.
הכתב סיפר לי שהוא יוצר סדרת כתבות על "ישראל תחתית", ומעוניין להראות את העוצמה שבאדם, ולהעלות על נס את סיירת ההורים של ק. משה. ואני, שהייתי גאה מאוד בסיירת הזו (ניהלתי את הסיירת "העירונית", ולסיירת של ק. משה היה רכז משל עצמה, שעבד תחתיי), הסכמתי איתו שזו אכן מצווה חשובה.
גייסתי חבר טוב, מנטור מבחינתי, שלימד אותי רבות על הקהילה האתיופית בארץ, שהיה חשדן, למוד ניסיון אף הוא, אך הסכים, למעני, להצטרף לסיור המצולם.
תוך כדי הצילום, כבר היו צרימות. המתנדבים שלי הפנו את תשומת ליבי לכל מיני פרטים, הצלם כן צילם בני נוער, למרות שאני אסרתי על כך, והכתב הבטיח לי שעל פי חוק הוא לא יכול לשדר ראיונות עם בני הנוער ללא רשות בכתב מהוריהם, וכאשר רואיינו אנשי הסיירת, הכתב לא באמת רשם את השמות שלהם, ואני הצעתי לשלוח לו אותם.
צרימה נוספת, מרכזית, היתה ששוטר המקוף הופיע לפתע, במקרה, והציע לנו להתחיל את הצילומים במטה השכונתי, ואף שוחח עמנו קצת, ואנחנו הסכמנו (אני חייבת לציין שעל פני השטח, הסיירת לא עובדת עם המשטרה, אנחנו עושים דברים שונים, והנוער מתייחס אלינו אחרת לחלוטין, בדיוק מהסיבה הזו).
אני, לצערי, התייחסתי לתאימות הללו די בזלזול, הנחתי שהכל ירד בעריכה, הן הכתב הבטיח לי שהוא לטובתנו, ואני האמנתי לו.
כן....
לאחר שידור הכתבה, היתה התקוממות גדולה נגד הסיירת בק. משה, ובצדק. הסתובבתי במשך שבועות עם ראש כבוש באדמה, והרגשתי פגועה ונעלבת באופן אישי. באותה התקופה התנדבתי גם בבית הספר בשכונה - והקראתי סיפורים לילדים בכיתה א' ו ב' (פרוייקט אחר של תנועת של"מ בחינוך, בו התנדבתי מספר שנים), ופעם בשבוע התנדבתי במרכז פר"ח, במסגרת פר"ח (בזמן לימודיי באו"פ, עשיתי את זה שנתיים, וזה היה מרתק), עם ילדי כיתות אה - ו'.
הכרתי את רוב הילדים בשכונה, והם ודאי הכירו אותי (תמיד לבשתי כתום, וגם ככה אני די בולטת), השתתפתי בפרוייקטים שונים של המתנ"ס השכונתי, ומטעם העירייה הגעתי לכל הישיבות שכללו את כל בעלי התפקידים בשכונה.
הרגשתי חלק מהקהילה :+) חשבתי שאני מקרבת לבבות משנה הסללות, ומתקנת עולם.
ואז, זה...
https://m.ynet.co.il/Articles/4602752

הנוער שפגש אותנו מידי שבוע, הפך מנוכר, וזועם... לקח לנו חודשים ארוכים לתקן את מערכת היחסים בתוך השכונה, ואני בחרתי לקחת את הכתבה הזו, ולעשות ממנה דוגמא ומופת לאיך אפשר, באמצעים מאוד פשוטים, להשפיע עלינו, ולשנות את החשיבה שלנו על דברים, שכלל לא עלו על דעתנו לפני שראינו את הכתבה הזו.
את ההרצאה הזו נתתי, בהתנדבות, כמובן, בעוד לא מעט מקומות... בחדרי מורים, חוגי בית, בכיתות של שאר הילדים שלי, לתלמידי כיתות ח' בבתי ספר אחרים, פרחי קצונה וכל מי שהציע לי לבוא.. אני ממשיכה לתת אותה גם היום. אני חושבת שזה נושא חשוב (והוא עדיין כואב לי...), ואפרט לגביו בפוסט הבא.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כל הכבוד על פועלך
התקשורת, או לפחות גורמים בה, יכולים במחי עט להקים או להחריב דברים.
עד שאנחנו לא נתקלים בזה באופן אישי, זה נשמע הזוי לפעמים.
ראיתי בעברי, וגם לאחרונה, מספר דיווחים עיתונאיים של ראיונות בהם נכחתי, או הכרתי את הסיפור מקרוב.קרה לא פעם, שכל קשר בין הכתוב למציאות היה מקרי בהחלט.
עצוב ביותר.
חזקי ואמצי!

[צפרדע_ית]

תודה, ברוש,
צודק לחלוטין.
אני חושבת שחלק מסט הכישורים שכל ילד צריך לקבל בבית הספר, הוא איך לקרא באופן ביקורתי טקסטים חברתיים.
טקסטים שכאלה סובבים אותנו ביום יום, בפרסומות, בסרטים, הצגות, בספרים שאנחנו קוראים ובכל תכניות הטלויזיה כולל, ובעיקר, בתכניות החדשות למיניהן. הילדים של היום פשוט מוכרחים להבין שהם כל הזמן נתונים למניפולציות, וללמוד להכיר אותן, ולנטרל אותן.
זה הכל.
היום שמעתי את התחקירנית ברדיו שמחפש ישראלים בבריטניה, כדי לראיין אותם, אבל היא מחפשת ספציפית ישראלים שפוחדים מהקורונה...
זה משהו שחייב להשמע בציבור.
ץ.

[צפרדע_ית]

בתחילת המפגש הזה, כמו בכל מפגש, התחלנו התזכורת קצרה למושגים שלמדנו קודם, שמנו דגש על הסללה, הבניה חברתית, סטיגמות, אג'נדה ואתיקה עיתונאית.
שאלתי מי מכיר את השכונה (שקרובה מאוד אלינו, 5 ק"מ בערך...) ק. משה, ומה אנחנו יודעים עליה.
בבי"ס בו העברתי את הפרוייקט הזה, הייתה אינטגרציה, לכן הילדים היו אמורים להכיר. מבחינתי.
אבל לרוב הם לא הכירו כלל.
המעטים שהכירו, כי אולי הסבים שלהם גרו שם, לא באמת הכירו את הסטיגמות...
כעיקרון, כרגיל, ההגמוניה שלטה...
ואז, הראיתי להם את הכתבה...
ושמונה דקות אחר כך שאלתי את אותן השאלות...
עכשיו הם כבר ידעו שיש שם עוני, הזנחה, פשע ופחד.
בעיקר פחד.
הם לא רצו כבר להכיר...
ואז התחלנו לנתח יחד, כמעט פריים פריים, מה אנחנו רואים (לרוב זה לקח יותר משעה וחצי של מפגש... אז אכתוב רק בנקודות, את הדברים החשובים, את החלק שאני זוכרת בעל פה... ואני חייבת לציין שהילדים תפסו מהר מאוד את המניפולציה- ומצאו המון מניפולציות שלא תמיד מבוגרים שמים לב אליהן, בעצמם).
המשפט הראשון שנאמר בכתבה ע"י הכתב, נועד להכניס אותנו למוד המתאים "אי של עוני, פשע והזנחה"...
הצילום הראשוני, בלילה... מפחיד וחשוך,
המוזיקה מצמררת... המרואיינים מוסתרים, האם הם מפחדים שיזהו אותם? (רמז - לא... אפילו לא שאלו אותם... הייתי שם. הם שמחו להתראיין). הצילומים כוללים בעיקר בקבוקי אלכוהול, נרגילה וסיגריות מתנופפות...
הרבה צילומי יום של זבל שעף (ואם עוצרים את הפריים, רואים שמישהו סידר אותו יפה עם הרגל, שיצטלם טוב, כי כשמצלמים 100% זבל, אז רואים 100% זבל.
רוב המרואיינים המוסתרים, הם ממוצא אתיופי. (דברנו על בהסתרה עצמה, היא נשענת על ידי קדום שלנו, שמי שמוסתר מפחד ממשהו... לא רוצה שידעו מי הוא. זה מיד פורט לנו על תחושות חוסר האמון והפחד), המרואיינת הלא אתיופית היחידה מתוך השכונה - לא מישהי שיודעת להתראיין, רואים שלא התכוננה.
היא מקסימה, אני מכירה אותה, אבל אפשר לראות איך שלפו אותה מהרחוב, קנו לה קפה זול, וריאיינו אותה לאורך זמן. אבל... לעומתה "הקול הלבן" מופיע בדמות של מישהי מסודרת, מאופרת, רהוטה, משתמשת במילים גבוהות, עם משקפיים... מישהי שהיינו רוצים להתחבר אליה, היינו רוצים להאמין לה...
רק אם שמים לב טוב טוב לכיתובית עם שמה ומקצועה, מתברר ש....
טוב...
נו..
היא בעצם, גם לא גרה בשכונה, וגם שייכת למערכת העיתון בו הוכנה הכתבה...
מעניין...
היא גם יודעת להתראיין גם יודעת מה היא רוצה להגיד, וגם הגיע מוכנה לומר זאת.
ומאופרת.
וגלויית פנים...
כל שאר המרואיינים (למעט אנשי הסיירת), לא התכוננו כלל להתראיין באותו יום לעיתון, נפלו עליהם. דיברו איתם במשך יותר מעשרים דקות, והוציאו משפט או שנים מכל מה שהם אמרו - לתוך הכתבה...
שאלות מסלילות, שהתשובה עליהן ידועה מראש לכתב,
בחירת המוזיקה הספציפית,
צילומים שמראים חצאי אמת, יחד עם דיבור רקע שגורם לצופה לחשוב משהו מסויים, למרות שהוא כלל לא מופיע בכתבה (למשל מראים את הגינה הקהילתית הנהדרת במרכז הקליטה והכתב אומר "גידולים מסורתיים"... אה... מצולם שם תירס, אדוני... זה מסורתי באמריקה... התבלבלת ביבשת...
או שהכתב אומר "מספרות" ומראה תוספות שיער מלאכותיות שנמכרות בחנות המכולת השכונתית. אין "מספרות מסורתיות" הוא רק הוסיף קצת צבע...
בעצם, לא קצת... הוא טוען בפה מלא, שהשכונה ברובה המוחלט מורכבת מחברי הקהילה (של יוצאי אתיופיה).
אז בדקתי.
היא לא.
תבדקו בעצמכם...
אף אחד מחברי הקהילה או הסיירת (למעט שאול, ובחור מקסים נוסף, שלא שייך לסיירת), שם איננו מוזכר בשמו למרות ששלחתי את הרשימה המדוייקת, עם המקצועות שלהם... המילים שנאמרות באמהרית לא קבלו תרגום, למרות שחלף מספיק זמן בין הצילום, לשידור...
צילום מקרוב של שלט רחוב בלוי וקרוע (כשלידו בצמוד נמצא אותו השלט, שאינו קרוע כלל... מעניין למה בחרו להתמקד דווקא בו)
צילום של מטמנת הזבל השכונתית. לא, באמת? בשכונות אחרות אין??
ועוד לא מעט סילופים, חצאי אמיתות ומועל הכל פסקול שגורם צמרמורת, גם למי שלא רגיש לשקרים בפרצוף.
אקורד הסיום השיר "עדיף כישלון מפואר"... בחיי...
ובעניין הסיירת. הם הסתובבו איתנו שבע שעות באותו היום. ראיינו את כל מי שהסכים להתראיין, צילמו אותנו עם נוער, ובכתבה יצאנו די טוב... למרות הכל.
למעט שיתוף הפעולה עם המשטרה, שנראה על פניו שהוא מדריך אותנו לפני היציאה (הוא לא!! הייתי שם!!! ). ובאילו מילים הוא משתמש... זוכרים את "חוק וסדר"? מסוכן שם בחוץ?!
אם לא הספקנו לחוש זאת בעצמנו בעקבות הכתבה הזו...
אז יצאנו די טוב... אנשים טובים, רצון טוב, רעיון נחמד...
אבל באיזה מחיר...
באמת לא הצלחתי להבין למה הכתב יצר דווקא כתבה כזו. והתחלתי לחפש אג'נדה...
הרגשתי טפשה במיוחד, כאשר שלושה חודשים לאחר שידור הכתבה, הגיעו הבחירות לראשות העיר...
מאז שהתחלתי להתעמק בזה, קשה לי יותר ויותר לצפות החדשות, ו"בכתבות צבע" בפרט.

אגב, כששומעים חדשות ברדיו בגלי צה"ל - יש זמזום תת טוני שכזה בתוספת מצילות שקטות של תופים לאורך כל החדשות... לדעתי הוא נועד להגביר את תחושת הלחץ כשמקשיבים לחדשות... זה מרגיז אותי כבר שנים.



אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי?
איך אתה נרדם?
בן אדם! איך אתה נרדם?!
ץ.

[צפרדע_ית]

מפגש סיום...
עברנו כברת דרך... בחלק מהקבוצות, הכרתי את הילדים היטב, גם מחוץ לבית הספר, בחלקן, פחות. שתי קבוצות פתחו ווטסאפ קבוצתי איתי ,(ואם הם היו טיפה יותר גדולים, ודאי היו פותחים אחד גם בלעדיי)... יש ילדים שנותרו איתי בקשר גם אחר כך (חלק- עד היום... שנים אחרי...).
התחלנו במשחק, (כמוב)ן, "לו הייתי משהו בים":
בדקה אחת, כל אחד ומצייר לעצמו (או כותב, או שלא) מה הוא היה, אילו היה משהו בים...
הרבה פעמים הופתעתי ממש.
ילדה שתקנית, שרצתה להיות כריש,
ילדים חכמים שאמרו שהם היו מים...
שמעתי דברים יפים על כוכבי ים, על דגי מלאך, על תמנונים ודיונונים... ואילו פעם אחת הייתי צריכה להכנס לאינטרנט ים שאר הכיתה וללמוד על איזה דג מיוחד שמישהו דברה עליו.
אפילו שמעתי 'אותי משתזף...'.
זה היה מקסים ממש.
(אני הייתי השמש, מלמעלה... תמיד רואה הכל, אי אפשר בלעדיי, אבל לא לגמרי חלק...).

במהלך המפגשים, הדבר הכמעט יחיד שעמדתי עליו, מעבר להקשבה לחברים, היה - לחיצת יד אישית איתי בסוף המפגש. זה הביך אותם, הצחיק אותם ובמפגש האחרון, זה עלה על הזמן...
רשמתי על דפים (כמספר הילדים), את המילים הבאות:
למידה, תלמיד, מורה, ה, ל, מגיע, נכון, ה, ה, נכון, כש,
ונתתי לכל ילד דף.
בקשתי שישבו יחד וירכיבו את המשפט כפי שנראה להם.
חלקם חשבו שהכירו אותי, והורידו מילים שנראו להם לא שייכות... חלק ניסו להסביר לי שטעיתי. כשהצליחו, הראיתי להם שהם יכולים היו להרכיב את המשפט, בשתי דרכים שונות:
כשהמורה הנכון מגיע, התלמיד נכון ללמידה,
או
כשהתלמיד נכון ללמידה, המורה הנכון מגיע.
ואז, כרגיל,שוחחנו על כך.
תמיד, תמיד, הילדים בחרו במשפט הראשון, וחשבו שהוא הוא הנכון, לראייה + המורה המעצבנת לתנ"ך של מצליחה ללמד שום דבר (או גרוע יותר, המורה למתמטיקה...)...
ואני? אני דברתי על האחריות שלהם ללמידה שלהם. ועל המשמעות של המשפט הזה מבחינתי. כל אדם שהם פוגשים בחייהם, הוא אש קטנה. זה הכל. הם יכולים להתחמם לאורו, או להתרחק. בחירה שלהם. ואני, משאב. הם יכולים להשתמש בי לקבל מכל מה שאני נותנת, והם יכולים לבחור לוותר.
וזו זכותם המלאה.
אמרתי להם שכל הדברים עליהם דיברנו עד כה, היו חדשים, ולפעמים מוזרים, או מפתיעים ומרגיזים. חלקם יחזרו אליהם רק בעוד כמה שנים, כאשר יקרו להם עוד כמה דברים, והם יוכלו לקשר אותם לדברים שדיברנו עליהם (בלבי קיוויתי שהם בטוח יבינו...מתישהו....),
אני מאמינה שמכל דבר לומדים. מהחתול הפצוע שראיתי ברחוב, וממשחק הכדורגל שהילד שלי סיפר עליו בהתלהבות... וגם, מכל אדם שפגשתי בחיי.

היו כל מיני מפגשי סיום, בעיקר שמתי דגש על כתיבת מכתב תודה אחד לעצמך, שתפתח בעוד זמן מסויים (את המכתב לעצמם לקחתי, והחזרתי להם ביום האחרון של השנה, בקבלת התעודות. הייתי מגיעה במיוחד, להפרד, להתרגש ולתת את המכתבים הללו, עם מכתב אישי ממני, בו פרטתי חלק מהדברים עליהם דיברנו ביחד, וחלק מהחוזקות שראיתי בילדים. שמעתי מאחד מהם פעם שהם עשו השוואות בין המכתבים....).
אהבתי מאוד את המפגשים הללו, חזרתי הביתה סחוטה ומאושרת.
למדתי מהם רבות.
מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמיד יותר מכולן.
אמשיך לכתוב כאן על עוד מפגשים שעשיתי אם אזכר...
ץ

[יולי_קו]

צפרדעים,
אין מילים בפי. ממש. מדהים. אשמח אם תמשיכי לכתוב פה.
הכתבה הזאת מקוממת ברמות, והדבר המכעיס הוא שזו הנורמה (גם לאמא שלי לפני שנים קרה משהו דומה כשהיא הסכימה להתראיין, ואפילו בפרטים כמו מספר הילדים שלה הצליחו לטעות, שלא לדבר על הוצאת משפטים מהקשרם והצגת דיעה הפוכה כאילו זו דעתה).
מרתיח.

[צפרדע_ית]

תודה, יוליקו.
פעם עשו כתבה על נשים שמיניקות למרחק...
הציעו לי להתראיין. שאלתי את הכתבת את כל השאלות הנכונות... ידעתי בדיוק מה דעתה על הנקה (בעד) למרחקים ארוכים (מאוד בעד), ולאחר שהיא ראיינה אותי שעה ארוכה, סגרנו שאני אכתוב את החלק על עצמי. אפילו הכרתי לה חברה נוספת, מבאופן ומהחיים האמיתיים, שתרואיין גם היא.
גם החברה בדקה איתה את כל הדברים הנכונים, והסכמנו להתראיין, ואף צולמנו עם כלללל הראשונים (שלי), והילדים שלה. בנוסף רואיינו עוד נשים.
שלחתי את הכתבה שאני כתבתי, שפורסמה בדיוק כמו שאני כתבתי...
תחת הכותרת.... "מניקות את הבעל, הכלב וכל מה שזז..." (או משהו כזה...).
כיף גדול.
ואז הבנתי שאם אני רוצה שמשהו יהיה כתוב כמו ש אני רוצה, אני צריכה לכתוב אותו מתחילתו, ועד סופו, כולל הכותרת...
ופתחתי טור שבועי במקומון.

ץ

[יולי_קו]

גרררררר!!!!!
לפחות יצא משהו טוב מזה: פתחתי טור שבועי במקומון._

[צפרדע_ית]

מאוד אהבתי לשוחח עם נוער, ו,כמובן, להיות משמעותית עבור הראשנים, ו, כמובן, להכיר את הילדים איתם הם מתרועעים כשמונה שעות לפחות מידי יום, ואת המורות שלהם... ומכיוון שבתור חברת הנהגת ההורים, מאוד לחצתי להקים מרכז גישור (שהיה נחוץ ביותר), בביה"ס אז התנדבתי גם בבתי הספר שלהם.
אחד המפגשים החביבים עליי (שלא היה תהליכי, מטבע הדברים), דיבר על גישור
כמובן...
אני זוכרת מפגש אחד שהותר בי רושם עמוק.
זה היה מפגש עם כיתתו של ראשן, שהיה כבר בכיתה י"א. את ילדי הכיתה הכרתי היטב, ארגנתי להם סיורים לימודיים, ליוויתי טיולים, ולפחות חצי מהכיתה הייתה יחד כבר חמש שנים אז הם כבר הכירו אותי, גם כשפגשו אותי בערבים במסגרת סיירת ההורים.... זו הייתה כיתה ייחודית, לילדים שרוצים ללמוד אקסטרה מקצועות ריאליים, וללא בעיות התנהגות כלל. כיתה שכל המורים בביה"ס רצו ללמד.
הפעם, שלא כבדרך כלל, נכח בכיתה גם סגן מנהלת ביה"ס, שתרם את השיעור "שלו" לטובת ההרצאה שלי... שעתיים רצופות.

לאחר שבדקנו מהו קונפליקט בדיוק, וסקרנו את הדרכים הקיימות לפיתרון, ווידאנו אילו פתרונות ראויים בעינינו, וספרתי את הסיפור על הירושה ותפוח הזהב (שתי בנות, תפוז אחד, חצי חצי... למרות שהאחת רצתה רק את התוך, והשניה רק את הקליפה, מסיבותיהן שלהן...),
בקשתי שיספרו על קונפליקט שננסה לפתור יחד בשיעור. לרוב גישור אמיתי אורך כשלוש וחצי שעות לפחות. אבל פה רק הדוגמא היתה אמיתית...
"גישרנו" לנו את הקונפליקט המוצע בכיף, השתמשנן בהרבה מהכלים הגישוריים, כאשר מידי פעם נזרקות הצעות לאוויר, האווירה (כתמיד), הייתה נהדרת ומחשמלת ממש, היה שיתוף פעולה מלא של כולם, שלושים וחמישה ילדים... האנרגיה זרמה היטב... והרגשתי נהדר ממש. ואז, לאחר שכבר כתבנו הסכם, ובדקנו אותו, וכולם אשרו, ואפילו השווינו את התהליך לתהליך בוררות משפטי, והבנו שגישור נכון יותר לכולם מכל הסיבות הנכונות, קם המורה המרוגש, כולו מאושר, ושאל, באמת בהתרגשות עצומה: "מה דעתכם שנפתח מרכז גישור פה בבית הספר?"
אני, הייתי בעננים. באמת, כל מה שרציתי היה בהישג יד. כבר דמיינתי את המשרד הקטן שלי, ואת השלט, ואת רשימת המתנדבים, ואת ההורים המרוצים, המורים המרוצים גם הם, שיהפכו את הילדים של כולנו למאושרים יותר...
ולאחר כמה שניות, כל הילדים בקול אחד אמרו "לא. מה פתאום"?
וכל האויר יצא ממני בבום אחד (גם המורה החוויר, הלא הזה היה כל כך מוחלט, וכל כך לא תאם את מהלך השיעור). מה? למה לא?! היה כל כך נהדר, כולנו הסכמנו שזו שיטה מצויינת, שחסרה כאן בביה"ס הידברות, שיש הקצנה העונשים, אי מידתיות ביחסים בין הצוות והילדים, וודאי בין ההורים. למה לא?
ואז קם ראשן האמיץ שלי, ואמר: 'ראית פה איך נראים חדרי השירותים? את באמת חושבת שבית הספר לטובתינו?"
וכאן הבנתי, שחוסר האמון של הילדים בבית הספר, מתחיל, גבירותיי רבותיי, בשירותים... והכיתה המוצלחת ביותר הזו, שבהישגייה בית הספר מתפאר עד היום, כיתה זו, למודת הניסיון, מבינה את זה היטב.
והיה לי מאוד מאוד עצוב.
ץ.

[צפרדע_ית]

באחד המפגשים שבהם ניסינו להבין הבניה חברתית, עלה גם עניין ה אוכל .
זה בעצם עלה כאתגר מהילדים כלפיי... הבטחתי שאני יכולה להפוך כל דבר שהם אומרים לי, לשיח על הבניה חברתית, וגם על הסללה...
והם... חמודים שכמותם... ניסו לאתגר אותי עם... אוכל
זה היה משעשע.
אוכל, עניין כל כך בסיסי, כל כך טבעי, וגם כל כך חברתי.
התחלתי בשיח על טקסים (שמתם לב שכל החגים שלנו וגם של אחרים, קשורים לאוכל? מאכלים ספציפיים, סעודות ספציפיות, או, במקרה של יום כיפור וצומות אחרים - היעדרו של האוכל) עם הסעודה המקדימה והמפסקת...
שוחחנו על אי אכילת פרות בהודו, לעומת אכילת נחשים בסין, דברנו על כך שטעם זה עניין נרכש, וגם ריח... שוחחנו על מאכלי עדות, על התבלינים הספציפיים, או היעדרם, ועל "אוכל של בית" לעומת אוכל תעשייתי, ומונסודיום גלוטומאט... ובלי בעיה, הם כבר קישרו את זה בעצמם לעניין של הבניה חברתית. (כמובן).
דברנו על טבעונות, צמחונות רואו, דיאטות ושאר "הפרעות אכילה" לנסיבות לכל אלה (אני צמחונית מאז גיל 13 וקצת אז זה נכתב, כמובן, בצחוק).
מעניין הדיאטות וגם הפרעות האכילה עשיתי שיעור נפרד... אגב...
ולאט לאט הגענו לענייני כשרות. קצת חששתי לגעת בנושא הזה, בכל זאת, אנחנו בישראל, ומי אני שאעז לפגוע באמונה הדתית של ילדים, או במארג משפחתי מסויים... ואז הבנתי שבעצם, אפשר לדבר על כשרות, כהבניה חברתית של דת בדלנית, וזה לא מקטין במאומה את אלה הבוחרים לאכול כשר.
זה היה שיעור מעניין, לכולנו ובמהלך המפגשים הבאים, ילדים לא מעטים עוד חפשו דוגמאות למאכלים "משונים" במדינות שונות... (הכי מרתק שמצאנו - מנהג אכילת השיליה, יחד עם משפחה וחברים, המסיבה לאחר לידה... באנגליה, מכל המקומות, כן, וגם בלאק פודינג....ברררר...).
אני חושבת שהם, וגם אני, מסתכלים על אוכל בצורה שונה, עד היום...
ץ

[צפרדע_ית]

חרם
בהרבה המפגשים הראשוניים, כששאלתי את הילדים מה מעניין אותם כקבוצה, עלתה הרבה מאוד פעמים המילה "חרם".
בפעם אחת ספציפית, התברר ששתי הכיתות הכריזו חרם על ילדה מהכיתה הסמוכה, והם לא לגמרי יודעים איך לצאת מזה.
חשבתי איך לפרק את המתח סביב מה שקורה כרגע, כדי לגעת בו "מאחור" זאת אומרת, לא לצלול פנימה לתוך הקונפליקט, ולהפוך את זה לעוד יותר אישי כאשר אני בכלל לא מכירה את הילדה המדוברת, ולא יודעת איך לוודא שהיא לא תפגע יותר, אלא לאפשר להם לשים את עצמם בקונטקסט היסטורי, ולחשוב משם, יחד, את מי ואת מה החרם משרת, למה הוא גורם, ואיך יוצאים מזה.
בעצם הבנו יחד את החרם כמכשיר בתוך הבניה החברתית, שעוזר לאשרר אותה מחדש בכל פעם שמשתמשים בו.
התחלנו בחיפוש אחר מקורות המילה "חרם" באינטרנט, והבנו שזה ממש לא עניין חדש... ואז שוחחנו קצת על ההבדל בין חרם בתקופות קדומות, חרם של הקהילה על אדם או משפחה (נגענו בשפינוזה, וגם בטיורינג), וחרמות שהתנהלו כשאני הייתי צעירה, לפני היות הטלפון הסלולארי (כשהעולם היה צבוע בשחור ולבן, וסינטזאור המחמד שלי, רקסי, היה קשור בחצר...).
הם ספרו לי עד כמה כוללני החרם בימינו. הוא לא נשאר בבי"ס, אלא מגיע לכל קצוות העיר, ועם "רשימות השידור" בווצאפ, גם מגיע לקצווי הארץ.
ועם הטלפון הסלולארי, הולכים לישון איתו, וקמים איתו בבוקר.
ניסינו להבין מה גורם לחרם (בלי להכנס לאחד הספציפי הזה, שהם מנהלים כרגע), למה כל כך קל לנו להצטרף ל"עליהום" על מישהו אחר. דברנו קצת על התרגשות במשחקי כדורגל, ועל הרצון להיות חלק ממשהו גדול, וסוחף, וגם על החשש שאתה תהיה זה שמוצא את עצמו על המוקד.
חזרנו שוב ושוב על הקודים החברתיים שמופרים, ומאפשרים לאדם להרגיש שבעצם הוא עושה טוב כשהוא מחנך את האגם שמולו, כי כך "צריך" להתנהג, ואפילו בניסוי של זימברדו נגענו (היו כיתות שכל כך התעניינו, שממש יצרנו מפגש שלם על הניסויים של אש ומילגרם, וגם של זימברדו, כמובן, ופעם אחת,ילד אחד גם הכיר את "הגל", והכנסנו גם קצת ענייני שואה וקבוצות לחץ פוליטיות למרקחת...).
הילדים ציפו שאנסה לרדת לעומקו של החרם "שלהם", ואבקש מהם להכנס לנעליים של הילדה המוחרמת, שאדבר על סליחה ומחילה, ואולי אספר להם על זה שעשו עליי חרם כשהייתי קטנה (רציתי, אבל לא סיפרתי), ואפרוט על נימי הרגש... הם הופתעו מאוד מהמקום (ההיסטורי והשכלתני) שהגענו אליו... אני חושבת שזו הסיבה שהם נותרו בקשב.
כי עשינו משהו אחר. מעניין. לא האשמתי אותם בכלום. לא ביישתי אותם. פשוט התייחסנו לזה כאל עניין שאפשר ללמוד ממנו.
לאחר שפירקנו את הסיבות לחרם, וקבענו שההבניה החברתית בעצם מנהלת אותנו, ואנחנו רק תוצרים של השיטה, כמה בנות החליטו לעשות מעשה, ולספר בכמה מילים על הקונפליקט הספציפי עצמו, וילדה אחרת, גילתה להפתעתה שהיא בעצם עושה חרם כבר כמה שבועות, על ילדה שעשתה משהו, שכלל לא היה לה אכפת ממנו...
כשסיימנו את המפגש, אמרתי לילדים שאני מתכוונת לפנות למחנכת, לוודא שהיא מודעות לו... והבנתי שהנושא מטופל.
בשבוע שלאחר מכן, הם כבר ספרו לי שהם החליטו "לסלוח" לילדה ההיא, ושהחרם פשוט נגמר.
עד העונג הבא...
ץ

[יולי_קו]

וואוו. צפרדעית,
זה כל כך מרגש- גם הנושא עצמו, שהוא טעון ביותר, וגם הטיפול שלך בו, שמפרק את חומר הנפץ.
אני שמה לב שאת מגיעה למפגשים ׳חמושה׳ בידע תיאורטי, אבל גם בצניעות. את מנהיגה את הקבוצה ממקום של אחד בין שווים, ולמרות שיש לך יותר סמכויות את לא ׳מחליטה עליהם׳.

את מסכימה איתי? את יכולה לחדד את העמדה שלך או את המקום שלך בתהליך?

[צפרדע_ית]

יוליקו, את בהחלט בכוון.
אני לא מחליטה, אני בעיקר מכוונת.
זה לא תמיד עבר חלק, בהחלט היתה קבוצה ספציפית אחת, בה היו מקרים שכמה ילדים בקבוצה ניסו אותי, בעיקר ניסו לראות איך אני מתמודדת עם הפרעות, ואף האשימו אותי בכך שאני לא יודעת "להחזיק כיתה". ומהצד השני, לא ויתרו, והגיעו לכל המפגשים... ניסיתי להסביר, שזו קבוצה וולונטרית, אך האופציה השניה, הייתה שיעור רגיל, עם מורה רגילה... בכל זאת, בי"ס ציבורי בארץ...
עם הכיתה ההיא היו מעט יותר אתגרים. לאחר שיחות אישיות, עם חלק מהתלמידים, הדברים הסתדרו פחות או יותר... ובכל זאת, לא הסכמתי לצעוק או לכפות את דעתי, דווקא מפני שרציתי לאפשר אלטרנטיבה, אולם מסגרת הזמן של עד שמונה מפגשים לא תמיד אפשרה ליהנות מכל התהליך.
המטרה לא היתה להראות עד כמה אני חכמה ויודע דברים (אני מספיק חכמה, יודעת את זה בעצמי... לא ממש מעניין אותי מה אחרים חושבים עליי), אלא ללמוד יחד איתם, באמת, נושאים שמעניינים את קבוצת הגיל הזו.
זה נכון שאת רוב הדברים כבר ידעתי קודם, והראשנים שלי מהבית, כבר היו גדולים יותר, אז את הנושאים שמעניינים אותם הכרתי, אבל המפגשים בהם חידשנו דברים שפחות ידעתי, היו המעניינים יותר, לטעמי.
עד היום, אני מנסה להקשיב יותר, גם כשחברה מספרת לי כל מיני דברים על ילדיה הצעירים מאוד, אני מכבדת את הצורך שלה לספר.
לפעמים זה מספיק.
לפעמים אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי, אבל זה נעשה קל יותר עם הזמן.

גם דרך הישיבה שלנו בספרייה, מעגל שלם של כיסאות, שלא תמיד כולם מאויישים, כי יש כאלה שנוח להם יותר השכיבה, או בעמידה מאחורי הכיסא (אני למשל העדפתי ללכת הלוך ושוב... גם בישיבות בעירייה, וגם בישיבות עבודה, אני מעדיפה לעמוד בצד, ולקפוץ קצת... מאשר לשבת...), נועדה לאפשר מקום לכל אחד להרגיש בנוח. העניין הזה דובר רבות במפגשים, כי עצם קיום המפגש בתוך בית ספר, כבר יצא דרישה לתלמידאות, ואני שברתי את הדרישה הזו, כשהתיישבתי על הרצפה... התלמידים הגיעו עם ציפיות ממני, ומהתלמידחם האחרים... כך גם הדרישה שלי ללחיצת יד, ומבט בעיניים מכל תלמיד ותלמידה בסוף המפגש, ואמירת תודה... וגם ההצעה להתפרעות נינוחה בתחילתו (קפיצות קטנות, קולות מצחיקים, ניעור של הגפיים...), כל דבר שירחיק אותנו מהדרישה "להתנהג כמו שצריך" בבית הספר, כשאני בעלת הידע היחידה, ו"מתפקידי" להעביר אותו הלאה.

תודה, יוליקו, על ההתעניינות!!
האם פספסתי מייל ממך?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הי צפרדע ית
מרתק לקרוא!
עכשיו השאלה איך משכפלים לכל בתי הספר

[צפרדע_ית]

תודה ברוש
אתה רואה? זו הסיבה שהתחלתי לכתוב (חוץ מהסיבה שנתתי.... שאני מפחדת לשכוח...), אולי כשישוב הכל לסדרו, יקום מי שישמח להצטרף לפרוייקט הזה, וישתמש בחלק מהמידע שהוא מקבל כאן?
זה ישמח אותי מאוד.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אולי כשישוב הכל לסדרו, יקום מי שישמח להצטרף לפרוייקט הזה, וישתמש בחלק מהמידע שהוא מקבל כאן?
אמן

זה ישמח אותי מאוד
את כולנו, באופן כללי, וכאב למתבגר, באופן אישי

עכשיו רק נותר למצוא את בעל\ת היד המתאימה

[צפרדע_ית]

חייבת לומר שאני מתגעגעת לזה מאוד.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

נשמע שאת מאוד מחוברת לזה, למה לא ממשיכה?

[צפרדע_ית]

במקום בוא אני גרה כרגע, פחות מקובל לאפשר לאנשים שאינם מורים, עם תעודות ספציפיות להכנס לכיתות באופן מוסדר, ולהעביר מפגשים שכאלה. ראשלישית לוחצת שאמצא דרך, והבטחתי שאבדוק במרכז הנוער העירוני, אולי שם אפשר יהיה לעשות משהו שכזה...
אבל אני בספק.
בינתיים אני מסתפקת בשיחות עם הראשנים וחבריהם...
והתחלתי לכתוב כאן
ץ

[יולי_קו]

שלחתי.

[צפרדע_ית]

גם אני...
ץ

[צפרדע_ית]

דף שעלה כאן לאחרונה הזכיר לי מפגש מעניין על דימוי הגוף .
לאחר שכבר שוחחנו על מגדר, ומגדור צבעים, ניסינו להבין איך הבניה החברתית משפיעה על דימוי הגוף שלנו. והאם ההשפעה הזו תלויה בגיל שלנו, או מוגדרת בזמן, או שהיא אולי משפיעה עלינו לנצח...
בעקבות השיח על המגדר,מהשבוע שעבר, החלטנו לשוחח על נשים, כמובן.
התחלנו מלחשוב בעצם, מהו דימוי הגוף הרצוי, בחברה המערבית... הילדים זרקו רעיונות, ואני ערכתי רשימה על הלוח... הדברים שחזרו הכי הרבה היו - גבוהה, רזה, בלונדינית, עם שיניים לבנות ומסודרות, עיניים גדולות ואף קטן... כמובן שהיו וריאציות שונות, (למשל, באחת הקבוצות היתה ילדה שהיא קרובת המשפחה של איזו שחקנית יפהפיה בינלאומית, שאני, לבושתי, כלל לא הכרתי, בשם גל גדות וזה גרר עניין לא מועט...) ועדיין, זה היה הדימוי השולט...
בדקנו איך זה קרה, שגם בארצנו הלוונטינית, אנחנו נוהים אחר הבלונד, כל כך נוהים, שרבות מהנשים שאנו מכירים, ומשפיעות על חיינו, צובעות את שיערן.
לאחר בדיקה מעמיקה, על ההשפעות בגיל מוקדם, וההטמעה של מודל יופי מסויים, מצאנו את האשם המיידי... דיסני.
אם נשים לב, נראה שכל נסיכות הדיסני המוכרות, עד תחילת שנות האלפיים היו דקות, מאוד, עם עיניים גדולות, שיניים צחורות ומסודרות היטב, והן גם ידעו לשיר... מאז תחילת שנות האלפיים, ואולי טיפה לפני כן, צבע גופן היה לבן וזך.
עניין זה השתנה אמנם, ועדיין, לא נמצאה נסיכת דיסני במשקל כבד...

מיפינו את בעלי העניין, את מי שמרוויח הכי הרבה מכך שאנשים, ובעיקר נשים יחשבו כל הזמן, ובצורה מוגזמת שאיך שהן נראות זה חשוב מאוד.

(תיכף אמשיך.
ץ

[צפרדע_ית]

הדברים שעלו בשיח על בעלי העניין, היו: הנשים עצמן, המעסיקים, הבעלים הפוטנציאליים... ולאט לאט הוספנו גם את חברות הקוסמטיקה איפור וקרמים, חנויות הבגדים, (ומי שמתפעל את עולם האופנה), עיתונים, חברות הפרסום, חברות הבישום.... ועם כל רעיון חדש שעלה, הצלחתי לשמוע את ה"קלינג" של האסימונים שנופלים...
דברנו על הביגוד האופנתי, והלא נוח, שנשים מולבשות בו, ובעיקר התעמקתי בנעלי העקב כן, שוחחנו גם קיפול כפות הרגליים בסין, ואף מצאנו תמונות ברשת, ועל שבט ארוכות הצוואר, ניקובי גוף וקעקועים למיניהם, ושאר דברים נוראיים שנשים עושות לעצמן בשם אידיאל היופי העמום... שמנו לב שלמרות שאנחנו רואים כאילו שינויים בין מזרח למערב, ובזמנים שונים, עדיין תמיד מנפחים שפתיים, מגדילים עיניים ובו בזמן, גורמים אי נוחות מירבית לאישה כשמקטינים לה את כפות הרגליים (כן, עקבים עושים את אותו הדבר), ולא מאפשרים לה לרוץ, או לעמוד באופן נינוח.
ניתחנו בכמה אופנים את הסרטון המרתק של אולווייז (כן, גם הם עושים המון כסף מהבניית אי נוחות בחייה של האישה, ותוך כדי שהם גורמים לה להתבייש במחזור החודשי, ולנסות להסתיר אותו, הם גם מייצרים סרטון פרסומת שמבקש מהנשים להשאר "הן"...
אבל שמנו לב לגילאים של הילדות, למודעות העצמית שלהם משתנה, וגם לצורת העמידה שלהן, שאיננה מותאמת כלל למה שהן אומרות... בעיקר הגברת הבלונדינית היפה, שעומדת באופן שמקטין את שטח הפנים של כפות הרגליים שלה,למרות שהיא כביכול מראה בטחון עצמי...
תיכף אשוב שוב...
ץ

[ענ_בל*]

איזה כייף למצוא כאן דף תוסס.
צפרדע ית
איזו עשייה מבורכת וחשובה את עושה.

[דו_כיפת*]

צפרדע ית
אני מש מברכת על כל מפגש שקיימת
ולא פחות מכך, על כל אות ששיתפת
הדברים שאת מניחה פה פשוט... פרייסלס!!!

בעיקר התחברתי לגישה של: אני רוצה להכיר את הראשנים, מוריהם וחבריהם. איך אעשה זאת בצורה אפקטיבית?
אני רוצה להשמיע את דעותי בלי שישנו להן את הצורה, איך אעשה זאת?

וואו.

מעורר השראה.
ממש

[צפרדע_ית]

תודה, דוכיפת מאוד מחמם לב לקבל הכרה שכזאת! ;+)
תודה, ענבל!! איזה יופי לראות עוד שם זכור מפעם... תודה!
ץ.

[צפרדע_ית]

ממשיכה...
הסרטונים של אולוויז, מאתגרים מכמה בחינות.
בעצם אנחנו רואים בסרטון שצרפתי בפוסט הקודם, העמדה של אודישן...
אז הבנות (וגם הבנים) הללו, מאוד מאוד רוצות להתקבל לתפקיד מסויים. הן תעשינה מה שאומרים להן, כמיטב יכולתן.
התקשורת מטבעה גם מייצרת את הסטריאוטיפ, וגם מאשררת אותו {כשאנחנו שומעים מישהי עם מבטא מרוקאי, מתפעלת ממכונת כביסה חדשה, ומישהו (הקריינית הצברית הרהוטה, או במקרה גרוע יותר, הקריין הצבר הרהוט...) מסביר לה, אנחנו מיד זוכרים שלמרוקאים חשוב מאוד הניקיון, אבל קצת קשה להם להבין טכנולוגיות... (בבקשה אל תפסיקו לקרא רק כי כתבתי דברים מאתגרים בפוליטיקלי קורקט... ברור שגם על זה הייתה שיחה, נכון?)}.
אז עומדת בחורה, בסיטואציה שהיא תופסת כמאוד מלחיצה, וגורלית, מבחינתה, אומרים לה "לרוץ כמו ילדה". גם אם היא לא מסכימה עם זה בלב, ההבנה החברתית תכריע אותה, והיא מיד תכנע למוסכמה הידועה, שהתקשורת פמפמה לה מאז שנולדה, ותעשה בדיוק את מה שיוצרי הסרטון ציפו שהיא תעשה. תחקה באופן נלעג ומגושם ילדה רצה במקום... הרי ילדה לא באמת יודעת לרוץ. היא תנסה להיות הכי מצודדת שאפשר, תוך כדי עשיית משהו שהיא מאמינה שדורשים ממנה...
בנוסף, המיקום הלא נוח (זוכרות איך ידעתי לצפות מראש היכן יעמדו הילדים במפגש על ההסללה?? גם באודישן הזה המקום לא באמת אפשר לרוץ.... רק לחקות אולי, ריצה...),
והילדה באודישן? היא מאאאוד רוצה להיות שחקנית...
ולמרות המניפולציה- הגלויה הזו, ולמרות שאנחנו מבינים בדיוק מה קרה שם, עדיין הסרטון הזה חשוב.
הוא מראה בדיוק את "תפיסת המציאות"
המשתנה בגילאים שונים. אפשר לשים את האצבע על סביבות גיל 11 12, בדיוק כיתה ו' כגיל בו תפיסת הדימוי העצמי של ילדות משתנה, והן מפנימות את מה שסיפרו להן עד כה, על איך ילדה אמורה להתנהג.
וגם בנים.
כיוון שנראה שהילדים המצוינים בסרטון הזה אינם שחקנים, ואילו תגובות אותנטיות (אני לא באמת יודעת... רק משערת), הצלחנו לנתח גם את מה שהן אמרו לאחר שעימתו אותן עם ה"מציאות", לעומת צורת העמידה של חלקן (מדהים לראות איך ככל שהן גדלות, הן מנסות לצמצם כמה שיותר ממסת הגוף שלהן, הן עומדות באופן לא יציב, לפעמים נשענות רק על רגל אחת, ידיים קרובות מאוד לגוף. קטן זה חמוד, ובעיקר לא מתריס, לא יכול לתפוס את מקומו של האחר)...
היחס לסרטון הזה בכיתות מצד הבנות, היה מאוד שונה מאשר מצד הבנים.
באחת הכיתות, בן אחד הכריז שאני רק לטובת הבנות, וזה הכל תעמולה פמיניסטית, ויצא בזעם מהכיתה (בקשתי לשוחח איתו באופן אישי אחרי השיעור, וסידרנו קצת את העניינים, אבל הוא באמת נעלב עד עמקי נשמתו.. (אגב, אני שומעת המון שבימינו גברים לבנים הם הנפגעים הכי גדולים, והכי מופלים לרעה... והם לא מרוצים מזה כלל... )),
חלק מהבנות דחו עוד קצת את הכניסה ללגיל ההתבגרות, או שלפחות לא הראו רצון להגיע לשם במפגשים איתי
שוב הראו לי בשיעור לאחר מכן את הבגדים הכהים והספורטיביים שהן לבשו, וגם הביאו מדליות התחרויות ספורט שונות, כדי להשוויץ...
מעניין לכמה זמן ההשפעה הזו נותרה מוטמעת בהם. שנה אחר כך הם כבר היו בחטיבה...
ץ

[צפרדע_ית]

פרוייקט נוסף שהשתתפתי בו מטעם תנועת של"מ בחינוך, נקרא "קריאה בהנאה".
מתנדבים מבוגרים (בעיקר פנסיונרים... ואנוכי...) צוות לבתי ספר שונים בעיר, והקריאו ספרים מתוך רשימה ספציפית שהגיעה ממשרד החינוך (רובם... לי היו רשימות משל עצמי), לילדי כיתות א' ב' ולעיתים גם לילדי כיתות ג'.
בקשתי, וקבלתי, שתי כיתות של חינוך מיוחד, ושתי כיתות בבי"ס שהרבה מתלמידיו הם דור שני ושלישי לעלייה מאתיופיה.
כעיקרון השיעור אמור היה להתחלק לרבעי שעה, בהם אני אוספת את הקבוצה שלי (שליש כיתה) מוליכה אותה לכיתה אחרת, מקריאה סיפור, ומחזירה את הילדים לכיתת האם...
אבל מהר מאוד הבנו, המורות ואני, שכדאי שאעבוד עם כיתה מלאה, כי הייתי מעוניינת לייצר שיעור שלם על כל ספר...
בחלק מהמפגשים המורות נותרו בכיתה, והמשיכו לדבר על הסיפור שהקראתי, גם אחר כך.
השיעור שלי התחיל באופן דמוקרטי... בבחירות.
לאחר שהתיישבנו על הרצפה ,במעגל (שיהיה לי נוח...) הצגתי לכיתה שני ספרים, כאלה שארצה לקרא... סיפרתי קצת על כל ספר השתדלתי לתת כותרת ("חברות", "קנאה", "פחד"), על המחבר/ת, על המאייר/ת התרגום... וגם על שפת המקור, (אם היה רלוונטי, הזכרתי ספרים קודמים של היוצרים הללו שקראנו כבר),
ואז ערכנו בחירות (בהרמת יד.... לא להגזים)...
(מיד ממשיכה)
ץ

[צפרדע_ית]

את הסיפורים שהקראתי, הכרתי בעל פה, אז לרוב הספר היה מופנה לכוון התלמידים, כך שיוכלו לראות את הציורים. אלא אם- היו רמזים בציורים...
את הסיפורים שכתבתי בעצמי, וניסיתי על הילדים, הקראתי ללא ציורים כלל...
בחלק מהסיפורים, המאיירים מוסיפים כל מיני רעיונות מצחיקים במיוחד (יוסי אבולעפיה, למשל...) או שיש איזו תמה שחוזרת על עצמה מוסיפה נופך לסיפור (החתול והעציץ ב"מקום משלו"), לפעמים פשוט חיפשנו את הרעיון באיורים קודם...
לפעמים שאלתי על מה הם חושבים שהסיפור עומד להיות... וכמה פעמים נתבקשתי להביא ספרים על משהו ספציפי למפגש הבא, גם מהמורה (חגים לדוגמא), וגם מהילדים (מעבר דירה...)...
בכיתה אחת, נאמר לי על ידי המורה, שחלק מהילדים מעולם לא ישבו בחיקו של מישהו שהקריא להם. אז התחלנו סבב, בכל שבוע, מישהו אחר ישב עליי כשהקראתי. זה קצת סיבך את הלוגיסטיקה, אבל זה עבד.
גם כאן בסוף כל מפגש לחצנו ידיים, הסתכלנו בעיניים, ואמרנו תודה. גם למפריעים.
זה היה חשוב לי מאוד.
בכל כיתה השארתי צילום של עטיפת הספר שאותו קראנו, ובחלק מהכיתות המורות בחרו ילד בכל שבוע, שיצבע את צילום העטיפה, ובסוף השנה היה להם קלסר מלא בעטיפות ספרים, וזכרונות. את המפגש מסכם העברנו בנוסטלגיה כיתתית...

בשנה שלפני שהצטרפתי לתנועת של"ם, עשיתי משהו דומה בכיתות של ראשלישית ורביעית, במשך מספר חודשים.
זה התחיל מהקראת סיפור במהלך ההפסקה, עבר להפסקת האוכל, והמשיך לכדי שיעור שלם... אבל זה הופסק, כי למורות היה חומר להעביר, ובתחרות מול הכיתה השניה, הן הפסידו שעה בשבוע...

בחלומי אני רואה המוני אנשים, מגילאים שונים, ממוצאים שונים, ממגדרים ומגזרים שונים, עם מגבלה זו או אחרת, עם כיפה, שטריימל, מטפחת או יחפים, מגיעים מידי שבוע לכיתות שונות, בבתי ספר בכל הארץ, ומספרים סיפור לילדי בתי הספר, בסבבים שמתחלפים מידי חודש.
כך בדיוק נוכל לגדל דור שמכיר את האחר, ולא חושש ממנו. שיודע שהאתר הוא רק אחר. לא משנה המבטא שלו, הצבע שלו או הבגדים שהוא לובש.
כולנו אוהבים סיפורים,
כולנו בני אדם.
וזהו.
ץ

[אמא_נמרה*]

צפרדעית, עכשיו גיליתי את הדף הזה, ואני ממש נהנית לקרוא.
השנה אני מורה בתיכון ומלמדת במגמת מדעי החברה. בעיני השיעורים הם בעצם שיעורי כישורי חיים מתובלים במושגים מתחום הפסיכולוגיה (בכל זאת יש מבחן בגרות בסוף). היום בשיעור מודלים של לחץ עשיתי "שעת סיפור" עם הספר "היפייפיה מתעוררת" ודיברנו על טבע האדם, האפשרות לבחור, ועל תחושות בטן. היה מאד מעניין לשמוע את התובנות של התלמידים, ולראות כיצד הם מגלים במה הם דומים ובמה הם שונים.

[צפרדע_ית]

אוי, נמרה, זה נהדר!
איזה כיף לך!!!
אשמח לשמוע תובנות

בתיכון אפשר אולי לנסות את "זקנה על נדנדה", שהוא ספר שמראה באופן מקסים תגובות אנושיות להפליא למצב מפתיע.
זה כמו "הנסיך הקטן" למתחילים...
בקרוב אוסיף רשימה של ספרים שמאוד נהניתי מהם...
(אשתדל)
ץ

[יולי_קו]

בקרוב אוסיף רשימה של ספרים שמאוד נהניתי מהם...

אולי תפתחי דף חדש ספרים שצפרדעית אוהבת במיוחד

[צפרדע_ית]

יוליקו, זה בהחלט מפתה...
אבל יש כאן כבר דפים עם רשימות ספרים עם אני זוכרת טוב... חבל להוסיף עוד דף שלם רק לזה...
רק רוצה לציין שאני כבר שוקדת על רשימה שכזו, ואמש היה לנו ערב מקסים בו ראשן ורביעית, וגם הנסיך תרמו מזכרונתיהם, והתרפקנו יחד על ספרים אהובים וזכורים במיוחד...
תודה על ההצעה!!
ץ

[צפרדע_ית]

החיפוש הנוסטלגי אחר רשימת הקריאה החביבה עליי, הזכיר לי שבמפגשי המגדר נהגתי להביא עמי את הספר "אלפוני" שיצא בשנת 1957. אני מניחה שאמא שלי למדה לקרא בעזרתו, למרות שהיא איננה זוכרת... גם אני למדתי ממנו, אבל אולי מהדורה מאוחרת יותר שלו. על כל פנים, הספר הזה, כרבים אחרים, נמצא ברשותי, והבאתי אותו לכיתה.
הגדרות התפקיד בין בנות לבנים, ברורות מאוד.
מוגדרת שם מהי ילדה טובה (עוזרת לאמא לכבד את הרצפות, לטפל באחיה הקטן, ולהכין את הבית לכבוד שבת), ומהו בן: חזק, אמיץ, עוזר לחבריו בשעת צרה, מכה לפעמים, עוזר לאבין בשדה, אוכל את הסנדביצ'ים שאחותו הכינה.
אגב, ברובם המוחלט של האיורים, לבנות יש שמלה, ולבנים - כיפה...
כשמגיעים לענייני צרכנות, אנו מגלים שהמתנות לבנות ולבנים בשנות החמישים, די מזכירות את המתנות של ימינו, בובה לבת, אוירון לבן, וכל הדברים עליהם מדברים עד היום בקורס מבוא למגדר באוניברסיטה.
הראיתי גם את השינוי, העיקרי, מבחינתי, שחל בשישים השנים האחרונות... בקשתי מהילדים שיוציאו ספר לימוד כלשהו מהתיק, וראינו שבדף הפתיחה בכל ספר, מתחת לתאריך ההוצאה, ולשם של עורך הלשון, נמצא שמה של עורכת המגדר... (כן. עורכת... טרם מצאתי עורך...).
בימינו יש תפקיד כזה. מישהי שמוודאה שאם הבן מקבל מטוס ליום ההולדת, הבת תקבל מכונית...
שינוי גישה קטן, ומקסים.
ברם... עד היום הזה, הספרים "לבנים" כרוכים בכחול, ו"לבנות" בורוד...
ץ.

[צפרדע_ית]

הבטחתי, עמלתי, נהניתי והתמלאתי נוסטלגיה...
והנה:

רשימת ספרי ילדים מתומצתת

שצפרדעית מחבבת במיוחד.
רשימת ספרים וסיפורים שאהבתי להקריא שוב ושוב
לכל הגילאים
הנסיכה שלבשה שקית נייר
מאת: רוברט מאנץ'
איורים: מייקל מרצ'נקו
מאנגלית: רונית רוקאס
('בסוף הם לא התחתנו.') סוף טוב? הפתעה??

סולו סאן הילד שרצה להיות סופר נינג'ה
גיי. סי. פלפס
תרגום - שהם סמית' ואמנון כץ
(מאסטר זוצו והסבתא).

I love you forever
רוברט מאנצ' (המדהים, שמעט אף ספר שלו לא תורגם לעברית משום מה, כולל הספר הזה)
איור - שילה מקגרו.
(ספר שגורם לי להשתנק בכל פעם שאני מקריאה אותו, והשיר בו זכה ללחן אצלינו בבית, והושר בכל ערב לקראת הרדמה. היום גם ראשניה נזכרה בו, וסיפרתי לה בעל פה בשיחת ווטסאפ... ושתינו דמענו קשות).

דרקון אין דבר כזה
כתב וצייר ג'ק קנט
תרגם - אברהם יבין
(חייבים, פשוט חייבים לדבר על כל בעיה שיש לנו, אחרת היא תגדל ותקח לנו את הבית...
את הספר הזה לא הצגתי... רציתי שהילדים יבינו לבד על מה מדובר. זה היה ממש מעניין).

צמריקו
לזלי הלקוסקי
איור - לי הרפר
תרגום - תומר קרמן
(התנ"ך של ההולכים מחוץ לתלם)
ספר פשוט נפלא. נתתי אותו כמתנה גם למבוגרים שאני מחבבת במיוחד.


אבא עושה בושות
מאיר שלו ויוסי אבולעפיה
(אצלינו זו גם אמא... אבל הראשונים התרגלו...)

סיפור מוזר ומלא תמהון על האי הקטן, האי הגיון
אפרים סידון
איורים - יוסי אבולפיהנייני
(למה לי פוליטיקה עכשיו? או ענייני הדתה...)

אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו
אפרים סידון
איורים יוסי אבולעפיה
(למה לי פוליטיקה עכשיו? או, למה כל כך קשה לנו לסיים מלחמות)

אמא, את אוהבת אותי
ברברה מ ג'וסי
איורים - ברברה לולי
תרגום לאה נאור
ניחוח של תרבות שונה, ונגיעה בפחד הכי קמאי שלנו... ומה אם לא?

תנחש כמה אני אוהב אותך
סם מקברטני
איירה אניטה ג'ראם
דביק וחמוד נוגע באותם הפחדים...

בארץ סין
לאה גולדברג
סיפורי אחים, מלחמה איומה, וקטנטנה, ותרבות אחרת...


איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני
מאיר שלו
איור - יוסי אבולעפיה
תענוג של ספר, שמעלה על נס - צרוף מקרים בניחוח קדמוני

הקטר הכחול שיכול
כתבה ווטי פייפר,
תרגמה לאה נאור
הידעתם שבאנגלית - הקטר הוא בעצם קטרית?? הבאתי גם את הספר, וגם את התרגום למפגשי המגדר, והראיתי עד כמה השפה חשובה להבניה החברתית שלנו, ולהיפך, ההבניה החברתית משפיעה על השפה.
והספר - אני חושבת שאני יכולה!!! צ'ו צ'ו!!! זה משפט שאנחנו משתמים בו עד עצם היום הזה...
אנסה לזכור לכתוב לכם סיפור עצוב שקרה לי בהקראת הספר הזה, לילדה בכיתה ב' עם נשמה עתיקה במיוחד.

הנסיכה חוכמולוגיה
כתבה ואיירה בבט קול
תרגום דני פלג
ספר חובה בכל בית.


הדודה מיכל
מאיר שלו
איורים יוסי אבולעפיה
הזוג הזה אחראי על יצירות מופלאות של ממש.
תפקידים בחיים, וציפיות...

העץ הנדיב
של סיברסטיין
תרגם יהודה מלצר
ספר שתמיד כשאני מקריאה אותו הוא גורם לשיחה אמוציונאלית מאוד בקרב הילדים.

ארץ יצורי הפרא
מוריס סנדק
תרגם אוריאל אופק
אם אתם בסן פרנציסקו - רוצו למוזאון הקטון והמקסימון של הספר הזה!! חובה של ממש.
עונשים, דמיון, וריח של ארוחת ערב.

זקנה על נדנדה.
תמר אדר
איר ריקרדו ראדוש
קצת ארוך, מאד סוציולוגי, ומעורר שיח על סטריאוטיפים ומה "מותר" (א"ב של הבניה חברתית).

טרמפ על מטאטא
ג'וליה דונלדסון
אייר אקסל שפלר
חברות, פחד, הערך החביב עליי - היה נחמד! (be kind), (וחוץ מזה, מככבים שם מכשפה וקרפד... זה ה ספר בשבילי...).
וגם:
זוג
ג'וליה דונלדסון
אייר אקסל שפלר
(שני יוצרים נהדרים, שכאשר הם חוברים יחדיו - הם יוצרים תענוג של ספרים)
טוב, ורע, ולהציל את העולם...
ספרים נוספים ונהדרים שלהם:
טרופותי
תרגום -רימונה די נור
וגם,
טרופותי הבת,
הספר הכי מרתק.
הענק הכי גנדרן בעולם
לקוף יש בעיה

על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש
וולף ארלברוך
אייר - וורנר הולצווארת
תרגם - עטרה אופק
אחד הספרים הנהדרים... בשלב מסויים ילדי כיתה ו' הביאו אותו לכיתה כדי לנסות אותי, ולראות איך אגיב, ואני... התלהבתי ממש... (נראה לי שקלקלתי להם קצת את השמחה) לאחר הקראתי אותו, התעוררה שיחה מדהימה על נקמה, ולמה הרגש הזה יכול לגרום.
וגם - איך משהו כל כך טבעי, מוציא מאיתנו כאלה תחושות של גועל (נחשו? צדקתם!! הבניה חברתית!!!)



גומות החן של זהר
מאיר שלו
אייר יוסי אבולעפיה
עוד ספר של הזוג המקסים ממש הזה.

ילד של אמא
צרויה שלו
איירה - כריסטינה קדמון
ראשן הסביר לי פעם, שאני אוהבת אותו כי אני חייבת, לכן הוא לא מאמין לי כשאני אומרת לו כמה הוא נהדר. מתברר שהוא לא היחיד העולם... ספר נפלא.

ציפור הנפש
מיכל סנונית
סיפור מקסים שמאפשר דיח על רגשות, התנהגות ומה שבינהם (ובנימה אישית... המגרות - מתאר את הדרך בה אני מאכסנת זכרונות באופן נפלא. ברגע שנפתחת מגרה אחת, אני זוכרת הכל... בערבוביה... ריח, טעם, רגש, קטעמי מילים... הכל...ואז - לך תחזיר למגרה...).

עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור
אפרים סידון
אייר יוסי אבולעפיה
מיהו המנהיג החכם (והנכון?)? ומהו אגו, ולמ זה גורם?

זה ספר
ליין סמית'
מדריך מאוד משעשע לילדי העתיד... על מהו ספר.
אנחנו אהבים את זה מאוד.

סתם יום רגיל
רוד קלינט
תרגום דפנה עוזרי
ספר שהציורים בו מספרים סיפור שונה לחלוטין ממה שכתוב. קודם הקראתי את הסיפור (די משעמם ורגיל), ואז הקראתי עם הציורים...

המלך צבצב
ד"ר סוס (כשלאה גולדברג קראה לו ד"ר זויס)
תרגום לאה גולדברג
סיפורו של מנהיג, תאב שליטה, ועיניים גדולות

השלקט,
יורם עבר הדני,
איור נעמה גולומב
ספר מקסים מקסי מקסים על אופטימיות.

No david
דיויד שאנון
אני בטוחה שהספר תורגם לעברית, אבל אני הקראתי אותו, באנגלית.

אליס הפיה
דיויד שאנון
למרות הציורים המעצבנים, הסיפור פשוט נהדר. ושמח.

מקום משלו
מיכל מעוז לוי
איור עפרה גורן
(תע"י על רגל אחת, מתנה נהדרת לכל מי שנוסע לגור בחו"ל)

שמוליקיפוד
מאת כוש (זוג נשוי, אם אני זוכרת נכון, שכתבו בשם עט משותף)
עד היום, אנחנו מחפשים שמוליקים בגינה...

המלחמה האיומה על החמאה
ד"ר סוס

עוד סיפורים שאהבנו במיוחד, בבית...
המפוזר מכפר אזר לאה גולדברג (עד היום הראשון זוכר ע"פ... הוא כבר בן 22...)
ניסים ונפלאות לאה גולדברג (אחד החביבים על רביעית כשהיתה בכיתה ב')
ידידי מרחוב ארנון לאה גולדברג (גם... דודה של שומיש)
סיפור מהחיים אלונה פרנקל
הטרקטור בארגז החול
האריה שאהב תות

דודי שמחה ע. הלל
גדר כבשה ואיש עם בעיה יעל בירן (מקסים)
סיר הסירים (נפתלי) אלונה פרנקל - בתרגום לאנגלית קראו לה (כן...) פרודנס... והיא כבר לא הבטיחה לקקי שהם יתראו בים...
יש דברים שפשוט לא עוברים בתרגום...
מיץ פטל (מא שהייתי בת שלוש)
אבא ואמא יוצאים מהכלים (רביעית התעקשה להכניס אותו לרשימה)
פחדרון בארון (נפלא באמת!!)
איתמר מטייל על הקירות
אריה הספריה (מקסים)
הכינה נחמה (פשוט, אחד הגדולים.. לא בטוחה כלל שמאיר שלו כתב אותו לילדים, כמו את האחרים...)


Hug Jez Alboroug
Good Dog Carl (Alexandra Day)
ספרים ללא מלל כמעט. רק ציורים. נהדרים.


הנסיך הקטן (רביעית מאוד אוהבת
וגם אני... אבל קשה להקריא לצעירים...
הבית של יעל (כמובן)
תום החתול הכחול
ספר הפילפילים נהדר
Rainbow fish (ראשן התעקש)

ניסיתי להקריא את חנה'לה ושמלת השבת, שמאוד אהבתי כילדה. ולא הצלחתי...
זה פשוט היה קריפי מידי, לא הייתי מסוגלת לקלקל את התמימות של פעם, עם פרשנויות מפחידות של היום. וגם לא יכולתי להקריא עם אזהרה (כמו בבית של יעל... גם שם יש אזהרה...)


סעודה אצל המלכה רותו מודן
הצרה עם פילים כריס רידל
בילבי בת גרב אסטריד לינדגרן איורים אינגריד ואנג ניימן (קראנו בהמשכים)
ג'ורג' הסקרן מרגרט היי (גם בהמשכים)

ד"ר סוס על כל גווניו, בעיקר - אם יוצאים אז מגיעים למקומות מופלאים...
הלורקס ד"ר סוס, גם הסרט נהדר!!
מלחמה בארץ המאיכפתלים חני זיו איור מיכאל אליוקוב ואריה גלוך (נפלא לענייני איכות הסביבה)

אמא הטילה ביצה
בבט קול
ספר נפלא, אבל... לא ממליצה להקריא אותו לילדים של אחרים.
אצלינו הוא היה אהוב במיוחד.

לא הפסקנו להקריא, גם כשראשלישית ורביעית הגיעו לגילאי העשרה. בעצם כיום רביעית מקריאה לי בעברית... ואני לה... הספרים קצת השתנו, כמובן, אבל התחביב נותר על כנו:
הסופר החביב על כולנו: ריק ריירדן:
פרסי ג'קסון על כל חמשת ספריו
גיבורי האולימפוס (חמישה נוספים)..
מאגנס צ'ייס (אלכס דמות מופלאה, חביבה מאוד על שתינו)
משפחת קיין והאלים המצריים
ארטמיס פאוול אורן קולפר
כל ספרי הארי פוטר, ג'י קיי רולינג...
ץ

[צפרדע_ית]

טוב, כמעט מתומצתת..
.
כל הזמן אנחנו נזכרים בעוד ועוד ספרים, אבל הייתי חייבת לסיים מתי שהוא.
ודאי אעדכן עוד.
תמיד העדפתי לקרא את הספרים בעצמי, ולא נהניתי כלל מהסרטים... או מסדרות הטלוויזיה... אני מעדיפה לדמיין לבד, והפרשנוץ של התסריטאי והבמי ואילוצי ההפקה,פשוט לא מצליחים להעביר את היופי שבספר.
רק ארבעה ספרים קראתי, שהסרט שנעשה בעקבותיהם השתווה או אף תעלה על המקור:
פארק היורה, בגלל האפקטים.
במבי, כי אין, פשוט אין על דיסני...
עגבניות ירוקות מטוגנות, כי זה היה פשוט ואו!! (גם הספר היה נהדר ממש, וגם הסרט, באופן אחר).
פורסט גאמפ (הספר היה כל כך גרוע, שיצירת המופת שהוסרטה בעקבותיו היא פשוט נס).
ץ.

[צפרדע_ית]

במסגרת התכנית "קריאה בהנאה", הקראתי סיפורים במשך מספר שנים לילדי כיתות א'-ג' בבי"ס שזקוק לתקצוב מיוחד, בשכונה פחות נחשקת...
בחלק מהמקרים, כל שבוע הגעתי לאותה הכיתה מתחילת כיתה א' עד שהילדים סיימו את כיתה ג'.
עם חלק מאותם הילדים נפגשתי גם אחר הצהריים פעם בשבוע, בתכנית פר"ח קבוצתית
(אליה הילדים הגיעו באדיקות כל יום, בעיקר כדי לאכול את הפרוסה עם הגבינה או עם החומוס, וחתיכת מלפפון או עגבניה... כזאת שכונה זו הייתה).
ראיתי איך המחנכת המקסימה והנהדרת, הסבלנית חבילת הרצון הטוב והרעיונות המקסימים, שהיתה איתם בכיתה א', יצרה כיתה, מאתגרת מעט אמנם, אך פועלת בשיתוף פעולה ובהנאה, כשהילדים לרוב שמחים, כמעט לא מרביצים זה לזה, ולרוב מקבלים אחד את השני....
תמיד היו סנדביצ'ים אקסטרה, למי שלא הביא ארוחת צהריים (הרבה לא הביאו), ותמיד היתה סוג של הרגשת נינוחות...
ואז, אותה המורה הגיעה לתחילת כיתה ב', כשהיא בהריון... ויכולתי לראות איך משבוע לשבוע, הכיתה השתנתה, מאוד.
הילדים, שבאמת היו זקוקים ליד מחבקת ומכוונת, ממש הלכו לאיבוד, משבוע לשבוע, ובעיקר כאשר אותה מורה יצאה לחופשה לידה, והחליפה אותה מורה אחרת.
בתחילת כיתה ג' המחנכת הראשונה שבה, לכיתה שונה לחלוטין. ילדים שכבר לא האמינו במערכת, לא האמינו לאיש... רועשים, כועסים, חלקם מרביצים ממש,כאלה שאבדו כל רסן.
גם המורה הכי סבלנית בעולם, כבר לא היתה מצליחה לתקן את מה שקרה שם.

לקראת אמצע כיתה ב', קצת אחרי שהמחנכת יצאה לחופשה לידה, הבאתי את הספר "הקטר הכחול שיכול" לכיתה. הסיפור מקסים, על קטר קטן שקבל עבודה מאתגרת, והוא ממש רוצה לבצע אותה, מסיבות אלטרואיסטיות, אולם באמצע הדרך הוא מתקלקל, ונזקק לעזרה.
לרוב, הילדים מאוד אהבו את הסיפור, והזדהו מאוד עם הקטר... המטרה של הסיפור - לפתח את היכולת להאמין בעצמך, ולדעת שאתה יכול הכל, אם אתה רק מאמין בעצמך...
הקטר הראשון שעובד בסביבה, ויכול, אולי לעזור, הוא זקן מאוד, וחלוד, ולא יכול לעזור... הילדים משתתפים בצערו של הקטר הקטן, ושל הקטר הזקן, הם ממש מצטערים...
ואז מגיע קטר הדור וצעיר, נקי וחזק, שמעביר דברים של עשירים ממקום למקום, והקטר המקולקל וחבריו מבקשים ממנו עזרה.... ואני, שעושה את הקולות המתאימים, ו"משחקת" את הסיפור במלא עוזי, מעבירה מבט סביב הכיתה ומגלה ילדה שעושה פרצוף מיוחד... היא מכווצת את העיניים, ואת השפתיים, ואפילו את הכתפיים, משלבת ידיים זו בזו,ספק מחבקת את עצמה, ספק עוצרת בעצמה מלקום... כולה עצורה, וכשהיא רואה שאני מסתכלת עליה היא לוחשת (וצעקתה נשמעת באזניי עד היום): "למה שהוא ירצה לעזור לו!? הוא עשיר!!"
ואני? הלב נופל לי... מה זאת אומרת למה!? ילדתי החביבה, את בכיתה ב'!!! למה שלרגע אחד תחלוף בך המחשבה שהוא לא ירצה לעזור לו?! ומה קשורה מידת העושר שלו?
ואז נזכרתי...
ילדי הכיתה הזו קמו באיזה בוקר לשרידי מכונית שהתפוצצה ליד בית הספר, ובתוכה אדם שחלקם הכירו.
אחד מילדי הכיתה הזו קם בבוקר וגילה שלקחו את אבא שלו לבית העצורים, כי הוא דקר את אמא...
מספר ילדים מהכיתה המקבילה נאלצו לעבור למקום אחר, כי דירה בבניין שלהם נשרפה, וכל הבניין הוכרז כלא ראוי למגורים...
ו,כן, הם מכירים הרבה יותר זוועות ממה שאמורים להכיר. בכל גיל.
והמורה שלהם עזבה אותם.
אני ודאי מבינה את הרצון של המורה ללדת. ברור. אין לי ספק.
גם אני הפסקתי ללמד שנים קודם לכן, כאשר ילדתי את ראשן... אמנם לא הייתי מחנכת, לימדתי דרך קרן קר"ב, ועדיין, אני רוצה לחשוב שהייתי משמעותית.
אני לא יודעת איך לתקן את זה. ועדיין.
היה לי כל כך כל כך כל כך קשה לשמוע את הלחיצעקה ההיא של אותה ילדה, שרק שנה וחצי קודם היא נכנסה לבית הספר הזה, עם תקוות גדולות, ואור בלב.
והוא כבה.
את השיעור ההוא, שאותה ילדה בכיתה ב' למדה אותי מבלי משים, אני נושאת איתי מאז. כבר הרבה שנים.
ץ.

[צפרדע_ית]

רגע של נחת.
רביעית (דקה ל16, כיתה י') נתבקשה לכתוב "כתבה עיתונאית" בימי הביניים, על תקופת ציד המכשפות.
היא שאלה את המורה:" אבל מה האג'נדה שלי ככתבת?"
והמורה לא הבין מה היא רוצה ואמר לה "פשוט תכתבי כתבה"... והיא, מיד, באה לבדוק איתי, איך זה שלא כולם מבינים בנושאים הללו כמונו.
;:-)
לא צריכה יותר מזה.
ץ.

[פלונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תספרי שוב (-:

[צפרדע_ית]

אוי ווי!! תודה, פלונית עירנית!!!!
זוועות של ממש...

ראשלישית... זו הראשלישית שרוויתי ממנה נחת :+)
מרביעית אני נהנית כל הזמן...

המביא דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם...
(והמצהיבון: בגן העדן הזה יש גם יתושים...)
> ץ נבוכה כמעה ומודה על התיקון<

[צפרדע_ית]

מנהיגות
את השיחה על מנהיגות התחלנו עם משחק. העברת חפץ (במקרה הספציפי שלי - בובת צפרדע פרוותית ענקית), בין כל ילדי הקבוצה (הרבה לפני קורונהטיים, וחשש מפני האחר), מבלי להשתמש בידיים, ומבלי לדבר.
(מותר לצחוק...).
הצפרדע הונחה על השולחן, והילדים נעמדו בשורה.
מהר מאוד התברר שיש ילדים שממתינים בצד, בעוד לאחרים יש רעיונות יצירתיים, והם מוצאים דרכים יצירתיות להעביר את הרעיונות שלהם לאחרים, גם כאשר הם לא משתמשים בידיים, או במילים...
לפעמים העוויות פנים מספיקות, או הדגמה פשוטה.
לאחר חמש דקות הצפרדע שלי עברה אחר כבוד לצד השני של החדר, מבלי שנגעה בה יד ילד.
או ילדה. השיח שהתפתח בעקבות זאת,היה נפלא.


תיכף ממשיכה.
ץ.